טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן סב
א) קודם נשואין. כתב הב"ש הרמב"ם לשיטתי' דס"ל חופה היינו יחוד וא"כ אסור להתייחד עמה קודם הברכות אף דברכות אין מעכבות לכתחילה בעינן שלא יחסר דבר כמ"ש בסי' הקודם ר ע"ש. ובאמת ברור הדבר דאין לייחד בלא ברכות דהא מבואר בגמ' דף ז ע"ב ביהודה שמתייחד עמה מברכין ב"ח אף בבית ארוסין א"כ מוכח בהדיא דקודם יחוד צריך לברך מיהו בטור כתב ג"כ קודם חופה וכתב ב"ש ברכות אין עיכוב לברך מברכין קודם, אבל לדמות הנשואין כשהיא נדה א"צ. ולא הבינותי דבריו דודאי הטור דס"ל כשיטת הרא"ש דחופת נדה הוה חופה א"כ חופה הוה בלא יחוד ומ"ש בסימן זה דמברכין קודם חופה היינו כפי שיטתו חופה שהיא בלא יחוד. אלא דקשה כיון דחופה אינה יחוד למה הצריך לברך קודם חופה וצ"ל הך טעמא שכתב הר"ן כדי שיהי' עובר לעשייתן. וקשה למנהגנו שמברכין תחת החופה. מיהו נראה דלא ק' כלל דהא ודאי א"צ דוקא עובר לעשייתן דהא מברכין כל שבעה ב"ח כמ"ש הר"ן אלא דמ"מ צריך להקדים הברכה קודם התחלת שתחת החופה לכן אחר שכבר בירכו בחופה מברכין בכל יום על תוספת השמחה וגם תלי' בפנים חדשות שהוא תוספת שמחה יתירה פ"פ קודם התחלת השמחה יש לברך שלא תהי' הנאת שמחת החופה בלא ברכה ולמנהגינו שמקדשין תחת החופה שא"א לברך ב"ח קודם קדושין מברכין מיד אחר קדושין כיון דלא שייך עובר לעשייתן לברך קודם קדושין והוה כמו נטילת ידים דאכתי גברא לא חזי. מיהו למ"ש בספרי יעלת חן והפליתי דהעיקר דחופה היינו יחוד וחופה זו של כלונסות לאו כלום הוא א"כ קשה לכאורה איך מברכין ומפסיקין בהילוך ושאר הפסקות קודם היחוד מיהו נראה דאחר אירוסין יכול לברכה כיון שיתייחדו אח"כ אף שאין מתיחדין מיד דהא מבואר בגמרא דביהודה מברכין אף בבית אירוסין מפני שמתיחד עמה אף דמשמע בגמרא דף י"ב דמיחדין קודם נשואין מ"ת כיון שלפעמים מתיחד עמה מברכין א"כ אפי' תימא דחופה של כלונסות אינה כלום מ"מ שייך ב"ח כיון דאח"כ כונסה בנשואין גמורין וממילא הוה נמי עובר לעשייתן:
ב ואם יש שם יין כו'. זה לשון הרמב"ם ואם יהי' שם יין. וכתב במ"מ פשוט שאין היין מעכב וסיים הרמב"ם ומברך על היין ומסדר את כולן על הכוס נמצא מברך שבע ברכות ע"כ. מוכח בהדיא דהרמב"ם קאי אב"ח וע"ז כתב המ"מ שפשוט שאין כוס מעכב וכ"כ בחמ"ח ודברי ב"ש תמוהים דודאי דברי הח"מח נכונים ופשוטים בדברי ה"ה ומ"ש הב"ש דבב"ח גמירי שבעה ברכות לא ידעתי היכן מבואר בגמרא שבעה ברכות אדרבא בגמרא דף ח' איתא בריך חמש בריך שית ולא נזכר שבע ברכות בגמ' בשום דוכתא גם כוס לא נזכר בגמרא ואמרי' בגמ' דב"ח יליף מבועז שנא' ויקח בועז עשרה אנשים ולא נזכר כוס. ומ"ש בחמ"ח דב"א טפי בלא כוס מב"ח אפשר דמוכח מדאמרינן מארסין אפי' בטיב אע"פ דבט"ב ליכא כוס ול"ל דניתבי' לינוקא דהא אמרינן דאתי למיסרך. וע' במג"א סי' תקנ"ט:
ג אבל לשמחם כו'. נראה דמ"מ לענין ברכות אינו מברך רק שבעת ימי משתה דהא באלמנה ג' לשמחה כדלקמן סי' ס"ד ואפ"ה אין רק יום א' לברכה אלמא דברכה לא תלי' בשמחה:
ד אלא בעשרה. ואי ליכא י' אין לעשות נשואין כ"כ הרשב"א ובפסקי מהרא"י והב"י הסכים לד' הרשב"א ובח"מח כתב אין דבריו נראין אלא אין הברכות מעכבות ב"ש. ולכאורה לדעת הפוסקים שהביא הב"ש בסי' נ"ה ולעיל סי' ס"א דכלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו בלא ברכה ממש א"כ ממילא אי אפשר לעשות נשואין דודאי אין מברכין ב"ח בפחות מי' ובלא ברכה אסורה ואפי' למ"ש הב"ש לעיל סי' ס"א סק"ה דאינה כנדה ממש רק איסור דרבנן מ"מ איסורא דרבנן מי שרי וגם דבריו תמוהים שם דמה תקון בזה דמ"מ קשה אמאי לא מצריך רמ"א לברך שנית גם ת"ש דבידו לברך הברכות תמוה דהא כתב רמ"א שא"צ. מיהו נראה דלעיל שנמצא קדושי [טעות] כיון דלדעת המפורשים כלה בלא ברכה היינו חופה וא"כ סגי בברכות ראשונות בדיעבד א"כ אפי' יהיה ספיקא שמא בלא ברכה ממש ואינן עולים הברכות שעל קדושי טעות מ"מ אי אפשר לברך שנית מספיקא א"כ וכי תעלה על דעתך שיגרשנה בשביל כך וכיון דאי אפשר לברך הברכות י"ל דאינה אסורה עליו בשביל וה מ"מ לדעת הפוסקים הללו אי אפשר לינשא בלא ב"ח וממילא אי אפשר בלא עשרה. ואפשר שגם הרשב"א אינו אוסר לעשות נשואין בליכא עשרה רק שהשיב ב"ח אינה פחות מעשרה ואם רוצים לברך צריך להמתין על עשרה אבל באי אפשר למצא עשרה יכול לישא ג"כ וע' בספרי יע"ח סי' ז' שהארכתי: ולכאורה נראה דאם יודע שלא יהיה לו עשרה בשעת נשואין יכול לברך בשעת אירוסין ב"ח כמו ביהודה שמברכין ברכת חתנים בבית אירוסין אף שאין מתיחדין מיד. וכן נראה מלשון הרמב"ם הובא לעיל סי' נ"ד סעיף ב' שכתב המארס אשה וברך ב"ח ולא נתיחד עמה עדיין ארוסה היא כו' משמע דעכ"פ ב"ח עלה לו וא"צ לברך שנית. ומ"ש בח"מח שלא יפה פשו הואיל ולא נתיחדו מיד כמו ביהודה כבר כתבתי לעיל דבגמ' דף י"ב משמע שלא היו מתיחדין מיד. ועוד מנ"ל להרמב"ם שעולים הברכות זמן רב קודם החופה. אע"כ דברכת חתנים שייכא שפיר גם בשעת אירוסין כיון שהאירוסין הכנה לנשואין. מעתה י"ל שפיר צדקו דברי רמ"א אפי' נמצא קדושי טעות מ"מ שייך ב"ח כיון שעכ"פ יש בזה הכנה לנשואין ונשאת ע"י קדושין הללו שפיר עלו להם הברכות ואינם לבטלה דמ"מ איכא הכנת הנשואין בזה: ואם נשאו בלא עשרה ואח"כ נמצאו עשרה אפשר לומר דגם אחר נשואין שייכא ב"ח דהא מברכין להו כל שבעה בפנים חדשות א"כ אפשר אפי' נמצאו עשרה אחר עבור ימי המשתה מ"מ יש לברך ב"ח שהוא שבח והודאה על ענין עיקר הזיווג ובספרי יעלת חן סי' ו כתבתי דגם לב"א לכתחילה יש להצריך עשרה:
ה מתחילין מיד לאחר ז' ברכות. נראה דלאו דוקא לאחר ו' ברכות רק אחר חופה אפי' אתרמי שלא בירכו בשעת חופה מ"מ לא ימשכו ימי משתה יותר. ובתשו' הרא"ש כלל כ"ו סי' ב' כתב משפת הברכה שהותרו להתיחד מתחילין ז' יתי חופה. משמע קודם ברכה אינם מותרין להתיחד וא"כ א"א לעשות נשואין בפחות מעשרה אבל למ"ש בד"מ דאם אי אפשר בעשרה עושין נשואין בלא י' א"כ מונין משעת חופה וגם להרא"ש צ"ע דמ"מ אם עשו חופה בלא ברכות מ"מ אפשר דאין מונין ימי משתה רק מיום חופה דלא מסתבר שאם עשה חופה וכנסה בלא ברכות שיברכו לאחר זמן רב. מ"מ נראה דאם לא ברכו ב"ח כלל דלעולם יש לברך עכ"פ פעם א' אף אחר ימי משתה דעכ"פ צריך לברך אותן ברכות שמברכין בשעת תופס על עיקר הזיווג רק שאין להם דין ז' יומי משתה לברך בפנ"ח ועמ"ש לקמן סק"ז:
ו י"א שאין כו' על כוס ברכת המזון. כ"כ התו' בע"פ והטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות. ונראה דהתו' ס"ל דב"ח טעונה כוס אבל לפי מ"ש המחבר לעיל ס"א לשון הרמב"ם דמשמע דאין ב"ח טעונה כוס א"כ לא שייך כלל הך דאין עושין מצות חבילות חבילות:
ז וכן לפעמים כו' אם הוא תוך ז' הב"ש הביא דברי הט"ז שמפרש דברי (הט"ז) שחולק וכתב אם לא קבעו באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר ושהו בדרך נעשה אותו מקום שהלכו לשם חופה ומונין ו' ימי משתה משם. ועיינתי בס"ו עצתו שמפרש כן דברי רי"ו שכתב בהולך לעיר אחרת עם כלתו אע"פ שנשתהו זמן מרובה בדרך עושה חופה בעיר שבא שמה ונוהג עמה ו' ימי משתה ונקרא ברכת חתנים בבית חתנים ע"כ ומפרש בט"ז דאיירי שלא התחילו עדיין ימי משתה. והנה מצינו במה קרוב של חתן לא אביו בי"ד סי' שמ"ב שנוהג אבילות ברישא ואח"כ ז' ימי משתה ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו דסוף סוף תליא בזה אי הוה חופה מעיקרא הרי כבר התחילו ז' ימי משתה ואין כאן יותר משבעה וכדברי הב"י ואי לא הוה חופה פשיטא שלא התחילו כלל ימי משתה ובי"ד סי' שמ"ב מבואר דנוהג אבילות ואח"כ מכניסין החתן לחופה ובהא פשיטא דימי משתה מתחילין אחר חופה ומה ענינו לכאן. והנלע"ד בדעת רבינו ירוחם הוא ע"פ ת"ש בספרי יעלת חן בקונטרס בית חתנות סי' י"ב דמסירה לבעל או לשלוחו נקרא נשואין וחופה היינו יחוד בדרך אישות או לבית המיוחד לחופה וא"כ נראה שכוונת רי"ו אם הבעל הוליכה לעיר אחרת ששם תהי' החופה וכאן לא היה רק כניסה לשם נשואין והיינו שנמסרה לבעל או לשלוחיו ע"ד שנתבאר לעיל סי' נ"ו דבזה אע"פ שנקרא נשואין וקנאה למנין ירושה מ"מ כיון שלא נעשה חופה במקום ההוא רק שנעשה ע"ד שתהי' החופה בעיר אחרת אע"פ שנמסרה לשם נשואין כיון שלא נתיחד שם המקום שיכניסה לחופה שם אינו נקרא רק מסירה ובמקום הקבוע שיכניסה לביתו שם הוא הנקרא חופה ונ"מ לענין תוספת כתובה דלאו חופה הוא רק במקום הקבוע לחופה לכן קמ"ל רי"ו דמשם מנינן ימי משקה אע"פ שנעשה נשואין במקום שקידשה לא הי' מקום קבוע לחופה רק שנמסרה לו שם ובהא ודאי נראה דיש למנות משעת חופה ולא משעת מסירה אבל אם הכניסה לחופה כבר ואח"כ הוליכה למקום אחר יש למנות ו' ימי משתה מיום החופה. ואם נחשוב זה החופה שמעמידין על כלונסות לחופה משם מנינן ימי משתה אך כבר העליתי דהא לא מקרי חופה כמ"ש בקונטרס בית חתנות סי' י"כ וא"כ אם נסעו מן החופה למקום אחר שיהי' מיוחד להזוג שם נקרא חופה ומנינן ימי משתה משם כן נ"ל: (ח) ומ"מ נראה. כתב הב"ש בשם ב"ה במחזיר גרושתו אין אומרים ש"ב וראי' דמותר להחזיר גרושתו במועד. ולענ"ד מיהא לא ארי' דהא אמרינן במ"ק דאין נושאין נשים במועד ומ"מ חותר לישא ערב הרגל ומפרש בגמרא הטעם דעיקר שמחה חד יומא וא"ב ק' איך מברכין ש"ב כל ימי המשתה וע"כ לומר אע"ג דעיקר שמחה חד יומא ומותר ליסא ערב הרגל ולא חשיב מערב שמחה בשמחת הרגל דכיון דעיקר שמחה חד יומא לא חשיב תו מערב שמחה בשמחה מ"מ שמחה מיהא איכא וא"כ גם במחזיר גרושתו י"ל דמ"מ שמחה מיהו איכא כמו יתר שמחת ימי משתה ושפיר י"ל ש"ב. ויותר היה נראה להביא ראי' מהא דסוטה דף מ"ג דמחזיר גרושתו לא הי' חוזר מעורכי מלחמה אלמא דלא קרינן בי' ושימח את אשתו אשר לקח מיהו גם זה אינו הכרח דיליף בגמרא מאשה חדשה וזו אינה חדשה אלמא דמ"מ הוה קרינן ושמח את אשתו רק דקפיד קרא אשמחה חדשה. וכן נראה דלא מצינו ז' ברכות בלא ש"ב וא"כ אטו מחזיר גרושתו לא יברכו ז' ברכות ובברכות משמח חתן וכלה אלמא דגם במחזיר גרושתו שייך שמחה וכן מוכח בש"ס כתובות דף ה' דקאמר באלמנה הטעם שנשאת בחמישי שיהיה שמח עתה ג' ימים ופריך מאי איכא בין ברכה לשקדו ומפרש אדם בטל וקשה אמאי לא קאמר מחזיר גרושתו איכא דברכה שייך ושמחה לא שייך אלא ודאי גם במחזיר גרושתו שייך שמחה ג' ימים וכיון דפסקינן בג' ימים שהוא שפח עמה אומרים ש"ב א"כ גם במחזיר גרושתו י"ל ש"ב כיון דעכ"פ צריך לשמוח עמה וכן נראה עיקר:
לעיל ס"ב יש לאדם לישא נשים רבות. הוא לשון הרמב"ם. והוא בפרטות במדינות שאין הדבר הזה אסור ע"פ דינא דמלכותא וע"פ חרם דר"ג. וכ' בחמ"ח כו' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. ראיתי בספר התקנה בק"א שתמה ע"ז דבמ"ק משמע דאין נושאין לשים במועד משום דאין מערבין שמתה בשמחה ולא אמרינן שיעשה ו' ימי משתה אחר המועד וכן משמע מקרא שהביאו התוס' וברמב"ם דין י"ד דכתיב מלא שבוע ואת משמע שלא ניתן לו רחל עד שהשלים ימי משתה של לאה ונדחק בדברים רחוקים ולענ"ד לא קשיא מידי דאדרבא כיון דחזינן דמותר לישא ערב הרגל אע"פ שנמשכים ז' ימי משתה בתוך הרגל משום דעיקר שמחה חד יומא ותו לא חיישינן לעירוב שמחת ימי משתה בשמחת המועד וא"כ לא חיישינן לעירוב רק על שמחת חד יומא ואם נשא בערב רגל סמוך לערב נמי שרי אלמא דעיקר שמחה חד יומא לאו דוקא רק שעת נשואין (וכעין שאמרו שמיעה רחוקה נוהגת יום א' והיינו קצת מן היום) וא"כ ממילא דכשעבר שמחת נשואין כבר בטלה עיקר השמחה וא"כ תו לא חיישינן לעירוב השמחה וא"כ אדרבא קשה איפכא למה הצריך הרמב"ם ימי משתה לכל אחת וצ"ל דמ"מ הרשות ביד האשה לתבוע שייחד לה תקום ימי שמחה דאין לאשה שמחה במה ששמת בצרתה ואין אשה מתקנאית אלא בחברתה לכן צריך ליחד לה ימי שמחה בפרטות. ונראה דנפקא לי' מהך קרא גופיה דמלא שבוע זאת ולא סגי בשמחת ימי משתה הראשונה וע"כ צריך ליתן לה ימי שמחה בפרטות. מיהו ודאי אם היא מרוצית בזה שייחד לה ימי שמחה הרשות בידה אבל אם אינה רוצה להנשא ער שישלים ימי שמחה של ראשונה ודאי אין בידו לכופה לאחר ימי שמחתה והיינו דקרא דמלא שבוע ואת שלא נתרצה ליתנה לו עד ימלא ימי שמחתה של ראשונה אבל אם נתרצית להנשא לא איכפת לבעל בכך כלום מעתה מבוארים דברי הרמב"ם דמה שהתיר לישא נשים רבות היינו כיון שכבר נשא לאחת והכניסה לחופה ולשיטת הרמב"ם סופה היינו יחוד הר אוי א"כ אין כאן נשואין כאחת וכיון שהכניס אחת לחופה כבר עברה שמחת נשואין שהיא עיקר שפחה דחד יומא ועל מה שנושא השנית ומערב ימי פשתה של ראשונה לא חיישינן כמו דלא חיישינן למה שהרגל מערב ימי משתה של האשה שנשאת לו בערב הרגל א"כ אין לפוש נמי למה שנשואי השני' מערבין ימי משתה של הראשונה וכיון שסברה וקיבלה להנשא בתוך ימי משתה ושיקדימו ימי משתה של ראשונה ומ"מ בעינן שישמח עמה בפרטות דכיון דבידה לעכב שלא להנשא אם תרצה עד אח ימי משתה ראשונה כדמוכח מקרא דמלא שבוע ואת מעילא נהי דס' וקיבלה להנשא מ"מ לא מחלה ימי משתה שלה שצריך ליחד לה בפרטות ודברי הרמב"ם ברורים אין בהם נפתל ועקש וא"צ לבקש חשבונות רבים בדברים רחוקים מן האמת: אלא דקשה קצת דגם בנשא ערב הרגל למה לא ישלים לה ימי משתה אחר הרגל. ונראה די"ל דע"ז אין הוכחה די"ל כל ששמת עמה זכרון אחד עולה לכאן ולכאן לכן א"צ ליחד לה ימי שמחה דיכולה לשתות עמו ברגל ותוכפל שמחת נשואין על שתחת הרגל אבל בימי משתה של אחרת ודאי אינה מתפייסת לכן צריך ליחד לה בפרטות. וכל זה ברור: