טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן מו
א שנתקדשה היום בעיר זו לפלוני. עח"מ וב"ש שצ"ל ד' דברים היום ב' לפלוני ג' שאומרים נתקדשה לשון עבר ד' בע ר זו. מיהו ברמב"ם פ"ט לא הזכיר לא לפלוני וגם הא דבעיר אחרת וכבר תמה בזה בכ"מ וכתב בשם הריב"ש
משמע שגרם לפלוני. ומה שלא כתב כאן הוא משום דממילא משמע
שנתקדשה במקום שנרות דולקות. מיהו צ"ע דהרי"ף השמיט ג"כ הך דשלא לפלוני אין חוששין והרא"ש העתיקו א"כ אפשר שבכוונה השמיטו הרב והוא דמשמע לי' הא דאחר עולא לא ש שמעו קול הברה משמע לי' דאברייתא קאי. לכן אפשר לומר דודאי עולא שלא הזכיר לפלוני משמע דס"ל דא"צ לומר לפלוני. אלא די"ל דבלא"ה איתא פלוגתא קודם ביצא לה שם מזונה בעיר אין חוששין לה ומסיק הש"ס כתנאי אכלה בשוק כו' אמר ר"י בן נורי א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו
ופרש"י שיש אויבים שמוציאים קול ברמז מועט.
א"כ משמע דפליגי תנאי אי אסורה בקלא בעלמא. א"כ י"ל דהברייתא אתי' כמ"ד דבקלא בעלמא אסורה ולהכי בעינן לפלוני. אבל עולא דמוקי לא שישמעו קיל הברה רק שישמעו קול שיש בו ממשות כגון נרות דולקות א"כ בכה"ג דמוכת א"צ לומר לפלוני דבכה"ג לעולם חיישינן. כן נ"ל ליישב הרי"ף והרמב"ם. וראיתי ברי"ף הגירסא שלא כתוב שלא לפלוני אין חוששין וברא"ש הגירסא כחו בספרים דידן ובודאי גירסת הרמב"ם כמו גירסת הרי"ף לכן לא העתיק לפלוני ובודאי גם גירסת
הרמב"ם כן:
ומדברי הב"ח והחמ"ח נראה דמפ' דברי הרמב"ם דהקול יוצא שנתקדשה לפלוני אבל העדים א"צ לותר רק ענין הקול ששמעו סתם נתקדשה פלונית וקשה לפ"ז מאי פריך בגמרא מתקדשת דלמא לא איקדשא נימא נמי דמהני הקול שכבר נתקדשה בצירוף מה שאמרו שמוכנת היתה להתקדש כי היכא דמהני הקול לפלוני אף שאין הנשים אומרות לפלוני אלא ע"כ בעינן הקול שיצא מעיקרו כן וא"כ משמע דדוקא צריכות לומר לפלוני וצ"ע. עיין בסק"ג. ובחידושי רשב"א כתב בהדיא שא"צ לומר לפלוני וכן כתבו בתו' ע"ש ותימא על
שנעלם מן הכ"מ ואחרונים:
כ ב' כתב הב"ש דאילו שנים צריכים להיות כשרים וקשה לפ"ז מאי קשי' להתוס' ד"ה עד תהא דלעיל דנשים אומרות נימא דהכא נמי קאמר עד שישמעו מפי כשרים שהנשים אמרו כן. ויש ליישב דודאי הא דדייק בגמרא מדאמר שישמעו מפי כשרים ש"מ מבטלין קלא ואי קאי על אותן שמעידין עכשיו י"ל בפשיטות למה יהיו נאמנים להוציאה מחזקתה דבשלמא כשהם כשרים אף ששמעו מפי נשים י"ל דלאו עדות הוא רק כענין רגלים לדבר שהרי הנשים לא נתכוונו להעיד אבל אותן שבאים לפנינו להעיד אם הם
פסולין לא עדיף
מאילו העידו על קדושי גמורין דפסולין לא מהימני לא מתחזק הקול על ידם ועיין בסמוך:
ג שנים והעידו. כתב הב"ש בשם הב"ח שאותן המעידין א"צ להעיד דוקא באותו יום רק ששמעו מנשים שאמרו נתקדשה היום אפי' מעידין אחר זמן וקשה הא כל התנאי דבעי היום היא מחה שמבואר בגמרא אנא כרי שיהי' נרות דולקות ומטות מוצעות כו' אימא פלונית נתקדשה היום והא באם מעידין שראו נשים שמחות וכה"ג אע"פ שלא חתרו הנשים נתקדשה היום ודאי באותו יום קאמרי וכמ"ש בחמ"ח סק"ב וא"כ חיך הזכיר
בש"ס היום כלל הא
כתהא דמלתא הכי הוא דהשמחה באותו יום וע"כ היום לאו דוקא ח"כ גם על הקול מנ"ל דבעינן שיצא היום דאדרבא בברייתא לא הוזכר כלל היום לכן נלע"ד דודאי אנשים קאי והוא דאם אומרים ראינו שמחת אירוסין והנשים אומרות פלונית נתקדשה ולא אחרו היום י"נ דודאי דאין הנשים מדקדקות ואומרות בדדמי מתוך שכבר הכינו ועשין שתחת נשואין אף שלפעמי' נהרס הענין אין מדקדקות בין עבר לעתיד דאין ירך שיהרס הענין אחר שכבר עשו הכנת שתחת אירוסין העומדת להתקדש כנתקדשה קדשה בעיניהם אבל ודאי
לפעמים, נמשך הענין מיום ליום ע"י איזה סככוכים בפסיקה וכדומה א"כ כשאמרו בפירוש נתקדשה היום לא חיישינן שיאמרו על עתיד עבר מתוך אומדן דעתם שבודאי באותו מעמד לא תיפוק בכדי ותתקדש דמ"מ אפשר שימשך מיום ליום. לכן כשאמרו נחקדשה היום מסתמא בדקדוק אחרו שכבר נתקדשה. אבל באומרות נתקדשה סתם י"ל אף שלא ראו שכבר נתקדשה מתוך שנראה שבודאי תתקדש אינן מדקדקות בזה. אבל כשאומרות נתקדשה היום מתוך אומדן של שמחת אירוסין לא יוחזק שנתקדשה היום דשמא למחר תתקדש דשמחת אירוסין נמשכת
לפעמים מיום ליום וא"כ עיקר תלו במה ששמעו מפי הנשים
היום:
ובהכי ניחא השינוי הנזכר בגמרא זה פעמים בדבר עילא פלונית מתקדשת היום ופריך ודלמא לא אוקדשא ומשני אימא נתקדשה וכן בברייתא דלוי ואיך הוזכר שני פעמים בטעות לשון מתקדשת ועוד מאי פריך דלמא לא איקדשה דלמא מסתמא היו קדושין אחר שכבר היה הכל מתוקן לסעודה ושמחת אירוסין. אלא נראה דהוא הדבר אשר דברתי דודאי אי אפשר לומר דהחמיר דמסתמא יהיו קדושין ומתקדשת קאי על העתיד דא"כ היום ל"ל דעל העתיד אין לדייק היום דשמחת
נישואין נמשך לפעמים מיום ליום וע"כ לומר היום
היינו שדבר ברור שנתקדשה וא"כ דילמא לא איקדשא וע"ז משני נתקדשה והיינו ודאי דפשיטא לי' שצריכים לומר נתקדשה היום אנא שזכרו לשון מתקדשת להורות נתן אף שהים אפשר להעמיד בדברי הנשים שעל מתקדשת אמרו נתקדשה וגם היום לפי אומד דעתם שכבר נפשו הקדושין לזה קמ"ל אף דהך נתקדשה דמי קצת למתקדשת מ"מ כשאמרו גם היום אמרינן מסתמא כבר היו קדושין. כן נ"ל עיקר ודלא כהב"ח וחמ"ח וב"ש. ועיין בסמוך, וכן משמע מלשון הרמב"ם והטור:
ד והעידו
כו'. כתב הב"ש בשם הב"ח אלו השנים א"צ שיעידו באורו
יום אלא אפי' לאחר ומן ששמעו מנשים שנתקדשה באותו יום. ונראה דדוקא ביש קול בעיר שפלונית נתקדשה וקול המולה בעיר וכמ"ש ב"ש בשם הב"ח בשם מהר"ל מפראג. ונראה דגם בזה הקול הדין כן שאם אין קול בעיר אף שמעידין מפי נשים לא מהני וכן משמע פשט לשון הרמב"ם ומחבר ולא ידעתי למה לא כתב כן על זה הקול דהא משמע שאין לחלק בין הקולות באיזו ענין הם דין אחד להם. וא"כ י"ל דאם כבר נשתקע הקול אינה נאסרת ע"פ עדות זה ששמעו מנשים. ובזה יש
ליישב קושית הר"ן שהקשה דאמרינן
קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא נחזקי' עכשיו. ולפ"ז ניחא דודאי אם כבר נשתקע הקול שוב אין מחזיקין אותו אע"פ שיבאו עדים ויאמרו שמענו כו' אבל אי כבר אתחזק בבי דינא קלא הוה והוחזקה מקודשת ואף שנשתקע אח"כ הקול לא מהני וצ"ע. עכ"פ ש ראי' מקושית הר"ן לדברי הב"ח דאם ניחא שצריך שיעידו דוקא באותו יום לא קשיא קושית הר"ן די"ל דאם לא נתחזק באותו יום בב"ד תו אי אפשר להחזיקו מאחר שלא העידו העדים באותו יום אלא משמע כדברי הב"ח דאין צריך שיעידו דוקא באותו יום:
ועיין לעיל סי' י"א דלא מיקרי קול רק ברנון יום ומחצה ובקלא דלא פסק. ומהרש"ל כתב שם שהקול צריך להיות מצד אחר וצ"ע דכאן משמע שאין לחלק לענין קדושין בדברים האלה ואי בעינן כאן יום ומחצה ג"כ ממילא מוכח כדברי הב"ח שא"צ שיעידו באותו היום דוקא אלא דכאן לא חילקו הפוסקים בכך מ"מ בנשתקע הקול אפשר די"ל כמ"ש דתו לא מחזקינן ליה בב"ד אע"פ שלא תירץ הר"ן כן וצ"ע:
ה ונשים שמחות. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרות שנתקדשה אבל אם שמחות עתו ואומרים שקידש לא הוה קול ע"כ. וצ"ע לע"ד אי כל הני דוקא דהא בדברי עולא לא נזכר רק ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום וכן בדברי ר' יוחנן וא"כ צ"ע אי כל הני דוקא:
ו וכן אם באו שנים כו'. כתב הב"ש בשם רי"ו דהשנים צריכים להיות כשרים והקשה ע"ז דבגמרא דייקינן דמאן דס"ל מפי כשרים ס"ל דמבטלינן קלא ואנן קיי"ל דאין מבטלין הקול א"כ א"צ להיות כשרים ותירץ דהא דאין מבטלין הקול הוא ע"פ המנהג אבל מדינא מבטלין לכן צריכים להיות כשרים. ודבריו צריכים ביאור דמ"מ הרי דייק בש"ס מדאמר ע"פ כשרים ש"מ מבטלין הקול ונראה דכונתו דדוקא בס"ד מדייק מהא דאמר ע"פ כשרים ש"מ מבטלין קול אבל למאי ומסיק דחילוק מקומות יש א"כ אין ראי' ממה שאמר ע"פ כשרים דמבטלין דתלי' בחילוק מקומות ודחוק הוא:
ואפשר לפרש דהכי דייק מרב חסדא לשיטתי' דמבטלין קלא היינו אם באו אותן שאמרו משמם ואומרים להד"ם וא"כ י"ל דרב חסדא דאמר שישמעו מפי כשרים היינו שאין אוסרין אותה רק בבאה השמועה מפי עדים כשרים וא"כ כשנעשין מוכחשין מן הראשונים רב חסדא לשיטתי' ס"ל בב' כיתי עדים המכחישות זא"ז שתיהן פסולין בהדי סהדי שיקרא ל"ל א"כ ממילא משמע כשנעשין מוכחשין תו לא הוה הקול מפי כשרים וא"כ י"ל לדידן דקיי"ל כרב הונא עכ"פ כשרים הם אף שהראשונים מכחישין אותן ואפילו לדעת הרמב"ן שאם אמר משום אחר והאחר מכחיש מאמינין לאחר מ"מ שם כשרים עליהם וא"כ י"ל אע"ג דקיי"ל אין מבטלין מ"מ שם כשרים עליהם וא"ש ולפ"ז י"ל בנפסלו ע"י פסול אחר שפיר מבטלין לכ"ע: מיהו יותר נ"ל דרי"ו ס"ל כמ"ש התוס' בד"ה עד דגרסינן שם ובני אדם יוצאין וא"כ הכונה עד שישמעו מפי כשרים היינו שאותן המעידין בפנינו אומרים ששמעו מפי כשרים לא מפי נשים ומזה הוא דדייק דמבטלין קלא אם בדקו אחריו ואמרו ששמעו מפי נשים ששמחות לה וכדומה ורב ששת דס"ל אפי' ע"פ נשים היינו כשבאין כשרים לפנינו ואומרים ששמעו מפי נשים שמחות לה וכו' אבל הבאים לפנינו להעיד לאסרה לכ"ע כשירים בעינן: וא"כ אנן דקיי"ל דלא מבטלין קלא שפיר יש לאסרה ע"פ מה שמעידין לפנינו שנשים שמחות לה וכדברי הרמב"ם והמחבר מיהו היינו דוקא בהך דלעיל ששמעו מנשים שמחות לה ונרות דולקות וכו' בהא ס"ל לרב ששת דסגי מפי נשים כיון דאיכ' רגלים לדבר אבל בכך קלא דתרי מתרי בלא רגלים לדבר י"ל לכ"ע דבעינן שישמעו העדים שבאים לפנינו מפי כשרים דבהא לא פליג רב ששת ולא פליג רב ששת רק ברגלים לדבר:
ועפ"ז אפשר לפרש הא גופא שאין לו תובן איך מוכח מהא דישמעו חפי כשרים דמבטלינן קלא ורש"י דחק בזה ולפ"ז ניחא דודאי אי בעינן שישמעו מפי כשרים אין חשש לבטל הקול מאחר דהדין שאם אינו מפי כשרים אינו קול אם מבטלין אותו לא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט דיש לתלות שנבדק הקול ובא מנשים שאין לחוש לו. אבל אי אפי' חפי נשים הוה קשה לעמוד על הבירור שיתבטל הקול אף אי פעמים מתברר ששקר הוא מ"מ לא יתלו בכך שלא נמצאו אפי' פסולין לעדות לכן אין לבטל הקול כן נ"ל עיקר דבתרווייהו בעינן שמעידין בפנינו יהיו כשרים דאיך נאסור אותה ע"פ עדות נשים והן הן דברי רי"ו מיהו התוס' כתבו שמא משום רגלים לדבר משמע מדברי התוס' דברגלים לדבר לכ"ע נאסרה ע"פ נשים רק ר"ח ור"ש פליגא בליכא רגלים לדבר וקשה לי לפ"ז תקשי לרב ששת למה נקט הברייתא באיכא רגלים לדבר הא אפי' ליכא רגלים לדבר נאסרה ע"פ נשים: עכ"פ יצא לנו דבעינן שמעידין בפנינו יהיו כשרים וכן משמע פשט דברי הרמב"ם ומחבר ועיין בסמוך:
ז ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה כו' משמע בהדיא דבעי נמי שמחת אירוסין וקשה איך יפרש הרמב"ם קול דגירושין כי לשמחה מה זו עושה בגירושין ואפשר דדוקא קדושין שדרך להיות שמחת אירוסין לכן בלא ראו שמחת אירוסין הוה ריעותא בקול אבל בגירושין דלא שייך לא בעי. עוד י"ל בקדושין כיון דסתם אשה עומדת להתקדש ודרך להיות בשידוכין בקל נתחלף בין עומדות להתקדש שנתקדשה אבל בגירושין כשהקול שנתקדשה יש בו יותר ממשות כיון דסתם אשה לאו לגירושין מסתמא הקול יש בו ממש אלא דצ"ע כיון דאיכא שמחת אירוסין הא מבואר בס"א דאפי' פ"פ נשים שמחות מחזקינן אותה כמקורשת וא"כ ל"ל כולה האי ששמעו שנתקדשה בפני פלוני ופלוני הא אפי' בנשים שמחות ואומרות נתקדשה פלונית סגי ואפשר דבהא לא בעינן שנתקדשה לפלוני גם לא בעינן היום גם לא בעינן בעיר הזאת והאחרונים נסתפקו בזה ולמ"ש מוכרח מדברי הרמב"ם דלא בעי והר"ן כתב ונראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובר' אבא אע"פ שלא שמעו אלא מא' ולא אמרו ג"כ נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם ע"כ ונראה מדבריו דבקלא דלעיל בעינן הרבה נשים שמחות לה אבל כאן סגי בשמעו מא' וגם לא בעינן היום ועיין בסמוך:
ח ושמענו מפלוני ששמע מפלוני זה ל' הרמב"ם ותמה עליו הר"ן דבגמרא איתא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני משמע דבעינן דוקא ששמעו משנים וכתב שהיה לו גירסא אחרת ולפענ"ד אפשר לומר דאף דבגמרא איתא משנים הוא מימרא דרב ואתריה דרב בסורא הוה ובסורא מבטלי קלא. ומבואר בגמרא דאי מבטלינן קלא בעינן ששמעו מפי כשרים והשתא לפמ"ש הב"י דהרמב"ם ס"ל דלא מבטלין קלא א"כ סגי אפי' מפי נשים ומבואר ביבמות דף קי"ו דמאה נשים כחד דמיין א"כ סגי אפי' בשמעו מפי אחר לכן העתיק הרמב"ם אפי' שמעו מאחד וא"ש. עי' ת"ש סקי"א: (ט) או מתו. כ"כ הרמב"ם. והטור בשם הרמ"ה חולק ע"ז דדוקא בהלכו למד"ה דמירתת שמא יבאו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוה קול והקשה הב"ש ע"ש ולק"מ דשם נאמן על עצתו דמה חייב בזה שמתו העדים הא מ"מ הוא קיים תנאו וכי בידו לעכבן שלא ימותו ואין חייהם מסורין בידו וכמ"ש הרמב"ם וכי יאסרם בבית הסהר אבל כאן דקול הוא רק חששא בעלמא דהא בתר נשואין לא חיישינן כלל לקלא לכן בכה"ג לא חיישינן שאין להוציאה מחזקתה ולק"מ אלא דקשיא לי איך ניחוש לעדים שהם משקרים כיון שעדים כשרים מעידים ששמעו איך נחשוד לעדים כשרים שמשקרים. לכן נראה דהרמ"ה לא כתב רק לפי שיטתו שקול מהני מפי אשה שפיר יש לחלק דבעינן עביד לגלוי' וא"כ לפמ"ש בש"ע דמשמע דכשרים מעידין א"כ בודאי אין לחשוד אלו שבודאי מסתמא שמעו באמת רק דלא מקרי קול כיון שלא העידו בב"ד שנתקדשה:
י ויש לב"ד לחזור ולדקדק כו'. היינו קודם הנשואין דוקא כ"כ הר"ן. הר"ן כ"כ שהקשה אהא דאמרינן כל קלא דלא אתחזק ליחזקי' עכשיו ותירץ דאם נשאת שוב אין בודקין אותו וקשה לי דרב אשי אמר כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא ואתר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לי'. וקשה כיון דאפילו יצא הקול קודם ונשאת אין בודקין אחריו א"כ ממילא איך משכחת קלא דאתחזק בבי דינא בתר נשואין כיון דאפי' יצא קודם נשואין ונשאת אין בודקין אחריו כ"ש בקלא דבתר נשואין שיצא הקול אחר נשואין שאין בודקין אחריו עד שיוחזק ובאמת עיקר קושית הר"ן לק"מ לפענ"ד דה"ק אם נשמע הקול ששמעו תרי מתרי שנתקדשה אך לא באו השומעים לב"ד לאו קלא הוא ונ"מ שאם הלכו השומעים דלא הוה קול רק בשמעו תרי מתרי שראו שנתקדשה והלכו למד"ה אבל בשמעו תרי מתרי ששמעו מתרי שהלכו אפשר דלאו קלא הוא דלא לחנם נקט בש"ס שמענו מפלוני ופלוני מפלוני שנתקדשה בפני פו"פ והלכו למד"ה די"ל דדוקא כשהמעידים הם שלישים לאותם שנתקדשה בפניהם אבל בטפי לא כגון אם המעידים שמעו מתרי ששמעו מפל"ופ ששמעו שנתקדשה בפפ"ופ לא הוה קלא וא"כ אם אין המעידין בפנינו ששמעו מפ"ופ ולא אמרו בב"ד כן אף שיש ששמעו מהם ששמעו גם הם מפ"ופ כו' לאו קלא הוא שהשמיעה רחוקה ביותר מן עדי בקדושין כיון שלא אמרו השומעים כן בפני ב"ד. מיהו נראה דיש לפרש בדברי הר"ן והיינו דאמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק לאו קלא הוא כיון שלא אתחזק (בב"ד) וא"כ אם נשאת אח"כ אף שכבר יצא הקול ה"ל קלא דבתר נשואין ולא חיישי' ליה כיון שלא הוחזק בב"ד קודם נשואין הוה כאילו לא היה קול כלל וא"כ ממילא אם נשאת קודם שיוחזק בב"ד תו לא חיישי' לי' להחזיקו כיון דלא חיישי' לי' אפי' יוחזק אח"כ ה"ל קלא דבתר נשואין ולא חיישינן לי' ותרתי מימרא דרב אשי חד בחבריה מישך שייכין ולא סגי בהך מימרא דכל קלא בתר נשואין לא חיישי' ליה דהוה ס"ד דדוקא בלא נשמע כלום קודם נשואין אבל בנשמע הקול קודם נשואין והוחזק אחר נשואין חיישי' לי' לכן הקדים כל קלא דלא אתחזק בב"ד לא חיישי' והשתא ממילא כשלא הוחזק קודם נשואין גם אחר נשואין לא חיישי' לי' וא"כ פשיטא דלא מחזקינן לי' כיון דלא מהני כנ"ל נכון ואפשר שלזה נתכוין הר"ן ג"כ ועי' רמ"א בס"ס זה שכ"כ בהדיא בשם הרמב"ן: מיהו בחידושי הרמב"ן עצמו עיינתי ואינו כתוב בו רק לשון הר"ן ונראה שדברי הר"ן לקוחים מהרמב"ן חמש. ואם הרמב"ן והר"ן נתכוונו למ"ש לא ידעתי למה צריך לטעם שכתב שהרבה אומרים אע"פ שאין כן די"ל בפשיטות דלא גזרו אחר נשואין לאסוקי מבעלה כיון דלא הוחזק קודם נשואין: (יא) או אם יש להסתפק אם יש בקדושין ש"פ כו' בגמרא אמרי' מימר אמרי עיינו רבנן בקדושין ולא הוו בהו ש"פ וקשה הא אנן קיי"ל במקדשה בפחות מש"פ חיישי' שמא ש"פ במדי כדלעיל סי' ל"א וכ' הב"ש דבקול לא מחמירין בהכי. וקשה מ"מ לישנא דש"ס עיינו רבנן בקדושין משמע דסגי בהכי ועוד דלמ"ש הר"ן הוה ספיקא דאורייתא שמא ש"פ במדי. ובחדושי אמרתי די"ל דהמעשה הי' דאציפא דהותלי פרש"י תמרים שלא בישלו כל צרכם וראוים למאכל בהמה. א"כ י"ל שלא קיבלה בעצמה רק אמרה תן לבהמתי ובהא לא שייך שתתקדש דאין בזה אלא דין ערב וכיון שכאן אינו ש"פ לא שייך דין ערב כמ"ש לעיל סי' ל"א ולזה פרש"י שהוא מאכל בהמה וא"ש. גם י"ל דקידש ע"י שליח לפי מה שנסתפק במל"מ אם הוו קדושי ספק קדושין מיהו מן הפוסקים לא משמע כן וצ"ל דהא פשיטא לי' לאינשי דע"י הקול אין להחזיקה ודאי מקודשת רק דמשמע להו דמ"מ עכ"פ ראוי לחוש לספיקא לכן בכה"ג משמע להו שאין להחמיר מאחר שאפי' יהיה הקול אמת מ"מ כשעיינו רבנן ולא הוה ש"פ אין להחמיר מספק. מיהו ק' לי על הטוש"ע דמשמע דבכה"ג לא חיישינן כלל הא בגמרא איתא אפי' למ"ד לא מבטלין קלא בהא מבטלין מימר אחרי עיינו רבנן בקדושין ולא הוה בהו ש"פ וכן בקטן והך דמבטלין קלא היינו בנתברר ששקר היה כפרש"י ורמ"א בסמוך סעיף ד' וא"כ קשה דלמא בגמרא איירי שנתברר ששקר היה דבהא בלא"ה איכא ת"ד דמבטלין קלא קאמר בש"ס דבהא לכ"ע מבטלין דאמרינן עיינו רבנן אבל אם לא נתברר ששקר הי' מנ"ל דתולין בכך ואף דהרמב"ן כתב דלא חיישי' דבדקו עליו י"ל דכבר נודע ששקר הוא ולא קאמר רק אי מבטלין קלא:
ועפ"ז נלע"ד ליישב הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הנך עובדי ותמהו עליהם. ובב"ש דחק דאין שום חידוש בזה דבאמת לא היה ש"פ וקשה הא עכ"פ איכא חידוש דלא חיישי' שמא ש"פ במדי ובפרט להרמב"ם הוה ספיקא דאורייתא לכן נלע"ד דבלא"ה השמיטו הרי"ף והרמב"ם הך דמבטלין קלא והרא"ש כ' דהרי"ף ס"ל לא מבטלין גם הב"י לדעת הרמב"ם כ"כ. ולפענ"ד לא כן אנכי עמדי ואיפכא מסתברא דבגמרא דייק מהא דרב חסדא שאמר שישמעו מפי כשרים ס"ל דמבטלין קלא וא"כ הרי"ף והרמב"ם שכתבו שמענו מפלוני כו' סתמא דמילתא כשרים הם לעדות לכן בודאי מבטלים הקול. וגם פשט לשון הרמב"ם ה"ז קול שתחזיק אותה מקודשת ולפום פשטא מי עדיף קול מעדים אם נתברר שעדים שקרים היו בטל עדותן לכן סמכו על פשטא דמילתא דכשנתברר ששקר היה פשיטא שאין לחוש רק יש מקומות שמחמירין ובשל סופרים נקטינן להקל מאחר ששקר הי' ומעה תו לא הוצרכו להביא הנך עובדי דלא צריכי אלא אי לא מבטלינן קלא ולדידן לעולם מבטלין אם נמצא שהיה שקר ואם לא נמצא ששקר הי' גם לפ' מש"ס יש לחוש וגם בקדושי קטן אם לא נתברר באמת לא תלינן שהרי יצא הקול בלא אמתלא והיינו טעמא דאמרי' דלמ"ד לא מבטלין כשהקול שקר היינו משום דאיכא דלא שמע בהא שחזרו העדים ואמרו שקול שקר הוא ובהא מסקי אדעתייהו דאפשר שנתברר שלא היה בהם ש"פ או קטן הי' אבל אם לא נתברר ששקר הוא י"ל בסתמא לא תלינן לפי האמת לפוטרה בלא גט משום שמא אין בו ש"פ או שמא קטן היה דמהיכא תיתי לחלות בכך אדרבא יאמרו אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ או אין קדושין תופסין בקטן וכן בהך דספק קרוב לה מבטל כשיתברר שקרוב לו היה אבל אם לא נתברר ביטולו ל דלא תלינן בפחות מש"פ וקטן כ"ש למאי דקיי"ל דחיישיי' שמא ש"פ במדי. כן נלע"ד עיקר בדעת הרי"ף והרמב"ם ודברי הטור והמחבר צ"ע לפענ"ד:
יב ושואלין וסומכין על דברי' משמע דאיירי בהיא אומרת ברי שאינה מקודשת וא"כ אם יצא הקול שאביה קידשה ואביה מת או שהלך למד"ה משמע שאין תולין באמתלא כיון שהיא בעצמה אינה יודעת אם נתקדשה לא שייך לומר סומכין על דבריה וצ"ע דפשט שאר פוסקים משמע דמשום אמתלא לא חיישינן לקלא כלל דתולין שלא נתקיים התנאי או שהיה קרוב לה אף לפי הקול ולפי האמת אפשר שלא היו שום קדושין וצ"ע: ואם יצא קול קדושין שנתקדשה וגירש על תנאי דעת הראב"ד דלא תלינן שנתקיים התנאי ואסורה מכח קול קדושין. והראב"ד מפרש כן המשנה לאוקימתא דרבא דמוקי יצא קול מקודשת ומגורשת ה"ז מקודשת ומגורשת ובלבד שלא תהיה שם אמתלא על גירושין שהיו בתנאי. וק' לי ע"ז דאיך פסק דלא תלינן בגירושין על כתנאי הא בתנאי דשב ואל תעשה הוה בחזקת שלא עברה כדלקמן סי' קמ"ג ולעיל ס"ס ל"ח דבתנאי שבשב ואל תעשה מותרת לינשא לכתחילה ולא חיישי' שמא תעבור וצ"ל תנאי שבקום ועשה וגם ע"ז ק' א"כ איך מתירין בגירש על תנאי שבקום ועשה אם קיימה התנאי דהא מ"מ לאו כ"ע ידעי שקיימה התנאי וע"כ לא מחזקינן שתנשא מבלי שתקיים התנאי וא"כ אמאי ניחוש לקלא בכה"ג דאפי' באשתו גמורה אם קיימה התנאי מותרת לינשא אף דלאו כ"ע ידעי לא חשדי שתנשא מבלי קיום התנאי וא"כ מה"ט גופי' אמאי לא תהא מותרת לינשא כשישנו רק קלא דקדושין דאפי' יהיו קדושין ברורין אם קיימה התנאי באמת שרי' להנשא ולא חיישי' ללעז העולם דמסתמא יאמרו שקיימה א"כ ודאי הוה אמתלא בכה"ג: ולפענ"ד נראה דעיקר מה שדחקו להראב"ד פי' המשנה דמסיק מקודשת ומגורשת ובלבד שלא תהא אמתלא נלפע"ד ריש לפרש כך דקול מקודשת ומגורשת הרי הוא בחזקת מגורשת ואסורה לכהן ובלבד שלא יהי' שם אמתלא דאם גירש על תנאי א"כ אסורה לכהן ממנ"פ אם לא נתקיים אסורה לכ"ע ואם נתקיים הרי אסורה עכ"פ לכהן מ"מ אם מת התקדש מותרת לכהן דתלינן שלא נתקיים ומותרת במיתת המקדש וא"ש לשון (ובלבד כו') דביש אמתלא האמתלא פועל שאין מחזיקין אותה לא במקודשת מפני שיש לתלות שהגט הי' גט שנתקיים התנאי וגם לא במגורשת בהחלט דאפשר שלא נתקיים התנאי ואינה אסורה רק מפני קול קדושין ולאחר מיתה שריא לכהן והכי קאמר דאם יש שם אמתלא אינה לא בחוקת מקודשת ולא מגורשת בהחלט דמקודשת אינה בהחלט דשמא נתגרשה ונתקיים התנאי וגם מגורשת אינה בהחלט שיתלו שלא נתקיים וכשהמקדש חי אסורה לכהן ממנ"פ ובמת מותרת לכהן ג"כ דקלא חשדא בעלמא הוא וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן. כן נ"ל נכון. וא"כ נראה שאין לאוסרה לעלמא בכה"ג:
ועיין בר"ן שהק' בסוגיא דפריך ואסרינן לה אגברא הא הוה קלא בתר נשואין והקשה הר"ן דלמא קאי לאחר מיתה שאסורה לכהן ותירץ דא"כ מ"ש מגורשת ממקודשת וכבר נשמע ממקודשת. וקשה לי דהא קלא דקדושין שייך בי' רגלים לדבר נרות דולקות וכו' וקלא דגירושין בענין אחר א"כ ע"כ קלא דגירושין בע"א ולא נשמע ממקודשת לכן נראה לע"ד ליישב דודאי מגורשת משמע שמיד מחזיקין אותה במגורשת וא"כ ממילא משמע דאסורה לישב עמו אם הוא כהן ולא קשיא רק דנוקמה בישראל דמחזיק אותה למגורשת לענין שאם ימות אח"כ תיאסר לכהן. ולוה אפשר לומר דלא שייך קלא רק בענין שבאין לאוסרה שאו מדברין בה שהיא אסורה לכהן אבל באשת ישראל אין סומכין על השמועה דאם ישאלו אותן ויאמרו להד"מ ודאי מאמינין השומעין דמה להם לשקר דהיא לא מסקא אדעתה שימות בעלה וא"כ אם היא תחתיו אין משגיחין בקול אחר שיוכל להתברר ע"י הבעל ואשתו כשמותרים לדור נאמנים על עצמם דמה להם לשקר ולא משכחת לה רק כשאסורה עליו דחושדין אותם שלכך כופרים בשביל שרוצים לדור ביחד:
יג ולאחר ד' ימים אם נראה לב"ד כו' דע דגרסי' בגמרא אמר רבה אמתלא שאמרו אפי' מכאן ועד עשרה ימים רב וביד אמר במקום אמתלא חיישינן לאמתלא ופריך ממתניתין ובלבד שלא יהיה שם אמתלא ומשני מאי אמתלא מקום אמתלא ופרש"י במקום אמתלא אפי' אין אמתלא אם יש דבר שנוכל ללמוד אמתלא חוששין והקול בטל ולכאורה קשה לפרש"י איך משני מקום אמתלא הא ודאי דמתני' אמתלא ממש הוא דאל"כ איך נפרש מתני' וא"כ איך נפרש מקום אמתלא. ויראה ביאור הדברים על פרש"י דודאי הך דמתני' גירש פלוני על תנאי הוה אמתלא ממש והיינו דקשי' דאמתלא קתני ומשני דמקום אמתלא קאמר דלא איירי באמתלא ממש והיינו שיצא קול שגירש על תנאי רק אם יצא הקול שגירש והי' איזה סכסוך ביניהם תלינן בסתם שגירש על תנאי ובקדושין מובן בפשיטות יותר דהיינו אם זרק לה קדושין אף שלא יצא הקול שהי' ספק בקדושין רק שזרק לה קדושין כיון דבזריקה אפשר שיבא לידי ספק קרוב לו ס' קרוב לה תלינן בקרוב לו. כן נראין ביאור הדברים לפרש"י וא"כ לפרש"י אפי' יצא הקול שזרק לה קדושין אנן תלינן דקרוב לו היה והקול בטל: אבל הרמב"ן. פירש לדעת הרי"ף דרב זביד חולק על רבה לומר שאין תולין באמתלא שפד יו"ד ימים אלא שאם היה במקום אמתלא כגון שאמרו משעה ראשונה ורק לה קדושין חוששין שמא קרוב לו היה לפיכך רואין אם יצתה אמתלא מכאן ועד יו"ד ימים ואומרים כן היה ותולין בה ומתירין אותה לינשא ואם לא יצתה אמתלא לעולם לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תנא עכ"ד הרמב"ן. ולדבריו צריך לפרש הא דפריך לרב זביד ממתני' דתנן ובלבד שלא יהיה שם אמתלא משמע דלרבה ניחא היינו משום דלרבה אין זמן לאמתלא ואתיא מתניתין כפשטא שאפי' נשמע הקול שמקודשת סתם ולאחר יו"ד ימים יצתה האמתלא מהני לבטל הקול אבל לרב זביד דמפרש דאמתלא מיד בעינן בקול סתם א"כ משנתינו דתנן שלא יהיה שם אמתלא היינו מיד ואם אין אמתלא מיד תו לא מבטלינן הקול א"כ מדקאמר אמתלא משמע דמקום אמתלא לא מהני אפילו תהיה האמתלא לאחר זמן ומשני דמקום אמתלא קאמר והיינו דקאמר דבסתם קול מקודשת הוה מקודשת ולא מהני אמתלא שלאחר זמן אבל אם יש אמתלא שפיר מהני א"כ ממילא אפי' במקום אמתלא כגון שיצא קול שזרק קדושין סתם שפיר מהני אפי' לאחר זמן והיינו דקאמרה מתני' ובלבד שלא יהיה אמתלא לתלות בה לאחר זמן והיינו מקום אמתלא: ומה שהכריח להרמב"ן לותר דבמקום אמתלא אם נשאת לא תצא הוא מהא דאמר רב כהנא ואת לא תסברא ודייק מהא דניסת מותרת לחזור דמהני מקום אמתלא וק' לי' להרמב"ן דהא לרב זביד נמי תקשי דהא אינו מתיר רק באמתלא גמורה לאחר זמן לכן ס"ל לרמב"ן כיון דחוששין לאמתלא אם נשאת לא תצא:
מיהו פירושו דחוק לענ"ד דאיך פריך ואת לא תסברא והתנן נתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור וקשה מה ענין זה לרב זביד דהא ר"ז מחמיר טפי וקאמר דדוקא במקום אמתלא מהני לאחר יו"ד ימים ורבה מקיל טפי דבכל גווני מהני לאחר י' ימים ומה ענין זה להא דמותרת לחזור ותו קשיא לי תה שנראה מדברי הרמב"ן דבעינן שתהיה אמתלא אח"כ שכן היה (ר"ל קרוב לו) והא זה תליא במבטלין קלא שנתברר שהקול שקר מעיקרו דמה לי באו עדים ששקר היה או בזה שנתברר שקרוב לו היה הרי בטלו קדושין מעיקרא לכן נלע"ד לפרש דרבה אמר אמתלא שאמרו אפי' אחר עשרה ימים והיינו כשיצא קול פלונית נתקדשה סתם ואחר יו"ד ימים נודע שהקדושין ע"י זריקה נקרא אמתלא ולא תליא בביטולי קלא דהא הוה מילתא דמיגליא דמעיקרו הכי הוה ועל זה אמר רב. וביד במקום אמתלא חוששין לאמתלא ר"ל במקום שיש הוכחה לאמתלא תולין באמתלא והיינו כשיצא קול שזרק לה קדושין דאו יש להשיב על אמתלא שהיה קרוב לו בזו חיישינן לאמתלא ומבטלין הקול כיון שיש לנו לחשוב כן מצד עצמינו וא"כ לאחר זמן אם יצא קול נתקדשה סתם לא מהני אמתלא וכמפורש שם בש"ס גבי תנאי דלא אויל לבי חוזאי דקאמר כיון דהוה קלא לא הוה אמתלא לאו כל כמינה דמחזקת אמתלא לכן לא מהני לאחר זמן שאין בידו להחזיק אמתלא אבל במקום אמקלא היינו כשהענין מוכיח על האמתלא חוששין לאמתלא והיינו דאם נפיק אמתלא מיד שפיר מוכיח האתמלא ואפי' אינו אמתלא ממש רק מקום אמתלא כיון שהוחזק הקיל שזרק לה קדו' חוששין לאמתלא שהי' קרוב לה ולא חיישי' לקלא דאמתלא מבטל הלעז אפי' מקום אמתלא לחוד שוב אין מוציא מלעז אבל לאחר ומן לא תהני אמתלא והיינו משום דהאמתלא שלאחר זמן אינה מוכחת שכן היה בשעת הקול וכבר אתחזקא בשעת הקול לכן מייתי מהך דנתקדשה מותרת לחזור אף שהוא אמתלא שלאחר זמן מ"ת האמתלא מוכחת שהיתה בשעת קדושין שהיו קדושי תנאי מאחר דחזינן שבא בעלה הרי האמתלא מוכרח לפנינו דהיו קדושי תנאי אע"ג דלא אמתלא ממש הוא רק מקום אמתלא לתלות בקדושי תנאי מ"מ תלינן מוכח דמקום אמתלא נמי אמתלא קרי וכדמשני בש"ם אמתני' דמקום אמתלא קאמר וזה נקרא ג"כ אמתלא ובזרק לה קדושין לחוד שפיר תולין באמתלא שהיה קרוב לו.
כן נלענ"ד ברור בפי' דשמעתא לדעת הרי"ף דמש"ה לא תלינן באמתלא שלאחר זמן מאחר שאין הוכחה על האמתלא והיינו דאמרי' לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא אבל כשנראה לב"ד האמתלא אפי' שתהיה לאחר זמן שפיר איגלאי דמעיקרא הוה באמתלא והיינו אם יצא קול נתקדשה סתם ואחר זמן יצא קול שהי' ע"י זריקה לא מחזקינן האמתלא אבל אם לאחר זמן נראה לב"ד שכן היה שפיר מהני כענין שהוא בנתקדשה ובא בעלה. והן הן דברי הרמב"ם שכ' אם נראין הדברים לב"ד שכן הוא סומכין על האמתלא היינו שיש הוכחות ע"ז אבל לא בשביל שהקול יוצא אח"כ שהיה ע"י זריקה וכדומה וכן יש לפרש בפירושא דשמעתא אולי מקום הניחו לי רבותינו בדעת הרי"ף והרמב"ם ויצא לנו מזה דבהא ליכא דפליג ארב זביד דאפי' בקול שורק קדושין לחוד מקרי מקום אמתלא לחלות שהיה קרוב לו כנלענ"ד ברור ובלבד שיצא הקול מיד שהקדושין היו על זריקה:
יד ששקר היה מבטלין קלא. נרשם טור בשם הרמ"ה. וקשה לי דהא רמ"ה ס"ל לעיל דקול אפי' מפי אשה א"כ ע"כ אין מבטלין קלא כדמשמע בגמרא דמאן לס"ל מפי נשים אין מבטלין קלא ואפשר שהרמ"ה מפרש דבלא"ה צריך ביאור איך דייק עד שישמעו מפי כשרים דמבטלין קלא מה ענין זה לזה. ורש"י דחקי לכן יש לפרש דאי איכא קלא חיישינן לקלא רק דסתם קול אינו מוכח ממי יצא הקול ואפשר שלא נשמע רק מפסולים לכן רב דס"ל עד שישמעו מפי כשרים ממילא מבטלין קלא אם חקרו שאין עדים בדבר כמו שראוי להיות בקול דשמעו תרי מתרי וכו' כמבואר בש"ם אבל אי סגי בקול אפי' מפי נשים לא שייך לבטל קלא שאפי' אין עדים מ"מ עכ"פ קלא איכא אף שאין מוצאין עדים ע"כ ימצאו ששמעו שנתקדשה ועכ"פ בא הקול מפי נשים לכן לא שייך בו ביטול שעכ"פ הקול נשמע ממי שהוא פסול ומ"מ חיישינן לי' אבל בנמצא שקר גמור לכ"ע מבטלין. מיהו ק' לפ"ז מאי פריך בש"ס אהא דשלחו מבי רב לשמואל אי לימא דאי מגלי' מילתא דקדושי קמא לאו קדושין מעלי' מבטלינן קלא הא נהרדעא אתרא דשמואל ולא מבטלי קלא ומאי קושיא נימא דהכי קאמר אי מגלי מילתא שבאו העדים עצמם ואומרים שהקול היה שקר ובכה"ג לכ"ע מבטלין ולכן צ"ע:
טו וקדשה בפנינו ואם קיבלה בפני ראשון הוה כאומרת גרשתני לעיל בסי' י"ז ובגמ' אמרי' העמידו דבר על בוריו אי מגלי מילתא דקדושי קמא קדושי מעלי' הוא לא צריכה גט משני ופליגא דרב הונא דאמר אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מדרב המנונא דאין אשה מעיזה בפני בעלה וקשה ל"ל דפליגי הא י"ל כפמ"ש הר"ן בקדושין גבי מקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז דאי אמרי' ע"מ כמעכשיו בפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אינה מקודשת וכתב הר"ן דלא שייך דרב המנונא כיון דקידש על תנאי וא"כ י"ל דה"ק אי מגלי' דקדושי קמא היו על תנאי ונתקיים התנאי לא צריכא גט חש ם דבהא לא שייך דרב המנונא וצ"ע:
וע"ש בתוס' ד"ה ואידך שהקשו ממתני' דאם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת וכו' ע"ש ודבריהם מגומגמים דבהדיא אי' בדף כ"ג דמאן דס"ל שלא בפניו נמי אינה מעיזה ס"ל דאם משנשאת באו עדים קאי ארישא. ואפי' באשת איש אם נשאת לא תצא חשים דרב המנונא ולכתחילה הוא דלא תנשא וא"כ פשיטא דצריכה גט משני גם מ"ש דנאמנת עם מיגו שהיה לה מגומגם ג"כ דודאי כשבאו עדים בטלה המיגו רק אמרי' בדיעבד לא תצא מהיתרה ע"ש וצ"ע ואין להאריך ועמ"ש בסמוך:
טו לא יכנוס ראשון. כ' הרשב"א אע"ג דאיכא ס"ם שמא לא קידש הראשון ואפי' קידש שמא נא גירש וגירושין של השני לאו כלום הם אפ"ה לא יכנוס. ולכאורה אין ראיה. דהרשב"א כ"כ לרב הונא. ולרב הונא לשיטתי' ודאי לאו ס"ס הוא דהא ס"ל בפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת בודאי א"כ כשתימצי לותר שקידש ודאי גירש דהא קיבלה קדושין מן השני. וא"כ מה שכתב הרשב"א לרב הונא אינו מדוקדק ולדידן דלא קיי"ל כרב הונא שפיר הוי ספק ספיקא אלא דמ"מ קיימא לן דאסורה כמ"ש הפוסקים דקיי"ל בהא כרב הונא וגם רב שיננא שאמר מותרת לשניהם מפורש בגמרא דעיינו רבנן בקדושין ולאו קדושי מעלי' הוה ולא תלה טעמא בס"ס משמע דלא מהני משום הכי ורש"י פירש שם עיינו רבנן בקדושי שני. ועיין בחדושי רשב"א ובמהרש"א למה לא פי' שעיינו בקדושי ראשון ומהרש"א נדחק. ולענ"ד פשוט דדברי רש"י מוכרחים בלשון הש"ס דהא אנן קיי"ל דלא כרב הונא ואי קדושי ראשון מעליין אין קדושי השני כלום וא"כ לא שייך הטעם משום דקדושי הראשון לאו קדושין הם דכיון דלאו קדושין הם הרי לא גירש וכשתימצי לומר שהראשון לא גירש אפי' אי הוו קדושין מעליין מותרת לו דלא תפסי קדושי שני כלל אלא ודאי לא תלו הטעות בראשון שאפי' באמת היה טעות צריכה גט ממנו אי לא מבטלינן קלא. לכן פרש"י דתלינן הטעות בקדושי שני מחמת שנתקדשה לראשון שוב אין קדושין תופסין בה דלא קיי"ל כרב הונא. אבל התוס' שכתבו לרב הונא הרבותא ע"כ דס"ד כיון דליכא רק קול קדושי ראשון וע"כ שיתלו הטעות בראשון דלרב הונא אי קדושי הראשון מעלי' ליכא למיתלי הטעות בשני דודאי גירשה הראשון מדפשטא ידה לקבל קדושין מן השני וע"כ הוכרחו לומר דס"ד לתלות הטעות בראשון אבל רב שיננא שאמר דעיינו בקדושי וטעות הם ואנן לא קיי"ל כרב הונא לכן פירש שהטעות בשני דלהכי הוצרכו לתלות קדושי שני בטעות דאי קדושי שני מעלי' א"כ ודאי גירש ראשון דהא חיישי' לקלא והיתה צריכה גט מן הראשון וזה ברור לענ"ד וא"צ לעשות חילוקי פירושים בין רש"י לתוס' ודלא כמהרש"א: ומ"מ אפשר דבדיעבד לא תצא מראשון דהא קיי"ל לעיל סי' י"ב בכל הני דתנן לא יכנוס אם כנס אינו מוציא בפרט דאיכא מ"ד דלכתחילה נמי שרי' ועוד כיון דטוענין ברי שלא גירשה לא גרע משנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דבנשאת לא' מעדי' לא תצא ולא מצינו חילוק אימת באו השנים שאומרים לא נתקדשה אף שמסתמא הוחזק הקול ע"פ אותן שאמרו נתקדשה. ולפ"ז נראה דאפי' למ"ד לא מבטלין קלא מ"מ אם נשאת לא תצא אם נמצא שבודאי שקר היה הקול: מיהו בהך דכנסה השני קודם שגירש הראשון דאסורה עליו עולמית כיון דמחזקינן שנתקדשה לראשון ואפי' בדיעבד תצא דהא לעיל סי' ו' סעיף ג' בקלא דמקמי נשואין אפי' בדיעבד תצא א"כ תצא גם מן הראשון ועי' לקמן סי' ק"ן בגט בפסול דרבנן לא תצא וצ"ע:
יז וגירשה כו' ואם יצא קול שגירש על תנאי כ' בר"ן דפליגי בזה
הרמב"ן והראב"דלראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת ולרמב"ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן ב"ש ואין דבריו מוכרחים די"ל דלא קאמר הרמב"ן אלא ביצא קול שנתקדשה ונתגרשה על תנאי שאין לאוסרה לישראל כיון דיש לתלות שנתגרשה אף שאין הגירושין ברורים מפקיעים גירושין שאינם ברורים מן הקול שאין הקול בירור גמור דהא לקלא דבתר נשואין לא חיישינן כלל אבל אי מת המקדש קודם שנשאת יש לתלות איפכא שלא נתקיים התנאי ומותרת לכהן דאיכא ס"ס שמא הקול שקר ואת"ל אתת שמא לא נתקיים התנאי:
יז הואיל ויצא הקול תחלה. כ"כ בד"מ לתרץ תשו' הרא"ש דהיכא דאיכא קול שפיר מהני לשוי' הד"א וקשה לפ"ז מאי פריך בש"ס גיטין אהא דיצא קול מגורשת הרי הוא מגורשת ואסרינן לה אגברא הא הוה קלא דבתר נשואין ומאי קושיא נימא דנ"מ אם היא טענה שגרשה דשוי' חד"א ואסורה עליו והב"ש כתב דשם היה תעשה שהמקדש והיא שניהם יחדיו שכרו העדים א"כ הוא תאמין לה ולא משמע כן בתשובת הרא"ש דהא כתב דאפי' היתה מודה בפי' שקבלה קדושין כו' ולא היה בה שום איסור אם בא אלי' כו' הובא בחמ"ח ע"ש משמע בהדיא דעליו אין שום איסור רק היא שויתה נפשה חד"א ולענ"ד אפשר דהא דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך היינו משום שתא עיניה נתנה באחר וצ"ל הא דאינה נאמנת בהך דיהודית שקיבל בה אביה קדושין אף דאסרה נפשה אכ"ע י"ל שרוצה להפקיע עצמה מבעלה לאיזה סיבה שמבואר בש"ס קדושין דף י"ב ע"כ דיה לצער לידה וכדומה לאיזה סיבה לכן אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה א"כ י"ל בנידון דהרא"ש שאשה היתה מחזרת להתיר עצמה לשני ששכרה עדי שקר להפקיע קדושי ראשון ושתשאר תחת השני לכן אם מעכשיו הודית שקדושי ראשון היו באמת אין לומר שאומרת כן להפקיע נפשה מן השני ביון דחזינן דעשתה מעשה להחזיק קדושי השני ואין לנו סיבה לתלות בחורה מן השני כמו בהך דיהודית י"ל שפיר דשוי' נפשה חד"א ולא שייך עיניה נתנה באחר שאף אם יגרשנה השני תאסור מחמת קדושין הראשונים מאחר שמודית שהקדושין אמת והגט נעשה בשקר ואף אם יגרשנה השני תאסור לראשון דהא לדבריה נתקדשה ונתגרשה מן בראשון וגם הודית בקדושי שני א"כ הוה כמחזיר גרושתו מן האירוסין נמצא שבהודאתה תאסר לשניהם ואין לנו לומר שרוצה לאסור עצמה לכ"ע בלא סיבה לכן טפי מאמינים לה ליעשות חד"א על שניהם וכיון דבשעת הגט ע"כ כונתה לישאר תחת השני תו לא תלינן הודאתה לפי שחזרה מן השני ג"כ ובהא לא שייך שאם תרצה לאסור עצמה על בעלה תשכור עדים שקרים לכתוב לה גט מן הראשון כדי שתהא הודאה שנתקדשה לראשון דממנ"פ אם תמצא עדים שקרים תוכל לכתוב גט מן השני ואחר שעשתה בעולמה להפקיע קדושי ראשון חזינן דרצונה לישאר תחת השני לכן אם אח"כ הודית ששכרה עדים שקרים ושקדושי ראשון קדמו שוי' נפשה חד"א דאין לתלות בחזרה מן השני:
עוד אפשר לומר דהר"ן בשלהי נדרים תמה איך נתיר אותה לבעלה הא שוי' נפשה חד"א ותירץ בשם אחרים שמשועבדת לבעלה ומדינא אינה נאמנת כלל וא"כ י"ל לפי מה דאיתא בר"פ המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ומשני בהדירה כשהיא ארוסה ונשאת אלמא באירוסין עדיין אינו משועבד למזונות וא"כ י"ל בארוסה שאומרת טמאה אני לך דנאמנת לעשות עצמה חד"א כיון דאכתי לא משעבדי ליה כמו דלא מקרי משועבד למזונות כ"ש בארוסה דלא משעבדא לי' דהא אי בעית לא תכנס עמו לחופה וכיון ששוי' נפשה חד"א ממילא אין לה להנשא לו ועי' מש"למ די"א דשוי' חד"א ג"כ מטעם נדר וא"כ באירוסין שפיר יכולה לאסור עצמה עליו רק שיוציא בלא כסוכה דבאמת גם בנשואה אנו מצטערין להבין טעמו של דבר איך נתיר לה להיות עמו הרי לדבריה אסורה לו ואם תמרוד בו לא נוכל להכריחה לו רק שתאבד כתובתה וא"כ איך נתיר לה לדור עמו אלא דבנשואה מבואר במשנה שמותרת לדור עמו וי"ל עכ"פ מטעם משעבדא אבל באירוסין י"ל דשוי' חד"א ואסורה להנשא לו והרי דבר חדש הוא וצ"ע ועוד נלע"ד דלפי מה שמבואר בתשו' הרא"ש ששכרו עדי שקר אחר שנתקדשה לשני ועל מה שהוציא הראשון עליה קול שמקודשת לו ומפחד שיביא עדים שקרים שכרו עדי שקר לכתוב גט וא"כ י"ל שהגט היה נכתב בזמן אחר קדושי שני אף שהי' אפשר לעדים להקדימו י"ל שלא הקפידו ע"ז דאף שכפי הגט גם קדושי השני בטלים כיון שמ"מ פנויה היא תוכל לחזור ולהתקדש עליו ואין אנו אחראין לרמאים היכא הוה עובדא וא"כ י"ל דפ"פ הדין היה הגט כשר דאפי' באים לפנינו ואומרים שקר העדנו אין נאמנים אף אם אין כ"י יוצא ממקום אחר והשתא אם היא אומרת אמת שנתקדשתי לראשון ושעדי הגט עדים שקרים הם שפיר יש להאמינה דאין לומר דרוצה להפקיע עצמה מן השני. דא"כ תוכל לטעון שהגט כשר וממילא קדושי שני בטלים והעדים ששכרו ודאי יעידו על הגט שהוא כשר כי באים בשכרם או שכ"י יוצא ממק"א א"כ לא שייך הטעם שעיניה נתנה באחר או שרוצית להפקיע עצמה ממנו לכן כתב טעמים שכתב:
ובאמת המעיין בתשובת הרא"ש ומשגיח בעין יפה יראה דבאמת כוונת הרא"ש כך הוא שראוי לומר שוי' חד"א רק כאן שיש אמתלא טובה וע"ז מייתי ומצינו באומרת טמאה אני לך דמשום אמתלא שרינן לה אלא שכאן אמתלא זו טובה ביותר. ולענין דינים העולים מתוך מה שכתבתי דבארוסה י"ל דנאמנת וכמו כן בעובדא שכתבתי י"ל דנאמנת והדבר צריך תלמוד: