אור ברסלב
טיב קידושין סימן לח

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן לח

סימן לז

א ואם לאו אינה מקודשת כתב הר"ן בפ' האומר אם לא נתקיים התנאי מחמת אונס הקדושין בטילין דקדושין הם מרצון שניהם ומי שמתנה את טובתו אינו מרובה אא"כ שנתקיים התנאי ומאי איכפת ליה באונס מ"מ לא נתקיים תנאי שלו ולפי"ז בגט אחר תקנת ר"ג דאין מגרשין בע"כ אם התנה תנאי שהוא לטובתה אין הגט חל עד שיתקיים התנאי ב"ש. והנה קיצר במקום שהיה לו להאריך וכדברים סתומים גם לא חילק בנושאים על כן מוכרח אני להאריך קצת ותחלה אומר כי ראיתי להגאון בעל המקנה בק"א שכתב ראיה לדין זה מהא דאיתא בפ' מי שאחזו מסקנתו של הלל נלמד באומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוו ונתנה בע"כ אינו גט שלא נתקיים התנאי והרי שם אין לך אונס גדול מזה אע"כ בשביל האונס אין זה מתחייב בקיום התנאי. ואני תמה למה ממרחק הביא לחמו והרי מפורש במשנה פ' מי שאחזו דף ע"ז באמר ע"מ שתתן לי איצטלית ואבד האיצטלית אינו גט ופסקו כל הפוסקים כן והרי כאן אנוס וכן ע"מ שתתני ר' זוז ומת דפליגי אי אמרינן לי ולא ליורשי והרי שם אנוסה ואינה יכולה לקיים התנאי ואפה אינו גט ותיקשי לריש לקיש דס"ל בירושלמי אונסא כמאן דעבד:

אמנם הדבר ברור דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי הוא באמר הא"מ לי ע"מ שאכנסך ביום פ' ואם לא אכנסך ביום פ' לא יהא לי עליך כלום והש"ך מביאו דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש דלריש לקיש יש טענת אונס ולר' יוחנן אין טענת אינם והדבר ברור דלריש לקיש דס"ל שיש טענת אונס מ"מ כשיעבור האונס מחויב לכונסה ואם לא נשאה כשיעבור האונס הרי מ"מ לא נתקיים התנאי ואינה מקודשת אלא דאנן אמרינן שמסתמא פ"ד כן לא התנה שיתבטלו הקדושין מחמת אונס רק אם ברצון לא ירצה לכונסה ועל האשה ה"ל לאתנויו' שאפי' יקרה אונס יתבטלו הקדושין אבל הדבר ברור שאם אמר לאשה הרי א"מ לי ע"פ שאתן לך ר' זוז כל זמן שלא נתן אפי' נאנס אין כאן קידושין שהרי היא לא נתרצית באופן אחר רק שיתן לה וכמו כן באמר הרי זה גיטך ע"פ שתתני לי ר' זוז מה לו לאונס שלה סוף סוף קיומא תנאי בעינן ולא שיך פלוגתא דר"י ור"ל רק אם יוכל להשלים עיקר התחייבות י"ל דבאונס אין קפידא על הזמן וכשיעבור האונס יקיים התנאי ואי איכא לדמויי' לפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי הוא באומר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מכאן ועד ל' יום והיתה אנוסה כל שלשים יום שלא יכלה ליתן דלריש לקיש ימים הראשונים יפלו וכשיעבור האונס כשתקיים התנאי מיהו הוה גט ולר"י מ"מ לא הוה גט וא"כ אין לו ענין להך נתינה בע"כ דודאי אי לאו נתינה הוא כל ומן שלא קיבל ברצון אין כאן קיום תנאו ואיך תתגרש בלי קיום תנאי ואי יהבה אח"כ וקיבל פשיטא דמגורשת שהרי לא קבע ומן לנתינה ולא משכחת לה רק בקבע ומן לנתינה ועבר היום ואח"כ רוצה ליתן ומעיקרא היה אנוס ובהא הוא דשייך פלוגתא דר"י ור"ל ואפשר דבלא היתה אנוסה רק ביום שלשים ותעיקרא לא אסקא אדעתה על האונס אפשר ס"ל לריש לקיש ג"כ שיכולה להשלים התנאי כשיעבור האונס:

מעתה גם הדמיון שדימה הרב ב"ש תקנת הגאון לקידושין אינו עולה יפה דודאי בקדושין כיון דבדידה תליא מילתא והתנה על יום קבוע אפי' תאחר שבלבה היה להתקדש אף אם יעבור היום מחמת אונס אין כאן רק דברים שבלב ואי אפשר לקידושין לחול. אבל בגט שביד הבעל לגרש בעל כרחה והגט גט דלא גרע מאונס שגירש ולא תהיה תקנת הגאון עדיפא תלאו הנאמר בתורה לא יוכל שלחה וכיון שיכול לגרש אפילו בלא דעתה רק כדי שלא יעבור תקנת הגאון מרצה האשה בתנאי שמתנה עמה באופן שהיא מרוצה על כך ואם מתנה ה"ז גיטך ע"מ שאתן לך מאתים זוז ביום פלוני ועל זה האשה מרוצה וא"כ אם היה אונס ביום פלוני ורוצה ליתן לה אח"כ כפי התנאי אפשר דלאו קפידא הוא כיון שאנוס הוא וי"ל שבם האשה לא ביקשה לעמוד על דבריה שיהיה בדוקא אם יאנס כיון דאונס רחמנא פטריה הרי אם יאמר הוא שכך היה דעתו בתחלה שאם יאנס יהיה גט מ"מ הרי בדעתו תלוי הגט אפילו ליתנו בעל כרחה ואפי' אנן נימא שהדין כן שמקרי בע"כ אף באונס מ"מ הוא נותן הגט כפי דעתו ועכ"פ הגט הוה גט ויהי' דינו כעבר וגירש לקמן סימן קי"ט ואם יקיים התנאי אחר שיעבור האונס י"ל דשפיר דפי שהרי מ"מ נתרצית על כך ועלה דידה לאתנויי שאפי' יהיה אנוס באותו יום לא יהיה גטו גט:

ועפ"ז אפשר ליישב דברי מהרי"ו שהובא ברמ"א יו"ד סי' רל"ו באיש ואשה שנשבעו זה לזה וקבע זמן שאם עבר הזמן והיה אנוס לא נפטר מן השבועה ותמהו עליו שמ"מ בזה נתחייבה האשה כיון שעבר הזמן ונדחקו בסברות שונות. אבל לפע"ד נראה כפמ"ש דודאי אם האשה התקשרה בשבועה עמו שישאנה לזמן פלוני מאחר שבשעת חיתון הזיווג ישר בעיני' א"כ ודאי מסתבר שאילו אסיק אדעתי' שאם יארע לו אונס שתחול השבועה כשיעבור האונס מסתמא לא היתה האשה נמנעת מלהתקשר עמו בשביל זה אלא לענין קידושין אינך חלין כי אם כפי דיבורן ודברים שבלב לא תהני דלא מוכחא כולי האי אבל לענין שבועה דאם גמר בלבו פת חטין והוציא פת סתם ע"מ הוי שבועה, א"כ סתם נדרים להחמיר דמסתמא בשעת שבועה כוונה לשבע דוקא שיתחייב לישאנה כשיעבור האונס לכן כיון דסתמו כפירושו אי לא קפדה אימי אונס שפיר מקרי שבועה בכה"ג וכן סתם נדרים להחמיר כדאיתא בסימן ר"ח כשאמר כבשר מלוח ונאמן לפרש אבל בסתמא אסור דסתם נדרים להחמיר אבל בקדושין ע"כ אפי' אומרת בפירוש שכוונתה היה להגביל זמן כשלא יארע לו אונס מ"מ לענין קידושין אינה מקודשת דלא הוה רק דברים שבלב דמ"מ לא חיילי הקידושין רק כפי המובן בדבריה דלענין קידושין לא מהני פירוש דקדושין בלא עדים אינם קדושין וכשתמצי לותר שיועיל כפירוש דבריה הוו קדושין בלא עדים וע"כ אפי' מפרשת ואומרת שלא קפדה על אונס מ"מ לא הוו קדושין א"כ ממילא לא דמי לשבועות ונדרים דסתמן להחמיר, מאחר שנאמן על עצמו לפרש ובדידי' תליא מילתא א"כ אם יביא עדים שאנוס היה הוה אשה עוברת על השבועה מאחר שאו לא היתה טוענת שכך כיוונה בשעת השבועה דוקא רק בשביל שגוף החיתון נתחרטה ממנו' רק שעולה מצאת להקפיד על העברת הזמן כנראה בהדיא מתשובת מהרי"ו סימן קל"ז נמצא לפ"ז גוף השבועה בשעת החיתון. י"ל בה שני כוונות או שיהיה בדווקא מחמת שדוקא השעה צריכה להגביל דוקא בזמן הקבוע או שכונתה שלא ידחה אותה ותהיה אגידא בי' ואם כונתה בדוקא הרי אפי' באונס פטורה ואם מן הצד השני באונס לא שייך ולא קפדה עלי' וא"כ צריכה האשה לפרש שכוונתה בשעת החיתון דוקא לאותו יום. ובאמת לא טענה האשה כלל שכונתו אז היתה כך וא"כ הוה כסתם נדרים שהוא להחמיר משא"כ לענין קדושין כיון דמצית לפרש דברי' שהם בדוקא אין הקדושין חלין רק כפי המבורר. כן נ"ל ברור בדעת מהרי"ו:

ואפשר לומר בירושלמי דע"כ לא פליג ריש לקיש אר' יוחנן רק כשהוא התנה התנאי שהוא לטובתה דאז ניהי דאמרינן כיון שהוא התנה התנאי דאדעתא דהכי קידשה נפשה ולא הוו פיטומי מילי כמ"ש התוס' פרק איוהו נשך דף ס"ו מ"מ עכ"פ כיון שהוא התנה מדעתו מסתמא דעתו כשיהיה אונס יוכל לקיים התנאי כשיעבור האונס לכן ס"ל לריש לקיש אונסא כמאן דעביד אבל אם היא התנה התנאי י"ל דמודה לר' יוחנן דמשמע שאינה מרוצה בענין אחר:

וכתב עוד הב"ש ובר"נ פ' כל הגט והח"מ פ"ט מהלכות גירושין כתבו בשם הפיטור אם לא נתקיים התנאי מחמת האונס הוה ספק קידושין. ותימא גדולה לפ"ז הר"ן סותר את עצמו שהרי בקדושין פרק האומר סמוך למשנה דתנאי ב"ג וב"ר פסק בהדיא כר' יוחנן ואיך יסתור הר"ן דבריו והר"ן כתב הך דאם לא באתי ופסקי' מברא שהוא בגיטין ושם הביא הר"ן דברי העיטור.

אבל הדבר ברור דהך דירושלמי היינו בתנאי שהוא לטובת האשה שבסתמא קפדה האשה שיתקיים התנאי אבל אם התנה הרי את מקודשת לי והאשה בקשה להתקדש בכל אופן אלא הוא התנה תנאי לעצמו שיוכל לבטל הקדושין כגון שאמר אם אלך למקום פלוני בתוך הזמן יתבטלו הקדושין והאשה אומרת שאין נ"מ לה בכך כלום אם ילך או לא ילך ופסקי' מברא ולא יכול לילך או שאר אונס כגון שחלה וכדומה דבזה י"ל כיון דתלה התנאי בדעת עצמו י"ל שאילו היה יודע שיאנס לא היה מתנה והקדושין בטלים מאחר שנאנס כקיום התנאי לא נתחייב בקדושין. או שאמר לה אם אבא לכאן בתוך שלשים יום לא יהיו קדושין. ואם לא באתי לכאן תוך שלשים יום יהיו הקדושין קיימים ויבא ביום הקבוע לכונסה ופסקי' מברא ומבקש לבטל הקדושין דאין לומר בזה דהאשה לא נתרצית רק באופן שיהיו הקדושין קיימין אם לא יבא אפי' באונס דביטול הקדושין תליא בדידי' ג"כ ואי יש טענת אונס בקדושין שפיר יכול לבטל הקדושין ואם אין טענת אונס הקדושין קיימים, שהרי האשה נתרצית כשלא יבא לכן הוה ספק אם תקינו אין אונס בקדושין כמו בגיטין א"כ הקידושין קיימין אבל תנאי שהוא לטובת האשה י"ל דהעיטור חודה דקיי"ל כר' יוחנן כן נ"ל ברור בדעת הר"ן:

אלא דקשה שהיה להם לפשוט ספק זה מן הירושלמי דאין אונס בקדושין דהא ריש לקיש ס"ל דיש טענת אונס וניהי דקיי"ל כר' יוחנן היינו משום שהוא טובת האשה והאשה עצמה לא נתרצית כמ"ש הר"ן פ' האומר אבל בעלמא משמע דמודה ר' יוחנן דאין טענת אונס בקדושין וצ"ע:

והי' אפשר לפרש בזה דברי הסמ"ג שהביא ראיה דבאונס לא בטלו זכיותיו וכתב וכן איתא בירוש' הנ"ל והלכתא כר' יוחנן ותמהו עליו דלר' יוחנן אונסא כמאן דלא עביד וא"כ לא קיים התנאי ולפיו י"ל דהסמ"ג מפרש כיון דלריש לקיש ודאי אין בכלל תנאו אונס י"ל דר' יוחנן לא פליג רק בקדושין דס"ל אין טענת אונס בקדושין כמו בגיטין מיהו לשון והלכתא כר' יוחנן אינו מדויק כ"כ. אך נראה בלא"ה דהסמ"ג מביא ראיה מן הירושלמי דלא משמע לי' דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש במשמעות לשונו דלריש לקיש ודאי ע"כ מה שאמר אם לא אבא ליום פלוני היינו בלא אונס דלהכי ס"ל אונסא כמאן דעביד. והשתא נראה מדפליגי דוקא בקדושין שתלוי בדעת אחרת משמע ליה להסמ"ג דפליגי בהך סברא דודאי לישנא אם לא אבא משמע בלא אונס דלאו בשופטני פסקינן שיתנה על האונס להכי ס"ל לריש לקיש אונסא כמאן דעבד אלא דר"י פליג עלי' כיון דתליא נמי בדעת האשה מסתמא לא נתרצית האשה כי אם באופן שאמר שאין רצונה להתעגן עד שתעמוד על האמת אם אנוס היה ואי אמרינן מסתמא דעת האשה שלא תתחייב על אונסו א"כ כ"ש שאין רצונו להתחייב בעצמו ע"י אונסו. כן נראה לפרש הסמ"ג עכ"פ בתני י שהוא לטובת האשה ליכא מאן דפליג דהלכתא כר' יוחנן וכמ"ש הר"ן בפ' האומר:

ב ושיהי' הן שלו קודם ללאו. כתבו התוספות בקדושין דף ס"ב ד"ה בשלקא פי' הקונטרס שלא כפל כו' יקשה הא כל תנאי מתנאי ב"ג וב"ר וא"כ בעינן הן קודם ללאו והכא הוה לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתוב ברישא וי"ל דאם לא שכב חשוב הן דמה שאנו רוצין שתעשה חשוב הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסידו כך אנו רוצים שתתקיים דבריה שלא שכב איש אותה וזה הן ואם שכב תפסיד שזה לאו ע"כ. ולכאורה יש ללמוד מדברי התוס' הללו שאם מגרש את אשתו משום נדר וכה"ג ואומר אם יהיה אמת שנדרה יהיה גט ואם יבורר שאינו אמת לא יהיה גט דבכה"ג צריך לומר בהיפך אם לא לא נדרת לא יהיה גט שהרי אין חפץ לגרשה רק בשביל הנדר ואם נדרת יהיה נס:

אמנם כבר נודע קושית הט"ו בהקדמת י"ד שתמה על זה מהא דבגיטין דף ע"ה ע"ב אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהי' גט ופריך דהכא הן קודם ללאו והרי כאן שרוצה שלא ימות אעפ"כ מחשיב לי' הש"ס לאו קודם להן ובמשל"מ פ"ו מאישות כתב לתרץ ותורף דבריו דבסוטה גוף המעשה היא חנקי ומאחר שאין אנו רוצים בזה מקדימין הנקי שתהי' נקיה שאין אנו חפצים במיתתה אבל כאן נהי דהמיתה נמשכת מתנאי הגט שהוא באופן שימות ת"ת על הגט עצמו אין שייך שאנו רוצים שיהי' גט או לא יהי' גט ולפ"ז לא שייך כאן שמתנה רק על הגט:

ואני אפרתי בכוונת התוס' דלעולם חשבינן נתינת המתנה להן וסילוקה ללאו כמו בב"ג וב"ר אם יעברו ונתתי ואם לא יעברו יהיו מסולקין ממנה כמו כן באשה כיון דכבר נאסרה לבעלה משעה שנתיחדה ואם הודית אינה שותה רק שוברת כתובתה נמצא המים באים לטהרה לבעלה ולהתיר אותה במה שנאסרה מעיקרא. וא"כ מה שמתנה אם לא שכב הנקי היינו המתנה שלא תפסיד מה שדנין עליה שכבר הפסידה בעלה ונאסרה עליו ואם שכב ממילא נשארת בהפסידה לכן חשב ההן לא שכב שזהו המתנה שנתנו לה ע"י המים. וגם זה לא שייך בנ"ד ולא נמצא מציאות כזה שכבר נאסרה וע"י הטלת תנאו תהי' מותרת לו:

ועפ"ז אפשר ליישב מה שנתחבטו התוס' בריש נדה ובכמה דוכתי דמנ"ל דבסוטה ספק כודאי דילמא מספיקא הוא שאסורה ולפ"ז ניחא דאי לא אמרינן שנאסרה בהחלט והשתיה אינה רק לברורי מילתא אם עדיין לא נקרא הפסד ואין לדמות למתנה שניתן לה היתר זה שאנו מתירין אותה לבעלה דאיגלאי אי מלתא שלא נאסרה מעולם וא"כ קשה הא הלאו קודם להן אע"כ כבר דן עלי' הכתוב שהיא טמאה ובשתותר פ"י מקרי פנים חדשות ושפיר מוכח דחשיב כודאי: מעתה איברא דמ"מ במילתא דתליא בסברא קשה לסמוך דשערי תירוצים וסברות לא ננעלו ויש לי לומר עוד בישוב תמיהת הט"ז הנ"ל והוא דודאי בסוטה בבחינה זו שאנו רוצין שיתקיימו דברי' מקרי זה הן מ"מ בבחינת המעשה עצמו שאנו אומרין לה הנקי מן המים המאררים בזה הלאו קודם שלא יפעלו בה המים המאררים והשתא י"ל סברא זו שכתבו הפוס' שאנו רוצים שלא תפסיד י"ל דלא מועלת כיון דמ"מ בבחינת הקללה עצמה לאו קודם אלא שאנו אומרים דמ"מ מעשה החניקה אף שמסיימין אם שכב חנקי לא מקרי לאו קודם להן דכיון שאנו רוצים שלא תחנק סומכין על מה שנשמע הלאו מן סיום שמסיים בהן והיינו אחר שמסיים אם שכב חנקי גם במעשה החניקה עצמה נשמע ג"כ הלאו אם לא שכב הנקי לכן כיון שאנו רוצים שתהי' נקיה מפרשין ההן שאנו חפצים בו וההן של מעשה החניקה סומכין על שנשמע מן ההן הלאו שאם לא שכב לא חנקי נמצא שמתקיימין שניהם ההן שאנו חפצים מקדימין ומ"מ מבחינת המעשה אם נשמע מכלל ההן הלאו נמצא שנקרא ג"כ הן קודם ללאו הנשמע מן ההן אלא דבתנאי ב"ג וב"ר יש להקדים ההן לגמרי דאל"כ אין לסמוך על ההן היוצא מן הלאו מאחר שאנו חפצים שיעברו ראוי להקדים אם יעברו:

מעתה אני אומר דשמואל דתיקן בגט שכ"מ שמגרש אם ימות מחולי זה וא"כ צריך לגרש מעכשיו דאין גט לאחר מיתה א"כ צריך הוא לומר אם מתי והיה גט מעכשיו וא"כ לולי שהקדים אם לא מתי לא יהיה גט לא היה הלאו נשמע מכלל ההן שאמר אם מתי יהיה גט מעכשיו שאין זה מוכיח על שאינו חפץ בגט אם לא ימות דנוכל לומר שמכללא נשמע שאם מת יהיה גט מעכשיו ואם לא ימות יהיה גט כשיעעוד מחוליו נמצא שאין הוכחה מחלוקה שניה אפי' מכלל ההן שמשמע הלאו וע"כ עיקרו נסמך על מה שהתחיל אם לא מתי לא יהא גט שמשמעו שלא והיה גס כלל וא"כ שפיר מקרי בכה"ג לאו קודם להן שהרי הלאו לא נשמע אפי' מכלל ההן שסיים:

ולפ"ז אפשר לומר בנידון הספק שנסתפקנו במגרש. אשתו משום נדר וכן בזנות עצמו משכחת אם מתנה עתה אם יתברר שזינתה יהיה גט ואם לאו לא יהיה גט שמחיים א"צ להתנות במעכשיו וא"כ חלוקת הלאו נשמע ג"כ מן ההן כמו בסוטה שפיר י"ל שיקדים הלאו אם לא זינתה:

אלא דקשיא טובא איך יפרנסו התו' סוגיא דסנהדרין דף ל"ב דדייק מכאן דפותחין בזכות תחלה מהא דמתחיל אם לא שכב ואין לומר דרבי לא ס"ל משפטי תנאי והתוס' לשיטתיי' דס"ל דלרחב"ג לא בעינן משפטי תנאי כמ"ש במשנה דף ס"א דוה אינו חדא דהתוס' כתבו כן לשיטת רש"י ועוד דביבמות דף נ"ג משמע דרבי גופי' ס"ל כר' מאיר:

לכן נראה דודאי בהך דסוטה יש בה שני דברים הן המעשה שהוא חנקי והרצון שאנו חפצים שיהי' הן שלה כדבריה ומצד המעשה ההן הוא תחקי אם עשתה נבלה ואת וראוי מ"מ יותר לילך אחר גוף המעשה שהוא הן על מעשה שאנו דנין עלי' על ההן שהוא מצד החפץ רק לפי שפותחין בזכות תחלה הולכין אחר ההן שהוא מצד החפץ שכך משפט התורה לפתוח בזכות תחלה ומ"מ לא ניחא להו להתו' לתרץ בפשיטות דצריך להקדים ההן משום דפותחין בזכות תחלה היינו משום דמ"מ כיון דהוא ממשפטי התנאי להקדים ההן שאל"כ נשאר ההן בכל אופן כיון שסיים בהן א"כ אין טעם לומר משום פותחין בזכות שישאר התנאי בהן קודם ללאו מצד הרצון אבל אי לאו דפותחין בזכות תחלה יש לילך אחר עיקר המעשה שיהי' ההן קודם ללאו בעיקר המעשה. מעתה אין מקום לקושית הט"ז דשם הוא ממשפטי התורה לפתוח בזכות תחלה לכן אזלינן בתר הן שהוא מצד הרצון אבל בגט שכ"מ אינו ממשפטי בתורה שלא יתחיל בהן אם מתי אף דלא מקדים פורעניות לנפשי' אין זה ממשפטי התורה שהרי באמת יכול עוד לכפול הלאו כמפורש בדברי רבא לכן בעינן הן קודם ללאו וא"כ תו ליכא נ"מ מדברי התוס' הללו ואין למידין מהם:

ובאמת לפע"ד דברי התוס' דחוקים וגם קשה מה שהקשו התוס' עוד לפרש"י בד"ה הנקי פי' בקונטרס והכי כופל וקשה א"כ הוה מעשה קודם לתנאי ודחקו התוס' בפי' אחר דהכהן חוזר וכופל (ומה שהקשה הט"ז לפ"ז מאי מקשו התוס' על פרש"י נימא שחוזר וכופל הלאו אחר ההן אין זו קושיא כלל דבליכא רמז בתורה מהיכא תיתי להמציא כפל שלא נרמז בתורה והתוס' לא כתבו רק במה שנרמז הנקי ודרשינן נמי חנקי ע"כ יש בו שתי לשונות סותרות הנקי וחנקי לכן אמרינן שהתנה על שתיהן כפי מה שראוי להתנות אם לא שכב הנקי ואם שכב חנקי אבל היכא דליכא רמז אין להוסיף על מ"ש בתורה וזה פשוט):

ולפענ"ד א"צ לדחוק כלל אלא נראה דנהי דבעינן הן קודם ללאו היינו דאל"כ הוה הן קיים בכל גווני וכן במעשה קודם לתנאי המעשה לעולם קיים היינו היכא דשייך כמו בב"ג וב"ר דיש לומר דמ"מ יטלו חלקם בעבר הירדן שהיה באפשרות שיהיה כן לפי שהוא ארץ מקנה והי' להם מקנה רב אבל בהא פשיטא לן שאין לומר מעשה שתחול הקללה אפי' היא טהורה דקללת חנם לא תבא ואיכא לאו במקלל בחנם ואפי' מתנה בהדיא על מ"ש בתורה תנאו בטל כ"ש שלא יעלה על הדעת שנשמע מדבריו קללה שלא כדת של תורה לכן אי אפשר לומר כאן מעשה קיים גם א"צ להקדים ההן ללאו דאדרבא פותחין בזכות תחלה ובהכי ניחא דקשה איך דייק דפותחין בזכות תחלה דלמא ליכא נ"מ באיזו צד פותח והתורה נקטא חדא מינייהו ולפ"ז ניחא דאי לאו דפותחין בזכות תחלה לא ה"ל להתורה לשנות תשאר דיני תנאי אלא ודאי בא לרמוז דפותחין בזכות תחלה. וא"ש:

וארווח לן בזה הסוגיא דשבועות דף ל"ה אל יככה ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרין ופריך בגמרא דף ל"ו הא לית לי' לר"מ מכלל הן נשמע לאו ובעי לומר דבאיסורא לית לי' ופריך אלא מעתה שתויי יין דבמיתה מנ"ל והתנן אלו שבמיתה ומסיק לעולם איפוך וסוטה איסורא דאית בי' ממונא ורש"י מחק הגירסא דקשיא א"כ רבנן אתאי פטרי תי לית לי' שתויי יין במיתה והתוס' נדחקו למאד לקיים הגירסא ותו קשיא דרבנן דר' מאיר ס"ל בכל דוכתי דלא בעינן תנאי כפול וא"כ ס"ל מכלל הן נשמע לאו וא"כ כ"ש דה"ל לחייב ואיך פליגי בסברות הפוכות. ובראשית ההשקפה כונתי לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בשמו דמתרץ טעמא דרבנן דושמעה קול אלה כתיב ולא קללה מכלל ברכה ומ"מ זה דחוק דא"כ ה"ל לפרושי טעמא דרבנן מקרא. לכן נלע"ד דבסברא בעלמא פליגי והיינו משום דקשיא לי בלא"ה איך יפרנס ר' מאיר דבעי כפילא קרא דאם לא יגיד ונשא עונו כיון שלא כפל אם יגיד לא ישא איך יהי' נושא עונו אפי' יגיד אלא נראה כמ"ש דבדבר שאין בידו להשמיעו קול אלה אם יגיד וקללת חנם לא תבא ממילא משמע שפיר אם יגיד אין כאן עון כלל. ועפי"ז י"ל דבסברא בעלמא פליגי כיון דרצון התורה שלא יתחייב ע"פ כפירתו קרבן שבת רק ע"י שמיעת קול אלה א"כ אם נימא שאין זה קול אלה אין כאן חיוב עליו שיגיד לענין שיתחייב קרבן שבועה על כפירתו וא"כ כיון שאין חיוב עליו ע"פ אלה שנשמע מכלל הן א"כ אי אפשר שישתתע ממנו קללה אם דאזלינן בתר מעיקרא מאחר שאינו מקללו אינו חייב להעיד ע"פ זה האלה וכיון שאינו חייב להעיד לא תוכל להשמיע קללה מכלל ברכה דכיון שאינו מתחייב להעיד ע"פ קול זה אי אפשר שישמע ממנו קללה שלא כדת של תורה ור' מאיר ס"ל דאדרבה אמרינן שמתחייב עי"ז להעיד ושפיר נוכל להשמיע תמנו קללה מכלל ברכה שכדין הוא הקללה וממילא חייב להעיד וא"ש הכל ברווחא בס"ד:

ובהכי ניחא דקשה איך אמרו בגמרא אל יברכך הוה אלה הא לא מוכח אם לא יעיד רק שלא יברך אבל אכתי ליכא אלה והר"ן כתב דר"מ לשיטתי' דס"ל דמברכה נשמע ההיפוך קללה ולא ס"ל הך סברא דאמר בקדושין דאם בחוקתי תלכו ברכה ואם לא ברכה ולא קללה ואכתי קשה למאי דאמר איפוך רבנן ס"ל בויברכך וייטיב לך הוה אלה הא רבנן לא ס"ל הך דמשמע קללה מכלל ברכה וכן הקשה בס' שעה"מ מיהו בר"ן גופי' י"ל דס"ל למסקנא לא תיפוך כמ"ש בשם הרמב"ן:

ולפ"ז י"ל דניהי דבעלמא לא ס"ל דמברכה לא נשמע ההיפוך קללה ולפ"ז י"ל דודאי בעלמא שאין הקללה מפורש בתורה י"ל דלא נשמע אבל הכא דכתיב בקרא ממילא נשמע אם אמר אם תעיד יברכך שההיפוך אם לא תעיד יהי' ככתוב בתורה ונשא עונו והיינו קללה:

ועכ"פ לפמ"ש אין מוכרח לחלק בסברות של התו' ובעינן הן קודם ללאו בכל גווני היכא דאפשר שיהי' בכל ענין ואינו נגד משפטי התורה. והנה בעל שע"המ כתב ליישב דברי הר"ן ותורף דבריו דרבנן דר' מאיר אי ס"ל איפוך וס"ל מכלל הן נשמע לאו מ"מ י"ל דס"ל דלא בעינן תנאי כפול ואע"ג דס"ל מכלל ברכה נשמע קללה מ"מ י"ל דס"ל דהני קראי דאם בחוקתי ואינך ה"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין כסוגיא דפרק מי שאחזו לרשב"ג דף ע"ז דס"ל דהוה ב' כתובים ולא גמרינן מינייהו ושפיר י"ל דס"ל שפיר דנשמע קללה מכלל ברכה אע"ג דלא בעי תנאי כפול. זה תורף דבריו. מיהו אכתי אינו מיושב דא"כ קשה איכא דאמרי בפ' מי שאחזו דלר' מאיר קאמר רשב"ג אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול הוה שני כתובים וקשה הא ודאי אי הוה בעינן תנאי כפול לא שייך לומר שני כתובים דכולהו צריכי לגופייהו וכמ"ש בעל שעה"מ גופי'. וע"כ עיקר שני כתובים דבארץ כנען מיותר דנלמוד מכל הני פסוקים שנכפלו. וקשה מנ"ל דטעמא דר' מאיר משום בארץ כנען דילמא באמת טעמי' דר' מאיר מכל הני כתובים שנכפלו לגופייהו וכן קשה על הסוגיא דקדושין ל"ל לר"מ לומר טעמא משום בארץ כנען נימא משום שני כתובים מיהו שם י"ל דאכתי לא ס"ד הני כתובים דמייתי ומ"ש בשעה"מ דאי לא כתיב בארץ כנען הוה אמרינן הני קראי לא לכפל נכתבו רק דלא תימא לא ברכה ולא קללה. כמה רב מהדוחק יש בזה. מיהו מ"ש ליישב אקושיא דהיכא הוו שני כתובים הא צריכי לגופייהו ותירץ שתירץ דבארץ כנען הוא מיותר ודאי הדברים ראוים למי שאמרן ואין דרך לנטות בישוב קושיא זו לכן אבא אחריו ומלאתי את דבריו ברווחא והוא בשום שכל על אמרם דר"ת דייק מבארץ כנען ל"ל ש"מ לכפילא ואינו מובן איך יוכיח מזה הכפל וגם ליישב הגירסא שלפנינו בדברי רש"י בריש ע"ב בד"ה למה לי הרי משמע נמי מונאחזו שלא יטלו כו' וכתב מהרש"א שהוא מגומגם דאי נימא מכלל הן נשמע לאו אפי' בלא ונאחזו נשמע שלא יטלו בארץ הגלעד מכלל הן. והנלענ"ד בפירושא דשמעתא הוא דודאי הא דאמרינן דלרחב"ג ה"א בתוככם בארץ אבל בארץ כנען לא יטלו ור"מ ס"ל בתוככם כל היכא דאית לכו משמע א"כ בארץ כנען למה לי ש"מ לכפילא כך הוא הפירוש דודאי פשטא דמלתא לכ"ע בארץ כנען אתי לומר שלא לבד בארץ גלעד שיטלו אף כי גם בארץ כנען אלא דהחילוק בין ר"מ לרחב"ג דלר"מ דבעי תנאי כפול אי לאו כפילא היו נועלין ארץ הגלעד בכל אופן א"כ אתי הכפל שלא יטלו בארץ הגלעד וכיון דהכפל אתי שלא יטלו מודה ר"מ דאי לא כתיב רק ונאחזו בתוככם. ה"א בארץ גלעד לחור וצריך בארץ כנען שיטלו נמי בארץ כנען וכסברת רחב"ג אלא דבהא פליג וס"ל הא דאמרינן לר"מ בתוככם כל היכא דאית לכו משמע היינו לסברת רחב"ג דבארץ אפי' בלא כפילא לא יטלו ואתי בתוככם לומר שיטלו לאפוקי מלשון אם יעברו דמשמע שלא יטלו כלום וכיון דאתי בתוכנם לומר שיטלו בהא ס"ל לר"מ דאם השנות הדברים ליפות כחם שיטלו אפי' בלא קרא דבארץ כנען היינו אומרים שיטלו אפי' בארץ כיון שכל עיקר השנות הדברים הוא על שיטלו וכיון דבארץ כנען אתי שיטלו בארץ כנען ש"מ אי לאו בארץ כנען ה"א שלא יטלו והיינו משום דהכפל אתי לומר ונאחזו רק בתוככם כלומר שלא יטלו ארץ גלעד א"כ ממילא שפיר איתא לסברת רחב"ג דונאחזו בתוככם אינו רק בארץ גלעד כיון דהכפל אתי למעט זכותן שלא יטלו אבל אי הוה אמרינן דלא בעי כפל והכפל אתי לרבות זכותן שיטלו בהא פ"ל לר"מ דהוי משמע כל היכא דאית לכו. והדברים נכונים בפשט הש"ס:

ודברים הללו יש לכוונם בפירש"י שכתב בארץ כנען תשמע מיעוטא שלא יטלו אסברא לה רש"י בדדמי והיינו כדפרישית דבארץ ע"כ מיעוטא הרי משמע נמי בניחותא לאפוקי מסברת רחב"ג דונאחזו בתוככם אתי לומר שיטלו אבל כיון דכתיב בארץ כנען גלי קרא דונאחזו לומר שלא יטלו וא"כ הכפל אתי שלא יטלו ומוכח תנאי כפול והכל נכון וברור. דוק היטב כי לא מצאו אנשי חיל ידיהם להסביר הפשט:

מעתה נראה דלרחב"ג אין כאן כפל כלל שהרי הם שני ענינים אם יעברו יקחו ארץ גלעד ואם לא יעברו יקחו ארץ כנען והם שני ענינים לא ראי זה כראי זה ואינו בגדר תנאי כפול כלל אבל לר"מ שהכתוב אם לא יעברו שלא יטלו שפיר הוה כפל והשתא ממילא אי אפשר לומר טעמי' דר"מ מהני קראי דאם בחוקתי דא"כ הוה ס"ל דונאחזו בתוככם לא מוכח כלל די"ל כרחב"ג דאתי שיטלו בארץ כנען א"כ איך תלי ר"מ בתנאי ב"ג וב"ר הא ליכא כפל סמן כלל וע"כ לר"מ משמע מתנאי ב"ג וב"ר בעצמו מוכח כפילא והיינו דונאחזו בתוככם אתי שלא יטלו א"כ ע"כ מוכח טעמא דר"מ דתנאי ב"ג בעצמו כפול הוה:

והשתא ניחא הכל דלר"מ ל"ל דס"ל הכפל משאר פסוקים דא"כ תנאי בגוב"ר לאו כפול הוה ואיך תלי לו' בתנאי ב"ג וב"ר. דהא לא הוה בי' כפילות רק כל חדאי למילתי' אם יעברו יפלו ארץ גלעד ואם לא יעברו לא תימא שלא יטלו כלום כי עכ"פ יטלו בארץ כנען וע"כ לומר דלר"מ אם לא יעברו נמי אתי שלא יטלו אבל רשב"ג אי לר"ת קאמר שפיר הוה שני כתובים דאל"כ בארץ כנען ל"ל דהרי כבר נשמע תנאי כפול משאר פסוקים א"כ ע"כ ונאחזו בתוככם הוא לומר שלא יטלו בגלעד אבל לרבנן שפיר קאמר ר"ג דגמרינן מנייהו דבעינן כפל ובארץ כנען דריש לי' כרחב"ג ולא מוכח מני' מידי וא"ש הכל:

וכיון שזכינו דלר"מ ע"כ מוכח תנאי כפול מתנאי ב"ג וב"ר למוד תו לא יקשה לר"מ הא הוו שני כתובים דכבר מוכח מהנך קראי דמייתי דע"ז י"ל דר"מ שפיר ס"ל דצריכי דאי לאו דגלי קרא דבארץ כנען לתנאי כפול ניחא הוה לר"מ לאוקמא קראי כרחב"ג ולא נמצא חידוש וה דתנאי כפול אבל לפי האמת דמוכח תנאי כפול מתנאי ב"ג שפיר מפרשינן לקראי כפשטי' דשפיר קללה מכלל ברכה ורשב"ג ס"ל אפי' בלאו קרא דבארץ כנען הוה מפ' קללה מכלל ברכה ומוכח מהני קראי תנאי כפול א"כ בארץ כנען לשני כתובים אתי והשתא מסקנא דש"ס ס"פ שבועת העדות דאיתוך לפרש"י דרבנן מחייבי וס"ל קללה מכלל ברכה היינו כאיכא דאחרי דאמרינן דאתי מהנך כתובים ובארץ כנען ס"ל כרחב"ג שאינו מיותר והכל ניחא. ועתה אענה חלקי גם אני ליישב דברי הר"ן ופרש"י למסקנא דאפר איפוך א"כ רבנן מחייבי והיינו דס"ל דלא בעינן כפל א"כ קשיא הני קראי דאם בחוקתי וצריך לומר דה"א לא קללה ולא ברכה וא"כ לא משתמע קללה מכלל ברכת ואמאי מחייבי כאמור לעיל. ונראה ליישב דאחר שמצינו שבאיסור לכ"ע אמרינן מכלל הן נשמע לאו א"כ י"ל באיסור אין פלוגתא בין ר' מאיר לרבנן ואיסור לרבנן כממונא לר' מאיר וכיון דלר"מ כולהו קראי דמייתי מקרו איסורא דאית בי' ממונא כמ"ש תוס' ור"ח פ"ל דאפי' באיסורא דאית בי' שמעינן קללה מכלל ברכה א"כ ממילא לרבנן באיסורא לחוד שמעינן קללה מכלל ברכה והשתא שפיר י"ל למסקנא דמסיק איפוך ורבנן מחויבי א"כ ע"כ ס"ל קללה מכלל ברכה י"ל דרבנן ור"מ לשיטתייהו אזלי ורבנן שפיר ס"ל כרחב"ג לגמרי באיסורא דאית בי' ממונא אלא דבהא גופי' פליגי דרבנן ס"ל דעדות ליכא רק איסורא לחוד ובאיסורא ליכא פלוגתא בין ר"מ לרבנן ושפיר שמעינן קללה מכלל ברכה ור"מ לשיטתי' דס"ל בכתובות דף ל"ד ובב"ק דדבר הגורם כו' שפיר הוה עדות איסורא דאית ביה ממונא ובעינן כפילא אלא דהר"ן קשיא לי' למאי דמחייב ר"מ הא לא שמעינן קללה יפה תירץ דר"מ לשיטתי' ס"ל קללה מכלל ברכה אפי' בממון ורש"י לא מצי לקיים הגירסא לא תיפוך דרבנן פטרי דכיון דלר"מ הוי עדות איסורא א"כ כ"ש לרבנן וקשי' שתויי יין אלא ע"כ איפוך ור"מ ס"ל לפטור ולרבנן שפיר י"ל דעדות ואיסורא לחוד מקרי לגבי העדים וא"ש לנכון:

והואיל ואתא לידן אמינא פה שנלע"ד ליישב הגירסא לעולם לא תיפוך ובאיסורא אית לי' והקשה רש"י א"כ מי לית להו לרבנן שתויי יין במיתה. ונראה ליישב דודאי י"ל הא דבאיסורא אסרינן מכלל לאו הן היינו היכא דמיותר דבשתויי יין כתיב ולא תמותו ואם נימא דאף אם ישתו לא ימותו א"כ מיותר הקרא לגמרי והא דפריך שתויי יין דבמיתה מנ"ל היינו משום דלר' מאיר נמי בסוטה בעינן כפילא וכתיב חנקי אע"ג דכתיב הנקי נמי הוה יתור מה שאומר אם לא שכב הנקי כמו שפרש"י דלא הוזקקנו לברר הסוטות אלמא לר"מ אפי' היכא דאיכא יתור אי לאו דכתיב חנקי הוה אמרינן דלא נשמע מכללא א"כ פריך שפיר משתויי יין כיון דאפי' היכא דאיכא יתור לא, ס"ל דנשמע מכללא ומסיק סוטה איסורא דאית ביה ממונא לכן אפי' היכא דאיכא יתור בעינן כפילות. וכש"ס מדמה נמי עדות לאיכא יתור דמסתמא מה שאומר אל יככה ויברכך כוונתו להעיד לו לכן ס"ל לר' מאיר מכלל הן נשמע לאו והשתא י"ל למאי דבעי למימר איפוך אפי' באיסורא לית לי' אפי' איכא יתור כמו בסוטה פריך שפיר משתויי יין אבל למאי דמסיק דסוטה איסורא דאית בי' ממונא הוא י"ל שפיר דפליגי בהך סברא דר"מ מחויב דמדמי לי' ליתורא שהרי הוא אומר אל יככה כדי שיעיד ורבנן ס"ל דדוקא ביתורא דקרא אמרינן באיסורא מכלל הן נשמע משא"כ ביתור שהוא מכח דיבורו לא אמרינן בי' מכלל הן נשמע לאו ולא קשיא משתויי יין דאיכא יתורא דקרא כדפרישית אלא דלפ"ז צ"ל דגם רבנן דר"מ ס"ל דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו: מיהו י"ל דרבנן כרחב"ג לגמרי אתו והיינו משום דלרחב"ג לא שמעינן מברכה קללה ור"מ לשיטתי' ס"ל דמברכה שמעינן קללה ורבנן ס"ל דמברכה לא שמעינן ההיפוך קללה רק לא קללה ולא ברכה והא דפטרי באל יככה י"ל דאל יככה נמי לא משמע שמקללו אם לא יעיד רק אם תעיד ברכתי תעלה שלא יכך ואם לא תעיד איני מברכך שאל יככה אבל לא נשמע גזירה שיככה והלכו ר"מ ורבנן לשיטתייהו והגירסא מיושבת על נכון:

ועוד נ"ל דבלא"ה הקשו התוס' ואם בחוקתי ואם תיטיב והוא יתחטא דבכולהו מייתי לר' מאיר דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו והתוס' דחקו בזה דכולהו אית בהו ממון והוא דחוק שאינו ממון שבין איש לרעהו רק מה שיעיד הוא ית' ובהוא יתחטא נדחקו למאד שנקרא ממון שטימא טהרות. לכן לענ"ד נראה לפרש הא דאמרינן באיסורא אית לי' דצריך להבין מה טעם לחלק בזה. לכן נראה דודאי באיסורא כיון דכבר מלתא אמורה אם תטיב ואם בחוקתי שיש עונש אם לא יעשה רצונו ית' ושם אמור קרא בכפילא באופן שמוכח עונש אם יעבור על חוקי ה' אם כשכתוב יין ושכר לא תשתה א"כ ממילא כבר מילתא אמורה אם יעבור על רצונו ית' יש עונש וא"כ כבר נכפל אם בחוקתי תלכו ואם בחוקתי תמאסו א"כ אינו אלא גלוי מילתא בעלמא שהוא במיתה שכבר נאמר הכפל שיש עונש על עובר על מצותיו ית': וזהו דוקא נשמע ממה שכבר נאמרו הכפולים שיש:

עונש על עוברי רבונו ית', ואי לאו כפילא דהתם אפי באיסורא לא הוה שמעינן לאו מכלל הן וא"כ בהך דהוא יתחטא שאין כאן אזהרת עונש שפיר בעינן כפילא לר' מאיר. ומיושב נמי מה שהקשו מנדר דס"ל לר"מ דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו דשם לא דמי לאיסורא כלל שהרי עדיין אין איסור ועונש עליו ואנו דנין על מה קאי הנדר. והכל נכון וברור אולי מקום הניחו לי בזה הראשונים:

ועפ"ז שפיר מיושב כגירסא דלא תיפך דר"מ ס"ל כיון דכתיב בתרא אם לא יגיד ונשא עונו שפיר דמי לשאר איסור ונכלל במה שנכפל אם לא תטיב ואם בחוקתי תמאסו ורבנן ס"ל כיון דהוא מטיל עליהם העונש לא אלים לתפוס העונש ע"פ דיבורו דנימא דממילא משמע העונש אם לא יעידו דלא דמי לשתויי יין שעונשו אמור בכתוב בלא"ה ואם בחוקתי תמאסו שהוא על כללות התורה ומצוותיו ית' אבל מה שהוא מטיל עליו האיסור אינו בכלל ולא אלים דיבורו להתפיס עליו העונש כשלא אמרו בפירוש:

ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרא"ם שמביא בשע"המ שהקשה בפ' מקץ מנ"ל לומר בגמרא מכות דף י"א דנדוי על תנאי הי' צריך הפרה מיהודה שאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים והקשה הרא"ם פ' מקץ דילמא משום דלא כפל לכן הוה הנדוי בכל גווני וע"ו תמהו עליו דבאיסורא לכ"ע מכלל הן נשמע לאו. ולפמ"ש אינו מוכרח כלל דשם אנו דנין על האיסור אם יהיה כשיביאנו. ומיושב דברי רי"ו שמביא שם שכתב בנתיב כיד ס"א שהרמ"ה כתב דבאיסורא לא בעינן תנאי כפול. ותמהו עליו הא ש"ס מפורש הוא. ולפמ"ש לק"מ דבש"ס אינו מפורש רק דאיסור הכתוב בקרא לא בעי כפל וכן שבועת העדות שנאמר בקרא ושמעה קול אלה אמרינן מכלל הן נשמע אבל איסור שמביא על עצמו כגון שבועה שנשבע שאם עשה דבר זה שלא יאכל ככר זה אינו מוכח מן הש"ס דלא בעי כפל. מיהו לעיקר קושית הרא"ם נראה דהא דבעי כפילא היינו בדבר שבלבו באמת כן כגון שאמר לא חולין שאוכל לך אי אמרינן מכלל הן נשמע לאו הוי שבועה כיון שבלבו באמת שיהי' קרבן ואנו דנין אם בלשון הוה במשמע שבועה אבל על מה שלא כיון בלבו פשיטא שלא תחול השבועה ואם אמר שבועה שלא אוכל ככר וה אם אלך למקום פלוני אע"פ שלא כפל מ"מ אין פיו ולבו שוין ונאמן על עצמו שלא נתכוין לאסרו עליו אם ילך ומאחר שלא היה בלבו לאסור עליו פשיטא שלא יחול. וכל הפלפול בש"ס היינו במשמעות הכתובים שמשמען בכל דוכתי אבל במה שאדם נודר לפי דעתו ודאי אם אמר לא נדרתי על דעת כן פשיטא שאינו אסור דלא גרע מסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וא"כ בנדוי יהודה הי' נאמן על עצמו שלא נתכוין לנדות עצמו בין יביא או לא יביא בפרט שמוכיח מעצמו דאם רצונו לנדות בכל אופן מה הועיל בתיקון זה שיתננו יעקב על ידו שבין כך ובין כך הוא בנדוי ובסוטה דבעי כפל אף שהכהן אינו מכוון לקללה אם לא שטית לאו בכהן תלי' מילתא כי אם גזרת הכתוב הוא ודיינין במה שיסבול הדיבור כפי משפטי התנאי:

ומיושב נמי מה שמביא מההוא דרב ענן ס"פ מציאת האשה שאומר זיל אימא לי' ובשמתא מאן דלא אמר ליה ולא כפל ולפ"ז לק"מ דשם נאמן רב הונא שלא נתכוין לנדותו כי אם באופן כשלא יאמר לו דהא עיקר הנדוי היה כדי שיאמר לו ואם יהיה הנדוי בין כך ובין כך מה הועיל בתקנתו ובמה שתלוי בדעת נודר או מדיר ודאי א"צ כפילות לכ"ע שיוכל לפרש דבריו ולא פליגי בתנאי כפול רק אפי' שבאמת כונת האומר הלאו שמכלל הן דלר"מ ת"מ אינו בכלל דיבורו ולרבנן כיון דנשמע מדבריו ובלבו מסתמא היה כך הוה כאילו פירש:

וארווח לן בזה כל קושיות התוס' בקדושין דף ס"ב בסוטה דהוי לאו קודם להן גם מה שהקשו על פרש"י דהוי מעשה קודם לתנאי אם אמר חנקי אם לא סטית. ולפ"ז לק"מ דודאי בהך דהן קודם ללאו ומעשה קודם לתנאי הוא דאם לא עשה כן תנאי בטל ומעשה קיים לא שייך כלל בסוטה דהא אנן ידעינן שאין בדעתו לקללה אם לא סטית וא"כ ליכא נ"מ מאחר שסתמו כפירושו אם לא סטית למה תומת מה עשתה ואין הקושיא רק על ההיפוך חנקי מבעיא לי' דאפי' שיהי' בלבו של כהן על ההיפוך באמרו אם לא שכב הנקי מ"מ אין כאן קללה בפועל אי לא אמרינן מכלל הן נשמע לאו ואין כאן שבועת האלה כלל רק דברים שבלב לכן פריך חנקי מבעי' לי' דאל"כ אין שבועת אלה מדברים שבלב אבל פשיטא שכיון שאין בלבו לקללה אם לא סטית לא שייך לומר מעשה קיים ולא בעינן שאר משפטי תנאי שהרי מובן מעצמו שלא תחול הקללה כי אם באם סטית ולא פריך רק דהאלה אינו מדברים שבלב אבל על ההיפוך שתחול הקללה אפי' לא סטית הא לא ס"ד שנצטרך משפטי תנאי בשביל כך דפשיטא שאין כונת הכהן לקללה בין כך ובין כך שהרי עיקר ההשקאה לבודקה אם נטמאת. וזה ברור ונכון אולי מקום הניחו לי הראשונים להתגדר בזה:

ובהכי ניחא דקשה איך דייק בסנהדרין דף ל"ב דפותחין בזכות תחלה מדמתחיל אם לא שכב וקשה הא אריך להתנות משום כפילות ואי משום דמצי לאתחולי אם שכב חנקי דילמא שניהם שוין וחדא תנייהו נקט וזכות וחובה שוין להתחיל במה שירצה.. ולפ"ז ניחא דרבי' לשיטתי' דס"ל דבעינן תנאי כפול כדאיתא ביבמות דף נ"ג (ואפשר ליישב בזה מה שתמה בשעה"מ על הרשב"א בחידושיו בשבועות שכ' דרבנן דר"מ הם ר' יהודה די"ל דס"ל נמי דבעי תנאי כפול ותמה עליו מגיטין דף מ"ו ונדרים דף י"א דר' יהודה לא בעי תנאי כפול. ולפ"ז נראה דכוונתו לר' יהודה הנשיא דתוספתא שהוא רבי או לשאר בר פלוגתא). וא"נ קשיא ל"ל כלל אם לא שכב לימא אם שכב חנקי ופשיטא דלא נדון הקללה אף אם לא שכב דבהיפך ודאי אזלינן בתר כוונת הכהן שאין בלבו לקללה בחנם ואפי' לר' מאיר לא נדון הקללה בכל אופן אע"כ משום דדינא דפותחין בזכות תחלה וא"ש:

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל ואת נוכל ליישב ג"כ בזה הסוגיא דפ' תי שאחזו דף ע"ז שהבאנו לעיל דרשב"ג אמר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול א"ד לר"מ קאמר דהוי שני כתובים וכבר כתבתי לעיל בשם שע"המ שהוא תמוה למאד דשני כתובים שאין מלמדין הוא. לפי שנוכל ללמוד מכתוב א' והוה השני מיותר אבל כאן אדרבה אי בעי כפל ליכא שום יתור דכולהו לגופייהו אתיין. ומ"ש בשע"המ דבארץ כנען הוא דחוק והיתה דעתו נוחה בו מחמת עוצם הקושיא אבל אחר שבררנו כל זה נראה דכולהו קראי דאם תטיב ואם בחוקתי ואם תאבו ושמעתם נראה לחלק בהם דודאי נהי דאם כתיב אם תטיב שאת אי בעינן כפילא נוכל לומר שלעולם יהי' שאת זה דוקא שאין ענין מוכיח מעצמו כי דרכו ית' להטיב אף לבלתי ראוים אבל אידך גיסא דאם לא תטיב עונש וכן אם בחוקתי תמאסו עונש זה ודאי אין לייחס עול בחוקו ית' שאפי' אם יטיבו דרכיהם יהיה עונש זה דבר שלא יעלה על הדעת כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. נמצא דכולהו קראי דהטבה לכ"ע נשמעין מכלל קללה ברכה וכבר אמרו מדה טובה מרובה וא"כ אם בחוקתי תלכו וכן אם תטיב מיותרין הם לכן הוו שני כתובים דע"כ אורחי' דקרא להכפיל אף מה שאין צריך לכן לא גמרינן שיהי' כן לעיכובא ואידך לישנא דס"ל דגמרינן מנייהו היינו תה שמתחיל אם בחוקתי תלכו ואם תטיב הוא לפתוח בזכות תחלה א"כ שמעינן קללה מכלל ברכה ושפיר תוכח תנאי כפול: ובזה ניחא מה שהקשו התוס' אמאי לא משני בקדושין לרחב"ג דהוו שני כתובים ולפמ"ש לק"מ דאי פותחין בזכות תחלה לא הוי ב' כתובים וא"כ ניחא טפי לשנוי' הני קראי אי פותחין בזכות תחלה. והכל נכון וברור ומרווח שמעת' טובי. הנה הארכנו והפלגנו מענין לענין לפי שיש בסוגיא מבוכה גדולה אשר לא מצאו אנשי חיל את ידיהם אמרתי חלקי אמרה נפשי: (ג) התנאי קודם למעשה רוב מפרשים פירשו שאמירת התנאי צריכה להיות קודם המעשה ואם אמר הרי את מקודשת לי אם תתני מקרי מעשה קודם לתנאי והרמב"ם פירש דאם נתן לה קודם שהתנה הוא דמקרי מעשה קודם לתנאי ונסתפק המל"מ בפ"ו אם הקדים מעשה לתנאי וחזר ואמר שתי החלוקות כדינם כגון שאמר הרי את מקודשת לי אם תתני מנה וחזר ואמר אם תתני מנה תהיה מקודשת ואם לא תתני לא יהיו קדושין אי מקרי מעשה קודם לתנאי או כיון דחזר ואמר התנאי קודם למעשה דבריו הראשונים כמאן דליתנייהו ומקרי שפיר תנאי קודם למעשה ובתשובה הארכתי בזה דודאי הראי' שמביא מהא דמקרי הן קודם ללאו אם כפל ההן כמ"ש רמ"א כאן אין ראיה מזה דשם הטעם משום דבגמר דבריו נתפס וכן ראיתי במ"למ עצמו שדחה כן אמנם בתשובה כתבנו דמוכח כן מכל המשניות שנשנו הרי זה גיטיך ע"מ שתתני מאתים וכן בדף ע"ה ע"ב ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי ע"מ שתניקי וכן בקדושין ששנה התנא הרי את מקודשת לי קודם שנזכר התנאי בודאי תמי' גדולה שלא ידייק התנא בלשונו בדבר שעיקר הדין תלוי בו ואי בעינן תנאי קודם למעשה ע"כ לומר שבתחילה אמר אם תשמשי את אבא ה"ז גיטך ואיך אזל התנא בתר איפכא בכל המקומות. וגם בדף ע"ד אמר רשב"ג מעשה בצידן בא' שאמר לאשתו ה"ז גיטיך ע"מ שתתן לי איצליתי ושם משמע שסיפור המעשה כפי אמירתו וא"כ הוה מעשה קודם לתנאי. ואפי' נימא כדעת הגאונים דבעל מנת א"ב משפטי תנאי מ"מ לא א"ש דהא רב יהודה ס"ל בדף ע"ד לכשתתן ולא ס"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי א"כ תיקשי לדידי' לשון המשניות כולם בודאי מילתא דתמי' הוא שיהיו כל המשניות שלא בדקדוק בהיפך הדין. ואפשר שמכאן הוציא הרמב"ם פירושו דמעשה קודם לתנאי היינו דוקא במסר תחלה ליד האשה דבזה יהיו דברי המשניות נכונים באתרו קודם שמסרו לה לכן ע"כ צ"ל לדעת פוסקים הללו שהתנא לא נחית ללשון התנאי ולא נקט רק הכניסה בדברים אם ירצה ליתן גט לאשתו לא שיתחיל בתנאי מה שלא עלה על לבה עדיין ואמירתו ה"ז גיטיך אינו רק גלוי דעתי' שרוצה הוא לגרשה ואח"כ מזכיר התנאי כדינו וא"כ ממילא מוכח שפיר דאינו מזיק הזכרת המעשה קודם כיון דשוב יזכיר התנאי קודם למעשה דאי לא תיתא הכי א"כ אחר שאמר הרי זה גיטך אינו מועיל שום הזכרת תנאי ע"כ לומר דאיירי שאמר מקודם ע"מ שתתני לי מאתים זוז הרי זה גיטיך א"כ התנא אזיל בתר איפכא לגמרי שכל שקדם לומר ה"ז גיטיך לא יועיל עוד משפטי תנאי אלא ודאי אינו עכ"פ אפירתו בתחלה ה"ז גיטיך כשמזכיר שוב התנאי וננקט מיהת פלגא בידן:

ועוד הבאתי ראי' מלשון הברייתא דף ע"ו ה"ז גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא כו' לפי שלא אמר לה אם תשמשי אם לא תשמשי וכו' ולכאורה הוא כשפת יתר שהרי עיקר הטעם בשביל שלא כפל דבריו ולא אמר אם לא תשמשי א"כ לפה חזר ואפר לפי שלא אתר לה אם תשמשי אלא נראה דלדעת פוסקים הללו דבעינן שיזכיר התנאי קודם מעשה א"כ הרי זה גיטיך אינו רק כניסה בדברים ואחר אמירת הרי זה גיטיך צריך להזכיר התנאי כדינו וא"כ ע"כ צריך להחזיר התנאי ולומר שוב שיהיה התנאי קודם למעשה א"כ בא לשון הברייתא בדיוק דאחר אמירת ה"ז גיטיך צריך לותר שוב אם תשמשי ואם לא תשמשי וא"כ מוכח דעכ"פ אמירתו קודם ה"ו גיטך אינו מזיק לומר דמשום הכי יקרא מעשה קודם לתנאי. ואיפשט ספיקו של המל"מ:

והנה דעת הרמב"ם דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי רק אם כבר נתן לה. וז"ל הרמב"ם בפ"ו דין ד' אבל אם אמר לה הרי א"מ לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת ואם לא תתני לי לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה ואע"פ שהכל תוך כדי דיבור כו' ע"כ. והר"ן בפ' האומר דחה דבריו מהא דבגטין דף ע"ה ע"ב בתקנת שמואל שתיקן אם לא אתי לא יהיה גט ואם מתי יהיה גט ופריך ולימא לא יהיה גט אם לא מתי ומשני בעינן תנאי קודם למעשה ולדעת הרמב"ם כל זמן שלא מסרו בידה לא מקרי מעשה קודם לתנאי לכן דחו דבריו ולכאורה יש לדחות בפשיטות שלא בקשו חכמים לחלק בדבר בין אם יקדים נתינת הגט דלפעמים שנותן הגס בידה ואח"כ מתנה א"כ ודאי עדיף שיתנה בתנאי קודם למעשה שהרי יותר צריכים לדחוק בכל המשניות שנזכר הרי זה גיטיך קודם התנאי מיהו מפשט לשון הרמב"ם משמע דלעולם לא מהני התנאי אחר שנתן בידה כמ"ש בדין ג' ואחר שהתנה נתן בידה הדינר משמע דאם נתן הדינר ואח"כ התנה לא מהני דמקרי תעשה קודם לתנאי וא"כ שמואל ע"כ איירי שהתנה קודם נתינה וא"כ מאי קאמר בעינן תנאי קודם למעשה וקושי' אלימתא הוא. מיהו נראה דמה שמחשיב הרמב"ם לעולם מעשה קודם לתנאי היינו משום דכשאמר הרי את מקודשת אם תתני וצריך להקדים ההן תחלה ולומר אם תתני תהיי מקודשת אמרינן שכיון שכבר הגט בידה מקרי מעשה קודם לתנאי ואין יכיל להתנות עוד על ההיפוך אבל אי מקדים הלאו להן נמצא שאף אם מסר לה הגט ואמר אם לא מתי לא יהיה גט אמרינן דמ"מ אין הגט חל אם לא ימות שהרי הקדים הלאו להן ואי אפשר לו לחול כי אם באופן שאמר אבל אי בעינן הן קודם ללאו י"ל כיון שכבר הקדושין או הגט בידה מיד כשאמר ההן נתקיימו הדברים ושוב לא יכול להתנות על הלאו דה"ל מעשה קודם לתנאי וא"כ י"ל שפיר דודאי לפום סברת שמואל שא"צ להקדים ההן ללאו א"כ אפי' מסר לה הגט כל שהקדים הלאו לא מקרי מעשה קודם לתנאי שהרי הלאו חל תחלה באמירת תנאו לכן שפיר אם מקדים הלאו אפי' שמסר לה הגט מהני אלא דהרמב"ם קאי למסקנא דרבא מסיק דבעינן הן קודם ללאו א"כ אם מסר הגט לא יוכל להתנות בלאו תחלה וכיון שמקדים ההן תחלה א"כ אי אפשר להתנות אחר שמסר לידה דאם מסר לידה נתקיים בהן שהקדים תחלה הגט בכל אופן ושוב אין יכול להתנות על ההיפך מאחר שכבר הגט בידה להתגרש בו כפי ההן שהזכיר ולפ"ז למסקנא דרבא אין הפרש כלל באמירתו ודיוק הש"ס שיאמר בהיפך לא יהיה גט ודאי לאו דיוקא הוא אלא דהש"ס בעי לאסוקי הדין דבכה"ג מקרי מעשה קודם לתנאי. ולמסקנא באמת אין חילוק בלשון דלעולם בעינן ההן קודם ללאו והלאו שהזכיר קודם ההן אינו אלא שלא לפתוח בפורעניות וכמאן דליתה הוא לכן הרמב"ם בפ"ט מה' גירושין דין כ"א העתיק ג"כ דברי שמואל דבאמת דיוק הש"ס אינו דיוק כלל אלא דהש"ס בעי לאסוקי דבכה"ג לשמואל מקרי מעשה קודם לתנאי כדי לאתוי' עלי' דברי רבא. ולפי האמת אינו דיוק כלל רמ"מ עדיף להקדים התנאי בלשון ג"כ:

אלא שקשה עוד על דברי הרמב"ם מהא דקאמר בדף ע"ה הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת על מנת שתחזירי לי הנייר מגורשת ובעי למימר משום דלא כפליה לתנאיה ומתקיף רבא הא בעינן תנאי קודם למעשה. ובלח"מ לא תירץ כלום ע"ו. גם יש לתמוה על הר"ן איך שתיק לי' מהך סוגיא. לכן נראה לענ"ד דודאי טעמו של הרמב"ם דאחר שנתן לידה שוב אין יכול להתנות דכיון שמזכיר הגירושין אם תעשי כך כבר זכתה בגט בכל אופן ואין יכול שוב להתנות על ההיפוך כיון דאילו לא הזכיר הכפל היה חל הגט בכל אופן אף שאמר הרי זה גיטיך אם תתני לי מאתים זוז ולא הזכיר הכפל ואם לא תתני לא יהיה גט והוה גט בכל גווני לכן כיון שזכתה בגט ע"פ דבריו שוב לא יכול להתנות על ביטולו כיון שכבר נעשה מעשה ונתן כידה משא"כ אם הקדים התנאי קודם הנתינה ואמר ה"ז גיטך אם חתני לי מאתים זוז ואם לא תתני לא יהיה גט שוב אינו מזיק מה שמוסר בידה ע"פ התנאי שהרי בגמר דבריו נתפס ולא זכתה בו מעולם פי אם באופן שאמר אם תתן לי מאתים זוז משא"כ אם מסרו בידה תחלה ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיה מגורשת וכיון דבלא כפל משמע בכל גווני אפי' נתקיים התנאי א"כ כבר זכתה בגט קודם שהתנה על ההיפך ושוב לא אלים להתנות לבטל מעשה הנתינה דכל שחל המעשה אין יכול לעקור בתנאי המעשה אשר כבר עשהו אף שהוא פירוש דיבורו ראשון וא"כ נראה דכ"ש אם מתנה על אחר המעשה והיינו שיחול המעשה תחלה פשיטא דמקרי טפי מעשה קודם לתנאי שהרי הוא בעצמו חפץ שיתקיים המעשה והתנאי יעקור המעשה וכ"ש הוא דלא מהני מדחזינן אפי' בנתן והזכיר התנאי שלא זכתה בגט מעולם אין יכול להתנות ולעקור שלא יהיה המעשה חל בתחילתו כ"ש באם פירש שיחול המעשה תחלה שנקרא מעשה קודם לתנאי והשתא תו לא קשי' כלל דע"מ שתחזירי כיון שרוצה שתזכה בגט פשיטא שאין יכול להתנות לבטל המעשה אשר נעשה ע"פ דברי עצמו בלא שום תנאי שהרי רוצה גם הוא שתזכה בגט בכל אופן רק אחר המעשה תחזיר פשיטא דמעשה קודם לתנאי שהוא בפועל עדיף ממעשה שהוא בהזכרת התנאי עצמו:

וארווח לן בזה מה שתמהו על הרמב"ם למה לא הביא הך דתנאי ומעשה בדבר אחד. ולפ"ז ניחא דס"ל להרמב"ם דודאי לא משכחת לה תנאי ומעשה בדבר אחד רק בהך דע"מ שתחזירי ובכה"ג בלא"ה תנאו בטל דהוה מעשה קודם לתנאי והא דמתקיף רב אדא אינו רק על לישנא דרבא דס"ל דאפי' אי הוה משכחת מעשה קודם לתנאי יש לבטל התנאי משום שאינו בדבר אחד ואפי' אי לא הוה איכפת לן במעשה קודם לתנאי ולא פליג על דברי רבא בדינא רק בלישנא דרבא מדמי לי' למעשה קודם לתנאי ורב אדא ס"ל דלא מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד אבל לדינא אין נ"מ כלל וכיון שכבר הביא הרמב"ם דבעינן תנאי קודם למעשה כ"ש דאחר מעשה לא יכול להתנות ואין נ"מ לדינא כלל:

ובאמת בספר התשובות אשר לי פירשתי באמת כן דרבא ס"ל הפירוש במשנה דכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל שרבא ס"ל דתלי' בזכירת המעשה קודם ובעינן תרווייהו ורבא ס"ל דתלי' נמי בזכירת המעשה קודם וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו פירושו שהזכיר המעשה בתחלה והיינו בתנאי שאינו מתקיים אלא אחר המעשה כגון שאמר ע"מ שתחזירי לי את הנייר שע"כ צריכה היא לזכות בנייר קודם ורב אדא דאתקיף עלי' דלא תליא בזכירת התנאי כלל רק מפני שיש בה מעשה בתחילתו פירושו שהמעשה ע"כ חל מקודם שיתקיים התנאי ואינו דומה לע"מ שתתני מאתים זוז דאמרינן שלא זכתה בגט כי אם באופן הלזה שתתן מאתים זוז אבל בע"מ שתחזירי פ"כ הוא מתנה שאחר שתזכה בגט תחזירו וזהו תנאי ומעשה בדבר אחד זה נקרא שיש בו מעשה בתחלתו. וכה"ג פירשו התוס' במנות דף י"ד ע"ב בלאו שקדמו עשה דשייך העשה מבלי שיעבור על הלאו ואין לך ראיה ברורה יותר לזה הפירוש מכל המשניות ששנויות ה"ז גיטיך ע"מ וכו' דמכולהו מוכח דלא איכפת בהזכרת המעשה תחלה והארכתי עוד בראיות לאמיתת פי' זה וגם מצד הסברא נראה דמאי איכפת לן בזכירת המעשה כל שלא הוחלט עדיין בדבריו: אלא שצריך ישוב הסוגיא דקאמר ונימא לא יהיה גט אם לא מתי ומשני בעינן תנאי קודם למעשה. ולמ"ש אין נ"מ בזכירת המעשה. ובתשובה הנ"ל לא ביארתי עם שידובר דשמואל פעמים רבות ואיני זוכר מה שהעליתי אז כי זה ערך י"ב שנה שכתבתי אשובה הנ"ל אך נלע"ד דאדרבא ניחא טובא דהא פריך ונימא לא יהיה גט אם לא מתי דבלא"ה תמוה מאי משני בעינן תנאי קודם למעשה הא מה שמתנה לא יהיה גט אם לא פתי לא איכפת לן כלל רק הסיום שיסיים ויהיה גט אם מתי דזהו נקרא מעשה קודם לתנאי כפי פירוש המפורשים בו אבל במה שאומר לא יהיה גט אם לא מתי לא איכפת לן וכ"כ המ"למ בפ"ו בהדיא וא"כ תמוה דעיקר חסר מן הספר. אלא נראה למאי דפרישית א"ש טובא והוא דהתנאי צריך שיהיה משמעותו שלא יתחיל המעשה כלל כי אם באופן שאומר אבל אם יהיה משמעותו שתהי' המעשה ובתנאי זה יתבטל המעשה אשר כבר עשהו זה נקרא מעשה קודם לתנאי וא"כ בגט שכיב מרע שע"ב מגרש מעכשיו צריך שיהיה משמעותו שאם לא ימות לא יתחיל הגט וא"כ י"ל דודאי כשמזכיר התנאי קודם ואומר אם לא תתי לא יהא גט משמע שלא יתחיל הגט כלל כיון שמזכיר התנאי קודם גוף המעשה אבל אם ויאמר לא יהא גט אם לא תתי יהיה משמעותו שודאי הגט חל מיד רק אם לא ימות ויעמוד מחליו יתבטל הגט אשר נעשה מעכשיו ווה נקרא תעשה קודם לתנאי שלשונו מורה שמתנה שיתבטל המעשה אשר כבר עשהו משא"כ כשמזכיר התנאי קודם משמע שאין התחלה לגט אם לא ימות כנלענ"ד ברור לולי שהוא נגד הראשונים אולי מקום הניחו לי להתגדר בו:

וכתב הב"ש ואם נותן הקדושין ולא אמר לה דמקדש אותה ואח"כ אמר לה הא"מ ומתנה תנאי כפול אע"ג דהנתינה היה בתחילה מ"מ הוי התנאי קודם משום כל זמן שלא אתר לה כלום הוה כפקדון בידה ומעת שאמר לה מתחילין הקדושין ואו אמר התנאי קודם והיינו שהיא אומרת הן כמ"ש בסימן כ"ז עכ"ל הב"ש בשם פרישה וב"ח בק"א. ואשתומם על המראה דהא לפי מה שדחה הב"ש שיטת הרמב"ם צ"ל כרוב מפרשים שפירשו מעשה קודם לתנאי אפילו עדיין לא נתן לה כלום רק שהזכיר בתחלה א"כ מי גרע מה שבא לידה תחלה בתורת פקדון מאילו הכסף קדושין עדיין ביד המקדש ואפ"ה בעינן שיזכיר התנאי בפירוש. ועיינתי בפרישה וראיתי שלא כתב כן רק לשיטת הרמב"ם דס"ל דבעינן שימסור הקידושין תחלה לידה בהא הוא דמקרי מעשה קידם לתנאי ובזה צדקו דבריו דכשהוא בידה עדיין בתורת פקדון י"ל דלא שייך מעשה קודם לתנאי שעדיין לא התחילו הקדושין אבל לשיטת הטור ודאי לא גרע מה שהוא פקדון בידה מאילו הזכיר התנאי קודם שנתן לה כלום דלעולם בעינן הזכרת התנאי קודם להזכרת המעשה והב"ח אינו בידי ולפענ"ד הדבר ברור כמ"ש:

שוב בא לידי הב"ח ומיירי שאמר אם תתני תחלה וכן הוא בפרישה ג"כ רק השגתו על הפרישה לא ידענא מההוא אבל אם אמר הא"מ קודם התנאי לדעת הטור תקרי תעשה קודם לתנאי להטור. ונראה שזה באמת טעמו של הטור שהשיג על הרמב"ם שאם נתן לה הדינר קודם מלתא דפשיטא שא"י לחזור תנ"ד והב"י השיג עליו דאין התנאי רק השלמת דבריו. ולפענ"ד לא נעלם זה מהטור דהא מבואר בגמרא בהתקדשי לי בדינר ונטלתו וזרקתו לאור וכו' אינה מקודשת כדלעיל סימן ל' ס"ו אלמא דלא דיינין לחזרה אלא דהשגת הטור ממה נפשך דאם הנתינה נמשכת על התנאי שאמר א"כ במה נקרא מעשה בתחלתו הרי לא נתן לה כלום ופקדון בעלמא הוא ומאי מעשה איכא בזה שנתן לה אם אינו לקידושין הרי קבלתה כמאן דליתה דמיא ואיך נקרא שיש תעשה בתחלתו הא ליכא מעשה קדושין כלל דאם לא תקיים תנאה אינו אלא פקדון בעלמא ואפשר לומר לדעת הרמב"ם שכך הדין היכא שיש לומר שכבר המעשה קיים תו לא מהני תנאי רק קודם שנתן שאי אפשר שיהיה מעשה קיים שהרי עדיין לא בא לידה לכן יכול להתנות אבל אם כבר נתן בידה נהי שאם היה התנאי קיים לא הוי נתינה רק באופן שהתנה מ"מ אנן אמרינן דאין יכול להתנות באופן הלזה וממילא המעשה קיים כיון שאין יכול להתנות: ואפשר לי לומר עוד דבלא"ה דחה הר"ן דברי הרמב"ם מהך דשמואל דאם יאחר לא יהא גט אם לא מתי ויהיה גט אם מתי תקרי תעשה קודם לתנאי גם קשה מהא דע"ח שתחזירי:

לכן היה אפשר לומר דודאי הרמב"ם מודה לפירוש המפרשים דהיינו כשהזכיר המעשה תחלה המעשה קיים ושוב לא יועיל התנאי אלא דבקדושין ס"ל כיון דבעינן נמי דעתה וא"כ ע"כ מה שהיא מקבלת הקדושין הוי ג"כ כאילו קיבלה על תנאי ואם אמר הא"מ אם אתן לך מאתים זוז נהי דלפי דברי המפרשים ראוי לומר מעשה קיים בכל אופן היינו כיון שהוא הזכיר המעשה קודם אמרינן שישאר המעשה היינו לגבי דידי' שזכר המעשה קודם התנאי אבל קבלת האשה שהוא מעשה האשה הוא כבר אחר שכבר שמעה שהזכיר התנאי, וא"כ לגבי דידה נקרא תנאי קודם למטשה ואינה מתקדשת באופן אחר כי אם כפי תנאה שבידה למשדי תנאי כמו בידו א"כ ריצוי שלה נקרא תנאי קודם למעשה משא"כ גבי גט דבבעל לחודי' קיימא מילתא למשדי תנאה שהרי מתגרשת בעל כרחה א"כ י"ל דמודה הרמב"ם שאם הזכיר המעשה תחלה נקרא מעשה קודם לתנאו שא"צ דעתה כלל לכן בפ"ט מגירושין העתיק דברי שמואל: ובזה יש ליישב קושית התוס' בקדושין דף ס"ב על פרש"י שפירש דחנקי קאי אדבתרי' ואומר לה חנקי ואת כי שטית והתוס' הקשו דה"ל מעשה קודם לתנאי ולפ"ז ניחא דלא אמרינן מעשה קודם לתנאי תנאו בטל רק במילתא דתליא בדידיה לחוד תנאו בטל אע"פ שעדיין לא נתן. אבל בתילתא דתליא נמי בדידה הרי גלוי דעתה אחר הזכרת התנאי ולגבי דידה מקרי תנאי קודם למעשה א"כ בסוטה דבעינן שתאמר אמן על השבועה וא"כ צריך קבלתה וקבלתה הוא אחר התנאי שהרי כבר שמעה חנקי ואת כי שטית א"כ לגבי דידה שפיר התנאי קיים וא"כ י"ל דדוקא בקדושין בעינן שיתן לידה תחלה דאז בגלוי דעת שלה ג"כ מעשה קודם לתנאי ומצידו הרי הקדים המעשה באמירה וצדקו דברי הרמב"ם:

ומ"מ י"ל שפיר כדברי הפרישה שאם נתן לה בסתם ואח"כ אתר לה הרי את מקודשת לי אם תתני וכו' דלהרמב"ם בכה"ג לא מקרי מעשה קודם לתנאי כיון שעדיין לא הוי נתינה לשם קדושין ודבור שהזכיר הא"מ קודם לא איכפת לן ולהטור ודאי כל שהזכיר הרי את מקודשת קודם מקרי תעשה קודם: לתנאי והפרישה איירי באמר אם תתני אחר שבא לידה ולא אמר קודם הרי את מקודשת ובהא שפיר לכ"ע הוה קידושין דגם להרמב"ם אין זו מעשה קדום. ומה שהעתיק הב"ש ואח"כ א"ל הרי את מקודשת הוסיף בדברי הפרישה תוספת המביא לידי גרעון שלא עלתה ע"ד הפרישה לומר דבכה"ג להטור לא מקרי מעשה קודם לתנאי דלעולם צריך להזכיר התנאי אפי' אם עדיין לא נתן לה כלום גם בפרישה גופי' לא דייק שפיר דהזכיר התנאי תחלה אם תתני ולשיטת הרמב"ם היה לו לומר אפי' אמר הרי את מקודשת לי קודם ואח"כ אם תתני שפיר הוה גם להרמב"ם תנאי קודם למעשה רק שתפס דבריו לכ"ע לכן כתב שאמר אם תתני תחלה ולא אמר כלום מתחלה:

עוד כתב הב"ש ז"ל וכל התנאים שמתנה עם השליח אפי' לא כפל קיים שלא התרצה עצמו אלא בתנאי. וקשה לפ"ז בתנאי ב"ג וב"ר שנא' ויצו להם משה את אלעזר הכהן ויהושע בן נון ושם נאמר הכפל אם יעברו וגו' ושם נמי הוי ע"י שליח ובק"א הרגיש בזה ודחק. ונראה דודאי על השליח עצמו א"צ לפרש כ"כ וגלוי דעת סגי בפני שליח אבל השליח כשעושה המעשה הוא במקום הבעל וצריך להתנות כדין אלא שא"צ להתנות עם השליח על כל הפרטים ואם אמר תן גט לאשתי אם תתני לי מאתים זוז לזמן פלוני אחר הגט על השליח יש לו להתנות בשעה שמוסר הגט לאשה בדיני התנאי שאם אינו כופל משמעו שאפי' לא תתן יהיה הגט אלא דממילא כיון דהוא א"צ לומר הכפל לשליח א"כ מוכחינן מדבריו שדוקא אם תתני תתגרש אין נ"מ שאפי' לא יכפול השליח אי אפשר לו לעבור על דעת תשלחו שיהי' הגט גט אף אם לא תתן אבל ודאי גם השליח יש לו לכפול שהרי כשהוא מגרש ה"ל כבע"ד וצריך משפטי תנאים אלא שאי אפשר לומר מעשה קיים דא"כ יהי' עובר ע"ד משלחו אבל השליח יש לו להתנות עכ"פ כדיני תנאי וא"כ שם הורה להם משה רבינו משפטי התנאי שיתנו עמהם שלא יהיו עוברין ע"ד משלחן שמה שאין המעשה קיים כשלא כפל השליח הוא בשביל שעבר ע"ד משלחו כשאין המעשה מתקיים ובאמת מבואר בקרא שהי' בפני ב"ג וב"ר ואף שעשאן שלוחין על ההנחלה מ"מ התחייבות התנאי היה מפי משה עצמו וא"כ ממילא צריך כפילא ומשפטי תנאים:

אמנם עיקר הסברא דחוקה דלמה נימא טפי גלוי דעת אצל השליח מאם התנה עם הבע"ד עצמו. וראיית הר"ן היא מהא דס"פ מי שאחזו אם אחר כתבו גט לאשתי אם לא באתי מכאן עד יב"ח. וקקשי' לי' דהוי מעשה קודם לתנאי ולדעת הרמב"ם אין זו קושיא דבעינן דוקא עשיית המעשה וא"כ אין ראי' לדין זה. ועוד נ"ל עיקר דלא קשי' מידי דבלא"ה צריך לבאר דהרמב"ם רפ"ט מגירושין כתב דבמגרש לאחר ואן אינו תנאי שהמגרש על תנאי הרי גירש וזה עדיין לא גירש עד שיגיע אותו זמן עכ"ל. וצריך לבאר דהא גם במגרש על תנאי שצריך כפל להרמב"ם אינו בתנאי דמעכשיו דבזה א"צ משפטי תנאי לשיטת הרמב"ם וע"כ היינו בתנאי אם וא"כ איך חשיב ליה הרמב"ם גירש מיד שהרי עדיין לא גירש עד שתתן. לכן נראה דאם התנה ע"מ שתתני לי מאתים זוז אינו נתלה בזמן שהרי אם תתן מיד תתגרש מיד וא"כ ע"כ יש חלות לגירושין מיד לכן נקרא תנאי משא"כ לאחר זמן לא התחילו הגירושין עדיין לכן א"צ משפטי תנאי:

מעתה נראה בהתנה אם לא באתי מכאן ועד יב"ח יהי' גט אין קרוי תנאי כלל רק גירושין לאחר ומן שהרי א"א שיחול מיד בשום אופן וכ"ש בהך דכתבו גט לאשתי אם לא באתי אין לו ענין למשפטי תנאי שאינו אלא מגביל זמן לכתיבה וגרע אפי' מהתנה לאחר ומן שהרי עדיין אין הגט בעולם כלל וכן נראה מלשון הרמב"ם שם בדין ז' שכתב הרוצה לגרש על תנאי ויהי' ענין תנאי שלא תתגרש עד זמן פלוני ה"ז מוציא ענין זה בלשון תנאי ויתלה התנאי בביאתו או בהליכתו משמע דלאו תנאי ממש הוא ואע"פ שהזכיר הרמב"ם כפל אפשר דהיינו לכתחילה כיון שמוציאו בלשון תנאי וצ"ע. עכ"פ י"ל דכיון שהגט עדיין אינו בעולם כלל י"ל לפי פ"ש הרמב"ם הטעם סאין זה תנאי כלל כיון דאין לומר שגירש בטרם נכתב הגט והוי שפיר לאחר זמן. גם בכך דאם לא באתי צ"ע לפי טעמו של הרמב"ם דלא שייך שגירש מיד וא"כ א"צ למשפטי תנאי וצ"ע. עכ"פ דין זה אינו מוכרח לומר דע"י שליח א"צ משפטי תנאי וצ"ע:

עוד הקשו על הרמב"ם אמאי לא זכר דבעינן תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח וכתב המ"מ שכבר כתב בהלכות חליצה בפ"ד דלא מהני תנאי בחליצה והיינו מטעם דאיתא בגמרא דלא מצי לקיומי ע"י שליח ובכ"מ השיג עליו שמ"מ היה לו להזכירו בין משפטי התנאים גם הקשה עליו מלשון הרמב"ם שכתב הטעם שהרי נתכוין לחלוץ לה לכן כתב הכ"מ הטעם כיון דעשה מעשה אחלי' לתנאי'. וקשה לדבריו קשיא קושית התו' דא"כ איך מועיל שום תנאי כיון שעשה מעשה אחליה לתנאי' וכתבו התוס' דס"ד דצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקנין. וא"כ אם הזכיר התנאי בשעת החליצה לא שייך אחלי' לתנאי'. ועוד דלשון שכתב הרמב"ם שהרי נתכוין לחלוץ אינו מורה על מה שפירש בו הכ"מ הטעם משום אחלי' לתנאי. לכן נלפע"ד דודאי בלא"ה א"צ לסברא שאפשר לקיימו ע"י שליח דבלא"ה יש לחלק דבשלמא בתנאי קידושין וגיטין שאין המעשה מצד עצמה קושר האישות או מפריד האישות דאם נתן לאשה מעות ואפי' שטר ולא דיבר עמה כלום אינו מועיל לא בקדושין ולא בגירושין בלא דיבור מפורש שמקדשה או שמגרשה באין עסוקין בענין אבל המעשה בעצמו אינו קושר האישות ולא מפריד האישות רק ע"י הדבור שאומר וא"כ י"ל דממילא אין ללמוד מתנאי ב"ג וב"ר די"ל דודאי כיון שעיקר המעשה נקלט ע"י הדיבור וקיי"ל כר' יוחנן אתי דיבור ומבטל דיבור במקדש לאחר שלשים יום א"כ ממילא י"ל הא דתהני התנאי היינו משום דדיבור התנאי מבטל הדיבור של הקדושין שבאם לא יתקיים התנאי בטל הדיבור של קדושין אבל בחליצה שהמעשה מצד עצמה מתיר הזיקה א"כ כיון שעשה מעשה שמפריד הזיקה כפי חק התורה אין בידו להתנות שאם לא יתקיים התנאי לא יהיה בכח מעשה וה להתיר הזיקה כיון דהמעשה מצד עצמה יש לה כח להפקיע הזיקה לא שייך שוב לבטלה כמו שאין יכול להתנות על כל מצות שהם חובת הגוף ולומר הריני מכוין לצאת באתרוג על תנאי שאם יבא מהודר יותר לידו לא יצא בזה כדי שיברך על המהודר שהרי ת"ת הרי נטל לולב כפי חק התורה ווה ג"כ שאין דיבור מבטל מעשה המצוה בעצמה לכן בחליצה לא שייך תנאי כלל שאיך אפשר שיתנה שדבר המפריד האישות מצד עצמו לא יפריד אלא מיהת בחלוץ לה ע"מ שאתה כונסה לא מהני דהרי לא התכוין לאפקועי זיקה כלל אבל כל שנתכוין לאפקועי זיקה ועשה מעשה המתיר לא שייך תנאי כלל שכבר נעשה מעשה ואין דיבור מבטל מעשה ואין יכול להתנות על הכונה שאן לא יהיה ממש בכונתו להתיר שכל שעשה להתיר נפקע הזיקה ממילא וא"צ לסברא דאי אפשר לקיומי פ"י שליח:

איברא דהך מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בלא בא אחר וקידשה דס"ל דלא מצי לחזור ומפרש בגמרא הטעם דס"ל נתינת כסף ליד אשה כמעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל תעשה. וא"כ קשה לדבריו אמאי אינו מועיל תנאי בחליצה כיון דמהני בקדושין ע"כ דנתינת כסף חשיב מעשה ואין דבור מבטל תעשה אפ"ה מהני תנאי אלמא דתנאי מהני אפי' לבטל מעשה לכן צריך לחלק דמ"מ לא אלים המעשה כ"כ כיון שיכול לקיים ע"י שליח וא"כ ע"י שליח עיקר המעשה מתקיים ע"י דבור השליחות לכן דיינינן למעשה כדבור כמו שיכול להתנות אם עשה שליח דאז עיקר המעשה חייל ע"י דיבור שאמר הי' שלוחי יכול להתנות בעצמו ג"כ שמ"מ אינו מעשה גמור כמו חליצה שהוא מעשה בגופו ממש וא"כ הסוגיא שם דקאי שם לתרווייהו לר' יוחנן וריש לקיש וריש לקיש לשיטתי' דס"ל דנתינת כסף ליד אשה חשוב מעשה ואפ"ה מהני בי' תנאי לכן צריך לחלק בין אפשר לקיומי' ע"י שליח. והרמב"ם לשיטתי' דפסק כר יוחנן דדבור מבטל דבור א"כ ממילא בחליצה לא אתי דבור ומבטל מעשה וזה מורה לשון שהרי נתכוין לחלוץ ונעשה חליצה להתיר ולאו כל כמיני בדיבור לעקור הכונה כמו בכל מצות שבגופו שאין בו כח להתנות על הכונה אם מכוין עכ"פ לצאת בצד מה. והדברים ברורים ועמ"ש בסמוך:

ד הזכיר לאו קודם להן כו'. החמ"ח הביא דברי הר"ן ז"ל ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו משום דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל הילכך אע"ג דמקדים לאו להן כי היכא דלא לקדים פורעניות לנפשי' כיון שגומר דבריו בלאו סגי ע"כ. ודייק בחמ"ח שאם שוב אומר פעם שנית ההן אחר לאו תנאו בטל ג"כ שבגמר דבריו נתפס והתנאי בטל וכ"כ הב"ש ולפענ"ד אין דבריהם מוכרחים דודאי צריך ביאור איך נימא בגמר דבריו נתפס הרי הזכיר בתחלה אם לא מתי לא יהא גט ואיך נימא דכשאמר אח"כ אם מתי יהי' גט שיהי' גט אפי' לא מת. אלא נראה כדפרישית לעיל בסמוך דילפינן מתנאי ב"ג שאין יכול לעקור המעשה בתנאי שאינו כדין וכיון דנתן לה גט והגט בעצתו יש לו כח להפריד האישות אין בו כח להטיל בו תנאי שלא כדת לכן אמרינן שאם הקדים הלאו ואמר אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהיה גט הרי גט זה כורת בכל אופן שהרי כבר נעשה מעשה המפריד האישות ואפי'. לא מת לכן צריך להתנות לעקור דיבור הגורם פירוד האישות וילפינן מתנאי ב"ג שאין הדבור הקדום שאמר אם לא מתי לא יהיה גט כח בידו לעקור דיבור המפריד האישות שהרי עדיין לא היה דבר המפריד האישות עד שיאמר ההן והיינו אם מת יהיה גט וכיון שסיים בהן והוא המפריד האישות צריך ביטול חדש לדיבור המפריד שיחזור ויכפול שאם לא מתי יתבטל דבור המפריד שלא יהיה כורת כי אם באופן שאמר וא"כ באומר ההן אחר הלאו נשאר ההן שהרי עדיין לא עקר דבור המפריד משא"כ באם חזר ואמר אם מתי יהיה גט ואם לא מתי לא יהיה הגט דאמרינן דעקר דבור הראשון שלא יחול רק אם ימות א"כ אף ששנה אח"כ שוב ואתר אם תתי יהיה גט הוא דבר שפתים אך למותר ולא עדיף ממעשה הגט עצמו שנותן אח"כ דאמרינן דנתן ע"ד תנאו שהתנה אם ימות דוקא וכן בעיקר תנאי בגוב"ר שמבואר שנתן להם משה ארץ הגלעד ואם בנתינת המתנה עצמה לא נתבטל התנאי כ"ש בהזכרת הדבור שהוא ג"כ בלשון תנאי והר"ן שכתב בגמר דבריו נתפס היינו במה שצריך לעיקר גמר התנאי אבל על המותרות אין נ"מ ותדע לך לפי מ"ש בספרי גט מקושר דף ע"ב שאם מבטל התנאי שיחול הגט מיד שפיר יוכל לבטל שיהיה הגט חל מיד א"כ כל שכ"מ אם יחזור אח"כ ויאמר שנתן הגט אם ימות נימא שיחול בכל אופן אלא ודאי כל שא"צ לתנאו לאו כלום הוא. כן נ"ל עיקר: (ה) כל האומר מעכשיו או ע"מ. כ"כ הרמב"ם והרי"ף בתשובה. והר"ן תמה עליהם בפ' מי שאחזו דהא שמואל אתקין בגיטא כפל אע"ג דגט שכ"מ ודאי מעכשיו הוא דאין גט לאחר מיתה אלמא דאפיה בעינן משפטי תנאי וכפילא לכן דחו שיטת הרמב"ם והגאונים וע"ו צריך אני למודעי מה שכתבתי בתשובה לקיים דברי הגאונים הקדמונים והוא דבלא"ה תמה במ"מ על הרמב"ם פ"ט מגירושין דמשמע מדבריו דהך גט שכ"מ בלא מעכשיו הוא. ותמה עליו הר"ן פ' מי שאחזו והמ"מ דא"כ הוה גט לאחר פיתה. ואני לא ידעתי מה קול הרעש הלזה די"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת ר"ח שהביאו בתוס' דף ע"ג ע"ב ד"ה אמר דגם באמר מהיום כונתו מעת שאני בעולם דכונתו לאחר הגט כמו שיוכל וא"כ אינו מעכשיו ממש לכן תקן כפל מאחר שאינו דומה למעכשיו ממש. ולפ"ז הרמב"ם איירי שפיר במגרש מעכשיו או מהיום. ומ"ש הרמב"ם ולא רצה לגרש מעכשיו אין כונתו שלא רצה לומר מעכשיו אם ימות דמאי שלא תטרוף דעתו שייך אלא ר"ל שלא רצה לגרש מעכשיו לחלוטין. או י"ל דאם תגרש מעכשיו ולכשימות שוב אין יכול לחזור מן הגט לכך אומר אם לא מתי ואם מתי הכפל שכופל אח"כ משמע שר"ל שאינו מגרש מעכשיו רק אם לא יחזור קודם שימות ואם לא יחזור באמת מתגרשת מעכשיו רק דאהני לי' הכפל שאם לא לא יהיה גט היינו כל זמן שלא ימות יוכל לחזור בו מן הגט לגמרי דאם מגרש מעכשיו א"צ כפל וכיון דכפל גלי דעתי' שאין רצונו לגרש בהחלט רק שארכבי' אתרי רכשי שיהיה לו דין גט מעכשיו אם ימות ולא יחזור אבל מ"מ ישאר בידו הברירה לחזור לכן צריך כפל כיון שאין המעשה חל בהחלט מעכשיו לכן צריך כפל: ובתשובה הנ"ל כתבנו שוב טעם לדברי הגאונים דא"צ כפל במעכשיו והוא דודאי בכל תנאי שמתנה דרך משל אם מתנה הרי את מגורשת ע"מ שתתני לי מאתים זוז ודאי י"ל דעכ"פ לא גרע מגלוי דעת ויש לנו לומר שאינו מגרש רק בשביל שצריך למאתים זוז לכן כשאינה נותנת לו מתבטל הגט מטעם גלוי דעת דמסתמא בשביל זה גירש וא"צ לדחוק בחלוקים שכתב הפ"מ שעדיף גילוי דעת מתנאי שאינו כפול. אלא נראה דשפיר הוה גילוי דעת עכ"פ אלא דבמפליג הדבר לאחר זמן אין לנו לומר שעושה כן מטעם שרצה במאתים זוז דא"כ למה הפליג הדבר לאחר ומן היה לו לגרש מעכשיו אם תתן לו מאחר: שזה עיקר כוונתו בגירושין לכן אין דנין הדבר מצד גילוי דעת רק מדין תנאי לכן צריך חילוק וכפילות ומשפטי תנאים:

ועפי"ז י"ל בשכ"מ צריך כפילות אפי' אמר מעכשיו. דלפמ"ש טעמא דמעכשיו מהני היינו מצד גילוי דעת דאדעתא דהכי וכך בכל תנאי המתקיים מיד לא גרע מגילוי דעת אבל תנאי שאינו מתקיים מיד אין לנו לדון בו מצד גילוי דעת מדלא התנה עליו מעכשיו א"כ י"ל בשכ"מ דמעיקר הדין גיטו כמתנתו אם עמד חוזר דסתמו כפירושו שלא גירש רק אם ימות אלא דהפקיעו הגט שלא יוכל לחזור משום גזירה שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה כדאיתא בגמרא דף ע"ב א"כ י"ל אפי' במעכשיו נמי צריך כפל דהא בשכ"מ אין דנין מצד גילוי דעת דהא סתמא נמי אינו נותן גט רק לכשימות ואפ"ה הפקיעו הגט והוה גט לגמרי א"כ אין לנו לקיים התנאי מכח הגילוי דעת שהרי אין גילוי דעתו מועיל בגט שכ"מ לכן תקן כל משפטי תנאי גם שלא לחלק בין גט שכ"מ באומר מעכשיו או שאומר בפירוש מעת שאני בעולם: ובהכי ניחא נמי דקשיא על הגאונים הא עיקר תנאי ילפינן מבני גד וראובן ושם משמע שהחזיקום מעכשיו כמו שאמר בנו לכם עדים וכו' וא"כ אמאי צריך כפילא. גם בס' ע"י הרגיש בזה ודחק. אכן למ"ש א"ש טובא דכיון דעיקר הטעם שא"צ כפילות במעכשיו דדנין הדבר מצד גילוי הדעת א"כ י"ל לפמ"ש התוס' קדושין דף ס"א ע"ב ד"ה אי לא כתיב בארץ כנען ה"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען לא פי' בקונטרס כו' שהרי לא סייעו בכיבוש קמ"ל דאעפ"כ יטלו והתוס' מקשו דמאי סברא הוא שיפלו אם ישבו בבתיהם לכן פירשו דפשטי' דקרא אם יעברו חלוצים בראש אנשי הצבא כו' ואם לא יתאמצו יותר מאחיהם רק יסייעו כשאר השבטים ס"ד שיקנסו אותם קמ"ל דמ"מ יטלו כיון שסייעו בכיבוש ע"ש בתוס' וא"כ י"ל דודאי מצד גילוי דעת אין לנו רק אם לא יסייעו כלל כמו שאמר משה האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה אבל אם יסייעו בשוה אין כאן גילוי דעת כלל שלא ינתן להם ארץ הגלעד כיון שארץ מקנה הוא והוה כמו וה נהנה וזה לא חסר וניחא לכל ישראל בכך ולא עוד אלא דמשמע בסוטה דף ל"ד ע"ב דחברון ארץ טרשין לכן שפיר רעיא ושמן קנינא א"כ היה גרוע בעצם מא"י וכמ"ש בדרושים. אבל אין לנו לדון בו מצד גילוי דעת שהרי משה לא ביקש זאת מידם רק הם קבלו מילתא יתירתא לעבור בראש הצבא וכיון שאין לנו לדון בו מצד גילוי דעת שפיר צריך חיזוק וכפל:

וגם פרש"י יש ליישב דמה שהקשו התוס' מאי סברא שיטלו אם לא יסייעו נראה דודאי היה ביד ישראל להכריחם שיעברו גם הם כדעביד ברק למרוו אז במלחמה. וא"כ חשש משה שיתעצלו ישראל מלהכריחם כדי שיפסידו נחלתן לזה התרה בהם משה שאם לא יעברו לא יפסידו ג"כ וממילא יכריחום לעבור שלא ישבו בבתיהם והם ילכו למלחמה:

ומה שהביא הרא"ש בפ' מי שאחזו בשם הרמב"ן ראיה מן התוספתא דקדושין דהא ר"מ בעי תנאי כפול בע"מ שתשמשי. ותניא בתוספתא הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון מקודשת מיד עד שיאמר אם לא דברתי אם לא עשיתי ובודאי ר"מ אית לי' דרבי מדתני ה"ז גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים וכו' נתקרע הגט או שאבד תוך ב' שנים ה"ז גט שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומדפליג ר"מ ברישא ולא פליג בסיפא ש"מ דמודה בסיפא ע"כ וכן הוא בחדושי הרמב"ן באמת ע"ש. ולא זכיתי להבין דבריהם דמאי ראי' מדלא פליג בסיפא שית דמודה דאיך יפלוג ר' מאיר בסיפא כיון דאיירי בלא כפליה לתנאי בלא"ה הגט קיים אפי' לא נתקיים התנאי כלל דהא ר' מאיר בודאי בעי תנאי כעול גם בעל מנת וא"כ ממילא המעשה קיים כיון שלא כפלו וא"כ דבריי הגאונים שרירין וקיימין ופשטות כל המשניות מסייעין דלא נזכר כפל בכל הסוגיות וגם לא תנאי קודם למעשה: וא"ת לפ"ז לר' יהודה אכתי תקשי לי' כל המשניות כיון דלא ס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי.

י"ל דרב יהודה מוקי כולהו מתניתא דלא כרי מאיר:

ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הר"ן דהא חזינן בענין תנאי דבעי לקיומי' ע"י שליח אפי' בע"מ בעינן דלהכי אין תנאי בחליצה אפי' בעל מנת ולפמ"ש לק"מ דודאי גם במעכשיו על מנת תנאי הוא אלא דלא גרע מגילוי דעת דמהני וא"כ אם אמר מעכשיו אם תתני לי מאתים זוז אפי' לא כפל אם לא נתקיים בטל הדבר מטעם גילוי דעת אבל ע"י שליח דאמרינן לאו כל כמיני' להטיל בו תנאי כגון בחליצה כיון שנתכוין להתירה הרי הותרה אע"פ שלא נתקיים התנאי אע"פ שהיה דעתו באחת שלא לחלוץ רק באופן אחר ולק"מ:

ובתשובה הארכתי עוד והעליתי לדינא דבאיסורא יש לחוש אפי' במעכשיו לכפול התנאי ועיין בסמוך:

ו א"צ לכפול תנאו. וכתב הב"ש מיהו הן קודם ללאו לא נשמע. מיהו למ"ש בסמוך בשם הר"ן צריך לעולם לסיים בלאו ע"כ. ולכאורה אין דבריו מובנים כיון שאין צריך לכפול איך שייך הן קודם ללאו וצ"ל כוונתו אם כפל ואמר הא"מ ע"מ שתתן ק' זוז וחזר ואמר אם לא תתני לא תהי' מקודשת ואם תתני תהי' מקודשת דבזה תנאו בטל כיון שסיים בהן. אבל באמת גם וה אינו נכון דכיון דמקודשת באמר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא הזכיר הלאו כלל אמרינן דהוה תנאי ואם לא קיימה התנאי בטלו הקדושין כ"ש בהזכיר הלאו ג"כ אע"פ שהזכירו קודם מ"מ כיון דחל המעשה מיד הוה תנאי. ולא כתב הר"ן הטעם.. דבגמר דבריו חתפיס אלא היכי שצריך משפטי תנאי אבל לא במעכשיו לדעת הגאונים:

ז אמר סתם בתנאי בגוב"ר כו'. וכתב בחמ"ח דמ"מ אם אמר בתחלה הא"מ לי אם תתן מאתים זוז בתנאי ב"ג וב"ר לא מהני דהא חזינן דלא עשה כן והקדים המעשה והם הקדימו תנאי קודם למעשה ובב"ש העתיק בשם החמ"ח שאם הקדים הלאו לא מהני אמירתו בתנאי ב"ג וב"ר. ואין דבריו מוכרחים די"ל דלא כתב החמ"ח כן רק בהקדים המעשה דבזה ס"ל כיון דמעשה קיים תו לא מהני בי' מה שאומר אח"כ כתנאי ב"ג וב"ר. אבל בהקדמת הלאו כיון דרמ"א כתב דאם הקדים הלאו וחזר וכפל הלאו אחר ההן מהני א"כ י"ל מה שאמר אח"כ בתנאי ב"ג וב"ר הוה כאלו חזר וכפל הלאו אחר ההן דלא איכפת לן בקדימתו ההן:

אמנם הך מילתא דהקדים המעשה וחזר ואמר כתנאי ב"ג וב"ר לפמ"ש המל"מ שאם הקדים המעשה וחור ואמר שתי החלוקות כדינן י"ל דלא איכפת לן במה שהקדים הממשה ורואין דבריו הראשונים כאלו אינם. ולעיל בסק"ג כתבתי לפשוט לספיקו של מל"מ בארוכה. א"כ גם בהקדים המעשה מ"מ כיון שאמר אח"כ שיהיה כתנאי ב"ג וב"ר. א"כ הוה נמי דבריו ראשונים כמאן דליתה ויש בכלל לשון בתנאי ב"ג וב"ר תנאי קודם למעשה כדינו וי"ל שפיר דלא איכפת לן בקדימתו למעשה כיון דאח"כ חשיבא אמירתו בתנאי ב"ג כאלו אמר שתי החלוקות כהלכתן. וע"ש מה שהעליתי בזה. והח"מח וב"ש לא ירדו לעומקא דמילתא:

ח י"א דלא בעי כו' ד' דברים כו'. הב"ש תמה דלא פליגי רק בשאר דברים אבל תנאי קודם למעשה לכ"ע בעינן וכמ"ש הר"ן והתוס' פ"ו מאישות מיהו מ"ש דבעי' לקיומי' ע"י שליח אין קושיא שהרי המחבר לא הזכירו כלל וליכא נ"מ רק לענין חליצה וכבר הביאו המחבר במקומו רק מתנאי קודם למעשה קשה. מיהו נראה די"ל דבלא"ה רש"י בקדושין פירש דלא פליג ר"ח ב"ג אר"מ רק אשאר דברים שצריך הדבר לאומרו שאל"כ יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו אבל אשאר דברים לא פליג. והתוס' דחו דבריו מש"ס ערוכה ס"פ הפועלים דקאמר מאן שמעת לי' הא סברא דתנאי שיש מעשה בתחילתו תנאו בטל ר' מאיר דתניא אבא חלפתא אומר משום ר"מ מעשה קודם לתנאי תנאו בטל הרי מפורש דלר"מ דוקא תנאו בטל ובודאי תמי' גדולה היא. אמנם בחדושינו אמרנו ליישב פרש"י דודאי פשטא דמילתא כדברי רש"י דאשאר דברים לא פליג דהא אשאר דברים לא פליג ר' חנינא רק בשביל הכפל שצריך הדבר לאומרו. ומ"מ נראה דאיכא דפליג אר' מאיר גם בהא דהא עיקר פלוגתא דר"מ ור' יהודה דמייתי הש"ס היינו באומר הרי את מקודשת לי פ"ת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דס"ל לר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים. אע"ג דנזכר בברייתא הרי את מקודשת קודם וזהו מעשה קודם לתנאי אלמא לר' יהודה גם תנאי קודם למעשה לא בעינן ואי קשי' איך דייק מר' מאיר דס"ל מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל דלמא לעולם תנאו קיים וטעמא דר"מ משום דמעשה קודם לתנאי י"ל דמוכח כן ע"פ מ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו דדייק דר"מ ס"ל בדרבנן תנאו קיים והקשו התוס' דלמא כ"ש בדרבנן דעשו חיזוק טפי ותירצו דא"כ ה"ל למיתני נמי כתובה וא"כ שפיר מוכח מר' מאיר דס"ל דתנאו בטל משום מתנה עמ"ש בתורה דל"ל משום מעשה קודם לתנאי דא"כ ליתני נמי כתובה אלא ע"כ לר"מ טעמא משום מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ואפי' הזכיר התנאי קודם המעשה ולא נקט מעשה בתחלה רק לאורוי' רבותא לר"י דס"ל דלא בעינן תנאי קודם למעשה וא"כ פריך שפיר בב"מ פ' הפועלים דפלוגתא דר"מ ור"י ליכא דס"ל דמעשה קודם לתנאי תנאו בטל רק ר"מ לאפוקי ר' יהודה דגם תנאי קודם למעשה לא בעי':

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה