טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן לז
א וקידושיה לאביה כתב ב"ש ומשמע קדושיה לאביה אע"פ שיכול לקדשה בפרוטה והמותר הוה מתנה פ"פ זוכה אביה במותר ג"כ ומשמע מזה דמתנה שנותן לה אחר לאביה ודבריו תמוהים דבקדושין כיון שלדעתו מתקדש' א"כ אם אין רצונו לקדש' רק בתרקבי דדינרי שלו הם כדאמרינן בגמרא השתא אביה מקבל קדושיה איהי שקלא כספא אע"ג דאמרינן הנ"מ קטנה אבל נערה תקדוש נפשה ותשקול כספא היינו מקמי דאתי ליה שמקבל קדושיה כשהיא נערה אבל לפי האמת דגם כשהיא נערה מקבל קדושיה פשיטא דכל הכסף שלו:
ומה שהביא ראיה מדברי תוס' כבר הארכתי בחדושי כתובות כ"י בקונטרס יעלת חן סי' קס"א בביאור דברי תוס' דלא כב"ש ולפי שהוא בארוכה נלאיתי לכפול הדברים וכן משמע פשטא דמתניתין דתנן נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות משמע דמה שזוכה בו האב ודאי זוכה בו הבעל וכיון דהבעל אינו זוכה במתנה ממילא פ"כ גם האב אינו זוכה וכ"ש דהויא תיובתא לדברי הב"ש דס"ל דזכאי בקדושיה שהוא יותר על פרוטה הוא בתורת מתנה ואך שייך יתר עליו הבעל א"ו אין לאב זכות במתנה:
מיהו בהא איכא לספוקי אם אומר לבתו קבלי קדושיך וקידשה אחד בפרוטה, על מנת שיתן לה ר' זוז אי דמי לקדושין גופי' או דדמי למתנה בעלמא מאחר שהאב לא הקפיד על כסף הקדושין מתנה בעלמא הוא והיא לעצמה או דמ"מ כיון דמקדושין אתי' יהיה לאב ונ"מ בזה לדינא דקדושין דאם מת האב דאם נימא דהוא לאב א"כ כיון דקיי"ל לי ולא ליורשי כדלקמן סי' קמ"ג ס"ג בטלו הקדושין משא"כ אם יוכל ליתן לה נותן לה והקדושין קיימין:
ג דאין קדושין תופסין בנפל עי' ב"ש שהביא ראיה מגמרא דנדה דף כ"ג דבעי ר' ירמיה בהמה במעי אמה לר"מ דאמ' ולד מעלי' הוא קיבל אבי' קדושין תהו לאיתסורה באחותה ופריך למימרא דחיי והא אר"י לא אמר ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים וקאמר עכ הביאו ר' ירמיה לר"ז לידי גיחוך ולא גחך וקשה הא נ"מ אם קידש אחותה בשעה שחי דמן התוס' משמע שיכול לחיות ומן מה אע"כ אין קדושין תופסין אע"פ שחי זמן מעט וכתב דמן התוס' יש לדחות וכוונתו דהתוס' לא כתבו רק אליבא דבעל האיבעי' דפשיטא שאין יכול לחיות שעכ"פ טריפה הוא אלא רש"י פירש מי קחיי ואחות אשה אינה אסורה אלא מחיים וע"ז הקשה הב"ש האיך פריך לא אמר ר"פ אלא הואיל ובמינו מתקיים דילמא מ"מ יכול לחיות שעה ולענין טומאה אינו מטמא ומ"מ נ"מ לקידש אחותה אם קדושין תופסין א"ו אין קדושין תופסין בנפל. ולפענ"ד אין ראיה כלל דלטעמיך מאי קשיא ליה מדרב יהודה דילמא ודאי חיי אלא שהוא טריפה ולמ"ד טריפה א"ח נמי אין אמו טמאה לידה כדאיתא התם ע"ב בפרש"י ותוס' ד"ה אמר דאי טריפה א"ח אין אמו טמאה לידה והא ודאי לענין קדושין ודאי תופסין בטריפה דע"כ לא קאמרי אלא בנפל אבל בטריפה פשיטא דתפסי קדושין א"כ מאי קשיא מר"י אמר רב דילמא לא הוה אלא טריפה אע"כ ה"ק לא אמר ר"מ היינו דקים ליה דלא חיי וידע דפירושא דמילתא דרב לא אמר ר' מאיר שהוא מתקיים אפי' שעה מועטת אלא הואיל ובמינו מתקיים:
אלא על פרש"י קשה שפירש הא אחותה לא מיתסרא אלא בחיי' וקשה קושית הב"ש הא נ"מ לקידש אחותה. וכבר עלה בדעתי כיון דאחותה לא מיתסרא אלא בחיי' והא לאו חיות הוא כלל אע"פ שחי אינו אלא כזנב הלטאה וכיון שאין ראוי לחיות לא מקרי לצרור לגלות ערותה עליה בחייה דהא לאו חיותא היא כלל אלא דלפ"ז לא היה צריך רש"י לומר דאחותה אינה אסורה בחי' כיון דלאו חיותא הוא אין שייך קדושין כלל לכן דברי רש"י צ"ע: ומ"מ מכח סברא כיון דנפל חשבינן ליה כמחתך בשר בעלמא לענין שבת משמע דכמת חשוב לגמרי כדאיתא בפרק ר"א דמילה דף קל"ו ופרש"י סם מחתך בבשר שחיטה הוא ולא חבורה א"כ משמע דמת חשוב ואין שייך בו תפיסת קדושין: גם צ"ע אם קידש טריפה פחותה מב"ג באופן שלא תוכל לחיות עד ג' וא"כ לעולם לא תהיה ראויה לנשואין אם קדושין תופסין באחותה מאחר שלעולם לא תבא לכלל נשואין ל"ש עליה בחייה. ואפשר לומר דמ"מ אידך ראויה לנשואין מ"מ אי גם השני' גם היא פחותה מב"ג וקודם שתבא השני' לכלל נשואין תמות זו א"כ ל"ש קרא עליה בחיי' ואפי' נימא דגם בזה דהשני' תהיה ראויה לנשואין לאחר זמן אם גם השני' טריפה ושניהם לא יוכלו לחיות עד שיהיה ראויה לנשואין ונ"מ ליאסר אמן ולא מצינו חילוק בזה דלעולם אין קדושין תופסין באחותה כ"ז שחיה וצ"ע:
גם צ"ע אם קידש אשה שנשברה מפרקת ורוב בשר עמה דמטתאה באוהל אי שייך תפיסת קדושין או כמתה היא חשובה מיהו גוססת ודאי תפסי בהו קדושין דהא גוסס תגרש כדלקמן ס"ם קכ"א ועי' בשבועות דף ל"ג ונ"מ שאם קידש אחותה בחייב אי תפסי קדושין או שקידש אמה אח"כ אם תפסי קדושין אסורה עליו אף אחר מיתת הבת או כיון דכבר היא כמתה תו ל"ש בה קדושין כלל וכן לענין גט אם צוה לכתוב גט אם נימא דגרע מגוסס מאחר שאינו מטמא מחיים ונשברה מפרקת תטמא מחיים וכן נראה כיון דמטמא באוהל א"כ גרע מבן חיות שאינו מטמא מחיים אף שהיא נפל ואי לא תפסי קדושין בנפל כ"ש במידי דחשיב כמת לטמויה מחיים וצ"ע:
ג קידשה אביה בבוקר. בגמרא דף ע"ט קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר וה"ה בוגרת רב אמר ה"ה בוגרת לפנינו ומשמע דאפי' קידשה עצמה בליל של יום שנשלם שית מ"מ כיון דהלילה הולכת אחר יום י"ל דמחזקינן בבוגרת בתחלה ליל. אלא דמסיק בגמרא מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ומשמע דדוקא מצפרא מחזקינן לבוגרת והכי משמע מלשון הפוסקים וטוש"ע שכתבו בבוקר משמע דבלילה חוששין לקדושי אביה ג"כ אלא דקשה לפ"ז בגמרא שם דפריך הברייתות אהדדי דבחדא תניא כרב ובחדא תניא בשמואל ומוקי תרווייהו כשמואל וקשה הא איכא לאוקמי תרווייהו כרב דהילכתא כוותיה רק באחת איירי שקידשה אביה בלילה ובאחת שקידשה אביה בבוקר והיא בערב ודוחק לותר דבאמת לרב מחזקינן בהכי דוה רחוק מפשטא דש"ס אף ע"פ שבקשו ל לדרוך בדרך זה קצת מפרשים דבשלמא הא לא קשיא נוקמה חדא בתוך שית דאיכא למימר דמילתא דפשיטא הוא למיחש לקדושי אב כדפריך הש"ס בפשיטות בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו אבל קידשה בלילה אף ע"פ שהוא יומא דמשלים שית אין לומר בו פשיטא וא"כ תקשי נוקמא חדא בלילה דאז אין לדון בו דמלילה הוא בוגרת לכן הוה ספיקה ומשמע מזה דצפרא לאו דוקא רק מתחלת ליל דמשלים שית וצ"ע:
ד וקידשה עצמה בערב. התוס' כתבו דלרבותא נקט אף ע"פ שבין כך ובין כך שהיא אשת איש ואם קידשה אביה לחוד ונמצאת בוגרת גם שמואל מודה דאין חוששין לקידושי אביה כיון דאיכא לאוקמה נמי בחזקת פנויה וכתב הב"ש דאם לא קידשה אביה רק קידשה עצמה גם לרב הוה ספק קדושין כיון דחזקת פנויה מסייע לחזקת נערות ובחדושי אמרתי שאין מובנים דברי התוס' דאם נימא דשמואל מודה בקידשה אביה לחוד שאין חוששין לקדושי אביה א"כ קשה להבין הסברא לחה כשקידשה שוב עצמה יהיה חוזרין וניעורין קדושי אביה זה אינו סברא כלל וצ"ל דמ"מ כיון דעכשיו בשעה שנולד הספק כבר אזלא לה חזקת פנויה לכן ס"ל לשמואל לחוש לקדושי שניהם וא"כ דברי הב"ש לא יתכנו דאם נימא דכשקיבלה קדושין בעצמה היה ספק קדושין. א"כ רם קדושי אביה היה אחר קדושיה איך נימא שחוזרין ונעשין קדושין שלה קדושי ודאו ע"י שקידשה אביה אחר שקידשה עצמה הא ודאי ליתה. ואפשר לפרש דברי התו' דודאי אם קדמו קדושי אביה לקדושי עצמה א"כ חזקת פנויה מסייע לקדושי עצמה דאמרינן דעד זמן מאוחר היתה פנויה ואם קדושין שלה היה מעיקרא ואח"כ קידשה אביה א"כ חזקת פנויה מרע לקדושי עצמה די"ל שהיתה ברשות אביה ואין בקדושין שלה ממש וא"כ י"ל דלהכי נקט קידשה אבוה בדרך וקידשה עצמה בעיר להורות דאין ידוע איזו קדושין קדמו וא"כ איכא לספוקי דשמא קדושין שלה קדמו וא"כ חזקת פנויה מסייע לבטל קדושין שלה ואי הו' ידעינן דקדושי אבי' קדמו א"כ כשתרצ' לאוקמ' אז בחזקת (פנויה) נאמר שכבר היתה בוגרת כשקידשה אביה והיתה פנויה עד זמן שקידשה עצחה וגם זה צ"ע דא"כ אם קדמו קדושיה נחזיק הבוגרות מצפרא משום חזקת פנויה ואם קדמו קדושיה לא נחזיק הבוגרת מצפרא דלעולם יש לתלות הבוגרת טפי מאוחר ממוקדם וצ"ע: ובאמת באמור נראה ליישב קושית התוס' וא"צ להמציא סברות דחוקות ונלענ"ד ליישב עיקר קושית התוס' דודאי אי קידשה אביה גרידא פשיטא דלשמואל ספיק' מיהו הו' אלא דבלא"ה אם נקח הדברי' כפשטן בלא"ה לא לחנם נקט דרך ועיר אלא י"ל דאתי לאוורי' דלא ידעה היא שקידשה אבי' בדרך וא"כ שקדושי אבי' קדמו בזמן לקדושי עצמה א"כ כגר היתה ספק מקודשת משעה שקידשה אביה והרי המקדש בעיר לא ידע מקדושי אביה בדרך וא"כ י"ל דס"ד דכה"ג הוי קדושי טעות למקדש שאילו ידע שכבר מקודשת מספק ולא יכול לכו סה בקדושין אילו לא היה מקדשה א"כ כ"ד דלא ניחוש לקדושי דידה כלל קמ"ל דאפ"ה חיישינן לקדושין דידה ג"כ ולא מיקרי קדושי טעות משום ספיקא. ולפי שכעת הדבר מרופה בידי אם אשה אחת נתקדשה כבר בספק קד שין וקידשה אחר שלא ידע שכבר נתקדשה ספק אי לא מיקרי לפי האמת קדושי טעות אף דפשטא דש"ס משמע דלשמואל חיישינן בקדושין דידה אפי' לא ידעו שנתקדשה בדוך י"ל דמיירי שלא נודע איזו קדושין קדמו קדושי אביה או קדושי דידה ח"מ י"ל דהוה ס"ד דהוה כמו תרי ספיקי חדא שמא היתה בוגרת מצפרא ולא חלו קדושי אביה כלל ואת"ל שהיתה נערה כשקידשה אביה מ"מ שמא כבר קדמו קדושין שלה ונעשית מקודשת מספק וכוי קדושי אביה קדושי טעות שאילו ידע שכבר נתקדשה לא היה מקדשה. אלא דהא ליתה דא"כ גם קדושיה נבטל דס"ס זה שמא היתה נערה בשעה שקידשה עצמה ואת"ל שהית' בוגרת שמא קדמו קדושי אביה וקדושין שלה בטעות וכה"ג כתבו התוס' ב"ק דף י"א היכא דהספיקות סותרת לא מהני ס"ס עכ"פ אין ראיה להמציא סברא זו דחזקת פנויה דלפום פשטא דש"ס אין סברא לחלק בכך דמשמע אפי' קדחו קדושי עצמה מ"מ היא בוגרת לפנינו ואין לחוש לקדושי האב וסברת התו' צ"ע לפע"ד ועמ"ש בסק"ד:
עוד אפשר לומר דבקידשה אביה לחוד אפשר דגם רב מודה דאין להתירה בלא גט לכתחלה דאין הפסד סימן גט ואם היא אין רצונה בקדושי (אביה) מ"מ כיון שהמקדש לא פשע אין להתירה לכתחלה בלא גט שאין הפסד אם תנשא לאותו שקידשה אביה לו משא"כ בקידשה עצמה ג"כ דאז אם נצטרך גט לקדושי אביה שמא לא ירצה ליתן גט וגם כשני לא ירצה ליתן גט ותעגן ותיתיב מאחר שאי אפשר לה להנשא לשום אדם לכן אוקמה אדינא ותופסין קדושין שלה כיון דהיא בוגרת לפנינו וכ"נ להחמיר באמת בקידשה אביה לחוד דתנשא להתקדש להצריכה גט לכתחלה אע"ג דאיכא לאוקמה נמי בחזקת פנויה: (ד) אפילו אינו מכחישתו ונסתפק בח"מח אם היא מודה לדברי אביה שלא היתה בוגרת אם נאמנת לאסור עצמה על זה שקידשה עצמה לו. ולכאורה מוכח מן הש"ס דלא מהימנא דאל"כ קשה לוקמה תרווייהו ברייתות כרב וכך דחוששין לקדושי שניהם הוא במודה שהיתה נערה בשעה שקידשה עצצה א"ו לאו כל הימנה לאסור עצמה ע"ו שנתקדשה לו:
ה ויש מי שאומר דוקא במכחישתו הם דברי רמ"ה ולכאורה תמוה דבריו דבגמרא איתא תני חדא ה"ה בוגרת לפנינו והני אידך חוששין לקדושי שניהם האי לאו חדא כרב וחדא כשמואל ומשני לא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן באינו הכחישתו ונימא מדמתניתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ופריך ותסברא כו' ואי ס"ד לא פליג אמאי איקפד כי עביד עובדא במכחישתו ופירש ב"י לדעת רמ"ה דה"ק א"ו במכחישתו פליגי דע"כ לא קאמר רב אלא במכחישתו. אבל באינה מכחישתו מודה לשמואל וקשה לפ"ז לוקמא תרווייהו כרב ואיך קאמר אידי ואידי כשמואל וצ"ל דבאמת קאמר והסברא אהא דקאמר אידי ואידי כשמואל דא"כ ה"ל למימר ותסברא מיד דקאמר אידי ואידי כשמואל ותסברא הא ע"כ שמואל פליג במכנחישתו וא"כ איכא למימר אידי ואידי כרב ומשמע דמהא לא נייד אלא דעובדא דרב יוסף כשאין מכחישתו הוה וכמ"ש התוס' וכן הקשה הלח"מ ס"ג דלרמ"ה ה"ל למימר תרווייהו כרב ובחדושי אשר בימי חורפי כתבתי ליישב דהח"מח בס"ק ז' נסתפק לרמ"ה באינה מכחישתו וקידשה אביה לחוד דאיכא נמי חזקת פנויה אי לרמ"ה צריכה גט. ונראה דיש להוכיח כן מלשון הטור והוא עמפש"ל ס"ק ג' דאם קידשה אביה לחוד דאיכא חזקת פנויה א"כ לא מסתבר בשביל ששוב קידשה נפשה יתבטל חזקת פנויה דמעיקרא רק התוס' מיירי שלא נודע איזו קדושין קדשו ואותן שהם באחרונה מסייע להם חזקת פנויה וא"כ הטור וש"ע דנקטו דברי רמ"ה על קידשה אביה בבוקר והיא בערב א"כ מסייע חזקת פנויה לקדושין שלה שהיו באחרונה ואפ"ה כתבו דברי רמ"ה דבאינ' מכחישתו חיישינן לקדושי אביה א"כ מוכח דלא מהני חזקת פנויה כלל מיהו לפ"ז קשיא קושית התוס' לינקוט קידשה אביה לחוד כיון דחזקת פנויה לא תהני לשמואל ונראה ליישב דבח"מח נסתפק במודה לדברי אביה שלא היתה בוגרת אי חיישינן לקדושי אביה וצ"ל אף דשויה אנפשה חד"א י"ל דהוה כאומרת טמאה אני לך דלא מהימני לאפקועי נפשה וא"כ י"ל דלכך נקט קידשה עצמה ג"כ לאורויה דאפי' היא אומרת שהיתה נערה לא כל הימנה לאסור עצמה על כשני. משא"כ בקידשה אביה לחוד והיא מודה ודאי שויה נפשה חד"א ואסורה בלא גט להכי נקט קידשה עצמה ג"כ ולק"מ קושית התוס' דקמ"ל אפי' חודה לדברי אביה מ"מ לא מהימנא לרב. אלא דקשה למאי דמוקי ברייתא דחיישינן לקדושי שניהם באינה הכחישתו לינקט קידשה אביה לחוד דהא לרמ"ה אע"ג דאיכא חזקת פנויה מ"ת באינו מכחישתו חיישינן ולא תהני חזקת פנויה ונ"ל דבאמת בהך ס"ד דשמואל חודה במכחישתו ולא פליג רק באינה מכחישתו א"כ מוכח מברייתא גופיה דנקט דרך ועיר דבקידשה אביה לחוד איכא חזקת פנויה ולא חיישינן לקדושי אביה כלל דבשלמא בפלוגתא דרב ושמואל י"ל דקמ"ל רבותא אליבא דרב דאפי' תודה לדברי אביה. אבל הברייתא דנקט נמי קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה ולא נקט קידשה אביה לחוד מוכח דביש חזקת פנויה מודה דלא חיישינן לקדושי אביה מיהו כל זה לס"ד דבעי לאוקמה הברייתא דחוששין לקידושין אא באינה מכחישתו מוכח בקידשה אביה לחוד מהני חזקת פנויה אפי' באינה מכחישתו מיהו למאי דמסיק דשמואל במכחישתו פליג א"כ י"ל שפיר דרב נמי לא פליג אשמואל רק במכחישתו אבל באינה מכחישתו מודה לשמואל דחיישינן לקדושי שניהם דאפושי פלוגתא בין אמוראי לא מפשינן והברייתות פליגי במכחישתו אבל באינה מכחישתו לכ"ע חיישינן והשתא הא גופא קשיא למה לא מוקי תרווייהו כרב וחדא באינה מכחישתו כיון דשמואל איירי במכחישתו מסתמא רב לא פליג רק במכחישתו וברייתא באינה מכחישתו אלא ע"כ מוכח דס"ל להש"ס באינה מכחישתו אפי' קידשה אביה לחודה לא מהני חזקת פנויה וא"כ קשיא לינקט קידשה אביה לחוד א"ו איירי במכחישתו ובהא מהני חזקת פנויה אבל באינה מכחישתו לא מהני חזקת פנויה ולכן לא בעי לאסוקי דלרב לא פליגי הברייתות דמשמע באינה מכחישתו אפי' קידשה אביה לחוד חיישינן ולהכי נקטו הטור וש"ע בוקר וערב דגם להא לא מהני חזקת פנויה דאם נבטל הקדושין שנעשו בבוקר מכח חוקת פנויה פשיטא דלא אהני קדושין אחרונים שתחזור ותיעור חזקת פנוי' א"ו בכל גווני חיישינן ומוכח כדברי החמ"ח דלא מהני נמי צירוף חזקת פנויה באינה מכחישתו: ומ"ש בח"מח דהתוס' איירי במכחישתו הוא שלא בדקדוק דהתוס' ודאי לא ס"ל כשיטת הרמ"ה כמבואר בדבריהם ד"ה ואי' ס"ד וגם שיטת רש"י דלא כרמ"ה:
ובהכי ניחא דקשה תה שהקשה מהרש"א מהא דפריך אי בתוך שית בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו דילמא טעמא דרב משום דמחזקינן כשעת מציאתה וכתב שדוחק לומר דתרי מקשינן ואכתי קשה אפי' נאמר דקושיא ראשונה אליבא דמסקנא דלא דמיא למקוה משים דבמקוה איכא תרתי לריעותא ת"ת קשה על האי מקשן דפריך לשמואל דילמא שמואל כר"ש ס"ל דגבי מקוה נמי ספיקא הוא וצ"ל דמשמע ליה דדוקא במקוה דאיכא חזקת שלם חשיב ליה ספיקא משא"כ בבוגרת ליכא חזקה מחזקינן ודאי כשעת מציאתה אפי' אליבא דר"ש אלא דאכתי קשה להך מקשן דס"ל שעת מציאתה חשיב כודאי ומאי קשיא ליה לוקמה דפליגי בתוך שית ושמואל כר"ש ס"ל דבתוך שית איכא חזקה דנערות ומשויה ליה ספיקא ולפ"ז ניחא דליכא לאוקמה בתוך שית דא"כ אתאי נקט קידשה אביה בדרך לינקט קידשה אביה לחוד ואין לומר דאיכא חזקת פנויה דהא כתבו התוס' בפרק המדיר דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל דחזקת פנויה לא חשיבא כלל נגד חזקת הגוף וא"ש הכל ודוק ע"כ מחדושי שבימי חורפי ועמ"ש בסמוך:
ו דדוקא במכחישתו רש"י פי' מכחישתו שאמרה בגרתי מאתמול והתוס' כתבו דלא דק דביומא דמשלים שית איירי וכתב מהרש"א דרש"י לשיטתי' דס"ל דיש סימני בגרות תוך שית ומ"מ קש' ל"ל לרש"י לומר בגרתי מאתמול לימא בגרתי קודם קדושי שקדשת אותי ול"ל לרש"י לפרושי שטוענת שבגרה תוך שית שאינו מצוי כ"כ. ונראה דרש"י משמע ליה דקידשה אביה בדרך א"כ איך יכול להכחישה הא משמע שלא היה בביתו לכן פירש בגרתי מאתמול וע"ז יכול להכחישה וא"כ אם היא טענה ברי ואביה טוען שמא כ"ש דמהימנא וקשה לפ"ז נימא דאמוראי לא פליגי ורב איירי בברי ושמא והיינו שהיא טענה ברי ואביה שמא ושמואל במכחישתו שגם האב טוען וברי שלא בגרה מאתמול ובאינו מכחישתו גם לרב חוששין בקדושי אביה וברייתא נמי חדא בברי וברי וחדא בברי ושמא וי"ל דרב יוסף עביד עובדא במכחישתו כרב משמע דרב ס"ל אפי' במכחישתו בוגרת לפנינו:
אלא דקשה לוקי תרתי ברייתות כרב והך דחיישינן לקדושי שניהם הוא כשאביה טוען ברי שהיתה נערה והיא שמא וצ"ל כיון דהיה בדרך אין יכול לטעון וברי מל אותו זמן שקידשה בדרך ולפ"ז נראה דכשאירע זה בביתו והאב טוען ברי והוא שמא אפי' לדעת רש"י ותוס' שהיא דיעה קמייתא חיישינן לקדושי אביה:
אלא דקשי' כיון דמכחישתו וגם אבי' טוען ברי א"כ ובאין מכחישתו שניהם טוענין שמא וקשה כיון דאיכא הכחשה על ברי שלה מה חילוק בין ברי וברי לשתא ושמא ואי משום דהיא טענה ברי מ"מ איך מותר בה המקדש שאינו טוען ברי ובתרי ותרי לא מהני אומרת ברי לי רק בנשאת לא' מעידי' שטוען ג"כ ברי ומאי אולמא לברי דידה לגבי מקדש מברי דאבי' ועוד קשה כיון דאבי' הי' בדרך איך יוכל להכחישה שמא משעה שפירש ממנה באו הסימנים ואפילו למ"ש בדעת רש"י שאמרה בגרתי מאתמול מ"מ קשה תהא נאמנת במיגו דאי בעי טענה בגרתי כשפרשת מן העיר דאז אין יכול להכחישה ולא מהני גם עכשיו טענת ברי של אבי' וא"כ טפי הל"ל בברי ושמא שהיא טוענת ברי ואבי' אין יודע כלל שאין דרכו להתבונן בסימני בגרות שלה ואין לומר דקים לי' דעובדא דר"י במכחישתו בברי וברי איירי דאל"כ רב יוסף דלא כמאן ועוד דאכתי קשה הא במכחשתו לעולם יש לה מיגו דבגרתי כשהיית בדרך וא"כ אכתי רב יוסף דלא כמאן ועוד דהתו' דחו בפשיטות פרש"י וס"ל שאמרה בגרתי בהאי יומא קודם קדושין שלך א"כ איך אפשר שיטעון ברי כיון שהי' בדרך. לכן הי' נלפענ"ד לפרש דמכחישתו לאו שאבי' טוען ברי נגדה רק שמכחשת מעשה אבי' בבירור אבל אבי' אין יודע כלל רק היא טענה ברי ואבי' שמא אבל ברי וברי שוה לשמא ושמא א"כ לפי שיטת רמ"ה אפשר דבברי ממש יש להחמיר ג"כ מיהו בלא"ה רוב פוסקים חולקין על רמיה:
ו הוה ספק לכאורה משמע הכי בגמרא דקאמר אילימא בתוך שית בהא נימא הרי בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה ומדלא מתמה נמי אשמואל דקאמר חיישינן לקדושי שניהם ולא קאמר בהא מי חיישינן לקדושין דידה משמע דמ"מ ספיקא א"ש דהוה ול"ק רק לרב (מיהו לפי גירסת התוס' דס"ל דליכא בוגרת בתוך ששה ודאי גם לשמואל קשה דהא ליכא בה ספיקא כלל) וקשה מ"ש מבהמה שנמצאת טריפה דאמרינן השת' נטרפ' כיון דא"כ למיתלי סמוך לשחיט' נטרפ' כדאי' ביו"ד סי' פ"א והחלב כשר דמחזקינן לבהמה בחזקת כשרות א"כ גם כאן נחזיקנה לנערה עד עכשיו שראינו סימני בגרות וכן בסי' א' בשוחט שנבדק ולא ידע דפסק רמ"א דאמרינן השתא הוא דאיתרע אע"ג דבהמה בחזקת איסור עומדת עמ"ש ביו"ד סי' א' וצ"ל דשם איכא רוב בהמות כשרות אבל כאן לא הוה רובא דאין מביאין סימני בגרות תוך ששה וא"כ אפשר אפילו לא נבדקה כלל ספיקא הוה שמא הביאה ס"ב תוך ששה: ומ"ש בש"ע ונמצאו לה סימנים הוא לאפוקי שאם נבדקה ואין לה סימנין אבל הה"ד בלא נבדקה רק ומן רב אחר קדושי' אף שאז ודאי בוגרת היא חיישינן שמא הביאה סימנין תוך ששה חדשים וצ"ע:
ומה שנסתפק בחמ"ח באם היא בת י"ב שנים וששה חדשים ולא נמצא לה ס"ב אי הוה בוגרת והב"ש כ' לדעת הרמב"ם הוה בוגרת בלא סיננין לכאורה מוכח מש"ס להדיא דאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים בכל אופן כדאיתא בכתוב' דף ל"ט דפריך ובשיתא ירחא מי קילדה תשמע בהדיא דטפי משיתא ירחא ליכא. ואפשר דלא משכחת לה כלל שלא תביא ס"ב בזמן הזה עכ"פ מוכת דטפי חששה חדשים ליכא:
ומ"ש בחמ"ח וב"ש בשם תשובת הרשב"ץ שבב"י שאם ראו לה סימני נערות אחר ד' חדשים מחזיקין הסימנין משעה שהיתה י"ב שנה כבר הארכתי בתשובה דליתה וט"ס הוא בב"י שבמקום שהי' כתוב ברשב"ץ שש חדשים כתב בב"י שני ונפל ט"ס וכן הוא בהדיא ברשב"ץעצמו כמו שהראיתי שם בתשובה וגם הך דינא דסי' ל"ה בח"מ השבתי עליו דליתה ואין מחזיקין למפרע ע"ש בארוכה:
ח או ע"י עצמה כתבו החמ"ח וב"ש לדעת הראב"ד והרמב"ן הטעם דהוה כאלו אמר תנוהו לכלב שלי ואקדש אני לך וכיון שאמר לה קבלי קדושין הוה כאמר כל מה שיתנו לך מעלה אני כאלו נתנו לי לכן אפילו בשטר מהני. ולפ"ז ה"ה לקטנה דעלמא דלא גרעה מכלב ע"ש בחמ"ח וב"ש ולפענ"ד ליתה דהך דר' יוסי ב"י לא אתינן עלה מדין ערבות דוה א"צ ללמוד מר"י ב"י וע"כ כמו"ש הר"ן שם דכיון שלא דיבר עם המקדש ל"ש דין ערבות וסיים והיינו טעמא דתהני דהוה כאלו אמר תנם לפלוני שיקבלם לי וה"נ כי מקבלה הך בת הקדושין זוכה לאבי'. וא"ת היכא חצי זכי לי' הא אין זוכה לאחרים ותירץ דלדידה קזכי וממילא אבי' זוכה בשבח נעורים לאבי' ע"ש דף רי"ג ע"ב וכן בדף רי"א הוא בהדיא שאינו זוכה לאבי' ודין ערב ל"ש מטעם שכ' הר"ן א"כ ממילא בקטנה דעלמא אם אמר לה צאי וקבלי כסף מזי שירצה לקדש בתי וע"י קבלתך תתקדש בתי לו דלא מהני דבקטנה דעלמא אין זוכה בשבח נעורים שלה ורך דתנוהו לכלב איירי כשדיברה עם המקדש שהוציא הממון על סי' אבל כשלא דיבר עם המקדש לא הוציא ממון על פי' וכמ"ש הר"ן בדף רי"א כשפקפק על דברי הרמב"ן דס"ל דבשטר נמי מקודשת דלא דתי לערב כיון שלא דיבר עם המקדש אלמא פשיטא שאילו דומה לערב לא היתה מתקדשת בשטר והרי הרמב"ן ס"ל בשטר נמי מקודשת א"כ ע"כ לאו מדין ערב הוא וא"כ בקטנה דעלמא איך תתקדש כיון שאין כאן ערבות ונא קיבל כלום ואי מהני מה שאומר מה שיקבל פלוני יהי' כאלו קבלתי לא היינו צריכין כלל ללמוד מערב א"ו אין שייך כאן דין ערבות כמ"ש בתוס' ורא"ש ורשב"א ור"ן א"כ פשיטא דבקטנה דעלמא אינה מקודשת אם לא שדיברה עם המקדש תן לפלונית קטנה ואתקדש לך ונתן מל פי' ומה שנזכר בדברי הרמב"ן דהוה כאלו אמר כל המקדש בתי כאלו נתן לי ממין שהרי אתרו שיקבלם קבלם לי מקודשת וכן בתנוהו לכלב שלי אין כוונתו לדמות לגמרי דאין כאן דין ערבות כמו באמר התקדשי לי בזה והוא אמרה תן לפלוני שנתן אדעתה דידה והוציא ממון על ידה: ונראה שזה נלמד שפיר מר' יוסי בר יהודה דגם בדרבי יוסי בר יהודה שמקדשה בפרוטה של שיעבוד שיש עליה לא שייך דין ערבות כלל כיון שלא הוציא ממון רק שמקדשה במה שמפקיעה משעבוד ונתן לה בתורת קדושין א"כ אם לא תתקדש הרי נשארה בשעבוד תחת ידו כמו שהיתה שהרי ע"ז הוא שאנו דנין אם יכול לקדשה אם לא בא הכסף לרשות אביה וכיון דלא שייך דין ערבות ממילא מוכח שפיר דמקדשא אפי' בליכא דין ערב ונפקא מינה בהפקיד פקדון ביד קטנה וחוזר ומקדשה בו דדין ערבות ליכא תאחר שלא הוציא מתון על ידי האב ואם בטלין הקדושין ממילא נשאר הפקדון ולמ"ש הר"ן בלא"ה ליכא דין ערבות כיון שלא דיבר עם המקדש ועי' פ"ש בסמוך:
וכתב הב"ש עוד דהרא"ש כתב הטעם דנעשית שלוחו לכן צ"ל כן בפני עדים ולא הבנתי דיהיה הטעם מה שיהיה מ"מ צריך לומר בפני עדים דמ"מ אם אין עדים שאמר לה הוה כמקדש בלא עדים ומה חילוק בין שליח לקבל הקדושין או שמתקדשת ע"י גילוי דעתו שרוצה ליתן לה ואם אמרה תן לפלוני ואקדש לך אפשר דצריך עדים לכ"ע כחו על שליחות קבלה:
וכתב הרא"ש הטעם אע"ג דאין קטן נעשה שליח מ"מ לטובתה נעשית שליח וצ"ע דקדושין לא חשיב זכות דשמא כשתגדל לא תרצה לכן ביתומה אין קדושין דאורייתא וצ"ל דכאן שביד אביה לקדשה בעל כרחה א"כ שפיר נקרא טובתה במה שמקבלת הקדושין עכשיו וצ"ע אם נימא דוקא כשהכסף שלה נקרא טובתה ואם אומר צאי וקבלי קדושיך והכסף תחזיר לי אפשר דלא תהני דאין שליחות לקטן ודוקא כשאומר שיהיה הכסף שלה דומיא דיעוד ואף ע"ג דכתב הרא"ש דגם בשטר מתקדשת ושטר א"צ שיהיה ש"פ מ"מ כשהיא זוכה לעצמה א"צ לדין שליחות אבל ע"ד שתמסור לאביה הרי לא זכתה לעצמה ולאביה אין יכולה לזכות דאין שליחות לקטנה מיהו למ"ש הר"ן דאביה מינה דידה זכי דשבח נעורים לאביה א"כ משמע אפי' שהאב רוצה לקבל מתנה הכסף מ"מ הוה קדושין וצ"ע:
ועיין בר"ן דף רי"א דפוס ז"ב שפקפק על קדושי שטר אי מהני כיון שלא באה הנאה לידה וצ"ע דהא אחר רבא אר"נ מבואר בתך מקודשת לי כו' בין ע"י אביה ובין ע"י עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה משמע אפי' קטנה נמי מתקדשת בשטר ע"י עצמה וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ואיך אפשר שלא יזכור הר"ן מימרא דרבא אמר רב נחמן שעסוק בה שצ"ל דהר"ן מפרשה בנערה דוקא וחולק על הרמב"ן בזה שמפרשו בין בנערה בין בקטנה לכן לא ידעתי מה תלונתו של הב"ש מעל הרא"ם שהרי גם הר"ן ע"כ מפרש כן על אותה מימרא ממש דמבואר דמיירי בשטר ואפ"ה משמע דמקודשת נמי ע"י עצמה בשטר ואיך פקפק הר"ן בדברי הרמב"ן ועי' בסמוך:
ט אבל ים חולקין הפוסקים מדייקין דהרי"ף לא ס"ל דיכולה קטנה לקבל קדושי' מדלא הביא מימרא דרבא אר"נ דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי ב"י וכתבו כיון דלא קיי"ל כריב"י לא יוכל לומר כן לבתו הקטנה ותמה הב"ש דהא הרי"ף הביא הך מימרא בדף ט' כתב על הנייר כו' בין ע"י אבי' ובין ע"י עצמה מקודשת והוא שלא בגרה משמע שגם קטנה יכולה לקבל קדושי' ע"י דעת אבי' ובאחת י"ל דהרי"ף ס"ל דקידושי שטר א"צ לנר וד מר' יוסי ביי דפשיטא לן דמתקדשת במה שמקבלת השטר כיון דאית לה זכי' בדעת אחרת מקנה וגם כמו שניקנית בדוך אחר אף שאין האב מקבל כלום וכמו שיוכל למוסרה לכך כך יוכל למוסרה בשטר והיינו דוקא בשטר שאון מתקדשת בהנאה שבא לאבי' לכן אין חילוק בין שקיבל האב השטר או שהיא עצמה קיבלתו משא"כ בקדושי כסף שאין אבי' יכול להקנותה רק בהנאה דמטי' לידי' וא"כ י"ל דיליף מר' יוסי ב"י היכא שאומר קבלי קידושיך לעצמך שתוציאם או תאכלם נמצא שאון הנאה בא ליד אבי' וגם דין ערב ל"ש שלא דיבר עם המקדש וזה ילפינן מיעוד אף שאין האב נהנה בכסף קדושין שהרי היא מרוחת השיעבוד ולא אבי' קמ"ל דמ"מ מקודשת: ובאמת יש לתמוה על דיעה זו איך יפרנסו כל הסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דחיישינן שמא נתרצה אבי' דמוכח בהדיא דיכולה לקבל הקדושין וכבר עלה בדעתי דמפרשינן דרבינא באמת לא ס"ל דרב ושמואל משום דלא ס"ל דר' יוסי ב"י אבל לא משמע כן בסוגיא דא"כ אין ענין לשמא נתרצה וכמו כן אין לומר דס"ל דחישינן שתא אמר בפירוש למקדש שיתן לה דאו י"ל דמקודשת חדין ערב דא"כ ג"כ ל"ש לומר לחוש דילמא ארצוי' ארצי קמי' כיון דלשמא נתרצה הבן ל"ח וכמו שסתר הר"ן דאין לומר דחיישינן דאיל צאי וקבלי קדושיך מה"ט:
אלא נראה כמ"ש דאם הכסף הקדושין של אבי' וכיון שנותן לה לקדושין זכי אבי' בשבח נעורים לכן א"צ ללמוד מריב"י שהרי הנאה דידי' היא דאב זכי מינה ול"צ לדר' יוסי ב"י רק כשאומר קבלי קדושך לעצצך דומיא דיעוד אבל אם הוא הנאת האב פשיטא דמתקדשת שהרי זוכה מינה דידה דשבח נעורים דידי' הוא והוה כאלו בא לידו ול"צ לדר' יוסי ב"י רק כשמצוה שתקבל לעצמה א"כ אין האב רוצה לזכות כלל בקדושין דבכה"ג מהני ביעוד וא"כ אם האב רוצה לזכות בקדושין לכ"ע מהני וא"ב להחזיק בידה כן נ"ל עיקר: (י) יחזיק האב כו' או יעמוד כו' בש"ע נרשם כל בו ותה"ד סי' רי"ג כצ"ל ובאמת לא ראי זה כראי זה דהכל בו בסי' ע"ח הביא בפשיטות הך דינא דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך וקודם לוה כתב והאב מקבל קדושי בתו עד שתהיה בוגרת שלא מדעתה והוא מקבל קדושי בתו או מוציא ידה מחיקה דמכין אותן לקבלן ע"כ וא"כ אינו מבואר דאי לית הילכתא כר"י ב"י י"ל דצריך דוקא לקבל בעצמו דאין זכיה לקטנה ובתה"ד סי' רי"ג כתב די"ל דכל הני גאונים דלעיל דלא פסקו כר"י ב"י לא איירי אלא היכא דנותן האב רשות לבתו קטנה לקבל קדושין שלא בפניו לפי דעתה ורצונה והכי משמע לשון הגמרא כו' אבל כשעומד ע"ג ותופס בידה לקבל הקדושין הוה כאלו הוא קיבל בעצתו עכ"ל ובפוסקים סי' ל"ג כתוב מה ששולחין הקטנות חוץ לעיר לחופתן והאב א נו הולך עמהן גם אינו אומר להדיא צאי וקבלי קדושיך וכתב ונראה דלחומרא דרא"ם אין לחוש דרוב גאונים לא ס"ל כוותיה כו' ואי משום דלא אמר להדיא נראה הואיל ואיכא עדים טובא אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי כו' עכ"ל הרי דס"ל דדוקא למאן דס"ל דמהני צאי וקבלי קדושיך אבל למאן דס"ל דלא מהני צאי לא מהני מה ששולחין הקטנות וממוצא הדבר אתה למד דמה שהעתיק רמ"א או יעמוד אצלה צ"ע מאי מהני עמידה שעומד אצלה ואי סגי בעמידה ל"ל שיחזיק בידה ובת"ה כתב כשעומד אצלה ומחזיק בידה אבל עמידה לחוד לא מהני מידי גם מה שהעתיק כששולחין הבנות קטנות הוה כאלו מחזיק בידה אינו מכוון ג"כ דלהך דיעה דלא מהני באומר בפירוש צאי א"כ כ"ש דבהכנה לחודה לא סגי ואפשר לומר כיון שנותן לה הקדושין ע"פ הכנת האב הוה כאומר תן קדושין לבתי ובכה"ג מקודשת מדין ערב אבל בתה"ד סי' רי"ג כתב שיחזיק בידה וצ"ע מיהו כיון דבלא"ה רוב פוסקים ס"ל דיכול לומר צאי והתקדשי אין לדייק כ"כ:
ויש לדקדק בדברי רמ"א דלפי מה שחושש לדעת הפוסקי' דלא יכול לומר צאי והיינו משום דלא קיי"ל כר"י בר יהודה א"כ גם בהא דאמר בגמרא קידשה בתל ה שיש עליה משכון מקודשת מדר"י ב"י א"כ לדברי הפוסקים דרבנן פליגי אמאי דמוכח מר"י ב"י א"כ אמאי סתים לעיל סי' כ"ח סי"א כדברי המחבר בקידשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת הא לדידן דלא קיי"ל כר' יוסי בר יהודה לא נלמד זה כמו דלא נלמד הא דאומר לבתו הקטנה צאי ובגירסת הרי"ף אפשר שגם מימרא זו אינו:
יא ואם אמר בתך מקודשת לי כ' הב"ש ובכ"ז אין חילוק בין האב עומד אצלה ובין אינו עומד אצלה דהא לכל הפוסקים מימרא דרבא איירי באין האב עומד שם ותני שם הרי בתך מקודשת לי וכן הוא בתשובת הריב"ש סי' תע"ט. ובאמת שכן תשמע בתשובת ריב"ש אבל אין ראייתו מוכרחת דהא בש"ס מימרא דרבא קאי אשטר וכותב בשטר כן וכיון שכותב כן בשטר מדעת האב שייך שיכתוב בתך מקודשת לי אבל באמירה ל"ש כלל שיאמר לבת בלא מעמד האב בתך מקודשת לי וכמ"ש בחמ"ח סקי"א וכן משמע בר"ן גבי הך מימרא דדף רי"א שכתב מיהו כי יהב לה אומר הרי את מקודשת כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר פתו אע"פ שבגט כתוב הרי את: גם מ"ש הב"ש אם היא בוגרת והוא שלוחה מהני בין אם יאמר הרי את מקודשת דמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה אם הוא מקבל קדושין בין אם יאמר בתך מקודשת לי בין אם יאמר הרי את מקודשת לי. גם זה צ"ע דהא לעיל סי' ל"ה סעיף ט' אם טעה השליח ואמר לי משמע בסתמא לי לעצמו קאמר ולא בשביל משלח וכמ"ש בריש סי' ל"ה שצריך לומר הא"מ לפלוני ולא חשיב וגם בר"ן משמע שצריך לדבר כמו שמדבר בגט ואיך שייך שידבר על האב שמגורש ממנו או מקודש. ויראה דהא דקאמר הרי את היינו בלא"ה ע"כ צריך לפרש שם המתקדשת דאל"כ הוה קדושין שא"מ ליחוד וכשיאמר לאביון הרי את רחל הוה כמדבר עמו בלשון נוכח אף שאינה כאן ובדיעבד שפיר הוה קדושין וכן בריב"ש שפירש השם בתך דעקלין כמו כן אם אומר הרי את דעקלין אבל אם לא פירש השם רק שאומר לאב הרי את מקודשת לי אף שאין לו רק בת אחת אפשר שאינו לשון כלל וצ"ע:
יג איזו מהם שקדם רש"י פי' בקדושין דף ע"ח ע"ב אם שלו קדמו דבטליה לשליחות דשליח ולכאורה ה"ל למימר בפשיטות דאם שלו קדמו א"כ כבר נתקדשה ולא אפשר לחול קדושי השליח. ואפשר דרש"י פירש כן לפי סברת הירושלמי כמקדש אחר שלשים יום וקידשה אחר תוך שלשים יום ומת חוזרין קדושי ראשון לכן פירש דבטליה ליה לשליחות דשליח ולא הוה קדושין אפי מת אותו שקידשה לו שכבר נתבטל השליחות לגמרי וצ"ע אם נמצאו קדושי האב קדושי טעות אי אמרינן שנתבטל כבר השליחות ותו לח מהני קדושי שליח וצ"ע:
יד ואם אינו ידוע כו' בגירסת משנה בגמרא שלנו כאן אם אינו ידוע ובהך בבא דהאשה שנתנה רשות לשלוחה לקדש כו' אם אין יודעין וכתבנו ליישב דקדוק הלשון דבנתן רשות לשלוחו לקדש בתו נקט אם אינו ידוע לומר שאינו ידוע לעדים ואף שהשליח אומר לפי הזמן שזוכר קדמו קדושיו לקדושי אב או שהאב אומר לפי זמן קדושיו קודמין י"ל דאינו נאמן ע"ז כיון דלדידן מספקא לן אין האב נאמן להתירה לאחד ולאוסרה לאחד דאף שהאב טוען ברי לי גם המקדש אפשר שיטעון ברי לפי הזמן י"ל דה"ל כתרי ותרי והבא עליה באשם תלוי קאי כדאיתא בכתובות דף כ"ב ע"ב אבל בנתנה היא רשות לשלוחה שהיא בת דעת ויודעת הזמן שקידשה עצמה וגם המקדש אפשר שידע הזמן שקדושיה קודמין. לפי הזמן שאומרין שקידשה השליח א"כ שניהם מצי טענו ברי לי דלא תצא כמו בתרי ותרי ונישאת לא' מעדים דלא תצא והכי נקט אם אין יודעין היינו שבעצמו אין יודעין אכל אם יודעין אפשר שיטענו שניהם ברי ונשאת לא' מעדים דלא תצא אבל בלא ברי אפי' יאמר א' שברי שקידושיו קדמו אין נאמנין וצ"ע אם נאמנין לומר באיזו זמן קידש באין לו עדים ע"ז דבגרסת ראשונים בשניהם אם אין ידוע וצ"ע: (טו) או שויה שליח אחרינא כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה דסברתו כיון דשויה שליח לבתרא בטלא לדקמא רק למעשה לא סמך על סברתו. ולפענ"ד קשי טובי דהא במתני' נקט סתמא אם של אב או שלה קדמו הוא דהוה קדושין לבטל שליחות אף דסתם קדושין הם בשדוכין דרב הוה מנגיד אמאן דמקדש בלא שדוכי הרי אף שהאב נתרצה לקדש מ"מ משמע דאם קדמו קדושי שליח לקדושי אב הוה קדושי שליח קדושין ועוד דמשמע שאפי' עומד מוכן ומזומן לקבל קדושין בעצמו אם נודע שקדמו קדושי השליח קדושי שליח הוה קדושין חף שכבר מרוצה לקדש לאחר מ"מ כל ומן שלא ביטלו בפירוש אין השליחות בטל א"כ כ"ש בשויה שליח אחר שאין זו ביטול לראשון רק אם יזדמן לזה קודם מרוצה לזה כל זמן שלא ביטלו בפירוש לאו ביטול הוא כיון דאפי' נתרצה בפירוש לזה כל זמן שלא קיבל הקדושין לאו ביטול הוא. וכן לקמן סי' קמ"א סעיף ס"ב אפי' היה מחזר לרוץ אחריו לא הוה ביטול וכתב הב"ש הה"ד אם עשה שליח לבטל לכן צ"ע:(טז) בעי גט מתרווייהו. והקשה ב"ש דבסי' קמ"א סעיף מ"ד פסק בשליחות הגט אם עשתה כמה שלוחים לקבל גט מבעלה לא בטלה השליח ותירץ הב"ש דשם הוא על איש ידוע לקבל מן הבעל אין נ"מ מי הוא המקבל ולפ"ז גם כאן אם עשה השלוחים לקדש לאיש ידוע י"ל דלא הוה ביטול. ואפשר לחלק עוד כיון שחפיצה לקבל הגט א"כ אין נ"מ לה ע"י מי שתקבל ואי משום דאפשר דהשני ידקדק יותר לאו בדידה תליא מילתא דעיקר תליא בדעת הבעל רק שהוא חפיצה לפטור ממנו א"כ אין נ"מ לה ואדרבה אם לא יקדים זה שמא יחזור אח"כ אבל בקדושין אפשר שביטל הראשון שהשני ידקדק יותר אם לא יטב בעיניו ימנע ולא קדש: וכתב הב"ש עוד לסברתו דמה שכתבו מהרש"ל והב"ח הה"ד אם הבעל שויה שליח אחר שליח הדין כן ג"כ דבטל הראשון איירי נמי שלא עשה שליח על אשה ידועה אבל אם עשה כחה של שלוחים לקדש אשה אחת אין קפידא והקשה לפי סברתם נימא של כל א' נתכוין על אשה אחרת ותירץ דמ"מ יש ספק שמא כוונתו על אשה א' ומבטל לקמא ושוב הביא דברי הב"ח אם הבתרא קידש ראשון א"צ גט ממה נפשך אם ביטל הראשון הרי קדושיו קיימי' ואפי' לא ביטל הרי קדמו קדושיו. וקש' לדבריו אכתי תצטרך גט שתא כיון שיקדש כ"א אשה אחרת שהרי יש לספק גם בזה ולא ביטל הראשון כלל וגם האשה שקידשה השליח ראשון תתקדש. אולם בזה שזאת כנגד דינא דמלכותא ושיש תקנת רגמ"ה במדינות אלו שלא לישא ב' נשים לא חיישינן מסתמא לא נתכוין לעבור על דינא דמלכותא ועל תקנת רגמ"ה עכ"פ דברי הב"ש צ"ע: וכתב עוד דבח"מ פקפק על זה דשמא אף אם קדמו קדושי שליח שני י"ל דלא הוה דעת' רק אם לא ומצא הראשון אבל אם ימצא יהי' קדושי ראשון תלים כ' הב"ש דיש לדחות סברתו דהא חזינן אם קדושיו קדמו לשליח הוה קדושיו קדושין ולא אמרינן שחשב שלא ימצא השליח. ואפשר דס"ל מעשה של עצמו עדיף. ולפענ"ד מוכח ג"כ דא"כ נימא איפכא בקדמו קדושי השליח נימא שלא עשה שליח רק אם לא יזדמן לו בעצמו ואם נזדמן לו בעצמו ודאי ניחא לי' טפי מה שהוא ישר בעיני עצמו כי בודאי מי יחוש חוץ ממנו וכן בגמרא אמרינן בדף ע"ט בצריכא דאשה דייקא ומנסבא וא"כ ודאי הי' לנו לומר שע"ד כן לא עשה שליח אם יזדמן לעצמו או לאשה עצמה אלא ודאי כל שלא ביטל השליח וכבר עשה מעשה כבר נתקיימו מעשיו ולא יוכל שוב לבטלן: (טז) או נערה עיין ב"ש דהביא דיש מחלקין בין קטנה לנערה והוא בש"ג בשם ריא"ז משום דנערה בת דעת היא וכל זמן שאין האב ממחה חפץ בקדושין וקשה על זה איך אמרו שם שמא נתרצה הבן לא אמרינן הא לכ"ע בנערה חיישינן שהיא גדולה א"כ הבן שמתרצה בקדושי האב שהוא גדול ויש לחוש שנתרצה לקדושי האב וגם איך אמר בפירוש אמר מר דלא ס"ל לרב ושמואל הא רב ושמואל דוקא בקטנה אמרו אבל בנערה אפילו מאן דלא ס"ל דרב ושמואל חיישינן וא"כ בבן שנתרצה לדעת האב י"ל אפילו ליתא לדרב ושמואל יש לחוש ואי ס"ל בלא"ה שאין לחוש שמא נתרצה הבן מ"מ איך מוכח ממה ולא ס"ל לדרב ושמואל דהוא מטעמא אחרינא לפי שהוא קטנה וצ"ע:
יח או נשאת הב"ש תמה על זה למה סתם כיון דאיתא בגמרא בקדושין ונשואין בלא דעת אבי' ס"ל לרב הונא דאוכלת בתרומה אלמא הוו קדושי ודאי ותימא על התחבר שפוסק בפשיטות דלא הוו קדושין ונראה דודאי למה דכ' המחבר דאפילו ריצוי בפירוש אינו מועיל למפרע א"כ ע"כ לא קיי"ל כרב הונא דכיון דאמרינן אפילו נתרצה לא מהני ע"כ אין כח בקדושין לחול כיון שקיבלתן שלא מדעת האב וניהי דרבא יהב טעמא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב מ"מ הא אפילו נתרצה בפירוש לא מהני ועכצ"ל דרבא לשיטתי' אזיל דבהך עובדא דלקריבא משמע דס"ל כרב דחיישינן שמא נתרצה האב א"כ מהני ריצוי בפירוש ונ"ל דהסברא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה הוה כריצוי בפירוש וכן נראה שיטת הרמב"ם שלא הביא דברי רבא ומשמע שפוסק כעולא וכמ"ש הר"ן בקדושין והיינו כדפרישית דרבא לשיטתו מתרץ דברי רב הונא דס"ל ג"כ כרב כדאמרינן לעיל ממאנת למאמרו אבל לדידן דאפילו ריצוי בפירוש אינו מועיל אין כאן קדושין ולק"מ. והרי"ף שמיישב דברי רבא דחיישינן דשדר לה קדושין בחשאי עכ"פ ס"ל להרי"ף דלא מהני ריצוי בפירוש א"כ לא אמרה רבא רק לשיטתי' דרב הונא דס"ל כרב והכי משמע נמי מדברי הר"ן מיהו נראה אפילו נימא דריצוי בפירוש מהני מ"מ י"ל כדעת הרמב"ם והרי"ף דלא פסקו כרבא דרבא יהב טעמא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ויש להבין איך נעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כיון דלא חיישינן שמא נתרצה האב א"כ אין כאן מעשה יתומה כלל לכן י"ל דלא קאמר רבא הכי רק לרב הונא לשיטת' דס"ל כרב א"כ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והו' נשואין מספק עכ"פ א"כ כבר נעשה בה מעשה יתומה שהרי עכ"פ שוב הוה כספק יתומה בחיי האב לכן אמרי' דבודאי נתרצה דכבר נעשה בה מעשה יתומה בספק על כל פנים לכן אוכלת נמי בתרומה משא"כ למאי דפסקינן כרבינא דלא חיישינן כלל שתא נתרצה האב א"כ אין כאן מעשה יתותה בחיי האב אפילו בספק א"כ לא איכפת לי' נמי בנישואין שלה שאינם כלום וא"ש:
אלא דקשה על סיום דברי עולא דאמר הא דרב הונא כחומץ לשינים כו' השתא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דקדושין דאורייתא אמר אינה אוכלת הכא לא כל שכן נראין דברי תלמיד וקשה למאי נ"מ אמר כן דעולא ס"ל אפילו שידכו לא חיישינן לשמא נתרצה האב לפרש"י. ואפשר לומר באמת לדברי התוס' הא דמתמה הגמרא ואפילו שידכו היינו לעולא לשיטתו ע"כ מודה בשידכו דאל"כ למאי נ"מ אמר נראין דברי תלמיד אבל לפירש"י דעולא פליג אפילו בשידכו קשה למאי נ"מ אמר נראין דברי תלמיד וצ"ל דמ"מ ס"ד דכאן גרע כמו דלרב הונא גרע:
יט ואפילו שידכו הקשה בב"ח הא מבואר בסעיף שאח"ז דבשידכה חוששין לקדושין לכן הגי' ואפילו שידכה באבי' והיינו ששלח התקדש לאבי' לקדשה והב"ש כ' דאשתמיטתי' דברי הריב"ש סי' קצ"ג דאע"פ שנתרצה על השידוך מ"מ כונתו שיקדש בעצתו ועיקר חסר מן הספר שאיך מתורץ הך דכ' בסמוך סי' י"ב דקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שחפץ לקדשה דחיישינן וצ"ל דהם מפרשים דלקמן איירי שגילה דעתו שחפץ שתקדש היא בעצמה ולפענ"ד אינו במשמעות לשון רמ"ה והטור כלל שחפץ לקדשה שהכונה שהיא תקדש עצמה לו בעצמה ועוד דעיקר מטרין של דברי רמ"ה נלמדים מהך עובדא דקדושין דף מ"ה דהוא אמר לקריבי' והיא אמרה לקריבה וכמ"ש בחמ"ח סקכ"ג ודבר ברור הוא וליכא רמיזא כלל בש"ס שחפץ שתתקדש ע"י עצמה והאמת יורה דרכו דשיטת רמ"ה נראה דס"ל כמ"ש הריב"ש בשם התוספ' שם בסי' קצ"ג ז"ל ועוד אפילו נימא מילתא דעולא בלא שידכו אבל בשידכו מודה כמ"ש התו' ע"כ וכן נראה דס"ל לרמ"ה דבשידכו חיישינן שמא נתרצה לכן מפרש דברי אביי ורבא להילכתא בשדכו לכן הרי"ף והרא"ש כתבו דברי רבא משום דחיישינן שמא שדר לה קדושין בחשאי וכמבואר ברי"ף ורא"ש ואם איתא דס"ל כרמ"ה אמאי לא מפרשי כן דברי אביי להך דכיון דגילה דעתו דלקריבה אלא ברור דהא לא עדיף משדיך ועוד דאם איתא דנפקא הך דינא דרמ"ה מהך אמאי לא פירשו כפירוש רמ"ה לכן לפענ"ד ברור שדעת רמ"ה לפסוק בשדכו חיישינן שתא נתרצה ומ"מ בדעת הטור ומחבר צריך לדחוק דכוונתם שגילה דעתו שתתקדש ע"י עצמה ובכה"ג נראה ודאי לחוש דהא הר"ן כ' הא דלא חיישינן שאמר לה צאי וקבלי קדושיך משום שאין דרכו של אב לומר לבתו שתקבל קדושי' וא"כ באם גילה דעתו שחפץ שתקבל קדושי' בעצמה יש לחוש והא דלא אוקי הך דאמר לקרובי' בהכי דלא משמע כן לישנא דש"ס ועמ"ש בסי"ב ועמ"ש בסמוך:
כ ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין משמע מלשון זה דאם נתרצה בשעת קדושין שפיר מהני והר"ן נסתפק בזה בדעת הרי"ף. ולכאורה קשה לדברי הרי"ף דס"ל דבין נתרצה בין לא נתרצה לא הוה קדושין א"כ קשה הא דפריך גבי הך דשמא נתרצה הבן לא אמרינן פריך דילמא ארצוי' ארצי קמיה ומשני בפירוש אמר מר דלא ס"ל לדרב ושמואל וקשה מאי ענין זה לזה דילמא הא דלא ס"ל לדרב ושמואל הוא משום דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני וכמ"ש הר"ן דאילו היה מועיל נתרצה בפירוש היה לנו לחוש ג"כ מספיקא שמא נתרצה אבל בריצוי דבן אילו ידענו דארצוי' ארצי קמיה שפיר היה אביו שליח וא"כ מנ"ל שלא לחוש דילמא ארצוי' ארצי קמיה דבשלמא לפרש"י שטעמו דבסתמא לא חיישינן אם לא ששמענו בפירוש א"ש דקאמר כי היכי דלא ס"ל לדרב ושמואל לחוש שנתרצה האב לא חיישינן נמי לארצויה ארצי קמיה אבל לפירוש הרי"ף דלמאן דפליג אדרב ושמואל אפי' נתרצה לא מהני א"כ איך מייתי מהא דלא ס"ל דרב ושמואל שלא לחוש לנתרצה ע"י ארצויה קמיה כיון דאם ארצויה קמיה באמת הוה שלוחו ומזה נראה דס"ל לרי"ף דאפי' ריצוי בשעת מעשה לא מהני ובהא פליגי דרב ושמואל ס"ל כיון דריצוי בשעת מעשה מהני דמקרי זכות לאב אם הוא מרוצה לכן חיישינן שמא נתרצה ורבינא ס"ל אפי' הי' ריצוי בשעת מעשה וניחא ליה מ"מ כיון דליכא שליחות גמורה לא מהני אף שניחא ליה ומרוצה על כך מ"מ אינו שליחות גמורה ולהכי נמי בבן אפי' ארצויה ארצי קמיה דאב מ"מ לאו שלוחו הוא כיון דאינו זכות מצד עצמו א"כ גם בארציה קמיה הבן לא הוה האב שלוחו. וליישב סברת הרי"ף אם נתפוס צד זה דריצוי מעיקרא מהני י"ל דהיינו דוקא בידוע שנתרצה בשפת קדושין והיינו שידוע זה בעדים דהא יש להבין לרב ושמואל איך חיישינן שנתרצה האב הא אפי' נתרצה אינו רק דברים שבלב וקדושין בלא עדים לא מהני אלא דרב ושמואל ס"ל דסתמא עומד לרצות לכן כיון דראוי לספק שמא נתרצה והספק גם לעדים הוה ספק קדושין כמו בכל ספק קדושין וכמ"ש הב"ש בסי' ל"א ס"ק לכן שפיר הוה ספק ורבינא ס"ל כיון דבסתמא אינו זכות אף שעכשיו רוצה אינו מוכח שבתחלה עמד לריצוי וא"כ אפי' לפי האמת ניחא ליה מעיקרא אינם רק דברים שבלב ואין כאן ספק ובידוע לנו שנתרצה בשעת קדושין י"ל דשפיר מהני לכ"ע. ועפ"ז י"ל דקושית הש"ס דילמא ארצויה קמיה היינו כיון דחזינן דס"ל לרב ושמואל אפי' בדבר שאינו זכות גמור חיישינן כיון שאפשר שחפץ בו יש לנו לספק שמא נתרצה א"כ ניהי דאין הבן מתרצה בסתם במעשה האב אשר כבר עשהו בלא דעתו מ"מ לפעמים ארצויה ארצי קמיה ואם ארצויה ארצי קמיה שחפץ בפלונית אף שאינו שליחות ממש שהרי לא עשהו שליח לקדש מ"מ מסתמא עומד לרצות למעשיו אף שנעשה ע"פ האב בלא שליחות הוה כשלוחו ומשני דלא ס"ל כרב ושמואל ולא חשבינן זה מה שסתמו עומד לרצות כיון שלא היה שליחות ממש והכי נמי בארצויה ארצי קמיה מ"מ כיון דלאו שליחות ממש הוא לא מהני מיהו בשהיה האב בשעת שקיבלה הקדושין ונתרצה האב הוה שליחות גמורה ושפיר מהני אי אמרינן דמודה הרי"ף דמהני בכה"ג. ויהיה איך שיהיה עכ"פ צריך לפרש לשיטת הרי"ף כיון דלא ס"ל כרב ושמואל וס"ל אפי' נתרצה לא מהני גם ארצויה ארצי קמיה לא מהני דאם נימא דארצויה ארצי מהני איך מייתי מדלא ס"ל לרבינא כרב ושמואל דליכא חשש ארצויה ארצי קמיה וא"כ קשה על המחבר איך הביא אח"כ בסתם בסי' ג' דינא דהרמ"ה אם גילה האב דעתו דחיישינן שמא נתרצה הא להך דיעה אפי' נתרצה בפירוש לא מהני מוכח דגם ארצויה ארצי קמיה לא מהני וצ"ע:
וכתב הב"ש דאפי' לא נתאכלו המעות לרי"ף אינה מקודשת דלא כהמרדכי ונראה דמוכח כן דאי רב ושמואל בנתאכלו מיירי א"כ אפי' ליתה לדרב ושמואל י"ל דודאי חיישינן שמא נתרצה רק דלא מהני בנתאכלו וא"כ בלא נתאכלו י"ל דחיישינן שמא נתרצה ורצון דמעיקרא נמי מהני א"כ קשה איך קאמר בפירוש אמר מר דלא ס"ל לדרב ושמואל הא טעמא דליתיה לדרב ושמואל משום דנתאכלו וא"כ יש לחוש דארצויה ארצי קמיה א"ו לית' וכן מדדחק הרי"ף לאוקמה הך דקידשוה באיגרא ושם משמע ודאי שעדיין הקדושין בעינן אלא ודאי ליתה ועמ"ש בסמוך:
כא בפירוש אחר הקדושין כבר כתבתי דמשמע ריצוי בשעת קדושין מהני וכתב ב"ש מיהו לדעת הרא"ם שהביא בסמוך דבקטנה לא מהני אם אמר צאי וקבלי קדושיך א"כ פשיטא בקטנה לא מהני דלא עדיף מאמר צאי וקבלי ודברי תימא הם איך יעלה על הדעת שהרא"ם יהיה נגד כל הסוגיא וכבר כתבתי לעיל סק"י בישוב זה ובחדושי קדושין שכתבתי מימי קדם כתבתי דהרא"ם קאי ג"כ בשיטת הרי"ף דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני רק בעינן שליחות גמורה ובהא גופה פליגי דרב ושמואל ס"ל דלא בעינן שליחות גמורה כיון דצאי וקבלי מהני דמה שזוכה בקדושי' שזכתה לו התור' יוכל לוותר זכותו וכשנותן לה רשות ומוותר זכותו יכולה להתקדש בעצמה לכן א"צ שליחות אבל אנן לא קיי"ל כרב ושמואל ולא תלויה במה שמוותר זכותו שאין יכול לוותר הזכות רק בעינן שליחות גמורה לכן אפי' נתרצה מעיקרא לא מהני שאין יכול לוותר זכותו רק בשליחות גמורה ובקטנה לא מהני מדין שליחות וא"נ דברי הרא"ם לפי האמת דלא קיי"ל כרב ושמואל ולהכי לא פסק כרבא אר"נ דיכול לותר לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך דרב נחמן לשיטתיה ס"ל כרב ושמואל כדאמר והוא ששדכו וכן רבא בהך דקידשה באיגרא ס"ל להרא"ם דכרב ושמואל אמרה אבל אנו קיי"ל כרבינא דהוא בתרא ואפי' ריצוי בפירוש לא מהני כיון דליכא שליחות זה מ"ש מכמה שנים: מיהו לעיל סק"י הקשיתי ע"ו דא"כ איך מוכח דלא חיישינן לארצויה ארצי קמיה בבן מדלא קיי"ל כרב ושמואל דהתם טעמא אחרינא איכא ביה ולכן צ"ל כמ"ש לעיל סק"ט דכשהכסף לאב הנאה דאב הוא וא"צ לרבי יוסי ב"ר יהודה רק דומיא דיעוד וא"כ אין ראיה מדברי הרי"ף כאן ופי' בסמוך: (כב) הוה קדושין משעת שמיעה כבר תמה הב"ש דהרא"ש כתב הטעם דחיילו קדושין למפרע כאלו אמר צאי וקבלי קדושיך ויותר יש לתמוה על הטור שכ"כ על הרא"ש וכ"כ רמ"ה וברא"ש מבואר דהוה קדושין למפרע ותימא על הב"ש שלא התמיה על הטור יותר דאזיל בשיטת אביו וגם איך כתב וכן כתב אשר לא כן והב"ש כתב דשליח קבלה צריך עדים וכאן איירי דהריצוי היה לפני עדים ודבריו תמוהים דאצטריך עדים א"כ מה מהני נתרצה עכשיו על למפרע דכיון דצריך עדים דומה למקדש בלא עדים דאף שתודה שהיה קדושין מ"מ לא מהני וכאן נמי עכשיו שנתרצה לא עדיף מהודאה שעשה שליח לקבלה וע"פ הודאתו אינה נעשית אשת איש ועוד דהטור בסי' ל"ה הביא דברי הרא"ש שהיה מפקפק לומר דגם בשליחות קבלה א"צ עדים ואיך סתם כדעת רמ"ה דהוה קדושין משעת שמיעה ותו קשה להרמ"ה מנ"ל בנתאכלו המעות דהוה קדושין ומ"ש מהרי"ק שורש ל"ב דדמי למקדש לאחר שלשים יום דמקודשת אפי' נתאכלו המעות וקשה דלא דתי דשם קיבלה האשה המתקדשת המעות בתורת קדושין אבל כאן שנתקדשה שלא לדעת אביה אם הקדושין אין חלין מיד א"כ אם נתאכלו קודם שנתרצה האב הרי לא קיבל כלום ועוד דהתוס' והר"ן חילקו גבי התקדשי לי בתמרה באוכלת ראשונה ראשונה היינו מלוה וכתבו התוס' והר"ן לחלק דבמקדש לאחר שלשים גמר לשון קדושין וכאן עדיין לא נגמר הדיבור א"כ כ"ש כאן שבלא דעת האב לא התחילו הקדושין דהא אין חלין רק משעת ששמע האב א"כ ע"כ קודם ששמע אין התחלה לקדושין וצ"ל דמ"מ קידשה מיד וכשיתרצה אביה יחולו הקדושין משעת שמיעה וקשה מאן פליג ליה למה לא נימא דכוונתו לקדש סיד וצ"ל אף ע"ג דכוונתו לקדש מיד כיון דאינו זכות גמור לאב לא מצי הקדושין לחול עד שישמע האב ויתרצ'. מ"מ קשה: דלא דמי לנתאכלו דבנתאכלו מפורש בגמרא הטעם דלא דמי למלוה ומשמע דמקודשת במה שתצטרך להחזיר אם תחזיר מן הקדושין וכמ"ש הרשב"א בחדושיו והר"ן ר"פ האומר אבל כאן לא קיבל האב כלום ואינם על האב אפי' במלוה והרי לא קיבל כלום. ועוד לדברי רמ"ה דקודם ששמע האב אין חלין הקדושין ע"כ לרב ושמואל נמי אין חלין רק משעת שמיעה רק לרב ושמואל אפי' שתק נמי חיישינן שמא נתרצה דאם נימא לרב ושמואל חלין מיד א"כ מנ"ל בנתרצה בפירוש שלא יחולו מיד וא"כ ס"ל לרב ושמואל ג"כ דאין מציאת קדושין קודם שמיעת האב א"כ קשה איך מייתי בש"ס אם מאן ימאן דבין הוא ובין אביה יכולין לעכב וס"ד בפיתה לשם אישות וקשה להרמ"ה מהא דאמרינן נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ואי אמרינן דאין שמיעתו פועלת רק מכאן ולהבא איך תאכל בתרומה קודם שישמע אביה וכן משמע לקמן סי' צ' ס"ד דאם רצה האב בנשואין יורשה אלמא דאהני ריצוי שלו למפרע ואפשר לומד דס"ל לרמ"ה דודאי לרב ושמואל דבסתמא עומד לרצות שפיר הוה קדושין למפרע ולא קאמר הרמ"ה רק לדידן דלא קיי"ל כרב מואל א"כ יש לדמות לבעל שאומר גרשתי את אשתי ב"ב דקל"ה דאמרינן דנאמן מכאן ולהבא ולא למפרע א"כ גם כאן נאמן על להבא כיון שבידו לקדשה עכשיו לזה שאומר נאמן לומר שמרוצה ומתקדשת עכשיו במעות אף שנתאכלו למאי דמדמי הרמ"ה לקדושין לאחר שלשים יום וכן בחדושי הרשב"א וצ"ל הסברא כיון דקיי"ל דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך אלמא חשבינן קבלתה כאלו קיבל אביה לכן אפי' נתאכלו המעות מקודשת דהא קבלתה חשיב כקבלת אביה דיד דאביה היא לכן מכאן ולהבא יכולין הקדושין לחול שאו מבוררין הקדושין במה שנתחייבה דמי הקדושין וא"כ י"ל שפיר דלהבא דוקא חלין הקדושין שהרי מרוצה בקדושין ואז גמרו ולא מעיקרא כיון שאינו מבורר בעדים שרצה מעיקרא וא"כ י"ל דדוקא בקדושין לא אהני גלוי דעתו למפרע כיון שצריך עדים. משא"כ לענין חופה דלא שייך בה עדות קדושין דכבר נתקדשה שפיר מהימן אלמפרע דדוקא להוציא מחזקת פנויה אין דבר שבערוה פחות משנים אבל לענין החופה שזכות האב הוא אם לא מיחה וניחא ליה השתא שפיר מהימן גם אלמפרע:
ובהכי ניחא מה שהקשו על הרי"ף שסובר שאפי' נתרצה עכשיו אין קדושין והקשו עליו אמאי הביא פלוגתא דנתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת אם אוכלת עד שיבא אביה וימחה דהא לרי"ף לא הוה קדושין אפי' נתרצה ולפ"ז ניחא דדוקא בקדושין ס"ל לרי"ף כיון דבסתמא אינו עומד לרצות כבר נתבטלה נתינה ראשונה וכיוון שנתבטלה נתינה ראשונה אינה מקודשת כלל אף אם הכסף בעין ביד בתו שרצוי שלו קאי אקדושין ראשונים ואין מועיל גלוי דעתו אלמפרע ואף שאומר דמעיקרא נמי ניחא ליה אינו נאמן בדבר שבערוה אבל לענין החופה שהוא רק זכות אב שפיר אם מרובה עכשיו אמרינן דמסתמא נמי מרוצה מתחלה דהחופה לא דמי לדבר שבערוה רק לענין זכיות אב שפיר מוחזקת לנשואה ע"פ אב כנ"ל ליישב דעת רמ"ה ועדיין צ"ע:
וכתב הב"ש דנ"מ בין טעם הרא"ש דהוה כאלו אמר צאי ובין טעם הר"ן שזכות הוא לו אם אמרה בעת קדושין דאין כונתה לעשות שלימות לא הוה קדושין ולטעם הרא"ש מ"מ מהני מאחר למפרע נתברר שהוא זכות שלו וקשה לדבריו למה צריך ללמוד הא דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר' יהודה הא אפי' בלא דעתה בשביל אביה רק שרוצה שתתקדש חשיב זכות דהא להרא"ש דטעמיה משום צאי ס"ל להב"ש באין כוונתה לעשות שליחות לא מיקדשא א"כ לא שייך דר' יוסי ב"ר יהודה היכא שאין כוונתה לעשות שליחות ואפי' הכי מיקדשא לשיטת הר"ן לפי דברי הב"ש ואיך נלמד מר' יוסי ב"ר יהודה באומר באי הא אפי' בלא שליחות מקודשת להר"ן. אלא נראה דזכיה נמי מטעם שליחות ובעיננן דעת הזוכה עכ"פ ואם אין רצונה לזכות לאביה אינה זוכה כלל דלעצמה אינה יכולה לזכות דשבח נעורים לאביה ובשביל אביה אין רצונה לזכות ולא מיקדשא כלל וכן משמע ממ"ש הר"ן גבי הך דאומר אדם לבתו הקטנה דהוה כאומר ע"מ שיקבלם לי א"כ משמע כשמקבלת בשביל אבוה או בשביל עצמה אם רצון אביה שתזכה לעצמה דומיא דיעוד לר' יוסי ב"ר יהודה אבל אם רצונה בשביל אביה גם להר"ן אינה מקודשת דזכיה נמי חדין שליחות הוא: אמנם עיקר קושית רבינו יצחק במרדכי לא הבנתי שהקשה על פרש"י שפירש אהא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם בא לחזור קודם שנתרצה האב חוזרת ולא מהני תו ריצוי אב והקשה ר"י מאי קמ"ל דריצוי שאח"כ אינו מועיל פשיטא דאמרינן כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואחר התקדשי לי בו לאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודשת דריצוי דלאחר מתן מעות אינו כלום ע"כ וצ"ע:
גם תירוץ של רבינו יצחק אינו מובן לכאורה שתירץ ז"ל דאע"ג שמתחלה לא ידע כיון שנתרצה י"ל שליחותה דידיה עבדא וזכין לאדם שלא בפניו והשתא זוכה אביה בכסף קדושיה וכה"ג מועיל ריצוי האב למפרע אם אומר קים לה בגווה דבשעת קדושין היה רצון אביה ולשליחותיה נתכוונת אבל אם אמרה בהדיא לעבור על רצונו נתכונתי להפקיע עצמי ממנו אע"פ שמרוצה אח"כ לאו כלום הוא עכ"ל ואינו מובן מה ר"ל בזה ונראה כוונת הקושיא והתירץ דקשיא ליה על פרש"י דכיון דבתחלה לא זכתה בשביל אביה א"כ מה מועיל ריצוי האב הא אין כאן נתינה שכבר זכתה במעות שלא בתורת קדושין ובמה תתקדש בריצוי שלו ומדמי ליה לקידשה בגזל דידה דלא יהיב לה מידי לאחר מתן מעות וכאן לא יהיב מידי לאב ומה מועיל ריצוי שלו כיון דלא קיבל כלום ועל זה תירץ הר"י דאם אמרה מעיקרא נתכונה לזכות בשביל אבי' אם מרוצה זכתה לו למפרע והא דאמרינן דהיא יכולה לעכב היינו כשאמרה לא נתכונתי רק להפקיע עצמי לכן אינו מועיל ריצוי שלו שלא זכתה לאבי' בתחילה והוא פירוש אחר וחולק על פירש"י כן נ"ל ברור בכונתו. ולפ"ז אם אמרה שבאמת נתכוונה בתחלה בשביל לזכות לאביה לא תליא בדידה כלל אם אביה מרוצה נעשית מקודשת ולא מהני מחאה שלה אף קודם שנתרצתה כמו כן אף לאחר שנתרצה אביה ואם טוענת שלא נתכונה רק להפקיע עצמה מאביה אינו מועיל ריצוי אב והוא פירוש מחודש שלא כדעת הפוסקים והש"ע בתרתי א' דס"ל לר"י דיכולה למחות אם אומרת שכוונתה להפקיע עצמה אף אחר שנתרצה. ב' אם אומרת שכיוונה בשביל לזכות לאביה אפי' מחאה קודם ששמע אביה לא מהני ולפ"ז אפשר דגם בהא אין חילוק דאפי' אומרת שנתכוונה להפקיע עצמה מאביה מ"מ כיון שנתכוונה להתקדש אביה מינה קזכי בעל כרחה ושפיר מקודשת כיון דהר"י לא כתב כן רק לפי פירושו והפוסקים לא פירשו כן ותימא על הב"ש שלא ירד לעומקא וצ"ע ועי' מ"ש בסמוך:
כג ואפילו לא שידך זהו מדברי רמ"ה ומשמע דהוי קדושי ודאי וי"ל אפילו לא שדיך כיון דהקדושין מהשתא חלין ע"פ ריצוי של עכשיו אין לחלק בין שדיך ללא שדיך אבל לטעמו של הרא"ש דחיילי קדושין למפרע י"ל כיון שתמה על הרי"ף דכולה סוגיא משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב א כ י"ל דלא קאמר רק דומיא דסוגיא דאיירי בשדיך אבל בלא שדיך לא מהני למפרע ואף דלכאורה במרוצה בודאי אין לחלק בין שידכו ללא שידכו י"ל ע"פ מ"ש בחדושי דהרשב"א בחדושיו הקשה לדעת המפרשים דאם מיחה לכ"ע אינה מקודשת א"כ קשה הך עובדא דקריביה קידשה באיגרא דאמרינן שארית ישראל לא יעשו עולה א"כ מסתמא מיחה וא"כ בלא"ה אין חשש. ונראה ליישב דבלא"ה יש להבין מנ"ל דנתרצה מעיקרא שיהיה קדושין למפרע דילמא עכשיו הוא שנתרצה ואפי' נתרצה עכשיו דילמא מעיקרא לא ניחא ליה כמפורש בסוגיא דיאוש שלא מדעת. לכן אפשר לומר דהיינו טעמא דבעינן שידכו דכיון דכבר שידכו עומד לרצות ולא הוה כמו יאוש שלא מדעת וא"כ י"ל דבהך דאיכא סברא דשארית ישראל אינו עומד לרצות ואף שמרובה עכשיו י"ל מעיקרא לא ניחא ליה וא"כ אף דשתק עכשיו אין כאן קדושין חדשים ע"י שתיקה כיון שאין לומר שנתרצה מעיקרא דמסתמא לא היה עומד להתרצות א"כ הוה כמו יאוש שלא מדעת ורבא דקאמר טעמא דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אע"ג דרבא ס"ל יאוש שלא מדעת כו' י"ל כיון דאיכא חוקה מודה דמסתמא אינו עומד להתרצות וגרע מיאוש שלא מדעת וכיון דהוא בחזקת שאינו עשוי להתרצות בשעה שקידשה תו לא חצי הקדושין לחול אח"כ ודלא כשיטת רפ"ה דקדושין חלין משעת שמיעה וא"כ י"ל לשיטת הרא"ש דדוקא בשדיך ס"ל דמהני ריצוי שלו אבל בלא שדיך י"ל דלא אהני למפרע דהרא"ש קאי אסוגית דש"ס דמיירי בשדיך וצ"ע. ואפשר לומר דיש ראיה תן הש"ס דבנתרצה אפי' לא שדיך הוה חשש קדושין דקשה מאי פריך אעולא ממתניתין דוכולן שמיאנו וכן בהך דמוכרה אלמנה לכהן גדול וקשה דהא כתבו התוס' דלשמואל איירי בלא שדיך וא"צ רק מיאון א"כ ניחא דאיירי בנתרצה ולא שדיך ובזו ס"ל לעולא דסגי במיאון לחוד אלא ע"כ בנתרצה אין חילוק בין שדיך ללא שדיך מיהו שיהיה ודאי קדושין אין ראיה רק י"ל ספק קדושין הוה וצריכה גט ועיין בסמוך:
כד אלא שתק כו' הב"ש הביא י"ט דלכתה פוסקי' בנערה חיישינן שמא נתרצה וצריכה גט רק מיאון לא שייך בנער'. ואמת שכ"כ התוס' והר"ן מיהו אכתי קשה למה לא מצינו מיאון בכל קדושי ספק בקטנה כגון נתן הוא ואמרה היא לעיל סי' כ"ז ובקידשה בתמרה דחיישינן שמא ש"פ במדי לעיל סי' ל"א ונימא בכונתו בקטנה צריכה מיאון ג"כ ובחדושינו הארכנו ליישב הא דאפכוה ושדרוה לקמיה דרב ופרש"י ששמואל אוהבו של רב ותמוה וכי משא פנים ים בדבר. ונראה לותר דודאי בשאר ספק קדושין י"ל מדינא מוקמינן בחזקת היתר וא"צ גט כלל ואפי' שנצטרך גט לחומרא בעלמא יהיה פשיטא לן עכ"פ שקדושין תופסין באחותה כיון דפשיטא לן לאוקמה בחזקת היתר וא"צ גט כלל ובזה נבא אל הענין דידוע דרב ס"ל בחולין דף נ"ג אין חוששין לספק דרוסה ושמואל ס"ל חוששין לספק דרוסה ובחולין דף מ"ג הקשו התוס' נימא נשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיח מיהו כמה פוסקים מחמירין בספק שקול וכמ"ש הפר"ח יו"ד סי' כ"ט ועי' בחדושי ליו"ד סי' נ' ולפ"ז פליגי רב ושמואל בספק שקול אי מוקתינן אחזקה או לא ולרב דס"ל דמוקמינן בחזקת היתר בספק שקול א"כ מדינא בספק שקול בקדושין נמי מוקמינן בחזקת היתר וצ"ל דחשש שנתרצה קרוב יותר וספק הרגיל טפי משאר ספיקות עד שגם לרב יש לחוש בו מדינא והנה אחר שלא מצינו בשאר ספק קדושין מיאון א"כ י"ל לרב בשאר ספק קדושין א"צ גט כלל דרב לשיטתיה ס"ל אין חוששין לספק דרוסה ומוקמינן בספק שקול בחזקת היתר וא"כ לרב גופיה אם יצטרך מיאון לא הוה קשיא להו מ"ש ספק זה משאר ספיקות די"ל בשאר ספיקות א"צ גט כלל לרב וא"כ י"ל אי הוה שלחו ליה משתיה דשמואל דס"ל צריכה מיאון ורב היה משיב שצריכה מיאון א"כ י"ל ודאי לשיטת רב ראוי שתצטרך מיאון דבשאר ספיקות א"צ גט כלל ואי משום שאינו חולק אסברת שמואל דס"ל חוששין לספק דרוסה ובספק שקול אזלינן לחומרא אין ראיה שיסבור כן בהחלט למאן דס"ל בספק שקול לא מוקמינן בחזקת היתר רק רב השיב כן לסברתו ומה לו לתקוע עצמו לחלוק אסברת שמואל כיון שלפי שיטתו ואוי שיהיה הדין כן ובאמת אנן קיי"ל חוששין לספק דרוסה א"כ אכתי לא משמע להו אם נחמיר בזה טפי להצריך מיאון מכל ספיקות ולהכי שלחו ליה משמיה דשמואל דס"ל אם גט למה מיאון והשתא אם ישלח רב תשובתו שצריכה מיאון ודאי ידעו דגם לסברת שמואל דס"ל חוששין לספק דרוסה ומחמרינן בכל ספק שקול מ"מ כאן צריכה מיאון דכיון דשלחו ליה משמיה דשמואל שא"צ מיאון לא יסתום רב דבריו לשלוח מה שהוא דוקא לסברתו לבד ואינו לפי סברת שמואל משא"כ אם ישלחו לו כפי האמת דשמואל ס"ל צריכה מיאון סגי שישלח להם בסתם שצריכה מיאון כיון דלסברתו כן הוא בפשיטות ושמואל מחמיר בכאן ג"כ מה לו להכניס עצמו לחלוק על סברת שמואל מה שע"פ הדין הדין דין אמת לסברת רב גופיה. ובזה מדויק לשון תשובתו של רב אשר פיו פתח בחכמה האלקים צריכה גט ומיאון דלסברתו לא קשיא מכל ספק קדושין דא"צ גט כלל רק לפי שנראה לרב דאפי' לפי סברת שמואל דמחמיר בספק שקול וס"ל שאין מעמידין על החזקה א"כ בכל ספק צריכה גט מ"מ מסתבר כאן טפי להצריך מיאון לכן אמר וחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דנימא הכי ויבא בדיוק למה הזכיר זרעיה דאבא בר אבא וי"ל דאבוה דשמואל בספק שקול כשמואל ס"ל דבכתובות דף נ"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה שמא תחלתו באונס וסופו ברצון הרי דמחמיר בספק שקול אע"ג דאיכא לאוקמה בחזקת היתר אף עפ"כ חס ליה דלימא הכי דכאן יש להחמיר טפי מאיזו טעם שברור לו להחמיר בכאן טפי וצריכה מיאון ג"כ וזו הנרצה בפי' דברי רש"י משום דרב אוהבו של שמואל א"כ אם ימצא מקום כי יצדק בדבריו אף לפי שיטתו של שמואל יצדקנו לפי סברתו: אמנם לפי האמת י"ל הטעם ויתבאר דלקמן בסי' נ' פסקינן דקדושין אין חוזרין אם גירשה ובקדושי ספק חוזרין הקדושין והאחרונים תמהו כיון דמדינא קדושין חוזרין רק מחשש שמא יאמרו שלא היו קדושין וקדושין תופסין באחותה א"כ גם בקדושי ספק איכא גזירה זו. ובאמת לק"מ דבודאי כיון דבספק קדושין מן התורה מוקמינן בחזקת היתר וא"צ גט רק מדרבנן א"כ מן התורה באמת קדושין תופסין באחותה וא"כ אם נימא דלא הדרי קדושין יאמרו שקדושי ודאי היו ואין קדושין תופסין באחותה ובאמת מן התורה תופסין לכן אוקמוה אדינא שהקדושין חוזרין ולמה נפקיע ממונו על חנם:
ועפ"ז י"ל דלא קשיא דלמה לא הצריכו מיאון בכל ספק קדושין די"ל כי דחזינן דהקדושין חוזרין א"כ מסקו אדעתהו דלאו קדושי ודאי הם דבקדושי ודאי אין חוזרין שלא יאמרו קדושין תופסין באחותה אבל בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה וכאן פשע בנפשו שקידשה שלא מדעת אביה וא"כ י"ל שאינה רוצה להחזיר הקדושין וכיון דליכא היכר מחזרת הקדושין א"כ יש לחוש שיאמרו שקדושי ודאי היו משא"כ שאר קדושי קטנה ע"פ דעת האב בספק צריך להחזיר הקדושין ותו ליכא למיחש שיאמרו קדושי ודאי הם שהרי מחזרת הקדושין ולהכי נמי בנערה שצריכה להחזיר הקדושין יש היכר ואין חששא כלל והכל נכון וברור וא"כ בנערה שצריכה להחזיר הכסף אין חשש כלל: ולפי סברת האחרונים לקמן דגם בקדושי ספק א"צ להחזיר הקדושין אפ"ל דבלא"ה דייקו התוס' למה נקט אחותה הא יש לחוש ג"כ לשאר קרובות ואפי' בחליצה יש לחוש לכן י"ל דבעלמא לא חיישינן רק כאן יש לטעות טפי והוא דבכל ספק קדושין י"ל כסברת האחרונים שהקדושין לטבועין ניתנו מטעם גזירה אבל כאן לא שייך לומר שיחזיק האב בקדושין ולא יחזירם דלפי הודאתו שלא נתרצה הוה הודאת בע"ד כ"ק עדים וגזולה הוא בידו א"כ מסתמא יש לו לאב להחזיר הקדושין לפי דבריו שלא נתרצה א"כ י"ל שיקדש באותה כסף קדושין אחותה שיקבל האב מעות זה לקדושי אחותה א"כ לפי סברת העולם דמדמי לכל ספק קדושין ובכל ספק קדושין הדין שא"צ להחזיר א"כ כבר זכה בו האב והרי לא נתן לו כלום ואינה מקודשת בלא כסף אבל באמת כאן צריך להחזיר הכסף ע"פ הודאתו וא"כ שפיר קדושין תופסין ע"י אותה כסף עצמה וא"כ דוקא באחותה שייך שהאב מקבל הכסף משא"כ בשאר קרובות ליכא הך חששא כלל וא"ש הכל:
עוד אפשר ליישב הא דאפכוה דודאי יש להבין איך פליג עולא בפשיטות ולא חייש שמא נתרצה ומזה כתב הר"ן שהכריח הרי"ף דאפי' נתרצה עכשיו לא מהני. ונראה הטעם משום דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וא"כ אפי' מרוצה עכשיו מ"מ לא בריר לן דמעיקרא היה מרוצה רק ממה שמרובה עכשיו וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה והנה בפרק משילין פליגי רב ושמואל דרב ס"ל יש ברירה ושמואל ס"ל אין ברירה וא"כ אילו שלחו בשם שמואל והיה רב משיב שצריכה גט היה אפשר לומר דשמואל נמי ס"ל לחומר' יש ברירה ולפי האמת לדידן דקיי"ל אפי' לחומרא אין ברירה י"ל שא"צ גט להכי שלחו בשם שמואל אם גט למה מיאון ומזה משמע דשמואל ס"ל דא"צ גט א"כ אם תליא הך מילתא בברירה היה רב מפרש דדוקא לפום שיטה דידיה דס"ל יש ברירה בכמה דוכתי צריכה גט אבל שמואל בשיטתו יפה אמר אם גט למה מיאון ובאמת ס"ל לרב דאפי' בדאורייתא אין ברירה יש לחוש שמא נתרצה והוה קדושין למפרע כיון שעכשיו אינו מוחה עכ"פ אגלאי מילתא דמעיקרא לכן שלח האלקים לשיטה דידיה ודאי צריכה גט ומיאון וחס ליה לזרעיה כו' שהוא אע"ג דס"ל אין ברירה הכא דמי לתנאי ע"מ שירבה אבא דגם לשמואל מהני ריצוי אב וכאמור:
עוד אפשר לומר דהא קשה לכאורה למאי דקאמר בפ"ק דכתובות דר' יהודה דשמואל הוא דס"ל ברי ושמא ברי עדיף אלמא דמהני ברי אפי' להוציא ושמואל ס"ל אין הולכין כו' א"כ מוכח דברי עדיף מרובא וא"כ קשה לשמואל למה לא מועיל ברי דאב שאומר שלא נתרצה בפרט שהביא בחוקת פנויה. מיהו למסקנא דש"ס לא ס"ל לשמואל ברי עדיף וא"כ י"ל דלא אהני ברי דאב וא"כ אילו היה שולחין בשם שמואל והיה רב משיב שצריכה גט אפשר ס"ד לפרושי דסתמא בשמא דאב קאמר דבברי דאב לא ס"ד להחמיר כיון דברי עדיף ולהכי שלחו בשם קרנא דלא שמעינן ליה סברא דברי עדיף ולהכי אם ישלח רב צריכה גט סתמו כפירושו אפי' בברי דאל"כ היה מפרש כיון דלא שמעינן ליה לקרנא דס"ל ברי עדיף:
מיהו באמת צ"ע למה לא יהיה האב נאמן לטעון שלא נתרצה כיון דטוען ברי והיא בחזקת פנויה דהא לקמן סכ"א אם האב אומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי נאמן א' לומר אני קדשתיה כיון שאין מוציאה מחזקתה כמ"ש הב"ש לקמן בשם הר"ן וצ"ל דכיון דשתק איכא רגלים לדבר שנתרצה דשתיקה כהודאה דאי לא ניחא ם לי' ה"ל למחוי':
עוד אפשר לתרץ הא דאפכוה דלכאורה היה אפשר לומר דליכא תקלה אם יאמר אין קדושין תופסין באחותה דכיון דלפי סברא דאין קדושין תופסין באחותה אפי' תהיה הסברא בטעות מ"מ יצטרך להחזיר לו כסף הקדושין א"כ ממילא נעשו קדושי טעות כיון שמחזרת הכסף אפי' יהיה בטעות ח"מ בכדי לא תקנה נפשה וא"כ לא היה בו תקלה כ"כ אלא די"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו דלשמואל מעות מתנה א"כ אפי' יאמרו שאין קדושין תופסין מ"מ ישאר לה המעות א"כ איכא תקלה בודאי וא"כ אילו שלחו בשם שמואל שצריכה מיאון היה באפשר לטעות דדוקא לשמואל לשיטתי' איכא תקלה צריכה מיאון אבל לסברת רב דהמעות פקדון וצריכה להחזיר כשתחזיר המעות אפי' בטעות מ"מ אדעתא דהכי לא קידשה נפשה להכי שלחו בשם שמואל אם גט למה מיאון א"כ אם ישלח רב שצריכה מיאון ידעו דאפי' אי מעות פקדון וצריכה להחזירם מ"מ איכא תקלה כיון שהחזרה בטעות וכבר נתקדשה ולזה שלח רב צריכה גט ומיאון אפי' לסברתי דמעות פקדון דמ"מ הוה תקלה אף שתחזיר המעות בטעות וחס ליה לזרעיה כו' שהוא שמואל דס"ל מעות מתנה דכ"ש דאיכא תקלה שישארו לה הקדושין:
ובחידושינו כתבנו עוד דלפרש"י א"ש דדוקא בקטנה איכא גזירה שיאמרו אין קדושין תופסין באחותה לפי שבקטנה אביה מקבל הגט א"כ נראה כאלו נתרצה לכן איכא למיגזר משא"כ בנערה שיכולה לקבל הגט בעצמה א"כ מסקו דעתייהו דמספיקא הוא צריך גט ובהכי ניחא בשאר ספיקות אין צריך מיאון דבשאר ספיקות אין לטעות מתה שמקבל האב הגט שיהיה קדושי ודאי אבל כאן שהספק ברצון האב כשמקבל הגט נראה שהיה מרובה בקדושין ועוד כתבתי ליישב [אין להאריך כאן בזה:
אמנם מה שתפס הב"ש על הב"ח שכתב מיאון בנערה והפוסקים כתבו דלא שייך לפענ"ד דברי הב"ח נכונים שהפוסקים שכתבו דלא שייך מיאון בנערה היינו לתרץ למה נקט קטנה אבל הפוסקים שמחמירין בנערה עיקר ילייהו מדנקט קטנה ואי ס"ל דלא שייך מיאון בנערה א"כ אין להם על מה לסמוך לחלק בין נערה לקטנה אלא ע"כ לדידהו שייך נמי מיאון בנערה וכן בגירסת השאלתות קטנה או נערה:
ובאמת מה שנדחקו הראשונים דלא שייך מיאון בנערה לפענ"ד לק"מ דבאמת כבר כתבתי דקשה דלא מצינו בשום ספק קדושין שנזכר מיאון אפי' בקטנה רק בקטנה יתומה אלא נראה דבעלמא לא שייך מיאון כלל רק בנתקדשה שלא לדעת אביה דבין היא ובין אביה יכולין לעכב תקנו שפיר מיאון דהיינו עיכוב שלה שאינה רוצה בקדושין וכיון דאם באה לחזור קודם שיתרצה האב שייך בה מיאון כמבואר כאן שייך לתקן מיאון שנראה שחזרה קודם רצון האב ותקנו גט ומיאון והיינו עיכוב כדאמרינן בין היא ובין אביה יכולין לעכב וכיון דע"י עיכוב שלה מתבטלין הקדושין אם עכבה קודם שנתרצה האב תקנו נמי מיאון אף אחר שנודע לאב דלא מהני המיאון לעקוק הקדושין מ"מ להיכרא הוא שאינן קדושין ודאין וא"כ גם בנערה שייך האי מיאון דבין היא ובין אביה יכולין לעכב אפי' בנערה הוא ועמ"ש בסמוך:
כה אבל אם מיחתה הב"ש הביא דברי התוס' דאפי' אחר ריצוי האב יכולה לעכב ובספר המקנה הקשה על התוס' דא"כ איך אמרו לעיל צריכה גט ומיאון הא במיאון לחוד סגי שהרי יכולה לעכב אפי' נתרצה האב אם היא מעכבת יכולה לעכב. ולכאורה י"ל דה"ק צריכה גט ומיאון היינו שאם הוא רוצה ליתן לה גט מעצמו לא סגי בהכי רק צריכה מיאון ג"כ אף שהיא לא מיאנה מעיקרא. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו לשמואל נמי תקשי מהך דכולן שמיאנו דהא צריכה גט ג"כ ולפמ"ש י"ל דשם איירי שהיא מיאנה והוה עיכוב לחוד ולא צריכה גט:
ובזה אפשר ליישב מה שהקשה הרא"ש על השאלתות דס"ל דתקינו בימיהם נשואין לקטנה שהלך אביה למדינת הים והקשה הרא"ש דמאי פריך ממיאנו נימא שהלך למדינת הים. ולזה יש ליישב בפשיטות דודאי בס"ד לא מסתבר לתקן מיאון בחיי אביה דלא מצינו בכה"ג אלא דבאמת מצינו ביתומה בחיי האב מיאון וא"כ שפיר יש לתקן גם בהלך אביה למדה"י קדושין שהרי ע"כ צריך תקנת ביתומה בחיי האב וא"כ בס"ד דלא אסיק אדעתיה ביתומה בחיי האב לא מסתבר כלל לתקן מיאון בחיי האב שהם קדושין דאורייתא מדעת האב אלא דאכתי קשה מאי פריך מהא דמוכרה אלמנה לכהן גדול תקשי נימא דאיירי בהלך אביה למדינת הים דהוה קדושין דרבנן ולפ"ז יש ליישב ג"כ די"ל דס"ל להש"ס ודאי בקדושין דרבנן פשיטא דלא מקרי שפחות אחר אישות והא דמוקי אלמנה לכהן גדול היינו בנתקדשה שלא לדעת אביה ואביה נתרצה אלא שהיא אמרה שמיחתה. אח"כ ונתבטלו הקדושין ואביה אינו מודה בזה א"כ לגבי נפשה הוה הודאת בע"ד כק' עדים שמיחתה ונתבטלו הקדושין ולא היה כאן אישות כלל אבל כיון שאינה מביאה עדים שמיחתה אסורה לכהן גדול מן התורה דמסתמא הוא בחזקת שלא מיחתה אבל לעולא אין כאן קדושין כלל אפי' נתרצה האב ובקדושין דרבנן פשיטא שיכול למוכרה ולא צריך לאשמעינן וא"ש:
אלא דקשה לסברת התוס' דיכול אח"כ לעכב אפילו נתרצה בתחילה א"כ קשה אם קידשה מרצונה ואח"כ חזרה בה יוכל האב לבטל ג"כ הקדושין דהא כאן נתרצית וקידשה עצמה והאב נתרצה ואעפ"כ יכול לחזור א"כ אפי' קידשה בעצמה ע"פ מה שנתרצית בעצמה ג"כ יהי' יוכל אבי' לחזור בו ואפשר לומר דכיון דאסור לקדש בתו הקטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה א"כ כל שחוזרת גם הוא יכול לחזור דניהי דבתחילה מרוצה כל ומן שהוא רוצה אין איסור עליו אבל אם חזרה גם הוא יכול לחזור עיין בהגהה לעיל ס"ז וא"כ אם הוא עבר בתחילה על כך וקדשה כשהיא קטנה שוב א"י לחזור וא"ש: ויותר נראה דודאי אם קידשה בעצמו אין שייך לומר דאדעתה דתחזור לא נתרצה דהא התוס' בפרק נערה דמ"ח הקשו הלוקח בהמה ונטרפה נימא דאדעתה דהכי לא קנאה ותרצו כיון דתליא בדעת אחרת א"כ י"ל מסתמא המוכר לא נתרצה רק שיכנס לספק זה אם תטרוף ברשותו וא"כ י"ל ודאי בקידשה אביה בעצמו אין לנו לומר שדעתו שיחזור אם תחזור הבת די"ל שהמקדש לא נתרצה לקדשה שיהיו קדושיו תלויין ולא היה מתרצה לקדש וליכנס לספק זה כיון דלא התנה האב אבל כאן שהמקדש קידשה שלא מדעת אבי' ועכ"פ יוכל האב למחות קודם שנתרצה א"כ נכנס לספק עכ"פ א"כ י"ל שנכנס גם לספק זה אם תחזור אפי' אחר ריצוי אביה יוכל אביה לחזור ג"כ:
אמנם לענ"ד נראה עיקר גם בדעת התוס' דלא קאמרי רק בשמע האב ונתרצה וכששמעה שנתרצה האב מיחתה היא דבזו י"ל שאדעתה דהכי לא נתרצה האב אם תעכב היא ותחזור אבל אם ידעה שנתרצה האב ולא חזרה כל שהסכימה שעה א' אין דעת האב שלעולם תעכב כיון שנתרצית שפה א' וא"כ ממילא בקידשה מרצונה שאין יכולה לעכב עוד וא"כ לא קשיא מידי דתיסגי במיאון לחוד דליתה כיון ששתקה היא אחר שמיעת האב מסתמא כבר נתרצית היא ואין יכולה עוד לעכב אם נתרצה האב רק כשמיחתה אחר ששמעה שנתרצה האב דבזו אמרינן דאדעתה דהכי לא נתרצה האב אבל אם כבר נתרצו גם שניהם עד כמה תעכב ותיזל:
אלא דקשה על התוס' מאי פריך ממאן ימאן נימא דאיירי קודם שנתרצה האב דבזו י"ל דרב אסי מודה ועי' בסמוך:
כו היא או אביה לשון הרמב"ם פ"ג מאישות נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה בין היא ובין אביה יכולין לעכב בין שנתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ"ל ותמה הר"ן כיון שאפי' אם נתרצה אינה מקודשת מה ענין שיכול לעכב ותירץ הב"י דהרמב"ם קאמר בנתרצה מעיקרא בשעת קדושין כשקידשה עצמה מ"מ יכולה לעכב כיון שהיא קידשה עצתה בלא דעת האב וכעין מ"ש התוס' שהבאתי לעיל ס"ק הסמוך. ולפענ"ד לא דמי כלל דהתוס' לא קאמרי רק בנתרצה האב והיא מיחתה אח"כ די"ל אדעתה דהכי לא נתרצה האב אבל בשעה שקידשה עצמה שהיתה מרוצית וגם אביה נתרצה בשעת קדושין עד כמה תעכב ותיזל אחר שנתרצה מעיקרא בשעה שקיבלה הקדושין ועוד קשה דבין היא ובין אביה יכולין לעכב משמע שאפי' יכול לעכב אפי' בלא עיכוב שלה ואם נתרצית בשעת קדושין איך יעכב אח"כ אם היא אינה מעכבת הא ודאי לא ס"ד: