טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן לט
א המקדש כו' ע"מ שאין עלי' נדרים. לכאורה ל"ל לאתנויי הא אם רוצה יכול לגרשה. ודוחק לומר בשביל שלא יאסר בקרובות דהא בגמרא משמע דדוקא באשה חשובה שייך סברא דלא ליתסר בקרובות כדלקמן סעיף כ' וצ"ל דהתנה כדי שלא יצטרך ליתן כתובה ואף דאם נדרה תחתיו יכיל לומר אי אפשי באשה נדרנית כבר חילק הר"ן בנדרים שתחתיו מקפיד טפי וא"כ י"ל בקדשה סתם הי' צריך ליתן כתובה לכן התנה שלא יצטרך ליתן כתובה מיהו אם אין כתובה לארוסה ולא כתב לה א"כ לא הי' התנאי צריך לו כלל ואפשר דבלא כתב לה י"ל שהתנה אף אם יכנסנה סתם לא יהי' לה כתובה, ובזה יש ליישב פרש"י שפירש בדף ע"ג לא תימא משום אחולי וכתובה אית לה והתוס' תמהו עליו דבמתני' כנסה סתם תצא שלא בכתובה. ולפ"ז י"ל דודאי בלא כתב לה כתובה א"כ לא היה בריך לתנאי כלל שהרי בידו לגרשה לכן ע"כ התנה אף אם יכנסנה בתנאי קאי לענין כתובה. מיהו בכתב לה כתובה י"ל שפיר בכנסה אחיל לגמרי אף לענין כתובה ותנאו לא היה צריך רק אם יגרשנה באירוסין א"כ י"ל מתני' בלא כתב לה דע"כ אתני משום כתובה כשיכנסנה וא"ש. מיהו לקמן סעיף ה' פסק בקידשה סתם מקודשת מספק א"כ נראה אפי בלא התנה נמי אין לה כתובה מספק אפילו כתב לה. וא"כ קשה למאי נ"מ התנה ואדרבה גירע בתנאו לפי דעת הרשב"א שאין יכול למחול התנאי כשהתנה א"כ בלא תנאי בידו לגרש או להחזיק הקדושין ובהתנה גם היא תוכל לחזור מן הקדושין. ואפשר לומר דאהני תנאו דבלא התנה אם רוצה להתיר הנדרים לא הוטעה אף שנודעו לו הוו קדושין גמורין כיון שלא התנה בפירוש אבל בהתנה י"ל מיד שנודע לו שיש עלי' נדרים בטלו הקדושין כמ"ש התוס' וא"כ י"ל דנ"מ לענין כתובה שאם יודעו לו הנדרים אין לה כתובה אפי' היא רוצה להתיר הנדרים. מיהו אכתי במומין לא א"ש דלא אהני לי' התנאי לגמרי כיון שיכול לגרשה אפי' בסתם וכתובה אין לה מספק ועיין בסמוך:
ב אחד מג' נדרים. אע"ג בנדרה תחתיו יכול להפר כל שקצת עינוי נפש התם הוא שאינו בדין שתהא נודרת תחתיו שלא מדעתו אבל בנדרה קודם שבאה לרשותו אינו מדקדק אלא בדברים שהיא מתענה בהם הרבה ומתגנה עליו הר"ן וב"ש. ואין דבריו מדוקדקים דלא קשי' לי' להר"ן על מה שיוכל להפר דגזירת הכתוב הוא אלא דהר"ן הקשה מדאמרינן למ"ד היא נתנה אצבע בין שיני' תצא בלא כתובה א"כ ע"כ הוא מקפיד נמי בשאר נדרים וע"ז תירץ דבנדרים שתחתיו קפיד טפי. ולפ"ז משמע דבשאר נדרים אפי' כתובה אית לה כיון דלא קפיד עלייהו וכן בנדרים אלו ולא התנה הוה ספק א"כ לענין כתובה נמי ה"ל ספק די"ל בנדרה מקודם אינו מקפיד אפי' על אלו הנ"ל אבל בתוס' דף ע"ב ד"ה ע"מ כתבו בפשיטות דכתובה ודאי אין לה דיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית א"כ אפי' בסתם אין לה כתובה אפי' בשאר נדרי עינוי נפש. ובאמת בעיקר קושית אחרים שהקשו הא יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית י"ל כמ"ש בסמוך דודאי התנאי שהתנה לא צריך לי' דיכול לגרש כרצונו אפי' בלא תנאי ואדרבה עדיף ליה בלא תנאי שיוכל לקיים או לגרש אלא דמ"מ כיון דהתנה התנה א"כ י"ל ודאי לא קפיד רק על אלו הנ"ל שלא יהי' קדושין כלל אבל שאר נדרים דלא הוה קפידא כ"כ א"כ י"ל דלא איכפת לי' שיחולו הקדושין מאחר שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית לענין הכתובה א"כ הברירה בידו לגרש או לקיים לכן אינו מקפיד רק על הנ"ל שבע"כ הם בכלל תנאו אבל שאר נדרים כיון דעכ"פ אין לה כתובה לא איכפת לי' כלל שיכול לגרש ג"כ בלא כתובה וא"צ לידחק כדברי הר"ן. גם באס"ז לכתובות הביא דעת הריטב"א והריב"ש דהני ג' לאו דוקא הה"ד כל נדרים שיש בהם עינוי נפש והוא דעת אחרים שכתב הר"ן וא"כ נראה דבכל נדרים שיש בהם עינוי נפש אינה מקודשת בודאי ודנין בה להחמיר וגם כתובה לא תוציא ממנו אפי' בשאר גורי עינוי נפש מאחר שכן דעת התוס' והריטב"א והריב"ש ועיין בסמוך:
ג אפילו שנמצא שנדרה שלא שאכל חרובין. עיין בר"ן דנדרה שלא תאכל חרובין נמי מקרי עינוי נפש. וכן משמע ביו"ד סימן רל"ה ס"ג דאפי' מין שהוא רע ולא טעמתו מעולם נקרא עינוי נפש וא"כ משמע דשאר נדרים שאין בהם עינוי נפש אפי' אמר כל נדר אינם בכלל כיון שאין בהם עינוי נפש מדלא פרט הירושלמי רק נדרים שיש בהם עינוי נפש. ולדעת הפוסקים שהבאתי בסמוך דבסתמא נמי נדרים שיש בהם עינוי נפש מבטלין הקדושין א"כ צ"ל להירושלמי דחרובין לא מקרי עינוי נפש כ"כ דקשים לגוף כחרבות ולא ס"ל דמין רע מקרי עינוי נפש א"כ י"ל הה"ד נדרים שאין בהם עינוי נפש כלל כיון דהתנה כל נדר משמע שאין עלי' שום נדר וצ"ע:
ד לכן אסורה להנשא בלא גט. והקשה בחמ"ח דבסימן קמ"ג פסק דבתנאי שבשב ואל תעשה והוא בידה לא חיישינן שתעבור עליו ותירץ הב"ש דודאי לא תקלקל עצמה אבל הכא חיישינן שתתיר הנדר מחמת שאינה רוצה להיות באיסור דבר זה וממילא יבא הקלקול. וקשה מ"מ נתירה להנשא בלא גט ונזהירה שלא תעבור התנאי שאם תעבור יחולו הקדושין למפרע וממילא צריכה לחוש לעצמה לכן יותר נראה דבלא"ה כתב הר"ן באמת דהגמרא חולקת על הירושלמי לכן י"ל דמ"מ כאן יש לחוש טפי דיוכל לבא קלקול מזה אם לא נצטרך גט א"כ הבעל ישא אחותה כיון דהקדושין בטלין ואם היא תתיר אח"כ יהי' בני אחותה ממזרים דכיון שאינה מקלקלת עצמה דתוכל אח"כ לקבל גט או שלא להנשא כלל וא"כ כאן יש לחוש טפי. אלא דקשה לפי מה שכתב המחבר בסמוך דאם נודע לבעל מתבטלין הקדושין אם כן אינה צריכה גט. ובב"ש תירץ דצריכה גט אם לא נודעו לבעל. ואין דבריו ברורים דגט למה לי דתוכל להודיע לבעל ולא תצטרך גט דגט לא סגי בלא בעלו ובאמת כתב הר"ן דהירושלמי חולק וס"ל אפילו נודעו לבעל והתירה הנדרים מ"מ מקודשת:
אלא דקשה הא דברי התו' מוכרחים במשנה דנקט אינה מקודשת משמע דאפי' גט לא בעי' דהא בגמרא מדייק בסיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה כתובה היא דלא בעי הא גיטא בעי א"כ משמע דאינה מקודשת אפי' גיטא לא בעי' וא"כ קשה על הירושלמי איך יפרש המשנה:
ונראה דהירושלמי ס"ל דבמתניתין נקט אינה מקודשת לנ"מ כל זמן שיש עליה הנדרים ונ"מ אם מתה ונדריה עלי' תותר באמה ובבתה אבל התרה מהני אפי' לאחר שנודעו וא"כ אין דברי התוס' מוכרחים. ויש להביא ראי' גם מתלמודא דידן די"ל דמהני התרה גם אחר שנודעו מהא דאמרינן בדף ע"ה והכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא לי דאתסר בקרובה והוא דיעה דסב"ל ולכאורה תמוה דהא כיון שנתרצה לקדשה והיא התירה הנדרים מאי איכפת לי' שיאסור בקרובותיה שהרי נתרצה לקדשה שתהיה לו לאשה והוא אשה חשובה. ולפ"ז י"ל דודאי אי מהני התרה אין לחלק בין קודם שנודעו לאחר שנודעו וא"כ אי נימא שיועיל התרה ע"כ יתן לה גט אם לא תתיר הנדרים כיון שאסורה להנשא בלא גט והיא אינה רוצה להתיר הנדרים א"כ אסורה לעלמא בלא גט וא"כ כיון שנותן גט אסור בקרובותיה ובהא אינו חפץ כיון שיש עליה נדרים וא"כ הוה תרתי לריעותא שלא יחזיק האשה החשובה מחמת הנדרים ויאסור בקרובותי' מכח הגט שיתן פן תתיר הנדרים ואפי' לא תתיר לא יוכל לישא קרובותיה שמא תתיר לאחר ומן ולעולם הקרובות בספק לכן לא ניחא לי' כלל שישארו הקדושין תלוין ודעתו שלא תועיל התרה לקיום הקדושין דאז לעולם יאסור בקרובותיה וא"כ מוכח דאין לחלק בין קודם שנודעו לאחר שנודעו דאי מקרי קיום תנאי קודם שנודעו לבעל הה"ד לאחר שנודעו וסוגית הש"ס שפיר וא"כ מוכח גם בש"ס דילן דמהני התרה גס לאחר שנודעו וא"כ דברי המחבר צ"ע כי קשה לחלוק על הירושלמי וכ"ש דסוגיין מסייעא ועיין בסמוך ס"ק ה' וס"ק ו': (ה) אבל אם יודע כו'. הב"ש כתב דהירושלמי לא פליג ע"ז כמ"ש בסמוך וכבר כתבתי דליתה לפירושו וגם קשה תיפוק לי' שמא ימחול התנאי ובדבר שאין בידה לכ"ע חיישינן שמא לא ותקיים התנאי. ומ"ש דמסתמא מקפיד לא נהירא ועוד דלעיל בע"ת שירצה אבא אפי' מיחה אסור לינשא שמא יתרצה אח"כ וכמ"ש הר"ן מן התוספתא. ועוד קשה לפי דברי הב"ש כיון דהרא"ש כתב הטעם דמקפיד על העונש לכן בעי טעמא דחכם עוקר הנדר מעיקרו וכיון דקפיד שלא תהיה בעונש א"כ איך נימא דאם נישאת לאחר והתירה הנדרים שלא יקפיד הבעל דקם לה בדרבה מיניה באיסור אשת איש וגם פשיטא שיש קפידא ואיך נימא שחפץ שתהי' מקודשת אחר שנאסרה לו מכח נשואי השני. לכן נראה יותר דהרא"ש לא כ"כ רק לנ"מ אם התנה שלא יהי' עליה נדר דמשמע מכאן ולהבא כדלקמן בע"מ שלא יהי' בה מומין בסוף סימן זה דזה משמע להבא וא"כ מועיל רפואה במומין וכ"ש בנדרים א"כ בכה"ג נ"מ בדברי הירושלמי אבל לדינא לא ס"ל כהירושלמי דש"ס דילן פליגא עלי' ומתני' דאינה מקודשת י"ל דהירושלמי מוקי לה כר' אליעזר שאינו מועיל התרה לכן ס"ל דהש"ס דילן פליג אירושלמי כיון דלא מפרש מתני' דאינה מקודשת דאתי כר"א דוקא משמע דא"ש לכ"ע לכן ס"ל דאם נודע לבעל נתבטלו הקדושין לכן נקט במתניתין אינה מקודשת בהחלט ואי מהני התרה הרי הקדושין תלוין ואיך פסיקא לי' דאינה מקודשת הרי לאחר זמן כשתתיר נדרה יחולו הקדושין אלא ע"כ דלא מהני:
ו שאם היא אשה חשובה. בגמרא אמרי' הטעם דלא ניחא לי' ליתסר בקריבי'. וכבר כתבתי לעיל שתמוה שהרי נתקיים התנאי והוא חפץ בה.
ונראה ליישב לשיטת הפוסקים כהתוס' דבלא"ה יש להבין מה מועיל בתנאו שאין עליה נדרים דמ"מ אם אינו חפץ באשה נדרנית הרי תוכל להתיר הנדרים ושוב תדור מחדש דאז לא יופקעו הקדושין שהיו בלא נדרים וא"כ אינו מועיל בתנאו כלום וי"ל אי יש כתובה לארוסה אם מתנה בתחלה אין לה כתובה ואם אינו מתנה יש לה כתובה לפי מה שמחלק הר"ן דאין יכול לומר אי אפשי בנדרנית רק אם נדרה תחתיו משא"כ אם נדרה קודם וא"כ מרויח שאם נדרה קודם אין לה כתובה ואם תדור תחתיו יגרשנה ג"כ בלא כתובה ואפי' למ"ד אין כתובה לארוסה מ"מ תנאו מהני אם יכנסנה סתם ג"כ תצא בלא כתובה ואם נדרה תחתיו ג"כ תצא בלא כתובה וא"כ י"ל שפיר הטעם באשה חשובה חושש שמא תדור תחתיו כיון דכבר הרגילה לנדור ולא התירתן קודם קדושין מסתמא לא התירתן רק לקיים הקדושין וא"כ יש לחוש שמא תשוב לנדור עוד כשתהי' תחתיו ואי משום שיכול לגרשה בלא כתובה מ"מ י"ל לא ניחא לי' ליתסר בקריבה וא"ש:
מיהו קשת לפ"ז מאי פריך בגמרא אימא סיפא הוא שהלך אצל חכם והתירן מקודשת לימא לא ניחא לי דאיתסר בקריבי'. וקשה הא עכשיו כבר התיר הנדרים ואי משום ששוב ינדור אח"כ א"כ בזה לא הועילה כלום בתנאה שהרי אפי' ינדור אחר שישאנה לא תוכל להכריחו ליתן לה גט וצ"ל דמ"מ ע"כ התנתה מעיקרא אף שאינה יכולה למחות אם רוצה לנדור אח"כ מ"מ יהיה בידה לפשוע בו שהרי כבר גילתה דעתה שאינה חפיצה בנדרן והיינו דאהני לה תנאה ולא נכריחה לדור עמו לפסוק עליה דין פושעת בבעלה:
וארווח לן בזה תמיהת רש"ל דלגבי דידה ל"ל למימר לא ניחא לי ליתסר בקריבי' הא אפי' באדם שאינו חשוב לאש ניחא לה ליתסר לכ"ע שאין יכולין להכריחו ליתן גט שאין חילוק בין חשוב לאינו חשוב לגבי דידה. ולפ"ז ניחא דודאי בהא שנאסרת בלא גט לא אהני לה תנאה כלום שאף אם אין עליו נדרים יוכל לנדור מבלי מוחה וא"צ ליתן לה גט ולא הועילה רק לענין שתוכל לפשוע בו וא"כ אין לה קפידא: רק שחושבת מתוך שתפשע בו ולא יהיה קנס עליה שבאה מחמת טענה תאחר שגילתה בדעתה שאינה חפיצה בנדרן וא"כ אין בזה קפידא ושפיר היה לה להתקדש שהרי נתקיים התנאי כיון שהתיר רק דיכולה לומר פן ינדור אח"כ ויהי' לה טענה לפשוע בו א"כ פריך שפיר דעיקר קפידא שלה שמתוך הפשיעה תבא לידי גט ואז יש לה קפידא שלא תיתסר בקרוביו וזה דוקא באדם חשוב:
ועיין ב"ש בשם הש"ג דאפי' באשה שאינה חשובה הוה ספק. ותמה הב"ש מה ספק. ולענ"ד פשוט דמספקא לן מה נקרא אדם חשוב כדלעיל ס"ס כ"ז הה"ד כאן מספקא לי' מה נקרא חשובה לכן הוה ספיקא:
ז הא ספק מקודשת. כתב בחמ"ח למאי דפסקינן ספק מקודשת א"כ אסור בקרובותיה א"כ ה"ל להיות ודאי מקודשת דבין כך ובין כך אסור בקרובותיה וצ"ל לאו כ"ע דינא גמירי ולא פלוג בין יודע לאין יודע.
ולא נהירא דא"כ איך אמר בגמרא באשה חשובה מקודשת שמא אינו יודע כלל מאיסור הקרובות ואטו בשקידש ואינו יודע דין קדושין ישתנה הדין הא ליתא אלא דאנן דנין על מה שמקפיד לפי האמת אם יהי' כן. ונראה דהספק הוא בכונת תנאו אם נתכוין לבטל הקדושין אם ימצאו עליה נדרים כדי שלא יאסר בקרובותיה או דלאו קפידא היא וא"כ שפיר הוה ספק בתחלת הכונה אם נתכוין לבטל הקדושין בתחילת הקדושין אפי' תתיר הנדרים כדי שלא יאסר בקרובותיה או שאינו מקפיד על כך ושפיר הוה ספק קדושין. וגדולה מזו בכל ספק קדושין אע"ג דאיכא לאוקמא המעות קדושין בחזקת המקדש מ"מ נקרא ספק קדושין אף שלא קנתה המעות מ"מ כיון דמחמת ספיקא הוא מקרי ספק ואינה פטורה בלא גט וכאן נמי שמא יש בכלל תנאו אפי' תתיר הנדרים לא יועיל לכן ספיקא הוה ככל ספק קדושין:
ח ויותר עליהם בנשים ריח רע. כן הוא לשון הרמב"ם. ולכאורה תמוה הא היינו מזוהם לפרש"י כמ"ש הב"ש סק"י א"כ בכהנים נמי פסול ואיך אמר יותר עליהם. ובחדושי כתובות כתבתי ליישב לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם ספ"ז מביאת מקדש דמפרש מזוהם כס"ד דמעיקרא דהיינו זיעה וריח הפה אלא שחולק בין אם עבר ונתן פלפול לתוך פיו או שסך כל גופו בושם (ובגמרא בקיוהא דחמרא וס"ל לאו דוקא דבכל דבר המעביר הריח סגי או דכן גירסתו בגמרא) עבודתו כשירה ואם לא עשה כן חילל עבודתו ולפי דבריו נראה דאינו מפרש כפרש"י דמזוהם מילתא אחריתא דלישנא דרב אשי זיעה אמזוהם קרמית משמע דקושי' מעיקרא ליתה ולא הדר בי' ממאי דס"ד מעיקרא דמזוהם היינו זיעה וריח הפה אלא דמ"מ קאמר רב אשי דשייך למיתני יתר מכן כיון דבכהן איכא תקנתא ובאשה ליכא תקנתא ומזוהם דפסול בכהן היינו כשהוא בזיהומו אבל יש לו תקנה להעביר הזיהום אבל באשה ליכא תקנתא ואפי' שפה גופה בושם לא מהני כיון דבכל שעה הוה מום וכפרש"י ושפיר שייך למיתני הוסיפו עליהם זיעה ושומא וריח הפה דלגבי אשה ליכא תקנה. כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם:
ומה שתמה הב"ש על הטור שלא כתב ריח רע לא ירדתי לסוף דעתו. דהטור מפרש כפרש"י דריח רע היינו מזוהם ובכהנים נמי פסול וכבה כתב הטור דמומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים רק ריח הפה אינו פוסל בכהנים דאפשר דנקט פלפלא בפומי' בשעת עבודה. וכיון דברית הפה הוה מום באשה כ"ש בריח רע שבגופה דאפי' בכהנים נמי פסול:
ט והיא שעומדת כו'. ברמב"ם פ"ז כתב אפי' עומדת תחת כיפה שבראשה משמע דפשיטא לי' דבאינה עומדת תחת כיפה שבראשה הוה מים ואינה מקודשת ותמה עליו ה"ה דבגמרא אמרינן ראה ונתפייס וכתב ה"ה דלענין כתובה פריך. ויש. לתמוה דאם אית לה כתובה כ"ש דהוה מקודשת דאפי' אי מספקינן אי אחיל צריכה גט וכתובה אין לה וא"כ כ"ש היכא דיש לה כתובה דע"כ צ"ל ודאי ראה וניפייס א"כ ממילא דמקודשת. ונראה דהרמב"ם ס"ל כדברי המרדכי דבארוסה אפי' מומין שבגלוי יכול לטעון דאפשר להיות שלא הכיר בה וא"כ בגמרא דפריך ראה וניפייס היינו לענין כתובה דמשמע לי' דהך דכל המומין ואהא תניא הוסיפו עליהם שומא ומתני' איירי בכנסה כדנקט בסיפא ומשמע דאפי' כנסה אם נמצא בה שומא תצא שלא בכתובה וכן הוא בתוספתא הך, דהוסיפו עליהם בתר הך דכנסה סתם וא"כ פריך שפיר כיון דמשמע לענין כתובה נמי מהני הך מומין ופריך שפיר דנימא דראה וניפייס וא"כ פריך שפיר ראה וניפייס לענין כתובה משא"כ הרמב"ם דמיירי לענין קדושין ס"ל כמ"ש המרדכי דלענין קדושין לא אמרינן ראה וניפייס:
וא"כ מיושב קושית הכ"מ היכא קאמר הכא והכא פסלי' הא אדרבא בפנים אמרינן ראה ונפייס ולפ"ז ניחא דבס"ד אין צורך להקשות דראה ונפייס דא"כ לא קשי' רק על כתובה וא"כ אין צורך להקשות ראה ונפייס רק דגם על קדושין ליכא לאוקמה ולמסקנא דמקשי ראה ונפייס לא קשיא רק על כתובה לחוד והיינו סיפא. כ"ו כתבתי בחדושי כתובות בילדותי לכן יש להחמיר בקדושין וכ"כ הב"ש:
י הרי ראה ונפייס. עיין ב"ש שכתב לענין אם נמצאו המומין באירוסין אי אמרינן כאן נמצא וכאן היה שלא תצטרך גט. ובשם הב"ח כתב דלבטל הקדושין לא אמרינן כאן נמצא ודייק הב"ש דא"כ איך כתב הטור דמחזירין הקדושין הא יש לחוש שיאמרו קדושין תופסין באחותה ואין זו מוכרח די"ל דהטור ס"ל כמ"ש לקמן סימן נ' בש"ע דבקדושי ספק נמי צריכה להחזיר הקדושין:
גם מ"ש הב"ש דאם היא אומרת שנולדו בה המומין אח"כ לא שייך שווי' נפשה חד"א דודאי משקרת כיון דאיכא למימר כאן נמצא וכאן היה דברי תימה הם דאפי' נגד עדים פסק בי"ד סס"א דאמרינן ש וי' נפשה חד"א לכ"ש בזה וכן אי אפשר שיולדו בה המומין ופשיטא דלגבי נפשה הוה חד"א וכן באמרה טמאה אני לך אף שאינה נאמנת לגבי הבעל לגבי דידה שווי' נפשה חד"א וכן לעיל סימן ו' סי"ג באמרה נאנסתי אף שמותרת לבעלה מ"מ אסורה לכהן אחר מיתת בעלה ופשיט דודאי היא שוי' נפשה חד"א ואסורה בלא גט אלא דנ"מ אם הוא אסור בקרובותיה כיון שהיא אומרת ברי שמקודשת גמורה היא מאחר שנולדו בה המוחין אחר קדושין ואין להאריך דספיקא הוה: (יא) ואם יש מרחץ בעיר כו'. הכי איתא במתני' דף ע"ה ע"ב אלא דצ"ע דמתני' לא איירי בהתנה. וי"ל דכיון דהתנה אפי' יש מרחץ מ"מ הרי התנה. והתוס' הקשו ממתני' לרב דמוקי בקידש על תנאי מה חילוק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי לכן כתבו שע"כ כונת תנאו היה על מומין שלא ראה או מומין שאי אפשר לברר ע"י מרחץ וצ"ע דכולה סוגיא התם מחשיב לחזקה דאין אדם מתפיס במומין וא"כ נמי על מומין שבסתר לימא דליתה לחזקה דהא חזינן דמתרצה על מומין שבגלוי ותו ליכא בי' חזקה דאינו מתפייס במומין. ובאמת לפי דעת הר"י שהביא במרדכי דבקדושין אפי' מומין שבגלוי יכול לטעון א"כ ע"כ הך דמרחץ איירי לאחר נשואין וא"כ לא קשיא קושית התוס' דאפי' לרב דס"ל בקדשה על תנאי וכנסה סתם מ"מ תבא שלא בכתובה כמפורש במשנה וא"כ י"ל דוקא בכנסה סתם אין לה כתובה די"ל בתנאי' קאי אבל אם ידע במומין ומ"מ כנסה יש לה כתובה ג"כ וכמ"ש הב"ש בסימן ל"ח ס"ק נ"ט דאם ידע דלא נתקיים התנאי וכנס בלא יחוד י"ל דמחל התנאי לגמרי מדכנס אותה א"כ גם כתובה יש לה אלא דהב"ש נסתפק בזה שמא לא מחיל רק לענין כתובה. ודבריו תמוהים דא"כ איך אמרינן בגמרא דף ע"ו דאיכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ודאי ראה וניפייס הא לענין כתובה לא מהני אלא ודאי אם ידע המום מעיקרא וכנסה ודאי אמרינן אחולי אחיל גם לענין כתובה וא"כ לא קשי' קושית התוס' די"ל דבמומין שבגלוי וכנסה או ביש מרחץ יש לה כתובה דאמרינן אחלי' לתנאי' אבל באירוסין י"ל דודאי בהתנה לכ"ע אף פומין שבגלוי מבטלין או ביש מרחץ די"ל שהתנה ולא רצה להטריח עצמו בבדיקת מרחץ ומני' קאי אנשואין וכנסה סתם דאו אמרינן ביש מרחץ ידע וכנסה אין להבעל טענה על הכתובה כדמוכח בש"ס בהדיא דאי בדקה אין לו טענה על הכתובה וצ"ע:
אלא דמ"מ הא דאמרינן בגמ' דף ע"ה ע"א דפריך בעומדת על פדחתה ראה ונפייס ולא משני בהתנה משמע במומין שבגלוי אפי' התנה אמרינן דעל זה לא הקפיד וכמ"ש התוס' ועיין בסמוך:
יב המקדש אשה סתם כו' מקודשת מספק כתב בחמ"ח נראה מיד שרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום ולא התנה בתחילה אף דצווח לבסוף הוו קדושי ודאי ע"כ משמע בהתנה תחלה אף ששותק אח"כ י"ל אתנאי' סמיך. ולפ"ז לא קשיא קושית התוס' דף ע"ב ע"ב ד"ה על מנת שהקשו אפי' לא התנה נמי ולפ"ז י"ל דאהני לי' התנאי אף אם נודע לו אח"כ ושותק י"ל שסמך אתנאו משא"כ בסתם אם נודע לו ושתק נתקיימו הקדושין. ולכאורה אין טעם ברור לחלק דנהי דהתנה מתחלה מ"מ י"ל כשראה ושתק אחלי' לתנאיה. ומ"מ אין דבריו מוכרחים דמנ"ל לומר שיתרצה בשתיקה כיון שלא ידע בשעת קדושין מה לו לצווח אח"כ כשיגיע זמנה לכנוס לא יכניסנה או שעדיין חרופה בידו אם למחול על המומין או להקפיד ולא מצינו מחילה רק בכנסה דעביד מעשה להכניסה לרשותו אבל בשביל שידע ולא צווח מיד אינו מוכרח שמחל על המום. ולא ידעתי מנ"ל לומר דהוו ודאי קדושין בלא ראיה מבוררת. ובהתנה בתחלה וידע ושתק אפשר דמ"מ יש לחוש לקדושין מדלא צווח שאינו חפץ בקדושין מיד שנודע לו וצ"ע:
יג והלך אבל רופא כו'. בחמ"ח נסתפק אם נודע לאשה קודם שריפא המומין אפשר דאין האשה מקפדת ובב"ש ביקש להביא ראיה דאינה מקודשת מדפריך הש"ס הברייתות דתני הלכה אצל חכם והתיר רופא וריפא אותה אינה מקודשת ולא משני דאיירי בנודע לו וצ"ל דא"כ גם באשה שהתנה ונודע לה אינה מקודשת ודחה די"ל דחכם והתיר הוא דומיא דרופא וריפא דאפי' בלא נודע אינה מקודשת ואין זו דחוי' דהא כי מוקי באשה חשובה נמי לא הוי דומיא דרופא דברופא וריפא אותה אפי' אשה שאינה חשובה אינה מקודשת וא"כ ע"כ חכם לא הוה דומיא דרופא וא"כ שפיר יש לאוקמה בנודע לו אף דברופא אפי' בלא נודע לו אינה מקודשת וגם מסברא כ"ש דגבי דידה הוה קפידא דאל"כ לעולם תתעגן ותיתיב שמא יתרפא מן המומין וחלו הקדושין ובניה ממזרים אלא ודאי כונתה כשיוודע לה המומין יתבטלו הקדושין מיד. ותימה גדולה על הב"ש דבנדרים מיפשט פשיטא ליה דמיד שנודעו לה הנדרים נתבטלו בקדושין ובמומין מספקא לי' ותימא כלפי לייא דאם בנדרים קפדה שיתבטלו הקדושין שתא לא ימצאו להם היתר אף שבידו להתיר ורוב נדרים יש להם היחר מ"מ קפדה מיד שנודע לה כ"ש בפומין שאין בידו לרפאותן ושתא לא יהיה תרופה למכתו ותצטרך להתעגן ואגידא ביה כל ימיו כ"ש דקפדה תיד. כן נ"ל. ובודאי לפום ספיקו דחמ"ח הה"ד בנדרים י"ל גבי אשה אין קפידא כל שחסירן אפי' נודע לה ולדברי הב"ש תקשי דגבי הוא שהלך אצל חכם ורופא וריפא גם לא יהיה דותיא דבחכם פשיטא לי' דדוקא בלא נודע לה איירי ובמומין מיירי אפי' נודע לה לפי סברת הב"ש וא"כ לא הוה דומיא דמופין ובאמת פשיט לפי ספיקו של חמ"ח כ"ש בנדרים דלא איכפת לה אלא דלענ"ד כ"ש באשה דקפדה דלא חהא אגידא בי' ואית בה קפידא טפי כן נ"ל וצ"ע:
ויש לעיין אם האשה התנה עם האיש איזו נדרים בכלל דבאמת אין באשה קפידא כתו באיש וע"כ תנאה בעלמא הוה א"כ אפשר דאפי' נדרים שאין בהם עינוי נפש יכולה לומר אי אפשי באיש נדרן או דמ"מ לא קפדה רק בעינוי נפש וכן נראה מסתיתת הפוסקים וצ"ע:
יד ע"מ שלא יהיו בה מומין. כתב החמ"ח אף לפי נוסח הב"ח אפשר לחלק מצד הלשון שאמר ע"מ שלא יהיו אפשר אינו מקפיד רק שלא יהיו בה בשעת נישואין. וצ"ע דאם נפרש על שעת נשואין נימא הכונה אף על מומין שיוולדו אחר כך אף לאחר קדושין קודם נשואין אבל אף יתרפאו נמי קפיד וצ"ע. ועיין בסמוך:
טו וריפאן הרופא. כתב הב"ש דאפשר אפי' אחר שנודע לו מהני רפואה דנתקיים התנאי שלא ישאר בה ואח"כ דחה דמ"מ מסופק שמא לא יהיה להם רפואה. ונראה דכן מוכח לפי גירסת הב"י. בטור שחילק בכך בלשון שלא יהיו ומדכתב הטור דין זה במומין ולא בנדרים היינו משום דבנדרים בלא"ה כשהתירה מקודשת וכיון דס"ל להטור: בהתירה אחר שנודע לא מהני אם באמר שלא יהיו בה מהני אפי' אחר שנודע היה לו לכתוב בנדרים ג"כ הדין לנפקא מינה אפי' התירתן אחר שנודע לו אלא ודאי בנודע לו אין חילוק בין אמר שלא יהיו בה או שאין בה. כן משמע לפי נוסח הב"י מיהו לפמ"ש שאין נוסחא זו בטור לעולם יש להסתפק וצ"ע:
ודע שיש להסתפק בלא התנה רק קידשה סתם ונתרפאו המומין או שהתירתן אפי' אחר שנודע לו אפשר דהוה קדושין. ובזה כתבתי בחדושי כתובות ליישב קושית התוס' ל"ל תנאי הא אפי' בסתמא במומין הקדושין בטלין.
ולפ"ז י"ל דנ"מ אפי' נתרפאו וכתבתי סיוע לזה דאל"כ איך תאכל בתרומה בהגיע זמן משום דבדיק לה ושמא היה בה מומין ונתרפאו אלא ודאי בסתם אין קפידא אם נתרפאו קודם שנודע לו והתוס' שהקשו כן אפשר משמע להו בפשיטות דאין חילוק כיון דמאיסא לי' או שחושב שלא יהי' היתר לנדרים. ומה שקשה ליחוש לסמפון אפשר דלא חיישינן כולה האי דשמא לא יודע לו לעולם ולא שייך דמאיסא בעיניו. ועיין ב"ב דף'. משמע דתותרנית הוה מום: