טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן מא
א שתי נשים. הטעם מפורש בש"ס כדרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה ונחשך אחריו הר"ב כתב הטעם דאמר קרא אשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהיו לך לקוחין אפי' באחת מהן ורבא פריך אי הכי היינו דכתיב ונכרתו הנפשות העושות אם אין לקוחין כרת מי מיחייב. א"כ תמוה איך כתבו הרמב"ם והר"ב דרשא שנדחית. ואפשר ליישב דבלא"ה תמה הרשב"א אביי דס"ל קדושין שאין מסורין לנשואין הוו קדושין ודרבה משמע דלא ס"ל א"כ איך מוקי מתני' דהא אביי אותיב טובא ארבה.. לכן י"ל דודאי יש לתרץ קושית רבא כרת מי מיחייב די"ל דה"ק אם קידש אשה ואחותה לא תקח לצרור ואין כאן ליקוחין דלא תפסי קדושין. וא"כ למאי דקי"ל בקטנה שלא הגדילה והגדילה ובא אלי' דהוו קדושין דאורייתא וא"צ גט משני כדאיתא ביבמות דף ק"י היינו משום דאמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין בקטנה ומכוין לשם קדושין א"כ שפיר י"ל דה"ק קרא אשה אל אחותה לא תקח לצרור שאין הקדושין תופסין וא"כ כשכנס אח"כ לאחת מהן א"כ אדם יודע שאין קדושין תופסין כונס לשם קדושין וא"כ זו שכנס ראשונה נקנית לו לגמרי וממילא חייב כרת על השניה. וצ"ל דקשיא לרבא איך יפרנס שמואל מתני' די"ל צריכה גט משני ולא אמרינן אדם יודע, כו' וכנס לשם קדושין וא"כ צ"ל כדרבה אבל אביי י"ל דס"ל כרב למאי דמותיב דלא אמרינן הך סברא דכל שאינו בזא"ז א"כ ע"כ כרתי בר חמא ס"ל ומפרש כדפרישית דאביי משמע דס"ל כרב כדאמר בשבת דף כ"ב כל מילי דמר עביד כרב. וא"כ א"צ לסברא דכל שאינו בזה אחר זה. ושפיר יש לפרש הטעם מקרא דרמב"ח וא"ש. והיינו משום לא תקח לצרור שחורה שאין קדושין תופסין כלל לאפוקי אילו היו קדושין תופסין לא הוה שייך כרת אפי' בא אל אחותה דעכ"פ ספיקא הוא שמא בזו תפסי קדושין א"כ לא הוה כרת בהחלט משא"כ אי אין קדושין תופסין:
ועוד נראה ליישב דברי הרמב"ם בפי' המשנה די"ל קושית רבא דתקשי מדכתיב ונכרתו הנפשות העושות אי קדושין לא תפסי כרת מנין. וי"ל קושיא זו. דודאי למאי דקי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ דוקא בחייבי כריתות לא תפסי קדושין. א"כ יתפרש קרא דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות א"כ שפיר הוה נתינת טעם למה לא יהיו לך לקוחין אפי' באחת מהן משום שהם חיובי כריתות. כי לולא זאת שפיר היו תופסין הקדושין בשניהם וא"כ לא קשיא קושיא דרבא כלל. אלא דרבא מקשה לסתמא דמתני' דהמקדש אחר שיחלוץ ליך יבמיך כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ לא תליא תפיסת קדושין בחייבי כריתות. א"כ אין לך לפרש שהכרת נתינת טעם על תפיסת קדושין. דלא תליא בכרת כלל. וע"כ הוא כפשוטו. לכן פריך שפיר. מיהו לדידן דקי"ל דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות דוקא וקדושין תופסין בחייבי לאוין שפיר יש לפרש נתינת טעם דכרת על תפיסת קדושין ושפיר י"ל כדרמב"ח. לכן ניחא לי' להרמב"ם דרשא דקרא דכן מוכח לאביי דלא ס"ל סברא דכל שאינו בזה אחר זה. ומוקי מתני' כרבנן דקדושין תופסין בחייבי לאוין. והך דאחר שיחלוץ לך יבמיך י"ל דס"ל כרב דאין קדושין תופסין ביבמה. וא"ש דברי הרמב"ם בפי' המשנה. וא"כ לדידהו אין כלל זה מוכרח ועי' בעירובין דף נו"ן דשמואל לא ס"ל דרבה. ולמ"ש ניחא וא"צ לחלק כמ"ש התוס':
ויש לעיין אם קידש שתי אחיות לאתר שלשים יום ומתה אחת מהם אם נימא דהוו קדושין של הקיימת ולא דמי למקדש לאחר שתמות אחותיך דאין בידו לקדשה עכשיו שהיא קיימת. אבל כאן בידו לקדש הקיימת ובשעת חלות הקדושין מותרת לו שכבר מתה אחותה או דמ"מ קדושין ראשונים אינם ועי' בי"ד סי' ש"ה סעיף י"ג:
ב כולן צריכות גט כו' שמא כו'.
צ"ע דכיון דעכ"פ אין כאן קדושין וא"כ נימא לאוקמא כל אחת בחזקת היתר. דשתא נתפסו הקדושין בה ולא נאסרה לו. וצ"ל דאיכא חוקה להיפוך דנוקמה בחוקת היתר לכל העולם ונתפסו קדושי אחותה. לכן הוה ספיקא דאורייתא ואסורה לו מן התורה דהא רבא דיליף קדושין שאין מסורין כו' מן התורה. כמבואר בש"ס מכי יקח איש אשה ובעלה, דקדושין שאין מסורין כו' לא הוה קדושין. משמע דאסורה הביאה מן התורה. ולא שייך לאוקמה בחזקת היתר למקדש ואין לומר משום דהוה תרתי דסתרי דגם על שני' נאמר שתהא בחזקת היתר והיא נתקדשה לכן לא אזלינן לקולא דא"כ ה"ל למימר דדמי לשני שבילין שכל אחד מותר בטהרות ותולה בשני וכאן משמע דמן התורה אסורה והוולד ספק ממזר מכל אחת ואפי' לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. י"ל כאן דמי לאתחזק איסורא דנתפסו קדושין באחת מהן והוה כחתיכה אחת משתי חתיכות דגם להרמ"ם ספיקא מן התורה אסור:
ועיין פרש"י שפירש קדושין שאין מסורין כו' דמפרש רבא מדכתיב ובעלה דבעינן שתהא ראוי' כו' והתו' הקשו עליו דהא קדושין תופסין בחייבי לאוין לכן פירשו דהיינו שבא האיסור מחמת הקדושין. וקשה לדעת הרמב"ם דחייבי לאוין בלא קדושין אינו לוקה. א"כ בכל חייבי לאוין האיסור מחמת הקדושין. ואפשר לומר בחייבי לאוין ע"כ כיון דליכא לאו בלא קדושין א"כ ע"כ לומר דתפסי הקדושין. שאם תימצי לומר שלא יתפסו הקדושין א"כ אין כאן חייבי לאוין כלל. משא"כ בחיובי כריתות הוו חייבי כריתות אף בלא קדושין. ובזו יש לפרש דברי רבא בר אהינא אסברא לי לשון לי דייקא דאביי לשיטתיה דהיו לוקין בלא קדושין כדאיתא בגמרא קדושין דף ע"ח דמשם מקור דברי הרמב"ם. ואביי דס"ל בלא קדושין הוי לוקה א"כ בכל חייבי לאוין סגי גם בלא קדושין. א"כ מוכח מדתפסי קדושין בחייבי לאוין וכקושית התוס' על פרש"י. ע"כ קדושין שאמ"ל הוו קדושין. אבל לי לפום שיטתי דידי דס"ל דאין מלקות בחיובי לאוין בלא קדושין א"כ לא מוכח מחייבי לאוין דע"כ הוה קדושין דאל"כ אין כאן לאו דחייבי לאוין כפי שיטתו של הרמב"ם. לכן צריך קרא אחרינא ולכן אמר אסברא לי דייקא:
ג הרי כולן מקודשות. כן דעת הרי"ף והקשו המפרשים הא סתמא דגמ' פריך ולטעמיך אי דאמר כולכם קני את וחמור הוא הרי סתמא דש"ס ס"ל דכולכם לא מהני. וכתבו דהסוגיא קאי דלא כהלכתא ואנן קיי"ל קנה מחצה. מיהו דוחק לומר דסתמא דש"ס מקשי דלא כהלכתא. ואפשר לומר דבלא"ה הקשה הרשב"א לאביי תיקשי מתני' למה במקדש אשה ובתה אינה מקודשת הא אביי לא ס"ל כל שאינו בזה אחר זה אפי בבת אחת אינו. לכן נראה דבלא"ה קשה מאי פריך מנא הני מילי נימא להכי אינה מקודשת משום דלא תפסי קדושין בתרווייהו דהוה קני את וחמור. לכן י"ל דבאמת הסוגיא לדידן דקיי"ל קנה מחצה וא"כ י"ל אביי באמת ס"ל לא קנה כלום והוה טעמא דמתני' משום קני את וחמור. וא"כ פריך שפיר ולטעמיך לאביי גופי' דלא ס"ל כל שאינו בזה אח"ז ע"כ טעמא דמתני' משום קני את וחמור וא"כ לא מצי איירי בכלכם. והשתא לדידן דקיי"ל קנה מחצה שפיר נכריות מקודשת והא דפריך אביי ממעשר ומשמע דלדידי' ניחא לא קשי' נימא גם במעשר חשוב קני את וחמור י"ל דקני את ואמור היינו משום שבא להקנות בקנין אמרי' כיון דבטל מקצתן בטל כולו אבל במעשר שהחיוב מצד עצמו להפריש המעשר א"כ מה שמרבה אינו מתבטל מצד קני את וחמור שעכ"פ החיוב בתוכו ולא פריך רק משום דלישנא לא מהני' משום כל שאינו בזא"ז ולא מהני הפרשתו ובאמת הקושיא לרבא לשיטתי' דס"ל במתני' משום כל שאינו בזא"ז. א"כ ע"כ לא ס"ל סברא דקני את וחמור מתוך שלא קנה מקצתו לא קנה כלום להכי פריך לי' ממעשר וא"כ פריך שפיר לאביי לשיטתי' דס"ל קני את וחמור לא קנה כלום דליכא טעמא אחרינא במתני' לדידן וא"כ י"ל לדידן שפיר דקיי"ל קנה מחצה א"כ אין תפיסת הקדושין של הראויות בטל:
ועוד נראה דודאי אביי לשיטתו דס"ל בגיטין דף ט' בעבד שהביא גיטו דלא פלגינן דיבורא וא"כ לאביי ע"כ קני את וחמור לא קני דהא ס"ל דלא פלגינן דיבורא וא"כ י"ל דהיינו טעמא דאביי במתני' ג"כ. ובמעשר לא שייך לא פלגינן דיבורא דכולו ראוי לעשר על מקום אחר. אבל באשה שאי אפשר שיתפוס דיבורו ב' אחיות לכן פריך שפיר לאביי ולטעמיך קני את וחמור והיינו לפום שיטתי' ראביי וכאמור:
ועוד נראה ליישב דברי הרי"ף. דודאי קשה מאי פריך מנא ה"מ הא י"ל משום קני את וחמור לכן י"ל דאינו מדמה הקדושין עצמן לקני את וחמור דקדושין לא דמי לקנין ואם קידש שתיהן בשטר והאחת נעשית שליח לחברתה. וכיון דהשטר א"צ שיהי' ש"פ ולא קפיד על גוף השטר שפיר י"ל דאחת תהא מקודשת אי לאו טעם המפורש בגמרא. והא דפריך מכולכם קני את וחמור היינו משום הכלכלה עצמה שקיבלה אחת בשביל כולן. וכיון דהוא נתנה לקדושין א"כ לא קנו האחיות חלקן א"כ שפיר דמי לקני את וחמור מתוך שלא קנו האחיות גם נכריות לא קנו א"כ אין כאן כסף קדושין. אלא די"ל דהך מילתא תליא במקדש אחותו אי אמרי' מעות פקדון שפיר יש לדחות לקני את וחמור דהא אדם יודע שאין קדושין תופסים בשתי אחיות א"כ לא היה דעתו להקנות בשביל האחיות וא"כ מתוך שאחיות לא קנו גם נכריות לא קנו ודמי לקני את וחמור. וא"כ י"ל הרי"ף לשיטתו דפסק כשמואל דמעות מתנה א"כ שפיר קנו כולם האחיות לשם מתנה ונכריות לקדושין ולא חשיב קני את וחמור וסוגית הש"ס דמדמי לקני את וחמור היינו לרב לשיטתו דאמרי' התם בדף נ"ב דקדושין שאין מסורין כו' מספקא לי' ולרב לשיטתי' דס"ל שאין כוונתו לשם מתנה מדמי שפיר לקני את וחמור. והרי"ף פוסק כשמואל דמעות מתנה שפיר קנו כולם ולא דמי לקני את וחמור כיון דקני כולם למאי דקיי"ל מעות מתנה כדלקמן סי' נ' ס"ב:
גם י"ל בפשיטות להרי"ף דבגמרא דף נ"ב אמר רב ש"מ ממתני' ארבע ונקט בידי' תלת ואידך מה הוא קדושין שאין מסורין כוש ופריך ונחשבי' ומשני מספקא לי' אי כאביי אי כרבא. והשתא י"ל דפריך אי דאמר כולכם קני את וחמור הוא אע"ג דקיי"ל קנה מחצה וכיון דמוכח ממתני' קנה מחצה א"כ ה"לל ש"ח ד' דקני את וחמור קנה מחצה ולהכי הרי"ף לא הביא הך דהראוי' כו' ועי' בסמוך:
ד וי"א שאף נכריות אינן מקודשות. זו דעת הרמב"ם. וכתב הר"ן ליישב אף דקי"ל בקני את וחמור קנה מחצה דכאן דרך הלוקח לקנות רע ויפה כאחת ואם בטל באחת בטל בכולן משא"כ בקני את וחמור אף שהחמור אינו בר קנין מ"מ האדם יכול לקנות. ולי נראה ליישב דברי הרמב"ם דלשיטתו אזיל. דודאי קשה לומר דהסוגיא אזלא דלא כהלכתא דקיי"ל קנה מחצה. לכן אפשר לומר ע"פ מאי דאיתא בב"מ דף ח' מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח. וא"כ י"ל במתני' שקיבלה אחת ע"י כולן (היינו שקיבלה אחת ע"י כולן) א"כ הוה מטעם שליחות א"כ כיון שקיבלה א' ע"י כולן הוי כקיבלו בעצמן. וא"כ כיון דלא קנו האחיות חלקן א"כ הוה כאלו הגביהו חרש ופקח מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח וכאן נמי שנתן לאחיות בתורת קדושין ואין הקדושין תופסין בהם, א"כ מתוך שלא קנו האחיות גם הנכריות לא קנו וממילא אין כאן קדושין: אך זה אינו אלא אם נאמר דהמעות פקדון א"כ לא קנו האחיות כיון שאין קדושין תופסין בהם שעכ"פ אחת מהנה אינה מקודשת. אך אם נאמר מעות מתנה במקדש אחותו. א"כ י"ל ג"כ אדם יודע שאין קדושין תופסין בשתי אחיות ונתן לשם מתנה א"כ ספיר קנו כולן. והנה הרמב"ם פסק בהך דפליגי רב ושמואל בב"מ דף ט"ו פ"ב כרב. ובקדושין במקדש א אחותו פסק מעות תתנה. וכ' האחרונים דס"ל בצריכותא דש"ס דמתנה לנו נראה לא יהיב. וא"כ הכא נמי לענין קדושין בקידש שתי אחיות לא אמרינן מעות מתנה וא"כ אפי' לדידן ליכא לאוקמה בכולכם דא"כ לא קנתה בתורת שליחות מה שנתן בשביל האחיות והיא נתכונה לזכות לכולן א"כ הוה לי' כחרש ופקח דמתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח ולא קנו כלום. וא"כ הקושיא שפיר לכ"ע דבכה"ג לא קנו אפי' למ"ד קני את וחמור קנה מחצה כאן לא קנו כלום כיון שגם האחיות לא קנו. וא"ש דברי הרמב"ם לשיטתי' דס"ל בנוכראה מעות פקדון א"כ י"ל דלא קנו וממילא לא הוי קדושין וא"ש:
והרא"ש כתב לחלק בין קני את וחמור שהם שני דיבורים. אש קנה מחצה שהוא יכול לקנות אע"פ שאין החמור קונה משא"כ בכולכם שהכל דיבור אחד. ויש ראי' לדבריו מהא דבדף נ"א רבא מתרץ לטעמי' כו' מעשה כו' ואמר כולכם ואחת מב' אחיות מקודשות לי בכלכלה זו ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות וקשה אכתי ה"ל כקני את וחמור שהרי אין האחיות מקודשות אע"כ כדברי הרא"ש כיון שהוא בשני דיבורים לא הוה קני את וחמור דהא לרבא קדושין שאמ"ל לא הוו קדושין.
ובפרש"י כתב ליישב זה דאחיות לא תקרי את וחמור כיון דבת תפיסת קדושין היא אלא דלא נודע איזו היא המקודשת. אבל להרא"ש ניחא טפי. גם קשה לסברת הר"ן דלא ביקש רק לקנות הכל כפי דבריו א"כ אין דברי רש"י מספיקין דמ"מ ה"ל את וחמור שהרי אין שום אחי' מקודשת והוא לא ביקש רק שתהי' האחי' ג"כ מקודשת. מיהו מ"ש לעיל לדעת הרמב"ם י"ל שפיר דבכה"ג שפירט כל אחד בפני עצמו כיון שלא יזכה רק לכל אחת בפני עצמה ולא נתכוונה לזכות רק בשביל אותן שהקדושין תופסין בהם כיון שפירש כולכם בפני עצמן משמע שהם יקנו לפי ערך. וכיון דחילק הדיבור לא נתכונה רק לזכות בשביל כולן המחצה ובשביל אחת מן האחיות המחצה שלם כיון שהנפרטים רבים לכן נתכונה לזכות המחצה לחוד בשביל הראויות להתקדש משא"כ בדיבור אחד כולכן מקודשת הרי נתכונה לזכות לכולן כאחד וצ"ע:
ויש ללמוד מהך שלעולם הנפרטים אין להם רק מחצה. א"כ בכולכם ואחת משתי אחיות אף לדידן דקי"ל קדושין שאמ"ל הוו קדושין אם אין במחצה ש"פ לכל אחת אינן מקודשות דהשתי אחיות יש להם מחצה א"כ צריך שיהי' שיעור פרוטה לכל אחת מהנכללים.
וכן הדין אם אמר הרי כולכם ופלונית מקודשת בדבר זה שצריך שיהי' שוה פרוטה במחצה לפום הך דינא וצ"ע. ועי' בסמוך:
ה או אחותו. לפמ"ש לעיל בישוב דברי הרמב"ם אינו מתיישב באחותו דהמעות מתנה וקנו כולן. לכן אפשר ליישב בע"א והוא ע"פ מה דאמרינן בגמרא דפליגי במקדש אחותו לרב מתנה ולשמואל פקדון ופריך ולימא לה ומשני או כסופא ליה תלתא או דלא מקבלא מיני'. וא"כ אפשר לומר דבסתמא קדושין לא תלינן במתנה ופקדון. א"כ י"ל דזה דוקא בסתם קדושין משא"כ בהך דאחת אינה ראוי' לקדושין וע"כ כיון לשם פקדון א"כ אפשר דבכולהו לשם פקדון קאמר כיון שכללן כאחד ולא הוה ידים מוכיחות שנתכוין לקדושין. וא"כ י"ל דהא דמקשי מקני את וחמור היינו לאביי לשיטתי' דס"ל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים צריך לאתוי' עלי' מטעם קני את וחמור. אבל לדידן דקי"ל כרבא י"ל משום ידים שאין מוכיחות. ובהכי ניחא הא דמוקי רבא כולכם ואחת משתי אחיות וקשה הא נמי ה"ל קני את וחמור. ולפ"ז י"ל דבכה"ג שפיר מקרי ידים מוכיחות מדלא כללן בכלל אחד. וא"ש ליישב דברי הרמב"ם מ"מ לא נמנעתי מלכתוב דברים הנ"ל שניתנו ליאמר. ולדינא ודאי מידי ספיקא לא נפקא עי' בסמוך:
ו הראוי' לנשואין כו' יש לדקדק דלפי שיטת הרמב"ם דלא מהני קני את וחמור א"כ באחת מהן שפחה או כותית שאינה ראוי לקדושין והשליח נתרצה לקבל בשליחות כולן נימא על השליחות מתוך שאין שליחות השליח על השפחה וכותית יתבטל ג"כ השליחות בשביל הראו ות. וי"ל דמ"מ לא נעשה שליח רק כפי רצון המקדש והמקדש לא נתרצה רק על הראויות א"כ נסתלק ממילא שליחות הבלתי ראויות שאין לשליח לקבל רק לפי דעת הנותן: