אור ברסלב

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן מ

סימן לט

א בפרוטה זו. עיון מק"א שנסתפק אם קידשה בפחות מש"פ לאחר למ"ד ובהגיע זמן הוקרה אם מקודשת והביא ראי' ממעשר שני דמקודשת אע"ג דכאן אינו ש"ש וע"ש. ויש לדחות דמעשר גם בשעת קדושין ש"פ בירושלים רק שצריך הוצאות ע"כ אין קונין אותו וגוף המעשר ממון ועומד ליכנס לירושלים משא"כ בפחות מש"פ דמצד עצמו לאו ממון הוא. ועיין במל"מ פ"ה מאישות בשם הרדב"ז באם זרק לה קדושין ולא היו שוין פרוטה וקודם שהגיעו לידה הוקרו ועמדו על פרוטה וכתב דבתר מאי דאתי לידה אזלינן ואז היו ש"פ. ושוב הביא תשובת רדב"ז בקידשה באיסורי הנאה בחולה שאין בה סכנה וכתב דאינה מקודשת וכתב דהתשובות סותרות זא"ז. ובאמת הדבר ברור שאין כאן סתירה דשאני בקדשה באיסורי הנאה שאין דמים לאיסורי הנאה ולאו דידי' הם, מה שאין כן פחות משוה פרוטה דמ"מ שלו הוא וכמ"ש לעיל סימן כ"ח. מיהו בענן וה אם היו ש"פ בשעה שמסרן לה ואח"כ הוזלו נראה דבלא"ה צריך להבין לפי מה שכתב הר"ן וכן ברמ"א לקמן בקדושי כסף אפי' נתאכלו המעות הוה מקודשת ובקדושי שטר בעינן שיהיה בעין כמ"ש רמ"א בסמוך וכן צריך שיהיה ברשותה משמע בקדושי כסף אפי' אינם ברשותה והם בעין ג"כ מקודשת. וקשה איך תתקדש כיון שבשעת חלות הקדושין אינם ברשותה בשלמא בנתאכלו י"ל דמ"מ היא חייבת בהם ואכלתן ואי הדרא בה מחויבת לשלמן אבל בהם בעין ואינם ברשותה איך תתקדש וצ"ל דמיד שמסרם לה זכתה בהם עכ"פ לענין שיהיו שלה לגמרי והיינו דאמרי' בגמרא דלמלוה לא דמי ולפקדון לא דמי לפקדון לא דמי דפקדון ברשותא דתרי קתתאכלו והני ברשותא דידה קמתאכלי למלוה לא דמי דמלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ולכאורה הוא כשפת יתר דהוה סגי בהך טעמא לחוד דלא דמי למלוה משום דבתורת קדושין באו לידה. אלא נראה דעיקר כונת הש"ס לומר דלכך לא דמי לפקדון דכאן כיון שעיקר הקדושין חלין לאחר שלשים יום א"כ י"ל עד שלשים יום הוו המעות כפקדון בידה. ולזה חילק הש"ס דאם היו פקדון ואכלתן חזרו למלוה אבל החילוק דפקדון ברשותא דמארי' מתאכלי ונעשו תלוה אבל הני ברשותה דידה מתאכלי שנתנן לה שיהיו שלה ושיהיה רשות בידה לאכלן שאין הקדושין אלא מחוסרין זמן. ולהכי ס"ל להר"ן שאפי' חור הוא אין צריכה להחזיר הקדושין דלהכי נקרא בתורת קידושין ומתאכלי ברשותה שהרי אין דעתה לחזור. אבל אם יש בידו לחזור איך תאכלם ברשות שמא יחזור הוא. וא"כ מיד בשעת מסירה זכתה בהם ושלה הם לגמרי. ומ"מ חלין אחר שלשים יום שכבר קיבלה הכסף הראוי לקדושין. וא"כ נראה דא"צ שיהיה ברשותה בסוף למ"ד שכבר הם שלה היכא דאיתנייהו שהרי כבר זכתה, בהם משעה שקיבלתן ואפי' זרקתן לאיבוד דהא אינה מקודשת בחוב רק במה שקיבלה מיד לכן א"צ שיהיו ברשותה א"כ חזה נמי משמע דכל ששוין פרוטה בשעת קבלה אע"פ שהוזלו אח"כ מ"מ הרי קיבלה פרוטה. וכחו כן בלא היו ש"פ בשעה שמסרן לה כיון שכבר זכתה בהם להוציאן ברשותה הוקרה ואינה מקודשת בודאי ואם חזרה אינה צריכה להחזיר רק מה שקיבלה שאפי' בהלואה אם קיבל חצי פרוטה והוקרה א"צ להחזיר יותר ממה שקיבל. א"כ בכה"ג אינה מקודשת ונא דמי לתשובת רדב"ז דשם בשפה שבאו לידה היו שוין פרוטה אבל כאן כשבאו לידה וזכתה בהם לא היו ש"פ ואינה מקודשת:

ובהכי ניחא החילוק דגבי בזו בזו בזו אם היתה אוכלת ראשונה דמיא למלוה דשם כל שלא קיבלה כולן לא נגמר ענין הקדוש ולא היה לה לאכלן עד שיבאו כולם לידה אבל כאן אדעתא דהכי יהבינהו לה שיהיו ברשותה לגמרי:

ובלשון הרא"ש שכתב הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה אי חזרה בה בעי' לאהדורי להני דמי הלכך חשבינהו כאלו איתנייהו בעינייהו, ע"כ. וצריך להבין שהרי מקדש במלוה אף שמחוייבת הדסים וע"י הקדושין פטורה מדמים ואפ"ה לא הוה קדושין וא"כ אין זו טעם שלא יוחשב מלוה. ונראה כונתו דמלוה לא בא לה הנאת השתמשות הדמים ע"י הקדושין שכבר הי' לה כח במלוה משעה שנמסרו לה בתורת תלוה אבל הכא כל כח ההשתמשות שהיו לה במעות הוא על דפת קדושין ואי חזרה בה בעי לאהדרינהו ואין לה להשתמש בהם כלל, נמצא שהנאת המעות הם ע"י קדושין וע"י קדושין נתאכלו בהיתר. נמצא שעיקר מה שנתאכלו הם בתורת קדושין ועמ"ש בסמוך ס"ק ב': (ב) ואם חזר כו'. דעת הר"ן אם חור הוא אינו צריך להחזיר דאם היתה צריכה להחזיר היה מלוה שהרי לא זכתה בו. וכתב הב"ש דבתשובת הרא"ש משמע שאם חזר צריכה להחזיר. ומכל מקום לא דמי למלוה דבתורת קדושין בא לידה דהוה כאילו התנה אם לא יחזור. ונראה דנ"מ בזה אם אמר בפירוש הא"מ לי לאחר שלשים יום אם לא אחזור דלדעת הר"ן בכה"ג בנתאכלו המעות דמו למלוה. א"כ צריך להיות המעות ברשותה בסוף שלשים משא"כ לסברת הרא"ש דבכה"ג נמי אמרינן בתורת קדושין באו לידה א"כ אפי' אין הכסף ברשותה בסוף למ"ד מקודשת ג"כ:

ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרי"ף שפסק כרב דמספקא לן אי הוה תנאה או חזרה ולא הביא לדאביי שהוא הדין הנזכר בסעיף ד' דלאביי אליבא דרב מאמצעי א"צ גט. ולפ"ז י"ל דודאי לשיטת הר"ן ע"כ אם אמר לאחר שלשים יום הכונה שיחולו לאחר שלשים יום ונותן לה הכסף בהחלט לענין שאם יחזור הוא ישאר לה הכסף דאל"כ ה"ל מלוה מיהו באם אמר מעכשיו ולאחר שלשים אי תנאה הוא פרש"י שהוא תנאי אם לא יחזור או חזרה לגמרי וצריך להבין דקשה אם היא חזרה א"כ כשאמר מעכשיו היה כוונתו שתתקדש בלי תנאי וא"כ למה אמר מעכשיו כלל הא כל קדושין הוא שאומר סתם ואין דרך לפרש מעכשיו לכן צ"ל דאמרינן שמא חזרה הוא מדלא אתר בפירוש אם לא אחזור לאחר למ"ד יש לנו לומר שבתחלה ביקש לומר מעכשיו אם לא אחזור ואח"כ חזר מזה שעלה בדעתו להתנות ולא התנה בו כדי שלא חהי' מקודשת למפרע ולא ביקש לקדש רק לאחר ל' יום. אבל פשיטא שהתחלת הדיבור מעכשיו מורה שלא קידשה בהחלט וביקש להתנות איזה דבר אלא דאמרינן דכיון דלא אמר בלשון תנאי כדרך הלשון אמרינן שמה שביקש לומר בלשון תנאי אמרו בלשון חזרה:

ועם זה נבין עומק לבו של רש"י דבדשמואל פירש דהתנאי שאם ימות לא יהיו קדושין וברב מספקא לי' דתנאה הוא אם לא אחזור בו וכבר תמהו כל מכפי לב על שנותו את טעמו מרב לשמואל דלשמואל יהיה התנאי אם יפות ולרב אם לא יחזור בו ונלאו כל חכמי לב ליישב בישוב הגון גם אנחנו אמרנו כמה ישובים אבל העיקר נראה דודאי לשמואל דתנאה מפרשינן ליה כפשיטה וכמ"ש הרמב"ן דקאי על חיתה שכן הפרוש הפשוט אבל לרב דמספקא לי' אי תנאה הוא או תורה ובודאי דאי אפשר דההתחלה שאמר מעכשיו לא הוה דעתו לתנאי כלל דא"כ למה אתר מעכשיו בהתחלת דיבורו אע"כ אנן אמרינן שהתחלת הדיבור מעכשיו ביקש להוציא תנאי מפיו אלא כיון שלא אמר בלשון תנאי נמצא שאמרינן שחור מלשון תנאה לחזרה בהחלט. ומהשתא אין לנו לומר שכשהתתיל לומר מעכשיו היה דעתו לסיים אם לא ימות ואח"כ חור בו והשאיר לו כח יותר שאפי' יחי' לא יחול קדושין רק לאחר שלשים יום דא"כ אכתי מטונך למה לא פרט לשון תנאי מעכשיו אם לא אחזור וע"כ עתה צריך (לותר) שהשאיר לו כח יותר שאפי' לא יחזור לא יחולו קדושין קודם שלשים יום כלל שכל ששינה מתנאי לחזרה ע"כ לומר שביקש להשאיר לו כח יותר ולגרוע כח הקדושין יותר נמצא שאם באת לומר שתחילת אמירתו מעכשיו היתה כונתו אם לא יפות ושוב חזר להשאיר לו יותר כח שאפי' יחי' יבטל הקדושין דא"כ אכתי הי' לו לסיים בלשון תנאי מעכשיו אם לא יחזור וע"כ אתה צריך לומר שגם בזה לא שוה לו שיהיו הקדושין למפרע אם לא יחזור כי רנה לגרוע כח הקדושין אפי' שלא יחזור בהם ולוה להורות נתן רש"י בלשונו הצח שע"כ אם חזרה הוא הוא אפי' מזה התנאי שיתלו הקדושין בחזרה ושיהיו קדושין מעכשיו אם לא יחזור וא"כ לשמואל שפיר פרש"י כוון דלשון תנאי הוא בהחלט לא השאיר לו שום כח רק אם יפות וכמ"ש הרמב"ן אבל לרב שחוזר מן התנאי ע"כ לומר דאנן דייקינן מדלא סיים לשון תנאי שאפילו אם היה התחלת דיבורו מעכשיו אם לא יחזור גם מזה חור מדלא סיים זה בלשון תנאי וכ"ש שאם מיתה כונתו אם יפות פשיטא שחור מזה כיון דלא סיים בלשון תנאי אלא דאפילו מן התנאי החזרה מוכח שחזר לרב ולהכי אסברא לה רש"י לרב שאפילו אם יוכלל בתנאו שלא יחזור בו ע"כ שחזר גם מזה אי חזרה הוה וכיון שבא רב לגרוע כח התנאי א"כ אפילו אי תנאה הוה יש לנו לומר שעכ"פ הי' התנאי על שיור כח החזרה וממילא משפע כיון דאינו לשון תנאי כפשוטו שהשאיר לו כח אפילו על חזרה או דרש"י נקט בדרך רבותא דלרב אפי' מתנאי כזה חזר דאנן לא ידעינן מה שהי' רוצה להוציא מפיו אחר מעכשיו ודברי רש"י מזוקקים: ונשוב לדברי הרי"ף דאי נימא שבתחילה ביקש להוציא מפיו אם לא יחזור ושוב חזר לגמרי וביקש שלא יחולו רק לאחר ל' יום א"כ עכ"פ מלשון חזרה שעלה בדעתו לא הי' כוונתו לגרוע אלא דאמרינן דביקש שיחולו לאחר ל' יום ומ"מ ביקש שיהי' בידו לחזור ולא יתן קדושין לשבועין כמו שהי' מבקש לסיים אם לא אחזור דאז אם הי' חוזר היתה צריכה להחזיר כסף קדושין לא מפליגינן החזרה מן התנאי שתהי' לגמרי בענין אחר וא"כ קשי' אמאי אמר אביי מאמצעי א"צ גט הא משכחת לה שגם מאמצעי תצטרך גט והיינו כשלא היו הקדושין ברשותה לאחר שלשים מראשון ומאחרון ואם נאמר שהוא חזרה אם אינם בעין כיון שאמרינן שהחזרה היתה מעין התנאי שאם יחזור יוחזר לו כסף קדושין א"כ ה"ל מלוה ואינה מקודשת לראשון כלל וא"כ יש לחוש שתא קדושין ראשון נתאכלו או נאבדו או שלא היו ברשותה בסוף למ"ד דבכה"ג שלא זכתה בהם בהחלט צריך שיהי' ברשותה וא"כ יש להצריך גט גם מאמצעי דשמא חזרה לחוד הוו בכולהו אלא דשל ראשון ואחרון נתאכלו קודם ששלמו ל' יום ושל אמצעי היו קיימים:

אלא דלכאורה הא ליתה דאי הוה חזרה לחוד נמי אין צריכה גט מן האמצעי שהרי פשטה ידה וקיבלה קדושין מן השלישי:

איברא דהך מילתא נראה דתלי' בסברת הירושלמי דהירושלמי ס"ל דאין קדושין הראשונים בטלים ואם מת חלו א"כ ע"כ דלא הוו חזרה ושפיר יש לחוש לקדושי האמצעי דשמא שלו הי' בעינן ושל ראשון ואחרון לא היו בעינן אבל אי לא אמרינן כסברת הירושלמי ודאי א"צ גט מאמצעי: והנה הר"ן כתב דהרי"ף סובר כהירושלמי ולהכי הביא לישנא קמא דס"ד דלשמואל אפילו בלאחר ל' יום קדושי הראשון קיימים אפי' בלא מעכשיו וס"ל כיון דהש"ס מביא הך לישנא ע"כ מביאו להכי דנדע שאין קדושי הראשון בטלים רק אם קדמו קדושי שני לחול ולפ"ז י"ל שפיר דאביי דס"ל דא"צ גט מן האמצעי ע"כ לא ס"ל כהירושלמי להכי פסיקא לי' שא"ב גט מן האמצעי כלל דאפילו נימא דאין קדושין ראשונים ואחרונים קיימים בסוף הזמן אי חזרה הרי חזרה מן האמצעי אבל הרי"ף חייש לסברת סתמא דש"ס וירושלמי שאין קדושין הקדומים בטלים בהחלט יש להצריך גט אף מאמצעי דלפעמים קדושין של האמצעי ברשותה והראשונים ואחרונים נתאכלו דה"ל לגבי דידהו מלוה:

ואין להקשות מאי פריך לאביי פשיטא הא ודאי טובי קפ"ל לאפוקי מסברת הירושלמי דלא קשי' דא"כ למה העמיד דבריו אמימרא דרב לימא כפשיטות שאפילו מת השני בטלי קדושי ראשון וע"כ לומר דאיכא רבותא מצד עצמו ודברי הרי"ף נכונים ואפי' מתרמי שנודע שהיו קיימין או שהיה השטר ברשותה מ"מ יש להצריכה גט משום לא פלוג (גם מלתא דלא שכיחא הוא שיהי' עדים שהי' אלו ברשותה ואין דרך הרי"ף להביאה) ועפ"ז מיושבי' ג"כ דברי הרמב"ם שהצריכה גט מכולם דלשיטתי' אזיל שפסק כהירושלמי ויש לחוש שראשונים לא היו ברשותה ואפשר דאי הוה אביי ס"ל כהירושלמי הי' מצריכה ג"כ גט משום לא פלוג שאין דרך להעמיד עדים על זה ולהכי מסתם לה סתומי והכל נכון:

ג לאחר לי יום בחמ"ח ס"ס מ"ג מבואר דאחר הפסח הוא עד כ"א יום אחר הפסח וכן לענין נדרים בתר שבתא עד יום ד' כדאיתא לקמן סימן קמ"ד סעיף ו"ו לאחר שנה לאחר שבוע דיש ומן אח"כ וצ"ל דמ"מ מתחיל הזמן תיכף אח"כ כשהתנה לאחר ומן וכן אם התנה לאחר הפסח ניהי דעד רוב ימים שבין פסח לעצרת מקרי אחר פסח מ"מ כיון דגם בכלות הפסח נמי נקרא אחר הפסח חלו הקדושין שפיר. אלא דצ"ע בקדושי שטר ולא הי' השטר ברשותה תיכף אחר הפסח ואחר כך בא לידה בזמן שנקרא אחר הפסח אי נימא שעדיין הזמן בעולם וחלו מזמן. שהגיע השטר לרשותה או דכיון דלא חלו מיד אחר פסח שוב לא חיילי אף שאחר הפסח כולל כמה ימים ולפ"ז גם אחר שלשים אפשר שיכלל ג"כ איזה ימים ונ"מ לקדושי שטר וצ"ע:

ד דאם קדשה בשטר כלומר שקידשה בפירוש בתורת שטר חמ"ח ולא ידעתי כונתו מאי נמי שאומר בפירוש ואי ס"ל שאם אמר בפירוש שמקדשה בתורת שטר אפי' יש בנייר ש"פ אינה מקודשת הרי לעיל סימן ל"ב סק"ב כתב שהתנה עמה שאינה מקדשה בממון רק בשטר כשר והכי ה"ל למימר כאן ולא למסתם סתומי:

ולכאורה נראה דמאי דס"ל להרשב"א והר"ן דביש בשטר ש"פ קדושי כסף הן אפשר דאין ראיה דבשלמא בקדשה בשטר פסול אמרינן שפיר כיון שרצונה להתקדש אין לה קפידא במה תתקדש אם בתורת כסף או בתורת שטר אבל כאן אם כוונתו לכסף אפי' נקרע או נאבד מקודשת ואם כוונתו לשטר צריך שיהיה בעין וכיון דאיכא נ"מ י"ל דדוקא בשטר רצונה להתקדש כדי שאם יאבד לא תהא מקודשת. אלא די"ל כיון דקיי"ל דחוזרת א"כ אין לה נ"מ שאם לא תרצה להתקדש תוכל לחזור בה. אלא דאכתי נ"מ לפמ"ש בסק"א מיהו בלא"ה כבר שדיתי נרגא בהך דינא לעיל סימן כ"ח וסימן ל"ב. וא"כ לא הוי רק ספק קדושין אפי' יש בנייר ש"פ ואם אין השטר שוה פרוטה אי חיישינן שמקדשה בכסף יש לחוש גם בהא שמא ש"פ במקום אחר:(ה) שלשים יום. הכי מסיק הר"ן בשם הירושלמי והיינו בקדושי כסף אבל בקדושי שטר דמי להיום אי את אשתי ומדמינן לגירושין באמר היום אי את אשתי כמ"ש בסימן קל"ז וצ"ע דלעיל ל"ח פסקינן אפי' בקדושי' כסף היכא דשייר הוי ספק וכתב הב"ש דלדעת התוס' והר"ן אינה מקודשת משמע אפי' קדושי כסף מדמינן לגירושין לענין שיור ולא מצינו חילוק בין קדושי כסף לשטר לענין שיור וכן מוכח מדברי התו' פ' האומר דף ס' ממה שהקשו על פרש"י דשיור בקדושין נמי הוה כמו בגט ואמאי לא חילקו בין כסף לשטר דבכסף מהני אע"ג דאיכא שיור אלא ודאי אין לחלק בין כסף לשטר לענין זה וא"ל כיון דמבואר בנדרים דף כ"ט ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"כ מוכח עכ"פ בקדושי כסף דבכה"ג הוו קדושין א"כ אפי' בשטר י"ל בכה"ג הוי קדושין: אלא דהתם רבא לשיטתי' אזיל דאפי' בגטין בעי מרב נחמן באומר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי והשיב לו רב נחמן כיון דפסקה פסקה וא"כ אפי' בגטין מגורשת וא"כ להפוסקים שפסקו בגטין מגורשת בקדושין נמי מקודשת ואי התם ספיקא הוא הכא נמי ספיקא הוא וירושלמי דמחלק ביניהם צ"ע דבש"ס דילן לא מפליג הן בבעי' דרבי אבא דף פ"ב גבי חוץ וכן בנדרים גבי היום את אשתי לא מפלגינן כלל בין כסף לשטר ואם נימא כסוגיא דנדרים גם בשטר תהא מקודשת ואם נימא דרבא לשיטתי' כמ"ש גם בכסף לא יועיל. ואפשר לעשות סמוכין דבקדושין מקודשת דהא בלישנא קמא דשמואל אמר מקודשת לשני עד ל' יום לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון יתיב רב חסדא וקשי' לי' קדושי שני במאי פקעי, ולכאורה תמוה איך ס"ד דפקעי קדושי (שני) וגמרי קדושי ראשון הא לא קידשה לזמן. לכן י"ל דס"ד דבא אחר וקידשה היינו עד ל' יום וא"כ ס"ד דבהא שפיר קאמר דכיון דלא קידשה רק עד ל' יום פקעי קדושין בהגיע זמן הראשון ועל זה פרנך שפיר קדושי שני במאי פקעי וא"כ מתני' איירי בכל גווני שבא אחר וקידשה תוך שלשים עד שלשים של ראשון קמ"ל דלא פקעי ומקודשת לשני:

ובהכי ניחא הרי"ף שהעתיק זה והקשו עליו למה פסק בהא הלכתא כרב הא ליכא מאן דפליג ארב בהא ולפ"ז ניחא משום דע"כ אי רב ושמואל פליגי פשיטא לן דאיירי שלא קידשה השני רק על ל' יום שהרויח הראשון וגם בהא ס"ל לרב מקודשת לעולם. וגמרא מתמה אדשמואל שמסתמא לא יחלוק בזו להכי קמ"ל הרי"ף דעכ"פ הלכתא כרב אפי' במה דשייך לומר בי' פלוגתא. ומזה נדע דמתני' אפי' קידשה על ל' יום הוא:

אלא דקשיא לי איך תתקדש בקידשה לשלשים יום וכן בחוץ מפלוני נהי דמדינא לא הוה שיור מ"מ הא אי' בגמרא קדושין דף ז' באמר חצייך מקודשת לי פריך ונפשטו קדושין בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ומשני מי דמי התם בהמה כאן דעת אחרת ופרש"י וזו לא נתרצית אלא לחצי' לכן אין דיבור תופס בה וא"כ קשה איך אמרינן בנדרים דף כ"ט שצריכה גט באומר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי משום דלא פקעה בכדי הא מ"מ היא לא נתרצית רק על שלשים יום דוקא ואיך תתקדש לגמרי מ"ש מחצייך מקודשת לי דאינה מקודשת משום אף דה"ל למימר פשטי קדושין בכולה מ"מ כיון דדעת אחרת לא אמרינן פשטי קדושין בכולה א"כ גם באמר שלשים יום נימא שהיא לא נתרצית כי אם על ל' יום ובאמת לא יהיו קדושין וצ"ע ליישב זה:

ו ולאחר למ"ד כשיבאו קדושי שני כו'. זה לשון הרמב"ם. ודייקו מלשון זה דהרמב"ם ס"ל כהירושלמי דאם חת השני או שגירשה חלו קדושי השני (הראשון) וכמ"ש רמ"א כאן. ולפענ"ד אינו מוכרח ויש ליישב הרמב"ם לשיטתי' דס"ל באומר תן שטר שחרור זה לעבדי דאין יכול לחזור ומ"מ לא יתנו לאחר מיתה וכבר תמהו ע"ו כיון דזכות הוא כבר נשתחרר ואמאי לא יתנו לאחר מיתה ואם לא נגמר השחרור אמאי אין יכול לחזור. וכבר כתבתי בספרי גס מקושר דהסברא אחר שמצינו פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי אמרינן דבור מבטל דבור וריש לקיש ס"ל דלא מהני חזרת האשה ואנן קיי"ל כר' יוחנן. והשתא נראה דס"ל להרמב"ם כפי פירושו בש"ס בתן שטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה אפי' מסרו מיד ליד. והטעם הוא לפי סברת הרמב"ם קון דמצינו לריש לקיש אין דבור מבטל דבוד א"כ באמר תן כיון דזכות הוא לעבד אין הרב יכול לחזור עוד דהוה כאלו אמר הרי אתה משוחרר לזמן שיבא לידך. ואף דקיי"ל כר' יוחנן דדבור מבטל דבור י"ל דהיינו דוקא היכא דבידו לבטל במעשה הרי הדבר עדיין ברשותו וכיון דיכול לבטלו במעשה (גם בדיבור יכול לבטלו). אלא דבאמת ע"ז אנו דנין דנימא סלא יוכל לחזור וא"כ אפי תעשה מעשה ותתקדש לאחר לא יהי' ממש במעשה דהא אין יכול לחזור וכן לריש לקיש צריך להבין דס"ל מעשה מהני. וקשה אם אין בידה לחזור גם מעשה הקדושין לא יהיה בם מציאות מעשה רק מעשה קוף בעלמא ואין וו בכלל מעשה. מיהו נראה לריש לקיש בקידשה עצמה תוך שלשים יום עכ"פ המעשה הוא בהחלט שהרי עדיין לא חלו קדושי הראשון ומצאו קדושין השניים מקום לחול וממילא לא פקעי דקדושת הגוף לא פקעי בכדי כדאיתא בנדרים לכן מיחשב מעשה רבא תה שנתקדשה לאחר בתוך הזמן דאי אפשר לומר שלא יחולו קדושי השני אם קידשה עצמה שהרי עדיין לא הגיע ומן חלות קדושין הראשונים ומזה הטעם הוא דבא אחר וקדשה תוך ל' יום דמקודשת לשני דבמאי פקעי. והשתא איכא למימר בטעמא דר' יוחנן דמתוך שיכולה לבטלן ע"י מעשה גם בדבור יכולה לבטלן דדיבור מבטל דיבור וא"כ בשטר שחרור דהוה זכיה לעבד שיבא לחירות א"כ י"ל אף שלא נגמר השיחרור מ"מ אין יכול לחזור וכשאנו אומרין שאין יכול לחזור פקע כחו ממנו ואין בו צד שיפקיע עצמו מזכות זה שנתן לעבד ואין לומר שימכרנו לאחר ויחול המקח עכ"פ ע"ש שיבב השטר ליד העבא וממילא פקע גם בדיבור דמ"מ אין לו כח שישאר בזכותו שהי' לו בעבד משא"כ באשה אם קידשה עצמה לאחר הרי כבר פקע זכותו שאי אפשר שיפקעו קדושי שני אחר שנעשית מקודשת לשני והוה קדושת הגוף ולא פקעה משא"כ בעבד אף אם ימכרנו לאחר אין לו רק דמים וכשיגיע לידו פ"מ פקע זכות השני שהרי כבר הגיע זמן השיחרור אבל האישות לא נפקע דהוה קדושת הגוף והשתא גם לר' יוחנן לא אמרינן דמהני חזרה רק במידי דמשכחת לה הפקעה ע"י מעשה מהני חזרה בדבור בעלמא ודברים ברורים הם ליישב גאוני קדמאי במה שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם:

אמור מעתה די"ל שפיר דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרא"ש והרשב"א דמה שקיבלה קדושין מן השני לחזרה יחשב ומ"מ כעת השמיענו הרמב"ם כזאת שלכך הוא הדין שיכולה לבטל הקדושין בדיבור לפי שאם יש מקום לחול קדושי השני קודש הראשון אשת איש ומה"ט מהני קדושי השני וכיוון דע"כ אהני בה קדושי שני שפיר י"ל דקדושי השני הם חזרה לגמרי ואפילו מת לא חלו קדושי ראשון שכבר הם חזרה גמורה וכן משמע דאל"כ איך שתיק הרמב"ם לבאר הדין בפירוש במראה ולא בחידות אחר שלפי הסברת הפשוטה לחזרהתחשש ואין להקשות לפי סברא זו איך יכול לחזור מן השליחות אם שלח שליח הא אין בידו לבטל במעשה דהא נמי ליתא דיכול ליקח הכסף קדושין או השטר מיד השליח דכיון דאינו זכות לה ולא זכתה בה יכול לחזור בו ולבטל וליקח השטר או הכסף מן השליח ואם השליח מקדש בכסף שלו לא יזכה לו בעל כרתו כיון שאינו רוצה לקנות ואין האשה זוכה מכחו ולא שתתקדש מדין עבד כנעני אבל במידי דכבר זכה בשביל האחר י"ל דלא מצי לבטולי כשאין הדבר בידו:

והנה לא נפלאת הוא ממך סברא זו שכתבתי בדעת הרמב"ם שסובר שאין בידו לבטל הדיבור דהא גם כשליחות לתרומה פסק בפ"ד מהלכות תרומות דבלא שינה השליח אין יכול לבטל השליחות:

הן אמת שהכ"מ תמה עליו שם דזו נגד הש"ס דמבואר בגמרא דאותבי' ר' יוחנן לריש לקיש מביטל וא"כ ר' יוחנן ס"ל דיבור מבטל דיבור ויכול לבטל השליחות ונדחק בכ"מ והארכנו בכמה ישובי':

ומה שנראה מענינו לכאן הוא דבלא"ה דייק הרא"ש אמאי לא פליגי בחזרת המקדש אם הוא יכול לחזור ומ"ש הרא"ש דדוקא בדידה ס"ל לריש לקיש דנקרא קבלת הכסף תעשה ב"ע מאי אולמא דקבלת הכסף מנתינת הכסף ובמקנה ביקש עצות מרחוק מיהו נראה כפוי סוגית הש"ס שכל שיש במעשה תוקף אין דיבור מבטל מעשה והנה אינו תולה בפעולת אדם דאין ענין פעולה בלא תועלת שתוחשב (מעשה) ואם לקחה מן הגג וקידשה אין בזו בחינת מעשה שיועיל למעט כח החזרה אלא המעשה הוא במה שיש חלות לדבר בצד מה שהוא בהחלט ולא יתבטל ולזה ס"ל להרא"ש דקבלתה שפיר מעשה רב שעכ"פ פעלה קנין בכסף המושב לידה ואם הקנה לאדם דבר ע"י שאמר משוך וקני לא שייך בזה דיבור מבטל דיבור שכבר נחל המעשה ע"י הדיבור ולא פליגי רק קודם ל' יום שעדיין לא חל המעשה אבל אם שלמו ל' יום הוא מקודשת גמורה אף שבא המעשה פ"י הדיבור. והשתא א"ש דדוקא לגבי דידה ס"ל להרא"ש דחשוב בעשה שהרי עכ"פ הכסף שקנתה אינו בחזרה שעכ"פ נגמר קנין הכסף ובידה להוציאו אף שאם חזרה מחזרת אינו אלא תדין טעות ואונאה מ"מ כבר זכתה בכסף ואחר שנגמר קנין הכסף מיחשב נמי מעשה לגבי גוף הקדושין משא"כ לגבי דידי' לא נקרא מעשה שהרי לא זכה משום דבר. עדיין ע"י אלו הקדושין כנ"ל לפרש דברי הרא"ש והא דפריך מגט היינו דס"ד שכבר זכה השליח בגט שתקנה גוף הגט ומשני באמת כל דלא אתי לידה לאו מעשה שלא זכתה בו עדיין:

איברא דלכאורה יש לצדד הסברא איפכא דדוקא היא חוזרת שהרי כל קנינה ע"י הנאת הקדושין וכיון שעדיין לא הגיע זמנן וע"י חזרתה צריכה להחזיר הקדושין ממילא מתבטל הדיבור שעשתה שיכולה לסלק הנאה הגורמת הקדושין ע"י שתחזיר הקדושין משא"כ איהו אין בידו לסלק הכסף שגרם הקנין שהרי כבר זכתה בקדושין ואפילו חזר הכסף קדושין שלה בהחלט כמ"ש הר"ן וכמ"ש בסק"ב אלא הרא"ש אפשר לשיטתי' אזיל דס"ל שצריכה להחזיר כמ"ש שם) אלא דבאמת מבואר ברמב"ם שגם הוא יכול לחזור וכן משמע מכל הפוסקים אלא די"ל דכיון שהיא יכולה לחזור ממילא לא קידש שתהי' ידה על העליונה גם הוא יכול לחזור אלא דמ"מ פליגא בדידה דבהא תלי' מילתא מתוך שהוא יכולה לחזור גם הוא יכול לחזור:

והנה כפי סברא זו תקשי גם לר' יוחנן משליחות תרומה וצ"ל דבס"ד דר' יוחנן דלא אסיק אדעתי' דנתינת כסף מיקרי מעשה א"כ אין טעם מה שמחזרת הכסף ע"פ הדין דזה נמי נקרא דיבור בעלמא ומה לו חזרה בדיבור או כחזרת הכסף ולפי האמת דמסיק ר' יוחנן שנתינת כסף נחשב מעשה א"כ י"ל דטעמא דר' יוחנן נמי משום שמחזרת הכסף ומעשה, מוציא מיד מעשה וכיון דחזרתה באה ע"י מעשה לכך חוזרת משא"כ בתרומה כיון שכבר עשאו שליח נעשה במקומו לתרום ואין יכול לבטל ועוד דאפושי פלוגתא בין ר' יוחנן לריש לקיש לא מפשינן ויצא לו להרמב"ם כן ממה שרבא תירץ באידך לישנא שקדם ותרם את כריו וקשה הא רבא מסתמא כר' יוחנן ס"ל ומדתירץ אליבא דריש לקיש משמע דלפי גם לר' יוחנן איירי בכה"ג והא דס"ל בנתנה רשות לשלוחה שיכולה לבטל היינו משום שאינה רוצה לזכות בכסף קדושין ובע"כ לא תזכה וכמו כן בעשה הוא שליח לגירושין עדיין הגט ברשותו כל כמה דלא אתי ניד האשה ובע"כ לא יוציאנו מרשותו משא"כ בתרומה שאינו אלא רשות לעשות המצוה כבר זכה בה השליח ואין יכול לבטלו בלא שינה והכל נכון עכ"פ אין ראי' מדברי הרמב"ם שיסבור כירושלמי:

ח מעכשיו ולאחר ל' יום פרש"י רב מספקא לי' אי תנאי הוא אם לא אחזור בו תוך למ"ד ולפ"ז אם חזר בטלין הקדושין ממה נפשך אבל הרמב"ן והרשב"א תשובה תש"ז פירשו שהתנאי הי' אם יחי' לאחר למ"ד לפ"ז אם חוזר תוך למ"ד צריכה גט ממנו ב"ש ולא יצא בזה חובת ביאור דגם לדברי רש"י דיכול לחזור הוא דוקא אי פסקינן כרב דספק אי תנאה הוה או חזרה אבל למאי דפסק כר' יוחנן שאין כאן לא תנאי ולא חזרה רק שיורא הוה א"כ אפי' חוזר אינה פטורה בלא גט ובזה מיושב מה שהקשה הב"י על הרא"ש שהרי כתב דהרי"ף סובר שצריכה גט מכל אחד וא"כ מה זה שכתב ור"ח פסק כר' יוחנן ומסתבר הכא כפסק רב אלפס משמע דרב אלפס פליג ולפ"ז לק"מ דהרא"ש לא חלק על פירש"י ומסתמא י"ל כפי' רש"י אם כן אם הראשון חזר תוך למ"ד א"צ גט ממנו וכן כל מי שחזר בתוך זמנו א"כ ע"כ מה שהשמיט רב אלפס דאביי היינו משום דמחמיר לחוש דילמא לחד הוה תנאי ולחד הוה חזרה אבל אם חזרו בהם לא הוו קדושין משא"כ לר"ח שפסק כר' יוחנן לא מהני חזרה כלל ולק"מ:

מיהו אפשר להכריע שרש"י סובר ג"כ הלכתא כרב והוא דרש"י פירש בדשמואל בד"ה שמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות וכו' ובדרב פירש אם לא אחזור ושוב פירש בדשמואל פשיטא לי' דתנאה הוה אם לא אחזור וכבר תמהו ע"ו במהרש"א ומפרשים עמש"ל סק"ב ולפ"ז נראה לפרש דבלא"ה הקשה הרמב"ן על פרש"י למה נעמיד דוקא בתנאי חזרה ולא תנאים אחרים כיון דלא פירש (ובספר המקנה נשתבש בזה להבין שכונתו לכל תנאים שאדם מתנה עם אשתו שכונתו לחזור ושיבוש הוא) והרשב"א נדחק ונראה ליישב דודאי הא דאמרינן תנאה הוא יש להבין איך נעמיד בדבריו תנאי שלא אמר בלשון תנאי אלא נראה הא דאמר תנאה לאו תנאי ממש דהא לא אמר בלשון תנאי אלא כך אנו מפרשין תנאה היא שיש בכלל דבריו שתי לשונות כלומר שיהי' קדושין אלו בשני אופנים מעכשיו הוא אופן אחד ולאחר שלשים יום הוא אופן שני והשתא כיון דבלאחר שלשים יום הדין דיכול לחזור הרי רצה בקדושין אלו להשאיר לו כח החזרה וא וכח שיחולו מעכשיו וכיון דהוה תרתי דסתרי אמרינן שכונתו שיהי' בידו לברר איזו אופן שרוצה או שירצה מעכשיו שירצה לאחר ל' יום וממילא אם חוזר תופס לו הברירה שלאחר ל' יום. וארווח לן בזה מה שתמה הב"ח כיון שהתנה על חזרה גם הוא תוכל לחזור בה וא"כ תהא מקודשת לשני ונדחקו בזה ולפ"ז א"ש דבשלמא (הוא):

שהזכיר בפירוש שני האופנים אופן דמעכשיו ואופן דלאחר ל' יום. אמרינן השאיר הבחירה בידו איזו אופן שיבחר. דאם כונתו שתהיה הברירה בידה ג"כ. א"כ לא אהני ליה מעכשיו כלל ולא ה"ל לומר רק לאחר שלשים יום לחוד. אלא ודאי הוא קאמר בשני האופנים תתרצה או במעכשיו או בלאחר ל' יום ושיהיו הקדושין כרצונו:

ובהכי ניחא דקשה לדעת הפוסקים דגם במעכשיו בעינן תנאי כפול א"כ קשה איך מספקינן בתנאה הא לא כפלי' לתנאי' וא"כ לעולם קדושי ראשון קיימים דתנאי בטל ומעשה קיים. ולפ"ז ניחא דכאן באמת לא הזכיר לשון תנאי כלל רק שאמר שיהיו הקדושין או במעכשיו או בלאחר ל' יום והברירה בידו. ממילא נמצא דלא שייך לומר מעשה קיים כיון שהזכיר שני הפרטים מאי אולמי' דמעכשיו טפי מלאחר ל' יום אלא שמסתמא הברירה השאיר לו ולא לה שהרי היא נתרצית בשתי האופנים שאמר לה וכל זה ברור ואמת נכון ומקום הניחו לי מן השמים בדברים שלא מצאו אנשי חיל ידיהם:

מעתה אפשר לומר ברש"י דפירש אם ימות היינו משום דיש לפרש עיקר הכוונה אם ימות שיבוטלו הקדושין אלא דרש"י פירש בגיטין דף כ"ה דבגט מהיום אם מתי שייך ברירה ופרש"י דלא דמי לכל תנאים שיש בידו לקיימן אבל זה אין בידו אם ימות. ועפ"ז י"ל דודאי עיקר הכוונה מודה רש"י שהוא אם ימות. אלא דבאמת אנן קיי"ל אין ברירה. א"כ אם נימא שכוונתו על מיתה שאין בידו. להכי הוכרח רש"י לפרש ששייר לו הברירה אם יחזור ג"כ. וכיון שיש בלשונו אם לא יחזור ממילא נכלל בלשונו גם שאם ימות היינו חזרה דידיה שמיד תתנה שבאופן זה תהיה חזרה מיד דודאי מסתמא כך כוונתו. וא"כ אי אפשר להתנות על מיתה אם לא שיהיה בידו לחזור. וא"ש דברי רש"י דשמואל לא ס"ל ברירה א"כ פ"כ לומר שהתנה בדבר שבידו והיינו לחזור. וא"ש:

ואי קשי' הא שמואל גופי' ס"ל גט שכיב מרע. כבר נתעוררו בזה התוס'. וצריך לומר כשמפרש דבריו תהני. א"כ י"ל התנאי על מיתה לחוד והכי קאמר אם יחיה יהיה מעכשיו ואם ימות יהיה לאחר שלשים יום. י"ל לזה תירוץ אחר ע"פ מאי דאיתא בגיטין דף ע"ב דרב הונא ס"ל גיטו כמתנתו אם עמד חוזר ואמרינן דרבה ורבא לא ס"ל כרב הונא דגזירה שמא יאמרו יש גט לאח"מ ואפקעינהו לקדושין. וא"כ נראה דמדינא לא היה צריך להתנות כלל דאפי' היה נותן גט סתם היה ג"כ באופן שימות. ובזה לא שייך ברירה שסתמו כפירושו (עיין ספרי גט מקושר בהקדמה) רק דבסתם בטלו חכמים הגט משום גזירה. ולזה עשה שמואל תיקון בתנאי לבטל הגזירה אבל כוונת הגט אפי' בלא תנאי אדעתא דהכי מגרש ולא שייך בי' ברירה וסוגיא דפ' כל גט דמדמי לברירה היינו לסברת רב הונא דאם עמד חוזר בלא התנה ג"כ. וא"כ מה שהתנה הוא שיהיה בו דין תנאי דוקא ודמי שפיר לברירה. אבל שמואל תיקן שיתנה מטעם תקנה. אבל באמת מסתמא נמי אפילו נותנו בהחלט אם עמד חוזר. וא"כ בקדושין תליא שפיר בברירה. וא"ש דברי רש"י לשמואל לשיטתי' דאין ברירה מה שמתנה במיתה הוא מטעם שבידו לחזור. והשתא קשה לרב דס"ל יש ברירה א"כ שפיר מצינן לפרושי על תנאי מיתה לחוד. אלא ודאי ס"ל לרש"י דברי רב הלכתא אפי' לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ודו"ק. עכ"פ בררנו דברי רש"י היטב אף שמסתבר כוותי'. מיהו למעשה קשה להכריע בין הרים גדולים. גם הרשב"א בחדושיו אע"פ שהחשובה תפס דברי הרמב"ן בחידושיו תירץ דברי רש"י. שוב עיינתי בתשובת רשב"א סימן תש"ז שהביא קושית הרמב"ן שא"כ ניחוש ונאמר שהוא כן בכל התנאים שאדם מתנה עם אשתו. ולזה גם בספ"י חשב שכוונתו שבכל תנאים שאדם מתנה עם אשתו נאמר שיוכל לחזור. ושיבוש הוא דהיכא דמפרש התנאי פשיטא דלא שייך להעמיד בדבריו דבר שלא התנה. ובחדושי רשב"א כתב בזה"ל שא"כ נאמר שהוא בספק כל התנאים שאדם מתנה עם אשתו והיינו כדפרישית כיון שלא פירש. ניחוש שכיון לאיזו דבר אחר כגון שתתן לו מאתים בהמשך הזמן וכדומה וכן כוונת הר"ן ג"כ. ובתשובת רשב"א יש ט"ס וצ"ל ניחוש ונאמר שהוא כיון לכל התנאים שאדם מתנה עם אשתו וכן מוכח מתוכו דעל תנאים דעלמא לא שייך ניחוש ונאמר הא רש"י פי' מילתא דפסיקא דתנאי הוא אם יחזור:

ומה שהקשה הרשב"א בתשובה עוד על פרש"י היכא אמרינן בצריכא דאי מהתם דלרחוקה קאתי והכא דלקרובה קאתי אימא מודה רב דתנאה הוא ואי תנאה אם יחזור גם הכא לרחוקה קאתי וכתב שיש לדחוק בדבר. ואני תמה פה קדוש יאמר דבר זה דלא קשי' דכוי לקרובה שחפץ באשה ע"כ רוצה שיהיה תנאי ושיהיה בידו לקיים הקדושין כרצונו ואם יולד לו איזה סיבה שיחזור מדעתו יחזור דהיא אינה יכולה לחזור אי תנאה הוה כמו שהוכחנו לעיל משמואל דס"ל לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון והיינו לקרובי שיהיה הדבר כרצונו ושיהיה הברירה בידו. ואין לך לפרש קירוב טפי ממה שנוכל להעמיד בלשונו משא"כ אם נאמר חזרה גם האשה תוכל לחזור בה והוא חפץ בה כעת. ע"כ ודאי לקרובי עדיף לי' שיהי' הברירה בידו ולא בידה. והוא ברור בלי שום דוחק וגמגום. עיין בחדושי הרשב"א: (ח) ולאחר ל' יום. כתב הב"ש אם אמר מעכשיו ולא תתקדש אלא לאחר ל' יום הוה תנאי מרדכי ב"ש בגליון אבן עזר שלי כתבתי בילדותי. ולענ"ד הראב"ד ורשב"א ותוס' חולקין ע"ז. עיין לקחן סימן קמ"ו סק"א בב"ש דוק ותשכח:

ט שניהם נותנין גט בין תוך ל'. הוא ג"כ לשון הרמב"ם. ויש לדקדק לפי תה שהבינו שיטת הרמב"ם דס"ל כהירושלמי דאם גירש השני חלו קדושי ראשון. א"כ איך יתן הראשון גט תוך ל' שמא היא חזרה וא"כ הגט אינו כלום שהרי לא קידש עד אחר למ"ד וכשמגרש השני הוא שחלו קדושי ראשון א"כ א"א יוצאה בלא גט שהרי הגט הראשון היה קודם קדושין ואינו כלום וצ"ל דכיון שנתן גט הרי הוא כחזרה. וא"כ אם הוא חזרה א"כ הרי חזר בו שהרי נתן גט. אלא דמ"מ קשה דאם אין מחשבין קדושין שלה שקיבלה קדושין מאחר אינו חשוב חזרה ע"כ לומר שלא קיבלה קידושין רק אם לא יגרשנה או ימות ואם ימות אינו חזרה בהחלט. א"כ לגבי דידי' כ"ש דנימא שהרי כשקידש השני לא יוכל לישאנה ועל כן נתן הגט וכשמגרש השני אינו מוכח דחזר. וא"כ כשגירש השני תוך למ"ד כשבא זמן של ראשון אם הוא חזרה והוה כאלו אמר בתחלה הרא"מ לאחר ל' ונתן גט קודם ל' שאין הגט כלום ואינו מוכח כלל שחזר אם השני גירש י"ל שרוצה בקדושין ובתחילה לא גירש רק מפני שלא יוכל לכונסה וכשיגרשנה השני אי חזרה הוא חלו קידושי ראשון בזמנם. ואפשר לסייע מזה דעת מהרש"ל דהראשון אינו רשאי לישאנה אף אם יגרשנה השני וכמו שהובא בב"ש. וא"כ שפיר דהגט הוה כמו חזרה שאפי' אם גרשה בשביל שלא יוכל לישאנה הרי גם אם יגרשנה השני לא ישאנה. מ"מ צ"ע וכ"ש למ"ש בספרי גט מקושר בס"ג שלישי דכל זמן שלא שלמו ל' יום אפשר דלא נגמרה החזרה ויכולין לחזור מן החזרה א"כ י"ל דלאחר גט של השני חזרו קדושי ראשון ואין הגט כלום וצ"ע וא"כ אין לראשון לגרש רק אחר למ"ד:(י) מפני שהוא ספק מקודשת לכולן. זה ג"כ לשון הרמב"ם. ובגמרא איתא אמר אביי בכה"ג כרב מאמצעי א"צ גט ממה נפשך אי תנאה קדושי קמא חיילי ואי חזרה הוא קדושי בתראי חיילי. לכן תמהו על הרמב"ם למה הצריכוה גט מאמצעי. ואין לומר שפוסק כר' יותנן דא"כ אפי' קידשה השני לאחר ארבעים נמי צריכה גט שקדושי שיור הם. כן הקשה הר"ן. גם קשה לר' יוחנן צריכה גט ודאי. והקשו על הא גופי' שלא פסק כר' יוחנן. וגם על הרי"ף הקשה הרא"ש למה השמיט מימרא דאביי וברי"ף היה אפשר לומר דלא צריך להביאה דהא בגמרא פריך פשיטא ומשני מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ויש לחוש לגבי ראשון הוה חזרה ולגבי שני תנאה. ולכאורה קשה אי הלשון משמע לפעמים תנאה ופעמים חזרה. איך יהיה חשש על תנאי דהא קיי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הוו ידים. וא"כ גם כאן כיון שאין הלשון מוכיח שיהיה תנאי או חזרה אפי' כוון באמת לתנאי מ"מ הלשון אינו מוכיח ולא הוו ידים. לכן צ"ל דמסופק אם תנאה הוא בבירור או חזרה. מיהו י"ל אביי לשיטתי' ס"ל דידים שאין מוכיחות הוו ידים ושפיר איכא לספוקי גם בלישנא דלגבי חד הוה תנאה ולגבי חד הוא חזרה. וא"כ הרי"ף לשיטתי' דפסק כרבא דידים שא"מ לא הוו ידים לא צריך להשמיענו כזאת כלל:

מיהו כל הראשונים הבינו שהרי"ף מחמיר ומצריך לה גט גם מן האמצעי. ולכאורה נראה ליישב דברי הרמב"ם דשפיר י"ל שפסק כר' יוחנן אלא דלרבי יוחנן גופי' י"ל דמספקא לי' אי תנאה הוה או קדושי שיור הם. אלא דקשה לפ"ז מאי פריך הגמרא לר' יוחנן מהיום אם תתי חולצת ולא מתייבמת הא בגט לא מהני שיור כיון דר' יוחנן מספקא לי' שתא תנאה א"כ נא מקשי מידי מיהו באמת קשה כן ורש"י ביקש לתרץ זאת דתופסין מטעם ודאי משמע. וזה דחוק דלא הוה לי' להש"ס לדחוקי לר' יוחנן דמטעם גזירה הוא. לכן נראה דמשמע לי' להש"ס דאי טעמא משום שאנו מסופקין בו אם כיון לתנאי או לשיור. א"כ י"ל לר' יוחנן פריך שפיר דל"ל דמספקא לי' בלישנא אי כוון לתנאי או לשיור. א"כ קשה אמאי פסיק ותני במתני' חולצת ולא מתיבמת הא יש לשאלו אם אמר שנתכוון לתנאי ובגט טוב היה לנו להאמינו דהא ר' יוחנן אמר בעל שאמר גרשתי אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה. וא"כ כשאמר מחיים שתנאי היה שפיר יש להאמינו שלא תצטרך חליצה דהא בידו לגרשה והנה בב"ב דף קל"ה אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן דרב יצחק בר יוסף אמר דר' יוחנן אמר בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ומסיק רבא חוש לה. וא"כ לכך לישנא דנאמן ל"ל דהוה ספיקא דא"כ י"ל דאי אמר שנתכוין לתנאי אף שאין במשמעות הלשון מפורש ויוכל לותר שכיון בלב לתנאי והוה דברים שבלב דמוכחי שהרי בידו לגרשה ויש להאמינו שפיר שנתכוין לתנאי וא"כ תוכח ע"כ דר' יוחנן מטעם דחולצת אינו מטעם ספיקא דשמא כיון לשיור דאם יש רק ספק שכיון לתנאי ה"ל להאמינו כשאמר בפירוש ולהכי מסיק משום גזירה חולצת ובאמת הוא ודאי. אבל למאי דקיי"ל בבעל שאמר גרשתי אשתי היא ספק מגורסת י"ל שפיר דר' יוחנן מספקא לי' אי תנאה הוה אי שיור ומספיקא חולצת וא"ש. ולפ"ז מה שהזכיר הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין דין י"ד לשון שמא חזר הוא לאו דוקא רק שתא נתכוין לשיור ולא לתנאי והיינו ספיקא שמא תנאה ושמא הוה שיור וחזר מלשון תנאי שיהיה חל לגמרי במעכשיו ועשה אותו שיור ולפ"ז רב דס"ל דמספיקא צריכה גט כתנא דמתניתין צ"ל דס"ל ג"כ שאין להאמינו בגרשתי את אשתי. ומה שהקשה הר"ן דלר' יוחנן אפי' אמר הראשון לאחר ארבעים נמי תפסי קדושי השני משא"כ לרב דאפי' הוה חזרה כבר חלו קדושי ראשון לאחר שלשים וא"כ למה כתב הרמב"ם כסדר הזה. ולפענ"ד אין דברי הר"ן מוכרחים די"ל גם לר' יוחנן דוקא כשהשני קירב הזמן אז יכולין לתפוס אבל אם אמר הראשון לאחר שלשים והשני אמר לאחר ארבעים י"ל אי שיורא הוה נמי קדמי קדושי הראשון דהא ודאי מודה ר' יוחנן אי אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום ולא קידשה אחר שבהגיע זמן שלשים גמרי קדושי ראשון שהרי לא שייר בה רק עד שלשים אבל משלשים והלאה הוא גמר. וא"כ י"ל דוקא אם אמר השני מעכשיו עד ך' דגמר שלו על ך' קודם לגמר של הראשון שהיה עד ל' אבל אם אמר מעכשיו עד מ' דגמר של ראשון חל קודם גמר זמן של שני נמצא שאין כאן רק התחלה בלא גמר י"ל בכה"ג לאו כלום הוא דה"ל קדושי שיור דהא הרמב"ן כתב הטעם דלהכי לא הוה קדושי שיור משום דאין השיור רק עד ל' ולאח"כ נגמרין. א"כ אם קידש השני אחר ארבעים שאי אפשר להיות גמר ה"ל רק קדושי שיור וגריע מינייהו שאין כאן גמר כלל דלגמר הראשון קדים ולא הוו קדושין בכה"ג לכן כתב הרמב"ם כסדר הזה:

ועוד נראה ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם במילתא דשווי' לתרוייהו והוא ע"פ מ"ש לעיל דרש"י פירש מעכשיו ולאחר ל' אם לא אחזור. וכבר כתבתי דהרמב"ן הקשה עליו. ובאחת אפי' נימא כדברי הרמב"ן דלשמואל אין התנאי רק על מיחה. ת"מ לרב כשאנו אומרים ספק תנאה ס' חזרה עד שנאמר שחזר לגמרי יש לומר ספק זה בתנאי שמא התנאי היה אם ימות ושמא התנאי היה אם יחזור בו וגם זה מכלל הספק. והשתא לפ"ז תקשי איך אמר אביי מאמצעי א"צ גט הא יש לספק שמא חזר בו גם הראשון ואף דבסתמא לא חיישינן לחזרה מ"מ כיון שכבר פשטה ידה לקבל קדושין מן השני א"כ אין רחוק לומר שהראשון חזר בו לגמרי וא"כ תפסי קדושי שני ג"כ ואמאי א"צ גט משני לכן נראה דנהי דיש לספק בתנאי אי כיון ג"כ שיוכל לחזור בו י"ל לאביי לשיטתי' דס"ל בגיטין דף כ"ה דבחולה בדעת עצמו לא אמרינן ברירה. וא"כ י"ל דבחזרה ליכא לספוקי. דאי כוון בלשון מעכשיו על חזרה. א"כ אין הקדושין כלום דבתולה בדעת עצמו לא אמרינן ברירה. וגם בעל המקנה כתב דהך אם לא אחזור תליא אי אמרינן ברירה בתולה בדעת עצתו א"כ אין לספק בהך רואה שכיון לאם יחזור דא"כ אינם קדושין כלל וע"כ לומר שמפרשין התנאי אם ימות. וא"כ ממנ"פ א"צ ליתן גט. דאם הכונה במעכשיו ולאחר ל' יום אם לא אחזור אין קדושין כלל. דאין ברירה בתולה בדעת עצמו. וע"כ לומר שחיישינן שנתכוין לקדש על תנאי אם ימות. א"כ אין כאן חשש שחזר. שאת"ל שיש בכללו חזרה אין כאן קדושין כלל אי תנאה הוה לא מראשון ולא מאמצעי וע"כ תסתפק שמא חזרה הוא א"כ הרי חזרה מן השני ונתקדשה לשלישי וממנ"פ קדושי האמצעי אינם כלום וא"ש דברי אביי לשיטתי'. והשתא, נראה אנן דקיי"ל כרבא נגד אביי ורבא אמר שם בפרק כל הגט דלא שאני לן בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. ואנן קיי"ל דתנאי מיתה מהני אע"ג דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וע"כ צריך לחלק בחילוקים דבתנאיה אמרינן ברירה. א"כ י"ל שפיר מאמצעי צריכה ג"כ גט דשמא יש במשמטות לשונו שיכול לחזור וכשקיבלה קדושין מן האמצעי יש לחוש שחזר הוא ותפסי קדושי שני דבכה"ג קיי"ל ברירה בקנאים. ודברי הרי"ף ורמב"ם נכונים:

ואפשר לומר עוד איזו סברות לתרץ. דלכאורה קשה למה יהיו קדושין של ראשון הא י"ל דהא בכתובות דף מ"א ע"ב ד"ה שלא הקשו התוס'לראב"ע דאזיל בתר אומדנא דאמרינן שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. א"כ הלוקח בהמה ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא לקחה ע"ד כן ותירצו התו' דתלי' בדעת אחרת ג"כ. וי"ל שהתקנה לא היה מתרצה אלא ע"ח שיכנס בספק זה. וא"כ קשה לכאורה אם נימא דתפסי קדושי השני נימא דקדושין הראשונים בטעות. דבסתמא לא קידשה אילו ידע שתתקדש אח"כ לאחר ותאסר עליו וא"כ קדושי השני שפיר תופסין ולגבי השני לא מקרי טעות שהרי כבר נתקדשה לראשון ואעפ"כ נתקדשה לזה וה"ל לאסוקי אדעתי' דתתקדש עוד לאחרים וא"כ אפי' תימא דלשון זה לשון שיור הוא ת"מ ויתבטלו קדושי הראשון מחמת קדושי טעות. וצ"ל דמ"מ לא מקרי טעות דהא גם השני לא יוכל לכונסה ויצטרך אחד ליתן גט וישאנה הראשון. מיהו קשיא דהא לרבי יוחנן דקדושי שיור הם. א"כ לא יוכל לישא הראשון דמקרי מחזיר גרושתו מן אירוסין שהרי קדושין ראשונים חלו וא"כ הדר ה"ל קדושי טעות. וי"ל דמ"מ יוכל הראשון לכונסה. ולא מקרי מחזיר גרושתו.

דהשיור לא נתקדש לו מעולם וכשמגרש כשני הוא חלקו שלא נתקדש לראשון מעולם ולא מקרי תחזיר גרושתו. מיהו למאי דקיי"ל בגיטין דאפי' בקלא בעלמא לא ישא הראשון משום גזירה. א"כ כ"ש בכה"ג דיש חלות לקדושי הראשון וצ"ל דר' יוחנן לא ס"ל כראב"ע למיזל בתר אומדנא וא"כ אנן דקיי"ל כראב"ע י"ל דקדושי ראשון קדושי טעות הם. אלא די"ל הא דקיי"ל כראב"ע היינו שאין להוציא מן הבעל התוספת כתובה. אבל לענין קדושין מידי ספיקא לא נפקא. לכן י"ל דגם מן האמצעי צריכה גט:

מיהו נראה יותר דבלא"ה הקשו התו' אמאי אמרינן הכא דמקודשת הא הוה חציך מקודשת לי. ותירץ בתו' דלא שייר כלום רק גומרין כולם. וקשה הא ח"מ אחר שבא השני וקידש אגלאי מלתא שלא קידש רק חצי' דבשלמא בלא בא אחר וקידשה שפיר י"ל דגמרו הקדושין כולם. אבל עכשיו שבא אחר וקידשה איגלאי מילתא שלא קידש כולה. וצ"ל דמ"מ בשעה שקידש לא שייר בגופה אלא דאכתי קשה אחר שקידשה אחר הוברר הדבר דהוה חצי אשה וצ"ל דתליא בברירה דאי אמרינן יש ברירה שפיר ה"ל למפרע חצי אשה אלא דר' יוחנן ס"ל אחין שחלקו לקוחות הן ואין ברירה ושפיר י"ל בכה"ג הוו קדושין.

ובזה מיושב קושית מהרש"א שהקשה נימא לרב מספקא לי' ושמא הם קדושי שיור. די"ל דרב לשיטתי' דס"ל אחין שחלקו יורשים הם ויש ברירה. לא משכחת לה קדושי שיור. דהוברר הדבר ע"י קדושי השני שקידש חצי אשה. וא"כ י"ל הרמב"ם לשיטתי' דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה. א"כ משמע דאיכא ספיקא בזה. וא"כ פסק הרמב"ם שפיר דבכה"ג הוה ספק דאפי' נימא כר' יוחנן דבקדושי שיור מחמרינן שמא יש ברירה ולא מהני קדושי שיור או אין ברירה ומהני קדושי שיור לכן פסק דגם מן האמצעי צריכה גט וא"ש. מיהו במגן אלף סי' תמ"ח כתבתי דהרמב"ם פוסק בשל תורה בודאי אין ברירה:

עוד נראה דהא קשה אם קידשה בשטר א"כ אם קידשה הראשון מעכשיו ולאחר ל' יום מועיל השטר שפיר אם לא בא אחר וקידשה לגמור הקדושין. א"כ נתן לה השטר ע"ד שתתקדש כולה. והשתא אם בא השני וקידש אותו השיור. א"כ כיון שהשטר נותן ע"ד שתתקדש כולה וכשהשני מקדש המקצת הרי מקצת השטר עכ"פ חוזר למקדש שהדי לא יוכל לפעול הגמר וא"כ מקרי אגוד גבי' שיש לראשון חלק בשטר וכיון דבשטר לא מהני כה"ג גם בכסף לא מהני דאיתקש הויות להדדי שהרי הכסף לא נקנה לה לגמרי כשמבטלת מקצת מן הקדושין ע"י קדושי השני שהרי עכ"פ ניתן ע"ד כולה דאל"כ מקרי מקדש חצי אשה. וצ"ל דמ"מ אי אפשר לפוטרה בלא גט דשמא יתן אחד גט וישארו קדושי השני שאז יהיו קדושין בכולו כשיגיע וחנו. וא"כ ממילא גם לר' יוחנן לינא טפי מקדושי ספק שכל כח הקדושין הוא כשיתן לה השני גט התקדש לראשון שהרי אז ישארו כל הקדושין לה וכמו כן אם הראשון נותן לה גט הרי יש כח בקדושי השני לגמור וא"כ השטר ניתן לה ע"ד שתתקדש כולה וקדושי כולן משום ספיקא הם שכל אחד נתן ע"ד שיגרש הא' אבל שיהי' לקדושין קדושין במקצת. או דאיכא למימר דגם קדושי השלישי אינם אלא ספק שהרי אם יקדש אחד אחריו הרי נגרע ג"כ מחלק שקידש זה. לכן לכולם ליכא ודאי קדושין:

עוד אפשר לותר בפשיטות דקשה איך אפשר לומר קדושי שיור הא תני אשה אינה מקודשת וצ"ל דמ"מ עכשיו קידש לגמרי וכמ"ש התו'. אלא דאי אמרינן המקדש חצי' שפחה וחצי' ב"ח אינה מקודשת ומדמי לה בפ' השולח לחצי אשה כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך המקדש חצי' שפחה שאינה מקודשת ודחי התם שייר בקנינו הכא לא שייר. א"כ כ"ש הכא דאינה מקודשת. אלא דגמרא מפליג הכא לא שייר בקנינו. וא"כ הרמב"ם לשיטתי' דפסק בפ"ד (מאישות) מקדושין דין י"ז גם במקדש חצי' שפחה אינם קדושין גמורים. א"כ כ"ש בזה שהם קדושי שיור דלא עדיפא מחצי' שפחה שאינם קדושין גמורין. ולפ"ז גם לר' יוחנן לא אמר אלא קדושין תופסין ואינה ודאי מקודשת גמורה והיינו משום כיון דלא קידשה בשלימות אינם קדושין גמורים דהא קמ"ל כר' עקיבא דאמר חצי' שפחה וחציה ב"ח. היינו שפחה חרופה ואין ממיתין על ידה. ומ"מ פריך שפיר מגט. דבגט ודאי לא מהנו שיור שאינו כריתות. אבל קדושין אפשר שיתפסו שהרי גם בחצי' שפחה היכא דלא שייר איכא מיהו צד תפיסת קדושין. ובזה ניחא קושית התוס' הא איתקש הוי' ליציאה. ולפמ"ש לק"מ כיון דחזינן בהא דקדושין חלין בחצי' שפחה וחצי' ב"ת ע"כ לומר היכא דמקרי לא שייר בקנינו נמי לא הוה קדושין גמורים להני קדושין ע"כ מדמי להו ללא שייר בקנינו דתוך ל' אינם קדושין ולאחר ל' נגמרו. מ"מ אי אפשר שיהיו קדושין גמורים כמו במקדש חצי שפחה שאינם קדושין אע"ג דלא שייר אבל באמת הוה ספיקא: אלא שכבר כתבתי דבפ"ט מגירושין משמע דמספקא לי' להרמב"ם בתנאה ג"כ: עוד אמרתי ליישב דברי הרי"ף ממה שהקשו עליו למה לא פסק כר' יוחנן נגד רב ושמואל. והוא דהא קשה בלא"ה קושית מהרש"א אחאי צ"ל דרב מספקא לי' בתנאה או בחזרה לימא דמספקא לי' אי תנאה הוה או שיור ונראה ליישב דמצינו דפליגי בחוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום דמאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דתי הראשון ישנו בדין יום או יומים ולמאן דס"ל לאו כקנין הגוף דתי השני ישנו בדין יום או יומים כדאיתא בב"ק דף ך'.

וא"כ קשה בשלמא קדושי ראשון שפיר חלים שקדשה לאחר ל' יום לגמרי דהא אם לא יקדשנה אחר עד אחד ל' יום גמרו קדושיו. אבל השני שאין לו רק קנין שעה למה יחולו קדושין הא גרע מחצייך מקודשת לי שלא תנה קנין גוף כלל. ואל יהי דבר זה זר בעיניך כי ת"ל אחר שאמרתי וקיימתי מסברא דנפשאי ראיתי בר"ן נדרים דף כ"ט שלכך ס"ל לאביי בהיום את אשתי דלא נפקא בלא גט משום שקנין שאינו עולמי קנין פירות מקרי. לכן בהיום פת אשמי אי אפשר שיקנה קנין לשעה לא מקרי רק קנין פירות ולאו כקנין הגוף הוא לכן ס"ל דקנה לגמרי ע"ש והנה כאן קשה איך יחולו קדושי השני הא מה ששייר אינו רק קנין לשעה וקנין לשפה לאו קנין הוא באשה שהרי לאחר ל' יום היו נגמרין קדושי ראשון לכן נראה דר' יוחנן לשיטתי' דס"ל קנין פירות כקנין הגוף שפיר חצי חייל גם קנין לשעה. וא"כ לק"מ קושית מהרש"א דנוקמה לרב דמספקא לי' שמא שיור הוא דהא רב לשיטתי' בב"ב דף ק"ל דמשני אחריך שאני משמע דס"ל כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. א"כ ל"ל דס"ל כר' יוחנן דלרב אי אפשר שיחולו קדושי שני שאין יכולים לחול כי אם על זמן. וא"כ ממילא מיושב הרי"ף דהא אנן קיי"ל כריש לקיש בהני תלת כדאיתא בפ' החולץ וחד מנייהו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. א"כ ע"כ ליתה לדר' יוחנן דלשיטתי' אזיל דס"ל קנין לשעה נמי מהני משום דס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי ואנן קיי"ל לאו כקנין הגוף דמי א"כ ע"כ קדושי שני שחלין משום חשש חזרה הוא ולק"מ על הרי"ף. כל זה כתבנו לברורי שמעתא בסברות ישרות בצדק נאמרות מה שיש לעורר בספיקות:

אמנם באמת התמי' קיימת על הראשונים שחתרו ליתן טעם למה פסק הרי"ף כרב נגד ר' יוחנן והרי מפורש בדברי הרי"ף שבת פ' חבית דדוקא כנגד רב לחוד או שמואל לחוד הלכה כר' יוחנן אבל במידי דשוו בה רב ושמואל ה"ל ר' יוחנן חד לגבייהו. וכן הביא שם הרא"ש דבריו. וא"כ ממילא כיון דבין לרב ובין לשמואל לא ס"ל קדושי שיור, א"כ בהא אין הלכה כר' יוחנן ולחנם הרעישו הקדמונים בזה. ותימא גדולה על הרא"ש ביותר שהוא בעצמו מביא דברי הרי"ף שם גבי סוחט אדם אשכול ענבים. והרשב"א בתשובה סי' תש"ז כתב בהדיא דהלכה כר' יוחנן אפי' נגד רב ושמואל במאי דתרווייהו בחדא שיטה קיימו. ובחדושי הרשב"א בשבת כתב ג"כ כדברי הרי"ף הא ודאי מילתא דתמי' היא:

יא על הסדר הזה בתב הב"ש משמע אם אחד קידש אותה מעכשיו ולאחר כלות הזמן הראשון אינה מקודשת. אבל הר"ן כתב אף בכי האי גוונא תופסין בה קדושין לר' יוחנן. וכבר כתבתי שאין דברי הר"ן מוכרחים בזה. די"ל ר' יוחנן מודה כל שקידש בלא גמר דלענין גמר קדמו קדושין של הקדום וי"ל דלכ"ע לא חיילי בכה"ג. וכתב הב"ש דנ"מ לר' יוחנן דהוה קדושי שיור יכול לגרש מיד גם תוך שלשים שהרי חלו קדושין מיד. ולענ"ד צ"ע דהא ודאי משמע דמודה ר' יוחנן אם אמר מעכשיו ולאחר ל' יום אם לא קידשה אחר דגמרי קדושי ראשון לאחר ל' יום. וא"כ עכשיו אינם רק קדושין במקצת. ואיך יועיל הגט על הגמר שיהיה בסוף שלשים ואפי' קדשה אחר בתוך הזמן נהי דתפסי בה משום דקמא רווחא שביק כדאמרי' בגמרא כי שרגא דליבני מ"מ י"ל דאחר ל' גמרו טפי קדושי ראשון אף שקדושי שני חלין ג"כ במקצת מ"מ בגמר איכא טפי חלות קדושין. וא"כ איך יתן גט קודם הגמר. וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשובה סי' תש"ז דגם אי תנאה הוה בבירור אין יכול לגרש תוך הזמן ודייק לי' מלישנא דשמואל דאמר גמרי קדושי ראשון משמע דמעיקרא לא הי' גמר דאכתי לא הוה גמר וימתין עד הגמר. ולפ"ז אם גירש השני אפשר שיכול הראשון לישא. דאין לומר דהוה מחזיר גרושתו. דהא החלק שקידש השני לא נתקדש לראשון והחלק המקודש לראשון לא היה יכול השני לקדש. וגם גזירה לא שייך דהראשון אין יכול לגרש תוך הזמן. ולפ"ז הרמב"ם ודאי ס"ל דלאו שיורא הוא דהא כתב שניהם נותנין גט וכאן כתב נמי צריכה גט משמע בכל זמן שנותנין גט סגי. וס"ל דספק תנאה ספק חזרה הוא. לכן נותן גט ממנ"פ אי תנאה הוא חיילי מעכשיו ואי חזרה הוא א"צ גט כלל:

אלא הרשב"א שפקפק לומר דאף אי תנאה הוי אין יכול ליתן גט דאכתי ליכא גמר. ודייק מלשון דקאמר גמרי קדושי ראשון ואין גט קודם גמר קדושין. ותמי' לי דא"כ איך יוכל השני לקדש קודם ל' הא כשיהי' השני הוו קדושין למפרע. ואין מציאות לקדושין רק כשימות הראשון. והרי מפורש במקדש את האשה לאחר שימות בעלה דאינה מקודשת אפי' מת אח"כ. וע"כ צריך לחלק דבשלמא התם אף אם ימות בשעת שקדשה השני עדיין אשת איש היתה משא"כ אם ימות הראשון איגלאי מילתא למפרע דפנויה היתה וכיון שזה יכול לקדש אף דאם יהיה בחוקת חי אין מקום לקדושין לחול שהרי קדושי ראשון קדמו ע"כ. מ"מ איגלאי מלתא דפנויה קידש. כ"ש שיכול לגרש. שהרי אם יחיה בודאי תהיה מקודשת לו מיום שקידשה וכבר היא אגודה בי' בתורת קדושין ברורים. ואם ימות תוך למ"ד אינם קדושין כלל וא"צ גט. וא"כ נראה דיכול לגרש אי ספק תנאה אי ספק חזרה. וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב וצריכה גט מכל אחד ובבבא הקדומה כתב שניהם נותנים גט משמע אימת שירצו נותנים גט. ומה שהקשה הב"ש אם יתן גט תוך ל' אתה מצריכה כרוז לכהונה. אפשר דלא מצינו הך חששא רק כהך דיבמות דף קי"ט ע"ב. אבל כאן כיון דלפי מה שהוא לפנינו צריכה גט דלמיתה לא חיישינן ואין חשש רק שמא ימות ואז לא יהיו קדושי' קדושין והגט א"ב בכה"ג לא חיישי'. ועוד דא"כ איך פסקינן בקלא דצריכה גט כדלקמן סי' מ"ו והיינו ששמעו שנתקדשה פלונית בפני פו"פ והלכו למד"ה ניחוש שמא יבואו העדים ויאמרו שלא נתקדשה מעולם ואתה מצריכה כרוז לכהונה ואיך יתן לה גט ניחוש שיבואו העדים אע"כ כשצריכה גט לפי מה שהוא לפנינו לא חיישינן שמא יבא בירור שלא היתה צריכה גט. וכ"ש בזה שכפי ראות עינינו צריכה גט ואינה פטורה בלא גט רק כשימות:

עוד דאפשר דלא חיישינן להך מילתא רק במליצה שאינה אסורה לכהן רק מדרבנן ויאמרו דחליצה שרי' לכהן. אבל אגרושה דזיל קרי בי רב הוא. אם מתירין אותה לכהונה פשיטא לן דקמו רבנן במילתא דלא הוו קדושי קמאי כלום:

ודע דהרמב"ן כתב ראי' לדברי הרי"ף דלא קיי"ל כר' יוחנן דלר"י משבחת לה אשת שני מתים דהיינו שקידשוה שני אחים בשיור שזה קידשה מעכשיו ולאחר ל' ובא אחיו השני וקידשה ג"כ ומתו שניהם. והרשב"א דחה דאם לא נפלו בבת אחת לא משכחת שכבר נאסרה כשאחיו השני קיים ולא נפלה כולה ליבום וכיון שכן לעולם הוא אסורה לו ואפי' לאחר מיתת אחיו השני. ובעל המקנה תמה עליו חדא דבגמרא לא פריך רק כל גיטא דמשייר בי' לאו גיטא הוא. משמע אי מהני שיור שפיר היתה חולצת ולא אמרי' דהוה מקנת גרושת אחיו. ועוד הקשה דהא משכחת לה כגון שקידשה אח השני לאחר מיתת הראשון דכבר הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון ובמח"כ לא דק ולא ירד לעומקן של דברי הרשב"א שהבין שנאסרה עליו מכח הראשון.

ולא נראה כלל. וביאור דברי הרשב"א לענ"ד. דהנה מבואר בירושלמי שמביא ממנו, הרשב"א היו שני אחין וקדשוה שניהם ומת אחר מהם מהו שיהא מותר בה ממנ"פ מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מכח נישואי אחיו ר"י בן פזי אומר אסור טעמי' דכל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה ע"כ ביאור דבריו דכשקידשה אחיו השני נמצא הי' מקצת אשת אח וכשאחיו היה חי היתה אסורה עליו משום ערוה של זה המקצת ששייר שהוא באשת אח אצלו שהרי מה שלא קנה הוא קנה אחיו. נמצא שמקצת זה שנאסר על אחיו באיסור אשת אח אינה זקוקה ליבום. לכן גם זה החלק הזקוק פטור והשתא בקידשה לאחר מיתת אחיו מ"מ אין כולה לפנים שהרי בשעה שנפלה מקצת אשת אח היא לכן אף אותו: המקצת שבא מכח השיור אף שהשיור שנשתייר בה מותרת לאחיו דלאו אשת אח הוא השיור מ"מ כיון שאינה אשת אח גמורה הרי נקראת אשת אחיו שלא במקום מצוה ואסורה משום אשת אח שהחלק הקנוי נקרא אשת אח. ויבום ת"מ לא שייך בה כיון שאינה אשת אח גמורה אלא בקידשה מחיים שפיר הוה מקרי כולה לפנים שהרי כולה היא בפני אחיו מקצת כאשת אח מכח נשואי אחיו ומקצת מכח קנינו שקידש השיור. לזה אתר הירושלמי כל יבמה שאין כולה לפנים אינה בת יבום וקאי באיסור אשת אח. ואם באת לעשות כולה בפנים ע"י מקצת הקדושין אמרינן שאסורה על אחיו באיסור ערוה גם צד הקנוי לו. נמצא מצד אחיו אין כולה בפנים ומצד קנייתו ג"כ לא נקרא כולה בפנים שהרי אסורה על אחיו באיסור ערוה ואין חלק זה זוקקה ליבום. וכן משמע ג"כ בחידושי רשב"א פ' המגרש. ומה שהקשה ל"ל להקשות מכל גיטא דמשייר בי' ליקשי הא אין כולה ליבום דה"ל מקצת גרושת אחיו. אין זו קושיא דשמא לא ס"ל כהירושלמי. ועי' חידושי רשב"א פ' המגרש דכתב דאביי פליג אסברת ר"ח בירושלמי וא"כ ודאי לא אליתא לאקשויי חני':

יב אינה מקודשת. כתב ב"ש הטעם לפי שאין יכול לקדשה עכשיו וצריך לקדשה מחדש אחר שיתגייר ודוקא כשהם בעין. מיהו קדושין אלו לאו לטבועין ניתנו וצריכה להחזיר הקדושין מאחר שהקדושין בטלין צריכה היא להחזיר הקדושין. ולא דמי למקדש אחותו שהמעות מתנה. הנה מ"ש הב"ש שצריך להיות המעות בעין. היינו משום דאל"כ דתי למלוה.

ואף דבמקדש לאחר שלשים אפי' נתאכלו המעות מקודשת כדלעיל סעיף א' משום דבתורת קדושין אתו לידה י"ל דוקא שם דאהני אז הלשון קדושין שתתקדש על ידן לאחר ל'. אבל כאן שצריך לקדשה שפיר דתי למלוה כשאינם בעין דלא מקרי בתורת קדושין אתו לידה כיון דאז לא הוה בה ענין קדושין כיון דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא דקשה לכאורה לפמ"ש הר"נ הטעם דלאחר שלשים יום מקרי בתורת קדושין אתו לידה שאם חזר בו א"צ להחזיר הכסף קדושין לכן לא מקרי מלוה. א"כ לפמ"ש בגמרא פא"נ במוכר פירות דקל לחבירו אי שמיט ואכיל לא הוי מפקינן מני' אף שהוא ג"כ דבר שלב"ל.

א"כ נימא דאם אכלה הכסף קדושין לא צריכה להחזיר וא"כ מקרי בתורת קדושין אתו לידה ויועיל שפיר אם מקדשה מחדש ולא דמי למלוה. מיהו נראה דשם שמיט ואכיל הפירות עצמן שלקח ומקרי מחילה בטעות. אבל כאן לא שייך לומר תחילה בטעות הוה מחילה דמ"מ לא נתן לה אלא ע"ד קדושין. וכיון שבטלו הקדושין ממילא צריכה להחזיר המעות. ואף שתאמר קדשני מחדש במעות הללו צריך קנין חדש וקדושין הראשונים כבר חלפו ועברו: (יג) לאחר שיחלוץ ליך יבמיך.

בירו' אמר ר' יוסי בר בון מתני' לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אבל אם אמר לאחר שימות יבמיך הרי זו מקודשת. והוא תמוה דמה חילוק בין אם אמר לאחר שימות בעליך. ואפשר לפרש דירושלמי קשי' לי' למה לא נקט ביבמה ג"כ לאחר שימות. לכן ס"ל להירושלמי דבלא"ה פלפלו התו' בדף ע"ח ע"ב אי גוסס מגרש ואף דמסקי התוס' דמגרש מ"מ י"ל דכיון דאין יכול לדבר וגם אמרו בגמרא פ' הערל דף ע"ח ע"ב אין לך אשה שלא נעשה בעלה סריס חמה קודם מותו א"כ אז שוב אינו ראוי לא לחלוץ מאחר שאינו יכול לדבר וגם ליבם אין ראוי. והתוס' פ' אע"פ דף נ"ח ע"ב באחר שימות בעליך דמשמע דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אינה מקודשת אבל אי אדם מקנה דשלב"ל מקודשת ביינו בגוסס. וא"כ י"ל דס"ל לירושלמי דמשעה שנעשה גוסס פקעה הזיקה. וא"כ לא שייך לאחר שימות דבכה"ג באשת איש אינה מקודשת וביבמה מקודשת דמשעה שנעשה גוסס דאינו ראוי לא לחליצה ולא ליבום לחלוץ לא כיון דסתם גוסס אין יכול לדבר פקעה הזוקה לכן דוקא לאחר שיחלוץ קתני ולא קתני כמו גבי בעל לאחר שימות. כנ"ל לפרש הירושלמי. וצ"ע בזה אם ניחא דמשעת גסיסה פקעה הזיקה. ועיין מתני' פ"ק דאהלות דגוסם זוקק ליבום ואפשר מדרבנן בעודו חי אבל אי מת פקעה זיקה למפרע:

יד הנותן שתי פרוטות כו'. והרמב"ם פסק בזה דמקודשת ותמהו עליו. ואומר מה שאפשר ליישב כפי ענ"ד. והוא. דבגמרא פריך אהא דאמרינן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא הא דאמר ר' אושעי' האומר לאשתו הא"מ לי לאחר שאגרשיך לא אמר כלום ומשני נהי דבידו לגרשה וכי בידו לקדשה ופרש"י שמא לא תתרצ' להתקדש וא"כ אפשר דבעי' דרב אושעי' שמא אינה מקודשת כלל וא"כ אינה מתרצה להתקדש לכן לא מקרי בידו. אבל לפי האמת דלא איפשטא הבעי' והוי קדושי ספק וכבר אגודא בי' א"כ נוח לה קדושי ודאי מקדושי ספק ובסתמא עומדת להתרצות לכן הוה ודאי מקודשת: עוד אפשר לומר די"ל דכיון דאמר הא"מ לאחר שאגרשיך א"כ איכא גלוי דעת ממנו שאינו רוצה להפרד ממנה. וא"כ קשה באומר הא"מ לי לאחר שאגרשיך באשתו אמאי לא אמר כלום נימא דמסתמא לא נתן לה גט רק ע"ד שתחזור ותתקדש ואם אי אפשר בקדושין האחרונים ישארו קדושין ראשונים ויתבטל הגט. וצ"ל דאין זו אומדנא דמוכח די"ל שלא ביקש לקדשה רק אם יהיה באפשרי שתתקדש אח"כ ואם אינה מקודשת ע"פ הדין באמת לא תתקדש. והשתא י"ל אי אמרינן דספיקא הוה. א"כ למאי דקיי"ל דלא מחית נפשי' לספיקא כדלעיל סימן ל"ו סעיף י"ז א"כ אין דעתו שישארו הקדושין בספק לכן אמרינן דדעתו שמחה נפשך יהיה קדושין אם אפשר להם לחול ע"פ הדין תתקדש ע"פ קדושין שניים ואי לא מהני בכה"ג לא יועיל הגט ומקודשת מכח קדושין ראשונים. וגדולה מזו כ' בכ"מ דס"ל להרמב"ם בע"מ שיחלוץ לך יבמיך כיון דספק הוא מקודשת בודאי לאחר שיחלוץ לה כיון דבידו לקדשה קדושי ספק:

ועוד י"ל דבלא"ה יש להבין באומר לאשה הא"מ לי לאחר שימות בעליך דאינה מקודשת ואמאי לא תתקדש מ"מ אף דהוה דבר שלב"ל מ"מ תתקדש בכסף שנתן לה ואפילו נתאכלו מ"מ בתורת קדושין אתי לידה כמו במקדש לאחר שלשים יום. וצ"ל דנתבטל דבור הקדושין כיון שדיבר לשון קדושין בשעה שאין שייכות לקדושין. ואף דקיי"ל בעסוקין באותו ענין אף שנתן לה בשתיקה מקודשת. וא"כ אין צריך דיבור קדושין כשהענין מוכיח דלשם קדושין יהיב. י"ל דמ"מ מה שעסקו כענין קדושין חשיב כדבור ואז שייכין קדושין. והשתא י"ל בנותן שתי פרוטות לפנוי' שפיר שייך בה קדושין א"כ עכ"פ לאחר שמגרשה מקודשת ממילא במעות ראשונים שנתן לה שהרי לא חזרה בה עדיין ונשאר דיבור הראשון כיון שאז היתה פנויה אף שהופסק בקדושין ראשונים הרי הכל קדושין ולא גרע מעסוקין באותו ענין. וא"כ י"ל דבעי' דרב אושעי' היא למ"ד גם בעסוקין באותו ענין צריך לפרש. א"כ צריך דבור פרטיי. לכן איכא למיבעי בהא משא"כ למאי דקיי"ל כר' יוסי דבעסוקין באותו ענין א"צ דבור א"כ ממילא מקודשת שעכ"פ נשארה בדעתה להתקדש כדמעיקרא כמו במקדש לאחר שלשים יום דלא חיישינן לחזרה רק אמרינן דבדעתה הראשונה קאי גם בזה מסתמא נשארה בדעתה משא"כ באומר לאשתו הא"מ לי לאחר שאגרשיך לא שייך שתתקדש מכח דבדעתה ראשונה קאי דלא מוכח שנתרצית בקדושין דמה שלא גילתה דעתה שאין רצונה בקדושין היינו משום שאם תאמר שאינה רוצה להתקדש לא יגרשנה. וא"כ אינו מוכיח מדעתה שחפיצה בקדושין רק מכח דיבור ראשון לכן לא תהני. אבל כשהיא פנוי' שהברירה בידה שלא להתקדש א"כ בודאי נתרצית ונשארת ברצונה. אבל באשתו אינו מוכיח שנתרצית רק בע"כ ע"י שאינו נותן גט רק ע"ז האופן א"כ ממילא כשאין הגט חל מדינא י"ל שלא נתרצית אח"כ לעמוד בקדושין ראשונים:

עוד אפ"ל דהטעם דאמרו בגמרא דאין בידו לקדשה אח"כ י"ל היכא דיש בידו לעשות הקדושין שניים קדושין. שפיר י"ל דמהני עכשיו. וא"כ י"ל לפמ"ש התו' בפ' כשולח דף ל"ב ע"ב ד"ה ורב נחמן דהא דפליגי רשב"ג ורבי אם ביטלו לגט אם הוא מבוטל שלא בפני שליח דלרשב"ג אם ביטלו אינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה ואפקעינהו רבנן לקדושין מ"מ בפחות משנים לכ"ע אינו מבוטל דבזה גם רבי מודה דאמרי' מה כת ב"ד יפה וא"כ אם רוצה שיחולו קדושין השניים יש בידו לגרשה ע"י שליח ולבטל שלא בפניו בפחות משנים עי' לקמן סי' קמ"א סעיף ס' דצריכים להיות זה בפני זה) א"כ יופקעו קדושין ראשונים ויחולו קדושין השניים. וכיון שבידו לעשות קדושין שניים קדושין. שפיר י"ל דחלו ג"כ. אלא די"ל דכיון דטעמא דאפקעינהו לקדושין ראשונים משום תקנת ממזרות דאם לא תדע האשה שביטל תנשא לאחר. א"כ אם נימא דאין קדושין שניים חלים ע"פ הדין א"כ כשגירש ע"י שליח מקדושין ראשונים יש ג"כ תקנת ממזרים שאם לא תדע שביטל הגט מקדושין ראשונים ג"כ תוכל להנשא דקדושין שניים אין חלים וא"כ אם באנו להפקיע הקדושין בשביל תקנת ממזרים צריך להפקיע גם קדושין שניים. מיהו אי נשאר הספק אם קדושין שניים חלים א"כ כי מפקעינן קדושין ראשונים שפיר חלים השניים ואין שייך להפקיע קדושין שניים משום תקנת ממזרים דהא אפי' לא ביטל הגט אסורא לעלחמא מכח קדושין השניים, א"כ אין להפקיע רק קדושין ראשונים ולא הוה ביטול כמו בכל דוכתי שאינו מבוטל בפחות משנים ואיכא הפקעת קדושין א"כ בידו לעשות קדושין שניים קדושין ושפיר מתקדשת וא"כ א"ש דודאי לספיקא דרב אושעי' שמא אינה מקודשת כלל אין בידו לעשות קדושין שניים דאם יבטל הגט ויתבטלו קדושין ראשונים יפקיעו ג"כ קדושין שניים. אבל לפי מה שנשארה בספק קדושין שניים ואסורה להנשא אחר גט ראשון מספיקא שפיר י"ל דהוי ודאי קדושין שהרי בידו להפקיע קדושין ראשונים ע"י גט שישלח ויבטל שלא בפני השליח בפחות משנים. לכן גם עכשיו מקרי בידו לקדשה משא"כ כאשתו כשאומר הא"מ לי לאחר שאגרשך אם יבטל הגט ויופקעו קדושין ראשונים אפשר שאינה מרוצה להתקדש כלל דמה שנתרצית עכשיו היינו משום שאם לא תתרצה בידו שלא לגרשה. אבל אם יופקעו קדושין ראשונים אפשר שלא תתרצה כלל בשניים. אבל באומר לאשה פנוי' ודאי היא מרוצה בלב שלם וכשיתבטלו קדושין ראשונים ממילא יחולו השניים וא"ש כמ"ש:

טו לאחר שאגרשיך אינו כלום. משמע דהגט גט ומותרת לעלמא ואף די"ל שלא נתכוין לגרשה רק אם שוב תתקדש לו לא עדיף מגלוי דעתא בגיטא דלאו כלום הוא. ואפי' לרבא דס"ל גילוי דעתא בגיטא מילתא הוא צ"ל דזה גרע דלא נתכוין רק אם יהיה אפשר בקדושין ואם אי אפשר אין הגט בסל בשביל זה. אלא דצ"ע איך יהיה הגט גט הא לא התירה לשום אדם שהרי תיד כשמגרשה חוזרת להתקדש לו ולא הותרה לשום אדם ואין זו כריתות דלעולם אגידא בי' ואפי' באומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי לא הוה כריתות כדלקמן סימן קמ"ג סעיף כ'. וצ"ל דמ"מ נתכוין שתותר ע"י הגט ושיבא האיסור מכח קדושין אחרים ושפיר הוי גט משא"כ באומר ה"ז גיטיך ואי את מותרת לכל אדם לא התיר הגט כלום עי' לקחן סי' קל"ז. אבל כאן רוצה שיתיר הגט ושיבא האיסור אחר היתר הגט מיד. אמרי' כיון דלא מצי לקדש בכה"ג דבאמת הוה גט גמור דהוא נתכוין להתירה ע"י גט זה:

טו והוכר העובר מקודשת. זה דעת הרמב"ם וכפי גירסתו במשנה אם הוכר עובר דבריו קיימין ואם ילדה נקיבה מקודשת. והקשו על גירסא זו. דהא בגמרא איתא דר' חנינא אמר כן על הברייתא דהאומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום. א"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים. ואי גרסינן כן במשנה מי קמשמע לן רב חנינא. ונראה דבלא"ה הקשו על הרמב"ם דכאן כתב בהוכר עוברה מקודשת ובהלכות תרומות פ"ה פסק דדוקא בהביאה שליש יוכל לתרום על המחובר ובלא הביאה שליש לא. ומה שנראה לפענ"ד עיקר בדעת הרמב"ם ויתיישב גם כן מה שהקשה בחלקת מחוקק ע"ש. דודאי יש לחלק. דלענין קדושין שפיר יש לומר בהוכר עוברה מקודשת. והיינו שהקדושין חלים מיד על העובר במעי אמו. דלא דמי קדושין לקנין אם הקנה לו העובר כשתלד. היינו משום שאין כוונתו לקנות העובר מיד שאינו שוה כ"כ אם ישחטנו. א"כ לא חל עליו הקנין רק כשיולד. ושפיר מקרי דבר שלא בא לעולם. שהרי אם ירצה לשחוט האם יעכב עליו שלא קנה השליל ועיקר קנינו הולד שיולד כשיכלו חדשיו.

אבל בקדושין עיקר הקדושין הם להתפיס האיסור בה שהרי אינו זוכה בשום דבר ואף כשתולד הרי לא זכה בשום דבר שהרי אינה ראוי' לנשואין עד שתלד. וכיון דכל עוצם כח קדושי קטנה פחותה מב"ג אינן רק להתפיס בה האיסור מאחר שאינה ראויה לאישות עדיין א"כ מה לי שמעוברת או שכבר ילדה. וא"כ י"ל שקדושין חלין מיד להתפיס בה האיסור. והשתא נראה שזה שחידש רב חנינא דממתני' י"ל דדוקא כשילדה אז מתחילין הקדושין ולזה קמ"ל רב חנינא דדבריו קיימין מיד שחלין הקדושין מיד וא"כ ממילא לא דמי למה שפסק הרמב"ם לענין תרומה בעינן שהביא שליש היינו משום דאל"כ אינה ראויה לתרומה מיד וכיון דאי אפשר שתחול התרומה מיד הוה דשלב"ל לכן מוקי לדר' אליעזר בן יעקב בשיטה דראב"י ס"ל אדם מקנה דשלב"ל אבל ר' חנינא ודאי לכ"ע קאמר דדבריו קיימין וחלו הקדושין מיד:

והשתא ממילא לא קשיא ממזכה לעובר דלא קנה היינו משום שהעובר אינו בר קנין ולא שייך בו שיזכה בדבר שמזכה לו אבל קדושין אינם אלא התפסת איסור ויוכל לתפוס בה האיסור כשהוכר העובר כמו שתפס בה האיסור כשנולדה ואין חילוק בענין התפסת האיסור אבל מזכה לעובר ודאי כשיולד ראוי לו יותר הדבר הנקנה ממה שהוא כשהוא בבטן אמו ולאו בר קנין הוא אבל התפסת איסור קדושין אין בו חילוק בין קודם לידה או אחר לידה. וח"מ מדמי הש"ס שפיר בפלוגתא דרבה ורב יוסף דאי אמרי' לראב"י אפי' באגם ס"ל דכבר נקרא שיש לו מציאות לדבר הגדל אפי' בלא הוכר העובר נמי נתפס בו הקדושין. שאינם אלא התפסת האיסור והכל ניחא: אלא דקשה לגרסת המשנה דהוכר עוברה לרב יוסף דס"ל אפי' באגם וקאמר בש"ס דלמ"ד אפי' באגם לא בעינן הוכר עוברה וקשיא לרב יוסף מתני' דלמה נקט הוכר עוברה. ואין לומר דלראב"י ס"ל לרב יוסף אף בלא הוכר עוברה כחו בתבואה דס"ל אפילו לא גדלה שליש הוה תרומה אבל מתני' כרבנן ובעינן הוכר עוברה דא"כ קשה איך אמרינן דרב חנינא לרב יוסף אפי' בלא הוכר עוברה. וקשי' דלמא רבי חנינא כרבנן ס"ל ולרבנן בעינן דוקא הוכר עוברה. ונראה ליישב דבלא"ה קשה איך אמר לרבה איירי רב חנינא כשהוכר עוברה. וקשה איך אמר רבה חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת ליפלוג במעוברת גופי' ל"ש אלא בלא הוכר עוברה אבל בהוכר עוברה מקודשת. לכן צ"ל דרבה ורב יוסף פליגי באגם דרבה ס"ל דאגם הוה כמו דבר שאינו כלל וכלא היה לכן מודה בו ראב"י דלאו כלום הוא. ורב יוסף ס"ל דאגם נמי חשוב עכ"פ שיהיה עליו שם תרומה כשיגדל כל צרכו ויתלש ולהכי לרבה לא הוכר עוברה הוה ג"כ כלא היה וקרי לי' אין אשתו מעוברת דדמי לאגם וא"כ רב חנינא דמפליג וקרי ללא הוכר עוברה אין אשתו מעוברת א"כ היינו דוקא כרבה דאילו לרב יוסף אי אפשר לומר דלא הוכר עוברה יהיה בכלל אין אשתו מעוברת דעכ"פ לאגם דמי ואגם דמהני בתרומה ע"כ הוה כאלו ישנו קצת בעולם וא"כ ממילא אי אפשר להעמיד בלישנא דרב חנינא דבלא הוכר עוברה יהיה בכלל אין אשתו מעוברת וא"כ משמע דס"ל דבלא הוכר עוברה ג"כ מקודשת היינו לראב"י. ומתני' דבעי הוכר עוברה אתי' כרבנן ולרבה לא פליגי ראב"י ורבנן בקדושין כלל דבהוכר עוברה גם לרבנן מקודשת. כן י"ל בדעת הרמב"ם. וכבר האריכו בזה האחרונים. ואתה תבחר:

ולפ"ז יש לחוש לקדושין מיד. ונ"מ שאף אם חזר אח"כ קודם שנולדה מ"מ צריכה גט. ואם הפילה עי' לעיל סי' ל"ו ומ"ש שם אם קדושין תופסים בנפל. ואי אין קדושין תופסים ודאי לאו כלום הוא ועי' בנדה דף כ"ג ומ"ש לעיל סי' ל"ז ס"ק ב'. ובעודה מעוברת אסור באחותה ואם ילדה שתי נקבות הוו קדושיו שאין מסורין לנשואין ושתיהן אסורות לו: סימן:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה