אור ברסלב

יגיעות מרדכי חלק ב· רבי מרדכי גארפיל

חידושים.

מסכת נדה

הרמב"ם פ"ז הל"א מהל' אישות פוסק אם אמר על מנת שירצה כמו שהי' אומר ע"מ שיאמר הן עיין בה"ה שם, וראיתי שהפנ"י נתקשה בדברי הרמב"ם ז"ל איך פסק כר"ש, דאיהו סבר הכי במס' כתובות (דף ע"ג) ולא כרבנן דס"ל התם דע"מ שירצה היינו שישתוק, אולם לענד"נ לתרץ דברי הרמב"ם בקל עיין בקידושין (דף ס"ג ע"ב) בגמ' אלא אמר לה ע"מ שלא ימחה אבא ופריך הגמ' רישא בחד טעמא ומציעתא וכו', ולכאורה קשה שם לפי פרש"י דפי' רישא בחד טעמא היינו בע"מ שישתוק אמאי צריך הגמ' לומר מציעתא וסיפא בחד טעמא הא גם עם הרישא יכול להיות המציעתא בחד טעמא, אך המהרש"א בתוס' ד"ה אלא ע"מ הרגיש כבר בקושיא זו ועיי"ש שתירץ משום דמשמע לי' לאוקמא מת האב ומת הבן בחד גוונא עכ"ל, ונראה כוונתו דאי אמרת דמציעתא איירי בחד טעמא עם הרישא היינו בע"מ שישתוק א"כ ע"כ צ"ל מת האב היינו קודם השמיעה כמש"כ התוס' בד"ה אלא ע"מ והסיפא ע"כ איירי דמת הבן לאחר השמיעה כמו שהוכיחו התוס' ישנים הביאם המהרש"א כן נ"ל כוונתו ברור, אולם כ"ז לא ניחא אלא לשיטת רש"י ותוס' דפירשו בע"מ שלא ימחה דיכול למחות לעולם אף ששתק בעת השמיעה, אבל להרמב"ם דפסק בהל' הנ"ל דגם בע"מ שלא ימחה אין יכול למחות רק בעת השמיעה וזה שקשה עליו א"כ מנ"מ יש בין ע"מ שלא ימחה ובין ע"מ שישתוק ומאי מתרץ הגמ' אלא ע"מ שלא ימחה הא יקשה קושיא הנ"ל אימא סיפא הא שתיק ומוכרחין אנו לומר שמת הבן קודם השמיעה ועיין בכ"מ שתירץ בטוב טעם, א"כ השתא דאתינן להכי דלהרמב"ם גם הסיפא מת הבן ע"כ איירי קודם השמיעה לא כמו שכתבו התוס' א"כ הדרא קושיתנו הנ"ל לדוכתא, אמאי צריך הגמ' לומר מציעתא וסיפא בחד טעמא דלהרמב"ם לא שייך תי' המהרש"א, אלא ע"כ צ"ל הא דקאמר הגמ' רישא בחד טעמא היינו בע"מ שיאמר אבא הן לא כפירש"י א"כ הוכחה גדולה יש לפסק הרמב"ם כיון דסתמא דגמ' אזלא כר"ש דע"מ שירצה הוא ע"מ שיאמר הן, גם ראיתי בספר המקנה שהקשה ג"כ דהרמב"ם סותר א"ע דפי' בפי' המשניות כר' יוסף בר אמי בע"מ שירצה היינו ע"מ שלא ימחה יעיי"ש. אולם לפי' הרמב"ן הביאו הלח"מ שם לאו סתירה היא כלל ושפיר ניחא, ומה מאד מדוקדק יהי' דברי הרמב"ם בפי' המשניות ומה שאמר ע"מ שירצה אבא ענינו שלא ימחה בידו וכו' עכ"ל וזה ממש כפי' הרמב"ן ז"ל כנלע"ד לתרץ הרמב"ם ז"ל:

(שייך למס' חולין ד' י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה דמן חבריא. ע' במהרש"א וראיתי אשר רבים מתקשים בדבריו דלכאורה באמת דברים סתומים המה. והנ"ל בביאור דבריו דקשה לי' להמהרש"א אמאי סני להו לתוס' לפרש כרש"י דחבריא בני הישיבה ואי משום דמצינו במדרש דיש מקום דנקרא חבריא הלא מזה אין סתירה לפרש"י דהלא הרבה יותר נמצא בגמ' דחבריא הוא בני הישיבה, ואין לומר משום קושית הר"ן דגם הר"ן פי' כתוס' וז"ל ואיכא דמפרש קטן שבחבורה ולא נהירא דלא הול"ל דמן חבריא אלא מן חבריא עכ"ל, זאת א"ל דאי מש"ה הוא הו"ל להתוס' לומר כן לקמן (דף ל"א ע"א) דשם פרש"י צעיר הישיבה, אמנם בכאן לא פרש"י על זעירא מאומה ובודאי כוונת רש"י דזעירא הי' נקרא דבזה תפס רש"י לקמן בדף הנ"ל, א"כ מסולק קושיית הר"ן דאם רק נאמר דזעירא הי' נקרא שייך שפיר לומר דמן כמבואר בראש יוסף. לזאת מתרץ המהרש"א דלהכי לא רצו התוס' לפרש חבריא בני הישיבה כרש"י דאם רק נסכים לפרש דחבריא בני הישיבה מוכרחים אנחנו לפרש ג"כ דזעירא קטן הוא, דאל"כ לאיזה צורך אמר הגמ' דזעירא הי' מבני הישיבה ומאי קמ"ל בזה ולא אמרו כן בשאר אמוראים ע"כ יש לקיים טפי לפרש דזעירא קטן הוא וכמו שפרש"י לקמן בפי' הראשון, ואם כי כן הוא יקשה השתא שפיר קושיית הר"ן הנ"ל ע"כ מצא תוס' ראי' ממדרש די"ל דחברי' שם מקום הוא וממילא נוכל בזה לומר דזעירא הי' נקרא כדי שלא יקשה קושיית הר"ן הנ"ל. ומעתה לדברינו דהפי' דזעירא תלי' בפי' דחבריא ירווח לן גם דברי הר"ן בזה אשר לכאורה קשה אמאי לא פי' דזעירא הי' נקרא דחבריא מבני הישיבה ויהי' מסולק גם קושייתו וכמו שבאמת פרש"י כן לקמן בפירוש שני, ולמש"כ ניחא כמובן ועיין במעדני יו"ט על הרא"ש בס"ק ב':

(דף י"ג ע"ב) בגמרא אמר מר וכו' עד למאי אילימא לשחיטה השתא שחיטת מין דישראל וכו'. לכאורה קשה לישנא דאמר מר דקתני כיון דמתניתין הוא הו"ל למינקט בפיסקא ולשון אמר מר הולח בכ"מ על ברייתא או על מימרא דאמוראי, ועוד קשה לי לאיזה צורך מסיק הגמ' וסבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא וכו', הא כבר מתורץ פירכת הגמ' וניחוש שמא מין הוא במאי דאמר אימא אין רוב עכו"ם מינין וסגי לן בזה, ועוד שלישית קשה לי מעיקרא כדאמר רב נחמן אין מינין בעכו"ם ע"כ הכוונה דאינם אדוקין כ"כ, דאם הי' הכוונה אין תורת מין על מין עכו"ם מאי פריך והא קא חזינן דאיכא ואח"כ בסוף פריך על מימרא דר"נ למאי אילימא לשחיטה וכו' ולפי פירכא זו ע"כ הכוונה בר"נ אין תורת מין וכמו שפירש רש"י ולכאורה נראה כמו סתירה בפירוש דברי ר"נ. לכן נ"ל לומר דהא דאמר הגמ' אימא אין רוב עכו"ם מינין לא קאי זאת על דברי ר"נ אך הגמ' מתרץ דברי ר' אמי דאמר לעיל על המתניתין ה"ק וכו' וע"ז קאמר הגמ' אמר מר כי על מתניתין גופא אין מקום להקשות שמא מין הוא דמנ"ל דלהמתניתין שחיטת מין אסור בהנאה דילמא נקט המתניתין עכו"ם והה"ד מין כמו"כ, אבל לר' אמי דהמתני' לדיוקא נקט פריך שפיר וניחוש שמא מין הוא ועל פירכא זו רצה ר"נ לתרץ במאי דשמע מרבה בר אבוה אין מינין וסבר דהכוונה אינם אדוקין ומתורץ שפיר דברי ר' אמי, אך ליכא למימר כן משום דהא קא חזינן דאיכא אלא ע"כ הא דשמע ר"נ מרבה בר אבוה אין מינין הכוונה אין תורת מין על מין עכו"ם א"כ הדרא הקושיא על ר' אמי שמא מין הוא. ע"ז מתרץ הגמ' אימא אין רוב עכו"ם מינין [והא דאמר הגמ' אימא אין רוב מינין פי' הגמ' אמר כן לר"נ אם לתרץ הפירכא באת בזה ששמע מרבה בר אבוה אין לומר כן משום דהא חזינן דאיכא אך אימא אין רוב וכו' וסבר לה ר' אמי כי הא דאמר ר' חייא ב"א והא דשמע ר"נ מרבה ב"א אין מינין ע"כ הכוונה אין תורת מינין] והשתא שפיר מסיים הגמ' וסבר לה פי' ר' אמי סבר כי הא דאמר ר' חייא ב"א וכו' והאי סבר לה דאמר הגמ' קאי על ר' אמי לא על ר"נ, ולפי דברינו הנ"ל ממילא מתורץ קושיא שלישית הנ"ל כמובן:

המג"א בסי' תצ"ד סק"א הקשה בהא דאמרינן בחג השבועות זמן מתן תורתנו וביור"ד פסקינן דפולטת ש"ז טמאה עד ששה עונות ולפי המבואר בסוגי' דשבת (דף פ"ו) הוי כהלכות הסותרות זא"ז יעוי"ש בדבריו בביאור יותר, ותי' שאנו נוהגין כדעת הרמב"ם דגרס בש"ס כגירסת הגאונים זו דברי רי"ש ור"ע אבל חכמים אומרים שלש עונות בעינן וכיון דסגי בג' עונות ע"כ בה' עביד פרישה וניתנה תורה לישראל בששה בסיון דתלי' זב"ז כמבואר שם בסוגיא יעוי"ש. וראיתי בס' עונג יו"ט מהגאב"ד דביאליסטאק בחי' או"ח סי' מ"ב דסותר תי' מג"א משום דאין הכרח לומר לרבנן דבג' עונות סגי דבה' עביד פרישה דוקא דגם לדידהו י"ל דסברי כר' יוסי דבד' עביד פרישה אמנם לענין טומאת ש"ז לא ילפינן ממשה משום דמדעתו עביד וכדאמרינן ביבמות (דף ס"א ע"ב) לענין פו"ר וב"ה סברי זכר ונקבה וממשה לא ילפינן דמדעתו הוא דעביד ואנן פסקינן כב"ה יעו"ש בכל דבריו. ולדעתי דברי תימה הוא לומר דלא ילפינן ממשה אשר כל התורה ניתנה ע"י ובפרט שהקב"ה הסכים ע"י כאמרם במכילתין שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה ע"י, וראייתו מיבמות ג"כ תמוה דהא הכוונה התם כמו שהסביר לן רש"י שם דרק למשה הותר לפרוש מהאשה משום שכינה ולאדם אחר אסור אף שיש לו שני בנים, או כמו שהסביר הברטנורה פ"ו מ"ו וז"ל וממשה אין ראיה שעל פי הדבור עשה, ויהי' הכוונה כאמרם בחולין (דף ה' ע"א) בענין שחיטת מומר עפ"י הדבור שאני ופרש"י שהקב"ה התירו לפי שעה יעוי"ש, והמכוון בשני המקומות הנ"ל ביבמות לענין ביטול פו"ר ובחולין לענין שחיטת מומר כוונה אחת הוא דמש"ה לא ילפינן ממשה להתיר לכל אדם בשיש לו שני בנים לפרוש מהאשה, ולא ילפינן מאליהו להתיר לכל אדם שחיטת מומר, משום דעפ"י הדיבור שאני ר"ל רק לדידהו ניתר האיסור לפי שעה מטעם השייך בהו, אמנם לומר דלא ילפינן ממה דעביד משה מדעתו לכל ישראל לפרוש מהאשה משום טומאת פש"ז אשר זה שייך גם לדורות, זה בודאי אין הדעת סובלת לומר כן, והא דנקטו בלשונם ביבמות דמדעתו הוא דעביד כלומר כיון דהפטור מחיוב העשה דפו"ר בשיש לו שני בנים אינו כתוב בתורה סתם דיהי' משמעו לכל אדם ולדורות הבאים רק מצינו במשה דעביד מדעתו כן לעצמו יותר מסתבר דרק למשה הותר משום שכינה והוראת שעה היתה ולא להתיר לכל אדם, אמנם בכאן בשבת נקטו בלשונם יום אחד הוסיף משה מדעתו בשינוי מכפי אמרם ביבמות כיון דהמכוון בכאן רק לתרץ הפירכא מהקרא היום ומחר ותו לא מידי.

איברא ממכילתין מוכרח להיפוך מדעת המחבר הנ"ל, דז"ל בגמ' אמרוה רבנן קמיה דרב פפא וכו' בשלמא ראב"ע כרבנן דאמרי בה' עביד פרישה וכו' ועיי"ש בתוס' ד"ה פעמים, ואם כדעת העונג יו"ט לסתור דברי מג"א משום דלא תלוי זב"ז ואף דסגי בג' עונות י"ל דבד' עביד פרישה, מנ"ל לומר כן דראב"ע כרבנן דבה' עביד פרישה כמובן, גם מש"כ העונג יו"ט אשר לפי הנחתו אתי שפיר בגמ' מאי דלא אמר ר' יוחנן זו דברי ראב"ע ורי"ש ור"ע ג"כ תמוה דהא לפי תירוץ מג"א דאזלינן בשיטת הרמב"ם דגריס בדברי ר"י אבל חכמים אומרים שלש עונות בעינן ניחא טפי ואין מקום לדקדוק זה, דהא ראב"ע וחכמים תרווייהו סבירי להו דבג' עונות סגי כמבואר בתוס' הנ"ל ויכול להיות דחכמים היינו ראב"ע. גם מה שהקשה שם בהג"ה והניח בצ"ע על מה שקשה לי' בסוגיא זו וכי משום הוספת משה ישתנה טבע הקליטה וכו', לדעתי אין שום קושיא בזה לא מבעי לשיטת רש"י דמה שדרש משה היום כמחר דרשה גמורה היא כדמוכח מפרש"י בפירכת הגמ' על ר' יוסי מקרא והיו נכונים ליום השלישי יעוי"ש בפשיטות ניחא כמובן, ואף לשיטת התוס' דלאו דרשה גמורה היא וכמו שהוכיח העונג יו"ט מתוס' ע"ז הנה ההוכחה רק לתירוץ השני של התוס' יעי"ש ואף לתי' זה ג"כ לא קשה כלל, דהא אל תגשו אל אשה אשר מזה ידעינן טומאת פש"ז הלא אצל הוספת משה כתיב, א"כ ניחא טפי לומר דציווי הקב"ה הי' מטעם אחר לא משום פש"ז מלומר דציווי הקב"ה הי' מטעם פש"ז והוספת משה מטעם אחר כמו שהזכיר בעצמו בהצעת קושיתו בהגה. כללו של דבר כל דבריו בפלפולו זה אמכ"ת לא בעיון כתב ודברי מג"א צודקים וישרים:

והנה לפי מה שכתבתי בשיטת רש"י דהיום כמחר דרשה גמורה היא, נ"ל דעכ"ז לא יקשה לפ"ז קושית התוס' מע"ז איך נכתב ה' יתירה לר' יוסי לדרשה דבששי נתנה התורה לבד מה שי"ל דרש"י סובר כתירוץ הראשון של תוס' שם, גם בפשיטות י"ל לפמש"כ רש"י בפירכת הגמ' וליטבלו ביני שימשי וכו' דהפירכא קאי רק לר"ע ולא כתוס' דעל ראב"ע ועל ר' ישמעאל נמי פריך, א"כ כיון דלר"ע שסובר כר' יוסי מתרץ הגמ' דבאמת היו ראויים לקבל התורה ביני שימשי דהא כבר קיבלו עליהם ואמרו נעשה ונשמע וגם הפרישה נגמרה אף דלא ניתנה התורה משום דלא מראש בסתר דברתי כמו שאמר ר' יצחק מ"מ שייך שפיר הדרשה דה' יתירה כמובן, ומתוך בירור הנ"ל בשיטת רש"י יהי' לי כמו סניף וראי' לדברי שאמרתי ליישב קושית המהרש"א על רש"י שפירש בהפירכא וליטבלו ביני שימשי קאי לר"ע דאימא דקושטא דר"ע לית לי' נמי בהשכמה עלה אלא מכח הך קושיא דלקבלו התורה ביני שימשי קאמר ר"ע דהקפידה תורה גם על הלילה כדי שיהי' ה' עונות יעו"ש דהניח הקושי' בוי"ל, והנה אמרתי בזה עם מה שכתבו התוס' במימרא דרב אדא בר אהבה דאליבא דר"ע איירי עיין בתוס' אשר לכאורה יש להבין מאי רצו בזה, והפנ"י הרגיש בזה ופי' משום דלר' ישמעאל וראב"ע אין נ"מ בדרשה דראב"א, ודחוק הוא לפרש כן בכוונתם כי אף שאין נ"מ לדינא אעפ"כ דריש וקבל שכר וכמו שפירש"י בחולין (דף י"ז ע"ב) גבי אברי בשר נחירה, אך התוס' באו לתרץ בזה קושית המהרש"א כיון דראב"א אליבא דר"ע איירי א"כ קושית הגמ' וליטבלו ביני שימשי קאי רק על ראב"א אמנם על ר"ע לא הי' קשה כלל כמש"כ המהרש"א ונכון הוא, אמנם אכתי עוד יקשה מנ"ל לראב"א לדרוש לר"ע דבהשכמה ירד אי משום כדי שיהי' ה' עונות לא ידרוש ההיקש ירידה לעלי' ולא יוכיח מהכתוב לא מראש בסתר דברתי וה' עונות דר"ע מוכח מדלא ניתן התורה ביני שימשי, אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בתירוץ קושית התוס' מע"ז לשיטת רש"י ניחא מאד, די"ל דדחיק לי' לראב"א לדרוש ההיקש כדי שלא יקשה לר' יוסי ור"ע דסבר כוותי' הה' יתירה דיום הששי כקושית התוס' בע"ז כמו שבארנו לעיל בשיטת רש"י כנלע"ד:

בשו"ע חו"מ ס"י לסעי' ה'. כל הסעי' הוא מתשובת הרא"ש הובא בסמ"ע ס"ק י"ח יעוי"ש דהטעם משום דר' חייא, וקשה לי אמאי לא אמר הטעם משום שבועה דעד אחד דהא יש כאן עד אחד על מאה הנשאר וצריך לישבע להכחיש את העד והוחזק כפרן ע"כ ישלם, ומהא דמוכח מהטור לעיל הובא בסמ"ע ס"ק ט"ו דעד א' המחייב ממון ע"י צירוף לא מחייב שבועה לא יקשה, ע"ז דבזה נמי שייך תי' הסמ"ע בס"ק י"ט א"כ אמאי לא אמר משום שבועה דעד אחד וגם נ"מ לדינא לפי מה שכתב הש"ך בס"ק י"א דגם התובע צריך לישבע וזה אינו רק לפימש"כ הרא"ש הטעם משום דר' חייא, ואין לומר דלהכי נקט הרא"ש הטעם משום דר' חייא כדי שישלם לו ר' זהו' כל דמי התביעה אמנם משום שבועה דעד א' לא ישלם רק ק"ן חדא דמ"מ נ"מ לדינא אם התובע אינו רוצה לישבע וגם אינו רוצה רק ק"ן זהו' לפי הטעם משום עדים דר' חייא אינו ניטל מאומה אמנם משום עד א' נוטל ק"ן בלי שבועה כמשכ"ל, ועוד י"ל דגם לפי הטעם משום ע"א ג"כ צריך לשלם לו ר' זהו' דכשצריך לישבע על ק' להכחיש את העד יגלגל עליו שבועה גם על חמשים הנשאר וכאן דאין יכול לישבע ישלם כל הר' זהו' דכשהוחזק כפרן על גוף השבועה הוחזק כפרן גם על הגילגול וגם בגילגול אמרינן משאיל"מ כדלקמן סי' ע"ה סעי' ט"ו וע"ש בש"ך ס"ק נ"א:

אמנם הנלע"ד ליישב דהנה התומים לעיל בסעי' ג' ס"ק ח' הסביר אמה דילפינן מהטור דע"א המחייב ממון ע"י צירוף אינו יכול לחייב עוד שבועה. אשר לכאורה קשה על הטור מנ"ל זאת וכמו שהקשה עליו באמת הש"ך בס"ק י' יעוי"ש דיישב זאת בממ"נ דאם תאמר דעד המחייב ממון ע"י צירוף מחייב גם שבועה א"כ צריך הנתבע לישבע להכחיש אותו ואיגלאי מילתא דשקר העיד עליו א"כ איך אתה מוציא ממון ע"י אותו העד על ק' הראשונים ואם נאמר שאמת העיד והוא לשקר נשבע איך אנו מכניסים עצמינו ליתן שבועה להנתבע שישבע לכתחילה לשקר ע"כ טוב שיוציא ממון כפי הצירוף ולא משביעין אותו. והביא ראי' לזה מב"מ. ולפ"ז ניחא דבנידון דידן לא נוכל לחייב אותו משום שבועה דע"א דעד המחייב ממון ע"י צירוף לא מחייב שבועה וכאן לא שייך תי' הסמ"ע בס"ק י"ט דלפי סברת התומים הנ"ל גם בהודאה לא יכול לחייב שבועה אם חייב כבר ממון ע"י צירוף, אמנם כפי שאמר הרא"ש דמחייבינן אותו שבועה משום דר"ח ניחא דשפיר ניחא תי' הסמ"ע הנ"ל דהא דעדי ר"ח קמייתא המחייבים ממין ע"י צירוף לא מחייבים שבועה כתב הט"ז כאן בסעי' ה' הביאו התומים ס"ק ט' הטעם כיון דהך דר"ח קמייתא נלמוד מק"ו מפיו פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין קנס אינו דין שיחייבו שבועה ועדים בצירוף אינו מחייבין קנס א"כ לא שייך ק"ו דר"ח, א"כ לפי"ז כאן בהודאה כזו שפיר מחייבים קנס ושייך הק"ו ועולה תי' הסמ"ע יפה:

בסימן ל"ד בש"ך ס"ק כ"ד יעוי"ש בהג"ה תי' על מה שהניח הש"ך בצ"ע, ולענ"ד נראה דהקושיא במקומה עומדת דכשתדקדק בדברי המחבר במש"כ אף על פי שלא התרו בו שהרי אינו לוקה פסיל, דלכאורה תיבת שהרי אינו וכו' אין מובן כלל אלא עכצ"ל דכוונת המחבר ליתן טעם מפני מה לא התרו בו מפני שעבר עבירה שאין לוקין עליה אף אם התרו בו ולהסביר את הדבר כוון אם כן לפי זה קושית הש"ך חזקה מאד ולהכי ציין קושיתו על תיבת שהרי וכו', ותמיהני על התומים שהעתיק קושית הש"ך עם תירוץ הג"ה בלי שום הערה:

מפתחות הענינים ממסכת שבת

(דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה פשט וכו', מבאר כוונת המהרש"א מש"כ וי"ל ודברי התוס' דהכא מה שהוצרכו לומר מדאיצטריך תרי קראי:

(דף ג' ע"א) בד"ה מאי טעמא ידו. ישוב לקושית המהרש"א שהניח בוי"ל לפי מש"כ המהר"ם לובלין על דברי התוס':

(דף ה' ע"ב) בד"ה בשלמא מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל:

(דף ז' ע"א) בד"ה וטח בפניה, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל:

(דף ז' ע"ב) בד"ה התם, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל ומתו"ז מתורץ גם הקושי' הראשונה של המהרש"א:

(דף י"ח ע"ב) בד"ה גזירה שמא יחתה, מיושב קו' המהרש"א שהניח בוי"ל עפ"י המבואר בשו"ע או"ח סי' רנ"ד ברמ"א בשם הכל בו והרשב"א בחידושיו חולק על דין הכל בו. עוד מיישב עפ"י מאי שהקשה המהר"ם לובלין בגמ' לפי מאי דמסיק גזירה שמא יחתה, ומיושב בזה קושית הגרע"א בגליון הש"ס דהקשה ממתני' דר"פ כירה:

(דף כ"א ע"א) בד"ה ומותר להשתמש, מבאר כוונת המהרש"א מש"כ בסוף דבריו ועוד יש ליישב בדרך אחרת, בתרי אנפי:

(דף כ"ב ע"ב) בד"ה מאי הוי עלה, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל:

(דף כ"ד ע"א) בד"ה איבעיא להו וכו' תימא וכו', מברר דברי הרמב"ם בפ"ד הלכה ה' מה' חנוכה שכתב אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה וכו', ודברי המ"מ שם שכתב דיצא לו להרמב"ם זה ממה שאמרו בשבת (דף כ"ג ע"ב) תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר התמוהים מאד דזה קאי לענין שבת, ומברר דהרמב"ם לשיטתו אזיל עפ"י מש"כ בפ"ד הלכה א' מה' חנוכה ועפ"ז מפרש כל העובדות בנר חנוכה ומיישב בזה מה שנתקשו המפרשים בזה. ומתרץ קושית התוס' דכאן שהניחו בתימא עפ"י הסבר נכון דהפלוגתא דרבה ור"ח בש"ש שייכי נמי לענין חנוכה.

(דף כ"ו ע"ב) בד"ה אתי' בק"ו. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל, ומתו"ז מתרץ קושיות התוס' ד"ה ואימא לרבות על שיטת רש"י ומתורץ תמיהת הפנ"י על לשון הגמ' טעמי' דכתבו קרא דהוא יתור לשון:

(דף כ"ז ע"א) בד"ה אלא הא דרב פפא, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל.

(דף ל' ע"א) בגמ' עמד משה לפני הקב"ה וכו' ולא נענה וכו', מבאר כוונת המהרש"א בח"א בוי"ל

(דף ל"ד ע"א) בתוס' ד"ה שניהם קנו עירוב, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל והפנ"י מתרץ בסברא זו שיטת רש"י, מברר דלהפנ"י רש"י סובר כשיטת הרא"ש המובא במהרש"א:

(דף ל"ה ע"ב) בתוס' ד"ה והתניא, מבאר כוונת המהרש"א בקושיתו ובוי"ל:

(דף ל"ו ע"ב) בתוס' ד"ה חמין ותבשיל כו', מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל.

(דף ל"ט ע"ב) בתוס' ד"ה אמר רבה, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל.

(דף מ"א ע"ב) בתוס' ד"ה לא שנו, מבאר דברי המהרש"א בקושיתו ובוי"ל, ובזה מתרץ קושית התוס' (דף מ"ב ע"א) ד"ה אפי', גם מיושב הדקדוק של לשון הגמ' דקאמר ולצרף לכתחלה מי שרי מאי קאמר לכתחלה הלא גם בדיעבד אסור במתכוון.

(דף מ"ד ע"ב) תוס' ד"ה יש עליה, מביא קושית המהרש"א מדברי התוס' דלעיל (דף מ"ג ע"ב) ד"ה דכ"ע דכל דבר שדעתו לטלו בשבת חשוב כשכח, והפנ"י כתב ששני שיטות הם המובא בשו"ע סי' ש"ט סעי' ד' והביא ראיה לדבריו מדברי התוס' (דף מ"ג ע"א) ד"ה בעודן עליו כל בין השמשות ומתמיה על המהרש"א, מוכיח דלא כדברי הפנ"י ומתרץ את הסתירה מהתוס' ד"ה בעודן עליו עפ"י פשט אמתי בדברי התוס', מבאר תירוץ המהרש"א בוי"ל כי חסר כאן בדברי התוס' תיבת אם ירצה. מיישב מה שדקדקו התוס' בלשונם כגון שהניח עכו"ם לדעת ישראל משום דאזלי לשיטתם דאמירה לעכו"ם אף באיסור דרבנן אסור כמבואר בטור ושו"ע בסי' ש"ז סעי' ה' מתמה על המחצית השקל בסי' ש"ח ס"ק מ"ט שהקשה על דברי התוס' כי לא ירד לסוף דבריהם בזה:

(דף מ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה אי חיבור הוא. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י המבואר בתוספתא דכלים בפ"ג דב"מ:

(דף נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה אי כבלא מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י דברי המהר"ם:

(דף ס"א ע"ב) בתוס' ד"ה תלת קמיע לחד גברא, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל מדקדק מה דשינו התוס' לשון רש"י בג' מקומות, ובמקום קמיע כתבו לחש, מפרש פי' אחר ברש"י לולא דברי התוס' דשני הפירושים ברש"י הם פי' אחד:

(דף ס"ח ע"א) ברש"י ד"ה ליתני הכיר ולבסוף שכח, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל דלא כמו שתירץ הפני ארי' קושית המהרש"א:

(דף ע' ע"ב) תוס' ד"ה ונודע כו' מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל:

(דף ע"ב ע"א) ברש"י ד"ה בעל ה' בעילות, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י פי' הפנ"י ברש"י:

(דף ע"ב ע"ב) בתוס' ד"ה רבא אמר מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל ומברר דיש סתירה בדברי התוס' ובקוש' המהרש"א ניחא יותר דברי התוס':

(דף ע"ד ע"א) ברש"י ד"ה שכן עני אוכל פתו בלא כתישה, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י פי' המהר"ם בדברי רש"י.

(דף ע"ח ע"ב) בתוס' ד"ה ת"ק סבר ובמהרש"א ד"ה וא"ת, מבאר דברי המהרש"א אמאי לא הקשה קושיתו על הגמ' בלא דברי התוס' ומבאר כוונתו בוי"ל:

(דף פ"ו ע"ב) ברש"י ד"ה וליטבלו בי שמשי, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י דברי התוס' דר"א ב"א דאמר בהשכמה עלה וכו' אליבא דר"ע אמר ומדחה דברי הפנ"י שפי' בכוונת התוס' באופן אחר:

(דף צ"ב ע"א) ברש"י ד"ה תלתא מלעיל כו' מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל:

(דף ק"א ע"ב) ברש"י ד"ה הא איכא בקיעת דגים מבאר כוונת המהרש"א בקושיתו ובוי"ל:

(דף קט"ז ע"ב) בתוס' ד"ה וכ"ש, מבאר כוונת חילוקו של המהרש"א במש"כ ויש לחלק:

(דף קי"ז ע"א) בתוס' ד"ה דשקיל ליה בברזי כו'. מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י מה דהוסיף להקשות עוד דאמאי לא חשיב בפסחים טלטול בשר הפסח בהדי הנהו שבות דקתני התם דדחו ומתרץ משום דגם בבשר תפל בעלמא מותר לטלטל ובזה מתורץ גם קושית המהרש"א:

(דף קי"ח ע"א) בתוס' ד"ה והא דתנן כו', מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל בתרי אנפי ובמהר"ם שי"ף מתרץ כתירוץ השני קושית המהרש"א:

(דף קכ"ד ע"א) בגמ' א"ל אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה הני קערות כו', מבאר קושית המהרש"א כאן דט"ס יש בדבריו ובמקום לרבא צ"ל לרבנן, וכאשר הגיה בהגהות הרש"ש ומבאר גם כוונתו בוי"ל עפ"י דברי התוס' (בדף קכ"ג ע"ב) ד"ה מקצוע ועפ"י המבואר בשו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ד' ובביאור הגר"א שם בס"ק כ"א.

בד"ה א"ל אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה, קושיא בדברי הגמ' והניח בצ"ע:

(דף קכ"ה ע"א) בתוס' ד"ה בשברי דהאי תנור, קושיא בדברי התוס' והניח בצ"ע:

(דף קכ"ז ע"א) תוס' ד"ה אע"ג, מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל עפ"י פשט נכון בדברי התוס' דשני ראיות התוס' המה כראיה אחת ומה שחסר זה גילה זה:

(דף קמ"ב ע"א) בתוס' ד"ה ונשדינהו וא"ת מ"ש דלא שרינן לטלטל תינוק כו' המהרש"א הקשה דשני קושית אלו אין להם קישור עם דברי התוס' הקודמים וסיים בוי"ל ומבאר כוונתו עפ"י עומק הפשט בדברי התוס', ובזה מתרץ ג"כ מה שקשה עוד על התוס' מה שהקשו תבטל אבן אגב תינוק כמו בכלכלה דהא בכלכלה איירי במלאה פירות וגם תירוצם אינו מובן והולך ומבאר עפ"י דברי התוס' בביצה (דף כ"א) בתוס' ד"ה כנונא דמחולקים שמה הר"י והר"ת בתירוצם על קושית התוס' והכא רוצים התוס' להוכיח כפי' הר"י כי סתם תוס' הוא דברי ר"י:

(דף קמ"ז ע"ב) בגמ' ההוא כבן חכינאי מתני לה, קושיא בדברי הגמ' ותירוץ:

(דף קמ"ט ע"א) בתוס' ד"ה לעולם כו', מבאר כוונת המהרש"א בוי"ל בשני אופנים ובאופן השני מתרץ ג"כ קושית הב"ח על הטור בסי' ש"ז אמאי דצריך לומר הטעם משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות כיון דפסקינן כרבה דאסור אף דכתב אכותל ומידלי משום לא פליג:

(דף קנ"ד ע"ב) בגמ' מיתבי' היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות כו', מפרש פי' מרווח בדברי הגמ' דלא כהמהרש"א דדחיק מאוד לפרש הגמ':

תם ונשלם מסכת שבת.

תוכן העניינים

יגיעות מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה