אור ברסלב
טיב קידושין סימן סא

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן סא

סימן נח

א אבל אם היתה נדה. כ"כ הרא"ש דאי פירסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחלת חופה אבל במרדכי משמע אפי' היתה טהורה כשנכנסה לחופה אם פירסה נדה פסקה לה חובת חופה והדבר תמוה כיון שכבר קנאה איך יופקע הקנין חמ"ח ונדחק דסוף חופה היינו שבעת ימי תשתה ולא נהירא דא"כ באלמנה שאין לה שבפת ימי משתה אימת גמר החופה וגם אין לו טעם כלל. והנלע"ד בדעת המרדכי דבלא"ה תמה בחמ"ח על מ"ש במרדכי דדוקא בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה נסתחפה שדהו ואף שגם על זה תמה בח"מח דהא בריש כתובות אמרינן כיון דאיכא נשים דמשניין וסתן לא מצי א"ל נסתחפה שדהו ועוד דלמסקנא דמסיק כל אונסא לא אכלא אין חילוק בין שעת וסתה לדלא בשעת וסתה. ונראה דחד בחברי' מיתרצא דקשי' לי' ג"כ מה שהקשה הרא"ש למה מבעי' לי' דוקא לענין תוספת ולא לענין תרומה וליורשה ולטמא לה לכן ס"ל ודאי בכל מילי הוה חופה אף שאינה ראויה לבוא אליה אלא דכבר כתבו המפרשים הא דאמרינן בריש כתובות בפירסה נדה א אינו מעלה לה מזונות אע"פ שחופת נדה הוא חופה מ"מ לא ניחא לי' ליכנוס כשהיא נדה וכמ"ש הרא"ש ג"כ בהדיא וא"כ י"ל דס"ל להמרדכי דהבעי' היא בפירסה נדה אחר שנכנסה לחופה דלזה י"ל דנהי דכתב לה התוספת בשביל חיבת חופה מ"מ כיון דלא ניחא לי' בסתם בחופה שאינה ראויה א"כ פשעה היא שלא הודיעתו שהוא שעת וסתה ויש לחוש לקלקול שלא תהא ראוי' לבוא אלי' א"כ י"ל דאף דחופת נדה הוה חופה מ"מ י"ל דלא אקני לה התוספת כתובה בחיבת חופה זו כיון דאיגלאי מילתא שלא היתה ראוי' והיא פשעה במה שלא הודיעתו ויוכל לותר שאילו ידע לא היה כונסה לחופה כלל דהי' חושש לוסתה. משא"כ שלא בשפת וסתה דלא הי' לה להודיעו א"כ אין כאן חופה בטעות דמה ה"ל למיעבד וכיון שלא הוטעה בחופה ממילא גמר ואקני לה בשביל חיבת חופה וזה דוקא לענין תוספת דתלי' בדעתו באיזו אופן שיעבד עצמו להקנות לה דאמרינן כשהפשיעה מצידה לא אקני לה אבל לשאר דברים פשיטא דחופת נדה חופה לכל מילי לדעת המרדכי ואפי' נימא דהמרדכי איירי אפי' הודיעתו שהיא שעת וסתה י"ל דמ"מ לא סמכה דעתי' ומקני רק לפי מחשבתו שיש עוד שהות בטרם יבא האורח כדאמרי' בריש שבועות שתים.

ולא סמכה דעתי' לאקנוי' שחושב שמא יהי' באופן שיוכל לבוא אלי'. אבל שלא בשעת וסתה לא עדיף משאר מום שנולד אחר נשואין דלא נימא דאדעתא דהכי לא אקני דנכנס לספק זה בתחלה וגמר ומקני ואם יארע סיבה לא גרע משאר אונס שלא הי' יכול לבוא אליה ולא תפסיד התוספת בשביל כך כיון שבכל חופה נכנס לספק זה שמא תפרוס נדה וכיון שהיא שלא בשעת וסתה אלא עדיף מכל חופות ולא דמי להא דריש מכילתין כיון דאיכא נשים דמשניין וסתן דשם כיון שכבר בא האונס אינו מחויב ליכנוס אבל להכניס לחופה כשהיא טהורה א"כ חופה מעלייתא הוא ואין זה רק כשאר אונס שלא הי' ראוי' לבוא אלי' ע"י אונס ושפיר יש לה התוספת. כנ"ל ברור ונכון בדעת המרדכי:

ב אבל אם היתה נדה ה"ה כארוסה. וזהו דעת הרמב"ם דחופת נדה אינה קונה לשום דבר והרא"ש הקשה עליו דלמה מבעי' לי' הכא לענין תוספת ה"ל למבעי אמשנה דאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וכן בכל דוכתי אי חופת נדה הוה חופה. וכבר בררתי מה שנ"ל בס' יעלת חן שחברתי בילדותי בקונטרס ב"ח ע"ש שאלה ז' ועכשיו אשר הגיעני ת"ל לימי העצה אמרתי לשות עצות בנפשי בישוב דברי הרמב"ם כמו שאגיד והוא דהחמ"ח תמה ג"כ עליו דהא בעי' ראשונה דנכנסה לחופה ולא בא אלי' ע"כ אינה לענין ירושה דאפי' במסירה יורשה וא"כ מנ"ל דבעי' שני' לענין ירושה דילמא דוקא לענין תוספת כמו שהיא בעי' ראשונה. לכן נראה דבלא"ה הקשה הב"ש איך יקנה אותה בחופה דאיסורא ותירץ דנתייחדה כשהיא טהורה וכבר השגתי עליו בזה שם דא"כ איך השמיט הרמב"ם עיקר האבעי' שהיא אי פסקה חיבת חופה עמ"ש שם. ועתה אני אומר דבלא"ה יש לדייק כיון דהרמב"ם מפרש בתחילת כניסה לחופה כשהיא נדה א"כ איך אמר רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה הל"ל פירסה נדה ונכנסה לחופה ע"כ נראה דלשון הרמב"ם בפי' הוא כך אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין ע"כ. והך לא גמרו הנשואין הוא כשפת יתר. וידוע שדעת שפתי הרמב"ם ברור מללו. לכן אומר הנלע"ד דודאי פשיטא לן כיון דעיקר הכניסה היא לקירוב האישות ובנדות אין כאן לא כניסה ולא שום דבר לכן בכל דוכתי חשיב קודם חופה בדיקת חוץ וחופה בדיקת פנים וכמ"ש בקונט' ב"ח סי' י"ב אלא דהרמב"ם כ' דחופה היא שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עתה ויפרישנה לו א"כ בסתמא ההבאה לתוך ביתו קודמת לחופה וא"כ כבר נקראת נשואה לכל מילי והיינו לירושתה כמ"ש הרמב"ם בפכ"ב דיורשה במסירה רק בתרומה לא אכלה מדרבנן. והשתא נראה דבעי' דרב אשי דנקט נכנסה לחופה ופירסה נדה היינו בתחילת כניסה מיד כמו שהעתיק הרמב"ם אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה מבואר דמפרש דאיירי בתחילת כניסה דאם בתחלת כניסה טהורה כבר חל קנין החופה ולא תופקע כמ"ש בס"ק הקדום והשתא כיון דכבר היא ברשות הבעל פשיטא דלענין ירושה כבר זכה בה משבאה לביתו וזהו ספיקו של רב אשי כיון דכבר היא נשואה בלא"ה מצד שכבר היא בביתו רק לענין התוספת בעינן אפשר כיון דהכניסה לחופה כשהיא נדה איכא עליה חיבת חופה אף בנדתה וקנתה התוספת או לאו כיון דלא חזי' לא אקני להי וזה דוקא בחופה שאחר מסירה לביתו דאינה ארוסה רק חסר גמר הנשואין אבל אם לא הכניסה לביתו רק הכניסה לחופה כשהיא נדה פשיטא דלאו כלום היא דארוסה אין לה תוספת אבל זו שכבר יש בה דיני נשואה לכמה ענינים י"ל דכיון דכבר נתקרבו דעתם אקני לה התוספת כיון דבלא"ה יש לה דין נשואה לשאר דברים אבל בליכא מסירה קודם פשיטא דחופה לאו כלום הוא:

והן הן דברי רבינו הגדול שרמז בחכמת לשונו לא גמרו הנשואין היינו היכא דאינו חסר רק גמר והיינו שכבר נמסרה לו וקנאה במסירה לענין ירושה ואינו חסר רק לקנין התוספת לא גמרי שהרי היא כארוסה והיינו כמו בארוסה אם נכנסה לרשותו יורשה ואם לא נכנסה לרשותו אינה יורשה כן הדין בזו שהכניסה לחופה כשהיא נדה אם קדמה לה חסירה יורשה מטעם מסירה ואם לא קדמה לה מסירה הוה ארוסה גמורה: והכל נכון וברור ומקים הניחו לי בזה מן השמים להתגדר בו לדעת הרמב"ם: ויצא לנו מזה לדעת הרמב"ם שאם לא קדמה מסירה ליכא ספיקא כלל ואין החופה כלום: לג) ולמ"ד הה"ד אם לא כתב כתובה. כבר כתבתי בקונטרס ב"ח שאלה ט"ו דלכ"ע הוה חופה אף שלא נכתבה הכתובה. וגם י"ל דהרמב"ם מתיר היחוד אפי' בלא כתובה. מיהו הטור לקמן ר"ם ס"ו כתב דאסורה להתייחד בלא כתובה אע"ג דס"ל דמותר לכנוס כשהיא נדה א"כ מה שנוהגין לכתוב הכתובה קודם החופה היינו כדי שיהיו מותרין ביחוד ולא: תלי' בדעת הרמב"ם בחופת נדה.

מיהו אם היא חופת נדה חמש א"צ לדקדק לכתוב הכתובה קודם היחוד כיון דאסורין ביחוד רק שצריך לכתוב הכתובה קודם שתטהר ממקור דמיה. ועיין מ"ש ביעלת חן שם שהקשה הרמב"ן מכתובות דף ו' דאיתא רב זביד שרי להתייחד בשבת א"ל הא לא כתיבא כתובתא. ובודאי עשה כתקון חכמים לישא ברביעי אלמא שיכול לישא בלא כתובה ועמש"ש באריכות. וי"ל עוד לפמ"ש ביעלת חן סימן א' דבוגרת א"צ לינשא ברביעי. א"כ י"ל דבוגרת היתה. עוד י"ל דודאי צריך הי' בהכרח לישא ברביעי א"כ אם שכחו לכתוב הכתובה ואין פנאי לכתוב כדי שתנשא ברביעי א"כ טוב שישא בלא כתובה כדי שלא יודחה תקנת רביעי ולהמתין עד רביעי אחר ודאי אין צריך מאחר שטבחו טבוח ואפי' אנינות דחו משום הא וכמ"ש שם בתשובה הנ"ל. ותדע לך דאל"כ איך התיר בשבת דאין ב"ד יושבין אע"כ בדיעבד לא חיישינן להמתין: (ד) לכן אשה חולנית חולת מות כו'. בתשובת הרא"ש היה מעשה שנתן לבתו קרקע ואם תמות קודם נשואין יהי' הקרקע להקדש ונתן הרא"ש שני טעמים ע"ז א' כיון שאינה ראוי' לאישות ועוד נתן טעם, שרצה לעשות נחת רוח לנשמתו לא שירשנה יורשין. ונראה דנ"מ לפי טפם ראשון אפילו נתרפאית אח"כ ולא נתייחדה עמו ברשותו או שלא היתה ברשותו כלל א"כ כיון שחופה ראשונה בטלה ואין כאן חופה חדשה אינו יורשה אח"כ. וכבר העלתי בקונטרס ב"ח סי' י"ג בארוכה דחופת חולנית הוה חופה אפי' לדברי הרמב"ם. וגם טעם השני צ"ע דלא מצינו אומדנא רק לבטל המתנה אבל לקיים ההקדש ע"י אומדנא לא מצינו וכיון שנתן לבתו סתם ולא התנה רק אם תמות קודם נשואין והי' הקדש והשתא שלא נתקיים התנאי ומתה אחר נשואין א"כ איך יחול ההקדש דהא אפי' גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כ"ש כאן שלא ביטא בשפתים כלל והרי לא נתקיים מאמרו בהקדש שהקדיש שהרי לא מתה קודם נשואין רק אחר נשואין אי ליתא לטעמא קמא. לכן אפשר דהרא"ש בתשובה לא סמך רק על טעמא קמא דבאינה ראויה לאישות לא הוה חופה אלא דלא תימא מ"מ הוו נשואין כלשון העולם ולוה כתב דאומדן דעת הוא שנתכוין שיהיו נשואין גמורין וצ"ע:

וכתב הב"ש א"ל ת"ל הא לפי תקנת שו"ם הי' צריך להחזיר הנדוניא תוך שנה ראשונה וי"ל דהיא עשתה השידוך אחר מיתת אביה וכשהיא מכנסת הנדוניא א"צ להחזיר ואין לומר א"כ יועיל מטעם מחילה דהיה לה חופה עמו ע"ש ונמשך לשיטתו. אבל כבר כתבתי לעיל סי' נ"ז דלא שייך מחילה בירושה כלל. גם י"ל בתשובת הרא"ש הוה עובדא שהבעל הי' קרוב וראוי ליורשה א"כ א"צ להחזיר אי הוו נשואין. גם מ"ש דלא שייך כאן מחילה דסבורה שתחזיר לבורי' לא נהירא לפי שיטתו לעיל ריש סי' נ"ד דגם בנדה יורשה מטעם תחילה והתם כ"ש די"ל שלא מחלה כלל דלא עלתה בדעתו שתמות קודם שתטהר ממקור דמיה ואפ"ה כתב דהוה מחילה וכ"ש כאן דהיתה בסכנת מות אבל בלא"ה ליתה לטעמא דמחילה כלל: (ו) א"צ לברך שנית ז"ב. וכ' בק"א דגם ז' ימי משתה א"צ. ונראה ראי' לוה דהא בתשובת ר"ש בהגמ"ר מייתי ראי' מנשואין של קטן ובתשובת רש"י מנשואין של קטנה וא"כ קשה אם הגדילה במועד יהי' אסור לבא אלי' משום אין מערבין שמחה בשמחה כיון דקדושין קמאי לאו כלום נינהו אלא נראה שב"ח שנתקן על עיקר שמחת נשואין וכיון דה"ל שתחת נשואין כדרך נשואין מקרי נשואין לענין ברכה ושבעת ימי משתה. ולפ"ז אם נמצא א' שכנסה ונודע במועד שהיו קדושין בטעות באופן שצריך לקדשה מחדש מותר לבא אלי' במועד דמ"מ כבר עברה שמחת נשואין מיהו אם נתוודע ביו"ט אין מקדשין ביו"ט וצריך להפרישה עד המועד:

ז כשר הדבר. קשה לדעת המחבר שהביא לעיל דעת הרמב"ם בקמייתא דחופת נדה אינה חופה א"כ איך מברך ברכת חתנים כיון שעדיין אין כאן נשואין לדעת המחבר ומשמע מלשון המחבר דאף בנדה מברכין ברכת חתנים אף שאין הנשואין מיד שייכא מ"מ ב"ח כמו ביהודה דמשמע בגמ' כתובות דף י"ב דביהודה היו מייחדין קודם נשואין ואע"פ כן בירכו ב"ח בבית ארוסין כדאי' בכתובות דף ו' ע"ב וכמ"ש לעיל סי' נדה אלא דמ"מ צ"ע דלדעת הרמב"ם דחופת נדה אינה חופה א"כ אין שבעת ימי משתה מתחילין וא"כ אין לכרך בשבעת ימי משתה לדעת הרמב"ם דכיון דלא הוה חופה לא התחילו שבעת ימי משתה עדיין וא"כ ממילא אי אפשר לישא כשהיא נדה כיון שלא יברכו בז' ימי משתה ב"ח דלא מצינו ב"ח בז' ימי משתה קודם החופה וע"כ המנהג דחופת נדה הוה חופה גמורה רק לענין תוספת הוא בעי' דלא איפשיטא ובקונטרס ב"ח הארכנו בדברי הרמב"ם ליישבן:

ח טוב להודיע. לא ידעתי תועלת בהודעה זו דהר"י לפי פירושו שפירש דלא מיבעי' לן רק אם לא ידע החתן שהיא נדה ואילו ידע אפשר שלא היה כונס לכן אתר טוב להודיע שלא יבא לידי ספק בגיבוי התוספת כתובה אבל לשאר פוסקים שפירשו כפשוטה דהספק אם בנדה חיבת חופה קונה אפי' אם מודיעין לו מידי ספיקא לא נפיק דפשט כל הפוסקים דלעולם הוא ספק א"כ אין תועלת בהודעה כלל:

ומ"ש הב"ש היכא דהוה מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות סעודה וכמ"ש לקמן סימן ס"ח ס"ק כ"ד הנה בקונטרס יעלת חן סי' כ"ו השנתי עליו ופירשתי דעת התוס' בענין אחר ממה שהבין הב"ש וכן מכל ראיות הר"ש בהגמ"ר הנ"ל שא"צ ברכה נשמע שא"צ קדושין אחרים ג"כ וכ"כ להדיא בחש"ו אע"פ שלא תקנו קדושין וע"כ האי רצו לקיימן לאו דבעו קדושין אחרים וברכה דאל"כ מאי למימרא אלא ר"ל דבסתם נעשית אשתו ע"ש מיהו בתשו' רש"י בא' מן עדי קדושין שהי' קרוב כתב אע"פ שצריך לקדש פעם אחרת לכן נראה דקדושין יש להצריך אבל סעודה א"צ:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה