אור ברסלב
טעבעלה באנדי על הגדה של פסח מגיד › ארמי אבד אבי

טעבעלה באנדי על הגדה של פסח· רבי טעבעלה באנדי

מגיד · ארמי אבד אבי

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

פסקה ב

והמאמר אח"ז צא ולמד וכו' כי חסר עדיין תבלין לתת טעם לשבח למה צוה השי"ת ליעקב לירד מצרים לקבל הגלות ת' שנה במצרים הלא היה יכול להתקיים הגלות מהזמן הה ג"כ בבית לבן רק מאחר שכוונת לבן היה לעקור את הכל ואז אי אפשר להתקיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול. וכך כוונת הכתוב (דברים כ"ו ה') ארמי אבד אבי ר"ל זה לבן שבקש לעקור את הכל על כן וירד מצרימה. וכן כיוון בעהג"ד בתחילה הביא הכתוב דגזירות בין הבתרים. ואם תקשה לך מה לי גלות לבן מה לי גלות מצרים, מדוע לא הי' הגלות מיד בבית לבן עד ת' שנה במקום גלות מצרים שהגזירה סתם הי' בארץ לא להם ועל זאת הביא צא ולמד מה בקש לבן הארמי כו' ולבן בקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אבד אבי. לכן.

פסקה ג

וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור עיין רשב"ץ שפי' שקדמה מכירת יוסף בזכות יעקב משל לפרה שאינו רוצה לילך לבית המטבחיים מה עושין מושכין את ולדה לפניה והיא נמשכת אחריה כך יעקב ירד דרך כבוד בעבותות האהבה לראות גדולת בנו יוסף שהי' שם והי' גלותו לשם בכבוד וירד מצרימה וגו' אלו פסוקי תורה שקורין מביאי בכורים בזמן שמחה. כדי להזכיר בזמן שמחה ענינו מימי קדם, ובחסדו הגדול האיר לנו מחשכת האפלה והביא לנו אל ארץ זבת חלב ודבש וזכינו להביא הבכורים מארצינו כן עכשיו מהאי טעמא אנחנו מזכירין נמי בליל הזה מתנהגים בכמה דברים כבני מלכים בטיבול וכוסות והסיבה ושמחת יו"ט שזכינו.

פסקה ד

במתי מעט וכו' ויהי שם לגוי גדול רצונו לומר שלא היו שם כגרים אלא שהיו מפוארים וניכרים בהוד והדר עצום, כמה שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ר"ל בתחילה ילדו ששה בכרס אחד. אח"כ שנים עשרה בכרס אחד ולבסוף ששים בכרס אחד ושאשה אחת היתה שם שילדה ששים רבוא בכרס אחד כדאיתא במדרש חזית שיר השירים רבי היה יושב ודורש ונתנמנמו הצבור. בקש לעוררן. אמר רבי. ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחד. והיה שם תלמיד אחד. ור"י בר"י שמו אמר לי' מאן היתה כן. אמר לי' זו יוכבד שילדה את משה ששקול נגד ששים רבוא מישראל. הה"ד אז ישיר משה ובני ישראל. והטעם נראה לי דאיתא במדרש רבה פ' ויחי א"ר לוי ששים רבוא תינוקות עברו נשותיהן של ישראל בלילה אחת. וכולן הושלכו ליאור. ועלו בזכותו של משה. הוא שמשה אמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ותמצא זכות צדקת משה היה שקול נגד זכות ששים רבוא מישראל.

פסקה ו

ורב וגו' רבבה כצמח השדה וגו', הלשון קשה מאוד וכי האדם הוא צומח מן השדה. ושמעתי מאא"ז מוה' אברהם נפתלי שייער זצ"ל להמתיק זאת אחר שדורש בעהג"ד לקמן בפסוק וירעו אותנו המצרים כמ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה. על כרחך היו מבקשים תחבולות להיות לחוק ולא יעבור באיזה אופן שיהיה אך ורק להמעיט את ישראל ולא להרבותן כפי המורגל בפיות רשעי ושונאי ישראל לאמר (יודען צו פערמינדערן ניכט צו פערמערהן) ולזאת התחכמו בגזירות שוות זו אחר זו כולם רק לגרעון ולא להעדפה גזירה ראשונה וימררו את חייהם בתחלה גזרו עליהם עבודה קשה מאוד כדי להפריך גופם שיתמעט ליחותם ויצפד עורם על עצמותם לבלתי נתן זרע וימעטו ולא יתרבו. מה עשה הקב"ה אמר אני הבטחתי לאברהם שאני מרבה בניו ככוכבים ואתם מתחכמים עליהם שלא ירבו. נראה איזה דבר עומד שלי או שלכם. אתם אומרים פן ירבה. ורוח הקודש מבשרת כן ירבה, ומיד וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ. בתחלה מולידין רק ששה בכרס אחד ואח"כ שנים עשר. ואפי' ששים. והפרש בין פן ובין כן היא רק נקודה אחת באמצע בין פ לאות כ ולזכרון זאת הוא איסור חמץ במשהו. וגם אותיות חמץ ומצה אין הפרש ביניהם רק נקודה אחת בין ה לאות ח לרמז שהצלת ישראל היה תלוי בזמן משהו. ואלולי שהתמהמהו ישראל במצרים כמעט יותר מחצות לילה לא היה ח"ו תקומה לישראל. כי בזו הרגע היתה התחלת נו"ן שערי טומאה ע"כ חמץ בפסח במשהו. ודפח"ח שפחתותי' דובבות בקבר. וכאשר ראו המצרים שמעינוי גרם הרבוי גזרו גזירה ב' שקשה יותר. אם בן הוא והמתן אותו. ויש אומרים הגזירה ב' היה שלא יהיו בבתיהם אצל נושתיהם. וכך אמרו להם הנוגשים אם אתם ישנים בבתיכם בבקר היום עולה לשעה, ולשתים, ואין אתם משלימים את הסכום. והנוגשים אצים וגו' וע"י זאת ישנים על הארץ. אך הנשים צדקניות היו מתפחדות לשכב לבדם בבתיהם מפני שימת מצריים. וכמעשה שאירע לפלונית כדאיתא במדרש רבה מה עשו. דרש ר' עקיבא בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמין להם בכדיהן מחצה מים ומחצה דגים. ומוליכות אצל בעליהן. ושופתות להם שתי קדירות אחת של מים םוחמין ואחת של דגים ומאכילות אותם ומרחיצין וסכין ומשקין אותם ונזקקות להן בין שפתיים ומתעברות ושראו מצריים שעדיין פרו ורבו מאוד. גזרו גזירה ג' כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ואח"כ גזרו גזירה ד' שחיטת הילדים מפני שאמרו ישראל בני רחמנים הם. ושמא ע"י גזירות הללו פורשים מנשותיהם. כדי שלא יצטרכו להמית את בניהם. אך באמת אע"פ שהנשים היו יודעות מהצרות שיבואו עליהם. בשעת העיבור, ובשעת לידה. כי המצרים כשהיו רואין אשה הולכין תמיד בביתה ולפעמים משבר האשה בחדר נסתר מאוד ומטמנת שם התינוק אבל המצרים שהיו חושבין בו שנולד שם תינוק הולכין בית זה ומוליכין לשם תינוק מצרי קטן והיו מבכין אותו, כדי שישמע תינוק ישראל קולו ויבכה עמו ועי"ז מרגיש המצרי מהמקום שבו קול התינוק ישראל ויחפש שם וכשמצא שם התינוק ממית אותו מיד באכזריות או השליך אותו ליאור או יתן התינוק במקום לבנים תוך החומה לבנות עיר או שחט את הילד, וע"י זאת היו הירחי לידה לנשים במצרים בצער גדול בזכרה מה שיהיה עם התינוק אשר עדיין מונח בקרבה תחת לבה ואפ"ה לא מנעו הנשים את עצמן מלבא לבעליהן בין שפתים מפני שצדקניות היו ולא רצו לגרום לבעליהן שיבטלו מצות פו"ר ובטחו על אבינו שבשמים שלא יעזבם הנה וילדיהן בשעת לידה ומה עשו כשהגיע עת הלידה הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח ומיד אחר הלילה עוזבת התינוק ומוסרת אותו להקב"ה ואומרת רבש"ע אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך מיד ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול וחותך טיבורן ומרחיצן וסוכן ומניק להם. שני עיגולין אחד של שמן ואחד של דבש כשמכירין בהם המצרים הולכין אחריהן בשדה ורצו להרגם, ונעשה להם נס ונבלעו התינוקות בקרקע וכשמביאין המצרים שוורים וחורשין על גביהם כדי לחתוך הילד ע"י החורש, שנקרא צאגער נאגעל נבלע הילד מטה מטה לתך הארץ ולאחר שהולכים לבתיהם היו הילדים מתגדלין בתוך ומבצבצין ויוצאין כעשב השדה כיון שמתגדלים באים עדרים עדרים לבתיהם ואבותיהם היו שואלין להם מי היה זקוק לכם, השיבו בחור אחד נאה ומשובח היו יורד ועושה לנו כל צרכינו והנס העולה על כלם היו שכל אחד ואחד הכיר אביו ואמו. וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחילה ואמרו לאבותיהם ומראין באצבע זה היה זקוק לנו ההד"כ זה אלי ואנוהו. ואחר סיפור מעשה זאת יבין פירוש הקרא רבבה כצמח השדה נתתיך וגו' ואת עירום וערי' ר"ל בשעה שעזבה אמך בשדה בשעת הלידה אז ותרבי וכו'.

פסקה ח

בסבלתם וגו' ההד"כ וירא בסבלתם בוכה ואמר משה חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם שאין לך עבודה קשה מעבודת הטיט והיו נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. עוד ראה משוי איש על אשה. משוי גדול על קטן. משוי בחור על זקן ויישב להם סבלתם ביניהם כל אחד כפי כחו ועשה כאלו מסייע לפרעה אמר לו הקב"ה אתה יישבת לבני את סבלתם חייך שאתה עתיד ליישב לבני נדריהן בין איש לאשה וכו' יותר עוד שכרך אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל לנהג בהן מנהג אחים אני מניח העליונים ותחתונים ואדבר עמך בסנה. לפיכך ויקרא אליו מתוך הסנה.

פסקה יב

ונצעק וגו' כמו שנאמר ויהי בימים וגו' וימת מלך מצרים ויאנחו וגו' ותעל שועתם וגו' ולכאורה קשה למה אחר שמת המלך ויאנחו? אדרבה היה להם לשמוח במיתתו של אותו פרעה הרשע? ושמעתי הפירוש בשם של"ה הקדוש מאחר שהמצרים היו יודעים כשישראל חוזרין בתשובה ומתפללים לה' שנעתר להם ע"כ לא היה נותן להם רשות לבטל אף רגע אחד מהעבודה כדי להתפלל. רק אחר שמת המלך היה המנהג במצרים כל העם מגדול ועד קטן מלווים אחר מטת המלך שמת והכל מענות ומטפחות אחר המטה וגם העבדים צריכים ללוות וממילא עם ישראל שהיו עבדים ג"כ הלכו אחר מטת המלך ומענים ומטפחים ובוכים והמצרים היו סוברין שבוכים בשביל אבדת מלך פרעה. אבל באמת היו בוכים בתפלה לאביהם שבשמים שיעזור להם. ובאמת שמע ה' את תפלתם וכך כוונת הקרא וימת מלך מצרים אז ויאנחו בני ישראל בתפלה לה' מה שלא הורשו קודם לכן לעשות זאת. ותעל שועתם אל האלקים ע"כ שמעתי בשם של"ה זללה"ה: ולי נראה לפרש בענין אחר משום דעוד יש לדקדק דמן העבודה בתרא הוא מיותר לכאורה דהא כבר כתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ולמה כפל עוד הפעם לאמר מן העבודה ויש לפרש לפי מאי דמתרץ הגמרא למ"ד בפרך. בפה רך זו דווקא בפרך קמא והאי פרך בתרא מודה בפרך בתרא שהיא לשון פריכא אמאי מחולק על פרך קמא לדחוק ולפרש משמעות אחרת בלשון פה רך היפך כוונת הבתרא רק באמת הך מ"ד סובר גם בפרך בתרא לפרש בפה רך כמו הקמא רק הנפקותא היא דפה רך קמא היא קאי על המצרים ופה רך בתרא קאי על ישראל. והא דקאמר הגמרא פרך בתרא ודאי בפריכא לא בא לפרש שהלשון הוא לשון פריכה היפך כוונת פרך הראשון כי גם זה הפרך בתרא כמו הקמא יפרש לשון פה רך אך שבא לומר שמזה הפה רך יצא לישראל בעצמן פריכה בוודאי לפי מאי דאיתא בגמרא פרעה כלפי מעלה אמר הבה נתחכמה לו נראה לי לפרש מאחר שתמיד היו כוונת פרעה לעכב את ישראל התפלה שמא יקובל תפלתם ובפרט שהם נתונים בצרה גדולה והתפלה באה מקירות לבם גנוחי גניח ויליל מכובד העבודה קשה ומקוצר רוחם ולב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה והי' ירא פרעה מאוד שאולי ישמע תפלתם ויענם מהצרה להצילם מידו ע"כ היה מצוה פרעה תמיד לנוגשיו שיראו וישגיחו ע"ז שישראל לא יעשו העבודה באנחה רק מטוב לב כמו שהיו עשים מתחילה ברצון טוב כי ע"י האנחה יקובל יותר התפלה מהם ופרעה לא נתן להם שהות ע"ז אפילו שיתאנחו לבד בלא תפלה כמו שכתוב זבחי אלקים רוח נשברה היינו שאפילו האנחה עצמה מועלת ג"כ לרחם עליהם וזה לא נתן להם רשות ליאנח על עבודתם הקשה רק אדרבא שהוכרחו ישראל להחזיק לפרעה ולנוגשיו תשואת והחזקת טובה היינו זיך בעדאנקען בפנים צהובות ובפה רך עד הנה היה מגיע להם צרת הגלות וזהו פה רך דישראל שהוכרחו לדבר עמם שלום ע"ז שהכבידו עליהם את עולם וזהו פריכה ודאי לגבי ישראל משני צדדים האחד שלא היו יכולים להתאנח ולהקל מעליהם על השעבוד הקשה אפילו רגע אחד בעת אנחתם כי אפילו זאת לא הרשה להם והשני שמתוך האנחה היו בוכים ומיללים והי' עי"ז נתקבלה תפלתם ופרעה מנעום משניהם ולא זאת בלבד רק היו מחוייבים לעשות ההיפך ולהראות שהם סבור וקביל בזה ואין לך פריכה גדולה מזו ומהאי טעמא לא תמצא בקרא קודם מיתת מלך מצרים לשון ויאנחו עד שהגיע לוימת מלך מצרים ואז ויקם מלך חדש והיה מנהג מצרים כשהמליכו מלך חדש שנתן להם חירות על צד החסד מהשרים הגדולים עד העבדים הנתונים בבית הכלא לכל אחד כפי ענינו שירגיש איזה חסד וטובה ממלכות החדשה והי' המלך מצרים מתיעץ עם יועציו איזה חפשיות ליתן לישראל אך שלא יגרום הפסד למס המלחך ועבודתו בחר לו המלך טובה זאת לעשות לישראל ענין שלא ישגיחו עליהם שלא יתאנחו מעבודתם כאשר גזר עליהם מלך שקדמו ולזאת המלך החדש היקל מעליהם כי לא ידע הכוונה ממלך הראשון והי' סבור שטעמו היו בכדי להכביד עליהם בלבד ולא שיקובל תפילתם ע"י האנחה, מזאת לא ידע לכן הרשה להם האנחה כדי להקל מעליהם מעט מטורח העבודה קשה ועי"ז החסד שיעשה לישראל לא יהי' היזק והפסד להמצרים מזה. ובאמת כיון שניתן רשות לישראל לכל הפחות להיות מתאנחים מצרותיהם והשכילו לעשות להתפלל מתוך אנחה להי"ת ב"ה כי ישמע ה' את צעקתם וזאת כוונת הקרא וימת מלך מצרים שכל זמן היותו קיים לא הורשה להם ליאנח אבל כאשר וימת מלך מצרים והמליכו מלך חדש עליהם ועשה כמנהג להטיב לעם ועלתה להם לישראל זאת החסד שהורשו לאנחה מה שלא הורשו עד הנה ואז ויאנחו בני ישראל מן העבודה ומתוך האנחה באו ויזעקו והמצרים היו סוברים כי הזעקה להם מעבודה עצמה אבל באמת היתה זעקתם לד' (רק שהזעקה היא באה מסבת האנחה שקדמה לה ולא היו יראים כ"כ לעוק כמו בעת מלך הקודם לזה) ע"כ מעתה ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה ר"ל מתוך שויאנחו מעבודה ודו"ק.

ונצעק וגו' עד וימת מלך מצרים ויאנחו וגו'. איתא בגמרא ובב"ר ויהי בימים הרבים ההם ימים של צער היו לפיכך קורא אותן רבים וימת מלך מצרים שנצטרע ומצורע חשוב כמת שנאמר אל נא תהי כמת.

ויאנחו בני ישראל למה התאנחו לפי שאמרו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחט לפניך מקטני ישראל ק"נ בערב וק"נ בבקר ותרחץ בדמיהם שני פעמים ביום והגזירה היתה באופן אכזריות שהם בעצמה צריכה לתפוס הילד על ברכה והאב בעצמו צריך לשחטו והדמעות האב והאם והתינוק מורידין כאחת ואחר גזירה זו ויצעקו וגו' ותעל שועתם ואז וישמע ד' את קולנו וגו' ויזכר גם כל ג' גזירות הראשונים בזכות ברית אברהם יצחק ויעקב. ומה היו ג' גזירות הראשונים א' את ענינו זו פרישות דרך ארץ. ב' את עמלנו אלו הבנים להשליך ליאור. ג'. ואת לחצינו זדו היא הכבדת עבודה המתשת ומחלשת כל כחם:

פסקה יט

יש לעיין על סתירת הקרא פעם אחת כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי וגו' אני ד' דמשמע ב"ה בכבודו ובעצמו כמדרש בעהג"ד אני ולא אחר ופעם אחת כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו מגיד שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע וכתיב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף משמע ע"י שליח כדכתיב בפ' חקת וישלח מלאך: שמעתי תירוץ ע"ז בשם אא"ז מוהר"ר דוד טעבלי שייער זצ"ל בפסוקי אחרונים בסתם בתי מצרים מיירי שהכה ע"י שליח רק אחר שראו המצרים שהכאות בכורים רק בבתי מצרים, ובתי בני ישראל שהזו דם על המשקוף לא לקו מיד רצים תוך בתי בני ישראל להמלט את נפשם ומאחר שלא ניתן רשות למשחית לבוא לבתי בני ישראל ואתא הקב"ה בכבודו ובעצמו בבתי בני ישראל והרג את המצרי וישראל באמצע נמלט הה"ד ולא יהיה בכם נגף אבל הוה הוא במצרים אפי' בבתיכם והשתא שכיר קאי הפסוק ועברתי בארץ מצרים וגו' כדרש בעהג"ד אני ולא אחר על בתי בני ישראל שהזו בדם ולא סתרי קראי אהדדי ודברי פי חכם חן שפתותיו דובבות בקבר.

פסקה כ

ביד חזקה זו הדבר וגו' עד דבר אחר אלו עשר מכות וקשה במאי פליגי. ועוד קשה בשלמא לדבר אחר דרש שפיר דמרמז הכל בשווין ע"י עשר מכות משא"כ לפירוש הראשון קשה מאוד למה בוחר לפרש הקרא בדרשות דלא תליין זה בזה. ועוד למה הזכיר דווקא מכת דבר ומכת דם. וגם מכת חרב לא מצינו כלל במכת מצרים. ויש לומר בראשונה דרש בעה"ג נגד הרמזים והתראות דמצינו חמשה התראות שהתרה משה את פרעה בתחילה קודם התחלת עשר מכות.

א (שמות ד' כ"ג) הנה אנכי הרג את בנך בכרך עיין רש"י היא מכה אחרונה ובה התרה תחילה מפני שהיא קשה ועיין רש"י (וארא ד' ט"ז) עד כה זו מכת בכורות ב שמות ד' ט' ולקחת מימי היאור (עיין רש"י ישן) רמז להם המכה ראשונה שנפרע מאלהותם תחילה. ג ד שמות ה' ג' פן יפגענו בדבר או בחרב ה השלך המטה לפני פרעה ובו היו חקוקות מכות דצ"ך עד"ש באח"ב. ואח"כ ויבלע מטה אהרן את מטותם להראותו שבי' מכות שבו נבלע ונאבד מצרים ובו הזהיר פרעה והני חמשה התראות מרמז ב' בקרא ביד חזקה זו הדבר. כהתראה פן יפגענו בדבר, ובזרוע נטויה זו החרב כהתראה או בחרב. ובמורא גדול זו גלוי שכינה גבי מכות בכורות שכביכול בעצמו ובכבודו שנאמר והכתי כל בכור אני ולא שרף אני ד' ולא אחר כהתראה אנכי הרג את בנך בכרך. ובאותות זה המטה כהוראת המטה אשר בו העשר מכות חקוקים ועל ידו נבלע מצרים. ובמפתים זה הדם כהתראה ולקחת ממימי היאור שמרמז בזה שפרע מתחילה מכת דם מאלהותם.

והטעם דלפי פירושי שפירשתי שהתרה משה דווקא בהנך התראות לפי שאמר משה פן יפגענו בדבר או בחרב דווקא פירשתי באגדה שלי שאמר כן לרמז בהן מכת בכורות ועיין לעיל והשתא שפיר התרה דווקא בהך חמש התראות והתראת השלכת המטה לפני פרעה היתה על עשר מכות בכלל ופורט עוד הפעם התראה על מכת דם לבד לרמז שנפרע תחילה מאלהותם וג' פעמים פורט התראת מכת בכורות כיון שהיא מכה אחרונה והיא קשה מכולם ומהיר בה לפרעה מתחילה כמצות ד' וגם תמצא במדרש ממכת דם העשירו ישראל ע"כ הזכיר דווקא דם ובכורות שעי שניהם מקויים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ועוד שהזהיר פרעה בתחילת מכות ובסוף מכות בדם ובבכורות:

דבר אחר לא מפרש הקרא על התראות מכות ממשה אל דמפרש על עשר מכות עצמם ביד חזקה שתים וגו' אלו עשר מכות.

פסקה כב

כמה שנאמר או הנסה וגו' ואמרו בב"ר ר' אליעזר פתר קרא כשושנה בין החוחים בגאולת מצרים מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה ללקטה משם, כך גאולתן של ישראל היתה לפני הקב"ה כביכול הדא הוא דכתיב או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי ולא כתב כאן עם מקרב גוי מפני שהיו אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים. א"כ לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם ואלולא השבועה לא נגאלו הה"ד (שמות ו׳:ו׳) לכן אמור לבני ישראל וגו' ואין לכן אלא שבועה ואמר ר' ברכיה גאלת בזרוע עמך בטרוניא.

פסקה כג

ובמפתים זה הדם. למה מזכיר דווקא מכת דם מפני שבדם היה הנס כפל כפליים ממנה העשיר ישראל כדאיתא במדרש רבה בא וראה כל הנסים שעשו הקב"ה לא עשאן אלא על המים כיצד עד שהן במצרים עשה להן נסים ביאור א"ר יצחק היו המצרים וישראל הולכין לשתות מים מן הנהר המצרי שותה דם וישראל שותה מים וכששואבין המצרי שואב דם וישראל שואב מים והיו המצרים צריכין לקנות המים בדמים יקרים מישראל וממנו העשירו ישראל.

תוכן העניינים

טעבעלה באנדי על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה