אור ברסלב
טיב קידושין סימן מד

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן מד

סימן מג

א וקידש אשת חרש הפיקחית אבל אם קידש אשת חרש החרשת אינה מקודשת כלל כיון דליכא קדושין דאורייתא לא תפסו קדושין דרבנן דכבר היא, אשת איש דרבנן. ובב"ש כתב דהה"ד אם פקח קידש חרשת ושוב קדשה אחר גם קדושין שניים תופסין בה כמו שהביא ב"י לעיל בקידש א' בפני פסולין דרבנן והשני קידש ג"כ בפני פסולין דרבנן דתפסי קדושי שניהם. ונראה דלא דמי דשם כיון דעדיין לא נקראת אשת איש תפסי גם קדושי השני אבל כאן שתקנו חכמים נשואין לחרש וחרשת ומהיכא תיתי לתקן שיתפסו קדושי אחר שכבר נתקדשה בקדושין דרבנן. וגם שם אין דברי הב"ש מוכרחים דמסתבר כיון שקדושין ראשונים בפסולי עדות דרבנן וגם השניים בקדושין דרבנן י"ל דלא חלו קדושין שניים כלל. שיש לדמות למ"ש רמ"א לעיל ס"ס מ"ב בשם רשב"ץ דקידש בפסולי עדות דרבנן קדושין דרבנן דאין חוששין לקדושין וכ"ש לפמ"ש לעיל דנראה מלשון הרמב"ם שהוא ספק קדושין וא"כ יש לדמות להך דפ' האומר דף ס' דלרב דמספקא לי' אי תנאה אי חזרה היא בא אחר וקדשה לאחר ל' וא' לאחר עשרים וא' לאחר יו"ד דאמצעי לא הוה קדושין דממנ"פ אי תנאה דקמא קדושין ואי חזרה דבתרא קדושין וגם אין טעם להחמיר בכך כלל ואף שהב"י כתב דאם לא נשאת יש להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם מזה הבין הב"ש לעיל סימן מ"ב שהב"י ס"ל להחמיר בקידשו שניהם בפני קרובים דרבנן. ואין זה מוכרח שא"כ איך כתב כדברי הרמב"ם שלא נזכר מזה ברמב"ם כלום. לכן נראה דכונת ב"י להצריך גט מזה שקידש בפני פסולים קרובי אם שהן דרבנן לרמב"ם ולאחר שקידש קדושי תורה אבל הא לא מסתברא כלל שיועיל קדושין דרבנן אחר קדושין דרבנן ועוד דלא מסתבר כלל שיתקנו חכמים בחרשת שיחולו כל קדושין בה דאין זו תקנה שמאחר דדעתא קלישתא אית לה בקל תתפתה להתקדש לאחר ויהי' כולן תופסין בה. ודוקא בפיקחות שקדושיה של תורה שפיר הוו קדושין אבל לתקן קדושין דרבנן אחר קדושין דרבנן לא מסתבר כלל:

ב צריכה גט. כתב בחמ"ח לא נתברר אם צריכה גט מספק או שמקודשת קדושי תורה. ועי' לקמן סימן קע"ד ס"ז משמע שהוא ספק והוא מלשון הרמב"ם סוף פ"ו מהלכות יבום וגם בעוד כתב לשון זה לקמן. וצ"ע דכאן כתב כדבריו הרא"ש דהוי קדושי ודאי וצ"ל דלקמן מספקא לי' אי גמרי קדושי ראשון אי פקעי וכמו שפירשו התוס' אלא. דצ"ע איך יהי' ודאי קדושין לראשון אי פקעי בקדושי שני אטו קדושין תופסין באשת איש וגם קרא דמחייב אשם למ"ד פקעי ע"כ אינו חייב רק משום דלא חופשה ואינה מותרת רק לעבד עברי אבל אם נשתחררה אי אמרינן בקידשה אחר פקעי קדושי ראשון וחלו קדושי שני א"כ אינו ביאת איסור שהרי ראויה היא לו ע"י קדושין. ועוד הא היא היתה לוקה כדאיתא בכריתות דף י"א ואיך תלקה היא הא הוי התראה ס' שמא התקדש לאחר ופקעי קדושי ראשון. מיהו זה קשה בלא"ה אף אם לא נשתחררה אי פקעי קדושי ראשון ע"י שחרור א"כ אכתי התרא' ס' שמא ישחררנה ויקדשנה אחר או זה בעצתו דיופקעו קדושי ראשון. מיהו י"ל לוה דכל זמן שלא נשתחררה קדושי ראשון קיימין מאחר שמחוסרת שחרור ואינה ראויה להתקדש לאחר וכשתשתחרר או מעת השחרור תלוין קדושי ראשון שמא יקדשנה השני ויופקעו הקדושין:

וכתב עוד בחמ"ח ומאן דס"ל אינה מקודשת אינה רק מיוחדת בעלמא וכל זמן שהיא מיוחדת לו הבא אליה באשם כדכתיב לא יומתו כי לא חופשה וכשיובאה ממנו אף בלא גט שוב הבא אליה אינו באשם. דברים אלו אף שיש להם מקום בדברי הרא"ש מ"מ הם תמוהים דהרא"ש הקשה למ"ד אין קדושיה קדושין איך אפשר דאין הבא אליה באשם הא אסי' אי מוקי קר בשפחה כנענית שאינם קדושין מ"מ חיוב אשם וכי בשביל שחציה ב"ח גרע. ותירץ הרמ"ה דאיכא בינייהו דלמ"ד אין קדושיה קדושין מצי מגרש לה בלא גט ומותרת לאחר פ"כ. וראיתי בספר קרבן נתנאל שתמה על הרא"ש ורמ"ה דרש"י בכריתות מיישב דדוקא במאורסת לעבד עברי דמותר בשפחה תפסי קדושין דרבו מוסרו לו בעל כרתו אבל ישראל אחר (לא). ואין דבריו ברורים דא"כ איך אחר בסוגיא דרב ששת אמר שאין קדושיה קדושין ואם לחשך אדם לומר איזו שפחה חרופה שחציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לעבד עברי אלמא בת אתרוסי היא אמור לו כלך אצל ר' ישמעאל שהוא אומר בשפחה כנענית המאורסת לע"ע ושפחה כנענית בת אתרוסי היא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת ה"נ מאי מאורסת מיוחדת. ולדבריו קשה אמאי לא דחי רב ששת בפשיטות דדוקא לעבד עברי דמותר בשפחה הוא דמקודשת אבל לא לאחר. גם קשה איך נלמד באמת מאן דס"ל דקדושין תופסין בה מהך דשפחה תרופה מנ"ל דלמא דוקא משום דעבד מותר בשפחה הוא דתפסי קדושין. אבל הדבר ברור דמה שמותר בשפחה אינו פועל לענין תפיסת קדושין כלל דאינו מותר בשפחה מצד ענין קדושין רק דגזירת הכתוב שהתיר לו שפחה לכן ס"ל להך מ"ד מדחזינן דקפיד קרא אחציה שפחה ותציה ב"ח אלמא דהעונש הוא משום דיש בה קצת ענין איסור אשת איש מצד שהיא קצת ב"ח והעבד עברי (ראוי לישא ב"ח) והוה קצת כעין אשת איש לכן פסקה התורה עונש ממוצע וכמ"ש לא יומתו כי לא חופשה אבל יש בה דררא דאשת איש ורב ששת בא לדחות דאין הטעם שיש בהם תפיסת קדושין ממש דהא לר' ישמעאל אין בה תפיסת קדושין דהא בשפחה כנענית לא תפסי קדושין וע"כ הטעם כיון שנתיחדה לע"ע שמותר בה כיון דהוא בר ישראל דמי קצת לאשת איש אף שאין בה תפיסת קדושין פסקה תורה העונש א"כ גם לרבי עקיבא י"ל בחצי' שפחה אין קדושין תופסין ומ"מ הקפידה התורה בחצי' שפחה וחציה ב"ח דגם מצדה יש קצת דמיון לאשת איש לכן פסקה התורה כפי החק קצת עונש. ורש"י דפירש בכריתות דתפסי קדושין היינו להום איו בגיטין דהו"ל דבאמת תפסי קדושין משום חציה ב"ח. אבל ודאי כה"ד למ"ד לא תפסי קדושין לא קשיא הנ"ל דמאורסה לע"ע דממילא משמע כיון דקפיד קרא שיהי' מעין איסור א"א מתה שצריכה להיות חציה ב"ח דשייך בה אישות א"כ ממילא דמסתמא איירי במאורסת לע"ע דאילו לעבד כנעני אין שייך בו צד אישות אפי' בבת חורין גמורה ופשיטא דקפדה התורה שיהיה כעין איסור אשת איש ולעבד כנעני לא שייך. איסור אשת איש דאין לו אישות.

כן נ"ל בדברי רש"י וברור הוא:

גם מ"ש בס"ק כ"ב ליישב קושית הרא"ש דהך מ"ד ס"ל כאחרים דמוקי קרא בשפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני לא דק דהא רב ששת ס"ל דאין קדושין תופסין מייתי מר' ישמעאל דס"ל דאיידי במאורסת לפ"ע וע"ז קשה מאי נ"מ שאין קדושין תופסין הא מ"מ אסורה באיסור אשם דלא גרע ממאורסת לעבד כנעני:

אמנם באמת דברי הרא"ש והרמ"ה תמוהים דודאי למ"ד דאין קדושין תופסין א"כ איסור בשפחה חרופה אינה משום תפיסת קדושין רק משום שנתיחדה לע"ע שמותרת לו שפיר אהני היחוד לעשותה כא"א והיינו אם נתק שה לע"ע אהני כמו יחוד וכמ"ש הרשב"א בחידושיו והיינו כשהיא מותרת לו ונתיחדה לו ע"י קדושין ספיר י"ל דחשיבא קצת כא"א. עד שחייב אשם כפי חק התורה אבל אם ב"ח קידש חצי' שפחה אם אין קדושין תופסין לא שייך שתהא מיוחדת לו שתהיה כעין איסור א"א דהא באמת אסורה לב"ח ולא נתיחדה לו כלל וכיון דקדושין לא תפסי ה"ל פנוי' גמורה דלא שייך לומר דאהני קדושיה לשוי' מיוחדת לו כיון דאסורה לו לא אהני הקדושין כלום וא"כ לא קשי' ת"ש הרא"ש דמי גרע משפחה כנענית המיוחדת לע"ע דודאי גרע וגרע דשפחה כנענית לע"ע נקראת מיוחדת לו לפי שמותרת לו אבל לאדם אחר שאסורה לו לא נקראת מיוחדת לו כלל כיון שאסורה לו לא פעלו הקדושין כלל שיהיו קדושין ולא נתיחדה לו. רק אי תפסי קדושין י"ל אפי' לאחר תפסי קדושין אף שהיא באיסור כמו בחייבי לאוין ועשה למ"ד קדושין תופסים בח"ל שאין האיסור מונע תפיסת הקדושין. כן נלע"ד ברור ועיקר ועי' בסמוך:

ד לעיל מי שחציו עבד כו' ספק מקודשת. ראיתי בס' קרבן נתנאל שתמה ע"ז דבפ' החולץ דף מ"ה איתא במי שחציו עבד וחב"ח הבא על אשת איש והוליד אין לולד תקנה לישא בת ישראל ופירש"י דהולד ממזר משום צד חירות ואי נימא דלא תפסי קדושין א"כ אין הוולד ממזר כמו בעבד דילפינן מאשת אב שיש בו קדושין לאחרינא ותירץ דהולד ממזר מספיקא ובזו תירץ תה שהקשה הב"ש על הרמב"ם למה לא ישא שפחה משום תקנת ולד היינו משום דספיקא הוא ושמא כשר ואסור לישא שפחה ואין דברים אלו מספיקים ליישב קושית הב"ש לפי שיטתו בדעת הרמב"ם דלכך ממזר מותר בשפחה וכמ"ש בב"ש סי' ד' סקל"א משום מקנת הולד והרמב"ם ס"ל דאיסור שפחה דרבנן וא"כ לא הועיל בתירוצו כלום דאפי' יהיה ספק מ"מ כיון שעכ"פ אסור בב"ח אמאי לא ישא שפחה משום תקנת ולד. לכן נלע"ד ליישב דהא דהתירו להרמב"ם שישא שפחה משום תקנת ולד היינו בממזר שיוכל לטהר ורעו שיקנה שפחה וישחרר הולד כדאי' בקדושין ס"פ האומר אבל זה שנולד מחצי עבד וחב"ח א"כ יש בו צד עבדות ואינו יכול ליקח שפחה שתהיה ברשותו לגמרי דהא מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו כח לשחרר הולד רק חצי שלו נמצא שיהי' הולד ג"כ חציו עבד וחציו ב"ח ואין לו תקנה. לישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח אינו יכול כדאי' בגטין דף מ"א ואף לאחר שנכוף אותו לעשותו ב"ח יהיה חציו ממזר וחציו ישראל ואו נצטרך להתיר לו שפחה ע"ז לא התירו דבלא"ה מילתא דלא שכיחא הוא בכה"ג ואין לו היתר לישא שפחה לשחרר זרעו לכן לא התירו בכה"ג: ומ"מ עיקר דברים אלו אינם נוחין לי דנימא דרב יהודה דאמר אותו ולד אין לו תקנה הוא מספיקא דה"ל למיפשט בש"ס מדרב יהודה ולדחוי' דספוקי מספקא לי'. לכן נראה דאף דלא תפסי קדושין היינו משום חלק עברות שבו ולא יוכל לקדש לחציה כדאיתא בש"ס ופומא דכאיב לי' מ"מ מצד חלק חירות שבו הולד ממזר שהרי מצד חלק חירות שבו הולד ממזר שהרי מצד חלק חירות שבו נעשה הולד ממזר ואף שנלמד דבן חורין שבא על א"א הולד ממזר שזה דמי לאשת אב גם בזה עושה צד חירות ממזרות דמה שאין יכול לקדש הוא מצד חלק עבדות שבו מעכב עליו והרי זה דוחה לחרש שוטה אף שאין לו קדושין ת"מ הולד ממזר אם בא על אשת איש דלא תליא ממזרות רק במין שתופסין בו קדושין וכיון דכבר גלי קרא דמצד חירות הוה ממזר לא תלי' בפרטיי זה שאין יכול לקדש מצד שמחובר בו חלק עבדות כן נ"ל ברור: אלא דקשיא לי על הרמב"ם לפמ"ש הב"ש דס"ל שפחה דרבנן א"כ מנ"ל לר' עקיבא דשפחה חרופה מאורסת לעבד עברי אפי' לאינש דעלמא נמי סגי דליהוי כיון דשפחה מותרת לו למה דוקא מאורסת לע"ע. מיהו לר"ע לאו דוקא כמו שפירש"י בגטין דף מ"ג דהה"ד לישראל אחר. וגם לר' ישמעאל קשה מנ"ל מאורסת לעבד דלמא אפי' לכל בר ישראל מדאמר מכלל דהוא חופש לא מוכח דדוקא לעבד כנעני. לכן נלע"ד ברור דגם להרמב"ם יש איסור דאוריי' בשפחה אלא שאין לוקין מדאורייתא וכמ"ש בפי"ב דין י"ג אל יהי פון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות תן התורה כו' ואם איתא דאינו אלא מדרבנן הל"ל מפני שאין בו איסור מן התורה אלא ודאי אסורה מן התורה רק שאין בו מלקות. ומ"ש הרמב"ם שם דין י"א היו מכין אותו מכות מרדות תדברי סופרים שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה לעבדו וכו' לא בא אלא לאפוקי מתרגום אונקלוס שפירש בעבד ושפחה בכלל לא תהיה קדשה ע"ז מייתי ראיה דא"כ איך התורה התורה לע"ע אטו ע"ע פטור מלאו האמור בתורה אלא ודאי אין בו לאו רק איסורא בעלמא ונ"ל דהיינו מקרא דמייתי פ' נושאין דף ק ע"ב להיות לך ולזרעך אחריך הכי קאמר קאמר לי' רחמנא דלא תנסיב שפחה שלא יהיה זרעך אחריך.

ואף דמייתי דזרעו מיוחס אחריו דרבנן היינו בשתוקי מדין כהונה דאינו אלא חסרון ידיעה אבל מהא לא הדר בי' דא"ל לא תנסוב שפחה ובעבד עברי שהותרה לו שפחה הוא גזרת הכתיב כמו שפרש"י פ' משפטים והיא בכלל להיות לך ולזרעך אחריך שלא תגרום שתצטרך למכור שלא יהיה זרעך מיוחס אחריך אבל אי הוה בכלל לא תהיה קדשה איך הותרה לע"ע אטו לאו ישראל הוא. או מהא גופא מוכח מדהוצרכה תורה להתירה לע"ע מכלל דלאינש בעלמא אסורה. ומ"ש הרמב"ם בה' ט"ו דין ד' ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים היינו משום דשפחה לממזר אינה מן התורה שאין בזה עון מה שגורם שהבן יהי' עבר דטוב יותר משירבו ממזרים בישראל ולא עדיף מעבד עברי שהותרה לו השפחה מן התורה אלא דמשמע לי' מדשקיל וטרי בגמרא אי לכתחילה קאמר או דיעבד משמע דאיכא סברא לאסור עכ"פ ממזר בשפחה כיון דמ"מ בכלל ישראל הוא ואי משום שאין זרעו מיוחס הא לא התירוהו בכותית אלמא דמ"מ יש לגזור עליו מדרבנן. לכן פירש הרמב"ם משום תקנת ולד לא גזרו בממזר אבל בכשר השפחה אסורה מן החזרה רק שאין בו מלקות כיון שאין בו לאו מפורש. כן צ"ל בדברי הרמב"ם: ומה שהקשה הב"ש לעיל סימן ט"ז מהא דבהחולץ דף מ"ד ע"ב איתא אפי' למ"ד אין ממזר אחייבי לאוין בעבד וכותי הולד ממזר משמע דאיכא להו בעבד ולא מצינו שום לאו רק לא יהיה קדש לא ידעתי דלטעמי' תקשי ליה כותי דליכא לאו רק דרך אישות וצ"ל דמ"מ הוה בכלל חייבי לאוין כיון דאיכא לאו בדרך אישות ויש לדחות עיקר הדיוק ואין להאריך כאן בזה:

עכ"פ לפמ"ש דלהרמב"ם בשפחה איכא איסור דאוריי' ממילא לא קשיא קושית הב"ש בסימן ל"ד ס"ק כ"ט אמאי לא התירו לנולד מחציו עבד וחב"ח שבא על א"א לישא שפחה די"ל כמ"ש לעיל כיון דצד חירות אסור בממזרת אין להתיר לו שפחה:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה