אור ברסלב
טיב קידושין סימן מז

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן מז

סימן מו

א שנים אומרים לא ראינו כו'. הב"ש רמז למ"ש הפוסקים דבמנהג לא ראינו ראיה. ולכאורה ר"ל שאם מנהג לקדש בפרהסיא ואומרים שקידש ולא נודעו הקדושין לא הוה קדושין ואין זה מוכרח כלל: דנהי דבמנהג אמרינן לא ראינו ראיה שמסתמא כן הוא מ"מ אין להכחיש העדים בשביל זה ובזו לכ"ע אפי' אם הוא בענין שהמנהג נודע ממה שבאו לעשותו ונמנעו לעשותו דהוה לא ראינו ראיה במנהג מ"מ אין לו ענין להכחיש העדי' בשביל זה דמ"מ אפשר שנעשה כמו שאומרי' העדים: הן אמת דבש"ס גופי' יש להבין דפריך לאוקמתא דשני' אומרים ראינו שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינו שנתקדשה כו' תצא ופריך פשיטא לא ראינו אינו ראיה ומשני לא צריכא דדיירי בחצר מהו דתימא אם איתא קלא ה"ל למילתא קמ"ל דאיכ' אינשי דמקדשי בצינעה ע"כ. וגם בזו קשה צריכה למימר וכי בגדר הנמנע שלא יקדש בצנעה ואפי' לא עבדי לקדש בצנעא עכ"פ אינו בגדר הנמנע עד שנכחיש לעדים בשביל וה ולא דמי להא דאמרי' בר"פ האשה שנתארמלה אי כל הנשאת בתולה יש לה קול הני סהדי שקרי נינהו דשם אתיא הקול ממילא אבל בקדושין שעושה בכוונת מכוון מי לא משכחת לה שעושה בצנעה. לכן אפשר לפרש ע"פ מ"ש לעיל סי' מ"ב דעדי קדושין א"צ דרישה וחקירה ובדין מרומה צריך דו"ח כמ"ש הב"ש בסי' מ"ב סקי"ד מיהו בדין מרומה צריך דו"ח וא"כ י"ל דה"ק מהו דתימא אם אמת דנתקדשה קלא ה"ל למילתא וא"כ אם העידו בלא דו"ח עדותן בטילה קמ"ל דעבידי דמקדשי בצינעא ולא הוה דין מרומה וא"צ דו"ח ואפי' נשאת תצא וא"כ יש לפרש דברי הב"ש ג"כ דאם הוא נגד התנהג דנין אותו כדין מרומה ואם לא נדרשו ונחקרו עדותן בטילה וכבר כתר הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ג' ז"ל וניכר לכל באומדנא דמוכח שאינו אמת כי כבר נהגו לעשות פומבי ופרסום לקדושין כמ"ש נרות דולקות כו' וכן נהגו בדורות הללו שנועדים יחד קרובי כו' ואינו מצוי שאדם נכבד ואשה נכבדת יעשו במחשך מעשיהם ומראש בסתר ידברו עכ"ל וא"כ י"ל בזמן הזה הוה כדין מרומה וצריך דרישה וחקירה. והא דאמר בגמרא דעביד דמקדשי בצנעא י"ל דשכיח לפעמים:

ב ואם נשאת תצא אע"ג דאיכא לאוקמה אחזקת פנויה קי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ותצא ולכאורה נראה דהולד כשר כדלעיל סי' ל"א. ועוד נראה לכאורה דאם זרק לה קדושין כיון שכתבו התו' דמחמירין בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה מחמירין דאתרע חזקת פנוי' בזרק לה קדושין א"כ בתרי ותרי וזרק לה קדושין נמי הוה ספיקא דאורייתא ובזו אפשר ליישב מה שהק' התו' ד"ה מ"ש נימא דרישא אוקמה בחוקת פנויה וסיפא בחזקת אשת איש. ולפ"ז י"ל דאי משום חזקות א"כ קשה אדמפליג בין קדושין לגירושין לפלוג בקדושין גופייהו דאם מכחישין עצמן על קרוב לה או קרוב לו דאיתרע חזקת פנויה תצא אלא ודאי ברישא בכל גווני לא תצא אפי' בזריקה לכן פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא דבזריקה ליכא חזקת פנוי' ולק"מ. מיהו נראה דליתא דביבמות דף ל"א מוכח דאפי' בזריקה מן התורה אוקמה אחזקה וא"כ מ"ש התוס' בע"א איתרע חוקת פנוי' היינו מדרבנן ועי' בסמוך:

ג ואם נשאת לא מעדי' ואומרת ברי לי כו'. אבל נשאת לאחר לא מהני ברי דידה כיון דהוא אינו יודע ובכה"ג בגירושין הבא אלי' באשם תלוי גם בקדושין ספיקא דרבנן הוא. מיהו קשה לי הא לעיל ס"ס ו' באם אומרת ברי אפי' ברוב פסולים לא תצא אע"פ שהוא אינו יודע ברי למי נבעלה אלמא דאלים לה ברי דידה לו ג"כ שא"צ להוציא. מיהו הא איכא לאקשויי נמי אגירושין או שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דפריך בגמרא הבא אלי' באשם תלוי קאי ולא מהני ברי דידה וברוב פסולין אע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף מ"מ מהני ברי דידה, וצ"ל דברוב פסולים שפיר מהני ברי דידה דנהי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש מ"ת כיון שהנפרש רק אחד י"ל שנאמנת שאותו אחד הוא מן המיעוט והכשרים ראוים להצטרף עם הפסולים לרוב הכחות משא"כ היכא דאיכא חזקה דאשת איש או ספיקא דאשם תלוי מחמת ספיקא דגופא לא מהימנא. וצ"ע:

ד ע"א אומר נתקדשה כו'. לשון הרמב"ם ספ"ט מאישות אמר ע"א מקודשת היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מוסרת א' אומר מקודשת וא' אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי אומרת לא נתקדשתי ע"כ והוא תמוה דבהיא מכחשת לחוד תנשא ובע"א מסייעה לא תנשא וכ' במ"מ דבע"א מסייעה גרע דיכולה להעיז ודוחק גדול הוא ויותר תמוה שסיים הרמב"ם שהרי אומרת לא נתקדשתי משמע באינה טוענת ברי אפי' נשאת תצא ולמה תאסר ע"י ע"א. ומדברי המ"מ נראה באמת דדוקא לכתחילה לא תנשא דלא מסתבר לומר דתצא ע"פ ע"א. ועוד ק' מאי פריך בקדושין דף ס"ו ע"ב בעובדא דחבילה ותיסברא ע"א בהכחשה מי נאמן נימא דשם צריכה גט שתנשא לכתחילה שהרי גם שם יכולה להעיז שנגד כל א' העד השני מסייע שלא נתקדשה שהרי השני עכ"פ מסייעה שלא נתקדשה להראשון ועד הראשון מסייע לה שלא נתקדשה להשני: לכן לענ"ד נראה יותר לפרש בלשון הרמב"ם דדייק לכתוב' גבי העדים מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי ולא קאמר שהיא אומרת שאינה מקודשת. לכן נראה דה"ק הרמב"ם עא"א מקודשת היינו שנעשה בה מעשה קדושין כגון שזרק לה קדושין או שנתן כסף משקל פרוטה והשני אומר אינה מקודשת והיינו אף שעשה בה מעשה קדושין מ"מ אינה מקודשת שלא היה פרוטה וא"כ לא אהנו מעשיו כלום ואינה מקודשת והאשה אומרת לא נתקדשתי מעולם ושניהם משקרין ולא נעשה בה תעשה קדושין כלל נמצא שמוכחשת משני העדים וכעין שכתב רמ"א לעיל סי' מ"ב ס"ג בשם תשובת מהר"ם פדוואה במכחשת שלא קיבלה כלום לכן לכתחילה לא תנשא כיון דחזינן דמכחשת שני העדים גרע טפי שהרי ה מודה שנעשה בה מעשה קדושין והיא מכחישתו לגמרי. וזה שאמר שהרי אומרת לא נתקדשתי ר"ל אע"פ שמוכחשת משני העדים מ"מ אין להחמיר עליה שהרי מ"מ אינה מודה באיסור שמ"מ אומרת לא נתקדשתי. א"כ לפ"ז אם גם היא אומרת כדברי העד השני מודה הרמב"ם דתנשא לכתחילה וכן עיקר כמ"ש דעת הרמב"ן ורשב"א וראב"ד דבכה"ג תנשא לכתחילה וע' בסמוך:

ה תנשא לכתחילה כ"כ התוס' משום דאוקמה בחזקת פנוי' אבל המגיד בפ' כ' בשם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דאפי' אם העד אמר לא היו קדושין מעולם לא תנשא כיון שהיא אינה יודעת כלום כי לשיטתם איירי הסוגיא שהיא א"י רק שמכחישין אם אביה קיבל הקדושין ב"ש ואמת שכ"כ המגיד אבל בספרי שחברתי בילדותי כ' שיש לתמוה עליו דבהדי' מבואר באס"ז דברי הרמב"ן והרא"ה ובריטב"א מפורש יותר וז"ל הקשו בתו' ל"ל האי טעמא תיפוק ליה דע"א בקדושין אינו כלום ואפי' אומר שנתקדשה בפני שנים וכדאי' במפ' קדושין גבי חבילה וכיון דכן אפי' ליכא דמכחיש לי' אינו כלום ויש מתרצים דהכא ר"פ לשיטתו דאמר במס' קדושין המקדש בע"א חוששין לקדושיו וכ"ש שחוששין לעד שאמר שנתקדשה בפני שנים עכ"ל ובחדושי הרא"ה מבואר דאיירי בשותקת דאל"כ אפי' למ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו בהכחשה לא מהימן הרי בהדי' דלא אשכחו פתרי רק דר"פ לטעמי' דס"ל דמקדש בע"א חוששין לקדושיו ובאור דבריהם אף דלא מצינו פלוגתא רק במקדש בע"א ושניהם מודים אבל בע"א שאמר נתקדשה בפני שנים ואין שניהם מודים לא מצינו י"ל ע"פ מה דאיתא גבי האי סמיא בקדושין דף ס"ו דבדבר שבערוה לכ"ע לא מהימן ע"א אפי' שותק אלא די"ל דאי מקדש בע"א חוששין לקדושיו ע"כ לא דמי לדבר שבערוה. לכן י"ל דבשותקת יש לחוש אבל למאן דס"ל דמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו משום דהוה דבר שבערוה א"כ בע"א אפי' שותקת אינו נאמן עליה דאין דבר שבערוה פחות משנים כמו באשתך זינתה בע"א (וגירסת ראשונים היה ר' פפא ובחנם נדחק המגי' בהלכות קדושין וגירושין) וא"כ נראה שדעת הרמב"ן והרא"ה וריטב"א דע"א בקדושין לאו כלום הוא למאן דס"ל במקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפי' לכתחלה תנשא:. גם במה שסיים המגיד ז"ל ולדבריהם אע"פ שהוא מסופקת בדבר כיון שהיא בחזקת פנוי' ואין שם עד שנתקדשה אלא אחד והיא מכחישתו לא תצא עכ"ל תמוה ג"כ דמשמע אילו אין שם רק ע"א המכחישו תבא והא ליתה דהא דוקא לר"פ לשיטתי' כתבו דמהני קדושין בע"א אבל לדידן אפי' אינה מכחישתו לא תצא וכ"ש למ"ש דס"ל אפי' לכתחילה תנשא וגם אפשר דלר"פ נמי אפי' באין עד המכחיש י"ל לא תצא:

מיהו הראב"ד כתב שם בע"א אומר אביה קידשה ואי אומר לא קידשה והיא א"י וכו' לכתחילה לא תנשא ואפשר דדוקא לכתחילה קאמר אבל אם נשאת אפי' אין מי שמכחישו לא תצא כדאי' בעובדא דסמיא דאי אין דבר שבערוה פחות משנים לא תצא מיהו אפשר ליישב בלא"ה דלא תקשי לראב"ד מהך דאשתך זינתה בע"א די"ל דשם טענה היא ברי שלא זינתה לכן אינה אסורה אבל היכא שגם היא אינה יודעת ברי י"ל דלא תנשא:

גם מדברי הר"ן הוכחתי שם דלרמב"ן דוקא לר"פ לא תנשא דהר"ן הקשה עליו לדבריו למה הביא זה הרי"ף בהלכות מוכח בהדיא דלרמב"ן לדידן לכתחלה נמי תנשא ודלא כהמ"מ וכן נראה דעת המחבר שלא חשש לדברי המ"מ ונסתלקה תלונת התיפס. והרא"ה והריטב"א פירשו דמיירי כאן דקיימא בחזקת אשת איש וא' אומר נתגרשה וחזרה ונתקדשה וא' אומר נתגרשה ושוב לא נתקדשה ובסיפא איפכא דשנים אומרים נתקדשה וחזרה ונתגרשה וא' אומר שהיה קרוב לה והוה גט והשני אומר קרוב לו ולא הוה גט דרישא תרווייהו בפנויה קמסהדי כיון דשניהם מעידים שנתגרשה שוב אין א' נאמן לאוסרה ובסיפא אף דהיתה בחזקת פנויה מ"מ כיון דשניהם מודים שהיתה בחוקת אשת אים אין דבריו של אחד במקום שנים שהרי שניהם מודים שנתגרשה וא בא לאוסרה בקדושין אחרים ובסיפא פא אף דהיתה בחוקת פנוי' מ"מ לא אתחזקא ע"פ שניהם שהיתה אשת איש וע"י א' שאומר נתגרשה לא נפקא מחזקת אשת איש ואין דבריו של א' במקום שנים ולא הובא בפוסקים. גם צ"ע דברישא למה לא יהי' העד נאמן לומר שלא נתגרשה במיגו דאי בעי שתיק ואסורה לכל העולם וע"א שאומר נתגרשה לאו כלום ואפשר לומר דהרא"ה לשיטתי' בשנים אומרים זה כתב ידינו כו' לכן גם בשנים אומרים שהיתה אשת איש וא' מהם אומר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים כיון דשניהם מודים שהיתה בחזקת אשת איש. אבל לפי מה שדחה הר"ן הך סברא ואפ"ה להקל נאמן במיגו דאי בעי שתיק אי לאו טעמא דבא לפסלה מכהונה וכאן אפשר דלא שייך דאם יחריש בעת הזאת תהא אסורה לכל העולם. ולמ"ש לעיל (ר"ל בקוני"ח סי' צ"ב) יש ליישב וצ"ע לדינא. ע"כ מספרי לכתובות בקונט"א סי' צ"ג:

ו לא תנשא כיון דידוע לנו דזרק איתרע חזקת פנויה שלה כ"כ התוס' וצ"ע דאפשר דהתו' לא תירצו רק באינה מכחשת ובעצמה אינה יודעת הבירור אבל אם מכחשת בעצמה שקרוב לו היה י"ל דנאמנת דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ומפשט דברי המחבר משמע דאפי' מכחשת מ"מ לא תנשא ואפשר להביא ראיה לזה מהא דבקדושין דף ס"ה דפריך אי מקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וקשה נוקמה בע"א אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה והוא אמר קרוב לה והוו קדושין והיא אומרת קרוב לו ולא הוה קדושין א"כ איהו שוי' נפשי' חד"א והיא טוענת לא קדשתני ומכחשת העד. לכן י"ל באחת דבע"א אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה אפי' מכחשת לכתחילה לא תנשא דחוששין לזה העד שאומר קרוב לה וא"כ אינה מותרת בקרוביו:, ומ"ש הב"ש דמשמע מלשון התוס' שצריך שיהיה ידוע לנו בלא העדים שזרק לה. ולכאורה אינו מוכרח דמ"ש התוס' שידוע לנו היינו ע"פ עדי' הללו שעכ"פ שניהם מסכימים שזרק לה קדושין וידוע לנו ע"פ עדים הללו. מיהו נראה דמוכרח כן דאל"כ יהיה אותו שאומר לא נתקדשה נאמן במיגו דאי בעי שתיק דאז לא היה ע"א נאמן לומר נתקדשה אלא ודאי מיירי שידוע שזרק לה קדושין דאז י"ל דנאסרה ע"פ ע"א. ולפ"ז נ"מ בין התוס' להר"ן דבאין כאן רק ע"א שאומר קרוב לה וידוע לנו שזרק לה קדושין רק שלא השגיחו לראות כלל אך נפלו א"כ להר"ן מותרת ולהתוס' אסורה אלא דצ"ע למה תיאסר ע"פ ע"א אף שידוע לנו שזרק לה קדושין ואפשר שהיה קרוב לה מ"מ כיון דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו א"כ אפי' באמת היה קרוב לה מ"מ מקרי קדושין בלא עדים ולא תליא באמיתת הדבר וא"כ מה מהני מה שידוע שזרק לה קדושין דבשלמא להר"ן די"ל שטעה זה שאומר קרוב לו י"ל דברגע הקדושין ראה שהיה קרוב לה ולא רמיא עלי' לזכור היטב וברגע קדושין כבר נגמרו הקדושין אבל להתוס' דלא ס"ל סברא זו רק כיון שזרק אתרע חזקת פנויה וקשה במה איתרע כיון דקדושין בלא עדים לא מהני כל שאין עדים שראו שהיה קרוב לה אפי' אם נפלו הקדושין קרוב לה לא הוו קדושין בלא עדים. לכן נראה בדעת התו' דע"א אומר נתקדשה והרבה אנשים היו שם א"כ כשאומר קרוב לה מסתמא ראו גם אנשים אחרים אף שאינם בפנינו וכיון שידוע לנו שזרק לה קדושין א"כ יש לחוש לדבריו דשמא גם אחרים ראו שהיה קרוב לה וע"א אומר ודאי קרוב לו דמ"מ אתרע חזקת פנוי' וחיישינן שיצטרף עוד א' עמו שראה שקרוב לה. ולפ"ז אם העד בעצמו מעיד שלא השגיח שום אדם לראות רק הוא והאחר י"ל דמותרת לינשא אפי' לכתחילה דאפילו יאמר אמת הוו קדושין בלא עדים אבל להר"ן מ"מ לא תנשא דיש לחוש דבשעת קדושין היה קרוב לה וראה ג"כ רק שאח"כ נדמה לו שקרוב לה וכמ"ש הר"ן בהדיא ואפי' כשמכחישתו לא תנשא וכמבואר ברין. עכ"פ דברי הב"ש. מוכרחים דבעינן שידוע שורק קדושין דאם לא נודע רק לעדים לחוד א"כ כיון שוה העד אינו יודע אין כאן קדושין לפי' התוס'. לכן צ"ל שידוע לרבים דיש לחוש שמא ראה עוד אחד והוו קדושין גמורין:

ז עד שיבא ארוסה. פשוט הוא אם אמרה לפלוני נתקדשתי ומת דודאי נאמנת דלא גרע מאשת איש גמורה שנאמנת לומר מת בפלי.

וקשה למה לא תהא נאמנת שפנוי' היא ודיברה חילי דכדי דאי בעי' הוה אמרה שנתקדשה לאיש שכבר מת דהיתה מותרת וצ"ל דהוה חזקה אלימתא דלא אסרה נפשה בלא אמתלא לכן אפי' במיגו לא מהימנא. ובהכי ניחא בש"ס דבעי שמואל מרב באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אי מהני אמתלא וקשה מ"ש מהך דאשת איש והמפרשים נדחקו בזה. ולפ"ז ניחא דתהא דאשת איש אין ראיה דמהני אמתלא די"ל דמהימנא במיגו דאי בעי אמרה שמת וה שנתקדשה לו משא"כ באמרה טמאה אני דליכא מיגו דמ"מ היא בנדתה וליכא מיגו קמ"ל ולזה אמר אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אע"ג דליכא מיגו וע' בספרי ג"מ דף וצ"ע:

ח עד שיבא ארוסה ויאמר אני קדשתיה והיא מודה לדברי'. כ"כ הת"ת. והב"ש כתב לולי דברי המ"מ היה נראה דעד שיבא ארוסה שתברר בעדים שזה הארוס. ולא ידעתי מה נסתפק לו דפשיטא דנאמנת שזה ארוסה דהא מבואר לעיל סימן ל"ז סעיף ך' דאפי' אמר איני יודע למי אסורה עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה הרי בהדיא אפי' אמר בפירוש שא"י מ"מ אם אמר אח"כ נודע לי למי קדשתי נאמן ולמה לא תהא היא נאמנת לומר לזה נתקדשתי: (ט)

נתקדשתי לפלוני שוב אינה נאמנת. משמע אפי' תוך כדי דיבור כמ"ש הר"ן ולא מהימנינן לה בשום מיגו והב"ש כתב לפרש אחר כדי דיבור ולא ידעתי איך שייך מיגו אחר כדי דיבור ואי כונתו לותר שאפי' בא פלוני והיא הכחישתו לא מהימינן לה במיגו דגרשתני וכמ"ש הב"ש דגם בגרשתני אינה נאמנת לשיטת הר"ן דלא שייך לפרש שאינה נאמנת בשום מיגו כיון דאפי' בגרשתני אינה נאמנת. גם מ"ש הב"ש דשיטת הר"ן דגרשתני אינה נאמנת לא כתב הר"ן כן רק בשם אחרים. ואפשר לפרש דאפי' תכ"ד אינה נאמנת דיש לה מיגו דלא היתה אומרת כלל מ"מ ס"ל דאינה נאמנת דבלא"ה כתב הב"ש הא דנאמנת תכ"ד אף דבקדושין לא מהני חזרה תכ"ד וי"ל דבשלמא בקדושין פסקה למלתא אבל. בהודאה כיון דאפשר שתתן אמתלא לדבריה לא פסיקא מילתא דקדושין לכן מהני שפיר חזרה תכ"ד מעתה דון מינה שכפי סברת הרא"ה דבאמרה לפלוני נתקדשתי שאינה נאמנת באמתלא ממילא י"ל דתכ"ד לא מהני בקדושין:

ומ"ש באם בא אותו פלוני והיא נותנת אמתלא ומכחשת אותו דתהא נאמנת במיגו דגרשתני. במיגו זו אפשר לפקפק דלא פסלה נפשה מכהונה ולא ידעתי למה הוצרכו למיגו הא מה"ט גופי' דנאמנת לומר גרשתני משום אינה מעיזה יש להאמינה במה שמכתשת אותו מטעם אינה מעיזה ואי נימא דוה לא הוה העזה שתאמר לא נתקדשתיוגרשתני הוה העזה טפי א"כ אין זו מיגו דאין הטענות שקולות:

אמנם עיקר סברת הרא"ה אינה מחוורת לענ"ד דלמה לא תהא נאמנת באמתלא להפקיע עצמה ממנו. וכן יש להוכיח מלשון המשנה האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת א"כ משמע דמסתמא העדים יודעין שהיא אשת פלוני וא"כ ליתני רבותא טפי ואם אמרה אשת פלוני אני אינה נאמנת אלא ודאי גם בהא מהני הפה שאסר מיהו לאחר כדי דיבור אין ראיה מן המשנה דאפשר דאחר כדי דיבור דבעינן אמתלא אפשר דלא מהני באמרה לפלוני נתקדשתי וצ"ע:

מיהו אפשר דהך אמתלא שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים אפשר דלא מהני באמרה לפלוני נתקדשתי דלמה לה לומר לפלוני תימא מקודשת אני סתם אבל אם נתנה אמתלא על זה גופי' שאמרה לפלוני שפיר י"ל דנאמנת בפרט בהכחישתו בפניו:

שוב עיינתי בחדושי הרא"ה בעצמו שכתב וז"ל ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודית לו ולאו כל כמינה לחוב לו עכ"ל. נלמד בהדיא דאחר כדי דיבור מיירי א"כ תכ"ד ודאי נאמנת וגם לא החליט הדבר ומסתברא כמ"ש דלעולם אמתלא מהני כמו שהוכחתי כיון דהרא"ה גופיה לא החליט: סימן מח (א) קדשתיך בטור כתב בפני פלוני ופלוני ודייק בחמ"ח דאם לא אמר בפירוש בפני. פו"פ יוכל לומר שקדשה בלא עדים ולא נאסרו עליו הקרובות אף דלעיל סימן ט"ו בפילגש שאמרה קדשני יכולה לומר בלא עדים אפשר לחלק בין פילגש לאיש דאדם יודע שאין קדושין בלא עדים.

ולכאורה בהך עובדא דס"ס הקודם שאמרה מקודשת אני ונזכרה אמתלא שלא יקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים ואמאי לא קאמר אמתלא זו שתוכל לומר מקודשת אני בלא עדים דהא אשה יכולה לומר כן ואפשר דבאמת מהני. ומיושב ג"כ מה שהקשו המפרשים על מה שנסתפק באמרה טמאת אני אי מהני אמתלא. ולפ"ז י"ל באשה נאמנת במיגו דנתקדשתי בלא עדים וע"ד שכתבתי לעיל סימן מ"ז ואם אמרה נתקדשתי בפני פו"פ אפשר דלא מהני אמתלא שיקפצו עליה דל"ל לומר בפני פו"פ. מיהו נראה דכ"ש דעדיף שסבורה שיבואו פו"פ ויסייעו לה לאמת דבריה:

אלא דיש לעיין דאפי' נימא אדם יודע שאין קדושין בלא עדים מ"מ בע"א דס"ד בגמרא דחוששין לקדושין א"כ באמר קדשתיך סתם י"ל דבע"א קאמר דלא שייך אדם יודע דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא יודע לכן דייק בש"ס שצ"ל קדשתיך בפני פו"פ כו' וא"כ תליא אי הלכה רווחת שאין קדושין בלא שני עדים שייך אדם יודע כו' אבל אם אינה הלכה ברורה לא שייך אדם יודע וא"כ יוכל לומר שבע"א קידש:

ב קדשתי את בתך כו'. בגמרא אמרינן דהך נקט איידי וא"כ קשה למה העתיקו הרמב"ם והט"ו בבא זו.

ונראה דקשה מאי פריך בגמ' מאי קמ"ל הא י"ל דטובי קמ"ל והיינו כשאמר קדשתי את בתך משמע דהיא קיבלה הקדושין בעד הבת וע"כ שהבת עשתה לאם שליח וא"כ קשה לפמ"ש לעיל סימן ל"ה סעיף ט"ו בהוחזק השליח בעדים חזקה לראשון ואמאי תהא הבת מותרת בקרוביו וצ"ל דלא הוחזקה השליחות בעדים וקשה הא שליחות קבלה צריך עדים אף לדעת הרמב"ם כדלעיל סימן ל"ה וע"כ הוחזקה בעדים לשליח ואמאי תהא מותרת בקרוביו וצ"ל שעשתה שליח לקדש סתם ולא יחדה לפלוני לכן שפיר יכולה לומר שקיבלה קדושין בשביל עצמה לא בשביל בתה והוה רבותא טובי וצ"ל דבס"ד דקדושין בלא עדים מהני י"ל גם שליחות קבלה א"צ עדים ולא קאמר הרמב"ם דשליחות קבלה צריך עדים רק לפום מסקנא דקדושין בלא עדים לא מהני גם שליחות הקבלה צריך עדים וא"כ י"ל באמת דקמ"ל דבסתמא לא אמרינן שעשתה שליחותה כיון דלא עשתה שליח לקדש מפלוני ושפיר הוה רבותא למסקנא דאף שעשתה הבת לאם שליח והוא אומר קדשתי לבתך אפ"ה הבת מותרת בקרוביו וא"ש. ויצא לנו מזה דאם עשתה הבת לאם שליח להתקדש מפלוני כיון דפסקינן לעיל חזקה לראשון א"כ הבת אסורה בקרוביו:

עוד אפשר לומר בדרך זה דקשה הא קמ"ל דלא אמרינן שעשתה שליחותה לכן י"ל דבמשנה דאיתא הוא אסור בקרובות קטנה משמע דאיירי בלא שליחות רק לפי שהיא קטנה ביד האם להשיאה וא"כ אין חדוש כלל מה שהקטנה מותרת בקרוביו דלא יהא אלא מיאון שיכולה לעקור הקדושין לגמרי וא"כ פריך שפיר הא תו ל"ל דע"ז שקטנה מותרת בקרוביו אין חידוש רק דהוא אסור בקרובות קטנה אם לא מיאנה וזה אינו חידוש וא"כ הרמב"ם והטוש"ע שהעתיקו סתמא אפי' בנערה שפיר הוה רבותא דהבת מותרת בקרוביו אע"פ שעשתה לאם שליח לקדש כיון דלא עשתה שליח לקדש מפלוני וא"ש:

ועוד נ"ל ליישב דבגמרא אמרינן צריכה דאי אשמועינן גבי דידי' ה"א דגברא לא איכפת לי' ומיקרי ואמר אבל איהי אי לאו דקים לה לא הוה אמרה ופרש"י דכיון דא סרה נפשה בלא גט א"כ אי לאו דקים לה ל"ל לאסור נפשה קמ"ל וא"כ ק' מאי פריך בסיפא הא תו ל"ל הא י"ל דמרישא לא נשמע דאע"ג דאסרה נפשה י"ל דאינו איסור בהחלט דיכולה ליתן אמתלא לדבריה שלא אמרה רק כדי שיכנסנה והיא חפצה בו א"כ כיון דקיי"ל בנתנה אמתלא לדבריה נאמנת א"כ גם בזו י"ל שסמכה על אמתלא שתתן שלא אמרה רק שהיתה סבורה שיצטרך לכונסה וכשלא ירצה תוכל לומר דבאמת להד"מ אבל בסיפא דאמר קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי ליכא אמתלא זו דאף אם קדש בתה אסורה עליו א"כ כיון שכבר אמר קדשתי את בתך שוב לא תוכל ליתן אמתלא זו שבאמת לא קידש רק בתה ואמרה שקידש אותה כדי שיכנסנה דגם אם קידש בתה היא אסורה עליו וא"כ ס"ד דמסתמא לא אסר נפשה קמ"ל וצ"ל דלא בעי למיפשט ממתני' דמועיל אמתלא כיון דבכתובות דף כ"ג לא פשיטא לן רק מברייתא וקאמר בש"ס די"ל איידי וליכא למיפשט ממתני' אבל לפום מאי דקיי"ל דאמתלא תהני שפיר י"ל רבותא גם בהך:

ג כל אלו שטוענין כו' שהיו שם עדים. לכאורה בהך דסעיף ג' ד' בעינן דוקא שהעדים אינם כאן אבל אם העדים בפנינו וראו שקידש ואין יודעין אם קידש הבת או האם נמי מקרי קדושין בלא עדים כיון שבשעת שמיעה לא בינו למי שקידש לבת או לאם אין כאן קדושין רק ע"פ הודאת בע"ד אלא דק' לפ"ז בס"ד דבעי לפרושי מתני' בע"א והוא בפנינו וא"כ קשה איך יפרנס הך בבא דקדשתי את בתך וכו' דנחזי מאי קאמר העד ואי לא ידע הוה כאלו אין כאן עד כלל ואפשר דאיירי שהעד ראה ושכח אבל בשעת קידושין הוה קים לי' למי קידש וא"כ לדידן אם העדים בפנינו ואמרו שידעו שקידש אבל לא שמעו אם קידש לאם או לבת הוה בקדושין בלא עדים ואינם כלום וע' לעיל סימן מ"ב ס"ד בהג"ה משמע ג"כ שאם יכולה לומר שלאחרת קידש הוה קדושין בלא עדים:

ד מבקשין ממנו שיכתוב לה גט. כתב בחמ"ח דלא כתב כאן בדין הכתובה כלום משום דפסק לקמן דארוסה אין לה כתובה ואין זו מספיק דע"כ צריך לפרש הגמרא דאיתא בהדיא אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ובתוס' כתבו להוכיח מכאן דארוסה יש לה כתובה דע"כ איירי בלא כתב לה דאי כתב לה מאי מבקשין שייך למימר הכא והמפרשים נתקשו בדבריהם דמנ"ל דילמא איירי בכתב לה ובאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי ובספ"י בשם הריטב"א כתב דבכה"ג דאיכא רגלים לדבר יש לחוש ועיינתי בריטב"א שכתב דאפי' במיעוט מקדשין חיישינן ולא משמע להו לאוקמה בכולהו דכתבי כתובה והדר מקדשי. ולפ"ז לפי מ"ש לעיל ס"ס מ"ה דחיישינן למיעוט בלא"ה א"כ באיכא כתובה חיישינן ואסור בקרובותיה בלא"ה. ובכולהו כתבי כתובה מודה הריטב"א דלא חיישינן אע"פ שיש כתובה לפנינו. מיהו נלע"ד לפרש כוונת התו' דמבקשין לא שייך רק מה שאינו מגיע לו טובה ע"י הגט לכן צריך לבקש ממנו וא"כ אי כתב לה כתובה א"כ כשלא ירצה ליתן גט הרי תשאר הכתובה בידה. ולפמ"ש התוס' בכתובות דף ט"ז פ"ב ובדף פ"ח פ"ב ד"ה הוציאה דיכול לבא לידי הפסד שבמקום שאין מכירין נאמן לומר פרעתי במיגו דאין את אשתי א"כ מוכח דע"י הכתובה מחזקינן שהיא אשתו ובסתמא לא תלינן שכתב לה כתובה ומ"מ לא כנסה א"כ אם יתן לה גט הרי יוכל לתבעה שתחזיר לו כתובה כשיגרשנה משא"כ כשתשאר הכתובה יוכל לבא לידי הפסד דבסתמא באיכא כתובה אין יכול לומר אין את אשתי והכי דייק לישנא דהתוס'. ובהכי ניחא נמי מה שהקשה מהרש"א אמאי לא דייקו מהא דמותר בקרובותיה. ולפ"ז ניחא דאין זו הוכתה בפרט די"ל דידוע שכתב כתובה קודם קדושין אלא דדייק מלשון מבקשין משמע שאין זה טובתו וא"ש ולק"מ: מיהו לפ"ז יש ליישב עיקר דיוק התוס' דנידוק מרב דס"ל יש כתובה לארוסה. ולפ"ז ניחא דליכא למידק דאפשר דס"ל לרב שאף שיש לה כתובה יוכל לטעון אין את אשתי וכתב הכתובה ולא קידשה וא"כ אין הוכחה ברורה שיש כתובה לארוסה וא"ש:

מיהו ליישב דעת הפוסקים שלא הביאו הדין לענין כתובה אפשר דאי אין כתובה לארוסה בלא כתב לה י"ל דבלא"ה רב הונא תלמידי' דרב ס"ל חופה קונה וכפמ"ש מהרש"א חופה קונה וגומר עמ"ש לעיל סי' כ"ז א"כ שפיר י"ל דיש לה כתובה אי ס"ל לרב ג"כ חופה קונה והוכחת התוס' למאי דקיי"ל דלא כרב הונא מ"מ אין הוכחה מרב די"ל חופה קונה וגומר וה"ל נשואה לכן יש לה כתובה וא"כ לדידן י"ל דבאמת אין לה כתובה מיהו הרמב"ם העתיק הך אם נתן גט מעצמו צריך ליתן כתובה וצ"ל דאיירי בכתב לה ובאתרא דכתבי והדר מקדשי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט דין כ"ט:

ז בפניו דהוה כאלו אמרה גרשתני. וקשה לפמ"ש הר"ן בסוגיא דכשתתן דבפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אינה מקודשת לרב הונא דלא שייך אינה מעיזה די"ל דהא דקיבלה קדושין שסברה שלא ותקיים התנאי וא"כ קשה דתהא נאמנת לומר שלא נתגרשה במיגו דאי בעי אמרה שנתקדשה קדושי תנאי וקיבלה קדושין מן השני בטרם שנתקיים התנאי וי"ל דכאן עדים מעידין שקידשה בלא תנאי דאז הוה העזה. ולפ"ז אם העדים מעידין שקידשה על תנאי ונתקיים התנאי ואין יודעין אם נתקיים קודם קדושי השני או אח"כ אפשר דנאמנת במיגו דאי בעי אמרה שקיבלה קדושין קודם שנתקיים התנאי ונתקיים אח"כ אף דעכשיו טוענת נגד החזקה מ"מ אפשר דלא הוה חוקה אלימתא כ"כ לבטל המיגו וצ"ע:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה