טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן לו
א האשה יכולה לעשות שליח כו'. כתב הב"ש לכאורה נראה אם גילתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל כל אדם לקבל לה קדושין ודוקא בגט י"ל איתתא בכל דהו ניחא לה אבל בקדושין (לא) ניסא לה ע"ש, וכבר שדיתי נרגא בהך דינא בסי' ל"ה סעיף ד' וגם בק"ח חלק על הב"ש וכן נראה עוד דהא סתם קדושי, הם ע"י שידוכין דרב מנניד מאן דמקדש בלא שידוכין וא"כ תקשי שליחות ל"ל וכן נראה עוד לההיא ראיה מכך דקידש בציפתא דאסא ואמרה הא לית ביה כ"פ ואמר תקדש בד' זוזי דביה דה"ל שתיקה לאחר מתן מעות ודייקו הרשב"א והריטב"א דאפי' שדיך לח מהני בשתיקה לאחר מתן מעות והשתא אם קיבלה בעצמה הקדושין אמרינן אף דבתחלה נתרצית מ"מ עכשיו ששתקה אפשר דלא איכפת לה ולא נתכוונה לקדושין א"כ כ"ש בשקיבל לה אחר קדושין בני ידיעתה איך נאמר שגסת א נתרצית הא ודאי בורכח. וכן מוכח מהא דלעיל כי' כ"ו דבעינן דוקא עסוקין באותו ענין אבל אם נתן לה בשתיקה רמר שהפסיקו מלדבר בענין אפי' שדיך לא מהני ואי אמרינן בגילתה דעתה שחפיצה להתקדש בפלוני אפי' אחר יכול לקבל א"כ כ"ש שי"ל דסמתא ככיוושה כיון שנתרצית לקדושין בתחנה ח"ו ליתה וניהי דגילתה דעתה שחפיצה להתקדש שמא אח"כ נתנה דעתה על טוב ממנו וחזרה בה ולא דמי לעושית שליח בפירוש שרם חזרה עלה רמיא לבטל השליחות. ותדע דפעמים היא מרוצה לכמה לנשים מאחר שאין יודעת מי יתרצה אליה א"כ פעמים מגלה דעתה על כמה אנשים א"כ ניחוש לכולהו הקדושין אם לא נדע פי קדמו הא ודאי מילתא דתמיה:
ובאמת י"ל אפי' ארצוי' ארצי לגבי דידיה מהני היינו שאין לו הפסד כ"כ שהרי יכול לגרשה אבל אשה שאין בידה להתגרש אפשר דדייקא טפי גד שתתן דעתה בבירור להתקדש לפלוני ואף דאמרינן דטב למיתב טן דו היינו כשגמרה כבר דעתה על פלוני אין עשוי שיתגנה עליה אבל בלא עשאה שליח בהחלט אינו נעשה שלוחה שלא מדעתה נאסור אותה בכבלי העיגון גם אפשר דלא אחרו ארצי' קמיה רק באב שסמך עליה אבל לא באחר לכן צ"ע טובי בזה:
ב ומצוה שתתקדש בעצמה כתב בחמ"ח אף ע"ג דאיהי אינה מצווה על פ"ו מ"מ עושה מצוה שמסייעת לאיש. וקשה איך כתב אבל איסור ליכא כחו שיש באיש וא"כ איירי באינה מכירה וכיון דבאינה מכירה איכא איסור על האיש שיקדשנה א"כ אין כאן מצוה שתסייע למיסור וא"כ מאי מצוה בה יותר מבשלוחה הא אין כאן מסייע לידי מצוה רק לעבירה כיון שאין לה לקדשה בלא ראיה א"כ איך דייק בש"ס דמצוה בה יותר מבשלוחה דילמא הא דצריך להיות בה היינו שלא תסייע היא לאיסור שלו אבל מילתא דרב יוסף במכירה אכתי לא נדע אלא דמתניתין בא נה מכירה בעינן בה דאל"כ אין מצוה עליה כלל שתתקדש בענין שאין לקדם בענין זה וא"כ ע"י שליחה ליכא מצוה כלל.
מיהו בגמרא י"ל דממשנה יתירה דייק דסיפא דבה ובשלוחה היינו אפי' מכיר'. אלא דמלשון התו' משמע אפי' אינה מכירה ליכא בדידה רק מצוה. ואפשר דהתוס' לשיטתם דס"ל דגם האשה ניהי דאין מצווה על פ"ו מ"מ שבת איכא כמ"ש הב"ש סי' א' סק"ב וא"כ אין לה למנוע עצמה תן המצוה בשביל שהוא אינו עושה כהוגן ומקדשה ע"י שלוחה מ"מ קשה דודאי טפי מצוה איכא עכ"פ בה שלא יעשה הוא שום איסור. ואפשר התוס' ס"ל דסיפא ארישא קאי היינו היכא דהוא מקדש בשלוחו מ"מ מצוה בה יותר דאז אין תיקון על שמא תתגנה כיון דהיא מתקדשת לשלוחו וס"ל כהך דיעה שיכול' האשה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה עס"ס זה ובזה אחרי' מצו' בה אחר שאי אפש' למצוה שתתקיים בע"א וצ"ע. עכ"פ באינו מכירה י"ל מצוה בה כדי שלא יעשה הוא איסור לקדש בלא ראות: (ג) ואם אמר הן דיו זה לשון הרמב"ם פ"ט ופשט לשונו משמע דדוקא באמר הן אבל בשתיקה לא מהני והקשו החמ"ח וב"ש דלקמן ס"ח משתע דבשתקה וקבלה נמי הוה קדושין. ונראה דבלא"ה צריך טעם מ"ש מן האשה עצמה אם קבלה בשתיקה בשעת מתן מעות דתהני שפיר ומ"ש השליח ממנה.
לכן נראה דודאי באשה עצמה י"ל דודאי הוה גלוי דפת כשקיבלה בשתיקה וכששמעה שמקדשה בכסף ופשטה ידה וקיבלה הכסף אף שאפשר שתוכל לומר שקיבלה על איזה טענה ותביעה מ"מ כיון שקיבלה בתורת קדושין אפי' באמת מגיע לה חוב הא קיי"ל בקיבלה סתם אפי' חייב לה באמת מסתמא בתורת קדושין קיבלה וכמ"ש הרשב"א בקדושין דף י"ג גבי כנסי סלע וז"ל ואע"ג דלענין דינא הדין עתה דאילו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר לו לשמעון הולך מנה ללוי וקבל בשתיקה יכול לומר שמעון ללוי אין שקלי ודידי שקלי כו'.
אבל לענין קדושין דחזקה כל הנשים רוצות להתקדש כל שלא הזכיר לו פרעון מעיקרא לשם קדושין נתכוונה עכ"ל וא"כ י"ל לגבי אשה עצמה הקבלה בשתיקה אף שאפשר שחייב לה ממקום אחר מ"ת היא מסתמא לקדושין נתכוונה בפרט לפמ"ש בסי' כ"ח סקי"ח וס"ק כיד דודאי האשה שיריאה להאסר בכבלי העיגון אי לא ניחא לה מרחקת הכסף זרה הלאה למען לא יהיה עלילה עליה לאסרה בכבלי העיגון לכן אפי' באמת חייב לה אין דרכה לשתוק אם אינה חפיצה בקדושין וזהו דוקא באשה עצמה כי מי יחוש חוץ ממנה משא"כ בשליח שאפשר שאם קיבל בשתיקה שמא תופס הוא לעצמו על איזה טענה ותביעה לכן אינו תוכח כ"כ שמתרצה בקדושין בשביל המשלחת ואפי' באב לבתו אינו חושש כ"כ כמו האשה לתקנת עצמה דהא תקינו ליה מעשה ידיה משום איבה שלא ימסרנה למנוול ומוכה שתין וא"כ לק"מ מס"ת דשם האשה קיבלה בשביל עצמה ובשביל חברתה א"כ ודאי מסתמא לקדושין קיבלה דאלו קיבלה על חוב לא היתה מקבלת בשתיקה א"כ ממילא ע"כ קיבלה לשם קדושין וממילא הוה כאשה שמקבלת לעצמה וגם חברתה מקודשת ועמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק י"ג אבל כאן צריך שיאמר הן דאף שאמר בתחלה שהוא שלוח מפלוני מ"מ כיון שהופסק הענין יוכל לומר שלא קיבל רק בשביל ענין אחר לכן צריך שיפרש לומר הן כנ"ל בדעת הרמב"ם וא"כ בלא אתר הן הוה ספק קדושין ולפ"ז נראה אם קידשה בשטר א"צ שיאמר הן דקבלתו מוכיח שחפץ בשליחות קדושין: (ד) אלא מדעת השליח זה דעת הרמב"ם והרמב"ן כ חלק עליו והקשה עליו דכיון דמקשינן הוי' ליציאה ובגט אומר אמרו לסופר ויכתוב פסול כדלקמן סי' ק"כ ועיין ב"ש סק"ו הדעות באמרו. ולכאורה נראה דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק אמרו פסול גם במתנה כמ"ש בהלכות זכי' א"כ הטעם משום דה"ל מילי ומילי לא מימסרן לשליח וא"כ י"ל דניהי דמצינו בש"ס דבעינן דעתה משום דבעינן דעת תקנה מ"מ משמע דא"צ רק להודיע לה קודם כתיבה אבל האשה א"צ לצוות על הסופר לכתוב וכן משמע מלשון רש"י דף ח' ע"ב ממ"ש ואח"כ הודיעה והיינו משום דכיון דספר אירוסין בעל כותבו דכי יקח כתיב וא"כ לא שייך בה צווי לכתוב דהא בעינן כי יקח וא"כ ממילא לא דתי לגט דה"ל מילי שהרי צריך לצוות על הכתיבה ולא מיתסרן לשליח אבל בקדושין שאין היא כותבת השטר רק דבעינן דעתה א"כ סני בדעת שליח דהוא כמותה וא"ש ואפי' לדעת הרמב"ן שסובר דאמרו פסול משום דאינו במקום בעל כמו שהובא בב"ש לסקמן סי' ק"כ מ"מ לא שייך רק בגט דעל הבעל פוסל לכותבו ואינו במקומו אם לא שמע מפיו משא"כ בשטר קדושין שהבעל כותבו רק שצריך דעת האשה שפיר י"ל דגם בדעת השליח סגי דהא מ"מ הבעל כותבו והסופר במקום הבעל ולא במקום האשה מאחר שהיא אינה כותבו ולא דמי' לגט כלל רק דבעינן דעתה ודעת השליח שהוא כמותה סגי כן נראה נכון לדעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן צ"ע דלא דמי לגט לפי שיטתו דהא הסופר אינו במקום האשה:
וכתב הב"ש דבש"ס י"ל דמדעתה היינו לאפוקי שאין יכול לכתוב קודם שתתרצה להתקדש נו דבעינן דפת תקנה אבל אם נתרצה להתקדש אפי' שנח התנה אם בכסף אם בשטר יכול לכתוב בלא דעתה וכאן משמע אפי' נתרצית להתקדש מ"מ בעינן דעתה דהא כאן עשתה שליח ומרוצה להתקדש עכ"ד. ולכאורה גדולה מזו נשמע כאן דאפי' נתרצית להתקדש בשטר בפירוש נמי בעינן דעתה קודם כתיבה דאילו איירי בעשתה שליח לקדש סתם אפשר כיון שסתם קדושין בכסף א"כ י"ל דילמא קפדה אכסף קדושין והשטר א"צ שיהי' ש"פ א"כ אין רשות לשליח לקדשה בשטר וע"כ מיירי שנתנה לו רשות לקדש אפי' בשטר ואפ"ה בעינן דעתה שיודיע לה קודם כתיבה דהא לדעת המחבר ע"כ איירי בשטר שאין בו ש"פ דאילו יש בו ש"פ הסף הוא א"כ ע"כ נתנה רשות לקדש בין בכסף בין בשטר ואפ"ה לא מהני רק שצריך להודיע לה קודם כתיבת השטר שכותבין השטר לשם קדושין. ואפשר דמשמע להו כן מהא דמוקי הא דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן בשטרי קדושין. ומשמע אף דסתם קדושין ע"י שידוכין ואפ"ה בעינן דעתה על כתיבת השטר וצ"ע:
ה יש מי שאומר דשליח קדושין כו' עמ"ש לעיל סימן ל"ה ולקמן סימן קמ"א סעיף מ"ג הביא ב' דעות בנתנ' רשות בפירוש ששליח יעשה דיש מתירין והטע' מבואר בב"י דמדמי לי' לאומר אמרו דלא תקרי מילי כיון שהוא מינת' אותו בפירוש ע"ש ובב"ה שם בטורי' ד"ב דף קכ"ה. ובק"א סימן ל"ה תמה למה לא הביאו דיעה זו דס"ל דשליח עושה שליח אפי' בגט וביקש לחלק בקדושין גרע טפי ווה דבר שלא עלה על הדעת כלל אלא פשוט דדוקא בנתן רשות לעשות שליח לאחר ס"ל דלא הוו מילי ומזה לא מיירי כללי. ומה שדייק מהא דאיתא בגמרא ודילמא שליח שוי' ומשני לא חציף אינש למשוי' לאבוה שליח והשתא תקשי דילמא עשה לאחר שליח ואותו אחר עשה לאביו שליח ואין זה דיוק דדוקא על אביו יש לחוש דרמי' עליו להשיאו אשה כמ"ש במרדכי אבל אאחר פשיטא דלא חיישינן דאל"כ כל המקדש אשה לחבירו ניחוש דשליח שוי' אלא פשוט אם אינו מודה לא חיישינן כלל ועוד דאפשר למאי דאמרינן דלא חציף לשוי' שליח א"כ אין לשליח אחר רשות לעשות לאביו של המשלח שליח דמ"מ שליח המשלח היא כדאיתא בגמרא דגיטין דף כ"ט כולהו מכח בעל קאתי ופשוט בנתן רשות בפירוש שיעשה שליח שליח דתלי' בהך דסימן (קמ"א סעיף ה' דפליגי בה:
ה ויש מי שאומר שאפי' כו' כן פירש הרא"ש הא דדייק בש"ס ש"מ אשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקו' שנעש' לה צרה וקשה פשיט' הרי נתרצי' לכן פירש דמיירי ששתקה כשאמרה קבלי גם בשבילי כמ"ש בש"ע וקשה כיון דלא נזכר במשנה כי אם וקיבלה אחת ע"י כולן והיינו שעשאוה שליח ולא נזכר מה שאמרו א"כ דילמא באחת אפרה בפירוש הן ועוד דהא גופי' איך מבואר דבסתם שליח לקבלה שא"צ שיאמר הן בפירוש דבשלמא בעלמא י"ל שא"צ לומר הן כיון שהלך ועשה השליחות אבל כאן שעשאת בשביל עצמה איך מבואר שא"צ ריצוי לשליחות בפרטות ואי פשיט. לך מסברא א"צ לדייק ממתני. מיהו י"ל דפשיטא לן בשליח דעלמא ודאי א"צ לומר שיעשה השליחות דבסתמא נמי הכי משמע וא"כ מתני' משמע דדומיא דשליח דעלמא איירי אף שקיבלה בסתם לא אמרינן דמאי איכפת לה בדברי' שמא לא קיבלה רק בשביל פגמה ואין ראי' שנתרצית קמ"ל דפ"פ כיון דשתקה וקיבלה אדעתא דכולהו קיבלה ובזה ניחא הלשון דקאמר אשה נעשית שליח לחברתה משמע דהוא רבותא בפני עצמה אפי' בלא שנעשית לה ברה ולפ"ז ניחא די"ל לא מבעי אם אשה אחת נעשית שליח לקבל מפלוני ואמרה לפלוני אני משולחת לקבל קדושין בשביל פלונית ובא אשה אחרת ואמרה קבלי גם בשבילי והמקדש אמר קבלי בשביל שתיהן דהא פשיטא טפי דנעשית שליח לחברתה כיון ששמעה שהמקדש מקדש שתיהן שתיהן והיא קיבלה בסתם מסתמא קיבלה בשביל שתיהן וזהו רבותא ג"כ אע"פ שאין מוכיח שנתרצית לשליחות השני' ולכן לכן אפי' כשמקבלת בעד עצמה מ"מ אמרינן דבסתמא קיבלה גם בשביל המשלחת אע"פ קלא נתרצית בפירוש והיא נעשית לה צרה:
מיהו לפענ"ד אפשר לפרש בהפך דהרבותא הוא דודאי בכל קדושין מהני שתיקה בשעת מתן מעות שהרי הוא פושטת יד ומקבלת והקבלה מוכיח שמרוצה בקדושין כמ"ש בחמ"ח סימן כ"ח ס"ק י"ב בשם תשובת הריב"ש וא"כ כאן שאמרו לה האחרות התקבלי בשביל כולנו וא"כ אין הקבלה מוכחת רק בשביל חברתה שעשאן שליח אבל בשביל עצמה אפשר שלא נתרצית קמ"ל כיון ששמעה שהוא קידש את כולן קיבלה נמי אדעתא דנפשה ושיעור הלשון כך הוא ש"מ דאשה נעשית שליח לחברותה אפי' שהיא במקום שגם הוא עצמה מקודשת ונעשית לה צרה מ"מ נעשית שליח לחברתה דלא תימא דבסתמא לא משכחת לה שתעשית שליח לחברתה וצרה שיהי' שני דברים חלו ביחד שליח וצרה רק כיון דהיא שליח אינה צרה ולזה קאמר דמשכחת לה שני דברים חנו באשה אחת בסתם, כמו קדושי עצמה שהם בסתם בלא אמירה בפירוש כמו כן נעשית שליח וצרה בסתם ג"כ ובהכי ניח' דקש' מאי רבותא שקבלה בשביל חברת' שנעשית לה צרה דמה מזיק לחברתה כשלא תקבל בשבילה הרי יוכל לקדשה בעצתה ויכולין ליקח אלף נשים אבל למ"ש ניחא דהרבותא היא על שקיבלה בשביל עצמה בסתמא:
ו וכשנתן הקדושין כו' היינו שנתן לה ב' פרוטות ואמר הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי ואת נמי וכתב בב"ה אפי' לא אמר בפ"א רק תכ"ד מקודש' השני' אע"ג דתכ"ד בקדושין לא מהני היינו לענין חזרה לא מהני ב"ש וצ"ע דהא מיד שנתן לה השתי פרוטות זכתה בשביל המשלחת שהרי כבר זכתה להתקדש בשתי פרוטות וא"כ במאי מיקדשא השניה וצ"ל דכיון דהמשלחת לא התנה בכמה יקדש אותה וקדשה בשתי פרוטות יוכל לחזור מפרוטה אחת שלא תהי' של המשלחת ומקדש בו המשולחת בפרוטה הלזו. ומ"מ צ"ע כיון דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני והטעם דליכא גלוי דעת ממנה משתיקה שלאחר מתן מפות דעכ"פ ליכא גלוי דעת מן האשה שרוצית להתקדש כיון שכבר בא הממון לידה ואין לנו אלא לומר דאי לא ניחא לה תשדינהו וזה לא הוה רק ספק קדושין דלאו כולהו נשי דיני גמירי כדלעיל סימן כ"ח סעיף ה ובסימן כ"ח סקי"ב בחמ"ח דבעינן גלוי דעת שפשטה ידה לקבל הקדושין ועמ"ש בסימן כ"ט סק"ז ועוד דכאן אם נתן לה מטבע שוה ב' פרוטות וא"ל באחת תתקדש חברתיך וקיבלה הפרוטה ושוב א"ל ואת נמי אפשר שלא שייך תשדינהו שהרי אינה חוזרת מקדושין של חברתה וכבר זכתה בשביל חברתה בפרוטה אחת:
ובאמת י"ל דמה שהוציא הב"י כן מלשון הטור שכתב ולאחר שנתן הקדושין לידה א"ל ואת שהוקשה להב"ה מאי מהני אחר שנתן הקדושין לידה אי משום שתיקה דלאחר מתן מעות י"ל שאמרה הן בפירוש אלא דמספקא לן דילמא ואת חזאי קאמר א"כ לא מהני מה שאמרה הן ואי קשיא הא כבר זכתה בקדושין כולם בשביל חברתה א"כ לא נתן לה כלום ע"ז אפשר לומר שפיר כדברי הב"י דמ"מ יכול לחזור תוך כדי דיבור ממה שרובה לה כסף קדושין. מיהו י"ל בטור דאיירי שאמרה הן בפירוש ואי קשיא כיון דנתן לה ב' פרוטות זכתה בשתיהן בשביל קדושי חברתה י"ל שנתן לה מטבע א' שוה ב' פרוטות וא"ל חברתה תתקדש לי בפרוטה ושוב אתר ואת ואמרה הן דאיכא לספוקי דלמא את חזאי אי קאמר:
ולכאורה נראה דהטור לא מפרש כהרמב"ם שקודם נתינה אמר לה הרי חברתיך מקודשת ואת די"ל בכה"ג דתלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן בשבועות בחמשה תובעין אותו ואחר שבועה לא לך לא לך דלר"ש שבועה קאי אכולהו ובגמרא דף מ"ו אמרינן מאן תנא התקדשי התקדשי ר"ש היא ח"כ בש"ס מדמי להך דשבועה לא לך נא לך לקדושין וכיון דפסקו הפוסקים בקדושין דכללא. הוי א"כ הלכה כר"ש א"כ באמר קודם נתינה תתקדש פלונית ואת קאי לשון קדושין נמי אעצמה ולא אמרינן ואת חזאי כמו דלא מפרשינן שם שבועה לא לך לא לך דאאידך קאמר בלא שבועה אלמא דקאי אכללא דבתחילת ענינא לכן מפרש הטור דאיירי אחר שנתן לה שכבר הפסיק הלשון עם נתינה שכבר נתן בשביל חברתה בפרט אי איירי אחר כדי דיבור והרמב"ם לשיטתי' אזל דפסק בשבועות דלא כר"ש וע"כ מחלק ביניהם כדפרישית בסי' ל"א בארוכה וא"כ לדעת הטור באמר לה קודם נתינה הוה ודאי קדושין:
ז ויש מי שאומר שאין האב כו' כ"כ הרשב"א ותמהו עליו שהוא נגד הש"ס קדושין דף ס"ד ע"ב דאמרינן המקדש את בתו אין הבוגרת בכלל ופריך פשיטא בוגרת מאי עבידתייהו ומשני בשווית' שליח וכו' לא שביק איניש מצוה דרמיא עלי' כו' משמע דקאמר הש"ס בפשיטות בשווית' שליח משמע בפשיטות שיכולה לעשות שליח. ולהליץ בעד מאור עינינו הרשב"א שלא יהי' נגד הש"ס נראה די"ל אם נתפוס טעמו של הרשב"א משום מראית עין שיאמרו שהאב יש לו רשות לקדש בתו בוגרת א"כ י"ל כשיש לו רשות לקדש בתו כשהיא נערה ע"כ דרכו לפרש בתך פלונית דאל"כ הוה קדושין שאמ"ל שהרי נאסר בכולן ואף דפעמים שאין לו רק בת אחת י"ל דהרשב"א תודה דמשום הא לא גזרו דלעולם כל שהיא ברשותו דרכו לפרש בתך פלונית כדי שלא הצטרך החקירה אם יש לו עוד איזה בת והשתא אם בתו בוגרת עשאתו שליח הוה סברא שיאמר בתך מקודשת לי סתם והוה מפרשינן מסתמא על אותו שעשאתו שליח דשייך חזקה שליח עושה שליחותו דהאי סברא עדיפא מסברא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה וא"כ לא היה התחלה לגזירת הרשב"א אלא דהרשב"א לא קאמר רק לפי האמת דמסיק בש"ס דנא שביק מצוה דרמיא עלי' אלמא סברא זו עדיפא מחזקת שליח עושה שליחותו והשתא אי אפשר שיהיה חילוק מצד הלשון דבבוגרת יאמר בתך סתם ונפרשו טפי על הבוגרת שעשאתו שליח דאדרבה קאי על אותה שברשותו דרמיא עליה וא"כ לפי האמת אין לעשות אביה שליח בבוגרת והש"ס לא קאמר אלא דקמ"ל דאפי' שויתיה שליח מ"מ אין הבוגרת בכלל והשתא ממילא כיון דאי אפשר לומר בו חילוק מצד הלשון שפיר י"ל דאיכ' למיגזר כדגזר הרשב"א ז"ל שיאמרו שגם בוגרת היא ברשותו וזה נדע לפי האמת שאין הבוגרת בכלל כן נ"ל להליץ בעד הרשב"א: