יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל
מסכת בבא בתרא
(דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה כפיסין. מביא קושית התוי"ט שמתמה על קושיתם לפי מאי דמסיק הגמ' גמרא גמירי לה א"כ דילמא לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ומביא דברי הגהות נימוקי הגרי"ב והגהות הרש"ש מש"כ לתרץ קושיא הנ"ל, ודוחה דבריהם ומתרץ לקושיא הנ"ל בהגמ' דעירובין (דף י"ג ע"ב) דתנן הקורה שאמרו כדי לקבל אריח:
(דף ד' ע"ב) ברש"י ד"ה אלא בשטרא כו'. דוחה דברי הגהות הרש"ש מה שתמה על דברי רש"י דלא יעשו לא זה ולא זה כפירכת הגמ', ומראה בעליל דהפשט ברש"י ואם שנים עשוהו היינו דשנים עשו חזית, וכן הא דקאמר הגמ' לית ליה תקנתא היינו דחזית לחוד בלאו שטרא לית ליה תקנתא:
(דף ה' ע"א) בתוס' ד"ה ובא בזמנו כו'. מקשה מדברי התו' הללו על דינו של המשל"מ בפ"ד מהל' מו"ל הל"ט דמסיק להלכה דאם הלוה מביא עדים ששילם בתוך זמנו דנאמן המלוה לומר סטראי נינהו, ומתרץ דאין סתירה לדבריו:
ע"ב בתוס' ד"ה מי אמרינן כו'. ביאור לדבריהם:
(דף י"ג ע"ב) בתוס' ד"ה ואי ס"ד כו'. מיישב מה דלא רצו לפרש כפרש"י בד"ה אבל:
(דף ל' ע"ב) בתוס' ד"ה מפלניא. מבאר דבריהם עפ"י פי' המהרש"א בדבריהם:
(דף מ"ג ע"ב) בגמ' אמאי שמירה בבעלים היא. מבאר פי' הרשב"ם שמפרש בדעת המקשן דמיירי במטלטלין ובשינויא דר"פ מפרש בקרקע, ודברי התוס' שכתבו אם התחילו שניהם דמאי בעו בזה:
שם בתוס' ד"ה וכיון דאסהיד וכו'. מבאר כוונתם דמה נרויח בזה בתרי אנפי:
(דף מ"ה ע"א) בתוס' ד"ה אי הכי עד סו"ד. מסביר דבריהם:
(דף מ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה לוקח ראשון כו'. מיישב קצת קושית המהרש"א על שיטת התוס' אמאי לא תני לוקח שני מעיד ללוקח ראשון וכו', ומבאר בכאן דברי המהרש"א במה שסיים שמא יפרע לו במעות וכו', שאין לדברים אלו הבנה דלמאי צריך לזה דהא לפי' הרשב"ם מיירי בלוקח בלא אחריות ולאו חששא היא שמא יפרע לו במעות:
(דף מ"ו ע"א) בתוס' ד"ה כגון כו'. מתרץ מה דלא ניחא להתוס' כפי' הרשב"ם דלצדדין קתני, הא אף לפירושם צריך לומר דהסיפא דבן בנו של גזלן לצדדין קתני:
שם בתוספות ד"ה ירד וכו'. מביא דברי המהרש"א כאן, ומיישב. אמאי לא פריך הגמ' פשיטא כמו דפריך על אשה שנתגרשה, ועפ"י זה מסביר היטב דברי התוס' במש"כ מצינו לפרש וכו' א"נ וכו':
ע"ב ברשב"ם ד"ה ורב ביבי מסיים כו' ומיהו ר"ה לא ס"ל האי תוספתא וכו'. מוכיח דלדברי התוס' ד"ה ראייתן ראיה ממקומו מוכח דר"ה ל"ל הא דרב ביבי:
שם בתוס' ד"ה ראייתן ראיה עד והאי כולן וכו'. מבאר דנמשך לדבריהם הקודמים:
(דף מ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה אבל. מסביר בהסבר נכון מנא להו להתוס' כאן ולהרשב"ם לעיל (דף מ' ע"ב) שכתב ג"כ כדבריהם בפשיטות דלרבא בשדה סתם לא מהניא מודעה כדמקשה המהרש"א לעיל (בדף מ' ע"ב) על הרשב"ם, ומתמה עליו שלא הזכיר כלל מדברי התוס' דהכא:
ברשב"ם סוף ד"ה רב הונא לטעמיה. מתמה על הב"ח שמחק תיבת לא:
בד"ה מר בר רב אשי אמר כו' אבל גבי אשה כו'. מבאר דלהרשב"ם ניחא החילוק דבין זבינא לקדושין ולהתוס' קשה מ"ש דבקדושין עקרו קדושין משום דעשה שלא כהוגן ובזבינא לא בטלו:
(דף מ"ט ע"א) בתוס' ד"ה וכדרב כהנא. מבאר את כל דבריהם עפ"י דברי המהרש"א ובזה מתרץ ג"כ מה דקשה דמה הועילו היש מפרשים בתירוצם דהא אכתי ישאר הקושיא השניה דא"א לשון טוב הוא, ומסביר ג"כ מה שכתבו בסו"ד אבל אלשון דו"ד לא צריך וכו' עפ"י דבריהם דלעיל (דף מ"ג ע"א) ד"ה אין לי כו':
(דף נ' ע"א) בתוס' ד"ה קסבר כו'. מבאר דבריהם עפ"י הסבר נכון, ובדבריו מובן בקל הוי"ל שכתב המהרש"א:
(דף נ"א ע"א) ברשב"ם ד"ה שמעת מינה כו' ופלוגתא היא לקמן. מתרץ דברי הרשב"ם מקושית המהרש"א עליו ומפרש דברי הרשב"ם כמשמעות פשטות דבריו דקאי על פלוגתא דר"ה ור"נ, ולא כהמהרש"א שהוציא דבריו מפשטן דקאי על רבא דלקמן, ובזה מפרש היטב דברי התוס' ד"ה דל זוזי, שלכאורה דבריהם למותר:
(דף נ"ב ע"א) בתוס' ד"ה ומודה לי אבא כו'. מבאר דכל כוונתם הוא לענין לקיים פסק הר"ח שהביא הרשב"ם דהלכה כשמואל דהיכא דמית על האחין להביא ראיה:
ע"ב בתוס' ד"ה דברים כו'. ביאור כוונתם:
(דף נ"ד ע"א) בגמ' ושמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. מתרץ דלא תקשה על שמואל ממתני':
ע"ב ברשב"ם ד"ה כדאזיל תיירא וכו'. ביאור בדברי הרשב"ם לגירסת המהרש"א בדבריו:
שם בתוס' ד"ה ושאינה כו' פי' כמה יקנה. מבאר החילוק בפי' עד כמה שבין רשב"ם להתוס':
שם בתוס' ד"ה וישראל לא קנה כו'. ישוב לקושית המהרש"א שהניח בוי"ל:
(דף נ"ו ע"א) ברשב"ם על מתני' ד"ה משלמין לו את הכל כו'. מבאר דברי הרשב"ם במש"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה שאין לדברים אלו שייכות לכאן, דכוונתו בזה לאמת פירושו במש"כ דאת הכל קאי על הקרקע ודמיה ודלא כמו שפירשו הרא"ש ונימו"י דהאי הכל אתי לאתויי פירות, מפאת קושית הנימו"י דהאיך משכחת כאן הזמה וסובר הרשב"ם כתי' הריטב"א בזה דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליה, ומזה מוכח דלא כפירושם הנ"ל בביאור מלת הכל אלא כפירושו:
(דף ס' ע"א) ברשב"ם ד"ה ומאי עלייה. ישוב לקושית המהרש"א שהניח בוי"ל ומסולק בזה ג"כ קושית הרש"ש מעל הרשב"ם:
(דף ס"ח ע"א) בגמ' דר"ה מאי סנטר הכא תרגימו בר מחווניתא כו' מ"ד וכו'. מבאר דלאו כללא הוא דתליא זב"ז כדמוכח לקמן בע"ב:
(דף קמ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה והלכתא המזכה לעובר וכו'. מקשה אדבריהם דמאי צריך לבקש טעמים דהלכה כר' יוסי דהא אפי' במזכה לעובר מאשתו קנה משום דדעתו של אדם וכו' וכ"ש בירושה הבאה מאליה דעדיפא טפי כדמוכח בדף הקודם ע"ב, ועוד מביא ראיה מיבמות (דף ס"ז ע"א) ע"ז ומביא דברי הרא"ש ביבמות שם שמביא קושית הראב"ד על הרי"ף ז"ל שפוסק דאין לעובר זכיה עד שיולד כדבריו הנ"ל:
(דף קנ"ו ע"א) בתוס' ד"ה וכי מאחר דבדקנוה כו'. מפרש דברי התוס' דכוונתם להקשות עוד קושיא על קושית הגמ':
(דף קס"ה ע"א) ברשב"ם ד"ה אמימר מכשיר בעד אחד בכתב כו'. מיישב מאי דלא הביא הרשב"ם ראיה עדיפא מקושית רב אשי, דרוצה להביא ראיה גם למאי דכתב לעיל דאביי דפסיל היינו מלטרוף מלקוחות אבל מב"ח גבי:
(דף קס"ז ע"ב) בגמ' אמר להו ר"א בר הונא הכי אמר רב שני יוב"ש כו'. מקשה דאכתי אית לן למיחש דילמא אזיל א' מהם למתא אחריתא, ומתרץ עפ"י דברי התוס' ד"ה וליחוש ומפרש כוונתם במש"כ באמצע דבריהם וכשתביא לב"ד תביא עדי מסירה וכו':
(דף קע"ב ע"א) ברשב"ם במתני' ד"ה אינן יכולין להוציא ש"ח זע"ז. מקשה לפי פי' הרשב"ם דמאי קא משני הגמ' לקמן (דף קע"ג ע"א) בכותבין שטר ללוה כו', ומתרץ דהרשב"ם בעצמו שם עיוני ע"ז ד"ה אלא, ומתמה על מה שכתב הרשב"ם ד"ה זימנין והוא אינו יודע וכו' והניח בצ"ע:
בהרא"ש פרק גט פשוט סי' מ' ד"ה והיכא דמית הלוה וכו'. מיישב קושית הפלפולא חריפתא מעל הרא"ש מהא דהביא הרא"ש בסי' מ"ג ההוא דיינא דאחתיה וכו', ואי חשבות לנכסי דאינש דאינון ערבין כאילו אמר להדיא ממי שארצה אפרע אמאי סלקיה ר"ח, ומתו"ד יצא דין חדש דאם הלוה אין בפנינו אף אם לא מית אעפ"כ אין המלוה יכול לגבות מהערב, וכבר הוזכר זה בב"י טור חו"מ סי' קכ"ט סעי' י"ד וגם בסעי' ט"ז שם:
סליק מסכת בבא בתרא: