טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן לב
א כותב על הנייר ועל החרס כתב הב"ש בשם הר"ן דביכול להזדייף אם חתמו עליו עדים אפילו בעידי מסירה פסול שמא יסמכו על ע"ח לחוד ולקמן סי' קכ"ד סק"ג משמע דביש עדי מסירה לפנינו כשר בגט וכתב הב"ש דטעמא כיון דזיוף נכר לא חיישינן דאתי למסמך עלייהו שהרי ניכר שהוא דבר שיכול להזדייף ובמקנה בק"א דחק למאד. ולפענ"ד אפשר ליישב דודאי בגט אין לחוש לתנאי דהא אין כותבין תנאים בגט וא"כ ליכא למיחש שתזייף תנאי רק דיש לחוש כיון דאיכא ריעותא שיכתב על דבר שיכול להזדייף שמא הי' בו איזה תנאי וכמ"ש בספרי גט מקושר דף ל"ב ע"ד וא"כ כיון דאיכא עדי מסירה בפנינו ומעידין שאין בו תנאי תו ליכא למיחש שתזייף בו תנאי דאין כותבין תנאים בגיטין כדלקמן סי' קמ"ז משא"כ בקידושין דיכולין לכתוב תנאים דהא טעמא דתנאי לפי שאין בו כריתות א"כ בקידושין לא שייך סברא זו א"כ אף שעכשיו עדי מסירה בפנינו מ"מ השטר קידושין נשאר בידה ויש לחוש שתזייף בו איזה תנאי ונסמוך על עדי חתימה לחוד וא"ש:
אלא דלא הבנתי הא הר"ן גופי' כתב בפ' מי שאחזו. גבי נתינה בעל כרחו דהרמב"ם כתב שהגט פסיל ופסול היינו מדרבנן וכתב הר"ן דלפ"ז בקידושין מקודשת בודאי כיון שאינו פסול אלא מדרבנן וא"כ איך נפסול הקדושין אם עדי חסירה בפנינו וידענו שהם קדושין גמורים אטו משים גזירה נפקיע אשת איש ובנתינה בע"כ פשיטא ליה להר"ן דמקודשת וצ"ל דהר"ן מחלק דלענין נתינה בע"כ שכתב הרמב"ם פסול דרבנן ע"כ ס"ל לעיקר דהוה נתינה דאל"כ ספק מגורשת היא משא"כ שאר פסולין דרבנן שייכין נמי בקדושין ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר צריכה גט מדרבנן מן השני וגם לכתחלה מקדשה בקדושין אחרים שאין בהם דופי ועמ"ש בספרי גט מקושר דלרמב"ם אפילו בלא עדי מסירה אם עדי חתימה בפנינו ומעידין שלא נעשה בו זיוף העליתי דלענין גט פסול מיהו לענין קדושין לדעת הרמב"ם וסייעתו הוו קדושין מן התורה:
ובאמת בגיטין דף י' פרש"י דערכאות לית' בקדושין דאם איכא עדי מסירה ואינו פסול רק מטעם גזירה לא שייך בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת אי אמרת אינה מקודשת נתיר א"א לעלמא משמע דלא שייך פסול דרבנן בקדושין:
ב ואינו נותנו אלא מדעתה בראשונים נחלקו אם הלכה כמ"ד דבעינן דעתה והרי"ף והרמב"ם פסקו דלא בעינן דעתה ולכאורה נראה להביא ראיה לדבריהם דלשיטתייהו אזלי דהא קשה לכאורה בגיטין דף ט' ע"ב דחשיב בשלשה דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ופריך והאיכא כו' וקשה הא בשחרור ודאי לא בעינן דעת העבד כמו בגט וא"כ ליחשב נמי הא דנכתבין שלא מדעתו בין בגט בין בשחרור ובקדושין לותה דבעינן דעתה אלא די"ל דשם אמרינן מילתא דאיתא בשטרות לא קתני וא"כ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בשטרות נמי נכתב שלא מדעת המלוה ושפיר י"ל כיון דאיתא בשטרות לא חשיב לה וא"כ ע"כ הך מ"ד דבעינן דעתה ס"ל כמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דפסקו דלא כאביי מוכח דלא בעינן דעתה וא"כ י"ל דלהכי לא חשוב לה משום דאיתא נמי בקדושין:
אלא דאפשר לדחות כיון דבשטרי הקנאה לכ"ע היו כותבין בלא דעת מלוה י"ל דמ"מ חשיב איתא בשטרות וכן משמע דהא רבא לא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו כפי שיטת הרי"ף פ"ק דמציעא ואפ"ה ס"ל דבעינן דעתה וא"כ תקשי ליה הך ברייתא וע"כ לומר כמ"ש דחשיב איתא בשטרות שלא מדעתו כגון בשטר הקנאה וראיתי בק"א של בעל המקנה שביקש לומר לענין קדושין עדיו בחתומיו זכין לו כיון שהוא מרצונה במו בעבד ותימא הוא דהא התוס' ב"מ דף כ' כתבו שהוא מטעם תקנה ונסתפקו אם מותר בבת חורין ולא פסלה משעת חתימה א"כ לענין קדושין פשיטא דלא תקנו שתהא אשת איש למפרע גם קשה איך אפשר שיזכו העדים משעת חתימה הא בגיטין בכה"ג הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע ואיך יזכו משעת חתימה ובקדושי שטר נמי איכא הך סברא וכמ"ש בספרי גט מקושר בק"א ולפ"ז קשה גם בשחרור איך אפשר לומר פדי' בחז"ל כיון דלא קיבל הגט ובשעת חתימה עדיין ליכא נתינה ואיך אפשר לתקן עדיו בחז"ל וצ"ל דמ"מ תקנה הוא וא"כ לפי האמת אפשר דלא שייך עדיו בחז"ל בשחרור עיין בחדושי מציעא שלי ואין להאריך כאן בזה ועיין גיטין דף י"ד במשנה בפי' רש"י ותוס' דבלא מסרו מיד ליד לכ"ע אינו זוכה בשיחרור:
ג ספק מקודשת הקשה בחמ"ח הא בלא"ה היא ספק מקודשת שמא ש"פ במדי וכבר בארתי בסי' ל"א כמה גווני דלא שייך חשש זה וי"ל עוד דנ"מ לפמ"ש הב"ש בס"ס דאם אחר ע"מ שתחזירי לי הנייר מהני כמו בגט ובכסף לא מהני מתנה עמ"ל כדלעיל סי' כ"ט וא"כ שפיר איכא נ"מ דאי משום קדושי שטר מתקדשת אפילו אמר ע"מ שתחזיר לי הנייר ואם באת לדון משום קדושי כסף לא מהני מתנה עמ"ל:
ודע דבשטר קדושין הבעל נותן שכר וכן מפורש במשנה ב"ב דף קס"ז אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם והבעל נותן שכר והש"ס בעי לאוקמה דהיינו שטר קדושין א"כ מפורש שהבעל נותן שכר וכן בודאי' דהא בגט נמי כתיב וכתב ומדינא הי' צריך הבעל ליתן שכר: אלא דיש לעיין דבגיטין דף ך' אמר רב חסדא יכילנא למפסלינהו לכולהו גיטא דעלמא ופריך אי משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה דילמא אקנוי' אקני ליה רבנן זוזא דספרא א"כ מפורש דאי לאו דאקנוי' אקני ליה היה תיפסל משום הכי ובגמרא ב"ב דף קס"ח איתא והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהיי' הרי מפורש משום תקנת עגונות הוא וא"כ יש לעיין בקדושין האיך אם נתנה האשה שכר שטר קדושין אי נימא כיון דלא שייך תק"ע בקדושין מיפסל אם היא נתנה או דילמא לא מפלגינן בין יציאה להוי' אפילו בדרבנן וכן משמע לעיל סי' ל' לענין יכולה לשמרו ובגמרא פרק הזורק דף ע"ז אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לד"א ופריך וכן לענין קדושין ומשני ויצאה והיתה עמש"ל סי' ל' א"כ משמע דלענין זה ג"כ גיטין וקדושין שוין אם היא נתנה שכר סופר כשר דאקני ליה רבנן גם בקדושין דלא מפלגינן בין קדושין לגירושין אמור מעתה לפ"ז אם האשה פרעה לסופר נמצא פ"פ הדין השטר שלה עמ"ש לקמן סי' ק"כ בספר גט מקושר אות ז' בארוכה דודאי האשה משלמת לסופר גם בעד הקלף ושכר כתיבה והשתא נראה כיון דאקני לי' רבנן שלא לחלק בין גיטין לקדושין היכא דהשטר קדושין פסול לא שייך התקנה דלמה יקנוהו לו כיון דלא שייך בזה איתקש הוי' ליציאה ודנין עליו משום קדושי כסף א"כ נשאר של האשה וא"כ מצינו לפ"ז אפילו בשטר שיש בו ש"פ שלא יהא נדון משום קדושי קדושי כסף והיינו כששילמה היא השכר א"כ ממילא דל"ק ל"ל ספק זה ת"ל שמא ש"פ במדי דנ"מ טובי בנתנה האשה השכר שהשטר שלה ע"פ הדין רק דאקנוי' ליה רבנן ובשטר פסול ממילא של האשה הוא והדברים צריכים תלמוד וצ"ע שלא נזכר בפוסקים:
ד שלא לדעתה כבר כתבתי דהרי"ף והרמב"ם פסקו דשלא לדעתה אינה מקודשת כר"פ ור"ש והקשה בלח"מ פ"ג דהרמב"ם פוסק בפרק כ"ה ממלוה דאין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם וכתב ה"ה שמפרש שטרי פסיקתא הא להרמב"ם מתפרש שטרי אירוסין היינו שטר קדושין ודחק ליישב. ונראה ליישב דבלא"ה קשה אי מפרשינן שטרי קדושין מאי איכא לפרושי בנשואין דבשלמא אי מפרשינן שטרי פסיקתא י"ל דדא ודא אחת שכתובין תנאי האירוסין והנשואין בענינים שנתחייבו אבל אי מפרשינן שטרי אירוסין ממש א"כ שטרי נשואין מאי נינהו ובחדושי כתובות כתבתי שאומר הרי את נשואתי וקשה הא הך לישנא להרשב"א לא הוה לשון קדושין כדלעיל סי' כ"ז. ונראה ליישב דהרשב"א כתב שפיר דלא הוה לשון קדושין שהרי עדיין אין חשובה נשואה. והנה בספרי יעלת חן סי' י' דף כ"ט בע"ג הבאתי דברי הר"ן פרק המדיר שכתב וז"ל ואפשר דכי אמרינן אירוסין עושה היינו בבית אביה אבל כשהביאה לביתו וכנסה כו' הרי הקדושין והנשואין באין כא' וא"כ י"ל בכה"ג נמי שייך שטר נשואין כשהקדושין והחופה באים כא' אלא דהרשב"א ס"ל כמ"ש שם דלדידן דקיי"ל קדושין שאין מסורין כו' הוו קדושין א"כ הך דמקדש אשה ובתה אינה מקודשת ע"כ הטעם כדרבה דכל שאינו בזה א"ז אפילו בבת אחת אינו וא"כ לא משכחת לה קדושין ונשואין כאחד לכן שפיר להרשב"א נשואתי אינו. לשון קדושין: מעתה יראה למה דבעי למימר דניתן לכתוב ושטרי אירוסין הם קדושין ע"כ לומר כרבא דשטרי נשואין הם כשעומדת בחופה ולדידן דקיי"ל כאביי בהא וכדרבה לא מהני קדושין וחופה כאחד א"כ אפילו נפרש שטרי אירוסין ממש מ"מ שטרי נשואין ע"כ שטרי פסיקתא הם וא"כ ע"כ איירי בתרווייהו וא"ש דברי הרמב"ם ובהכי ניחא סתמא דגמרא בב"ב דקאמר אפילו צורבא מרבנן ווה לא שייך בשטר קדושין דעל הבעל לכותבו עיין סימן נ"א:
ה אע"פ שהשטר פסול שמין את הנייר המחבר כ"כ בפשיטות ולפענ"ד אינה הלכה פסוקה דהרמב"ם פ"ג כתב בשלא מדעתה אינה מקודשת ואמאי לא הזכיר שיש בה ספק קדושין משום שמא ש"פ במדי ואם ש"פ מקודשת מדין כסף ואין לומר שלא חשש רק להעתיק לשון הש"ס דהא בפ"ה דין כ"ד שהעתיק עובדא דציפתא דאסא כתב ותהא מקודשת מספק שמא ש"פ במדי הרי שפקח עיניו אף על זה שלא הוזכר בגמרא כלל וכמו כן קשה הא דהתקדשי לי בשט"ח דאחרים בדף מ"ח דאמר אינה מקודשת ואיך משכחת לה הא לעולם ספיקא הוא שמא ש"פ במדי אם המלוה זוכה בשטר כדכתיבנא לעיל סי' כ"ח ס"ק כ"ח:
ועוד נלענ"ד ראיה דאין דעתה אנייר דבקדושין דף י"א מפרש טעמא דב"ש דס"ל בדינר שכן אשה מקפדת על עצמה א"ל אביי אלא מעתה בנתן דר' ינאי דקפדן ולא מיקדשא בפחות מתרקבא דדנרי ה"נ דלא מיקדשי א"ל פשטה ידה לא קאמינא כי קאמינא דשוי' שליח ופירשו דבנתי' דר' ינאי לא מיקדשא בשוי' שליח רק בתרקבי דדנרי והקשו התוס' א"כ נתת דבריך לשיעורין ופירשו התוס' דאשה דרכה להקפיד מיהו אחר שקדושין קצובים בשוי' שליח סברה וקיבלה שידעה שלא יתנו יותר ממה שדרך ליתן ע"ש בתוספ'. והנה בודאי פשיטא דבשטר לא נחלקו ב"ש וב"ה דהא אפילו בשטר פחות מש"פ מיקדשא אלמא דלא שייך בשטר קפידא דב"ש וב"ה לא נחלקו רב בקדושי כסף א"כ ע"כ בשטר לא שייך סברא דאשה מקפדת והשתא תקשי כיון דבנתי' דר' ינאי קפדי ולא מיקדשא בכסף רק בתרקבא דדנרי א"כ כשנתקדשה בשטר לא שייך בה קפידא מדין קדושי שטר והשתא אי השטר פסול א"כ בנתי' דר"י מסתמא לא הי' מתרצות להתקדש בדבר מועט שהוא שווי השטר וא"כ אכתי קשה נתת דבריך לשעורין דהא בשטר משמע לב"ש אפילו ע"י שליח מקודשת בשטר שאינו שוה דינר א"כ כשתדון עלי' מדין קדושי כסף הדרא קושי' לדוכתה נתת דבריך לשיעורין לכן ס"ל להרמב"ם דאין דעתה אנייר כלל והא דאמרינן שמין הנייר היינו כדפרישית לעיל סי' כ"ח ס"ק ל' דדוקא היכא דאיכא ספיקא שתין הנייר דאין גנאי לה או נראה ע"פ פשיטו דכיון דאיכא ספק קדושין בלא ה הלכך אם בא לקדש בשטר פסיל מספק אין לו ליכנס לספק בתחלה לכן אמר ורבנן מספקא ליה הלכך שמין הנייר כשבא לקדש בתחלה שלא יכנס לספק לכן לא הוצרך הרמב"ם להביאו כלל וכן פשט הרי"ף והרא"ש שהביא דר"פ ור"ש אמרו אינה מקודשת ולא ביארו הספק שמא שוה פרוטה במדי א"כ אין לסמוך על זה להקל וכמ"ש בסי' ר"ח:
ומה שהביאו הירושלמי בריש קדושין דבשטר שיש בו ש"פ כסף הוא אין ראיה דכוונתו דשטר פסול דעתה אנייר והירושלמי לא בא אלא להורות דכל שאנו מצריכין ללמוד קדושי שטר הוא באין בו ש"פ דביש בו ש"פ אילו לא נלמד קדושי שטר הית' מתקדשת מדין כסף ולא הביאו הרי"ף והרא"ש רק להורות שאין השטר צ"ל ש"פ אבל היכא דחשבה להתקדש בשטר ונמצא השטר פסול אפשר דלאו דעתה אנייר כלל לכן צ"ע:
ו על דבר המחובר לקרקע האחרונים תמהו על רמ"א שכתב ויש מכשירין עיין בספרי גט מקושר בק"א סי' י' כתבתי ליישב דברי רמ"א די"ל במחובר לקרקע היכא דש"פ מקודשת ולא דמי לגט שמחוסר קציצה ואי אפשר לגרש בלא קביצה אבל בקדושין אפשר לקדש במחובר בתורת כסף אפשר דלא מקרי מחוסר קציצה וממילא אפילו באינו ש"פ יש ספק שמא ש"פ במדי ובמחובר איסורי הנאה הוא דשייך בקדושין ג"כ ע"ש:
ז איסורי הנאה האחרונים תמהו למה לא חילק בין איסורי הנאה דדבריהם לאיסור הנאה של תורה דבירושלמי מחלק ביניהם ולדידי קשה איפכא על תשובת הרשב"א דכיון דבירושלמי מבואר שאינו מחלק בין גט לקדושין רק בין איסורי הנאה דאורייתא לאיסור הנאה דרבנן א"כ כיון דמבואר בגמרא לענין גט כתבו על איסורי הנאה כשר אפילו על איסורי הנאה של תורה א"כ איך נחלק בין גיטין לקדושין מסברת עצמינו מה שהירושלמי לא חילק ביניהם ולירושלמי באיסורי הנאה של תורה אפילו בגט פסול אבל ליכא דמפליג בין גט לקדושין בזה וגם סוגיא דגיטין מוכחת דגם איסורי הנאה איתא בקדושין כמו בגיטין דאל"כ ליחשב נמי איסורי הנאה ומה שדחה זה הרשב"א בסי' תר"ג כבר תמהתי ע"ז בגט מקושר בסי' תר"ג ובסי' אלף רנ"ו משמע שסמך על סוגיא דגיטין לענין מחובר דאיתא נמי בקדושין א"כ מה"ט איסורא הנאה איתנייהו נמי בקדושין וא"כ ממילא דגם על איסורי הנאה של תורה כשר כדפסקינן בגט לקמן סי' קכ"ד בסתמא. מיהו לעיל סי' כ"ב ס"ק ס"ח כתבתי טעם אחר כיון דאיסורי הנאה הפקר נינהו א"כ לא בא השטר לרשותה ואינו דומה לגט שבע"כ קנתה אותו אף שאין רצונה לקנות ע"ש: (ח) כתבו בכתב ידו ראיתי במקנה בק"א הביא דברי התוס' יבמות דף ל"א ע"ב שכתבו ומספקא לר"י אם כתוב בכ"י ואין עלי' עדים אף דהתוס' ס"ל דלעולם בעינן עדי מסירה אף ביש עדי חתימה ותימא גדולה הוא שיהיה כתב ידו עדיף מן עדים וכוונת התוס' פשוט לסברתם דביש ע"ח על הגט אמרינן מסתמא היי עדי מסירה ועל זה נסתפקו בכתב ידו אי אמרינן מסתמא היה ע"מ דאין כאן ריעותא כמו בגט שצריך ע"ח משום הזמן א"כ בכתב בכתב ידו איכא ריעותא ולא מחזקינן שהיה שם עדי מסירה ועיין בב"ש ס"ס ק"ל כתב בגט אם הוא כתב ידו בדיעבד אמרינן שהיה עדי חסירה מסתמא אף שאינו בפנינו והביא ראיה כמו דבכתב ידו כשר לר"פ בדיעבד כמו עדי חתימה ואין דבריו מוכרחים דלר"ת כשר מן התורה בלא ע"ח אם הוא כתב ידו אבל לר"א בעינן עדי מסירה א"כ בכתב ידו לחוד איכא ריעותא ולא תלינן שהיה עדי מסירה ולפי דברי התוס' יבמות דמספקא להו בקדושין אי תלינן שהיה עדי מסירה א"כ מוכח בגט דאיכא ריעותא לא תלינן שיהיה עדי מסירה ודלא כב"ש:
גם מ"ש הב"ש כאן בכתב ידו הוה תרי ספיקא להקל שמא בעינן עדי מסירה ואת"ל סגי בעדי חתימה שמא כתב ידו אינו כחתימה. ובאמת דברי הנימוקי יוסף תמוהים שהביא סברת רבוותא דדוקא בגיטין כשר דכתיב וכתב אבל קדושין הוה דבר שבערוה ולא מהני כתב ידו ולכאורה תמוה דמי איכא למ"ד דגירושין לאו דבר שבערוה הרי מפורש בריש גיטין דהוה דבר שבערוה אלא דכתב ידו הוה כעדים חתומים וכ"כ התוס' להדיא בגיטין דף ד' ע"ב דלר' מאיר כתב ידו אין לך חתימה גדולה מזו:
וכן יש להוכיח חן הסוגיא דגיטין דף ט' דקאמר וכדברי ר"פ בארבע הא איכא חמשה דשוה גיטי נשים לשיחרורי עבדים לענין כתב ידו דבשיחרור וגט מהני בדיעבד אע"כ דאיתא נמי בקדושין ואין לומר דאיתא נמי בשטרות דהא לפום סברא דלא מהני בדבר שבערוה א"כ בדבר שבערוה הטעם דבר דבר מממון גם לענין שטרות לא מהני והא דמהני כ"י בשטרות היינו מדין הודאת עצמו אבל לא הוה כעדים:
ט ע"מ שהנייר שלי הטעם דלא נתן להם כלום נמצאו אותיות פורחות באויר ומכאן משמע דלא כמ"ש בתשובת הרשב"א סי' תר"ג דבקדושין י"ל באיסורי הנאה אינה מקודשת דבעינן מידי דאית לה הנאה מיניה א"כ באמר הנייר שלי בלא"ה אינה מקודשת דלית לה הנאה ומשמע מדברי הר"ן ג"כ דדמי לגמרי לגירושין ונראה דהה"ד בחלוקת שבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה דהוה ב' ספרים:
ובזו יש ליישב מה שהקשו התוס' קדושין דף ט' ד"ה הלכתא ל"ל ויצאה והיתה הא איכא הלכתא דבעל כותבו ולפ"ז י"ל דקמ"ל דבעינן דומיא דגט ובעינן ספר א' וכחו כן לענין מחובר דהוה מחוסר קציצה דלא איכפת לן בשאר שטרות: