טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן מב
א והמקדש אשה בע"כ כו'. בגמרא ב"ב אמרינן דמדינא מקודשת רק דאפקעינהו לקדושין ועשה שלא כהוגן. וראיתי בשם ספר עצמות יוסף וכ"כ בחדושי זמן רב בריש קדושין אהא דאמרינן אי תני האיש קונה ה"א בע"כ הכונה משום הך דאמרי' דמדינא קדושיו קדושין דאגב אונסי' גמרה ומקני' קמ"ל דאפקעינהו לקדושין. אלא שאין זה מדוקדק דכיון דטעמא דגמרה ומקני' א"כ גם אי תני נקנית מדעתה היינו נמי מדעתה כיון דגמרה ומקני'. לכן נראה כפשטה דבע"כ היינו כשזרק לה קדושין אנא די"ל דפשיטא שלא הוה מקודשת בכה"ג שהרי לא באו הקדושין לרשותה כיון שאינה חפיצה לזכות אלא דאיכא למימר ס"ד שיקנה בעל כרחה כמו ביבמה אבל בקדושי כסף י"ל דפשיטא לן שהרי לא זכתה בכסף. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו איך נקט האיש מקדש בו ובשלוחו דמשמע בע"כ. ולפ"ז ניחא דשם ליכא למטעי דבע"כ קאמר כיון דנקט בו ובשלוחו. ובשלוחו ע"כ בקדושי כסף איירי. ובכסף פשיטא דלא שייך בע"כ שהרי לא נתן לה כלום וא"ש:
וצ"ע אם אח"כ נתרצית בקדושין שבתחלה קדשה בעל כרחה ואחר שעבר האונס חפיצה בקדושין אם נימא שכבר נתבטלו מכי אפקעינהו לקדושין וצריך נתינה חדשה לפי פרש"י. א"כ אינה יכולה להתקדש עוד בכסף זה אפי' הוא בעין. או דתליא בדעתה אם גם אחר האונס נתרצית להתקדש מדעתה בכה"ג לא אפקעינהו לקדושין מיהו אם חזרה בפירוש אחר האונס נראה דודאי כבר נתבטלו הקדושין ושוב אין להם מציאות לחול. אלא אם נאנסה ותלאה וקדשה ואח"כ נתרצית קודם שחזרה בזה צ"ע:
ד קדשיני. בתשובת מהר"ם מחלק אע"ג דבנטלתו וזרקתו לאור אינה מקודשת כדלעיל סי' ל' ס"ז הכא שאמרה תחלה קדשיני אמרינן דמסתמא נתרצית. והא דאיתא לעיל סי' כ"ח סעיף ה' בהתקדשי לי בחפץ ואמרו הרי אינו ש"פ ואמר תקדש בד' זוזי והוא עובדא דציפתא דאסא בגמרא דמבואר דאם זרקה ודאי לא הוי קדושין אע"ג דנתרצית בתחלה לההקדש מ"מ בזרקה לכ"ע לא הוי קדושין. כבר כתבתי לעיל סי' למ"ד ס"ק ד' דשם נתבטל מעשה הראשון. אבל כאן שאמרה קדשיני ועשה ע"פ דבריה וזרק לה הקדושין. שפיר י"ל דנתרצית ואפי' זרקה תוך כדי דבור לא מהני:(ה) והיא לא זרקה כו'. והקשו האחרונים דלעיל בסי' כ"ח סעיף ד' פסק דזריקה לתוך חיקה לא מהני כיין שלא נתרצית בתחילה. וכתב הב"ש דאיירי הכא בנתרצית בתחילה לקדשה ואח"כ לקח ידה בחזקה אז אמרינן אם לז ניערה הקדושין הוה ספק קדושין. וכבר כתבתי בתשובה שדבריו תמוהים דהא בצפתא דאסא נתרצית בפירוש לקדושין מ"מ ה"ל שתיקה לאחר מתן מעות כי אמר תיקדש בד' זוזי אף שכבר קיבלה הציפתא בתורת קדושין כ"ש כאן שלא נתרצית ליתן ידה לקדושין. ואיך מייתי רבא ראיה מפקדון אציפתא. וכבר כתבתי לעיל סי' כ"ח ס"ק כ"א בקצרה דטעמא של רמ"ה שלא שקלה הקדושין שזרקתן לתוך חיקה. א"כ מחשבתה ניכרת שאינה רוצה בקדושין דאל"כ היה לה ליטול הקדושין מתוך חיקה למקום משומר. אבל כאן איירי שנתן הקדושין לתוך ידה א"כ אי לא ניחא לה תזרוק הקדושין. רק הספק שמא יראה לזרוק חפני האחריות וזהו הספק הנאמר בגמרא דחיישינן שמא נתרצית מדלא שדיתינהו לכן מחמיר כאן אבל בזרק לתוך חיקה ולא שקלתינהו רק הלכה לה. אף שאפשר שנשארו ע"י שנסתבכו באיזה מלבוש מ"מ אי הוה ניחא לה בקדושין היה לה לקרבן ולא להניחן ודברים ברורים הם:
ו הרי את מקודשת וזרקה היא המעות. קשה אפי' לא היה חייב לה אם זרקה אינה מקודשת כדלעיל סי' למ"ד סעיף ו' ותירץ הב"ש דקמ"ל אף שהיה חייב לה אם לא זרקה, והוא דחוק דכבר נשמע לעיל סי' כ"ח ס"ג. לכן נראה דמיירי אחר שאמר התקדשי לי נטלתו וזרקתו. וא"כ י"ל לעיל סי' למ"ד אין ראיה מדלקתה תחילה די"ל דלהכעיסו עבדה ולזורקו למקום אבד. ואינה חוששת שתתחייב לשלם שסבורה שכיון ששאל שלא כהוגן יכולה להפסיד ממונו. אבל כאן כיון שחייב לה אם איתא שנטלה על דעת לזרוק איך לא עלה מורא על ראשה שתפסיד החוב ע"י זה. אלא ודאי באמת לקדושין שקלה. קמ"ל כיון דזרקה מיד מסתמא נטלה פ"מ לזרוק:
ו אבל אם אחד מכחיש אין לחוש. פשט דברי רמ"א משמע שאפי' מי שאינו מכחיש אין לו לחוש. והקשו דהא כיון שזה מודה שוי' חד"א ואסור בקרובותיה. לכן פירש בב"ח שאם אומרת לישחוק כיונתי גם המודה מותר בקרובותיה אבל אם כופרת ואומרת להד"מ הוא שמודה בקדושין צריך לחוש לקדושין. ואמת בגמרא מוכח דבעי לאוקמה מתני' דאומר לאשה קדשתיך דהוא אסור בקרובותיה בעי לאוקמה בע"א. א"כ מוכח בהדיא דהמודה שוי' נפשי' חד"א: אלא דמ"מ אפשר לומר דאפי' כופרת לגמרי א"צ לחוש. והוא דבגמרא מסיק מאי הוה עלה ר"פ אמר חוששין לקדושין ר"כ אמר אין חוששין לקדושין ואמר לי' רב אשי לר"כ מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים דמי אף כאן וכו'. וקשה הא לר"פ נמי תקשי דהא בליכא עד אפי' שניהם מודים פשיטא לן דלא הוו קדושין כדאי' שם ע"א בקושיא דרבא אי דאיכא עדים כו' ואי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותיה. ופרש"י אפי' אי בע"א הוו קדושין בשניהם מודים בליכא עד לא אמרת דע"א חשיב לחייב שבועה הלכך בערוה נמי חשיב להתקיים קדושין בפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים ע"כ. וא"כ תקשי לכ"ע בשניהם מודים נימא הודאת בע"ד כמאה עדים דתי כיון דלכ"ע צריך ללמוד מממון וצ"ל דבליכא שום עד פשיטא לן דלאו קדושין הם די"ל דלהשטאה בעלמא עבדי ואינו מוכיח דלקדושין כיוונו באמת. לכן לא קשיא לי' דנילף דבר דבר מממון שיהיה הודאת בע"ד כמאה עדים דבליכא שום עד לא הוה רק השטאה בעלמא. אבל בע"א אי שניהם מודים שפיר הוו קדושין דמסתמא לאו השטאה היא. וא"כ י"ל ודאי אי הוה ודאי קדושין בע"א אף דיכול א' להכחיש. ואם האשה מכחשת י"ל דמ"מ שוי' נפשי' חד"א. אנא דקשה הא איכא חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואם איתא דנתקדשה לא היתה מעיזה לומר שלא נתקדשה וא"כ אף דהוא טוען נתקדשה י"ל מסתמא לאו לקדושין נתכונה רק לשחוק דאם היתה מתכונת לקדושין לא היתה יכולה להעיז ולהכחיש. מיהו אי אמרינן דמקדש בע"א הוו קדושי ודאי. א"כ אף שבלבה לשתוק י"ל דהוו דברים שבלב וכבר נגמרו הקדושין לפני ע"א רק שמכחשת לגמרי אמרינן שוי' נפשי' חד"א דאין לתלות שלשחוק עשתה כיון דהוו קדושין גמורין א"כ לשחוק הוה רק דברים שבלב. ואין הולכין אחר דברים שבלבה.
וזהו דוקא בס"ד משא"כ למסקנא דלא אמרינן רק חוששין לקדושין ואינם קדושין בבירור. וא"כ י"ל אם מכחשת כיון דחזקה דאינה מעיזה א"כ אף שהוא טוען ודאי נתקדשה אמרינן מסתמא לשחוק נתכונה וגם הוא אינה נאסר בקרובותיה. וא"כ צדקו שפיר דברי רמ"א דבהכחשה גם הבעל לא נאסר בקרובותיה כיון דליכא רק חששא בעלמא:
והב"ש הביא בשם הב"ח דבע"א נאמנת לשחוק נתכונתי במיגו דהיתה מכחשת אותו והשיג עליו הב"ש דזה דומה לאומר אין חטפתי ודידי חטפתי דלא אמרינן מיגו להכחיש העד. ובתשובת ח"צ סימן קט"ו כתב שטעה הב"ש בזה דדוקא היכא ששייך מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם לא אמרינן מיגו נגד העד. וכבר כתבתי בתשובה בילדותי גברא רבה אמר למלתי' לא תחיכו עלי'. די"ל כוונת הב"ש דהמקדש אינו נאמן לומר לשחוק כונתי במיגו דלהד"מ די"ל דתובע שתחזיר הכסף קדושין וכשיטעון להד"מ לא תחזיר לו כלום ואם היא אומרת לשחוק ג"כ אין להאמינה במיגו דלהד"מ די"ל דתצטרך להכחיש את העד. אלא דאפשר דנאמנת לומר לשחוק כיונה וכסף קדושין נתן לה בתורת פקדון. ובזו שפיר י"ל דלא הוה מיגו להכחיש העד בכדי אף דאין שייך חיוב שבועה על זה שהרי אינו רק כפירת דברים מאחר שרוצית להחזיר הכסף קדושין. מ"מ י"ל דלא ניחא לה להעיז להכחיש העד מאחר שאין לה ריוח: (ז) ואין חילוק כו' והוא לבד ראה. עיין ת"ה סי' רי"ב ומתבאר מדבריו שביקש לצדד דאפי' מ"ד המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו היינו דוקא כשאומר בפניו לחוד נתקדשה דאז אמרינן שאין קדושין בע"א אפי' יהיה אמת אבל אמר בפני ובפני חבירי א"כ לדבריו היו קדושין גמורין יש לחוש. ואם חבירו מכחישו תליא בפלוגתא אם תולה בחבירו וחבירו מכחישו שהובא בב"ש כאן סק"ז ולבסוף מסיק כיון שיש הכחשה בין העדים מוקמינן לה בחוקת פנויה רק בקרוב לו או מטות מוצעות כמ"ש התוס' כתובות דף כ"ב. כל זה מתבאר מדברי ת"ה ע"ש היטב. ונראה דמה שתלה אם חבירו מכחישו בשיטת הרמב"ן היינו לפום מה שצידד דכשאומר בפני חבירו חיישינן טפי כיון שהיו קדושין גמורים לזה אמר כיון דחבירו מכחישו בטל נאמנות שלו על חבירו והיינו דוקא למ"ד מקדש בע"א אין חוששין לקדושין כשאומר שלא היה רק לבדו אבל: למ"ד חוששין לקדושין א"כ דל חבירו מהכא מ"מ הוא לבד ראה הקדושין ואיכא עכ"פ תקדש בע"א אפי' באמת שלא היה חבירו שם ת"מ מקדש בע"א הוא עכ"פ ודלא כנראה מדברי ב"ש סק"ז שלא ירד לחלק בכך. ובעובדא דפ"ה העדים מכחישים עצמם וגם הבע"ד היו מכחישין. לכן כתב דאוקמה בחזקת פנויה:
ואם זרק לה קדושין בגוונא דכתבו התוס' לכתחילה לא תנשא דהיינו ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה לפ"ז ואפי' אם תולה דבריו בחבירו ואמר שנינו ראינו שהיה קרוב לה דאיתרע החזקה כתב בב"ש דתליא אם תולה דבריו בחבירו וחבירו מכחישו רק הר"ן כתב בקרוב לו חיישינן דטעי ע"ש בב"ש. ולענ"ד ליתה דגם להתוס' ע"כ לומר הא דמחמרינן בקרוב לו וקרוב לה הוא משום דשמא טעו דהא התוס' כתבו בפשיטות דאפי' ליכא רק האי עד שאומר נתקדשה אין חוששין לקדושין משמע אפי' לכתחילה אין חוששין. וא"כ אם חד אחר קרוב לו מאי חששא איכא דלכתחילה לא תנשא הא בע"א אין חוששין לקדושין אע"כ גם להתוס' ע"כ הטעם משום דחיישינן שהשני טעה בקרוב לה. וא"כ אף אם השני מכחישו ואומר שקרוב לו ת"מ י"ל שטעה ולא תליא בדברי הרמב"ן כלל. ואם השני מכחישו שלא היה שם כלל ודאי לא הוה טפי מקדושין בע"א ובהכחשה אינו כלום ואפי' להרא"ש י"ל שנאמן על עצתו שלא היה שם ולא דמי לפלוני חכם טיהר לי הכתם והחכם מכחישה דס"ל להרא"ש דנאמנת להכחיש היינו י"ל שנאמנת על עצמה ואין נפקע ממונה ע"פ ע"א אבל כאן שצריך לעדות חבירו לענין הקדושין א"כ י"ל אם חבירו מכחיש אין כאן רק ע"א שעל עצמו נאמן יותר ממה שיהיה העד נאמן עליו ואיך יחזיק העד חבירו למשקר בעדותו. ועי' לקמן סי' מ"ז מ"ש שם: אלא דקשה על מה שביקש לומר בתה"ד דאם אמר נתקדשה בפני ובפני א' לכ"ע חיישינן. וקשה מאי מייתי הש"ס מעובדא דחבילה לפשוט דמהני ע"א. וקשה הא שם אומרים שזו אשתו. וא"כ הוה כאומר נתקדשה בפני ובפני אחר. ובהא י"ל לכ"ע חוששין לקדושין. ועי' בחדושי לי"ד סי' קכ"ז באריכות ושם כתבתי דאפי' אי מחמרינן בקדושין בעד מכחיש עד כיון דאינו רק לכתחילה דאם נשאת לא תצא א"כ ה"ל כדיעבד ולא אסרינן לי' בע"א בהכחשה ע"ש בארוכה ודלא כמ"ש הב"ש להוכיח מקדושין לאסור:
עכ"פ אם הוא מכחשת אפי' אמר שנתקדשה בפני שנים אינו נאמן כדמוכח בגמרא גבי חבילה דפריך ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן ועכ"פ נפרשה בהכחשת הבע"ד וא"כ במכחשת לכ"ע אין לחוש אפי' אמר שנתקדשה בפני שנים, ועי' מ"ש לקמן סימן מ"ו:
ח והאחד מהם קרוב והא דלא נפסל השני בצרופו צ"ל דכאן מיירי בגוונא דלא נתבטל העדות ח"מח וב"ש ולפענ"ד דלמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו א"כ י"ל דאין הקרוב פוסל כלל את הכשר דהא מ"מ נשאר קדושין בע"א. מיהו אם יש כמה עדים ונמצא א' מהם קרוב או פסול והא' מכחיש י"ל דנאמן דמקיש שלשה לשנים וכי היכא דע"א יכול להכחיש הה"ד כמה עדים אם יש א' מהם קרוב או פסול ולא נשארו קדושין רק בע"א ובהכחשה לאו כלום הוא. מיהו לדעת הפוסקים דמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו אפי' שניהם מודים א"כ שפיר יש לדמות אם קידש בפני כמה עדים ונמצא א' מהם קרוב או פסול די"ל דבטלה כל העדות ואפי' שניהם מודים אין כאן קדושין ועם מ"ש מיושב היטב דברי ריב"ש בתשובה סי' רס"ו שכתב על נמצא א' פסול דהוה כמקדש בע"א ותמהו עליו. ולמ"ש א"ש טובא] וכן הוא בהדיא ברא"ש בפ"ק דמכות שהקשה איך משכחת גטין וקדושין הא יש קרובים ג"כ. מיהו מסיק בב"ש דלשיטת הרא"ש דס"ל דבעינן שיעידו בב"ד אם כן אע"ג דאין הב"ד יכול לפסוק ע"פ עדותן מ"מ הקדושין נעשו ע"פ כשרים:
ט א"צ ממני גט. אמת שכ"כ הרשב"א בתשובה אבל דבר זה לכאורה צריך ראיה ומאן חכים כהרשב"א לומר כן וטעמא בעי דמ"מ הרי ראו עדים שנתקדשה. ולכאורה היה נ"ל ראיה מהא דבגמרא פריך רב כהנא לרב אשי מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף הכא הודאת בע"ד כמאה עדים. וקשה תקשי לכ"ע אפילו אי מקדש בע"א חוששין לקדושיו מ"מ בלא עד לכ"ע אין חוששים אפי' שניהם מודים. ותקשי נמי להך מ"ד אע"כ בלא שום עד ס"ל בפשיטות דלא הוו קדושין. וי"ל זה ע"פ מ"ש בחמ"ח ס"ק ח' וז"ל ואף אם שמעו מפיה שמקבלת לשם קדושין אנן סהדי שלא קיבלה לשם קדושין רק שאומרת כן ולבה בל עמה ואינה נאמנת לומר שכוונתה היתה לקדושין דהא העדים צריכים לידע אמיתת הקדושין וכאן יודעים העדים שהיא אינה רואה אותם ואף אם היא טוענת שכיוונה לקדושין לאו כלום הוא ע"כ. אלא דמ"ש שאינה נאמנת לומר שכוונתה לקדושין מגומגם דפשיטא דנאמנת על עצמה. וכי מן הנמנע שתקבל לקדושין והרי יכולה לעשות נפשה חד"א ואפי' נגד עדים כדאיתא ביו"ד סס"י א'. וצ"ל עיקר כונתו דכיון דיכולה לומר שלא כיוונה לקדושין אף אם אומרת שכיוונה לקדושין לכן הוה כמקדש בלא עדים כיון שאין הקדושין נגמרין כי אם ע"פ דבריה. וא"כ להך מ"ד י"ל דלכך לא הוו קדושין בלא עדים. ולפ"ז היה נראה דאם העדים אין יודעים שראו אותם והיו יכולין לומר שלא ראו העדים. י"ל ג"כ דלא הוה קדושין כיון דאם היתה אומרת שלא ראו העדים לא היו העדים יכולין להכחישן. ועמ"ש בסמוך בדברי הרמ"א: אלא די"ל דהרשב"א לשיטתי' אזיל לעיל בסי' ל"ה ס"ב דס"ל באם אינה מכחשת ומודית שקיבלה לפקדון הוה כמקדש בלא עדים כיון שהיתה יכולה להכחישן. אבל לפי דברי הש"ע שפסק אף כשמודה שקיבלה לפקדון אף שיכולה להכחיש מ"מ השתא ה"ל עדים. א"כ קשה גם כאן באם היא מודה שלא נתכונה לשחוק א"כ ה"ל עדים והוו קדושין בעדים אף שהיתה יכולה להכחיש שלא קיבלה ואז היו העדים נוגעים בדבר מ"מ השתא דמודה לשם פקדון אינם נוגעים והוו עדים וא"כ גם כאן נמי נימא השתא דמודית שקיבלה לקדושין הוה קדושין בעדים. וא"כ קשה על הש"ע דלעיל סתם כדעת הפוסקים דבכה"ג הוו קדושין במודית דלשם פקדון קיבלה אף דהקדושין הם ג"כ ע"פ דבריה:
ובאמת יש לעיין כיון דאמרי' בגמרא דהא דלא יליף דבר דבר מממון דתועיל הודאת בע"ד הוא משום דאיכא חובה לאחריני א"כ איך יועיל אמירה שלה שיהיה קדושין מחמת שמודית שלפקדון קיבלה. לכן נראה דהא דאמרינן איכא חובה לאחריני ופרש"י שנאסרו בקרובות. ותמה בחדושי רשב"א א"כ כשאין להם קרובות מאי איכא למימר לכן י"ל דיליף דבר דבר מממון לענין קיום הדבר שיתקיים ע"י עדים ולא שייך לומר הודאת בע"ד במעשה כזה דאיכא חובה לאחריני א"כ אין למעשה קיום בלא עדים כיון דעיקר דין הקדושין מסתעף בהם חובה לאחריני אין המעשה חל מתחלתו בלא עדים לכן אינו מועיל הודאתה מאחר שתחלת המעשה אינו חל בלא עדים שקדושין מעשה שיש בו חוב לאחריני. לכן אין חילוק אפילו אין להם קרובים מ"מ בעינן בעדים שאין לחלק בין מי שיש לו קרובות או שאין לה לענין חלות גוף הקדושין וא"כ י"ל בהך דסי' ל"ה כיון שהיא אומרת לפקדון קיבלה הרי בשעת קדושין נעשו הקדושין כדין שכשמסרו לה המעות אז לא היו נוגעין כלל אלא דעכשיו לא היה לנו להאמינם לפי שהם נוגעים א"כ כשאומרת לפקדון אין כאן נגיעה, והרי נעשו הקדושין מתחילתן בעדים כשרים לכן ס"ל להמחבר כהפוסקים דבכה"ג הוה קדושין אבל כאן שלא ראו העדים גם בשעת קדושין אמרי' שאין כאן קדושין מתחילתן אם לא ע"פ הודאתן לכן לא הוו קדושין משא"כ לעיל בסי' ל"ה בשעת קדושין הרי נודע לעדים שהן קדושין וא"ש: אלא אכתי קשה דבסי' ך"ו סעיף י"ב משמע אף שנאמנת לומר שלא הבינה מ"מ אם לא אמרה כן הוו קדושין ולא הוה כמקדש בלא עדים. מיהו רמ"א בלא"ה נמשך אחר דברי מהר"מ פדוואה בהגהה אף שאין הקדושין מתבררין ע"י העדים לבדם. וצ"ע עי' בסמוך: (י) ודוקא שאמרה לשחוק כו' עי' בחמ"ח שהקשה דמשמעות לשון רשב"א אף שמודים שנתכוונו לקדושין אנן סהדי דלבה בל עמה. כבר כ' בס"ק הקדום דליתה וסברת מהר"מ פדוואה בדעת הרשב"א היינו דבלא אמרה י"ל כיון דלא ראו העדים מהימנא לומר לשחוק קבלתי כמו לעיל סי' ך"ז שנאמנת לומר שלא הבינה שנאמן לברר הספק משא"כ בטענה להד"מ ולא אמרה לשחוק י"ל דשמא לקדושין נתכונה: ועשיתי קצת סמוכין לדברי מהר"מ פדוואה מלשון הש"ס דף ס"ה דפריך אי דאיכא עדים אמאי מותרת בקרוביו ולא פריך אי דאיכא עדים מי מצי אמרה לא קדשתני כלישנא דש"ס שם ע"ב גבי חבילה אי דאיכא סהדי להאי כו' מי מצי אמרה אלו שני עבדי אלא די"ל שפיר שיש עדים רק שלא ראו אותה א"כ יכולה לומר לשחוק כוונתי ולא שייך למיפרך מי מצי אמרה לא קדשתני די"ל שיכולה לומר שלא היה קדושין רק לשחוק כיוונה ואינו בגדר הפשוט להקשות מי מצי אמרה אלא דמ"מ קשיא לי' אמאי מותרת בקרוביו כיון שאמרה לא קדשני הוה כאומרת להד"מ ואין יכולה לומר שוב לשחוק להתיר עצמה בקרוביו:
ובחדושי הריטב"א ז"ל נראה דאע"ג דלא בעינן בקדושין אתם ערי היכא דליכא פסולים באותו מעמד צריך שיהיו עדים שם לאפוקי הטמין לה עדים אחורי הגדר חדא דהא לא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שקרי ועוד דהא חצי למימר לא שתקתי בשעת קדושין אלא בשביל שלא היו עדים וכסבורה שלא הועילו מעשיך והוה לי' כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקדושיו עכ"ל. משמע מדבריו דלא מהני בשום אופן כיון שלא ראו את העדים:
ולכאורה נראה אם העדים עמדו מרחוק קצת באופן שיש להסתפק אם ראתה אותם שנאמנת לומר שלא ראתה העדים ולא נתכוונה לקדושין. מיהו אפשר דדוקא אם ראו מהחלון דלא ה"ל לאסוקי דעתה דעדים רואין אבל במקום מרווח ה"ל למידק אם אין עדים כאן וכיון שבאמת היו עדים הוו קדושין וצ"ע ועי' בסמוך:
יב והיא אומרת שלא שמעה שקדשה נאמנת במיגו כו' צ"ע אפי' בלא מיגו למה לא תהא נאמנת לומר שלא שמעה כדלעיל סי' ך"ז שנאמנת לומר שלא הבינה בלשון קדושין. כ"ש למה שמבואר בתשובת רשב"א שם דקרוב הדבר שלא שמעה וא"כ אפי' בלא מיגו מהימן כיון שאין העדים מכחישין אותה על זה.
ועוד מבואר בתשובת רשב"א אלף קצ"ג וז"ל ולגבי קדושין עדות ממש בעינן והודאת שניהם כמו שאינה. א"כ לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש עדים גמורים שאין יכולין להכחישן כ"ש כאן שהיא שותקת וכשהיא מודה עכשיו מדין הודאתה אתה בא לאסרה אל תאסרנה עכ"ל. משמע דלא נאסרה ומטעם שכתבתי לעיל ס"ק הסמוך ולא דמי לכאן. וא"כ אפי' מודית שקיבלה לשם קדושין הוה כקדושין בלא עדים. וגם לעיל סי' ל"ה הביא בשם הרשב"א דאם מודית דלפקדון הוה קדושין בלא עדים והוא ג"כ שיטת הרשב"א וכ"ש כאן.
עמ"ש לעיל סי' ל"ח ס"ק מ"ב. לכן נוטין הדברים דאפי' ידעו שהיא עצמה קיבלה ביכולה לומר שלא שמעה יש להאמינה שלא שמעה ואפי' מודה ששמעה אפשר דדמי ג"כ למקדש בלא עדים וכמו כן בשמעה בודאי רק אין יודעין אם זו היתה והיא מודית שהיא היתה יש לדמות ג"כ למקדש בלא עדים. וצ"ע: (יג) כל עדות שלא נחקר כו' ולכן אפי' אמרו עדים חוץ לב"ד כו'. בש"ע נשם מרדכי ריש א' דיני ממונות. ובאחת במרדכי מבואר שם נשאל לר"י על אחד שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם בטעות להעיד כל מה שיאמר ואמר להם להעיד שקידש אשה אחת ולבסוף חור בו אחד מן העדים והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ולולא כן לא היתה מוזקקת לכך כי מן הדין יש לפוטרה בלא גט כי עדים שבאים לאוסרה צריכין דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וכל ומן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו כו' עכ"ל. ונראה דעובדא דר"י הוא שכבר העידו כן. בב"ד רק שלא נחקר עדותן כגון שבאו מעצמם והעידו כן בפני ב"ד ולא חקרום הב"ד באיזה זמן היה דאילו חוץ לב"ד פשיטא שיכולין לחזור ומה צורך לתוספתא אלא ודאי מפרש התוספתא אפי' העידו בב"ד וכן משמע ממה שסיים ועוד אפי' בהודאות צריכין דו"ח כו' ולפ"ז ל' רמ"א שסיים לכן אפי' אמרו חוץ לב"ד אינו מכוון דמשמע דמפ' דברי המרדכי באומרו חוץ לב"ד. ונראה דרמ"א לא סמך על דברי מרדכי בזה רק מפרש התוספתא באמרו חוץ לב"ד כמו שנראה מתשובת הר"ן סי' מ"ז דהא רמ"א מסיק דאין עדי קדושין צריכין דרישה וחקירה וכוונת רמ"א כל שלא נחקר בב"ד היינו אפי' נחקר חוץ לב"ד דרמ"א ס"ל דעדי קדושין א"צ דו"ח. ובזה נסתלקה תלונות הב"ש מן הרמ"א ועי' בסמוך.
ועי' בתשובת הר"נ סי' ל"ד דמפרש התוספתא שנחקר היינו שנגמר: (יד) א"צ דרישה וחקירה. בספר התשובות אשר לי הארכתי למאוד ועי' בדברי הגאון נ"ב חלק אה"ע סי' ע"ב שהביא תשובת ר' בצלאל אשכנזי דדעת הרמב"ן והרשב"א. דמן התורה בעינן דרישה וחקירה בקדושין והריטב"א הביא בשם הרא"ה בשם אחיו דלא בעינן דו"ח בקדושין וגיטין ובתשובה בארתי דעתו באריכות דכיון שאין באין על עונש א"צ רק עדים ולא בעינן דו"ח וראוי להזמה דלענין זה לא שייך ללמוד מממון והבאתי ראיות לדבריהם שכן עיקר לפענ"ד וכעת אשר העיר ה' את רוחי לחבר על הלכות אלו הבאתי ג"כ ראי' לפמ"ש הב"ש היכא דאשה מכחשת הוה כדין מרומה וצריך דרישה וחקירה. וקשה לפ"ז מאי פריך בש"ס דף ס"ה אי אמרי' המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ממתני' אי דאיכא עדים אמאי מותרת בקרוביו וכו' וקשה נוקמה שיש עדים בפנינו רק שהכחישו א"ע בחקירות דעל האשה אין נאמנים שהרי הכחישו עצמם בחקירות אבל הוא שוי' חתיכה דאיסורא שהרי הוא טען שקידש בפניהם ואז היו עדים כשרים וכיון דהאשה מכחשת הו"ל דין מרומה ואינה אסורה אלא ודאי א"צ דו"ח אפי' האשה מכחשת. ואף דבלא"ה י"ל בכמה גווני דהיינו שנפסלו העדים אח"כ זה י"ל דהוה שינוי' דש"ס שאין העדים בפנינו אבל זה הוא מציאות פשוט שלא ידעו בחקירות אלא ודאי בכה"ג שפיר הוה עדות לענין קדושין. מיהו אפשר דבשביל הכחשת האשה לא מקרי דין מרומה להצריך דו"ח ושלא כדברי הב"ש אבל כשיש רמאות לפי ראות עיני הב"ד אפשר דבאמת בעי דו"ח אלא די"ל לפי דעת הרא"ה בשם אחיו דמן: התורה א"צ דו"ח א"כ י"ל אפי' בדין מרומה אין העדות בטל אם אין יודעין בחקירות:
נ"ל סברא דבאשה אין לקבל כלל שלא בפניה דכיון דטעמא מטעם תקנה ובאשה א"צ לתקנה כיון דאינה יכולה להכריחה להנשא לו כדפרישית לעיל. ומן הסתם אין לחוש שתכחיש האשה דהא קי"ל אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דאין אשה מעיזה בפני בעלה. א"כ מן הסתם אין לחוש שתכחיש. א"כ ממילא באינה בעיר אין לקבל כלל שלא בפניה ולא שייך בזה תיקון עולם. שאף אם ילכו העדים אין לחוש שתכחיש:
והנה בזמן הוה שאין רגילין לקדש בלא חופה והכנת נשואין ורוב קדושין כאלה הם בעקיפין שאם קידשה בתמים א"כ אין צורך לו לחפש עדים ושיקובלו נראין הדברים שאין הדברים כי אם להכרחה שתנשא לו ורובא דרובא העדים הם קלי הדעת אף שאין בידינו לפוסלן עכ"פ יש לדונו לדין מרומה. מצורף לזה דרוב פעמים יש שאר אומדנות שנראה רמאות כגון שהיה קטטה ביניהם או שלא היו שידוכין כלל וגם לפי ענין המשפחות והאשה כופרת. ובדין מרומה צריכין דו"ח. ואף שהריב"ש שכתבתי לעיל סבור שלענין אם אתר איני יודע אין עדותן בטילה כבר כתבתי בתשובה שדברי הריב"ש דחוקים למאד:
טו מצאו כתוב בשטר. כ' הב"ש בודאי אם הם מודים הוו קדושין רק מיירי שאחד מהם אומר מזויף מ"ה לא דמי לדלעיל בסי' י"ו במצאו כתוב איש פלוני מת דמתירין את אשתו וס"ל להג"מ דצריך קיום מדאורייתא כשטוען א' מזויף כ"כ ב"ש. ולפ"ז אם מצאו כתוב על קטנה שקידשה אביה ואביה אין כאן או שמת א"כ אין כאן מכחיש והוה מקודשת מדאורייתא. מיהו עיקר הדמיון לדלעיל נראה לענ"ד דלא דמי כלל. דשם מתירין אפי' ע"פ בת קול וע"א ואשה וקרוב ופסול מתירין עגונה דאקילו רבנן משום דדייקא ומינסבא. אבל לענין קדושין אינה נאסרת בלא עדות ברורה. ובאמת י"ל הכא בנפל איתרע ואמרינן דמסתמא מזוייף הוא ומש"ה לא נזהר בו ומכ"ש אם האשה מכחשת די"ל נגד חזקה דלא חציף לזיופא איכא חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה להכחישו אם קידשה. ובלא"ה דעת הרמב"ם דכל שטר דרבנן. וא"כ אפשר דבכה"ג לא מהני שטר כלל דלמה יתקנו שטר בכה"ג ואפי' למה שהשיג הרמב"ן על דברי הרמב"ם וס"ל דשטר דאורייתא היינו ע"כ מטעם הלכה למ"מ. י"ל שאין שטר מועיל רק היכא דניתן ליכתב כגון שטר קדושין עצמו דבהא שקלי' וטרי' ביבמות דף ל"א אי נכתוב זמן בקדושין אבל שטר אחר שלא ניתן ליכתב הוה מפי כתבם. דהא עיקר השגת הרמב"ן על הרמב"ם דכתיב וכתוב בספר וחתום מוכח שהוא מן התורה. וכן מהא דאמרי' עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי י"ל דבקרא גופי' טעמא כדכתיב וכתוב למען יעמדו ימים רבים. א"כ י"ל דטעמא מן התורה שיועיל שטר כדי שיהי' תיקון עולם ודרכיה דרכי נועם. וזהו בדבר שצריך לימים רבים אבל שטר ראיית קדושין אינו מועיל כלום שאם תודה א"צ לשטר ואם תכפור לא יאנסנה לישא אותה בע"כ. א"כ לענין זה לא ניתן ליכתב כלל וי"ל לכ"ע הוי מפי כתבם. וסברא זו מוזכרת ג"כ בדברי רבינו אביגדור בהגהת מרדכי שם:
ועוד נלע"ד לברר יותר ע"פ הסוגיא דיבמות שם דמסיק ננחי' גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי. והתוס' הקשו הא חזינן דיכולין ליכתב שטרא אחרינא אי ידעי מה כתוב בשטר ונדחקו לחלק ולענ"ד נראה דהוא הדבר אשר אמרתי דפשיטא לן כיון דנזכר בדברי קבלה וכתוב בספר וחתום למען יעמדו ימים רבים פשיטא לן דגם מן התורה לא הוכשר מפי כתבם בשטר רק היכא שיש בו תיקון וראי' על ימים רבים אבל שטר קדושין נהי דקונה היינו שקונה לשעתו אבל לדון מתוכו שקידשה אם אין העדים כאן י"ל דהוה מפי כתבם דבדבר שאין צריך לראי' לא מהני שטר שיהיה כנחקרה עדותם בב"ד ובכה"ג אפי' מן התורה הוה מפי כתבם ולא מועיל כלל להעיד מתוכו אלא דמ"מ אמר בש"ס ננחי' גבי עדים היינו משום דע"י השטר הם נזכרים מעצמם כדאיתא כה"ג בכתובות דף ך' אע"פ שאינו זוכרה מעצמו ופרש"י אלא לאחר שראה השטר נתן אל לבו ונזכר שלא נשתכח ממנו כל כך א"כ ס"ד דלהכי יתקנו ומן שע"י השטר יזכרו להעיד ע"פ. וע"ז משני זימנין דחזו בכתבא ובכה"ג הוי מפי כתבם ואינו מועיל כלום דפשיטא לן דשטר קדושין אינו כשר לראי' שאין עיקרו מועיל לו לראי' לכן הוה מפ"כ ואינו דומה לגט שיש בו תועלת לראי' שנתגרשה להתיר עצמה לעלמא אבל שטר קדושין אין בו תועלת לבעל להכריחה להנשא לו רק לאסרם בכבלי עיגון ולהא פשיטא לן שלא הכשירו בדברי קבלה שטר. ועם זה כל הסוגיות על מקומם יבאו בשלום. דודאי שטר שעומד מצד עצמו לראי' אלו כשרים מן התורה מפי השטר שנעשים לראיה על ימים רבים אבל שטר קדושין איו בו תועלת לראי' על ימים רבים כדפרישית א"כ אין בו ראיה של כלום ולא שייך בזה הקישא דיציאה להוי' רק לענין שקונין לשעתו אבל לראי' לא מהני כלל אם האשה כופרת והכל נכון וברור א"צ לדחוק בדחוקי הראשונים בסוגיא דיבמות. ולפ"ז אפי' השטר ביד המקדש וחתימת עדים ניכרים לא הוה עדות דה"ל מפי הכתב: ונראה ראיה לדברינו מהא דפריך בדף ס"ה גבי חבילה אי דאית לי' סהדי להאי ואית לי' סהדי להאי מי מצי למימר אלו שני עבדי וחבילה שלי ובעי למיפשט דמקדש בע"א חוששין לקדושיו ודחק בש"ס צריכה שני גטין לגבות כתובה מן החבילה וקשה נוקמה שיש להם לכ"א עדים בכתב שכל אחד יש לו שטר שקידשה רק שאינם מקויימים דלענין קדושין צריכה גט דהא מן התורה א"צ קיום אבל על החבילה צריך קיום. וכדפרישית דלענין קדושין לא מהני מפי הכתב ואפי' גט א"צ:
ועוד נלפענ"ד בקדושין שעיקר כוונתו לאסרה בכבלי העיגון עד שתוכרח להנשא לו או לפייסו ברני כסף ואין ביד המורים להפקיע מצד האומר להתירה א"כ י"ל דודאי מן התורה אינו כלום דאל"כ לא שבקת חיו שיתנו עיניהם בבנות העשירים לאוסרם בכבלי העיגון או על מי שיתנו עיניהם: ועוד נלע"ד דודאי תמיהת התוס' עצומה דא"כ כ"א יזייף וגם קושית רבינו אביגדור דיוכל לחפות על בת אחותו דמאי איכפת לי' שיכתוב גט ויצייר. עדים שאין ידועים. לכן נראה כי הוא הדבר אשר דברתי דודאי מסתמא לא חיישי' לזיופא דהוי עבידא לגלוי' והיינו כשהוא עביד לאגלויי מצד הענין כגון שחתומים בו עדים ידועים ומפורסמים שמסתמא אפשר לברר ח"י. והא דאמרינן בש"ס קיום שטרות דרבנן גבי גטין אף שהוא בכל העדים היינו לפי האמת שתקנו חכמים קיום ויכול לטעון מזויף גם אנן טענינן מזויף כמ"ש הפוסקים א"כ בכל עדים הוו עבידי לגלוי שאיך יזייף עדים להתגרש ולמחר יבוא הבעל ויטעון מזוייף א"כ אין ריעותא מצד העדים אם נחזיק הגט בחזקת שאינו מזויף דבכל גווני הוה עבידא לאגלוי' לכן בשליח דאמרי' בגמרא מידק דייק ונתבטלה הריעותא וניכרין הדברים לאמת לא מהני ערעור הבעל ובאשה עצמה שמביאה גיטה אם אומרת בפני נכתב דלא מהני נמי ערעור הבעל כדלקמן סי' קמ"ב י"ל דבאשה נמי י"ל מידק דייקא דהא מצינו שאפי' בדיבור בעלמא נאמנת לומר גרשתני:
ועם מ"ש מבוררים היטב דברי הרמב"ם והועתקו לקמן סי' קמ"א ס' נ"ג שכתב שאם בא הבעל וערער מזוייף הוא ולא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והוולד ממזר ע"כ. ותמהו עליו דהא מדאורייתא עדים הסתומים כפי שנחקרה עדותן בב"ד דפי. ולפ"ז ניחא דודאי משום הא גופי' כמי) שנחקרה עדותן בב"ד משום דעביד' לאגלויי והיינו בתרי אנפי או דעביד לאגלויי מצד העדים או דעביד לאגלויי מצד הבעל שיטעון אח"כ מזוייף ולא אהני לי' לזיפנא בזויופי'. וא"כ בלא נתקיים ולא נודעו עדיו שבתחלה לא הכשרנוהו רק מצד שיהיה הבעל יכול לטעון עליו מזויף ועביד לגלויי מצד הבעל. א"כ בלא נודעו עדיו אי אפשר להכשירו שאם תימצי לומר שלא יהא כבעל נאמן. והרמב"ם לשיטתו דס"ל בפסולין דרבנן לא תנא א"כ תפקיע עצמה לעולם בגט מזויף שתחתום עליו עדים שלא נודעו כלל ולא תצא אם תנשא. לכן ע"כ לומר שהבעל נאמן מאחר שלא נודעו עדיו לכן לא חציפא לזייף אבל כשתימצי לומר שאינו נאמן הרי תזייף בכל פעם שתרצה להפקיע עצמה ממנו לכן באיכא רעותא שלא נודעו עדיו ולא עביד לגלויי וטוען הבעל מזויף הוה בחזקת אשת איש כיון דאיכא ריעותא מצד העדים. ומ"מ לכתחילה מהימנינן לה כיון דאם יבא הבעל תצא והולד מחזר. וכ"ש לפמ"ש הב"ש בשם מ"מ דמיירי שהאשה עצמה אינה יודעת אם היא מזויף שיש כאן עכ"פ ריעותא מאחר שלא נודעו עדיו אלא שלא היינו חוששין לאותה ריעותא דמסתמא לא תביא גט מזוייף שהרי למחר יבא הבעל ויטעון מזוייף:
ובזה ניחא נמי מה שהביא בהגמ"ר ראיה דא"כ יחפה על בת אחותו שימסור לה גט מזוייף ולפ"ז ניחא דכל הטעם משום דעביד לגלויי ואם יחתום עדים דעבידי לאגנויי לא ישקר ואם יחתום עדים שלא נודעו א"כ ממילא כשיש לתלות שעשה לחפות בחוקת אשת איש קיימא. או דאפי' בעביד לגלויי משקר כדי לחפות כשהוא כן לפי ראות עיני המורים: ובשם תשובת הרשב"א הביא הב"ש דאפי' הכתב מקויים שמא כתבו העדים בלי ריצוי הצדדים ואין דינו כשטר דהוה מפי כתבם ואין אומרים בזה חוקה ידעי ע"כ. ולכאורה קשה אכתי מספיקא שמא לא נכתב שלא מדעת המתחייב איך נפקע קדושין דשמא נעשה מדעתה. וברשב"א כתב דאנן סהדי דלא ידעי וקשה מ"מ אף שלא ידעו מ"מ אפשר שציוותה לכתוב אם נחזיק הקדושין שהם ברצונה. ונראה דהא נאמנת כיון שטענה להד"מ הרי יש בכלל דבריה שלא כתבו מדעתה ושפיר נאמנת על זה. וכתב הב"ש שמ"מ עדיין יש חשש שמא יבאו העדים ויעידו שציותה לכתוב. ומיושב קושית הב"י שהקשה הא בתשובה אחרת חשש לכתב של קדושין. והב"י תירץ דשם לענין ד"מ איירי וליתא דשם לא איירי בדיני ממונות אלא דחיישינן שמא יבואו עדים ויעידו ע"ו. ולא נהירא דהא בנדון דרשב"א איירי שהעדים עצמם הכחישוהו רק שחששה שמא יביא הכתב לאחר מיתת העדים א"כ אין חשש שיעידו העדים עצמן בהיפוך. ובאמת לפענ"ד המעיין בתשובת הרשב"א נראה דלק"מ שכך המשך דבריו שכבר השיב שאין סומכים על עדי חתימה בהא דה"ל מפי הכתב והיינו כמ"ש בסי' ר"ט ואח"כ בא להשיב ועל מה שהוספת שעדים הכחישוהו (ר"ל ונחזיק גם השניים לשקרים) ע"ז כתב שורת הדין בעלמא שפיר מהני עדים שניים אבל כאן יש לחוש הרבה שזה עשה שלא כהוגן ורגלים לדבר ואסטסית היא זו אבל כשבאו גם האחרונים והכחישוהו ואמרו שאין זה כתב ידם ואין כ"י יוצא ממקום אחר בכל מקום אין משגיחין על הכתב ואין אומרים בהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל. ביאור דבריו שבודאי טעם ראשון לא זז ממקומו ובא לדון על טעם שני אם נבטל הקדושין מטעם שחזר על עדים שקרים ונ"מ אפי' נכתב בפירוש בשטר שנעשה מדעת האשה פ"ו בא לדון דכאן יש לחוש טפי מבעלמא וחיישינן דמסתמא שקרנים הם. ועוד קשה לדברי הב"ש שכתב דהרשב"א חשש שמא יבאו העדים ויעידו. דא"כ איך כ' באומרים לא חתמנו ואין כ"י יוצא ממקום אחר נאמנים הא אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר אם אומרים לא חתמנו אין חשש עוד שיעידו על הקדושין שהרי כבר הגידו שהכל שקר. אלא ודאי ליתא לדברי ב"ש רק עיקר כמ"ש דנ"מ בלא טעם הראשון והיינו אם נכתב בשטר שנעשה מדעת האשה וע"ז בכ"י יוצא ממקום אחר א"נ לומר לא חתמנו אבל באין כ"י יוצא ממק"א ס"ל לרשב"א דנאמנים לומר לא חתמנו. ומבואר מדברי רשב"א הללו דבאומרים לא חתמנו ואכ"י יוצא ממקום אחר נאמנים. ומ"מ נראה דהדין אמת אם הביא כתב מקוים אף שלא נכתב מדעת המתחייב ואין העדים בפנינו דאין להתירה מטעם כיון שהכתב מקוים וניכרים הדברים לאמת יש לחוש שמא יעידו ע"פ ג"כ על זה אלא אם באו העדים בפני ב"ד ומכחישין לומר שמזוייף הוא אף שכ"י יוצא ממקום אחר מ"מ כיון שהכתב עצמו אינו מועיל ולעדים שכבר הגידו אין לחוש עוד ושפיר יש להתירה לפי דעת הרשב"א:
גם לכאורה לדעת הרי"ף ביבמות פ' ד"א שכתב היכא דמונח ת"י העדים ה"ל חפי כתבם. וא"כ לכאורה באם נמצא השטר לא עדיף מאילו היה ת"י העדים דה"ל מפי כתבם. אלא דקשה לכאורה הסוגיא דמצא שט"ח דשקיל וטרי אמאי לא יחזיר וקשה הא בנמצא ואינו ת"י בע"ד לא עדיף מנמצא ת"י עדים וה"ל מפי כתב ואין כאן עדות לסמוך עליו ואפשר דשם מ"מ כשיוחזר לבע"ד שפיר י"ל כו' דהוה שטר אבל בשטר קדושין כשירצה הבעל לחפות עלי' לא יקבלנו מן העדים ודוחק:
וכתב הב"ש בשם הרשב"א דאם אמרו העדים שביקש שיזייפו לו שטר קדושין י"ל דלא חיישינן ואין מוציאין אותה מחזקת היתר. ונראה דאם אינו מקוים י"ל דלא חיישי' כלל דהא בגמרא ע"כ במקויים איירי. ומפרש בש"ס דכיון דמהדר אזיופא איתא זיופא זייף וכתב א"כ באינו מקוים י"ל ודאי זייף וכתב:
והרשב"א כתב עוד טעם אחר די"ל דנאמנת במיגו דאי בעי' אמרה גרשתני. וצ"ע דל"ל למיגו הא כמו שנאמנת לומר גרשתני מטעם אינה מעיזה י"ל דכיון דטענה מזוייף ג"כ מסתמא אינה מעיזה ומסתמא מזוייף הוא. ואי ס"ל דנוח לה לטעון מזוייף משתאמר גרשתני א"כ אין כאן מיגו דאין הטענות שקולות. גם קשה אמיגו דגרשתני שפא אינה רוצה להפסל מכהונה: ומ"ש הב"ש שהרשב"א כתב ע"ז ג' טעמים אינו מדוקדק לפי מה שהעתיק אם הוציא א' שטר קדושין ועדים אומרים שביקש מהם לזייף שטר קדושין דפ"ו אינו רק שני טעמים דהרשב"א כתב אעובדא שאמר שיש לו שטר קדושין אבל לא הוציאו עדיין דבזה שייך טעם שני שכתב הרשב"א כיון דמיקרי שטרא ריעא אין מוציאין אותה מחזקתה ומותרת לינשא ועוד כתב טעם שני כיון שנתיר אותה קודם שהוציא השטר קדושין שוב לא תצא מהיתרא.
וכונת הרשב"א שאפי' נאמר דשטרא ריעא דאמרי' בגמרא לא קרעינן לי' וגם בתרי ותרי אמרי' בגמרא כתובות דף ך' אוקי תרי להדי תרי כו' ופירשו התו' דלא קרעי' ליה א"כ דמי ג"כ לשטרא. ריעא. ובשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה איתא בגמרא דף כ"ב דלכתחילה לא תנשא. וע"ז בא הרשב"א ליתן טעם שנתיר אותה לכתחילה קודם שיוציא השטר ושוב לא תצא מהיתרא. וא"כ אם כבר הוציא השטר לא שייך רק טעם ג' דנאמנת במיגו דגרשתני. גם בחמ"ח לא דק בהעתקתו טעמי הרשב"א:
וצ"ע לפ"ז מ"ש הפוסקים שאין העדים נאמנים לומר לא חתמנו וקשה מי גרע תה שאומרים לא חתמנו מאילו אמרו ממנו שאל לזייף דמחזקי' ל' בשטרא ריעא א"כ כ"ש כשאמרו לא חתמנו וכוון וזייף שאפילו כ"י יוצא ממק"א יש להאמינם שהרי אומרים שזייף באמת ואם בשטרא ריעא אמרו אימר כוון וזייף באלו נערות דף ל"ו ע"ב א"כ כ"ש שאם העידו בפירוש שאינו חתימתן ושזייף שבודאי יש להאמינם אפי' כ"י יוצא ממקום אחר: והירושלמי אפשר לפרש כשיש עדים שמעידים שחתמו בעצמם והם אומרים לא חתמנו דכיון שאין יכולין לחזור ולהגיד ולחזור לא מהני אף דבכלל אמירתן לא חתמנו הוה שלא היתה הלואה מעולם אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חו"מ אבל נאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו. אבל בטוענים לא חתמנו וכוון וזייף י"ל דודאי נאמנים דהוה כמעידין אליו שהוא זייפן. כן נוטין הדברים וצ"ע:
טז אבל בפסולי עדות דרבנן כו' צריכה גט מספק כן הוא לשון הרמב"ם בפ"ד מאישות. ומשמע מפשט לשונו דגם במקדש בפסולי עדות דרבנן הוו קדושי ספק. ולכאורה היה נראה כיון דמן התורה עדותן כשירה הוו קדושי ודאי וצ"ל דספוקי מספקי לי' להרמב"ם דשמא כיון דפסלינהו רבנן לאו בני הגדה נינהו כדאמרי' פ' שבועת העדות אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי. וכרמב"ם פ"י מהלכות שבועות דין א' פסק אפי' היו פסולין מדבריהם אין שבועת עדות נוהגת בהם כו' וכן משמע בקדושין דף ס"ה בעובדא דחבילה דפריך אי דאית לי' סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי ופרש"י מי מצי אמרה דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק ע"כ. וקשה נוקמא שיש עדים פסולין דרבנן דלענין החבילה לא מהמני. אבל לענין קדושין כיון דמדאורייתא כשרים צריכה שני גטין אע"כ גם לענין קדושין לא מהימני פסולין דרבנן לכן משמע דס"ל להרמב"ם דלא הוה רק קדושי ספק וא"כ אפשר דבקרובי אם כיון דאפי' לדעת הרמב"ם אינן רק ספק קדושין יש לסמוך אשאר פוסקים שחולקים על הרמב"ם וס"ל דפסולין מן התורה וא"צ גט וגם יש פוסקים שגם להרמב"ם הם פסולין מן התורה. גם בבעל העיטור שהובא בב"י י"א שאינם קדושין כלל בפסולי עדות מדבריהם והוא מסיק דספק הוא גם קשה להרמב"ם למ"ד משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי א"כ איך תני במתני' ברחוקים ולא בקרובים הא משכחת לה בקרובי אם שהם קרובים ג"כ ולא דמי לפסולים די"ל פסולים דאורייתא אבל קרובים מ"מ גם קרובי האח קרובים הם:
ועוד נראה שאם קידש בקדושי כסף לפני קרובי אם דלרמב"ם נמי לא הוו קדושין דהא קדושי כסף קרי להם הרמב"ם ג"כ דברי סופרים ואי משום שאינם מפורש בתורה קרי להו דברי סופרים א"כ גם בקרובי אם י"ל כן והוה כמקדש קדושין דרבנן בפני פסולי עדות דרבנן קי לא הוו קדושין: (יז) כופין אותו. הוא לשון הרמב"ם כפי מה שהעתיק בטור. והקשו למה נכוף אותו ליתן גט אם רוצה לקדשה מחדש. ולענ"ד נראה דהרמב"ם לשיטתו דפסק בפי"ד מאישות באמרה מאוס עלי כופין אותו להוציא אלא שכתבו במ"ת שצריכה ליתן איזו אמתלא לדבריה וכאן הוה כנותנת אמתלא שמחזר אחר עדים שקרים אלא דבעלמא לאו כל כמינה לאורועי סהדי. אבל כאן שהריעותא לפנינו שפיר הוה כמו אמתלא שיכפהו ע"פ שופטי המדינה להוציא, וא"כ מיהת לדידן דלא קיי"ל כהרמב"ם אין כופין אותו להוציא:
ועיין מ"ש להביא ראיה להרמב"ם דקרובי אם מדרבנן מהא דאיתא ביומא איש בבנו ובאחיו היינו אב מאמו ואחיו מאמו. וקשה הא בעינן יד העדים בראש נה וע"כ דנעשו עדים ומוכח דרוב אם דרבנן וק' לפ"ז איך ס"ד ביומא משום איש בבנו ממש ותקשי לטעמיך הא הם פסולים כיון דס"ד דבנו ממש. לכן אפשר הטעם כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ' ד' מיתות שלפי שהם ראו המעשה ולאחר הוה רק סיפור מעשה לכן מצוה ביד העדים. א"כ אפשר דשם היה קידוש השם בקרובים שראו המעשה אף שאינם כשרים לעדות. מיהו אפשר דיש ראיה דאיך אמר איש בבנו היינו כשראו המעשה א"כ איך פסיקא ליה דשמא נתכונו גם הם להעיד וה"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול דכל העדות בטילה אע"כ קרובי אם כשרים ג"כ ולא קשיא בס"ד דסבר בנו ממש די"ל דבאמת ע"כ אין פוסלין העדות:
יח החשוד על העריות בגמרא פ' זה בורר דף ך"ו ע"כ אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני תרי ארבעים בכתפי' וכשר. וכתב הרא"ש בשם ד"ת דפירש בא על העריות וכן משמע חן התוס' לכן הקשו וכ' לחלק. וכ' הרא"ש שהוא דוחק גם מדברי רש"י ורי"ף דייק הרא"ש דאיירי בבא על הערוה ממש שרש"י פירש אע"פ שאין כאן התראה ודחה דבריהם דהל"ל בא. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה צריך ביאור דרב ששת אמר עלי מרי ארבעים בכתפי' וכשר מאי בעי בזה הלשון. לכן נראה ע"פ דברי הרמב"ם שכתב דרשע לעדות הוא בעבר עבירה שנתחייב מלקות דזה נקרא רשע. וא"כ זהו תמיהת רב ששת עני מרי ארבעים בכתפי', וכיון דבר מלקות הוא הרי נקרא רשע ואיך יוכשר לעדות הא כתיב אל תשת וגו' ולגירסת הרי"ף שני לי' התם יצרו תוקפו והוא דאם לפי שעה יצרו תקפו ואח"כ מתחרט על אשר עשה זהו עיקר התשובה דהא במקדש ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו הרי דבהרהור כבר נקרא צדיק. לכן ס"ל כיון דיצרו תקפו מסתמא אחר מעשה מתחרט מיד לכן כשר לפדות שאינו בגדר אל תשת רשע דאהני לי' החרטה שיש לו מיד אבל בשאר עבירות שבקל היה יכול לכבוש את יצרו הוא בגדר רשע עד שיתברר תשובתו אבל בעריות דתקיף יצרי' מחזקינן ליה מסתמא נתחרט על שעשה וא"כ לא קשיא קושית התוס' דהא עכ"פ בשעת העדות היה רשע א"כ אף שעכשיו מתחרט הא בעינן תחלתו וסופו בכשרות גם מה שדייק דה"לל בא לאו דיוקא הוא דאנן הכי קאמרינן אע"פ שעל עריות חשוד שיתקפנו יצרו אם יבא דבר ערוה לידו אף דעכשיו מכשירין אותו דמסתמא נתחרט וניחם על הרעה אשר כבר עשהו מ"מ אצלינו עכ"פ בגדר חשוד ששוב יתקפנו יצרו לכן לא נקרא רק חשוד שלא בריר לן שבכל פעם יתקפנו יצרו וזהו עיקר הכונה אף שחשוד עכ"פ על עריות לא חשדינן לי' אעדות שקר. וברור ונכון ליישב דברי פוסקים אלו: ולפ"ז בחשוד בקול בעלמא אפשר דכשר אפי' לפדות אשה כיון דאיירי בש"ס בבא י"ל בקול כשר אפי' לעדות אשה:
וצ"ע בלשון רש"י לפי מה שהבין בו הרא"ש שכונתו בבא אלי' מדכתב אף בלא התראה וכ' הטעם משום דהיו חלקין על לא טובה השמועה ובקדושין דף פ"א פירש"י דהיו מלקין היינו בקול א"כ משמע דבקול נמי מיפסל לרב ששת דשייך נמי ארבעים בכתפי' וכשר לפרש"י:
ובחידושי אמרתי לפרש כפשוטו עני מרי ארבעים בכתפי' וכשר שהוא בניחותא היינו ע"פ מה שמבואר בגדר כל חייבי מלקות שלקו היה חוזר לכשרותו וא"כ אפשר לפרש דבניחותא קאמר עני מרי ארבעים בכתפי' היינו כשכבר לקה ארבעים או היה כשר מיהו גירסת הרי"ף התם יצרו תקפו: ומשמע מכאן דמכות מרדות היו ג"כ ארבעים דהא הכא מלא התראה איירי כמו שפירש"י, וכ"ש לפי' הרא"ש דאיירי בקול בעלמא שאין כאן מלקות של תורה ואפ"ה אמרינן ארבעים בכתפי' משמע דגם מכות מרדות היו ארבעים כמו מלקות של תורה. עי' בסמוך:
יט שחשוד בעלמא. עי' ב"ש ס"ק ך' ונראה דהיינו לשיטת הרמב"ם דאיכא לאו דלא תקרבו אבל להרמב"ן שחולק עליו אין כאן פסול דאורייתא וצ"ע דרב נחמן אמר החשוד על העריות כשר לעדות ורב ששת מתמה ארבעים בכתפי' וכשר וקאמר מודה רב נחמן לענין עדות אשה. ואי מיירי בפסול דרבנן א"כ לפי תמיהת ר"ש היינו דליפסלי מדרבנן ובפסולי דרבנן לא נפסל בלא הכרזה והשתא היכי קאמר מודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול משמע לר"ש היה פסול לכל עדות בלא"ה הא גם לרב ששת יש חילוק כיון דלעדות אשה הטעם משום חשוד א"כ יש לפסלו אפי' בלא הכרזה. ומזה יש להוכיח כפי' ר"ת דאיירי בבא על הערוה דהוה פסול דאורייתא וצ"ע עי' בסמוך: (כ) בין לענין קדושין. היינו לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דפסול לעדות בין לאפוקי בין לעיולי. והקשה הב"ש דאי פסול לעיולי ע"כ הטעם משום מים גנובים ימתקו ובשלהי נדרים מוכח דלא חיישינן להך מים גנובים ימתקו וכתב שיש ליישב בדוחק. ובאמת לק"מ דכיון דאמרינן בנדרים דניחא לי' דלימות והיינו שתהא פנויה א"כ גם הכא כשמעיד לעיולי היינו שקידשה וי"ל שהוא שקר ובאמת לא קידשה ונתכוין כדי שלא תתקדש באמת וקאי באיסור אשת איש ואם תהי' תחת זה שלא קידשה לא יבא אלי' באיסור אשת איש והוא נכון אדרבה על פי גרסת רש"י שכתב ד"ה הא עדיפא לי' דתהוי אסירא עלי' ולא תהוי שכיחא לי' דאי משקר באמת אינה אסורה לו שהרי באמת אינה מקודשת. עוד אפ"ל אפי' כפי הבנת הב"ש דבנדרים אם אמת שבא אלי' הרי אסורה עליו עולמית דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לו ואסורה לו מן התורה א"כ אין כ"כ מים גנובים יותר בשביל איסור אשת איש דחמיר טפי אבל הכא דמעיקרא פנויה דהוה היתר לנגד איסור אשת איש מיהו הראשון עיקר עיין בסמוך:
כא לפני רשעים. אפשר דדוקא בשניהם מודים חיישינן אבל אם מכחישין אין להחזיקה באיסור ע"י הרשעים הללו. עיין בספרי גט מקושר דף י"ו ע"ד וכן מוכח דקשה בעובדא ברא דחבילה דפריך אי דאית לי' סהדי להאי ואית לי' סהדי להאי כו'. וק' נוקמה שיש להם עדים פסולים רק לענין גט צריכא דחיישינן אלא ודאי בהכחשה לא חיישינן להו:
ואין להקשות נוקמה במתני' דהאומר לאשה קדשתיך היינו שיש פסולין דיכולה האשה להכחישן דאין זו קושיא כ"כ דעדיפא מני' משני אבל אחבילה קשה שא"צ לדחוק בש"ס אלא א יכולה להכחישן וא"צ גט כלל: וכ"ש שיש לסתור בזה דברי ש"ג שהביא ב"ש ס"ק י"ט דאם קידש לפני גזלנים חוששין לקדושין כיון שאינו דבר שחשוד בו דקשה לוקמה הך דחבילה כה"ג: סימן: