אור ברסלב
טיב קידושין סימן מה

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן מה

סימן מד

א סבלונות לפרש"י הטעם הוא שהסבלונות עצמם הם קדושין אע"ג דלא הוו עסוקין בענין קדושין ולא אמר כלום יש לחוש כיון דבתחלה נתרצית להתקדש קדש והי' גמר שדוכין ביניהם ועי' סי' ך"ז הביא בהגהה דאפי' אם נתן לאשה בשתיקה ושניהם אומרים שכוונתם לקדושין חיישינן עמ"ש לעיל דליתה. ולבאר פרש"י ליישב ממה שהקשו התוס' עליו דבלא עסוקין בענין לא מהני אפי' נתרצה דהא בעינן עסוקין באותו ענין ולפום רהיטא היה נ"ל כפי לשון רש"י במשנה סבלונות דורונות שדרך שישלח החתן לכלה א"כ משמע שיש דברים מיוחדים ששולח החתן לכלה שהם דרך חיבה ואפשר דהיינו דברים שהם תכשיטי וקשוטין א"כ י"ל דבהא גרע טפי וא"כ י"ל דשם איירי בכסף ושוה כסף שאין דרכו לשלוח לסבלונות לכן ליכא חששא כ"כ. וכפי זה יצא לנו שאם שלח מעות דלא שייך חששא דרש"י אלא דמ"מ אין נראה כן דהא משמע דאפי' בגט שגיטה מוכיח מ"מ לא מהני באין עסוקין אלמא שאין יכולה להתקדש בלא דיבור בפירוש והנלענ"ד ליישב פרש"י דבלא"ה קשה איך קאמר באתרא דמקדשא והדר מסבלי חיישינן דכיון דהחשש לענין הסבלונות עצמן שהם קדושין א"כ מה בכך הא אדרבה כיון דמקדשי והדר מסבלי הרי אין דרך ליתן הסבלונות לשם קדושין אלא נראה דניהי דבאין עסוקין באותו ענין לא מהני נתן לה בשתיקה היינו משום שבלא דבור בפירוש אינם מקשר האישות וכן בגט אינו כורת אע"פ שהכתב מוכיח וא"כ נראה הסברא דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי שם סבלונות הונח על מתנה שמקבלת ארוסה שהיא כבר מקודש' נמצא כשאומרי' לה דבר זה שלח לך פלוני לסבלונות יש בכח המאמר ההוא שהוא דורן של ארוסה שמתקדשת א"כ כיון שאמר לסבלונות הוה כאמר דורון זה ניתן ליך באופן שיקרא סבלונות ואין זה אלא באופן שתקרא מתקדשת שאז מתיחס להדורון שם סבלונות נמצא שע"י זה נתחזק דבור עסקי קדושין שהיו עסוקין בתחלה אף שכבר הופסק הענין מ"מ ע"י מתנה זו שנקרא סבלונות שיש בכחה מתנה של מתקדשת והוה כאמר הילך חתנה שתקרא מתקדשת על ידה והוה כחוזר על דבור הראשון שנתרצית לקדושין משא"כ באתרא דמסבלי והדר מקדשי מעולם לא הונח שם סבלונות על דורון מתקדשת יש בכלל לשון סבלונות שהוא תתנה באופן שנקרא סבלונות וזה ע"י שתתקדש בהם או בפרוטה שבהם. כן נ"ל ברור בדעת רש"י: ולפ"ז נראה דדוקא באמרו שדברים אלו נשלחים לשם סבלונות שאז יש בכללו קדושין אבל בלא אמר מידי י"ל דלאו קדושין הם כלל וזהו היפך הבנת הר"ן בפרש"י. מיהו אפשר דלא פלוג רבנן בזה. עכ"פ נ"ל גם לפרש"י אם אמר בפירוש לשם סבלונות דיש לחוש ג"כ:

ובזה מיושב מה שהוקשו התוס' אהא דאמרי' הוחזק שטר כתובה באתרא דמקדשי והדר כתבי שכתבו התוס' דלא שייך שקידשה בכתובה ולפמ"ש לא נפלאת היא ולא רחוקה די"ל שפיר דבלא"ה קשה למה אינה מקודשת אפי' בלא נתן לה כלום ע"י חיובי' שתתחייב הבעל לאשתו שהם שוים כמה אלא דהא ליתא דאם קדושין אין כאן חיוב אין כאן וא"כ לפמ"ש לעיל סי' ך"ט בחמ"ח וב"ש דבנתן לה שטר חוב על עצמו מקודשת להחולקין על רמב"ן דס"ל דכסף קדושין דאגיד גבי בעל. עמש"ש בסקט"ו וא"כ בנתן לה הכתובה שפיר יכולה להתקדש באותן חיובים עצמם והוה ממש פירושו כרו בסבלונות כשמסרו לה הכתובה שפיר הוה כאלו אמרו בפירוש שע"י זה תהיה בחזקת מקודשת כסתם נשים שהכתובה היא למתקדשת וכאמור בסבלונות. כן נ"ל נכון בישוב פרש"י ונכון פירושו למבין: אלא דלישנא דהוחזק שטר כתובה בשוק משמע אפי' לא הגיע לידה. ואפשר לומר דמ"מ דילמא שליח שוי' ועמ"ש בסוף הסימן. והתוס' פירשו דחוששין שקדמו להם קדושין וכתב הב"ש לפ"ז אפי' בלא עדים חיישינן וקשה ניחא שיהיו נאמנין שלא שלחו לשם קדושין במיגו דאי בעי אחרו שלא שלח כלום. ובחמ"ח ביקש לומר דהוה מיגו במקום חזקה או תמורת המנהג לא מהני מיגו. ודברי תימא הם דהא רמ"א פסק לקמן דאינו רק לכתחילה א"כ ע"כ לאו חזקה אלימתא שנתקדשה מכבר וא"כ מהיכא תיתי לא מהימן במיגו דלא קבלתי כלום. לכן נראה דהר"ן לא קאמר אלא דלפי' התוס' א"צ עדי מסורת הסבלונות רק כשראו אחר זמן יוצאין מת"י ואמרה שזהו סבלונות ששלח לי פלוני חיישינן שנתקדשה ולא מהני מיגו דהוי מיגו למפרע ולגבי החתן לא הוי מיגו דלא שלחתי די"ל שאינו רוצה להפסיד הסבלונות משא"כ לפרש"י כל שלא נחסרו לה בעדים ליכא קדושין אבל בליכא עדים כלל ויכולה לומר לא קבלתי נאמנת לומר נתקדשתי במיגו וכן נראה כיון דליכא רק חששא דרבנן א"כ כיון דלפרש"י אין לחוש וכאן י"ל דהתוס' וסייעתם מודים במקום דאיכא מיגו והמדקדק בתה"ד יראה דלא כתב כן דהוי מיגו תמורת מנהג רק להנך גדולים דמחשבי להמנהג חזקה גמורה אבל למסקנא דמסיק דאינו אלא חששא שפיר יש לומר דנאמנת במיגו: ולדידי קשי' לסברת התוס' וסייעתם דמוכח ממעשה שנעשה עכשיו שקידשה מקודם א"כ לקמן סקמ"ח וקמ"ט בנתייחד עמה בעינן דוקא שראו העדים וכתוב הטעם בב"י וב"ש ס"ס קמ"ח דמשום דחיישינן שקידשה בזה ולכן צריך לראיית העדים גם צריך שני עדים כאחד כמבואר והיינו משום דבלא"ה אינם קדושין וקשה כיון דהכל מוכחינן מחזקה דאין אדם עושה בעילתו ב"ז א"כ אפי' לא ראו העדים או שלא היו כאחד נימא מכח חזקה וו דמסתמא אין אדם עבב"ז וקידשה מעיקרא וי"ל דדוקא היכא שבידו לעשות בהיתר הוא דשייך חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל כשאין בידו לעשותה בהיתר א אמרינן יצרו תוקפו:

אלא דאכתי קשיא לי לפי מה דאיתא לקמן ר"ס קנ"ב בבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכתבו הטעם אע"ג דבידו לגרשה מ"מ כיון דליכא קלא לא מהימן או לטעם שכתב הרמב"ם פי"ב שמא בגט בטל גירשה וכל וה לא שייך כאן ושפיר יש להאמין במיגו דבידו לגרשה דהאי מיגו מהני אפי' במקום חזקה כדאיתא בסי' קנ"י וכ"ש לחששא דסבלונות. ובתה"ד סי' ר"ו הביא בשם המרדכי דחששא דסבלונות אינו אלא בטוען הבעל קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה דכיון דאיכא סבלונות יש ראיה לדבריו לכן היא אסורה אע"פ שמכחשת. ומיהו כל הפוסקים לא כתבו כן. גם על זה קשה לי כיון דהיא מכחשת תהא נאמנת מטעם חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וא"כ בחזקת א"א גמורה סומכין על חזקה זו כ"ש בחששא דסבלונות ואפי' נמצא בזה איזה סברות מ"מ הא חזינן בש"ס דפריך מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחיישי' ואמאי פשיטא הא י"ל מהימן משום בידו לגרשה או משום אין אשה מעיזה אם מכחשת ואיך נחשבי' למילתא דפשיטא לכן נלע"ד בזה דבלא"ה קשה על דברי התוס' היכא קאמר ומותבינן אשמעתין ממתני' דמקדש בפחות מש"פ אע"פ ששלח סבלונות אינה מקודשת שמחמת קדושין ראשונים שלח וקשה מאי ס"ד להקשות הא ודאי מפורש כן במתני' וזהו כונת הרא"ש דמכאן משמע כפרש"י לכן נראה לענ"ד לפירוש התוס' דחששא דסבלונות אינו אלא כעין חששא דקלא וכיון דאתרא דמקדשא והדר מסבלי נמצא כל תי שיודע ששלח סבלונות מחזיק אותה במקודשת לכן אי אפשר לפוטרה בלא גט שהרי מוחזקת, בעיני העולם שקידשה קודם ששלח הסבלונות וא"כ א"ש הך דמותבינן אשמעתין דס"ד דנהי דאנן ידעי' שמחמת קדושין ראשונים שלח מ"מ לא גרע מהיכא דלא ידעינן, משום קדושין דמ"מ כשרואין סבלונות יוצא עליה קול מקודשת וה"ל להחמיר דאפשר דלאו כ"ט ידעי שנתקדשה מתחלה בפחות מש"פ וע"ז משני התם כדקתני טעמא שמחמת קדושין ראשונים דאין ודאי גרע היכא דלא, ידעינן כלל יש לתלות בקדושין ברורים אבל הכא איי קיימינן עלי' דמילתא מחמת קדושין ראשונים לכן לא החמירו בזה. כן נלע"ד ברור לפיר"ח והגאונים הקדמוני:

ולפ"ז נראה דליתה למ"ש הב"ש בשם תשובת רמ"א דאם הוא טוען שקידש בסבלונות ליכא חשש של התוס' דמסתמא לא קידשה מקודם דלא עדיף מאלו צווח שלא קידשה ויש לו מיגו דבידו לגרשה ומ"מ חיישינן לפי שהוא מוחזקת בעיני העולם למקודשת ועוד דאל"כ לעולם יוכל להפקיעה בלא גט שיצווח שקידשה בסבלונות כדי שלא יחושו שקידשה מעיקרא אלא ודאי לא מפיו אנו חיין ואנן חיישי' בשביל שמוחזקת בעיני העולם למקודשת לכן החמירו להצריכה גט עד דהש"ס פריך פשיטא שיש להחמיר. ולפ"ז י"ל דמ"ש הר"ן דלהתו' חוששין אפי' בלא עדים היינו בהוחזקה בסבלונות אלו שלבשתן ומפורסם שהם מפלוני א"כ שפיר י"ל דדמי להוחזקה נדה בשכנותיה דבעלה היה לוקה עליה משום נדה וכתבו הפוסקים דהיינו שלבשה בגדי נדות א"כ גם כאן כיון שהוחזקה בסבלונות נעשית בחזקת מקודשת בעיני העולם לכן אי אפשר לפוטרה בלא גט. כן נלע"ד ברור ונכון לפי' התוס' ונכון פירושם בש"ס:

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת ממוצא דבר אתה למד שיש לפקפק בכמה נ"מ שכתב הב"ש לדעת התוס' דמ"ש אם שלח לקטנה אחר מות אביה חיישינן לחשש של התוס' דקידשה אביה ולפרש"י די במיאון ולפמ"ש ליתה דאין כח בסבלונות רק שמוחזקת למקודשת וא"כ אפשר שהיא מקודשת קדושין דרבנן אחרי מות אביה וגם להתוס' סגי במיאון:

גם מ"ש בשלחה לו סבלונות חיישינן. לפי' התו' ג"כ אינו מוכרח דבאשה דרך שע"י הסבלונות שמתקשטת בם מוחזקת למקודשת אבל באיש אין שייך זה שיוחזק על ידם שקידש לפלונית ולא נפיק קלא על האשה דבשלמא באשה אם היא הוחזקה למקודשת אינה מותרת בלא גט אפי' יהיה ממי שיהיה אבל באיש אין טעם להצריך האשה גט דמאן לימא לן שבאו מפלונית ולא נפיק קלא על האשה משום הכי שנחזיקה בחזקת מקודשת:

וניחא נמי בזה במסבלי והדר מקדשי דלא חיישינן שקידש אותה אח"כ. ובב"ש דחק בזה ולמ"ש לק"מ דבשלמא במקדשי והדר מסבלי דרך לקרות אותה שנשלח לה סבלונות מקודשת לפלוני ובחזקת ארוסה היא בעיני העולם משא"כ במסבלי מעיקרא אין דרך כלל לכנות שם ארוסה על מסובלת וליכא חששא:

ולפ"ז אפשר לפקפק גם בצדוד שכתב הב"ש בנשבעו שישאו זה את זה דסומך על השבועה ולמ"ש מ"מ י"ל דהוחוקה מקודשת אלא די"ל כיון דמבואר בש"ס היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא דמחמת קדושין ראשונים שלח הוה כאמתלא לקול א"כ י"ל גם כאן אחר שיתבע להם תולין ששלח בשביל השבועה דמסתמא לא תחזור:

גם מ"ש הב"ש בשם תשובת ריב"ש סי' תע"ט שאם האב שלח סבלונות לפי' התו' חיישי' שמא נתקדשה כבר ולפרש"י לא חיישי' לארצוי' ארצי' קמי'. צ"ע לפע"ד דאפי' לשיטת התוס' איך נחזיק הקדושין על פי האב ואם ירצה האב לאסור בנו בקרובות אשה ישלח לה סבלונות כדי שתאסר מחשש קדושין ולא מצינו רק במשודך עצמו ששלח סבלונות דמעיד על עצמו שמסתמא קידשה והיא שקיבלה הסבלונות מסתמא נתרצית ונתקדשה מעיקרא אבל אם האב שלח למשודכת של בנו איך יחזיק הקדושין ע"י הוכחה חן האב על הבן זה אינו מוכרח כלל אפי' לשיטת התוס' ואפי' שהיה הוכחה מן האשה שקיבלתן מ"מ אין הוכחה שהבן קידשה וצ"ע:

ב אע"פ שרוב אנשי העיר כו' הב"ש הביא בשם מהרי"ק שדייק שהתחיל הרמב"ם לכתוב מקום שנהגו ועל מיעוט לא שייך מנהג וסיים אע"פ שרוב אין משלחין סבלונות אלא אחר קדושין וא"כ אינו מנהג מאחר שהוא מיעוט ולכאורה היה נ"ל דבלא"ה אינני מתחוור בציור הענין כיון דאפי' רוב מסבלי והדר מקדשי חיישי' למיעוט א"כ איך מבורר דרובן מסבלין ואח"כ מקדשין שהרי על כל המסבלין יש ספק שמא כבר קידשו ומשום שמקדשין אח"כ איך יצאו ידי ספק שהיה בתחלה חשש על הסבלונות שקדמו להם קדושין. לכן י"ל דלא משכחת לה רק באם בתחלה נהגו כולם לסבל ואח"כ לקדש ושוב יש אנשים פורשים מן הרוב ומדייקין שלא ליכנס לספק ואין רוצים לסבל תחלה שלא יבואו לידי ספק כי אם אחר הקדושין וא"כ שפיר שייך אפי' על המיעוט שנהגו להקפיד על ככה ואין רוצים לשלוח כי אם אחר הקדושין אע"פ שהרוב נשארו במנהג הקדום. ובהכי ניחא דחיישי' למיעוטא טפי מבעלמא מאחר דכאן כבר התחיל המנהג להשתנות לכן מחמירין טפי וא"ש. מיהו י"ל בפשיטות שכיון שנהגו לקדש אח"כ אמרי' מסתמא כיון שלא נפל ספק ביניהם ומקדשין אח"כ לפי תומם מסתמא שילוח הסבלונות אצלם קודם הקדושין ולזה ששלח הסבלונות ולא נודע אם קידם אח"כ הוא שיש עליו הספק. וכן נראה מדברי הריב"ש סי' תע"ט וז"ל כיון שחזרו וקדשו הרי גילו שלא קידשו מעיקרא. וא"כ יצא לנו מזה שאם שלח סבלונות ואח"כ קידש ונמצאו הקדושין בטילים כגון שקידש בדבר שאינו שלו או שהעדים פסולים אין לחוש לסבלונות הקודמים וצ"ע ועי' בסמוך:

ג אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים. צ"ע איך הכניס הרמ"א דברי הר"נ והטור בדברי הרמב"ם שמבואר בדבריו המועתקים כאן ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה משמע דבלא עדים לא חיישי':

ובאמת פשט דברי הרמב"ם משמע ג"כ דס"ל כפירוש התוס' שהרי כתב חוששין שמא נתקדשה ולשון זה לשעבר משמע. ועוד לפי מה שהבינו בדברי הרמב"ם לעיל סי' ל"א דדוקא בשיראי שהם דברים שהאשה מחמדתן הוא שאין צריך שומא משא"כ שאר דברים צריכים שומא. וא"כ היה לו לחלק בסבלונות אלא ודאי הרמב"ם ס"ל כפי' התוס' דחיישינן שמא נתקדשה כבר ומ"מ צריך עדים על כך והיינו כדפרישית בסק"א דבלא עדים נאמנים במינו דלא הובלו לה. ועוד נראה ני היכא דלא הוחזקו אנו הסבלונות אצל האשה שנשלתו לה בתורת סבלונות אן לפוש כלל דמאן לימא לן שהם סבלונות למאי דפרישית לעיל דדמיא לקלא של קדושין וא"כ י"ל גם הר"ן לא קאמר רק שלא שלחן בעדים והוחזקה האשה אח"כ בסבלונות שבאו לה ממשודך שלה אבל בלא הוחזקה בסבלונות רק ע"פ הודאתן אין לחוש כלל דלא הוחזקה בחזקת מקודשת עדיין לכך הצריך הרמב"ם עדים. ועוד ראיה למ"ש דהא ברובא מסבלי והד"מ ודאי אין טעם שלא להאמינם במיגו דהא ליכא מיגו נגד חוקה ומנהג דאדרבה רובא מסייע לי' וכמ"ש הב"ש גופי'. וא"כ ממילא משמע מל' הרי"ף ורמב"ם ורא"ש שלא חילקו בכך רק כתבו שינוי. דש"ס בסתמא ומשמע שאין חילוק כלל בין רובא מסבלי וה"מ ובין מקדשי והדר מסבלי וא"כ משמע דביש מיגו בכל גווני תהני. ולמ"ש לעיל עיקר טעמא דהוחזקה מקודשת א"כ אפי' אין מיגו ע"פ הדין מ"מ כיון שלא הוחזקה בסבלונות בעדים רק עכשיו היא שהודו שניהם י"ל דאין לחוש כלל וכן נלע"ד עיקר וכבר סתרתי בסק"א סברא זו דמיגו תמורת מנהג:

ובאמת לפרש"י קשה איך כל הסוגיא דסבלונות דלא כרב יוסף דס"ל שוה כסף צריכין שומא וא"כ קשה אם לא נישומו אין לחוש לקדושין ואיך שתק הש"ס מזה. וניחא נמי במ"ש לעיל שא"ב לידחק אמאי חיישינן כאן למעוטי דמקדשי וה"מ. ולפ"ש לעיל ניחא ג"כ כיון דמיעוט מקדשין דרך לקרות ארוסה על מסובלת א"כ לא גרע מחששא שמא ש"פ במדי שכתב הרא"ש הטעם שתא יבא אחד ממדי ויראה שיוצאה בלא גט. גם כאן י"ל כן שלאותן המיעוט שנקראת ארוסה יש לחוש שיאמר ארוסה יוצאת בלא גט כנ"ל ברור. וכן יש לפרש דעת רמ"א אע"פ שלא סלח הסבלונות רק שהוחזקה בעדים בסבלונות אלו שנשלחו לה. ובזה אפשר גם הרמב"ם מודה ולא כתב בעדים רק דבשלחם בעדים מסתמא איתחזקא בסבלונות משא"כ בלא עדים י"ל דנאמנים על עצמם אם לא שהוחזקו בעדים בסבלונות דאז מחזיקין אותה לארוסה:

ד ויש לחוש לשני הפירושים כתב הב"ש אפי' מיעוט מקדשי וה"מ חיישי' נמי לפרש"י שמא קידשן באותן סבלונות ולענ"ד נראה דלפרש"י עיקר כגירסתו לא צריכא דרובא מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא והתוס' הקשו איך שייך ניחוש לקולא ונדחקו ליישב. ולענ"ד נראה לפי מה שבארתי לעיל בסק"א פרש"י דענין שילוח הסבלונות מעורר דיבור שעל עסקי קדושין שקדם וישכח בלשון סבלונות כלומר שיהיו לך לסבלונות וסתם סבלונות הם דורני מתקדשת ויש בכח המאמר לשון קדושין. נמצא שאנו אומרים שיתכן שמקדשה בסבלונות לכן אע"ג דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו כאן דעדים יודעים ששלח בתורת סבלונות הרי כשולח בתורת שיהיה דורן מתקדשת וא"כ ע"כ אנו אומרים שגם לכתחילה יש לו לסמוך על קידושין אלו שע"י הסבלונות והשתא קאמר מהו דתימא ניחוש למיעוטא שאין לקדש בענין זה לכתחלה שיהיה מוכיח מן הסבלונות הקדושין עצמן דבשלמא בכולהו מקדשי וה"מ י"ל שהחמירו בהם שאפשר שיתפרש הסבלונות עצמן לקדושין אבל בזה כיון שאין כולם אומרים בלשון קדושין א"כ אין צריך כלל לשלוח הסבלונות שיוכרח מהם ענין קדושין כיון דלאו כל אפין שוין אפי' בהא דמקדשין קודם שתהיה נקראת מסובלת ארוסה בהחלט קמ"ל כיון דרובם מקדשי יתכן להעמיד בלשון הרי לך לסבלונות הוא שתהיה ארוסה בהם: וא"כ נראה ברובא מסבלי והד"מ אי אפשר שיוכיח מזה שיהיה בכללו לשם קדושין שאפי' באמת יתכן שתהיה כוונתו כן מ"מ העדים מסתמא שדו ליה בתר רובא ואינו רק דברים שבלב אפי' כיוון באמת לקדושין אין כאן רק דברים שבלב דאיך יסמוך ע"ז שיהיה סתם לקדושין מה שהוא נגד הרוב וקדושין בנא עדים חינם כלום כן נ"ל ני עיקר בדעת רש"י:

ה אבל אם פירש בהדיא לשם סבלונות כבר כתבת בסק"א אדרבא שזה עיקר החשש לרש"י ואע"פ שחינני כדאי לחטט אחר דברי ראשונים האמת יורה דרכו דלפירש"י אפי' אמר לשם סבלונות נמי חיישי' ובשלח סתם אפשר דלא חיישי' כלל שהרי נתן בשתיקה לאחר הפסק הענין. והב"ש כתב דמשמע מדברי מהרי"ק סי' ק"ע דווקא באמר בשביל אהבה וחיבה חוששין לקדושין וקשה לפ"ז מאי אחר רבה ומותבינן אשמעתין אע"פ ששלח סבלונות אין חוששין נימא דאיירי ששלח סתם. וכן קשה להמפרשים בפרש"י דבשלח בפירוש לשם סבלונות נמי לא חיישי' א"כ נימא דאיירי שאמר בפירוש לשם סבלונוות מיהו לזה י"ל דא"כ פשיטא דלשון סבלונות אינו לשין קדושין אבל אם אתרי' בשלח סתם נמי לא חיישי' נימא דמתני' איירי בשלח סתם דאילו פירש בשביל אהבה וחיבה י"ל דאפי' בלא קדמו קדושי פחות מש"פ נמי חיישי' לסבלונות. ועיינתי בתשו' מהרי"ק סק"ע ובתחילה ביקש לומר דבסתם חיישי' לסבלונות ולפי ראייתו מדברי הר"י מאוירא שכתב הואיל ולא הזכיר הסבלונות בפירוש מקודשת ע"כ א"כ משמע בהזכיר לשם סבלונות אינה מקודשת וכדברי הר"ן לעיל ושוב הביא ראיה מתשובת ר"ח מרוטנבורג דהא דבעינן עסוקין בענין היינו בסתם אבל הכא שאמר מאהבה וחבה יש בלשון הזה ל' סבלונות וקיי"ל חוששין לסבלונות ע"כ ודייק מזה מדלא קאמר אבל הכא שדיבר ולא שתק משמע דבעינן דוקא דיבור של חיבה וא"כ משמע מדברי מהר"מ דלשון סבלונות נמי חיישי' לקדושין ושלא כדברי בהר"י מאוירא והר"ן בדעת רש"י וזה מסייע למ"ש ובשתיקה ס"ל להקל. ותימא על הב"ש שסותר עצמו דכאן כתב דמשמע מדברי מהר"מ דבשתיקה לא חיישי' לסבלונות ובסי' ך"ו סקי"ב כתב דאפי' בשתיקה חיישינן לסבלונות כיון ששדך עמ"ש לעיל סי' ך"ו סקט"ו וסקי"ו ביאור תשובת מהר"מ הלזו. ונראה דאפי' ניתן מקום לדיוקו של מהרי"ק דבעינן דוקא שיאמר לשם אהבה וחיבה וכן לשם סבלונות כדמוכח תש תשובת מהר"מ וכן נראה מדיוק לשון מהרי"ק דאם איתא שכל הקולות כשרים בסבלונות כו' ולא סגי כשאומר בלשון דורון ומתנה עי' במהרי"ק משמע דסבלונות מקרי ל' חבה רק לשון דורון לא מהני וזהו היפך דברי רמ"א שנמשך אחר דברי הר"ן דבפירש לשם סבלונות לא חיישי' לפרש"י וא"כ י"ל דמהר"מ תודה אם שלח לשם סבלונות אע"פ שנתן לאשה בסתם שפיר חי שי' לקדושין כגון דגילה דעתו מקורם ששולח לשם סבלונות והאשה גם היא אמרה שקיבלה בסתם חיישי' דמסתמא נתרצית בכל אופן ששלח וא"כ ל"ק מה שהקשיתי נימא מתני איירי ששלח סבלונות ונתנו לה סתם ולפ"ז לק"מ דלשון אע"פ ששלח סבלונות משמע עכ"פ שהוא שלחן לשם סבלונות וגילה בזאת בעדים וסבלונות הוי לשון חבה מאחר שנקרא מתנות חתן לכלה ביחוד משא"כ דורון שדרך ליקרא אפי' מאנשים דעלמא וא"כ בשלח סתם ולא אמר כלל לשם סבלונות אפשר להקל וצ"ע:

ו אבל בלא שידוכין ליכא למיחש. לכאורה קשה לפ"ז מאי פריך ממתני' בשלח סבלונות נימא דמתני' בלא שדיך וצ"ל דקדושי פחות מש"פ לא גרע משדיך ומזה ראיה לדברי הרשב"א שמביא ראיה דשתיקה לאחר מתן מעות אפי' שדיך לא מהני מציפתא דאסא דאמרה דלית בה ש"פ ואחר הא אית בי' ד' זוזי ומשם אינו מוכרח כ"כ די"ל דמעיקרא נמי ידעה דאין קדושין בפחות ומיהו ממ"ש מוכח שפיר דמשה נימא מתני' בלא שדיך אלא ודאי פחות מש"פ לא גרע משדיך. מיהו אפשר נותר דבלא"ה קשה מאי פריך ממתני' הא ע"כ מתני' לא קאמר דאינה מקודשת ודאי דספק קדושין עכ"פ איכא דשמא ש"פ במדי. וא"כ ע"כ נא קאמר במתני' רק דאינה מקודשת ודאי וא"כ מאי קשיא מסבלונות הא סבלונות נמי לא הוה ודאי קדושין דחוששין קאמר וקיל מספק קדושין דעלמא לכן י"ל דמתני' שפיר קאמרה דאינה מקודשת כלל ואי קשיא שמא ש"פ במדי י"ל דמתני' דאיירי בקידשה בגזל דידה דבשדיך מקודשת כדלעיל סי' כ"ח אלא די"נ הא דמתרצית להתקדש בגזל דידה היינו משום דצריך לשלם גזלותי' כמ"ש רמ"א שם א"כ נשאר עכ"פ חוב עליו לכן מתרצית להתקדש ולא יכלה למימר דידי שקלי משא"כ בכחות מש"פ י"ל דמ"מ יכולה לומר דידי שקלי דאי תימא דמקודשת א"כ לא יהיה נה תביעה עליו דבפחות מש"פ אין נזקקין וא"כ יכולה לותר דידי שקלי אפי' בשדיך וא"כ פריך שפיר ממתני' דע"כ בשדיך איירי דבלא שדיך ממאי תני אינה מקודשת משמע דא"צ גט הא שייך ש"פ במדי וע"כ איירי בגזל דידה א"כ אפי' בפרוסה אינה מקודשת לכן ע"כ איירי בגזל דידה ושדיך א"כ מוכח אפילו בשדיך אין חוששים לסבלונות ופריך שפיר:

ולפ"ז נראה דאם שדיך ושלח סבלונות מיד באופן שודאי שנא קידשה אחר שידוכין אין לחוש לפי' התוס' דקודם שידוכין לא חיישי' שנתקדשה ואמר שידוכין בודאי לא קידש והסבלונות עצמן אינם קדושין לפי' התוס'. מיהו י"ל בלא"ה בשדיך ושלח סבלונות מיד אין לחוש שקידשה קודם שדוכין שא"כ למה שדיך אח"כ וכן נראה מדברי מהרי"ק סי' ק"ע דאין דרך לקדש ואח"כ לשדך וא"כ להתוס' אם שדיך ואחר שידוכין שלח סבלונות והוא באופן שאין לספק שקידש אחר שידוכין לא חייש' כלל. אנא דיש לעי' בראיית הרשב"א שכתב דאל"כ כל מי שיתן לאשה פנויה שום מתנה בפני עדים ניחוש לקדושין ויש לדקדק בזה דלמא ודאי בניתן סתם לא חיישי' אבל אם אמר בל' סבלונות שהם מתנות שהחתן משלח להכלה ובאתרא דמקדשי והדר חסולי י"ל דחיישי' ומי שנותן מתנה אין דרך שיקרא אותם סבלונות. ולפ"ז היה אפשר לצדד וגם לשיטת התוס' דוקא באמר שיהיו לסבלונות שזה מתנה מורה על דרך קירבות וחתנות בזה יש לחוש שכבר נתקדשה שאלמלא שנתקדשה ומתנה בעלמא יהיב לה אין דרך לכנותו בשם סבלונות דפעמים יהיב מתנה בלא קדושין ולא יחויב שקידשה בשביל כן. אלא דבמהרי"ק סימן קע"א הורה בפשיטות לאיש ריבו דלשיטת התוס' אפי' דורון בעלמא חיישי'. וכן מוכח מלשון רמ"א לעיל דרורונות לא הוה אלא לפרש"י. הגם שרש"י פירש דורונות על סבלונות וכן בב"ב דף קמ"ו השולח סבלונות לבית חמיו. מ"מ לא מצינו להון סבלונות כי אם מה שנשלח דרך חיבת נישואין למיועדת לו או לבית חמיו ומי יודע איזו לשון הוא שמורה דוקא על מתנות שנשלחים בדרך חתנות וכן דרך לכתוב בתנאים לסבלונות ונא בשום שטר. ובב"ב דף קמ"ה מוהרי הדרי פירש רשב"ם סבלונות. אלמא שהם מלשון מוהר. וזה מצינו ג"כ בדרך אישות מוהר הבתולות וכן בשכם הרבו עלי מוהר וחתן אלמא שם מוהר מיוחס לענין חתנות. וא"כ אפשר שגם לשיטת התוס' דוקא באמר בלשון סבלונות אבל אמר לשון דורן או לא אמר כלום אין כאן הוראה על כוונת קדושין ועי' פ' הזורק דף ע"ג ע"ב אמר רב נחמן נתן לה כספים פי' פירש"י דאמר' באתננה נתן לה כו' ועי' תשובת מהר"ם לובלין סי' פ"ב משמע דגם בשני עדי' חייש לסבלונות ופי' מ"א ס"פ תרצ"ה משמע ג"כ דבמעות לא חיישי' לסבלונות וצ"ע. ואפשר דעכ"פ בלא שדיך אין להחמיר רק בלשון סבלונות ולא בלשון דורון:

ז יום או יומים. עי' חמ"ח וב"ש שהקשו דהתינח לפי' התוספות י"ל דדוקא בזמן מרובה יש לחוש לקדושין דמעיקרא שנשתכח הדבר ובזמן מועט לא שייך אבל לפרש"י שיש לחוש שקידשה בסבלונות עצמם א"כ יש חשש, והביא הב"ש בשם מהרי"ק דבשליח אין לחוש דכיון דמצוה בו יותר מבשלוחו אילו שלח לקדושין היה מקדשה בעצמו ותמה עליו הב"ש דא"כ קשה כולה סוגיא איך חוששין לסבלונות ניחא שמסתמא היה מקדשה בעצמו לפרש"י. וכתב ואפשר לדחוק וליישב כשרובם מקדשים וה"מ חיישי' אפי' ע"י שליח ומהרי"ק מיירי במיעוט מקדשין. ובאמת מבואר להדיא במהרי"ק שסיים וא"כ פשיטא דבכה"ג ליכא למיחש למיעוטא וכ"ש נגד חזקה עכ"ל. הרי בהדיא דלא קאמר מהרי"ק רק במיעוטא אבל לא ברובא אלא שהא גופיה נ"ל דוחק להב"ש לחלק בין רובא או מיעוטא אי חוששין בתריוייהו. מיהו נראה דשפיר קאמר מהרי"ק דבשלמא ברובא מקדשי וה"מ הוה כמו חזקה דמסתמא נתן לקדושין עי' בתה"ד סי' ר"ז דיש מדמין להן הן עדי יחוד הן כו' אלא שנראה להב"ש דוחק לחלק בדין כיון דחייש נן בשניהם להחמיר אפי' במיעוט מקדשי וה"מ. מיהו נראה דמהרי"ק לא כתב כן אלא כיון דלרש"י איכא סברא דמצוה בו א"כ י"ל דרש"י לשיטתו דגריס לא צריכא אלא ברובא מקדשי מהו דתימא ליחוש למיעוטא קמ"ל. א"כ לפי גירסת רש"י אין חשש רק ברובא מקדשי וה"מ ואדרבא בזה יתיישב מה שהקשו על גרש"י מהיכא תיתי לחוש למיעוט לקולא ולפ"ז א"ש דודאי הך סברא דמצוה בו סברא טובה היא דהא ע"י זה מצינו בגמרא דאין הבוגרת בכלל אפי' שויתיה שליח דנא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' וא"כ שפיר י"ל דס"ד ניחוש למעוטא דאפי' ברובא מקדשין וה"מ ת"מ אי אפשר שרובן לא יחושו למצוה בו יותר מבשלוחו וקמ"ל דמ:מ כיון דרובא מקדש וה"מ מחמירין לחוש וא"כ שפיר כתב מהרי"ק דאין לחוש לפרש"י דע"כ לפירש"י צריך לתפוס הגירסא ג"כ כרש"י וכבר כתבתי לעיל סק"ד ג"כ שרש"י שייך בגירסתו:

אמנם עיינתי בתשובת מהרי"ק בס' קע"א בדפוס חדש נרשם דף כ' בע"ב כתב וז"ל ומה הועיל באריכות הלזה ומה עזר ללא כח ממתני דשלח סבלונות דפשיטא ופשיטא דכשאינו בעיר שדרך לקדש ע"י שליח כו' דודאי אם אינו ובה לטרוח ללכת שם. דרך שתשלח ע"י שליח אבל כשהם במעמד אחד למה לא תקבלנו יתן לידה תי הוא שיטעה לדמותם אהדדי עכ"ל. הרי מבואר שהיו במעמד אחד בעובדא דידי'. א"כ נראה דאהא קאמר מהרי"ק דמסתמא לא קידש דמצוה בו. אבל כשיש ליתן טעם ואמתלא למה ששלח ע"י שליח לא אתר מהרי"ק דלפרש"י ש"י אין לחוש:

ובאמת סברא זו דהיה נותן לה בעצמו מצינו לה תקום בגמרא גיטין דף ס"ד בבעל אומר לפקדון ושליח אומר לגירושין דרב הונא ס"ל מש ה בעל נאמן דאם איתא לגירושין יהיב ליה לדידה הוה יהיב ועי' לקמן סי' ח"א סעיף נ"ה ויש פוסקים כרב הונא וא"כ לפרש"י כשהם בעיר אחד למה לא נאמר אם איתא דלקדושין יהיב לדידה הוי יהיב ואפי' רב חסדא לא פליג אנא בשליש דהימניה אבל הכא קשה לזה, ניחוש שקידשה בסבלונות דלמה לא נתנם לה בעצמו אם הם בעיר אחד וצ"ע:

א אינו אלא להצריכה גט לכתחילה. בחמ"ח. פקפק בזה דזה אינו אלא במקום דרובא משבלי וה"מ ולמיעוט חיישינן י"ל דדמי למים שאין להם סוף דלא תצא אבל אי רובא מקדשי וה"מ י"ל דתצא. ונראה לפי גירסת ר"ח והגאונים לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי כו' וא"כ משמע דהא דקאמר חוששין לסבלונות הוא בכל גווני בין רובא מקדשי וה"מ ובין רובא מסבלי וה"מ א"כ י"ל כי היכא דברובא מסבלי לא תצא הה"ד ברובא מקדשי וה"מ דלא מצינו חילוק בהו וכולהו בחדא מחתא מחתינהו. וכן נראה מל' הרמב"ם שהוא לשון המחבר ששניהם שוים לדינא:

ובאמת י"ל אפי' ברובא מקדשי וה"מ מ"מ למה לא יהיה נאמן שהוא מן המיעוט דהא היכא דאב אמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ואמר אחד אני קדשתי' נאמן כדלעיל סי' ל"ז סכ"א אע"ג דאיכא למימר כל דפריש מרובא פריש ולרובא דעלמא היא אשת איש מ"מ נאמן הוא נברר הרוב וכ"ש כאן דחששא רחוקה היא שקידשה בפני עדים והלכו להם והדעת נוטה דאינו אנא לחוש לכתחלה שאין לו הפסד שבידו לגרשה לכן אחר פשיטא דחיישינן שאין הפסד שיתן לה גט ואפי' לגר"ח דחיישי' למיעוטא י"ל דמ"מ לכתחילה החמירו אבל בדיעבד אין להחמיר אם נשאת שהרי טוענת ברי שלא קידשה מעונם ולפרש"י שלא נתכונה לקדושין:

ואע"ג דיש לדקדק בדמיון שכתבו התוס' דחיישינן למיעוטא כמו במים שאל"ס וקשה דלא דמי דשם אי הוי רובא נמלטין היה הדין דתצא משא"כ כאן אפי' רובא מקדשי ליכא חשש אם נשאת א"כ י"ל במיעוטא אפי' לכתחילה תנשא י"ל כאן דליכא הפסד כלב אם יגרשה יש להחמיר לכתחילה ג"כ אפי' לחוש למיעוטא. ואפשר במיעוט מקדשין ה"ל קבוע שידוע המיעוט שמקדשין: (ט) דאם לא שלח הסבלונות בעדים כו'. צ"ע אפי' שלח בעדים שנעשין שלוחים על הסבלונות מ"מ מקרי נוגעין בעדותן כדלעיל סי' ל"ה וא"כ כאן י"ל שנאמנת שנא נתכונה לקדושין במיגו דאי בעי' היתה מכחשת שלא קיבלה כלום והעדים לא יהין נאמנים דנוגעים א"כ אף שאמרה שק בלה ולא לשם קידושין מהימן במיגו. ואפשר דמיירי שראו הסבלונות יוצאים מת"י דתו ליכא מיגו וע"כ צריכא להודות שקיבלתן ות לא היו נוגעין ועי בסמוך:

י ואפי' למ"ד המקרש בע"א. כתב ב"ש דאין לומר יהיו נאמנים במיגו דל"א מינו להכחיש העד. ודבריו תמוהים דזה דוקא היכא דשייך לומר חתך שאיל"ס וכאן שהיא מודה שקיבלה סבלונות רק שלא קיבלה לשם קדושין שפיר תהיה נאמנת במיגו שלא קיבלה כלום או לשם מתנה קיבלה בפירוש דאף אם יכחישנה העד תהיה נאמנת וכן לפי' התוס' יש לה מיגו להכחיש העד ונאמנת שלא נתקדשה מעיקרא:

ובאמת א"צ לומר בזה משום תרי חומר. די"ל נהי דחוששין במקדש בע"א היינו כשמעיד שנתקדשה אבל כאן העד עצתו אינו יודע והוא רק חששא בעלמא והיא אמרה שלא נתקדשה אין להחמיר כלל ואפי באתרא דרובא מקדשי, וה"מ מ"מ אינו דבר ברור שקיישה בסבלונות גם הרמב"ן במלחמות כתב דמקרי רובא דתליא במעשה ולא הוה רוב גמור:

יא ויש מחזירין אם שלח בעדים כו' דמדמי להן הן עדי ח הו כו' דמסתמא ניתני לה לשם קדושין עי' בתה"ד סי' ר"ו. וצ"ע איך מדמי לעדי יחוד דשם יש עדים שהיא נתיחדה עמו אחרי' לשם קדושין נתיחדה אבל כאן מאן לימא לן שהיא נתרצית להתקדש לו אפי' בשדיך מ"מ אינו מוכרח שנתרצית לי ואפשר דהיינו אחר שראינו הסבלונות יוצאין מתח"י אע"פ שאין עדים על הנתינה ליד האשה כגון ששלחום העדים ע"י אשה וקטן אמרי' לשם קדושין קיבלה ובח"ה משמע דהיינו כששילחה אחר הקנין וז"ל והר"י והרא"ש הוסיפו להחמיר דאפי' לפרש"י לא בעינן עדים בשולח סבלונות היכא דהמנהג לעשות קנין אחר השידוכין ונשלוח טבעות דשוב אנן סהדי דשלח לשם קדושין כמו רקדו לפניה כו' עכ"ל וצ"ע דאדרבא בגמרא משמע איפכא דהא במקדש בפחות מש"פ אין חוששין לסבלונות כדאיתא במשנה מטעם דע"ד קדושין ראשונים שנח. וכבר אמרנו בחדושינו דרבה קאמר ומותבינן אשמעתין אע"פ ששלח סבלונות קשה דקארי לי' מאי קארי לה הא פשיטא מפורש במתני' שמ"ד קדושין ראשונים שלא וכתבנו ליישב דקשי' לי' גם בסבלונות אם אמר שלא קידשה יהיה נחמן במיגו דאי בעי אמר שקידשה בפחות מש"פ אנא די"ל אנן סהדי כיון ששלח סבלונות ודאי קדשה אנא די"ל דהוה מיגו במקום עדים כמ"ש הפוסקים דחזקה בתורה היא וא"כ י"נ רבה לשיטתי' דס"ל דאמרי' מיגו במקום עדים כדאיתא בב"מ שפיר אתר ומותבינן אנן משמעתין דלרב הונא לשיטתי' י"ל דלא קשיא שיהי' נאמן במיגו אבל לדידי' קשיא ואביי לשיטתי' דחי לי' דאביי ס"ל דלא אתרי' מיגו במקום עדים א"כ יש סיוע מכאן דחשיב לי' חזקה גמורה ולא מהימן אפי' במיגו. ומ"מ נ"ע דבאמת קי"ל במקדש בפחות מש"פ ובא חלי' צריכה גט כדלעיל סי' נ"א ס"ט אלמא דאמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ וא"כ יודע הוא שאין קדושין כלום ואפ"ה אמרי' אע"פ ששלח סבלונות לא חיישי' שקידשה בסבלונות אלא ע"כ הפירוש במקדשי וה"מ דלא סמכא דעתיה לשלוח הסבלונות בטרם תהיה במאסר הקדושין לכן אין שולחין קודם הקדושין ובפחות מש"פ כיון שכבר קיבלה בתורת קדושין סמכה דעתו טפי שלא תחזור וא"כ בקיבלה בקנין ותנס לא שייך לחששא דרש"י די"ל ע"ד כן שלח שבטח לבו בה שלא תחזור מחמת הקנין וקנס דהא קדשי פחות מש"פ נמי לאו כלים הן ואפ"ה אמרי' דשלח ע"ד קדושין אלו. מיהו להתוס' דחיישי' שנתקדשה כבר אפשר ואין ראיה כ"כ דכיון דמ"מ שם קדושין עלי' אבל לפרש"י משמע דלא חיישי' בכה"ג:

שוב עיינתי בתה"ד סי' ר"ז שביקש לותר ג"כ ד"ל דק"ס עדיף מקדושי פחות מש"פ וע"ד הקנין שלח וכתב אמנם יש דההמון לא ידעי ואין בקיאין בשיעורין לכן י"ל פ"ד קדושין ראשונים שלא משא"כ בחלפין ליכא דטעי. ותימא הוא דהא אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ. אע"ג דבגמרא עביד צריכותא היינו לצריכותא בעלמא דאיכא למיטע דנשם קדושין משדר אבל לפי האחת דנקט כולהו אפי' קים לו דידע בודאי שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ מ"מ לא חיישי לסבלונות ותדע לך דאם איתא דבידיעתו תליא מילתא איך נקיל מספיקא שמא ידע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ. ורבה דקאמר התם הוא דטעי נראה לפרש דממה נפשך קאמר אי ידע שאין קדושין תופסים בפחות מש"פ ולא חשש לקדשה בש"פ י"ל גם עכשיו אינו חושש לקדשה ואם לא ידע כ"ש דע"ד קדושין ראשונים שלח משא"כ בסתם סבלונות י"ל דחיישינן דקידשה בהם או שכבר נתקדשה. ולפי האמת דקי"ל אדם יודע שאין קדושין בפחות מש"פ אפ"ה לא חיישי' לסבלונות א"כ י"ל שפיר דנ"ש בק"ס וכס"ד דתה"ד וצ"ע:

יב רק אחר מקבל להם כו'. בחמ"ח פקפק בזה דהתה"ד כתב אפי' אחר מקבל י"ל מכח כסיפא ובשם א"ז הביא אפי' קיבלה אשה אחרת י"ל שליח שיי' כמ"ש בשם א"ז. ובאמת המעיין בתה"ד יראה כיון דהמנהג שכולם אין מקבלות בעצמן אין לחוש לחששא דרש"י דכיון דידוע דנוהגות כן בלא שוי' שליח אין לחוש לשליח שיי' רק לפיר"ח יש לחוש שמא כבר קידשה וגם זה צ"ע כיון דנוהגות כן קודם החופה או ביום שלפניו הרי מסבלי והדר מקדשי. ובתה"ד כתב אפי' כולם נוהגים כן הרי כולם מסבלי וה"מ שהרי נותנים קודם חופה וצ"ל דמ"מ אי אפשר לעמוד היטב על המנהג ושמא מיעוט מקדשין קודם ואח"כ שולחין סבלונות ובא דנוהגות שלא לקבל בעצמם אילו היינו יודעים שמחשש קדושין בסבלונות נהגו כן לא היה לנו לחוש אפי' לפר"ח. שאינו כבר נתקדשה היתה מקבלת בעצמה וכמו שנראה מדברי מהרי"ק אנא דהתה"ד פקפק בזה דלמא מחמת כסופא עבדי וא"כ מ"מ יש לחוש שמא נתקדשה כבר ויש מיעוט שמקדשים קודם אבל אי הוה ידעינן שעושין כן כדי שלח יהיה חשש סבלונות לקדושין לא היה חשש אפי' לפר"ח. ובאמת י"ל שגם התה"ד לא סרח לחפש סברות להחמיר רק מעיקרא דחשיב לי' לדאורייתא אבל למאי דפסיק רב אשי משמע דחששא בעלמא הוא וי"ל דבריו עיקר י"ל דמודה לסברת מהרי"ק בהא שאילו נוהגת כן אין להחמיר דהא חזינן דמסבלי והדר מקדשי בשעת חופה ולא ניחוש עוד שמא יש מקדשין וה"מ ועוד דמאן נימא לן דאותן המקדשים וה"מ שהיא מקבלת ע"י אחר לכן דברי מהרי"ק ורמ"א שנמשך אחריו נכונים וראוי לסמוך עליהם:

יג דלא כיש מי שהחמיר הוא הגאון מו"ה ם ז"ל ונ"ל ראיה שאין לחלק בין נתן לה בעצמו או שלח לה דהא ודאי בקידש בפחות מש"פ ליכא דחייש בשום אופן שע"ד קדושין ראשונים שלח כדתנן במתני' וא"כ אפי נתן בעצמו שייך האי טעמא דהא אפי' במקדשי וה"מ אמרי' ע"ד קדושין ראשונים שנח אע"ג דבכה"ג אמר הש"ס פשיטא דחיישינן וא"כ אם איתא דיש לחלק בין ששלח בעצמו לשמועינן רבותא טפי במתני' אע"פ שנתן סבלונות בעצמו אלא ודאי אין חילוק. ולפי דברי מהרי"ק שכתב לתרץ רש"י מדטרח לשלוח שני שלוחים מוכתא מילתא דלקדושין נתכוין דדרך לשלוח ע"י אחר ובזה כ' ליישב קושית התוס' דאין עסוקין באותו ענין א"כ בנתן בעצמו אפי' לרש"י ליכא חשש וא"כ נראה עיקר כדברי רמ"א:

אלא שהקשו על רמ"א דהרב מהר"ש לא החמיר רק בהחתן אמר לשם קדושין ובסמוך ס"ב כתב רמ"א הואיל ולא אמר ששלח לשם קדושין. ונלע"ד דבאמר ששלח לשם קדושין צריך ליתן גט למאי דנרגיל שלא לישא אשה על אשתו ואע"ג דכאן היא אינה מורה וא"כ לא קבלה לשם קדושין מ"מ מחמיר שצריך ליתן גט אבל אם אינו רוצה ליתן גט אין לטגנה בשביל וה כיון, שהיא אומרת שלא היה כוונתה לקדושין כלל דהא בלא"ה כתב בת"ה שפי' התו' עיקר דלא חיישי' שקידשה בסבלונות עצמן וא"כ אין להחמיר במקום עיגון שלא ליתן יד לפושעים אם ידעו דין וה והכלה באה בטענה בוראי יטעון כן לכן אם א נו רוצה ליתו גט אין להחמיר כלל בזמן הזה בפרט שנהגו לקדש בחופה בברכת אירוסין:

יד ששלח בשבת או לפרש"י ש"י אין חשש קדושין דאסור לקדש בשבת. לכאורה קשה שמא קידשה לאחר זמן וא"כ אכתי לא קנה הקנין עדיין רק בכלות בשבת וא"כ אין כאן איסור אין מקדשין בשבת ואפשר דמ"מ כיון דאהני קדושין הללו אסי' נתאכלו המעות דומה לקונה חנין ואין לקדש בשבת אפי' בכה"ג ובהכי ניחא מה שדייק בק"א הא אין נותנים מתנה נ"כ בשבת. ולפ"ז ניחא דבמתנה י"ל דדעתו באמת שתחול המתנה בחול משא"כ לענין קדושין אפי' בכה"ג אסור. מיהו נראה בלא"ה כיון דדרך לשלוח תכשיטין ומתנות שאם צורך שבת ג"כ אין איסור כלל:

אלא דצ"ע דלפמ"ש לעיל סי' ל"א שאין לקדש בטבעת שים בה אבן א"כ אם שלח תכשיטין ומרגליות שאין לקדש בהם לכתחלה ע"פ מה שנתבאר לעיל סי' ל"א לא ניחוש ג"כ שקידשה בדברים הללו. ויש לחלק דמ"מ אין כאן איסור: ולכאורה נראה אם שלח בשבת אפי' שלח אח"כ בחול אין לחוש דהא חזינן דמסבל קודם קדושין כמ"ש רמ"א לעיל בשלח יום או יומים אחר השידוכין. פיהו לפי' התוס' לא מהני שלח בשבת דיש לחוש שקידשה קודם. מיהו נ"מ בשלח בשבת יום או יומים אחר הקדושין דאין לחוש שקידש קודם רק יש לחוש שקידש עכשיו א"כ אם שלח בשבת אין לחוש:

טו אבי החתן כו' לא חיישי' לפרש"י. כתב בחמ"ת אם שלח במעמד החתן יש לחוש דארצוי' ארצי' קמי' ויש לחוש ברובא מקדשי וה"מ אפי' לפרש"י. ונראה דלא שייך חששא זו רק אם אמרו החתן שלח אבל אם אמרו לחשה אבי החתן שלח אין לחוש דהאשה לא ידעה אם היה במעמד החתן ולא נתרצית להתקדש. מיהו ברוב מסבלי וה"מ אין להחמיר דהא כתבתי לעיל דרש"י בגירסתו שייך דדוקא ברובא מקדשי חיישי' וכן נ"ל. ויתיישב ג"כ לשון הש"ס לא צריכא דרובי מקדשי וה"מ תהו דתימא ניחוש למיעוטא וכבר דייקו התו' לשון ניחוש לקולא וגם למה ניחוש למיעוטא אא כתבתי ליישב ונראה עוד דבלא"ה קשה בש"ס דפריך מקדשי וה"מ פשיטא וקשה איך פשיטא לן דקידש בסבלונות הא אדרבא כולהו דמקדשי וה"מ אין מקדשין בסבלונות וא"כ פעכ זה שינה מן המנהג א"כ מאי חזית לותר שקידש בסבלונות כיון שלא נהג כמנהג המקדשין קודם הסבלונות לכן נראה דמשמע לן הא דמקדשי והדר מסבלי הוא משום שאין מאמינין לאשה על הסבלונות שמא תחזור אחר שקבלה הסבלונות ויהיה קשה להוציא ממנה לכן פשיטא לן כיון שכולם אין מאמיני' שגם הוא מקטני אתנה ולא יאמין לאשה אם לא שמקדשה באלו הסבלונות דאו לא תוכל לחזור ומשני דרובא מקדשי וה"מ ומיעוטא מסבלי וה"מ. והשתא שפיר ס"ד כיון דאכתי אם תחזור האשה תוכל לותר שהיא מן המיעוט ולא קיבלה רק לשם סבלונות וא"כ אם איתא שהוא ג"כ לא האחין לאשה וביקש לאסרה במאמר הקדושין שלא תחזור א"כ אם קידשה באמת בסבלונות היה לו לפרש שלא תטעון האשה אח"כ שהיא מן המעוט ולא קיבלה רק לשם סבלונות. נמצא שאין לנו הוכחה שמסתמא לא האמין לה כמו רוכן דאם לא האמין לה היה לו לחוש למיעוט ולפרש בהדיא לשם קדושין וא"כ ממילא ברובא מסבלי וה"מ אין לנו לחוש שהוא מן המיעוט שמקדשין וה"מ מחתת שאין מאמינים דהא אותן שאין מאמי' מפרשין בהדיא הקדושין מעיקרא דמה להם ליכנס לספק עם האשה וא"כ זה אינו לא מן המאמינים ולא תן האינם מאמינים שלא תוכל להשליכו על המיעוט דכיון שאינם מאתינים מפרשים הקדושין בפירוש ואיך יסמוך על מה שיצווח שהוא מן המיעוט ומה היה לו הפסד חם מפרס וא"כ לפרש"י אין לחוש למיעוטא כלל:

טו לפרש"י אבל לפי' התו' י"ל שכבר נתקדשה לכך שלח האב סבלונות.

וכבר כתבתי לעיל ססק"א דצ"ע איך תתחזק למקודשת פ"י האב שאפי' אמר בפירוש שנתקדשה והבן מכחישו לא היה נאמן עליו שאין האב נאמן על הבן ואפשר דס"ל להריב"ש דעיקר ההוכחה הוא מן האשה כיון שע"י הסבלונות מוחזקת בעיני העולם למקודשת נמנעת מלקבלן אם לא שנתקדשה באמת. ולפ"ז לא שייך לומר כן רק ברובא מקדשי וה"פ אבל לא ברובא מסבלי וה"מ. הרי שאין הנשים נמנעות מלקבלן ואין הוכחה רק ממה ששלחן א"כ אפשר שלא יוחזק האיסור ע"י האב לבן וצ"ע: (יז)

עיר חדשה. עי' ב"ש אם בא ממקום דאין חוששין לסבלונות ובא למקום שחוששין הולכין אחר מנהג המקום שבא משם. ולענ"ד צ"ע לדמות לשאר מנהגי', דכאן עיקר תליא בכוונת השולח והמקבלת אם כוונו לקדושין ולא דמי לשאר מנהגי' שהם משום דררא דאיסורא דתליא אם יתנו עליו חומרי מקום שיצא או בא ואם ידע דכאן מקדשין וה"מ אפי' שהוא ממקום אמר ת"ת אין לה לקבל דכאן תהיה מוחזקת למקודשת לכן צ"ע אם יש לדמות לשאר מנהגי' שיהיו תלוין במקום שבא ממנו או הלך לשם ואפי' שהה ל' יום אפשר שלא אתרתי בנתים קדושין וסבלונות או שלא ידע מהם ועיקר תליא לפי מה שדנין כונת המשלח ומי שנשתלחו לה ואין לי להאריך בזה:

יח והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין. צ"ע דכיון דבסתמא לא חיישי' א"כ מה בכך שהחתן אומר ששלח לשם קדושין הרי היא אומרת שלא קיבלה לשם קדושין וא"כ אפי' באמת כונתו לשם קדושין לאו בדידי' לחודי' תליא ואפשר דהחתן יש להאמינו טפי דבידו לגרש. מיהו נראה מדקדוק לשון רמ"א שלא כתב והחתן אומר שלא שלח לשם קדושין דאפי' מת החתן אין לחוש להזקיקה ליבום כל שלא אומר בפירוש ששלח לשם קדושין וא"כ צ"ע מה תועיל אמירתו כיון שהיא אינה חודה שקיבלה לשם קדושין:

יט חוששין לכתובה כתב הב"ש אפינו לא שדיך. לפ"ז ק' מאי פריך בגמ' מקדשי והדר כתבי פשיטא נוקמא ג"כ כדלעיל בסבלונות דרובא וכו' לפי הגירסות שבגמרא אע"כ לותר דפשיטא לי' דכתובה לא קילא מסבלונות ואי אמרינן דסבלונות איירי בשדיך וכתובה אפי' לא שדיך א"כ הדרי חושי' לדוכתה נוקמא כתובה בענין סבלונות ולא נשמע מסבלונות דאפי' בלא שדיך איירי וכ"ש להגירסא דחיישי' למיעוטא דהמ"ל דקמ"ל טובי. מיהו באמת לא הבנתי דהא בב"ב דף קס"ז ע"ב דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעקן שניהם ופירשב"ם שטרי נשואין הוא כתובה. וא"כ כיון שנתרצית אין לך שדיך גדול מזה שציוותה שיכתבו לו הכתובה מסתמא נתרצית להתקדש לו: (כ) אע"פ שלא הגיעה לידה כן הוא לשון הרמב"ם ג"כ. וצ"ע דמשמע מלשון זה דאפילו הגיעה לידה באתרא דכתבי וה"מ לא חיישי' וצ"ע דנהי דכתבי קודם קדושין מ"מ כיון שאין מוסרין הכתובה לידה קודם קדושין וזו שטר הכתובה יוצא מחמת ידה יש לחוש טפי דמסתמא אין מוסרין לה הכתובה קודם קדושין וכן משמע לשין הש"ס דבעי הוחזק שטר כתובה בשוק והשיב וכי מפני שהוחזק שטר כתובה בשוק נחזיקנה באשת איש משמע דעיקר התמיה על שהוחזק בשוק אבל בשטר כתיבה יוצא מת"י יש לחוש בודאי דמסתמא אין מוסרין לה הכתובה קודם הקדושין ויש לחוש בה טפי מסבלונות דמה לה לקבל הכתובה אם לא נתקדשה וצ"ע והב"ש כתב דבהגיע לידה הוה ודאי קדישין להטור ואינו מוכרח די"ל דחוששין אפי' במקום דכתבי וה"מ ולא עדיף ממקדשי והדר כתבי אפי' כולהו דהא הטור לא חילק ביניהם: ם (כא) אם דרך מקצת כו'.

וקשה א"כ איך יכתבו העדים הכתובה קודם הקדושין הא יש לחוש לקול קדושין ותתעגן שלא כדין שהרי כשיבא הספק לפנינו ולא תתרצה להתקדש נצריכה גט כיון דמקצת מקדשין קודם א"כ אין לערים לכתוב הכתובה כלל קודם הקדושין שלא יוציאו עליה קול קדושין בחנם ובגמרא. אפשר לומר באמת שאין כאן ממוצע כלל רק מקדשי והדר מסבלי ומסבלי והדר מקדשי כולם דבענין אחר לא משכחת לה שאין לעדים לכתוב וניחא בזה בפשיטות דלא קאמר דרובי מסבלי וקמ"ל דחיישי' למיעוטא (דז"א) דאי חיישי' למיעוטא לא יצוייר כלל שיכתבו קודם הקדושין שלא תבא לידי ספק. אבל ל' הרמב"ם וטוש"ע קשה וצ"ל דאשמועינן אפי' נהיגי שלא כדין מ"מ חיישי'. ובגמרא י"ל דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי דסתם ספרי מיגמר גמירי ולא משכחת אלא או כולהו מקדשי או כולהו כתבי מעיקרא שאין לעדים לכתוב הכתובה באופן שיכנס אח"כ לבית הספק שיהיה ספק קדושין אח"כ שהרי על כולן יהיה ספק זה כשתהיה הכחשה ביניהם:

כב ואם דרך כל אנשי העיר כו שכותבין כתיבה כו'. קשה איך כותבין הכתובה קודם קדושין סמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי שמא לא

יקדשנה באותו יום רק אחר זמן וה"ל כתובה מוקדם וכדחיישי' בכה"ג בב"מ בכחה שטרות וצ"ל דאיירי בשטר שיש בו קנין כנהוג בכתובות וא"כ אם אין כתוב קנין בכתובה אין רשאים העדים לכתוב קודם קדושין, א"כ ודאי נכתבה אחר קדושין וחיישינן בכל גווני:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה