אור ברסלב
טיב קידושין סימן לה

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן לה

סימן לד

א מצוה שיקדשנה בעצמו וכן מצוה לאב שיקדם בתו בעצמו לא ע"י שליח חדושי מהרי"ט ב"ש ולא ידעתי מה בריך לחדושי מהרי"ט הרי מפורש במשנה האב מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו ומשתמע נמי מצוה בו ובחדושי כתבתי ליישב קושית התוס' שהקשו אדיוקא דגמרא נערה אין הא קטנה לא מסייע ליה לרב יהודה א"ר דאמר אסור לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה והתוס' הקשו דילמא לרבותא נקט נערה וכ"ש קטנה. ונראה ליישב דקשה ג"כ השתא בשלוחו תקדש בו מיבעי' ואיסורא ומצוה כבר נשמע מרישא לכן נראה דלפי המסקנא דמקדש בתו נערה לכתחלה היינו כשאמרה בפלוני אני רוצה וקשה לפ"ז מאי ארי' נערה אפילו בוגרת נמי דהא אמרינן בגמרא דף מ"ה ע"ב דילמא ארצוי' ארצי' הבן לקמיה אב ופרש"י שאמר בפלונית הוא רוצה והלך האב וקידשה דה"ל זכות א"כ אפי' בוגרת נמי יוכל לקדשה דה"ל זכות דהא אמרינן באשה הוה כ"ש שמרוצה וצ"ל דניהי דאמרינן דהאב יש לו רשות לקדש לבן בשביל בגילה דעתו שחפץ בפלונית וכדלקמן ס"ד מ"מ כיון דבאמת אין לו זכות אם קידשה בעצמו שפיר דמי אבל שיעסה האב שליח אחר כיון שלא מינוהו לשליח בפירוש לא מצי למשויה שליח וא"כ נמשך ממילא דדוקא כשהיא נערה הוא שמקדש בו ובשלוחו והיינו כשאמרה בפלוני אני רוצה דבכה"ג הוא דשרי לכתחלה וא"כ בבוגרת בכה"ג דוקא בו ולא בשלוחו וא"כ המשך הלשון כך כיון דמתני' קמ"ל נערה למעוטי שאין יכול לעשות שליח לבוגרת והא מילתא דפשיטא שאין לאביה רשות בה אע"כ משום דדינא דלא מצי לקדשה לכתחלה עד שתאמר בפלוני אני רוצה ושפיר קמ"ל למעוטי שליח מבוגרת וכן בבן לקמן אין האב יכול לעשות שלית אחר כיון שלא מנהו לשליח בפירוש והוה שפיר סייעתא משא"כ אם יכול לקדשה בלא דעתה לכתחלה א"כ תקשי ל"ל בו השתא בשלוחו מקדש בו מיבעי' ול"ל למעוטי שליח מבוגרת דמילתא דפשיטא הוא שהרי אפילו בעצמו לא יוכל לקדשה בלא דעתה וא"ש אבל מצוה פשיטא: אלא דאיכא למידק בהא גופיה כיון דאמרינן בגמרא דבדידה איסורא ליכא אפי' אינו מכרת דטב למיטב טן דו א"כ אמאי יהיה איסור על האב וצ"ל כמ"ש התוס' דדוקא כשהיא גדולה ומתרצית שייך לומר פן דו וקשה לי דבב"ק דף ק"י פריך אי אזלינן בתר אומדנא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני טב למיתב טן דו וקשה הא זה אין ראיה מתה שנתרצית בתחלה דהא לא אסקה דעתה אהכי וע"כ לומר דאפילו במידי דלא אסקה דעתה שייך טן דו בסתמא וא"כ אף שלא נתרצית בתחלה י"ל טן דו ויש ליישב:

וכתב הב"ש ומה שאנו אין נזהרין בזה ואין החתן רואה את הכלה משום דאינו אלא שידוכין וקודם הקדושין רואה אותה. ואני אומר כי לא זו הדרך מוציאתו מידי חששא זו דהא קשה לכאורה בגמרא מה חשש יש באינו רואה אותה אם יראה אותה אחר כך ולא תטב בעיניו הרי בידו לגרשה מיהו אי אמרינן יש כתובה לארוסה י"ל דיש לחוש שלא יהיה ספוק בידו ליתן כתובה ומתוך כך ישאנה אף שאינה טובה בעיניו ותתגנה עליו אבל למאי דקיי"ל אין כתובה לארוסה הא בידו לגרשה אחר שיראנה וצ"ל דמ"מ איכא חשש שכדי בזיון הוא לה כי יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש א"כ גם בשדוכין ודאי אין לסמוך על מה שיראנה אח"כ אם לא תטב בעיניו יבטל השידוך דודאי בזיון הוא דהא הקנס חייב מטעם בושת וא"כ צריך לראותה קודם השידוך וכ"ש דאין סברא שיסמוך על לילה שקודם החופה שיראנה אז ואם לא תטב בעיניו יבטל השידוך דכדי בזיון הוא אחר ההכנה שטבח טבוח והכל מתוקן לסעודה:

ג בד"א שאין שם כפירת ממון והב"ש וח"מ הביאו דברי הרשב"א והר"ן דס"ל אפי' היא תודה ה"ל כקדושין בלא עדים וראיתי בספר המקנה שתמה ע"ז בק"א שהרי מסלקין נגיעתן ונוגע אינו פסול ומהני סילוק וא"כ כשהיא מודה אין כאן נגיעה והוה עדים גמורים ולא הבנתי תמיהתו דמ"מ כיון שאנו מצדינו אין נותנין להם נאמנות דאפשר שלא מסרו ותפסו הכסף לעצמם א"כ אין הקדושין באין אלא מכח הודאתה ואפשר שבאמת לא קיבלה רק בשביל שחפצה להתקדש מודה לדברי העדים ובאמת אינה נאמנת כדאיתא בש"ס כיון דאיכא חובה לאחריני:

ובק"א כתב דעיקר נ"ל שהנגיעה אם היא מודה שקידשה הוה נוגעין בע"כ צריכין לומר שקידשוה דאל"כ כיון שהאשה אינה רוצה להחזיר המעות ע"כ צריכים לומר שקדשוה דאל"כ יצטרכו להחזיר המעות למשלח או שיאמרו אהדרינהו ודבריו תמוהים הרבה דהא כל עיקר מה שאנו מקבלין עדותן הוא שאנו חושדין אותו שלקחו המעות לעצמן וזה עיקר הנגיעה שאנו חושדים אותן ואילו קים לן שלא נהנו מן הכסף אין צד נגיעה כלל ואיך נחשוד אותם שנתנו הכסף לאשה שלא בתורת קדושין עד שיהיה מוכרחים עכשיו לומר שקידשוה דבר זה אין לו שחר:

מיהו אם אומרים הרי אנו מחזירין פרוטה של קדושין לבעל דמסתלקת נגיעותן ומעידין שהם קידשוה י"ל שפיר דהוה עדים שהרי סילקו נגיעותן וא"כ אי אפשר לפוטרה בלא גט לכ"ע דשמא למחר יאמרו שמחזירין המעות ויעידו על הקדושין וצ"ע שהפוסקים לא חילקו בכך. לכן לענ"ד אפשר לומר דלא מהני סילוק בקדושין דלא מהני הודאת בפ"ד א"כ כשמסרו לה הקדושין אין למעשה קיום שהרי אין יכולין להעיד כל זמן שאין מסלקין נגיעותן ואף אם מסלקין נגיעתן אח"כ כיון דסילוק לא מהני רק מדין הודאת בע"ד שהרי מוכרח להודות ע"פ עדים וזה לא מהני בקדושין ולעולם מקרי קדושין בלא עדים כנ"ל לדעת הרשב"א והר"ן. מיהו לדינא פשיטא דמידי ספיקא לא נפקא דהרמב"ם לא חילק בין קדושי כסף לקדושי שטר וכמו שנבאר מה שנראה בדעתו לפענ"ד ועיין בסמוך:

ה שיש בו שוה פרוטה אבל לא מחמירין בזה חומרא דשמואל שמא ש"פ במדי ט"ז ב"ש וכוונתו שנאמר דבשטר שאין בו ש"פ לא יהיה ודאי קדושין כמו בכסף ובאמת הדבר פשוט כיון דטעמא משום נגיעה מחשש ש"פ במקום אחר א"כ לא הוה נוגעין כלל והוה ודאי קדושין:

י ספק מקודשת כתב הב"ש בתוס' ובשאר פוסקים תשמע דקדושין בטילין מן התורה אלא ברמב"ם והסמ"ג משמע דהוה קדושין כיון דאין נוגעין רק מדרבנן ועפ"ז אפשר לפרש הירושלמי כיון שהאמינום תורה כיון דמן התורה אינם נוגעין רק מדרבנן אף בכסף נאמנים מיהו התוס' ופוסקים נראה דס"ל כיון דמ"מ נוגעין הם אין לחוש לעדותן ולא דמי לקידש בפסולי עדות דרבנן לקמן סי' מ"ב ס"ה דהוה ספק קדושין דמ"מ עדים הם מן התורה אבל נוגע אין עדות כלל:

אלא דמ"מ לפמ"ש התוס' ע"ש אין כאן נגיעה אם ישבעו שמסרו לאשה רק שצריך שבועה ומן התורה א"צ שבועה כלל ויש לדמות לפסולי עדות דרבנן ולכאורה גש לדחות לקידש בחמץ דרבנן בסי' כ"ח סכ"א דאף שלא נתן לה כלים מ"מ מקודשת בחמץ דרבנן ושעות דרבנן אמנם שערי תירוצים לא ננעלו וכבר אמרנו כמה ישובים לדברי הרמב"ם:

מיהו י"ל בקדושי אשה הוה עדותן שפיר דיש בכלל דבריהם לומר בפנינו נתקדשה פלונית לפלוני וא"צ לפרש כלל באיזו אופן ויש בכלל דבריהם ואין לומר דהאשה שתצווח כשלא קיבלה קדושין תתבע המשלח דהא כיון שאשה אין חפיצה בקדושין לא תתבע למשלח כלל וא"כ יכולין לומר סתמא בפנינו נתקדשה שהרי האשה לא יהיה לו תביעה על פלוני שאינו חייב לה כלום שפיר מהמנין להו במיגו דאי בעי אמרו ידענו שזו מקודשת לפלוני ולא תועיל הכחשתה ואין לה תביעה על המשלח כדי שיחזור לתבוע העדים וגם המשלח אחר שחפץ בקדושין אין דרכו להקפיד לתבוע כסף קדושין בפרט שאם יתבע יוחשבו העדים כנוגעין א"כ שתיקתו יפה מדיבורו:

ואם אחד הלך עם השליח והעיד עליו שמסר הקדושין שיש לו עד המסייע שפיר י"ל דהוה עדות שאין כאן נגיעה ובחמ"ח מסופק בזה והב"ש כתב דמדברי מהרי"ק משמע דמהני וכ"כ בט"ז ויש להביא ראיה לזה דהתוס' הקשו אתאי לא פריך מב"ה דאמר כולן שלוחין ואין שליח נעשה עד ואתאי פריך מב"ש וי"ל דמב"ה בפשיטות הוה מצינו למימר דטעמיה משום נגיעה דאם יטעון אהדרינהו יתחייב ורב שילא לא קאמר רק שליח אחד נעשה עד כיון דעד אחד מסייע וס"ל לב"ה דכולן שלוחין והמעות באחריות כולן לכן אין כאן עדות לכן פריך מב"ש א' שליח וב' עדים דמשמע אף דהמעות נמסר לכולם מ"מ הוו עדים והא נוגעין הם ולהכי פריך שפיר:

ובזה ניחא הלשון בש"ס דבי ר' שילא אמרי שליח נעשה עד והלכתא שליח נעשה עד והוא שפת יתר וה"ל למימר והלכתא כדבי ר' שילא ולפ"ז אפשר דלהורות נתן דרב שילא בזמנו לא היה היסת א"כ אפי' בכסף שלית נ"ע וא"כ אפי' אומר הלכתא כרב שילא לא מוכח רק בזמן רב שילא דעדיין לא נתקנה היסת אבל לבתר דתיקון היסת הוה נוגעין והוה ס"ד דאין הלכה כוותיה רק בשטר אבל בכסף לבתר דתיקון היסת אזדא ליה מיגו דידהו ולזה חזר הש"ס ושנה והלכתא שליח נעשה עד דייקא דשליח אחד אפי' אנן פסקינן דנעשה עד לענין קדושין כיון דהשני מסייעו:

ז א"צ עדים במינוי השליח כו' זהו דעת הרמב"ם פ"ג מאישות דין ט"ו שא"צ עדים במינוי השליחות כמו שליח הגט והקשה בלח"מ שם ממ"ש הרמב"ם פ"ט מגירושין דין ל"ב בנתן לשליח גט בלא עדים היא ספק מגורשת כיון שאין הגט חתום בידו וכתב ה"ה אפילו הודה הבעל הוה ספק הרי דהרמב"ם גופיה מחלק בין הגט חתום ביד השליח. ולכאורה היה נראה לתרץ דכאן אמרינן כיון שהדין שא"צ עדים דאם הודו נמי סגי דמסתמא כך הוא אמיתת הדבר דהא אפי' עשאו שליח בעדים א"א שיהיה בירור דשמא ביטל השליחות וע"כ לא חיישינן לשינוי דעתא לכן אהני נמי הודאתו עכשיו דגלוי מילתא בעלמא הוא כיון דעכשיו מתרצה אמרינן מסתמא גם מעיקרא היה בחזקת רצון זה ובאחת הוא שלוחו ולא חיישינן לשינוי דעתא ממאי דמעיקרא לכן אמרינן עיקר הדין שא"צ עדים אבל בהך דהלכות גירושין אין לנו ראיה שלא נשתנה רצונו בסתם מתה שעכשיו הוא רוצה מסתמא כך הי' רצונו מתחלה ועביד כדין דאילו היה רצונו לגרש כדין איך סמך עצמו שאח"כ יצטרך בירור ע"פ הודאתו טפי ה"ל לעשות בחתימת עדים כהוגן שהרי אין הדבר מתברר עצמו שאפשר שתנשא האשה במקומה ואין הענין מתברר מעצמו שתהיה הודאתו עליו אבל בקדושין הדבר מתברר מעצמו כשיקדשנה ע"כ או יודה או יכפור כשתאמר מקודשת אני לך ולא סגי בלא בירור זה א"כ א"צ עדים אפילו לכתחלה שהודאתו מתבררת מיד לקרב או לרחק לכן לא הוה רק גילוי מילתא בעלמא כיון דעכשיו הוא רוצה מסתמא מעיקרא נמי רצה וכיון שרצה מסתמא עשאו שליח:

ועוד י"ל דבגירושין שהיא בחזקת אשת איש לא סגי בלא עדים או גט חתום דהוה כעדים אבל כאן אע"ג דהיא בחזקת פנויה מ"מ היא שמקבלת הקדושין מן השליח הרי האמינתו ומהימן לה כבי תרי א"כ יכולה היא להאסר על ידו א"כ כבר איתרע חזקת פנויה דידה ואין לומר דמאי מהני איסור שלה הא אפי' הודאתה לא מהני במקדש בלא עדים משום דאיכא חובה לאחריני כדאיתא בגמרא דס"ד. נראה דהתם כשאמרה שנתקדשה אמרה על החוב שכבר נעשה ולזה בעינן עדים ולא מהני הודאתה ולאו כלום היא אפי' לגבי נפשה דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין אפי' שניהם מודים כדלקמן סי' מ"ב אבל כאן כשמאמינה על השליחות עדיין לא היה החוב לקרובים ועכשיו הוא שעושה החוב בקדושין בעדים לא שייך בהודאת השליחות חובה לאחריני שהרי בשעה שעושית החוב בירה לעשותה שהרי תוכל להתקדש אז ותעשה החוב ואף שאין זו התקדש מזומן לפניה אין לחלק בזה כשבידה לעשות החוב א"כ ל"ש כאן חזקת פנויה שהיא מרצונה מוציא עצמה מחזקת פנויה ובידה לאפקועי חזקת פנויה כשתתקדש לכן א"צ כאן עדים משא"כ התם לא סגי בלא עדים לאפקועי חזקת אשת איש:

וארוח לן בזה תה שתמה הר"ן על הרמב"ם למה בשליחות שלה צריכה עדים טפי משליחות שלו ולפ"ז לק"מ דכיון דשליחות שלה בא השליח לאפקועה מחזקת פנויה א"כ בשעה שמקדש מוציאה מחזקת פנויה אמרינן דאין השליחות מועיל בלא עדים דאם אינו שליח אין יכול להפקיע ממנה חזקת פנויה משא"כ כשמתקרשת בעצמה הרי עכ"פ חזקת פנוי' מופקעת ע"י עצמה שזו בידה לעשות ולק"מ:

ויש לעשות סמוכין לדברי הרמב"ם מן הש"ס דף מ"ג דפריך אהא דשליח נעשה עד מהך דאמר לשלשה א' שליח וב' עדים כו' וקשה מאי קושי' הא רב שילא יהיב טעמא כיון דשלוחו כמותו ר"ל כגופי' א"כ נימא דע"כ לא פליג רב דשליח נעשה עד היינו כשנעשה שליח בעדי' יוכל להיו' עד על הקדושין דבכה"ג אמרינן דנעשה עד שהרי אינו מעיד על עצמו אבל אם בא להעיר על עצמו שנעשה שליח צריך באמת עדים שהרי תעיד על עצמו ממש א"ו כדברי הרמב"ם דעל השליחות א"צ עדות כלל אם מודה לכן לא מוקי בהכי ולפי האמת לא מפלגינן בכך דאפי' על השליחות נאמן אפי' כופר אם יש שני שלוחים ועיין בסמוך:

ח ולא מיקרי הודה כו' מתוך דברי הרב שהכניס דברי הריב"ש על דברי המחבר שהוא דעת הרמב"ם משמע דלאידך דיעה דבעי עדים פשיטא דהודאתה לא תהני שאי אפשר שיהיה בלא עדים כמו קדושין בלא עדים. וצ"ע לפ"ז איך לא זכר דברי הריב"ש שם דלשיטת הראב"ד והר"ן רבו הסכים עמו לא תהני הודאה כלל על השליחות דהא זכר דעת הראב"ד דהודאה בפני א' לא מהני וכ"ש שלא היה לו להזכיר דעת הראב"ד והר"ן שהודאה לא מהני לכן נלענ"ד דפשיטא ליה להריב"ש דהא דלא מהני הודאה לדעת הראב"ד היינו אחר הקדושין לא תהני ההודאה אבל אם הודה קודם קדושין אהני שפיר הודאתו דפ"י הודאה זו שבפני עדים נעשה שליח אפי' לדעת ראב"ד כיון שהודה קודם קדושין שפיר הוה שליח בהודאה זו דהוה כאלו עכשיו עשאו שליח כנ"ל בדעת הריב"ש ונ"מ בשליחות האשה אפי' לדברי הרמב"ם אם הודית האשה בפני עדים שעשאה שליח לקבלת הקדושין א"צ עדים כיון שהודית קודם שקיבל הקדושין נעשה שלוחה:

ומה שפקפק בחמ"ח דאפי' בדרך שיחה ראוי שיועיל דלא שייך משטה ולא שלא להשביע אין זו מוכרח דאיכא למימר דדוקא בממון היה צריך שיהיה אמתלא שאין דרכו ש"א לחייב עצמו בחנם שהרי חבירו יתבענו אבל בדברים שבינו לבין עצתו בשעת הודאה אפי' בלא טעה אפשר יוכל לומר ששקר ענה ומילי דכדי דהא אפי' בענין איסור והיתר וטומאה וטהרה שע"א נאמן איתא בתוספתא ומייתי לה הר"ן בתשובה סי' ל"ג וסי' מ"ז בטומאות וטהרות עד שלא נחקר עדותו בב"ד יכול לומר מבודה הייתי א"כ אפשר לומר גם כאן כיון שלא הודה הודה בב"ד יכול לומר ששקר דיבר אפי' בלא שום אמתלא בפרט דבשעה שהודה לא חייב עצמו בכלום שהרי יוכל לבטל השליחות: אם ירצה א"כ י"ל הי ניהי מילי דבדיאי ואין לסמוך עליהם בלי אתם עידי וצ"ע:

ויש לעשות עוד סמוכין לדברי הרמב"ם מהא דפריך בקדושין דף מ"ג אמ"ד אין שליח נעשה עד אילימא משום דלא אמר ה"ל עד אלא מעתה קידש אשה בפני ב' ולא אחר אתם עדים ה"נ דלא הוה קדושין וקשה אמאי דילג להקשות מקדושין על השליחות כיון דגם השליחות צריך עדים ולא הקשה על השליחות עצמו והכי ה"ל למימר אלא מעתה השליחות עצמו שצריך עדים ה"נ דאי לא אמר אתם עדי לא הוה שליח אלא וראי השליחות לאו מילתא דפסיקא שיהיה בעדים:

וכן נ"ל להוכיח עוד ביתר שאת מהא גופיה דפריך אילימא משום דלא אמר הוי לי עד אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר אתם עדי ה"נ דלא הוה קדושין ויש לתמוה דמשמע אי הוה מצינן למימר דבלא אמר אתם עדי לא הוה קדושין הוי ניחא דאין שליח נעשה עד הוא משום דלא אמר הוי לי עד ותימא דא"כ איך שייך אין שליח נעשה עד דאי לא אמר הוי לי עד אפי' עד דעלמא לא הוה עד ואי אמר הוי לי עד שליח נמי הוה עד וא"כ אין חילוק בין שליח לעד דעלמא אלא ודאי כדעת הרמב"ם דסתם שליח הוא בלא עדים רק בינו לבין עצמו ועל השליחות נאמן בלא עדים אם אינו מכחישו והטעם כמ"ש הרא"ש דלא שייך לומר אין דבר שבערוה פחות משנים רק בגמר הדבר שאוסרה וא"כ לענין עדות קדושין י"ל דלא מהני אפי' אמר שאמר לו הוי לי עד הרי אין עדים בדבר ולא נעשה עד קדושין כלל משא"כ היכא דאיכא עדים ברורים לפנינו לקדושין רק על השליחות שפיר י"ל דלא צריך אתם עדי דהא א"צ עדים לשליחות כלל:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה עוד בקושית הש"ס אי משום דלא אמר הוי לי עד אלא מעתה קידש אשה בפני ב' ולא אמר אתם עדי ה"נ דלא הוה קדושין ופרש"י ותוס' דהתם פשיטא דהוה קדושין וקשה לפ"ז ליקשי בפשיטות ולמה מייתי מקידש אשה בפני ב' טפי אהא דקשי' מגופיה למה יצטרך אתם עדי אלא נראה דודאי כיון דמ"ד שלית נעשה עד פשיטא לן דבלא אתם עדי ה"ל עד דהא א"צ עדים כלל וא"כ אם נימא דאידך מ"ד ס"ל דבעי בקדושין אתם עדי אדמפלגי בשליח ליפלוגי בקדושין אי בריך אתם עדי אלא ודאי בקדושין כ"ע מודו דאין צריך אתם עדי וא"כ גם השליח לא ימנע מהיות עד אפי' בלא אתם עדי ודברי הרמב"ם מוכרחים ועמ"ש בספר גט מקושר ריש סדר גט שני:

ט וי"א דאף בשליחו' האש' כו' עב"ש הביא דברי הרא"ש דמחלק בשליחות קדושין שבא לאסור ולכאורה יש לחלק בין קדושין לגירושין דודאי י"ל על השליח חזקה אין אדם חוטא ולא לו א"כ למה ניחוש שמשקר אלא דע"א אינו נאמן ע"כ לומר דכיון דאין לו נאמנות חיישינן שיעיד בשביל איזו הנאה ונגיעה או ששכרו מי שחפץ בדבר כיון שאין לו נאמנות מן התורה לענין זה א"כ לענין קדושין אין לחוש ששכרתו האשה דתה תועיל בזה הרי אם לא יודה המשלח לא תתקדש לו ועל המשלח אין חשש כיון שחפץ באמת יוכל לעשותו שליח והאשה ג"כ לא תשכירנו שהרי אם לא יודה לא יועיל שליחותו משא"כ לענין גט שהאשה חפיצה להתגרש וע"א אין לו נאמנות מן התורה יש לחוש שמא שכרתו וכדומה לכן אפי' אם הגט בידו ס"ל להרא"ש דצריך לעשותו בעדים והא דנאמן כשהגט בידו על השליחות היינו משום דמסתמא נמסר לו בעדים ומהימן ע"ז דמעיקרא מידק דייק כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה בפני ב' או בפני ג' כדאיתא ריש גיטין וכ"ש בשליחות קדושין דמילתא דעבידא לגלוי' הוא:

אלא דקשה אם נימא דשליח קדושין וגירושין צריך עדים א"כ מאי פריך בריש פ"ב דקדושין ל"ל קרא בתרומה נילף מגירושין הא י"ל אי מגירושין ה"א דבעינן דוקא עדים כמו בגירושין וקדושין וצ"ל דפשיטא לן דבתרומה א"צ עדים דלגבי נפשיה כעדים הוא שהרי יודע אמיתת הדבר לגבי דידיה ה"ל כעדים משא"כ בקדושין דאיכא חובה לאחריני ולא מהני בלא עדים ממילא נשמע שפיר מסברא:

י ובא אחר וקידשה צריכה גט לפמ"ש לעיל סי' י"ו בב"ש בשם הרמב"ן דאפי' שלא בפניו שייך אינה מעיזה א"כ אפשר בקדושין ברורים צריכה גט דשמא גירשה הראשון וכאן ע"כ איירי שלא בפניו וכדעת הפוסקים דשלא בפניו אינו שייך אינה מעיזה וכתב החמ"ח הטעם הואיל והיא בעצמה אינה יודעת שנעשה שליח והב"ש השיג עליו דאפי' נעשה שליח בעדים תופסין קדושין של אחר כיון דליכא עדים על הקדושין וקשה לי א"כ איך כתב הרמב"ם שא"צ עדים במינוי השליחות אלא בהודו די וקשה הא אתי מיניה חורבא שאם אין עדים שמא תקבל קדושין מאחר א"כ תהיה צריכה גט משני כיון שאין עדים והודאת המשלח לא תועיל נגד האחר כי היכא דבאיכא עדים שנעשה שליח והאשה מודית שנתקדשה לא מהני לאפקועי קדושי אחר א"כ גם הודאת הבעל לא תועיל לאפקועי קדושין של אחר דהא אפי' בשליח די"ל חזקה לשליח עושה שליחותו לא מהני לאפקועי קדושי אפר כ"ש באין עדים שנעשה שליח דליכא חזקה שנעשה שליח א"כ מה תועיל הודאתן אם למחר תקבל קדושין מאחר ועוד דאם כבר אמר השליח שקידשה ועשה שליחותו למה לא והיה נאמן כיון דבידו לקדשה מה לו לשקר ועיין לקמן סי' קנ"ו דאפי' ודאי יש לו אחים נאמן במה לו לשקר ואפי' לאידך דיעה י"ל היינו דוקא בהך מיגו שיתן לה גט אבל בהך שבידו לעשות אותו דבר עצמו שאומר נראה דלכ"ע כעדים דמי הא רב ס"ל אפי' בהך שיכול ליתן לה גט כעדים דמי כדאיתא בקדושין דף ס"ד אף שיש כמה טעמים ואמתלאות שאין רוצה ליתן גט אבל בכה"ג שאומר שקידשה ואין הערים בפנינו ודאי בידו הוא ושניהם טוענין ברי ועוד דהא האב נאמן לומר קדשתי את בתי ומבואר לקמן סי' ל"ו ס"כ דאם א' אמר אני קדשתיה נאמן וא"צ לקדש שנית וכתב הר"ן הטעם דל"ש אין דבר שבערוה פחות מב' כיון שאינה מוציאה מחזקתה ומשמע ודאי ע"פ דיבורו של אב נעשית מקודשת גמורה ועיין תוס' ישינים כתובות דף כ"ב שהקשו ל"ל קרא דיכול לאסור בתו הא בידו לקדשה ותירצו שאין בידו כ"כ א"כ בשניהם מודים השליח והאשה שקידשה אף שאין העדים בפנינו למה לא יהיה נאמנים:

וברמב"ם פי"ב דין ה' בבעל אומר גרשתי את אשתי כתב הטעם שמא יתכוין לקלקלה ולקמן ר"ס קנ"ב כתב הב"ש דטעמא דאינו נאמן משום דכל דמגרש יש לו קול ומשמע דבאין ריעותא ודאג נאמן אפי' לאפקועי מחזקת אשת איש במיגו דבידו לגרשה א"כ כ"ש כשהשליח והאשה מודים שקידשה שנאמנים הואיל ובידו לקדש עצמה שלא יהיה קדושין של אחר תופסין בה אחר כך. ואפשר לומר דכיון דלקמן ס"ס מ"ז מבואר דאם אמרה נתקדשתי ונתנה אמתלא לדבריה אינה מקודשת ובלא נתנה הוה ספק קדושין א"כ י"ל גם כאן אף דבידה להתקדש אז מ"מ לא מהני הודאתה שיהיה קדושין ברורין דשמא תתן אמתלא לדבריה ולפ"ז אפי' שניהם מודים שקידשה לעולם הוה ספק קדושין דכיון דיכולה לחזור ע"י אמתלא ובהכי ניחא מ"ש הב"ש דבאיש ואשתו שהיה בחזקת שהוא בעלה לא תפסי קדושין של אחר דשם כיון שהוחזקו שהיה דרין כדרך איש ואשתו כבר כתבו דעל מעשה לא מהני אמתלא כמו בהוחזקה נדה בשכינותיה דבעלה חייב עליה משום נדה כמ"ש הפוסקים עמ"ש ביו"ד סס"א ובהלכת נדה סי' קפ"ד ואם אמרה נתקדשתי לפלוני אפי' פלוני מודה אפשר דמהני אמתלא עיין לקמן ס"ס מ"ז די"א בנתקדשתי לפלוני לא תהני אמתלא וצ"ע:

יא וי"א דאינה מקודשת וכן נראה עיקר האחרונים שדו נרגא בהכרעת רמ"א ולענ"ד דברי רמ"א נכונים דהא השליח ה"ל ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא ואי משום שקיבלה ממנו הקדושין כיון שהיא טעתה וסברה שאמת אומר האמינתו ועוד נראה דהוי קדושי טעות שמסתמא לא נתקדשה ע"ד שיכפור המשלח דמה לה ליכנס בזה אטו בע"כ תנשא לו ומסתמא ע"ד כן קיבלה קדושין לפי שהאמינתו לשליח ולא אם יכפור המשלח דמה לה ליכנס בקדושי ספק בפרט דכמה פוסקים ס"ל דבעינן עדים דוקא לשליחות והרמב"ם והמחבר כתבו שהשליח והמשלח מודים בדבר משמע באינם מודים אפי' קדושי ספק לא הוה:

יב יש מי שאומר כו' אלא שגילה דעתו כן דייק הרא"ש מלישנא דש"ס דף מ"ה דקאמר ודילמא ארצוי' ארצי קמיה תשמע בגילה דעתו שחפץ בפלונית נעשה שליח וכתב דלא מסתבר לחלק בין אביו לאחר כיון דזכי' מטעם שליחות וקשה לי לפ"ז הא דאיתא בנזיר דף י"ב באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים שבעולם ומותר באשה שאין לה קרובות ואף ע"פ שעכשיו נתגרשה כיון דבשעת שליחות לא היה הראויות להתקדש לו לא משוי שליח במידי דליתי קמיה ומבואר לקמן סעיף י"א. וקשה כיון שזה מינהו לשליח בכל נשים שיקדשם לו א"כ אפי' היתה אשת איש בשעת השליחות ולא חל אז השליחות מ"מ אחר שתתגרש יועיל מטעם זכי' של עכשיו שיועיל ג"כ מטעם שליחות דלא גרע מה שמינוהו שליח בפירוש מארצוי' קמיה ולא עשאו שליח כלל וא"כ יאסור אף בזו. וצריך לחלק דדוקא בארצי' בפירוש לאשה פלונית אבל בסתם לא אמרינן ובזה מיושב מה שהקשו התוס' מחלה איך נעשה שליח להפריש חלה עד שלא נילוש ולפ"ז י"ל כיון דשם נעשה שליח על דבר פרטיי לא גרע מארצוי' קמיה וא"ש:

ומ"מ צ"ע לומר דבכה"ג הוה שליחות דהא בירושלמי פ"ק דגיטין הרי שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה ואף ע"ג דשליחות קבלה מהני ע"כ כיון שלא עשאה שליח בפירוש אמרינן שמא חזרה משא"כ בעשאתו שליח בפירוש אם חזרה ה"ל להודיע ולבטל השליחות וא"כ כאן נמי אפי' היה מרובה אז כיון שלא עשאו שלית בפירוש י"ל שמא חזר בו ומצא טובה ממנה ואפי' נימא כדברי הרא"ש אינו מוכח רק באביו שאינו חצוף לשווי' שליח י"ל שלכך לא אמר לז בפירוש שיעשה שליח אבל באמר אם איתא דרוצה שיהיה שליח הקצר קצרה ידו לומר בפירוש היה שלוחי לכן כל שלא אמר לו בפירוש אינו סומך עליו שיהיה שלוחו:

ותו איכא למידק בסברת הרא"ש דהא בפרק אין בין המודר דף ל"ו מיבעי' לן בתורם משלו על של חבירו אם צריך דעת בעלים מי אמרינן כיון דזכות הוא לו מצי תרום או דילמא מצוה דידיה הוא וניחא ליה למיעבדה וא"כ גם כאן ניהי דגילה דעתו שחפץ בה דילמא ניחא ליה לקדש בעצמו ואף דשם פסקינן דתרומתו תרומה כבר תמה הב"י סי' של"א ע"ו דבעיא דלא איפשטא הוא. מיהו לפמ"ש אפשר לתרץ דמשמע ליה מהא דקאמר דילמא ארצוי' ארצי שחפץ בפלוני ומשמע דהוה קדושין בכה"ג וקשה אכתי מנ"ל שחפץ שיקדשנה דילמא רוצה לעשות המצוה בעצמו אע"כ ס"ל לסתמא דש"ס דמידי דזכות הוא לו שפיר זכין לו ולא אמרינן הך סברא שניחא ליה לעשות המצוה בעצמו ושפיר איפשטא בעיין:

מ"מ קשה באינו מכירה דאיסורא נמי איכא לקדש עד שיראנה וא"כ מנ"ל שחפץ שיקדשנה בטרם שיראנה וניהי דאם שוי' שליח בפירוש ולא משגיח בהך איסורא אין השליחות בטל מ"מ איך נימא מסתמא מכח גילוי דעת שלו שחפץ בפלונית שחפץ שיקדשנה לו בלא ראיה וע"ו אין להרא"ש ראיה דשם י"ל במכירה דליכא איסורא עכ"פ אבל במכירה אין לנו לומר שחפץ לקדש באיסורא ועוד לפי גירסת הרי"ף דגריס דילמא ארצוי' ארצי קמיה ושתק לא ידעתי איך יתיישב פירוש הרא"ש ומפרש"י נראה באמת דלא גרס שתיק אבל לגירסת רי"ף דגרם ושתיק קשה לכוון פירוש הרא"ש אף שהועתק ברא"ש ושתק וצ"ל דמפרש ארצוי' ארצי קמי' שחפץ בפלונית ושתק מלעשותו בפירוש שליח משום כיסופא ואם מפרש הרא"ש כן א"כ בקל יש לחלק בין אביו לאחר דלא ה"ל למישתק אם רצונו שיהיה שלוחו גם הרמב"ן שמביאו הרא"ש משמע דפשיטא ליה דלא סגי בלא שליחות לכן צ"ע טובי:

יג וא"ל לשדכה לו אמת שכ"כ ברא"ש ג"כ שממנו מקור דין זה וצ"ע דלפי תוצאות דין זה מהא דאמרינן דילמא ארצוי' ארצי דהיינו שהבן הרצה בפני האב א"כ משמע אע"ג דלא א"ל לאב לשדכה לו דהא אמרינן דלא חציף איניש למשוי' לאבוהו שליח א"כ לא חציף לומר שאבי' שדכה לו דהיינו שליחו'.

ואפשר דהך ואמר לשדכה לו אשדכן קאי שזה גילה דעתו שחפץ בפלונית ואביו אמר לשדכה לו אלא דברא"ש כתב דארצוי' ארצי קמיה אבל קאי ואי מיירי שאביו נתרצה בפירוש אינו מוכח דלשדכה לו לחוד נתרצה דשמא בפירוש אמר שיהיה שלוחו לקדשה שהרי אינו מבואר מה שהשיב לו אביו כיון דארצוי' ארצי קמיה אבן קאי לפירוש הרא"ש וצ"ע:

יד יש מי שאומר כו' ה"ז מקודשת מהרש"ל והב"ח תמהו מנ"ל דהוה קדושי ודאי דבגמרא לא אמרינן דילמא ארצוי' ארצי קמיה ושתק ואין לומר רק דהוה חששא וספק. ואפשר לומר דמוכת דהוה קדושי ודאי לפ"מ שנסתפק במש"ל בעשה שליח לקדש וקידש קדושי ספק די"ל דהוה עיוות בשליחות דלא ניחא ליה בקדושי ספק וא"כ י"ל אי אמרינן דהך דשתק הוה ספק שמא הוסכם לשליח או לא א"כ אין לו לאב לקדש כלל ליכנס לספיקא א"כ לא הוה פריך הש"ס מידי אלא ודאי קדושי ודאי חשיב להו והא דאמרינן אי לא ניחא ליה לא כסיף למימר לא בעינא להך איתתא אלא דכסיף לומר שיהיה אביו שליח מיהו לפ"ז לא א"ש למה באינש אחרינא הוה ספק מקודשת נימא דלא הי' לו לקדש קדושי ספק מיהו נראה דלא קשי' דאנן מספקינן שמא הם קדושי ודאי ולא מצינן לבטל הקדושין מסברתינו משום דמספקא לן בדינא שמא הוה ודאי קדושין אבל בגמרא אי נפרש הספק על שמא נתרצה י"ל דהוה עיוות בשליחות ודוק בזה:

עוד אפשר לומר דרמ"ה מריה דהאי דינא ס"ל דשליח קדושין צריך עדים וא"כ קשה מאי פריך בש"ס דילמא שליח שוי' או ארצוי' ארצי קמיה הא ליכא סהדי קמן ואין לומר דניחוש שמא יש עדים דהא אפי' בקול ממש בעינן דוקא קלא דאתחזק בבי דינא ודשמעי תרי מתרי כדלקמן סי' מ"ו א"כ ע"כ לא חיישינן לעדים כל שאינם בפנינו וקול עצמו ג"כ בתר נשואין לא חיישינן ליה וע"כ לומר דחששא דרבנן בעלמא הוא שאין דרך האב לקדש מבלי גילוי דפת מבנו ועלי' רמיא להשיאו אשה כמ"ש במרדכי והשתא אי לא משכחת לה שיהיה שלוחו בודאי א"כ ליכא למימר שאין דרך האב לקדש דכיון דלא משכחת שיהיה שלוחו בבירור למה יכניסנו לספק א"כ אין לחוש כלל כיון שאין עדים בפנינו אע"כ בארצוי' קמיה הוה קדושי ודאי ולפ"ז לדיעה קמייתא כדלעיל ס"ג אין קדושי ודאי אפי' ארציה קתיה ושתק: ובריש פרק האומר גבי רבין חסידא בתוס' ריש דף נ"ט משמע נמי דהוה קדושי ודאי:

אמנם נלענ"ד עיקר דרמ"ה ס"ל כפירוש הרמב"ן דארצוי' ארצי אאב קאי והשתא לפי הגירסא דגרס דילמא ארצוי' ארצי קמיה ושתיק מוכח דהוה קדושי ודאי דאי נימא בשתיק אינו אלא ספק א"כ ה"ל למימר טפי דילמא ארצוי' ארצי קמיה בזה האופן אני רוצה לקדש לך אשה זאת אחור הן או לאו דבכה"ג לא שייך כלל לא חציף דע"כ צריך להשיב לו הן או לאו וכי משום כיסופא ישיב לאו שהוא כהן והכי ה"ל למימר דילמא ארצוי' ארצי קמיה ואמר הן אע"כ קים ליה להש"ס דאפי' בשתק הוה שלוחו ודאי ונקט לפי האמת א"כ דברי רמ"ה מוכרחים לפירוש הרמב"ן ולפירוש הרא"ש ודאי לא מוכח שיהיה קדושי ודאי התוס' נראה דס"ל כפירוש הרמב"ן לכן כתבו אפי' בשתק מיהו לדידן יש לפרש עובדא דרבין חסידא שאמר הבן הן אחר שאביו צוה שישיב לו ואין ראיה מן הש"ס כנ"ל ברור בדעת רמ"ה: מיהו נ"ל בלא"ה בעובדא דרבין חסידא יש לדייק דקאמר לא יהבי' נהילי' וה"ל לומר לא נתרצית לבנו לכן י"ל דבלא"ה מסתמא לא קידש לבנו בלא שידוכין ע"כ כבר נתרצית האשה להתקדש לבנו להכי קאמר לא יהבוה שבני משפחתו עיכבו על ידה שלא תתקדש לבנו וכיון דמיירי שכבר נתרצו שניהם שישלח לקדשה ע"י שליח בזה י"ל אם אבי' אומר אני אהיה השליח דשפיר מתקדשת שכן היה המדובר ביניהם ע"י מי שישלח תתקדש אבל בעדיין לא גילה הבן דעתו רק אביו אמר לו שרובה לקדשה ושתק אפשר שאינו מוכרח שיהיה גילוי דעת מן הבן:

טו והעבד הקשה הב"ש דלקמן סי' קמ"א סעיף ל"א הביא דיעה דבעבד הוה ספק גט ולענ"ד נראה ליישב דמשמע דיוקא דמתני' דנקט האיש מקדש בו ובשלוחו ובאשה נקט נמי בה ובשלוחה א"כ משמע דכמו דבאשה שלוחה לאו עבד דלקבלה ודאי פסול א"כ משמע דשליח האיש דומיא דשליח האשה דכל שפסול לשליחות האשה פסול לשליחות האיש אף דלהבאת הגט עבד כשר נראה דיש לחלק דהא בלא"ה הקשה הרשב"א אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה איך נותן הגט בע"כ ותירץ דכאן אינו אלא פוטר עצמו מחיוב שלו עמ"ש בספר גט מקושר דף ס"ז וא"כ י"ל כיון דהרמב"ן מחלק דלקבלה אינו שליח דכיון שהגיע גט לידו מגורשת והוא אין לו יד א"כ י"ל דהכל תליא בקנין דשם צריך לקנות גוף האשה שקונ' עצמה ע"י גט והוא אין לו יד לקנו' לכן לא מהני ומה"ט נמי בקדושין הרי הבעל קונה האשה והעבד אין לו יד בקנין זה שאין שייך בקנין קדושין נמצא שלא יוכל לקנות האשה בשביל האדון אבל בשליחות הגט אינו קונה כלום והאשה קונה את עצמה א"כ שליחות קדושין שהוא לקנות האשה דמי לשליח קבלה לכן י"ל לכ"ע לא מהני: (טז) וי"א דשליח ראשון כו' אם מוסר לו וכו' אין עושה שליח צ"ע כיון דהבעל עצמו יוכל לעשות שליח א"כ לפמ"ש בסעיף ד' היכא דארצוי' ארצי קמיה אפי' בלא מינוי שליחות מקודשת ופרש"י בקדושין דף מ"ה דממילא נעשה לו שליח דזכין לאדם שלא בפניו א"כ כיון דאי לאו מילי שפיר הוה מצי לעשות שליח אלמא דאין לבעל קפידא בהכי א"כ אפי' לא מסר לו הכסף והשני מקדשה מ"מ יועיל מטעם זכיה דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ הוה כאלו עשה הבעל עצמו שליח לשני ולמה לא יועיל מטעם זכות שנעשה לו שליח מאליו:

ובאמת לפענ"ד פירוש מילי לא ממסרן לשליח לא מצינו רק בהא דגיטין דף כ"ט באמר לשנים כתבו גט כתבו בעצמו ולא אמרו לאחרים ומפרש רבא הטעם דמילי לא ממסרן לשליח ונראה לענ"ד פירושו דדוקא שם שאינם שלוחין על גוף המעשה רק לכתוב וכשיאמרו לאחרים נקרא מילי שהרי בכתיבה אין שום כח הקנאה שאינו רק הכנה לגירושין דכל כמה דלא אתי ליד האשה אינו אלא דיבור בעלמא לכן אינם יכולין לעשות שליח אחר על הכתיבה אבל על גוף הגירושין לא מיקרא מילי דהכא שמסר לו לשליח ראשון שיגרש יוכל למסור לשליח שני מאחר שהוא גוף להקנאה והמעשה ובהכי ניחא דקשה דניהי דמוסר לו הגט מ"מ האמירה שצריך שיאמר הרי את מגורשת ה"ל מילי אלא ודאי כדפרישית דלא חשיב מילי מה שהוא גוף ההקנאה שהוא עומד במקום הבעל וא"כ ממילא גם בקדושין בכל גוני נעשה שלית כנ"ל ברור אלא דרש"י פ' שם דגט דאית בי' מששא חוזר ונמסר משמע דלא ס"ל הפירוש שכתבתי: ולכאורה קשה איך יליף בגמרא ושלח שעושה שליח א"כ מנ"ל שיוכל לעשות שליח על הכתיבה דילמא דוקא על הגט שכבר נכתב עושה שליח דלא ה"ל מילי אבל לעשות שליח לכתיבה מנ"ל ואי נימא דמשמע ושילח שעושה שליח על הכתיבה ג""כ א"כ גם למילי נימא דריבה הכתוב דשליח עושה שליח דומיא דשליח ראשון וצ"ל דהא פשיטא לן דזה שבא מכח הבעל שפיר ה"ל במקומו אפי' למילי ששליחו ש"א כמותו אבל למסור לשליח לא אלים שאין כח השליח רק במילי והיינו דדייק לומר מילי לא ממסרן לשליח אבל לגבי בעל עצמו אין חילוק בין מילי למסר לו הגט ולפ"ז ושלח איירי בחסר לו הגט או די"ל דיליף משליחות דידה שעושית שליח לקבלה ואינה מוסרת לו רק מילי לכן גם הוא יוכל לעשות שלית על תילי. מיהו למאי דפרישית דלגבי קנין לא שייך מילי א"כ אפשר דשליחות דידה לקנות עצמה לא מקרי מילי וניחא בזה טפי דשליח עושה שליח גם על האשה קאי כדמשמע פשטא דשליח עושה שליח משמע אפי' אשליח דידה לכן צ"ל כמ"ש דליכא נ"מ רק לממסר לשליח אלא דלקמן סי' קמ"א סמ"ג פסק דשליח קבלה אין יכול לעשות שליח ובודאי בטלה דעתו מ"מ צ"ע לפענ"ד ושומעין להחמיר ולא להקל:

גם בשליח קבלה יש לדקדק דכיון שגילתה דעתה שחפיצה להתגרש א"כ יועיל השליח שני מטעם זכות דזכין לאדם שלא: בפניו והוה כמו. שליח דידה לכן צ"ע ועיין בס"ק הסמוך ועיין לקמן סי' ק"מ ס"ה בהג"ה וב"ש שם: אם מוסר לו הקדושין צ"ע לפענ"ד דא"כ בגט דאמרינן לא יאמרו לאחרים ויכתבו ומפרשינן משום מילי ה"נ נימא שאם מסר להם דיו וקלף שלו שיוכלו למסור לאחרים לכתוב והא ודאי ליתא ולא חילק שום פוסק בכך לכן לפענ"ד הדבר ברור כדפרישית בתשובה שנדפסת זה שנים בדעת תוס' רי"ד וש"ג דלא דמי הכסף לגט שיש בו כח הכריתות אבל הכסף כל הכספים שוין ואין בהם כח קדושין מעצמותן ע"ש וצ"ע:

יז וי"א דבכל ענין כו'. זה דעת הקדוש מפרוש שהביא המרדכי ר"פ האיש מקדש משום שאין המעשה נגמר שאין יכול לקדשה בע"כ והב"ח הקשה עליו כיון דילפינן כולה מילתא מהיקשא דויצאה והיתה בם שעו"ש יש ללמוד ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא אפי' בבעל עצמו היכא דהוה מילי לא ממסרן לשליח וכן דעת הפוסקים דשליח קבלה אינו עושה שליח דה"ל מילי אף דמרבינן מגופא דקרא משילחה שהיא עושה שליח מ"מ לענין שליח עושה שליח לא מרבינן רק לגבי דידיה ולא לגבי דידה א"כ שליחות דידה בקדושין וגירושין שוה שאין שליח עושה שליח הן בקדושין הן בגירושין: אלא דקשי' לי על דעת הקדוש דבגיטין דף ט דחשיב דברים ששוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים ופריך והאיכא ומשני מילתא דאיתא בקדושין לא קתני ופריך משליחות ומשני בשליחות בע"כ דבגירושין איתא ובקדושין ליתה וקשה ליחשב נמי שליח עושה שליח דבקדושין ליתה ובגיטי נשים ושיחרור עבדים איתא דשיחרור נמי בע"כ ושפיר שעו"ש בשלמא להני דס"ל דבשטר קדושין נמי שע"ש שפיר י"ל דאיתא בקדושין דומיא דגירושין בשטר אבל לדעת הקדוש דאפי' בשטר ליתה קשי' ליתני שע"ש דבקדושין ליתה לגמרי ועמ"ש בק"א בספרי גט מקושר ולעיל סי' ל"ב:

מיהו לישנא דמתני' א"ש טפי דבו ובשלוחו א"ש כמו בה ובשלוחה דממעט שליח שלוחה דלגבי דידה הוה תילי לדעת כל הפוסקים. ואפשר ליישב בזה מה שדייקו התוס' ריש קדושין ד"ה אי תני קונה ה"א בע"כ והקשו התוס' הא תני האיש מקדש ולדעת הקדום ניחא דמוכח ממילא כיון דנקט בשלוחו משמע דממעט שליח שלוחו והיינו משום דה"ל מילי משום שאינה מקודשת רק מדעתה א"כ מוכח שפיר מגופיה דלא מתקדשת בע"כ דדומיא דשליח דודה הן וא"ש וצ"ע:(יח) השולח כתב כו' נראה לדעת הפוסקים דבעינן עדים על מינוי השל חות צריך להחזיק כתב ידו קודם שמקדשה דאל"כ יש לחוש שמא בשעה שקידש עדיין לח נפשה שלוחו ואף שהזמן קדום שתא הקדים הזמן ואינו אלא הודאת בפ"ד ולהנך פוסקים בעינן כדים דוקא כחו בקדושין עצמן. מיהו נראה לכאורה דע"כ צריך עדים ששלח הכתב דאל"כ אף שהה"י הביא הכתב יש לחוש שמא כתב ונמלך שלא ניתן כדחיישינן: כה"ג שמא כתובים היו ונתנך עליהם שנא ניתנן והא"י מנאו והביאו א"כ ליכא עידי שליחות להשליח וכן לקמן בגט צריך עדים ששלחו:

יט לקדש סתם וקידשה על תנאי איני כדאי לחטט אחר מה שתפסו הפוסקים בחושלם ולא קיחה אדם בדבר ומקורו מדברי הרמב"ם פ"ו מאישות וצ"ע מה עיוות השליח בזה דאם הוא תנאי שתלי' בה כגון שקידשה ע"מ שתתן נו ק' זוז מאי איכפת ליה הא אם ירצה ימחול התנאי ואפי' אם קידש ע"ח שיתן לה המשלח ק' זוז אין כאן עיוות ג"כ דמ"מ מועיל לו אם ירבה לתן ואם לא ירבה באמת אין במעשיו כלום ודטבא ליה עביד אם ירצה ליתן כי חפץ בה. וה"ה כ' דזה פשוט וגדולה מזו מבואר בגיטין שאם אחר לו אל תגרשה אלא בימין וגירשה בשמאל שאינה מגורשת ע"כ ולא ידעתי איך תדחה ששם אפר בפירוש לא תגרשה אלא ביתין תקפיד עליה אבל כאן מה שאחר המשלח לקדש סתם לא התנה בפירוש שיקדשנה דוקא בלא תנאי דמאי איכפת ליה בתנאי שיהנה השליח אם לא יתקיים באמת לא יהיה בקדושין ממש ובאמר לו לקדשה במקום פלוני וקדשה במקום אחר נתן הש"ס ג"כ טעם ע"ז דלא ניחא ליה שם אבל בקדושי תנאי מאי הפסיד בזה. ואפשר משום שמסר הכסף קדושין ושמא לא יתרצה בתנאי ויהיב קשה לו להוציא ממנה ולפ"ז אם קידם השליח בפרוסה שלו אין כאן שינוי וצ"ע:

כ ה"ז הנהג רמאות. ברמב"ם פ"ט כתב דנקרא רשע ה אין לפרש דמדמי ליה לעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דא"כ מאי איריא שליח אסי' קידשה אחר נמי אע"כ באחר ליכא איסורא רק בשביל שנהג מנהג רמאות נקרא רשע ובדברים קלים מצינו שנקרא רשע כמו שמצינו בסוטה דף כ"א ע"ב רשע ערום משיא עצה למכור בנכסים או נותן דינר להשלים לפני ר' זוז להכי פשיט ליה להרתב"ם דנקרא רשע בכה"ג:

כא אם לא קידשה במעות המשלח בחדושינו אמרנו ליישב קושית התוס' שהקשו מאי קמ"ל פשיטא וכי בשביל שנהג מנהג רמאות לא הוה קדושין ואמרנו דקמ"ל אפי' במעות המשלח ע"ש:

עוד אמרנו ענינים שונים ליישב והיינו אם יש להם שותפות בשני מינים כגון שיש להם תמרים ורמונים וצוה המשלח לקדש בתמרים נחצא שהרמונים נשארים לשליח ולא יוכל לומר מאן פלג לך כדלעיל סי' כ"ח סי"ח ביש להם סחורה בשותפות דכיון שבירר לו התמרים ממילא יוכל ליקח הרימונים לחלקו קמ"ל אע"ג שלא נתרצה רק שיחדש בתמרים ולא חידש רק לעצמו ברמונים מכל מקום רשות בידו לברר חלקו אחר שזה כבר בירר לו התמרים: עוד אפשר לומר דאיירי שריא נתנה המעותת והשליח אדם חשוב ושייך בההיא הנאה דמקבל אינה וס"ד כיון דנהג רמאות אבד לחשיבותו קמ"ל דלא אע"פ שהראשון ג"כ אדם חשוב נמצא שהיתה מתיקרת יותר בראשון שלא עשה רמאות דמ"מ כיוון שנתרצית לשני לא הוה קדושי. טעות משום הכי:

עוד אפשר לומר לפי מאי דקיי"ל בכל דוכתי תוך כדי דיבור כדיכור דמי ויכול לחזור רק בקדושין דקיי"ל דלא מהני חזרה תוך כדי דיבור וא"כ אפשר לומר בקידש השליח במעות אשו ואמר אני נותן לך פרוטה שני והתקדש לפלוני נמצא שיש בזה ב' דברים מה שנותן בשביל פלוני שהוא כמו מתנה וגוף הקדושין וא"כ חם חזר ואמר תוך כדי דיבור ואמר אני חוזר וזה הנתינה שנתתי בשביל פלוני ובמתנה יכול לחזור תוך כדי דיבור ואחר אני חוזר במתנה נמצא מחילא נשאר הכסף לשליח והשתא אם אמר אני חוזר ממתנה שנתתי לך בשביל פלוני, רק יהיה לקדושין בשבילי י"ל בכה"ג מקודשת לשני דניהי דחזרה בקדושין נא מהני מ"מ כיון דאהני החזרה מן המתנה ממילא בטלו הקדושין:

עוד אפשר לומר דקמ"ל אפי' אמר השליח אח"כ שקידשה במעות המשלח אינו נאמן ע"ז כיון שקידשה לעצמו וחוקה כל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שלו הוא אע"ג דיש לו מיגו דבידו לגרשה י"נ דחזקה אלימתא הוא והוא בחזקת מקודשת לשני ובדינים העולים מתירוצים אלו ודאי צ"ע ותלמוד ועיין בסמוך:

כב אפילו אמר לה תתנה פלוני שלחני כו'. כ"כ התוס' והרר"ש לתרץ הקושי' דמאי קמ"ל וכי בשביל מנהג רמאות לא תתקדש לשני ותירצו דס"ד דלי לצורך משלחו קאמר:

כג דאל"כ אדעתא שאמר בתחלה כו' כן הוא לשון הרא"ם והטור ג"כ ומשמע מלשון זה דדוקא כשאחר בתחלה פלוני שלחני לקדשך אבל אם נא אמר כן רק שכבר עברו שידוכין בין האשה ובין המשלח ובא זה השליח ואמר הוי את מקודשת לי אינה נאמנת לומר שסבורה שקידשה בשביל המשלח דמסתמא ידעה דלנפשיה קאמר אבל אחר התנה פלוני שלחני לקדשך א"כ שפיר י"ל דלא רמיא ענה דאשה להשגיח היטב אם אחר לפלוני דנא ה"ל לאסוקי דעתה שיחזור מדברים הקודמים לכן נאמנת לומר שסבורה שבשביל המשלח קידשה כאשר התחיל לדבר עמה על קדושין כל המשלח אבל בלא אחר פלוני שלחני אף שידעה האשה שהוא שליח מפלוני מדברים שקדמו ביניהם מ"מ עכשיו לא דיבר עמה וכששמעה שאמר לי מסתמא נתרצית על השליח ואינה נאמנת לומר שלא הבינה. ולפ"ז אפשר הא דמהימן השליח לומר שטעה הוא דוקא בכה"ג שאפר תחלה פלוני שלחני לקדשך דרגלים לדבר שטעה אבל אם לא אחר תחלה שבא בשביל פלוני לקדשה אכשר דלא מהימן לומר שטעה. ובזה אפשר ליישב שתי תשובות מהר"ם שבמרדכי דלא ליסתרי אהדדי והוא הים מי שמחמיר בדבר ולפמ"ש אפשר דליכא פלוגתא דיש מי שתחמיר הוא כשלא דיבר עמה תחלה מעסקי קדושין של המשלח לכן גם היא אינה נאמנת לומר שלא הבינה דמסתמא אסקה אדעתה מאי קאמר לה אבל באחר תחלה שבא בשביל המשלח י"ל שלא השגיחה אם אתר לי או וו אבל בלא דיבר עמה מפלוני היה צריך לומר הרי את מקודשת לפלוני ווה אסקה אדעתה דלא אחר לפלוני. משא"כ בין לי או לו אפשר שלא שמעה היטב כך נוטין הדברים לענ"ד מיהו למעשה קשה עלי להכריע לתותר הנושא:

כד אין כאן בית מיחוש הב"ש ס"ק כ"ג הבין דאין כאן בית מיחוש דבודאי מקודשת לראשון וקשה ניהי דטעה מ"מ הא לא אמר רק הרי את מקודשת ולא פירש לפלוני ובכה"ג ה"ל ידים שאינו מוכיחות אפי' קידש לעצמו כדלעיל סי' כ"ו. ואפשר דכאן איירי שעכיין עסוק בענין קדושין של המשלח דא"צ אמירה כלל ובשביל שאמר לי י"ל דנאמן שהיא בטעות אלא דקשה חחנ"ס אי דיינינן ליה בסתמא בחזק' שטעה א"כ איך יהיה ודאי קדושין לשליח באומר שלא טעה והא אין עדים על זה ואי ניחא דבסתמא בחזקת שלא טעה א"כ איך יהיה ודאי קדושין לראשון אם אומר שטעה הא ליכא עדים ברורים ולא דתי לדלעיל ר"ס כ"ו דנאמנת לומר שלא הבינה ומ"מ בלא אמרה כן הוה ודאי קדושין דשם י"ל בסתמא בחזקת מבינה היא והוה קדושין בעדים אם לא אמרה שלא הבינה אבל כאן קשה ממנפ"ש אלא ודאי בסתמא בחוקת שלא טעה רק שנאמן לומ' שטע' דלחזר' לא חיישינן גם י"ל מיגו דבידו לגרשה כמ"ש בתשובת מהר"ם וא"כ נראה דאין כאן בית מיחוש היינו דא"צ גט מן השליח אבל לראשון ג"כ אינם קדושין ברורין כיון דאם אמר השליח שלא טעה מקודשת לשני קדושין גמורין דהא מפרשין כן אמתניתין א"כ ממילא גם באמר שטעה אינם קדושין ברורים לראשון:

כה שחזקה שליח עושה שליחותו כתב הבית שמואל דהיינו לחומרא אמרינן חזקה זו ולא לקולא והביא בשם הט"ז שבזה מתורץ דקשה הא הוה ס"ס שמא לא קידש ושמא אין זו היא שקידש והיינו משום דכיון דאיכא חזקה מסתמא קידש והב"ש כ' בלא"ה לא הוה ס"ס דהוה ספק בגופו וס' בתערובות. ולכאורה הי' נראה שא"צ לכל זה דהא כתבו התו' דאינו אלא קנס מדרבנן כמ"ש התוס' בנזיר דף י"ב. מיהו נראה דמ"מ מוכרח הטעם משום קבוע דהא בש"ס מדמי לקן שפרח א"כ גם שם שייך לקנוס ואפ"ה משני אמינא לך (איסורא דלא נייד א"כ משמע דעיקר הטע' דקנסינן משום דדמי לקבוע וא"כ קשי' שפיר הא הוה ס"ס ואפי' בקבוע ממש בכה"ג שרי א"כ אין להחמיר יותר מבקן דשם ליכא ס"ס אלא ע"כ מוכרח לומר דכאן לא הוה ס' ספיק' או מטעם חזקה או מטעם דהוה ספק בגופו וס' בתערובות:

ומ"מ אין דברי הב"ש נכונים בזה דהא ביו"ד סי' ק"י סעיף ד' פסק המחבר אפי' בקבוע ממש מהני ס"ס והב"ח השיג דוקא בקבוע דרבנן מהני ס' בגופו וס' בתערוב' וכאן נמי אינו אלא קבוע דרבנן כמ"ש התוס' כיון שאין האיסור ניכר וכ"ש למ"ש הש"ך שם דבקבוע שהוא חידוש מהני נמי ס' בגופו וס' בתערובות א"כ אין מקום לדברי הב"ש עיין לעיל סי' ב' סקי"ד בב"ש שם:

אלא דאכתי קשה הא הוי לי' ס"ס שמא קידש אשה שאין לה קרובות כדאמר בגמרא וכאן בש"ע ואת"ל שקידש אשה שיש לה קרובות שמא לא זו היא וי"ל לזה כיון דרוב נשים יש להם קרובו' אין הספיקות שקולין עיין בסמוך: (כ) הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות התוספות בגיטין דף ס"ד ובנזיר דף, י"ב הקשו דכל הנשים יהיו אסורין להינשא שמא זו היא שנתקדשה ואפי' נאמר דהטוענין ברי נאמנים קטנות ליתסרי כשמת אביהן לכן כתבו דאינו רק חששא דרבנן ולכאורה הי' נראה דלגבי הנשים לא שייך קבוע דבשלמא לגבי דידי' אם קידש אשה אחת הרי אתחזק איסורא שיש קרובות בעולם שנאסרו לו ובהא שייך קבוע אבל לגבי הנשים לא איתחזק להם שום איסור ולא שייך קבוע כלל שהרי אין כאן איסור ידוע כללי מיהו נראה דקשה איך ינשאו לאנשים הא לגבי האיש ה"ל קבוע דיש אחת מקודשת בעולם שאסור בה והו"ל איתחזק איסור אחד בודאי מיהו גם לזה י"ל דלא שייך בזה. איתחזק כיון דלגבי גדולות אין ספק שכל אחת נאמנת על עצמה א"כ בין הקטנות לא איתחזק האיסור שמא לא קידש שום קטנה שמת אבי' וכשאין איסור ברור לא שייך קבוע כש"כ מדינא דש"ס דאסור לקדש בתו הקטנה דלא הוי חששא כולי האי:

אלא דאין זה מספיק דא"כ אם ידוע שקידש השליח קטנה ולא נודע לו מי היא א"כ נימא שכל הקטנו' יהיו אסורות אלא די"ל דכשאביהן קיים נאמן א"כ לא איתחזק איסור ביתומות אם לא שנודע שקידש קטנה ומת אבי' דיש להסתפק בכולן:

וגם בדברי התוספות בגיטין דף ס"ד שכתבו לתרץ דאין הקטנות אסורות דלאו חוקה גמורה הויא שאין בידו לקדש דמ"מ קשה אם ידוע שקידש אחת יהיו כל הקטנות אסורות. לכן נראה דעיקר סמיכת התוספות על סברא דלא הוי קבוע כיון שאין האיסור ניכר ואין כאן רק חששא דרבנן ולפ"ז אפי' ידוע שקידש קטנה אין לאסור הקטנות דאזלינן בתר רובא ולא כתבו התו' סברא דאין בידו לקדש רק להכריח דחששא דרבנן הוא והר"ן פ' התקבל הניח העיקר ותפס הטפל סברא זו דאין בידו ולדידה. קשה אם ידוע בודאי שקידש א' יהי' כולן אסורות וזהו לא שמענו גם השגתו על הרמב"ן אינה מוכרחת כלל דכאן לא שייך דבר שבערוה דלא איתחזק איסורא כלל דהא אפי' אי אין ע"א נאמן באיתחזק איסורא מ"מ נאמן בתשע חניות מוכרת בשר האסור שזה הנפרשין מן המיעוט אע"ג דרובא עדיף שאינו אלא מברר הרוב א"כ גם כאן הקרובות שפיר נאמנות שלא נתקדשו, גם לדברי התוס' י"ל דנאמנות דלא קנסו טפי מאילו הוה קבוע דאורייתא דהא כתבו התוס' דגם בקן יש לקנוס רק משום דל"ש קבוע אין לקנוס א"כ גם בזה אם נאמנות הקרובות אפי' בקבוע דאורייתא נאמנות ואין קונסין טפי מקבוע דאורייתא וא"כ מ"ש הב"ש דלהתו' אין הקרובות נאמנות אין מוכרח דכ"ש דבאיסורא דרבנן די"ל דנאמנות:

אלא דהתוס' גיטין כתבו דאפי' באות כל הקרובות ואמרו לא נתקדשנו לא סמכינן אדיבורא בעלמא וצ"ע מנ"ל הא ואי משום דמשמע להו דפשיטא דאסור בכל הנשים בכל אופן א"כ אם נישאו הקרובות נמי נימא דמ"מ אסור וע"כ בכה"ג לא שייך לקנוס כיון דאנן תופסין שהקרובות לא נתקדשו א"כ י"ל דשפיר הן נאמנות בדיבור ג"כ ועוד דא"כ אם השליח קיים ואחר שקידש אחת ואינה כגון שמתה אטו נימא דגם השליח לא יהי' נאמן וכיון דהשליח נאמן גם הנשים נאמנות דכל היכא דאחד מהימן גם אשה נאמנת ועמ"ש בסמוך:

כז וכן אם באו הקרובות כו' ועמדו ונשאו בש"פ נרשם ר"ן וריב"ש סי' פ"ב ובאמת בריב"ש אינו מבוא' כלום רק לדעת הרמב"ן נאמנות כשאומרת לא נתקדשנו רק הר"ן הביא דברי התוס' דלא סמכינן אדיבורא בעלמא וכתב אם נישאו הקרובות ממילא מותר ובאמת אינו מוכרח דלפי לשון הר"ן משמע דאי משום קנס אפי' נשאת אין נאמנ' ולא כ"כ הר"ן רק בס"ד דהתוס' דמדינ' אסורות אבל למסקנא דשם דמשום קנסא הוא אפשר דס"ל להר"ן דאפי' נישאו מ"מ איכא למיקנסי' ע"ש מיהו בתוס' יש לפרש נמי איפכא דאי לא הוה רק קנסא בעלמא י"ל אפי' בלא נישאו אם אומרת בפירוש אין לקונסו אלא דהר"ן כתב דלא משמע אסור בכל הנשים שיהי' מותר בעדות קרובות ומשום האי דיוקא נידוק נמי דלא משמע שיהי' מותר אפי' נישאו הקרובות רק נראה שזה איזה הגהה בר"ן ואי ליתא לההגה' אפשר דלמסקנא דתוס' ור"ן דלא קנסינן לי' רק אם אין הקרובות בפנינו אבל אם הקרובו' בפנינו י"ל דהר"ן מודה שמותר דהא עיקר קושיתו איך נאמנות הקרובות בדבר שבערוה ואי משום קנסא לחוד י"ל דשפיר נאמנות אפי' בדיבורא דלאו דבר שבערוה הוא וגם התוס' י"ל דמודו למסקנא דאסקו דקנסא בעלמא הוא דשפיר נאמנות וכמו שהוא דעת הרמב"ן ומביאו הרשב"א ג"כ ולהתוס' ליכא רק חששא דרבנן א"כ נראה דנאמנות שפיר בדיבורא בעלמא ותדע לך איך לא נקבל עדותן עכשיו ולמחר ינשאו לאנשי' וכן לשון הרמב"ן שהובא בר"ן מתוך שנאמנות על עצמן נאמנות עליו ג"כ וכן נ"ל עקר:

ובאמת לפע"ד יש לתרץ בר ממ"ש לעיל דודאי י"ל דשפיר מקרי קבוע ולא שייך בי' ביטול משום דכל שיש אחד בסוף העולם שיודע באיסור לא שייך בי' ביטול ברוב ומ"מ הנשים מותרות להנשא דהא לכל אשה אין שייך בה איסור משום חזקה שליח עושה שליחותו דעלי' לא שייך החזק' שזו קידש ואפי' ודאי קידש מ"מ היא בחזקת פנוי' קאי ואין חזקת שליח מוציאה מחזקת פנוי' שעלי' לא שייך חזקה א"כ הוא אסור בכל הנשי' שאי אפשר להתירו מאחר שיש קרובות שנאסרו עליו בודאי ול"ש למיזל בחר רובא כיון דקבוע הוא ואף דאין איסור ניכר מ"מ אפשר למחר יבורר מי שקידש והרי הקרובות של זו נאסרות מדינא לכן חשיב לי' קבוע כיון שאפשר שיוכר האיסור ואין ידוע אצל מי' לכן אסור בכולן משא"כ לגבי הנשים לדידהו אין כאן איסור כלל דמשום אחת שקידש ולא נודע שפיר נאמנות דהן מרובא דעלמא ואין לנו לחוש שלמחר יתברר שקידש את זו דהא ליתה דא"כ לעולם ניחוש שיתברר שקידש ואיך נאסור בלא עדים ואפי' אמר ודאי קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני מותרת בקרוביו וגם הקרובים מותרי' בה אף שאין יודעין האמת אלמא בסתמא לית לן למיחש אבל הוא אי אפשר להתירו באשה שהרי אפשר למחר יבורר שקידש קרובתה וכיון שאי אפשר להתירו בכל הנשים שהרי ע"כ יש אסורו' עליו אסור בכולן משום קבוע אף דאין איסור ניכר מ"מ אפשר למחר יבורר האיסור והשתא תו לא תקשי קטנות אמאי מותרות שמא אותה קידש ולק"מ לפמ"ש דעיקר הטעם שחששו שמא יבורר האיסור למחר וא"כ בקטנות שהן לפנינו ולא נתברר האיסור שפיר אזלינן בתר רובא דאם באנו לחוש שמא למחר יתברר שקידשה אבי' ניחוש בכל קטנות שמא קידשה אבי' וע"כ להכי לא חיישינן ובסתמא לא מפקינן לה מחזקת פנוי' דכל שאינו מבורר לפנינו לא חיישינן שיבורר אח"כ וכדאמרינן עדים בצד אסתן ותיאסר וכיון שהספק אינו מבורר שפיר אזלינן בתר רובא משא"כ לגבי דידי' כשיקדש כאן אחת שיש לחוש שמא קידש קרובתה שבמדה"י ולמחר יתברר באמת המתקדשת שהרי באמת יש שנתקדשה לו רק שאין יודעין מי היא א"כ אפשר שלמחר יתברר מי היא וזו היא קרובתה שהרי ע"כ יש קרובות שאסורות עליו ואין ידוע מי הם:

וארוח לן בזה שא"צ לדחוק ממה שהקשה הש"ס מקנין ואילו שאר קנין דעלמא מתקנין שהי' לנו לקנוס ולפמ"ש א"צ לזה רק דלא ס"ד כיון דאפשר שיבורר לא שייך בי' ביטול ברוב קשי' לי' שפיר איך מתתקנין שאר הקנין שמא יבא זה ויכיר, שהי' קן שלו וזה עשהו לחטאת וזה יעשנו לעולה לכן ס"ד לחוש בכל קנין כיון שאפשר שיוכר האיסור ומשני דבאיסור דנייד לא חיישינן דבסתמא כל דפריש מרובא פריש משא"כ לגבי אשה חקרי קבוע אין למיזל בתר רובא כיון דבסתמ' ניכר האיסור במקומו ולא נודע מקומו איו: ועפ"ז נ"ל לפרש מ"ש בש"ס וכ"ת ה"נ ניידא אימור בשוק אשכח וקדיש התם הדרא לניחותה שנדחקו רש"י ותוס' דהקושי' שהי' לנו להתירו לקדש בשוק דאין הלשון תשמע כן כלל אלא נראה דפשיטא לי' דאין להתירו לקדש בשוק והרי הוא אסור בה כשתכנס לבית שהרי האיסור קבוע שם אלא נראה לפרשו כפשוטו דלא מקרי קבוע לאסור אף דאפשר שיוכר האיסור כמו בקנין מ"מ אמרינן מסתמא כל דפריש מרוב' פריש א"כ גם בכאן אימור בשוק אשכח השליח וקידש ואז דנין עלי' כל דפריש מרובא פריש והמתקדשת מרובא דעלמא ואינה קרובתה של זו שבא לקדש עכשיו ומשני דהדרא לניחותה נמצא כשקידש אשה אחת למשלח כל הקרובות שבעולם בספק קבוע כן נלענ"ד עיקר בפירושא דש"ס:

כח י"א דהה"ד כבר השיגו האחרונים על הרמ"א בזה ודאי אסור מדינא כיון שציוה אשה פלונית לקדש וצ"ע אם ציוה לקדש קטנה ופת השליח וגם אבי' אם צריכה גט ממנו דהחזקה אינה ברורה דשמא לא נתרצה אבי' והרמב"ן כ' דהאב מפרסם שבתו מקודשת ובודאי יש להחמיר בזה:

כט ואם ביטלו שלא בפניו מבוטל עיין רמ"א לקמן סי' קמ"א סעיף ס' שכתב בשם י"א שהשני ם שמבטל בפניהם צריכים להיות זה בפני זה א"כ למאי דמדמי המרדכי קדושין לגט א"כ גם בקדושין בעינן זה בפני זה והב"ש כ' שזה פשוט דהא במתני' נקט ב"ד. ואני בחידושי פ' השולח תמהתי על הריב"ש ורמ"א דניהי דלכתחילה בעינן ב"ד, מ"מ אם ביטלו י"ל דקיי"ל כרבי דאמר בטלו מבוטל י"ל דבדיעבד מ"מ הוה ביטול והתו' גופי' בריש השולח ד"ה מהו דתימא הניחו בצ"ע ועוד אם נימא דאפקיעונהו לקדושין א"כ מה זה שחילק בין שביטל גוף הגט דכתב הריב"ש דמהני דאי טעמא משום תקנת ממזרים מה בכך שנקרא מודעא מ"מ אין יכול לבטל משום מה כח ב"ד יפה ואיכא תקנת מחזרים האי טעמא שייך נמי בביטול גוף הגט:

וגם מכאן יש להביא ראי' דשפיר מהני ביטול זה שלא בפני זה בדיעבד דהא התוס' פ' השולח דף ל"ג הקשו אי אמרינן אפקיעונהו רבנן לקדושין יכולין ממזרים ליטהר שישלח לה גט ויבטלנו שלא בפני השליח ותירצו דאין לחוש אם אינו מתכוין לכך וא"כ קשה איך אמרו שאסור בכל הנשים שבעולם הא יכול לעשות שישלח גט לכל קרובות ויבטלנו שלא בפני השליח דאפקיעונהו לקדושין א"כ גם קידושי אותה שקידש מופקעין וליכא קרובות כלל שהרי נפקעו הקדושין וא"כ יוכל לישא אותה אשה שחפץ רק שישלח גיטין לכל המשפחה ויבטלנו דנפקעו הקדושין ע"י שיבטל זה שלא בפני זה אלא ודאי שפיר תהני הביטול מיהו זה יש לדחות דבלא"ה אם הקרובות בפנינו י"ל דנאמנות כדפרישית לעיל:

ל לא הוחזק השליח בעדים הרמב"ם בפ"ט מפרש היינו שנעשה שליח בלא עדים והיינו לפי שיטתו שא"ב עדים במינוי השליחות והראב"ד השיג עליו דה"ל למימר עשה בפני שנים. ואין זו דיוק דכן לשון ירושלמי והביאו הרא"ש ר"פ השולח ובטור לקמן סי' קמ"א עשה שלית להוליך גט צריך להחזיקו בפני שנים הרי שכן לשון הירושלמי על עשיית השליח. אלא דלדידי קשי' טובי לפי' הרמב"ם דכיון דטעמא דאין האשה מתרצית בסתם כשלא נעשה שליח בעדים בליכא עדים לכן באין יודעת חזקה לשני א"כ מה יושיענו עה שבביתו עשאו שליח בפני שנים אם אין האשה יודעת שנעשה שליח קדושין שנאמר שמסתמא חזקה לראשון תאחר שהיא אינה יודעת ואם נאמר דאיירי שהאשה יודעת א"כ היינו פירוש הראב"ד. דתליא בפרסום השליח עד שהאש' יודעת. ואפשר דהרמב"ם מפרש הירושלמי שדרך השליח לומר פלוני עשאני שליח לקדשך ואם נתמנה בעדים דרכו לומר פלוני עשאני שליח מוחזק בעדים ואם נתמנה בלא עדים דרך שיאמר פלוני עשאני שליח בינו לבין עצמו והא דלא מפליג בין אמירת השליח שאם אמר השליח שנעשה שליח בעדים י"ל ג"כ חזקה לראשון י"ל שאין דעתה להתרצות לראשון אם לא יוכל לברר שכן הוא האמת דשמא יכפור הראשון בשליחות ולפ"ז אפי' הוחזק בעדים רק שלא אמר לאשה שנעשה שליח בעדים חזקה לשני באין יודעת שנעשה שליח בעדים וכן אם אמר שנעשה שליח בעדים ולא נעשה בעדים הוה קדושי טעות וכל זה צ"ע ותימא שלא דיברו מזה המחברים הקודימם:

והראב"ד בהשגות פירש שקידשה השליח בסתם ואמר לעצמי כוונתי והיא אומרת לראשון ותלי' בהוחזק בעדים היינו שנתפרסם שליחותו בעדים ותמהני אם קדשה בסתם ממנ"פ אם אמר הרי את מקודשת לי הרי לעצמו ואם אמר לפלוני הרי לפלוני ואם אמך ארי את מקודשת סתם ה"ל ידים שאין מוכיחות דלא מהני רק במדבר עמה כל קדושין כדלעיל סי' כ"ו סעיף ד' וא"כ ממנפ"ש אם דיבר עמה על עסקי קדושי המשלח הרי מקודשת למשלח ואם דיבר עמו על עסקי קדושין של עצמו הרי בסתמא לעצמו והנלענ"ד בישוב דברי הראב"ד דבלא"ה הקשה עליו הר"ן דאם הוא בידה לומר לא נתקדשתי למה אסור בקרובותי' כיון שלא נתרצית להתקדשת א"כ הרי לא נתקדשה ולמה חסיר בקרובותי' כיון שלא הי' דעתה להתקדש לשליח לכן דחה דברי הראב"ד. ונראה ניישב דברי הראב"ד דודאי יש חילוק שאם תקדש לעצמו אומר הא"מ לי ואם מקדש למשלח אומר הא"מ נו ובכה"ג שפיר הוה ידים מוכיחות תאחר שהודיע לאשה שהוא שליח פן המשלח ובין לי ללו איכא למיטעי לכן בלא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצתו שאמר לי והיא חומרת לראשון היינו שהבינה ממנו שאמר לו וקאי על המשלח מאחר שהאשה הבינה שאמר נו לכן אסורה בקרובי ראשון שאין השליח נאמן עליו שאמר ני והשליח אסור בקרובותי' מאחר שטוען שאחר לי אין היא נאמנת עליו שלא הבינה בתחילה שאמר לי ויש לו לחוש דילמא הבינה והדרה בה לכן אסור בקרובותי' אבל המשלח אין אסור בקרובותי' שסומך על השליח שאחר שקידשה לעצמו והיא מותרת בקרובי השליח שהרי טענה ברי שנתכונה לראשון ולא נתרצית לשליח כלל ולא אזר רק לו ולא לי ואפי' טעתה בין לו ללו מ"מ הרי לא נתרצית לשליח אבל השליח עצמו שיודע שאמר ני אין היא נאמנת עליו לומר שלא נתכונה רק לראשון אבל אם הוחזק השליח בעדי' היינו שנתפרסם שליחותו בעדים א"כ בסתמא דעתה לראשון ואין דרך שיחזור השליח מבלי גזילה אינה שרוצה לקדשה לנפשי' דבשלמא בלא הוחזק בעדים כשאומר לי דעתה מסתמא שמתחלה שקר ענה בה. ולא נעשה כלל שלוחו של ראשון לכן שפיר יש להאמין לראשון שאמר לי אבל בהוחזק בעדי' יש סברא טפי שהאשה הבינה דלראשון אומר לכן המשלח אסור בקרובותי' דמסתמא לראשון קאמר ואין השליח נאמן עליו שפתאום חזר תן השליחות:

וממוצא דבר אתה לפה דליתא למ"ש הב"ש דהתוס' והרא"ש חולקין דסבורין אפי' אתר הא"מ לי כוונתו על המשלח וכ"ש בסתם ולפמ"ש לא איירי הראב"ד רק באמר לי ואומר שכוון לעצתו והתוס' והרת"ש איירי באמר שטעה אבל כאן אומר שנתכוין לקדש' עצמו:

לא אמרה איני יודע' חזק' לשני' לפ"ז מיוש' מה שהקשו התו' והרא"ש מאי קמ"ל במתני' דהקודש' לשני ולפ"ז לק"מ די"ל דקמ"ל באתר לחבירו ולא הוחזק השליח בעדים דמקודשת לשני אפי' אמר' איני יודעת ולק"מ. אלא דיש לדקדק מאי פריך בש"ס למה נקט לחבירו והתם נקט לשלוחו הא י"ל דמתני' קמ"ל בלא הוחזק השליח בעדים לכן חבירו קרי לי' דאינו מבורר לשליח ואפי' למאן דס"ל דבעי עדים מ"מ כיון דמקרי לא הוחזק משום שאינו מבורר לאשה נקט לי' בשם חבירו ועיין בסמוך:

לב וי"א דאף אם הוחזק כו'. כו'. כן דעת הרא"ש והטור שהמה על הירושלמי דמה בכך שהוחזק הא חור משליחותו ואיך התקדש לראשון הרי צוח שחזר היינו דהוחזק. ולכאורה נראה טעמא דירושלמי היינו שיש עדים על השליחות לפי פירש הרמב"ם לכוון כיון דאיכא. חוקה שליח עושה שליחותו א"כ סומכין על דברי' יותר דמסייעא לה חזקה שליח עושה שליחותו לכן היא בחזקת מקודשת לראשון משא"כ לא הוחזק פירושו שאין עדים על השליחות וגם אין עדים שאמר לאשה שהוא שליח מפלוני א"כ נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שלא נעשה שליח כלל מראשון כיון דליבא עדים לא על השליחות ולא על אמירתו לאשה שהוא שליח ואז היתה בחזקת מקודשת לו וכן יש לפרש בדברי הרמב"ם פ" ומיושב מה שספהסי לעיל על הרמב"ם דמאי נ"מ לאשה בתה שנעשה במקום המשלח אלא נראה גם להרמב"ם שמפרש כן דכשאין עדים על השליחות נחמן במיגו דאי בעי היה אומר שלא נעשה שליח כלל ואז בודאי כיון שעדים ראו הקדושין מסתמא קידשה לעצמו דבשלמא בידוע שנעשה שליח יכולין העדים לומר שמענו שקידשה רק שאין זוכרין אם אמר לי או לפלוני אבל אם אין הוא שליח ועדים ראו שקידשה מסתמא בחזקת מקודשת לשליח כיון דאין ידוע כלל שנעשה שליח ובליכא מיגו כגון שידוע בעדים שנעשה שליח אמרינן חוקה לראשון משום דחוקה שליח עושה שליחותו: ואפשר דקשיא ליה להרא"ש הא בדאורייתא לא סמכינן אחזקה שליח עושה שליחותו. ובזה אפשר ליישב מה שהקשה בק"א של בעל התקנה נימא אין אשה מעיזה פניה אם נתקדשה נשני נח תאמר שנתקדשה לראשון ולפ"ז ניחא דלחומרא אמרינן חזקה שליח פושה שליחותו וכיון דחזקה מסייע י"ל דמעיזה וא"ש:

מיהו בגיטין דס"ד משמע לכאורה דמשום חזקה דשעו"ש מ"מ חינה מעיזה דהא פריך אהא דבעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין לגירושין והיא אומרת נתן ני ואבד נימא שליח עושה שליחותו ומשני ה"מ לחומרא והדר פריך להימני' מדרב המנונא ומשני דאיכא דמסייע לה משמע דוקא שם שהבעל והשליש מסייעין אבל משום סיוע דהך חוקה נא חקרי סיוע להעיז וכן משמע בהדיא לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ו דטעמא משום בעל ושליש מסייעין. מיהו י"ל לדעת הרמב"ם דניהי דלא אמרינן בשל תורה חוקה שליח עושה שליחותו היינו דשמא עדיין לא פשה אבל שיעשה היפוך השליחות כגון הכא שמקדש לעצמו י"ל כיון שהוא מנהג רמאות ורשע מקרי מוקמינן ליה בחוקת כשרות שפשה כהוגן ועכשיו הוא שחור בו:

וליישב הקושי' דנימא אינה מעיזה י"ל דבלבה אפשר שבאמת היה שתתקדש לראשון אף שאמר הרי את מקודשת ני והבינה יפה י"ל דסבירא, היא שהוא טעה ויאמר שטפה כדלעיל אלא דמ"מ עלה רמי' לגלויי כיון ששמעה שאמר לי לכן לא מקרי רק דברים שבלב ואינן דברים. ת"ת כיון שבאמת בלבה היה להתקדש לראשון השתא שאין העדים בפנינו שפיר יכונה להעיז ולומר בפירוש אמרת לראשון ואינה דומה לסתם חשה שכבר היא בחזקת מקודשת לאחר שאינה יכונה להעיז להפקיע עצמה בלא גט:

לג מיהו אם אח"כ חור בו כו. יש לסמוך על סברא ראשונה דברים אלו הם מדבריו בד"מ שכ' ליישב קושית הרא"ש שהקשה מאי מהני הוחזק הא חזר משליחותו ותירץ ע"פ תשובת מהר"ם דמיירי שהשליח חור משליחותו. ולפענ"ד דבריו מגומגמים והמעיין בתשובת מהר"ם יראה דלא עלתה על דעתו כלל לפרש הא דחוקה לראשון היינו בחזר בו השליח דהיכא רמיזא אנא דמפרשו כפשוטו דחזקה לראשון היינו לענין שהראשון אסור בקרבות או לענין שמותרת לראשון רק שבא להחזיק סברתו שאם השליח אמר לי ואמר שטעה יש להאמינו ומסייעא מהך ירושלמי דקשי' איך אמרו חזקה לראשו, הא השליח שוי' נפשי' מד"א וע"ז כ' כיון דבאחת חזקה לראשון יכול לומר שטעה וכ"ו שעומד בדבריו א"צ לותר שאסור בקרובותיה דהא שוי' נפשיה חד"א אבל לענין שהראשון אסור בקרובותיה או אם נפרש חזקה לראשן שמותרת לראשון בלא גט מהשליח מיירי ודאי אף אפי עומד בדיבורו אבל אגוף קושית הרא"ש שהקשה מעיקרא דדינא מאי חוקה איכא אם צווח שחזר משליחותו ואין כאן חוקה כלל א"כ מה"ט נמי נראה דגם השליח אין יכול לחזור דשוי' כלי' חד"א ואסורה לשניהם גם אין טעם כלל שיוכל השלים לחזור אם אמר בפה חלא לעצמי קדשתי דבשלמא כשאמר לי ואמר שבטעות אמר אפשר שיוכל לחזור אבל אם אחר בפירוש לעצמי הרי שוי' חד"א וכ"כ הר"ן בהדיא דהשליח אסור בקרובותיה וגם הרמב"ם אפש' דמודה דהשליח שוי' חד"א דאמתלא רחוקה הוא שיאמ' סבור הייתי שקדשתי לעצמי ונזכרתי שקדשתי' למשלח ומהר"ם גופיה אפשר שלא היה סוחך ע"ז למעשה אם אתר השליח בפירוש קדשתיה לעצמי רק כ"כ לסניף בעלמא נפסק שלו על שצווח השליח שטועה ואמר לי אבל שיאמר שטעה ואמר שקדשה לעצמו אחר שפיו ולבו שוין לקדשה לעצמו רחוק לומר בו טעות ויותר היה לו לותר שמודה השגיח ששקר ענה בתחלה עכשיו מודה שקדשה למשלח ואפי' סברא ראשונה אפשר דמודה דלשליח לעולם שוי' חד"א ואסור בקרובותיה דהא דעת ברשב"א אפי' נגד עדים אמרינן שוי' חד"א עמ"ש בספרי גט מקושר ומדברי ראיה למ"ש. עכ"פ נ"ל דאין לסמוך ע"ז להתיר הקרובות לשליח בלא אמתלא מאחר דהר"ן כתב בהדיא דהשליח שוי' חד"א וגם לראשון אין להתירה כיון שטענת הרא"ש שחזר משליחותו טענה נכונה היא ואין להקל נגדו:

לד המשלח אסור בקרובותיה אפי' לא הוחזק בעדים כיון שאמר שעשה וחזקה שליח עושה שליחותו מסייע ליה חמ"ח ב"ש ובאמת המעיין בריב"ש סי' פ"ב כתוב שאסור בקו בקרובותיה אפי' בלא חזקה שליח עושה שליחותו מטעם ששליח כמשלח ונראה דס"ל לריב"ש דבזה לא שייך שעו"ש שליחותו כיון שצוה לו על אשה פרטיית והיא טוענת שלא נתרצית דבשלמא באמר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת יש לאסור. אותו בכל הנשים די"ל שליח עושה שליחותו ועשה כל הפעולות לקדש לו אשה אף שאין חזקה על האשה מ"מ אי אפשר שבכל העולם לא תתרצה שום אשה א"כ י"ל שטרח עד שמצא מי שנתרצית ואין אנו יודעין תי הוא אבל אם האשה פרטית אומרת שלא נתרצית ודאי לא שייך בה חזקה שליח עושה שליחותו רק הטעם דשליח כמשלח. ומ"מ אין דברי הריב"ש מוכרחים בזה דמ"מ השליח אינו אלא ע"ח בהכחשה וכיון שהיא מכחשת אותו י"ל שאין נאסר בקרובותיה ע"פ ע"א דבמאי כח השליח יפה סע"א דעלמא:

ומה שהביא ראיה ממת השליח דאסור בכל הנשים אין ראיה כלל דשם אין השליח מוכחש ויש לנו לומר מסתמא טרח עד שמצא אשה שנתרצית לו ואי הוה קיים הוה מברר בעדים שקדשה אבל אם הוא מוכחש י"ל דלא מהימן עלי' לאסרו בקרובותי':

ומה שהביא עוד ראיה מהא דשליש נאמן אם אתר לגירושין ואם שם שהיא בחזקת אשת איש הוא נאמן כ"ש כאן לפענ"ד לא דמי כלל דשם שייך לומר דהימני' שהרי יכול לחסור הגט לאשה וי"ל שסמך עליו אם יאמר שלגירושין יהיה לגירושין וכמ"ש התוס' גיטין דף ס"ד ד"ה שליש א"כ ע"ד כן מסר לו תחלה שיהיה לגירושין אם יאמר שכן הוא אבל כאן אין בידו של המשלח להאמינו לאסור בקרובותי' אם אין האמת כדברי השליח א"כ צא עדיף השליח מאינש דעלמא וכיון שמכחשת אותו י"ל אין ביד השליח לאסרו למשלח בקרובות אי לא מהימן ליה כבי תרי כדלקמן סי' קט"ו לכן צ"ע בדין זה:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה