טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן לא
א ולא שמו אותם תחלה מקודשת היינו למפרע משעת נתינה ודייק הר"ן מדברי הרמב"ם דאפילו לרב יוסף דמצריך שומא היינו לענין שתתקדש מיד אבל לאחר שנישום מקודשת לכ"ע ונ"מ לדידן לדברים שצריכים שומא כדלקמן ס"ב ולכאורה קשה הא רב יוסף מייתי ראי' דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני כו' בנו פדוי ופריך אי דלא שוו כל כמיני' אלא אע"ג דשוה וכיון דלא קייצי לא והשתא תקשי לי' לנפשי' הא אחר שנישום הי' לו להיות בנ פדוי כיון דשוו וצ"ל דלא אמר כלום היינו לענין שיהי' פדוי משעת נתינה וא"כ קשה אדתני סיפא עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני והיינו שנישום בתחלה לשמועינן רבותא טפי דאחר השומא בנו פדוי וכ"ש אם נישום בתחלה דמלתא דפשיטא הוא ואפשר לומר דהר"ן לא כתב כן בדעת הרמב"ם רק ללישנא דסמכה דעתה משא"כ להך לישנא דבעינן שוה כסף דקיץ אף מכאן ולהבא אינה מקודשת לרב יוסף דלא הוה ככסף וס"ל דרב יוסף קאי להך לישנא דבעינן קיץ בשוה כסף:
אלא דהתוס' כתבו דללישנא קמא מייתי ראי' לפירוש מהרש"א דדוקא ללישנא קמא מייתי ראי' אבל ללישנא בתרא דפליגי בדאמר בכל דהו הא ודאי בפדיון לא קאמר בכל דהו ע"ש וצריך פירוש לפירושו וכונתו דבאמר חמשין ושוו חמשין שפיר מקרי קיץ א"כ בפדיון הבן מסתמא לחמש סלעים קאמר ושפיר מקרי שוה כסף דקיץ רק לענין סמכה דעתה פליגי ועל זה מייתי ראי' מפדיון. אלא דקשה לפי דברי מהרש"א מאי משני דקביל עלי' הא בסיפא לא נזכר רק שאמר עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני ובמאי הוה קיבל עלי' טפי מרישא כיון דלפי דברי מהרש"א בסתמא נמי בחמש סלעים קאמר דלהכי מקרי קיץ ואפשר לומר כיון דלא צריך לפרושי ולומר עגל זה בחמש סלעים דסתמא נמי הכי הוא וע"כ כוונתו לקבל עליו אע"פ שאינו שוה. עוד אפשר ליישב דברי מהרש"א דודאי בס"ד דאיירי בשוה א"כ מקרי קיץ דידוע שהוא בחמש סלעים ומקרי שוה כסף דקיץ אבל למאי דמשני דאיירי בלא שוה א"כ י"ל בסתמא לא הוה קיץ כיון דאינו שוה רק אם מפרש בחמש סלעים ומקבל עליו וא כ הדרא קושי' לדוכתה על הרמב"ם תקשי לרב יוסף לנפשי': אמנם נראה דהר"ן לא ס"ל כדברי התוס' דדבריהם דחוקים דהא מסיים וכיון דלא קייצי והיינו כלישנא דבעינן קיץ ופירוש מהרש"א אינו מוכרח דודאי אף שאמר בחמש סלעים כיון דלא שמוהו בתחלה לא מקרי קיץ ושפיר קאי מנא אמינא לה ללישנא בתרא דוקא אבל ללישנא קמא דמשום סמיכת דעתה הוא בכהן לא שייך כלל דודאי ניחא ליה במה שמקבל שהרי יכול ליתן לכהן אחר וכן בהך דאינו נקנה בכסף וכלים היינו משום דלא קייצי ושלא כדברי התוס' א"כ שפיר י"ל דלהך לישנא דבעינן קיץ אפילו מכאן ולהבא אינו מקודשת דלאו כסף הוא והרמב"ם לא קאמר רק ללישנא דסמכה דעתה די"ל לאחר שנישום כבר מתקדשת שפיר ע"י נתינה ראשונה כיון דעכ"פ נתן לה שוה כסף:
וכן נרא' מוכרח לדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם ס"ל דדוק' שיראי לא צריכי שומ' שהאש' מתאו' להם משא"כ שאר דברים א"כ קשה מאי מייתי רב יוסף מעגל דילמא בעגל וטלית מודה רבה שצריכי שותא ולמ"ש ניחא דהרמב"ם אינו מחלק בכך רק לפום לישנא דסמכה דעתה אבל ללישנא דבעינן שוה כסף דקיץ אין לחלק בכך והשתא י"ל דקאי ללישנא דבעינן שוה כסף דקיץ וא"כ י"ל בכהן לא שייך סמכה דעתו כלל כדפרישית ולא מייתי רק אהא דלא מהני שוה כסף בלא קיץ וא"ש:
אלא דלא ברירא לי הסברא לחלק אם נימא דעת הרמב"ם דאחר שומא מקודשת לכ"ע א"כ כי היכא דבלישנא דסמכה דעתה לרב יוסף אע"ג דעכשיו לא מיקדשא מתקדשת לאחר שומא כמו כן ללישנא דבעינן קיץ כיון דאח"כ נעשה קיץ ג"כ יש לה להיות מקודשת מכאן ולהבא שהרי נעשה כסף אחר השומא והיא לא חזרה מקדושין הראשונים לכן נראה דבפדיון הבן משמע דלא אמר כלום היינו שיכול הנותן לחזור ולומר לכהן אחר אני נותן כמו באשה שיכולה לחזור קודם השומא דהוה כקיבלה קדושין שיחולו לאחר שישום אותו וא"כ י"ל דגם כאן בפדיון הבן כל זמן שלא נישום לא מהני הנתינה ועמ"ש בסמוך:
ובהכי ניחא מה שהקשה הב"ש הא הוה שתיקה לאחר מתן מעות ולמ"ש לק"מ שהרי בתחלה קיבלה על דעת כן שתהי' מקודשת לאחר שיהיה נישום ולא דמי לציפתא דאסא שלא היה דעתה רק על הציפתא בתחלה:
ועיין ב"ש בשם מהרי"ט שהשיג על הר"ן בהבנתו בדברי הרמב"ם דמקודשת אחר רשותא לכ"ש ולענ"ד נראה סמך לסברת הרן כפי הבנתו בדעת הרמב"ם מלשון הש"ס דאיתא האי גברא דקידש בשיראי משמע שכבר קידש ועל זה נחלקו רבה ורב יוסף ורב יוסף אמר צריכה שומא משמע דקדושין אחרים אינה צריכה רק שומא ואחר שנישום תתקדש ולפ"ז נראה שצריך להיות הדבר ברשותה כשנישום כיון שאז חלין הקדושין ולא נתאכלו אם הם ת"י אחר הרי לא בא שום דבר לרשותה עיין לקמן סי' מ"ם ומ"ש שם בעז"ה:
אלא דיש לדקדק לסברא זו א"כ גם בקידשה בשטר דאחרים דקיי"ל דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה נימא כשתגבה המעות תתקדש מכאן ולהבא שהרי חזינן שלא מחל ועיין לעיל סי' כ"ח ס"ק ת"ב ת"ש ובאמת לא מצינו חילוק בזה בפוסקים וצ"ע. ומה שהקשה הב"ש מהא דכתב רמ"א במקום דלא הוה קדושין צריך ליטול ממנה ולחזור וליתן לה גרם להב"ש שלא עיין בדברי הרשב"א דטעמו של הרשב"א דיכולה לומר במתנה קבלתי וזה לא שייך כאן. ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ לשון הש"ס דאמר צריכי שומא ורש"י פירש קודם שתקבלם והוא דחוק בלשון הש"ס ולפ"ז י"ל צריכי שומא ואם ישורו ותאמר אח"כ הן לא גרע מאמרה הן לאחר מתן מעות בפקדון ולכ"ע מקודשת. מיהו גם בזה יש מקום עיון דניהי דאיהי אמרה הן אחר שנישום. ת"מ הבעל לא קידשה אז ולא דמי לפקדון כשאמרה הן היינו משום שהוא אמר התקדשי לי בו אבל כאן כבר נפסק הענין א"כ גם הוא צריך לומר הרי את מקודשת לי בהם ושתאמר היא הן כמו שתיקה לאחר תתן מעות:
ועפ"ז יש לפרש לכון הרמב"ם ג"כ שכתב שא"צ לשומם תחלה ואח"כ תהיה מקודשת דכוונתו שאחר השומא יאמר שוב הבעל הרי את מקודשת בשיראין אלו ושתאמר היא הן וצ"ע עמ"ש בסמוך:
ב י"א שאם קידשה כו' כגון אבנים טובות כן כרבו התוס' דף ט' בשם ר"ת ודייקו מלשון דקאמר הלכתא שיראי לא צריכי שומא משמע דאיכא מידי דצריכא שומא ומזה חילקו הפוסקים. ולכאורה תמוה למה לא הביא דעת הרמב"ם שרבינו מדבריו דדוקא שיראי שהאשה מתאוה להם א"צ שומא אבל שאר דברים צריכין שומא. מיהו נראה דבלא"ה קשה אפי' ניתן מקום לדיוקו של ר"ת דנקט הש"ס שיראי למעוטי אבנים טובות אכתי תיקשה מנ"ל להקפיד על אבנים טובות הא כל הוכחת ר"ת מדנקט שיראי ובגמרא אמרינן היכא דאמר בכל דהו כ"ע לא פליגי כי פליגי דאמר בחמשין ושוו חמשין וא"כ קשה מאי קשיא לר"ת מאבנא דכוחלא והוסיף לה נופך הא שם לא ניכר שנתן שומא והרא"ש כתב ג"כ ולא ברירא לי למה נהגו להסיר האבן שהרי אין דרך ליתן שומא לטבעת קדושין ולא זכר לדחות קושיית ר"ת בכך. לכן נראה דודאי לפי דיוקו של רבינו תם. דנקט שיראי משום דשומתן ידועה קצת ומוכח מינה דאבנים טובות שטועות וסוברות ששוין הרבה לא סמכה דעתה א"כ אין לומר דממעט באבנים טובות כשאמר חמשין ושוו חמשין דלא סמכה דעתה דאדרבה היא סבורה ששוה הרבה וא"כ עכ"פ לא תחשב שאינו שוה כמו שיאמרו וכיון דנקטו התוס' הטעות על המעט ששוה הרבה א"כ בחמשין ושיו חמשין שפיר י"ל יותר שסמכה דעתה מאילו קידשה סתם וא"כ אם נימא דבחוישין ושוו חמשין לא סמכה דעתה נחשך חזה דכ"ש בקידשה סתם כיון שסבורה ששוה הרבה כ"ש שלא סמכה דעתה:
וא"כ לדעת הרמב"ם שלא כתב רק באחר לה בחמשין וא"כ דוקא בדברים שאשה מתאוה להם אבל בדברים שאין אשה מתאוה להם דוקא בא"ל בחמשין אבל בכל דהו ס"ל להרמב"ם דבכל מידי מיקדשא:
ונראה ראיה לזה דקשה לדעת הרמב"ם הנך עובדי דקידש בזוודא דאודרי אם נימא דבסתמא נמי לא סמכה דעתה בדברים שאין אשה מתאוה להם א"כ אפי' אית ביה ש"פ אמאי מקודשת הא לא הי' תכשיטין ודוחק לומר כפי דברי הר"ן שהי' משער אם תתקדש לאחר שותא דמה לו לדקדק בכך יקדשנה שנית בפרוטה ועוד דמאי פריך לימא פליגי אדשמואל דאמר שמא ש"פ במדי הא מ"מ היה צריך לתת שומא ושמא לא נתרצית האשה כשלא יהי' ש"פ במקומה כיון שיכולה לחזור קודם שומא אלא ודאי באמר בכל דהו בכל מילי מקודשת להרמב"ם:
אלא דקשה לי לפי סברת ר"ת דכשסבורה להתקדש בהרבה אפי' אמר בכל דהו אינה מקודשת א"כ קשה הא דקידשה בשט"ח דשמין את הנייר אם יש בה ש"פ ובעי למימר דבשט"ח דאחרים איירי ואיך אפשר לומר בשט"ח דאחרים א"כ איך אמר שמין הנייר הא היא סבורה להתקדש בסך החוב ולא סמכה דעתה א"כ אפי' בסתם אינה מקודשת לפר"ח והטור כתב לעיל בסי' כ"ח בפשיטות דמקודשת ביש בנייר ש"פ וכאן הביא דעת ר"ת ואף שכתב הרא"ש לא ברירא לי מ"מ לא החליט לחלוק על רבינו תם. מיהו בגמרא אין זו קושי' כ"כ דלא קאי למסקנא הכי ובקדושי שטר שפיר י"ל שמין את הנייר אך על הטור קשה ומשמע משם היכא דאינה סמכה דעתה מ"ח ביש ש"פ בבירור מקודשת וצ"ע:
והנה כל זה הוציאו הקדמונים ממה דאמר בש"ס והלכתא שיראי לא צריכא שומא ולא קאמר בפשיטות הלכתא כרבה כמבואר בתוס' ומפרשים ובחדושינו אמרנו בזה לפי נוסח שלפנינו בגמרא בפלוגתא דרבה איתא צריכים שותא משמע דשיראי הם כמה ובהלכה דפסק הש"ס הנוסח צריכא שומא. ואמרנו בזה כי לעיל איירי שקדשה בשיראי שהם כמה חתיכות משי ונתן לה דבזה לא צריכי שומא שהרי קיבלתן ובהילכתא קמ"ל שאפי' קידשה בכמה שיראי ולא נתן לה רק אחד דס"ד כיון דלא נתן לה רק אחד לא סמכה דעתה טפי דשמא השני יהיה גרוע הרבה קמ"ל דמ"מ כיון שלא התנה יכול ליתן לה איזו שירצה (וכמו כן אם קצב דמי שווין כשיתן לה שיראי בשווין אף שלא מסרן בידה מ"מ סמכה דעתה) לכן אחר לא צריכא שומא שאף זה א"צ שומא שיהי' השאר שוין כמו זה דכיון שקידשה בסתם שיראי ונתן לה אחד סמכה דעתה להתקדש בתה שיתן לה אחר כך להשלים תנאו ונמשך מזה דהלכתא כר' אלעזר דישלים השאר דמזה מוכח דהלכתא כר"א דישלים השאר וא"כ י"ל אדרבה דקמ"ל דאפי' לא ראתה השיראי הנשארים מסתמא סברה וקיבלה כפי מה שיהי':
ועוד נלענ"ד דמה שהבינו הר"ן והמ"מ בדברי הרמב"ם שמחלק בין שיראי שאשה מתאוה להם הוא דלא צריך שומא אבל שאר מילי צריכים שומא אינו מוכרח לענ"ד דא"כ אתאי שתיק הרמב"ם לבאר עיקר הדין דבשאר דברים לא הוה מקודשת עד שישומו לכן נלענ"ד שזה שחזר ופסק לא צריכי שומא היינו משום דבתחלת הסוגי' אית' אי דאמר לה חמשין ולא שוו הא לא שוו והיינו משום דמשמע מדאמר לא צריכי שותא משמע דעכ"פ צריך להיות שוה דאל"כ פשיטא שא"צ שומא. והנה בסוגיא דפריך מעגל זה בפדיון בני מסיק בקבול עליה כהן מהני והשתא לפ"ז הי' אפשר לומר דלרבה אפי' אינו שוה מקודשת באמרה לדידי שוה חמשין והא דאמר רבה לא צריכי שומא משמע דשוה צריך להיות היינו בלא אמרה לדידי שוי' אלא דבש"ס מבואר דדוקא מי שדרכו להתיקר ואינש דעלמא לא ולזה סור הש"ס דהלכתא דלא צריכי שומא אבל שוי' צריך להיות אע"פ שהאשה מתאוה להם ואומרת לדידי שוה מ"מ כיון שלא קיבלה עלי' בשעת קדושין בפירוש שאע"פ שלא יהי' שוה לא מהני מה שאמרה אחר קדושין לדידי שוה וא כ בלא שוו לעולם אינה מקודשת: ובזו אפשר להמשיך הא דאמר והלכתא כר"א ונטר עד הכא ולפ"ז י"ל דלעיל אמרינן בחמשין פרש"י שאמר לה התקדשי לי בחמשים והרי לך שיראין אלו בדמיהן ואמרינן בלא שוו אינה מקודשת א"כ לא תקשי לך דנימא דתהא מקודשת וישלים לה במעות שהרי תחלת רצון הי' במעות א"כ הי' אפשר שימשך חזה דלית הלכתא כר"א דאמר ישלים וקמ"ל דמ"מ הלכתא כר"א דשיראי דמיין למנה זו ונמצא חסר דאינה מקודשת. ושוב אמר והלכתא כרבא אמר רב נחמן היינו משום דלא תיתא כיון דאמר לה בחמשין ונתן לה השיראין ושויין חמשין מקודשת ונימא דאף שאמר הולך אלו בדמיהן כפרש"י א"כ לא תהא מקודשת דלמא לא נתן לה רק בתורת משכון והי' נמשך מזה דלית הלכת' כרבא אמר רב נחמן לכך הש"ס בא להורות דהלכתא כרבא אמר רב נחמן וכשנתן לה השיראין בחמשין בתורת קדושין נתן לה ולא בתורת משכון והכל נמשך כהוגן ונדרש יפה יפה:
והשתא נראה דגם הרמב"ם להורות נתן פשט הש"ס שחור ואמר לא צריכי שומא היינו דאפי' דברים שאשה מתאוה להם מ"מ צרך להיות שוין כחו שהתנה ולא תימא דהאשה מתוך שמתאוה להם לא קפדה בסתמא אפי' יהיה שוין פחות מחמשים וכדבר האמור בדברינו ונקט הרמב"ם לרבותא דבאינו שוה חמשין: ודע דרש"י סי' בד"ה אי דאמר התקדשי לי בחמשין והרי לך אלו בדמיהן ושוו חמשין מיהו לא שמאוה בקיאי' מקודם עכ"ל ותמה מהרי"ט בחידושיו דלמה לא פירש בפשיטות דא"ל שנותן לה שיראוי בחמשין. והנלענ"ד ליישב דקשי' לי' לרש"י דרב יוסף מייתי ראי' מהא דעגל זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ומסיק משום דלא קייצי וקשה איך נקט בסיפא עגל זה בחמש סלעים דהיכא רמיזא שנישום מקודם לכן משמע לי' לרש"י דהא דלא קייצי היינו בנותן סתם העגל לפדיון כמה שיהי' שוה וזה נקרא לא קייצי אבל אם אמר עגל זה בחמש סלעים לפדיון מורה ששם אותו בעצמו ששוה חמש סלעים כזו מקרי קייצי שהרי יכול להיות שגם הוא בקי בשומא וכך שם אותו שהרי באמת שוה כך וא"כ אהני נמי שומא דידי' ששם אותו בעצמו ומקרי קייצי בכך לכן באמר הריני נותן לך שיראי בחמשין ושוו חמשין מקרי קייצי שהרי הוא שם אותן יפה ולא מיקרי לא קייצי רק באמר עגל זה לפדיון בני ולא שם אותו רק שיהי' כמו שיהי' זה נקרא לא קייצי וכן בכה"ג בקידושין דוקא באמר שתתקדש בחמשים זון ושיראין אלו נותן לה בדמיהן דזה אינו מורה על קייצי ששם אותן לכן פירש"י כן שאילו אמר אני נותן לך שיראין בחמשין הרי מורה שכבר שם אותן:
ואפשר לומר עוד דבפדיון נמי שאמר עגל וה בה' סלעים מורה ששם אותו בעצמו והודאת בע"ד כ"ק עדים ששם אותן ובכה"ג בקידושין אם אמר אני נותן לך שיראי בחמשין מורה שכבר נישומו ועכ"פ שוי' עלי' חד"א לאסור בקרובותי' לכך פירש"י דאמר הריני נותן לך אלו בדמיהן דבכה"ג לא הוה שומא כלל שהרי גם מלשונו מוכח שנישום. ואף דרש"י פירש כן אלישנא דסמכה דעתה מ"מ מדאמר בכל דהו נמי פליגי משמע דגם בחמשין ושוו חמשין הטעם שוה משום דלא קייצי ועיין בר"ן שהביא דברי הרמב"ם שפסק לענין פדיון הבן שיכול הכהן לומר לדידי שוה ולא חילק בין דרכו להתיקר או לא ותמה עליו הר"ן דבהדיא אמרינן בגמרא דף ס' הב"ע דקביל עלי' כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר לדידי שוה ודוקא לרב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי' לי סודרא אבל אינש אחרינא לא ואיך לא חילק הרמב"ם בכך ונדחק למאוד גם האחרונים דחקו בזה. ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים ומוכרחים דהא בהדיא איתא בברייתא עגל זה לפדיון בני ובעגל לא שייך דרכו להתיקר וכן אמר טלית זה לפדיון בני בסתמא ואיך נימא דדוקא בדרכו להתיקר איירי דלא מסתבר כלל לכן ברור דודאי קביל עלי') שפיר מהני בכל ענין כפשטא דברייתא והא דאמרינן ודוקא ר"כ הוא דמבואר בגמרא דף ז' ע"ב באמר הילך מנה ע"מ שתחזירהו כו' בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ופרש"י שבשכר זה יתנו לו שאר תרומותיו וא"כ לענין פדיון הבן ניהי דבנו פדוי מ"מ נראה ככהן מסייע שהרי כל אחד יתן לו יותר ע"י שמחזיר ועיין תוס' בכורות דף נ"א ע"ב ד"ה הילכך דגם בפדיון הבן שייך סברא דכהן מסייע והשתא נראה דאם הכהן אומר לדידי שוה אע"ג דיכול לקבלו ת"מ הוה ככהן מסייע שהרי כל אחד יתן לו שוה כסף בפחות מה' סלעים והכהן יאמר לדידי שוי' ובהא הוא דמפליג דוקא רב כהנא דגברא רבא הוא דקים לן דקונה לכתחילה יותר מדמי שוי' לא נראה ככהן המסייע אבל אינש אחרינא ניהי דבנו פדיו מ"מ היה ככהן המסייע ואין לו לעשות כן לכתחילה וא"כ א"ש הברייתא כפשטה דקביל עלי' מהני בכל דוכתי והדברים ברורים:
ומה שלא הביא הרמב"ם דהוה ככהן המסייע לשיטתי' אזיל שגם במתנה עמ"ל לא הביא הך דהוה ככהן מסייע ובכ"מ תמה עליו וצ"ל דסמך על מ"ש בנו פדוי משמע דיעבד אין לכתחילה לא וגם כאן כתב בנו פדוי היינו דיעבד. ומה שלא הביא דגברא רבה אפילו לכתחילה מותר י"ל כיון דלא מצינו כן רק ברב כהנא אין ללמוד ממנו שהרי כתבו התוס' פ' איזה נשך דרבינא לא רצה ליטול השם כצורבא מרבנן שלא לאכול בנכייתא וא"כ אנן מה נענה בתרי':
עוד י"ל דבלא"ה יש לדייק הלשון מבי פדיון הבן ובש"ס חדשים מגי' בפדיון הבן ומי ישמע להגיה הספרים לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' הא רב כהנא לא הי' כהן לכן נראה דהא אמרינן בקידושין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב א"כ נראה ודאי אם הכהן אומר תן חמש סלעים לפלוני ויהי' בנך פדוי דמהני ג"כ שהרי מה שנותן על פיו הוה כאלו קיבל בעצמו והכא הוי עובדא דשקיל מבי פדיון הבן שהכהן אמר תן לרב כהנא ויהי' בנך פדוי ובזו הוא דמפליג דדוקא רב כהנא דגברא רבא הוא והי' נותן ג"כ בעדו חמש סלעים לכך נקרא קיום צווי הכהן לעשות רצונו של רב כהנא אבל איניש דעלמא שאילו אמר תן לפלוני סודר שוה סלע לא שייך דין ערב רק על דמי שוי' וא"כ לא יצא ידי נתינה אבל לר"כ דשוי' לי' שפיר קני מדין ערב דר"כ הי' נותן לו ה' סלעים דבסתמא שוי' לי' חמש סלעים אבל בקיבל בעצמו לעולם יכול לומר לדידי שוה עכ"פ דברי הרמב"ם ברורים ונכוחים למבין. ופשטא דש"ס בעגל וטלית בכל אדם. מיהו לענין קידושין אם אמר התקדשי בחפץ זה ששוה חמשה זוז ואינו שוה כ"כ הא איתא בהדיא בש"ס דבעינן שוו ולא שייך לומר שהאשה תאמר לדידי שוי' דממה נפשך אי אומרת כן בשעת קידושין מה לה לומר לדידי שוה הא בפרוטה מתקדשת ואם אמרה אחר כך גם כן ליכא נפקא מיניה דאי מהני אמירתה הרי יכולה להתקדש בפרוטה ואי לא מהני אמירתה. אח"כ מאי נ"ח באמירתה לדידי שוה מי ימחה בידה להתקדש בפרוטה וראיתי בק"א שהניח בצ"ע בקידושין אם יכולה לומר לדידי שוה ולפענ"ד אין כאן ספק דאי לא מהני אמירתה על למפרע דעתי הי' להתקדש אפילו פחות מחמשין ג"כ לדידי שוה לא מהני שהרי בשעת קידושין לא נעשה כדבריו והרי בהתקדשי בכוס זה של יין ונמצא דבש. וכה"ג אע"ג שאמרה בלבי הי' להתקדש לא מהני כדלקמן וסי' ל"ח סכ"ד ועיין בש"ס דף מ"ט ע"ב ואפילו בשל כסף ונמצא זהב לא מהני מה שאמרה בלבי הי' להתקדש כמבואר ברמב"ם פ"ח דמ"מ לא נתקיים הדיבור ושאמרה ועיין לקמן סי' ל"ח סכ"ד בב"ש סקמ"ה וא"כ פשוט דליכא נ"מ לענין קידושין לכן לא נסתפק הר"ן רק בקידשה בפחות מש"פ ואמרם לדידי שוי' וצ"ע שהר"ן סותר עצמו דגבי שמא ש"פ במדי משמע מדבריו דאם אינו שוה בשום מקום לא מהני מה שאמרה לדידי שוי':
ג אע"פ שאין דרך לקדש בכך חיישינן לקדושין הרשב"ץ שהביא ב"י נבוך בזה ולא הביא ראיה לא להקל ולא להחמיר ואינני כדאי להכריע רק לפענ"ד נראה להביא ראיה מהך דינא דסעיף ב' דאמר שמואל קידשה בתמרה כו חיישינן שמא ש"פ במדי והא ודאי אין דרך לקדש בפחות מפרוטה וא"כ אמאי ניחוש לקדושין נימא מסתמא דעתה דוקא כפי מה שהוא דרך לקדש ואם נימא דתמרה ידוע לאשה שאינה ש"פ א"כ קשה מאי פריך הגמרא והא אנן בש"פ תנן נימא דמתני' איירי בלא ידעה האשה שאינה ש"פ. מיהו זה יש לדחות גם כן דקאי אתחילת דינא למאי דס"ד דשמואל קדושי ודאי קאמר א"כ ל"ל ש"פ והיה לו להיות הדרך לקדש בפחות מש"פ ג"כ ולפי התירוץ דמשני דשמואל בקדושי ספק א"כ בודאי אין דרך לקדש רק בפרוטה במקומה י"ל דבאמת לא קאמר שמואל רק בתמרה שידוע לאשה שאינה ש"פ. מ"מ קשה הא דמייתי מזוודא דאודרא וכן באבני דכוחלא בעי למימר דפליגי אדשתואל ומאי ראי' הא התם כיון שהיה צריך לשער א"כ נימא דמסתמא כיונת האשה שיהיה בדרך קדושין שמסתמא הם בפרוטה שהרי בודאי לא נחתי לספיקא ליקדש בפחות מש"פ אלא ודאי לא תליא במה שדרך לקדש כיון שלא התנית בפירוש: וכן מוכח מהפוסקים שכולם הקשו אעובדא דציפתא למה לא חיישינן לקדושין משום שמא ש"פ במדי וכן הרמב"ם פסק באמת דמשום חשש שמא ש"פ במדי חיישינן ומשמע שאפי' היא סבורה שש"פ לא תליא בהכי כיון שלא אמר בפירוש כוונתה במה שהוא שידוע שאין תכלית הקדושין בשביל קבלת הכסף רק דניחא לה להנשא לזה ודוקא בפירש ואינו שוה כ"כ דאו מסתמא אדיבורא דידי' קסמכה ולא החמירו הפוסקים באבן טוב דחיישינן שמא לא בקיאה בשומא היינו משום דסמכה אראות עיני' וכשאח"כ אינו שוה הרי הוטעת שהרי דוקא ע"י מה שראתה ושוה בעיני' כ"כ מתרצית אבל כשלא ראתה ונתקדשה בסתם י"ל דלא קפדה כמה יהי' שוי' לכן נמי בפחות מש"פ מתקדשת ג"כ אם ש"פ במדי דאין לנו לומר דקפדא דוקא בין פרוטה לפחות מש"פ שאין בזה קפידא לעיקר הקדושין מיהו לדעת הרא"ש שסובר שהוא מפני גזירת מקום ששוה אין ראיה מזה עיין בסמוך:
ד אע"פ שאין דרך לקדש בכך כו' נראה דמיירי שהאשה לא ראתה הטבעת כגון שקידשה בלילה או שנתנן מכורך בנייר וכדומה דבהא תליא שאין דרך לקדש בכך ותדע דברשב"ץ איירי כיון שלא אחר לה שהוא של כסף ובין כסף לזהב ניכר לעין כל אבל אם נראה שהוא של זהב והאשה ראתה אותה ואח"כ נמצא שהוא נחושת בהא אפשר דלא הוו קדושין כלל שהרי לפי ראות העין הוא של זהב והוטעית ואפילו להפוסקים בקידשה בטבעת שיש בה אבן מקודשת היינו משום דה"ל לאסוקה דעתה כי יש ששוין הרבה ויש שאינו שוין כלום אמרינן דנתרצית כפי מה שהוא אבל בנראה של זהב ונמצא נחשת י"ל לכ"ע לא מיקדשא דמסתמא סמכה על ראות עיני' ואף די"ל שהיתה מתרצית בכל דהו לא עדיף ממנה זו ונמצא דינר של נחושת דאינה מקודשת אף דאין במשמעות לשונו רק מנה זו כפי מה שהוא ע"כז כיון דמסתמא משמע לה סתם מנה אין בה דינר נחושת ולא מיקדשא א"כ כ"ש כשהוא לפי ראות עיני כל זהב אף על פי שהוא לא אמר שהוא של זהב לא ה"ל לאסוקי דעתה שיש בו זיוף:
והא דמשמע בתשובת מיימוני סי' כ' ובהג"ה בסמוך מייתי לה באמרו עדים שהוא של זהב משמע דבלא אמרו העדים פשיטא דמקודשת ובגוף התשובה משמע שהיה נראה כשל זהב ומשמע דמכל מקום מקודשת נראה ג"כ דהיינו כפי המנהג לכסות פני הכלות שאין רואות במה שתקדש אותה ואין הטעאה רק מצד העדים אבל כשהוא מזויף מתוכו ואין ניכר הזיוף והאשה ראתה אותו בשעת קדושין י"ל דלכ"ע אינה מקודשת דקידושי טעות הם:
מעתה תראה מה שהרכיב רמ"א ואם קידש בטבעת שיש בה אבן או בסתם טבעת ונמצא נחושת כו' אין זיווגן עולה יפה דבטבעת שיש בו אבן אם קיבלתו בסתם ולא ראתה אותו כלל י"ל לכ"ע הוו קדושין גמורין דבשלמא בראתה אותו י"ל דאומדן דעתה שהיה שוה כ"כ אבל בלא ראתה אין שייך אומדן דעת ותתרצית בכל דהו לכ"ע אבל כטבעת שנמצאת נחשת אם אין דרך לקדש בו בזו י"ל שסמכה בסתמא נתן לה טבעת קדושין כדרך העולם שהוא של כסף בזמן הרשב"ץ וכן לפי הזמן כפי מה שהוא דרך לקדש ואפילו בזה הביא הרשב"ץ יש מי שאומר שאינה מקודשת וסיים והדבר צריך הכרע. וגם מה שכתוב הבית שמואל דביש בו זיוף לדעת יש מי שאומר אינה מקודשת כלל: ולדעת רשב"ץ כיון דקידשה בסתם חיישינן לקדושין ולפמ"ש ליתא דלא פליג כלל הרשב"ץ אהך דיש בה אבן דשם ראתה אותו והרשב"ץ איירי שלא ראתה אותו כלל וביש בו זיוף וראתה אותו ואין הזיוף ניכר י"ל לכ"ע אינה מקודשת כן נוטין הדברים. מיהו למעשה קשה עלי להכריע לפטרה בלא גט עכ"פ נ"מ בצדדין אחרים:
ה שאינה מקודשת רק בש"פ צ"ע אם אינה ש"פ אם נחמיר גם בזה משום שמא ש"פ במדי דהא באמרו העדים שהוא של זהב ס"ל למהר"ם בתשובת מייתי' דמדינא אינה מקודשת דהוה כפירש הוא א"כ כיון שפירש ש"פ לא ניזל בתר מדי דמסתמא במקומו קאמר כיון שאמר בפירוש. וכן יש להוכיח מלשון הרמב"ם פ"ז בשיראין שאם אמר התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים אם אינו שוים אינה מקודשת ולא חיישינן ששוין חמשים במדי אלא ודאי באמר בפירוש אזלינן בתר מקומו ושעתו. מיהו אפשר דהרמב"ם לשיטתיה דפירש דחיישינן שמא ש"פ במדי דשמא יש לה דרך לשם א"כ י"ל באמר בפירוש משמע ששוין כאן אבל להרא"ש דפירש משום דגזרינן אטו מקום ששוה א"כ י"ל אפילו אין שוין כאן חמשין דילמא שוין חמשין במדי מיהו נראה דגם הרא"ש מודה בפירש לא גזרינן וכן משמע פשטא דש"ס דקאמר אי דא"ל חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוה משמע דאינה מקודשת כלל אע"ג דר' יוסף ס"ל כשמואל בדף י"ב ע"ב וברא"ש הגירסא כ"ע לא פליגי דצריכי שומא ואינו מדוקדק דהא בלא שוה איירי:
וכן משמע מהטור והמחבר שלא הביאו מחלוקת בזה בין הרמב"ם שכתב דבאין שוה חמשין אינה מקודשת משמע דליכא פלוגתא בהא ולכ"ע אינו מקודשת באינו שוה ועיין בסמוך:
ו מקודשת מספק שמא כו' בגמרא דף י"ב אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא ש"פ במדי ופריך והאנן תנן בפרוט' ובש"פ ומשני הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק והקשו אמאי לא פריך מב"ש דאחר בשוה דינר וי"ל לזה דודאי למאי דס"ל דאשה מקפדת על עצמה כדאיתא בגמרא דף י"א ואיירי בקידשה בלילה א"כ י"ל דלא מהני אם אינו שוה כאן אבל לב"ה פריך שפיר כיון דבכל דהו מקני' וס"ל לשמואל כיון דש"פ בשום מקום מתקדשא פריך שפיר משא"כ לב"ש דבעי דבר חשוב ובהכי ניחא מ"ש בסמוך דבשיראי באמר לה בתמשין ולא שוו אינה מקודשת ולא חיישינן שמא שוו במדי דכיון דהתנה עמה דבר חשוב אינה מרוצה רק שיהיה שוה כאן:
אלא דקשה פרש"י דף ד' דפירש אשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה דגנאי הוא לה א"כ אם אינו שוה כאן למה יהי' חשש קדושין הא מ"מ גנאי הוא לה ואם נימא כיון דאפשר דשוה בשום מקום אינו גנאי לה א"כ מאי טעמא יהיב דאשה לא מקני' בחליפין כיון דאיתניהו בפחות מש"פ גנאי הוא לה הא אין גנאי לה דאפשר ששוה בשום מקום עמ"ש לעיל סי' כ"ט. ואפשר דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש דטעמא משום הרואים שמא יש אחד ממדי כאן וא"כ אינו מיושב דה"ל להקשות תב"ש דשוה דינר. ובחידושי אמרתי הטעם כיון דפחות מש"פ לאו ממון הוא א"כ אם לא תהא מקודשת ישאר ביד האשה דפחות מש"פ אינה ממון א"כ יש לחוש שמא יש לאשה דרך למדי ותוליך עמו ותאמר בדבר זה קדשני וביטלו הקדושין ושם הוא ש"פ א"כ יאמרו שאין אשה מתקדשת בפרוטה וא"כ לפ"ז א"ש דמב"ש לא מצי לאקשוי' דבפחות תשוה דינר ודאי אם בטלו הקידושין מחויבת להחזיר א"כ מסתמא לא ישאר ביד האשה לכן לא חששו שתוליכנו למדי ואין לומר לב"ש ניחוש בפחות מש"פ שמא שוה דינר במדי י"ל כולה האי לא גזרינן וא"ש:
ובהכי ניחא דעת הרמב"ם שחילק דבדבר שאינו מתקיים אינה מקודשת דבדבר שאינו מתקיים ליכא למיחש שישאר בידה ותוליכנו למקום ששוה ולפ"ז אינו מוכרח ראיית הרא"ש דהרמב"ם ס"ל דאי ידעינן שש"פ במקום אחר היתה מקודשת מדאוריי' דאי אית לי' אורחא להתם ש"פ ולפמ"ש אינו מוכרח כלל דאדרבה כיון דאין החשש רק שישאר ביד האשה כדפרישית א"כ אין זו אלא חששא דרבנן:
ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשו בציפתא דאסא למה לא חיישינן לקידושי הציפתא משום ש"פ במדי ולפ"ז ניחא כיון דנתן בו ד' זוזי א"כ נזקקין להחזיר הד' זוזי וממילא מחויבת להחזיר גם הפחות מש"פ א"כ בסתמא אם יתבטלו הקדושין לא ישאר בידה ואין חשש שתוליכנו למדי. מיהו הרמב"ם גופיה כתב שם פ"ה דין כ"ד דמקודשת מספק שמא ש"פ במקום אחר ומ"מ י"ל דס"ל כמו"ש שאינו רק חומרא דרבנן:
ולכאורה היה נ"ל דדוקא בגוונא דאמר שעומד כור תמרים בדינר דידוע לאשה שאינו ש"פ וסברה וקיבלה אבל אם האשה סבורה שש"פ לא מיקדשא בפחות מש"פ. אלא דלא משמע כן בגמרא דאל"כ מנ"ל דפליגי אשמואל בזוודא ובאבני דכותלא דהא כיון שהיה משערין גם לאשה לא היה ידוע. לכן נראה כיון דאפילו פרוטה אינו כסף חשוב אלא דלא קפדה האשה שאין תכלית הקדושין בשביל הפרוטה שנותן לה רק דלא סגי בלאו הכי דבעינן כסף וכל שהוא בכלל כסף יש קדושין לכן אין כאן הטעאה באשה דבשביל החיסרון שאינו ש"פ לא איכפת לה דגם החיסרון אינו ממון חשוב ואין חסר לה פרוטה לא קפדה וא"כ מיושב דמב"ש לא קשי' די"ל בודאי בחסר לה ממון ודאי קפדה משא"כ לביה דמתקדשת בפרוטה א"כ כל שנתן לה כל דהו אינו חסר לה ממון לכן שפיר מיקדשא:
ובהכי ניחא בשיראי בלא שוו חמשין לא חיישינן ששוו חמשין במקום אחר דמ"מ היא קפדה שיהיה שוה במקומו וחסר לה ממון ודאי אינה מקודשת ואע"ג דלדעת הרמב"ם כפמ"ש הרא"ש ביש לה דרך מקודשת מן התורה מ"מ בשיראין פסק שאינה מקודשת דמ"מ קפדה שיהיה שוין כאן מסתמא משא"כ בקידשה בתמרה ודאי אין קפידא מצד האשה שהרי אינו חסר לה פרוטה רק שאינו נחשב ממון א"כ באית לה אורחא להתם שפיר חשיב לדידה ממון וממ"ש בסמוך:
ז שאם קידם בתבשיל כו' זה דעת הרמב"ם והקשה בלח"מ לפ"ז מאי פריך הא אנן בש"פ תנן נימא דבש"פ אפילו בדבר שאינו מתקיים הוו קדושין ונראה דודאי תה דס"ל להרמב"ם דבדבר שאינו מתקיים לא הוה קדושין היינו משום דהספק הוא בשביל שאפשר שיש לה דרך למדי משום הכי הוי קדושין ואי אפשר שיהיה קידושי ודאי משום זה דשמא אין לה דרך לשם וא"כ י"ל לס"ד דשמואל מחשיב ליה קידושי ודאי אלמא ס"ל כיון דש"פ בשום מקום שפיר מקרי כסף לענין קדושין א"כ ממילא אפילו בדבר שאינו מתקיים הם קדושין ודאין ואין לחלק ולמאי דמשני בקידושי ספק (לפי הנראה חסר קצת תיבות וכצ"ל ולמאי דמשני בקידושי ספק הוא דמחלק הרמב"ם):
ובהכי ניחא מה שהקשה בספר פני יהושע הא למנין ש"פ אמאי הוה מקולי ב"ש הא לעולם הוא חומרא דבפחות מדינר נמי חיישינן שמא שוה דינר במדי ולפ"ז ניחא דלמסקנא דאינו רק קידושי ספק שפיר י"ל דאיירי בדבר שאינו מתקיים וגם בפ"י ביקש לומר כן דבדבר שאינו מתקיים איירי אלא שאינו נכון דא"כ מאי פריך הש"ס הא כבר ידע הש"ס דאיירי בדבר שאינו מתקיים אבל למ"ש נכון דבס"ד לא יש חילוק בין מתקיים לאינו מתקיים.. מיהו לענ"ד בלא"ה לק"מ וא"צ לאוקמה באינו מתקיים רק די"ל דאם אמר התקדשי לי בפרוטה תשמע דבכה"ג אם נתן לה פחות מש"פ י"ל לכ"ע לא מיקדשא דכל שאמר בפרוטה משמע במקומו כמו בשיראי כשאמר בחמשין וא"כ קשה ג"כ לכאורה מאי פריך נימא דמתניתין באמר התקדשי לי בפרוטה ונתן לה שוה דבכה"ג י"ל דבעינן כמו שאמר ולא אזלינן בתר שאר מקום אלא דבס"ד דהוו קידושי ודאי א"כ הוה ממש כש"פ אבל לפי האמת דלאו קידושי ודאי הם אלא ספק ממילא באמר בפרוטה ונתן לה דבר שאינו שוה במקומו אפילו לשמואל לא מיקדשא כיון שאמר בפירוש בפרוטה דהא אפילו אמר התקדשי לי בדינר כסף ונמצא זהב אינה מקודשת דמ"מ אינו בכלל דיבורו וא"כ י"ל בכה"ג שפיר לפי האמת נ"מ בין ב"ש לב"ה. ובהכי יש ליישב מה שהקשו התוס' ריש קדושין לא ליתני אלא בש"פ ולפמ"ש ניחא דבעי לאשכוחי מקולי ב"ש וקשה קושית פ"י שמא שוה דינר במדי א"כ לעולם איכא חומרא אלא נראה דכולה מתניתין דאמר התקדשי לי בדינר דלב"ש בנתן לה שוה דינר דאו לא מהני אם אינו שוה במקומו ואם אמר התקדשי לי בדינר מתקדשת בדינר ובשוה דינר ואפילו למ"ד בפ' שבועת הדיינין דדינר דוקא קאמר הכא דשקלא שוה ודאי נתרצית בשוה אבל מ"מ בעינן דינר שלם וא"כ שפיר קאמר בדינר ובשוה דינר:
עוד נראה לפי מה שנסתפק במשל"מ בעשה שליח לקדש וקידש ס' קדושין דהוה עיוות בשליחות א"כ י"ל בהך דינא דש"פ במדי ע"י שליח לא מהני אם עשה שליח לקדש וחידש בפחות מש"פ א"כ כיון דבלא"ה מוקמינן בשוי' שליח ס"ל לב"ש דבדינר מיקדשא א"כ משום שמא ש"פ במדי לא מיקדשא ע"י שליח דבספיקא הוה עיוות בשליחות. ולכאורה נראה עוד דבאם אמרה תן פחות מש"פ לפלוני ואקדש אני לך דבהא לא שייך שמא ש"פ במדי דהא קיי"ל דמתקדשת מדין ערב כמ"ש לעיל סי' כ"ט ודין ערבות היא בשביל שהיא היתה מחוייבת להחזיר מה שנתן על פי' א"כ כיון שאינו ש"פ במקומה אין כאן ערבות וא"כ י"ל גם לב"ש באמרה תן פחות משוה דינר לפלוני דלא שייך דין ערב שהרי אין עלי' התחייבות יותר מפחות מדינר וא"כ אין כאן ערבות רק על חצי דינר ובהא לא מיקדשא:
ודע שלרוב פוסקים אין כאן חשש רק מדרבנן דאין להקדיש אלא כפי מקומו ושעתו רק הר"ן ס"ל דהוו קדושין דאורייתא והרא"ש בדעת הרמב"ם ס"ל ג"כ דהוו קדושין דאורייתא אם ידוע שש"פ במקום אחר וטעמו של הר"ן הוא משום דכיון שש"פ בשום מקום ונתרצתה בהם אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר ה"ל כאילו אמרה לדידי שוה וכבר כתבתי דהר"ן סותר עצמו שנסתפק אם יכולה לומר לדידי שוה במידי דאינו ממון ובב"ש הבין לחלק דדוקא כשש"פ בשום מקום הוה קדושין ובאינו שוה בשום מקום נסתפק הר"ן וליתה דאם יכולה לומר לדידי שוה אפילו במה שאינו ממון בשום מקום א"כ אפילו בלא חשש ש"פ במדי הוה ספק שהרי נתרצת בהם וע"כ לומר דכל שלא אמרה בפירוש לדידי שוה ל"מ וא"כ איך מקודשת מחשש שמא ש"פ במדי וע"כ דהרצון שנתרצית ליקח הוה כאמרה לדידי שוה א"כ לפי סברא זו ע"כ בדבר שאינו ממון לא מהני שתאמר לדידי שוה דאל"כ אפילו אינו שוה פרוטה במדי הרי כשנתרצתה הוה כאמרה לדידי שוה:
והנה הב"ש האריך להקשות מהא דבקדושין דף נ"ג ע"ב משמע דבקידשה במעשר אף בגבולין מקודשת אע"פ שאינו שוה במקומו והניח בתימא ולענ"ד אין מקום קושיא כלל דשה המעשר מצד עצמו ש"פ רק שמחוסר הבאה והמעשר חשוב ממון מצד עצמו ואטו אם קידש בבעל חי בשבת שאינו ראוי ליהנות ממנו אטו נימא דלאו ממון הוא הא ליתה דמ"מ ממון הוא בעצם ואם תמכור המעשר במקומו יתנו לה מעות בעדו ומאן לימא: שא"ב ליתן לה כ"כ מעשר עד שיהיה ש"פ במקומו למי שרוצה להוליכו לשם אבל קידש במה שאינו ש"פ בכאן אין כאן ממון כלל שהרי אם תתן פרוטה תמצא יותר ממה שנתן ולא ירצה שום אדם ליתן פרוטה בכאן שהרי בפרוט' ימצא יותר ממה שנתן לה לקדושין לכן שפיר כתבו הרמב"ן והרשב"א דאין להקדש אלא כפי מקומו ושעתו לכן גם מה שדימה בחמ"ח ביש לה דרך להוליכו לשם הוו קדושי ודאי ודימה למעות הלואה דא"ל לך הוציאם במישן גם דמיון זה אינו עולה יפה דמ"מ כאן אינו ש"פ ואם יש לה דרך תקנה בפרוטה יותר ויותר ומה לה ליקח שוה חצי פרוטה בפרוטה וזה ברור ופשוט:
וגם דברי הר"ן מגומגמים בעיני שכתב אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותה דבר הוה כאמרה לדידי שוה אטו בשופטני עסקינן למה תתן פרוטה במה שאינו שוה והרי שמואל בעומד כור תמרים בדינר קאמר ויגיעו אפשר עשר לפרוטה ואיך תתן בעד אחת פרוטה:
ועיקר מה שהכריחו להר"ן לשון הש"ס דקאמר הא בקידושי ספק לענ"ד לק"מ דאדרבה קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא שמואל נמי חיישינן קאמר אלא נראה דס"ד דכיון דחיישינן שמא ש"פ במדי א"כ מדרבנן הוי קדושין בכל גווני שלכך גזרו רבנן אף על פחות מש"פ וקשי' ליה ממתניתין דבעי לאשמועינן עיקר דין הקדושין ואיך לא אשמועינן מה שהם קדושין דרבנן דאילו הוו קדושין דרבצן בהחלט לא היתה צריכה קדושין אחרים וסמכינן על שבא אליה אח"כ כמו ביתומה קטנה שאין צריכה קדושין אחרים כיון שתקנו לה קדושין לכן משני שאין כאן תקנה רק מדרבנן חששו לספק זה גם נ"מ אם בא אחר וקידשה ג"כ בפחות מש"פ אי תימא דקדושין דרבנן הם בהחלט א"כ דבתרא לאו קדושין הם משא"כ אם אינו אלא מטעם ספק חיישינן לקדושי שניהם דשתא של הראשון אינו ש"פ במדי ושל השני שוה וכמ"ש הב"ש סק"ח וכן משמע בש"ס קדושין דף ח' אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואין נקנה בתבואה וכלים היכא דמי אי דלא מקני כלל כו' ואי דלית בה ש"פ מאי איריא תבואה וכלים אפי' כסף נמי ומאי פריך הא תבואה וכלים הוו רבותא טפי וקדושין יוכיחו דבכסף פחות מש"פ אין חשש ובשוה כסף חיישינן שמא ש"פ במדי א"כ תבואה וכלים הוה רבותא טפי אע"ג דאיכא למימר ששויין פרוטה במקום אחר אע"כ פשוט להש"ס דמדאורייתא לא מהני הך סברא מידי אפילו לרבותא לא חשיב לה הש"ס אע"ג דרב יוסף גופיה אית ליה דשמואל בדף י"ב ע"ב דחשש ש"פ במדי אינו מן התורה וכדברי הרשב"א והרמב"ן עיין בסמוך:
ח צריכה קדושין אחרים כתב ב"ש לכאורה נראה אפילו ידוע שש"פ במק"א צריכה קדושין אחרים דלרוב פוסקים לא הוו קדושין ומסיק די"ל דא"צ מידי דהוה כמו קטן שקידש דסמכינן שיכוין ביחוד לשם קדושין וכן מסיק בשם הב"ח אם ידוע שש"פ במק"א וכבר כתבתי לעיל דלהכי קרי ליה הש"ס קדושי ספק לומר שצריכה קדושין אחרים. ומה שמדמה לקטן נראה דלא דמי דהא לפיר"ת הוה פרוצות שמעמיד עידי יחוד על ככה כמ"ש התוס' בדף י"ב א"כ בשלמא בקטן י"ל הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום ומסתמא גמי לשם קדושין בא אליה ואין צריך להעמיד עדים בפרטות על כך. ובהכי יתיישב מה שהקשו התוס' על ר"ת מהא דמצות יבמה ג"כ מאמר תחלה ואם בביאה לחוד הוי לקי אע"ג דדין יבמה בביאה ולפמ"ש לק"מ דודאי בקידש תחלה א"צ להעמיד עדים בפרטות על זה דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וממילא קני לה בביאה שא"צ לכוין ביבמה לשם קדושין דביאת שוגג נמי קני וכאן שהוא כדרך נשואין א"צ לכוין לשם קדושין משא"כ באשה דעלמא דצריך להעמיד עדים שמתכוין לקדשה בכך זה הוה פריצות וא"כ גם כאן בסתם יש לחוש שמא ע"ד קדושין ראשונים בא אליה עיין לקמן סעיף ט' לכן נראה שצריכה קדושין אחרים רק אם בירכו כבר ברכת חתנים לא יברך שנית דספק ברכות להקל רק יקדשנה בקדושין גמורין קודם היחוד וכפשט לשון הטור והמחבר וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא ב"י אפילו בכסתה פניה הצריך קדושין אחרים וכ"ש בזה החשש שמא ש"פ במדי:
ט אבל לא יגרש ראשון ונושא שני וכ' הב"ש לכאורה נראה להני פוסקים דס"ל שהם קדושי דרבנן מגרש שני ג"כ ונושא ראשון כמ"ש בסי' י' מיהו נראה דכאן איכא חשש במקום שש"פ ע"כ ונראה להביא ראיה לזה דהתוס' דף י"ב ד"ה רב חסדא כתבו הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ספק כדלעיל דמיירי שקידשה אחיו ותמה מהרש"א מנ"ל שקידשה שמא קידשה אחר וכ"כ בתוס' ישינים ובא להפקיע קדושי ראשון כמ"ש לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא ונדחק. ולפ"ז ניחא די"ל שקידשה אחר דא"כ המ"ל לעולם רב חסדא וס"ל כשמואל והוי קדושי ראשון ספיקא וא"כ אי הוה ש"פ מקודשת לראשון ונשארת לו משא"כ אי לא הוה ש"פ א"כ קדושי ראשון ספק א"כ לא יוכל לקיימה שהרי השני קידשה קדושי ודאי וע"כ מגרש ראשון וממילא ישאנה השני שהרי עכ"פ גם להשני ספק הוא משא"כ אם יגרשנה השני מ"מ אסורה לראשון א"כ ודאי דינא דמגרש ראשון ושפיר קאמר לאו כל כמינה דאסרת לך אבתרא לותר שקדושי ראשון ודאי הם אע"כ קים להש"ס שקידשה אחיו וא"כ אי קדושי ראשון ספק גם להשני אסורה דהוה ספק גרושת אחיו וא"כ מוכח שפיר דאסורה לראשון דאי מותרת לראשון כשמגרשה השני ג"כ א"כ שפיר י"ל שקידשה אחר. ומ"מ מוכח דלא ס"ל דשמואל דאי קדושי ראשון ספק איך קאמר דאסרת לה אבתרא דילמא קדושי קמאי ישארו ויגרש השני אלא ודאי ס"ל דלראשון לעולם אסורה והתו' מסתמא בשיטתיה דר"י קאי דאינן אלא קדושי דרבנן ואפ"ה משמע דאסורה לראשון:
עוד אמרתי בכוונת התוס' דע"כ איירי שקידשה אחיו דאי קידשה אחר א"כ איך אמר דאסרת לה אבתרא הא קיי"ל אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת דאין אשה מעיז' פניה בפני בעלה ולעיל ר"ס י"ז נתבאר דלדעת הרא"ש כל שהם בעיר אחת הוה כמו בפניו א"כ אפילו קדושי קמא ש"פ מ"מ מקודשת לבתרא אע"כ איירי שקידשה אחיו א"כ אסורה לבתרא אי קדושי קמאי הם קדושין אפילו גירשה:
י הולד כשר כתב הב"ש דדוקא משום הך חששא שמא ש"פ במדי אבל אם יצא קיל שש"פ אז הבנים ספק ממזרים כמ"ש בש"ג וכ"כ הב"ח ודרישה בדעת רמ"ה ותמיה לי דהא לקמן מבואר בסי' מ"ו דלא חיישינן לקלא רק מקמי נשואין ובתר נשואין לא חיישינן ליה וא"כ אם נימא דהבנים ספק ממזרים א"כ איך לא ניחוש לקלא דבתר נשואין ואף דכאן חיישינן נמי לקלא דבתר נשואין נמי ע"כ לחלק כמ"ש הר"ן לפי הסברא שכתב דהכא חיישינן טפי משום דלקמן בחזקת פנויה קאי אבל זו נתקדשה בודאי ולא ידעינן אי אית בה ש"פ מ"מ הא הר"ן מסיק דהא דחיישינן כאן לקלא דלא איתחזק היינו דוקא אם נפיק הקול קודם שנתארסה לשני אבל אם נפיק הקול לאחר שנתארסה נא חיישינן דלא עדיף מקלא דאיתחזק דלא חיישינן ליה לאחר נשואין על כל פנים אם נימא דהולד ספק ממזר, איך לא ניחוש לה:
ובאמת יש לדקדק בדברי הר"ן דמתחילה פשיטא ליה דאיירי בקלא דלא איתחזק דבאתחזק גם רב חסדא חודה כדאיתא בס"פ המגרש ומאי ראיה דילמא מיירי שפיר בקלא דאתחזק רק שהי' לאחר קדושי השני דהוה קלא דבתר נשואין ואף דבפרק המגרש לא חיישינן לקלא בתר אירוסין מ"מ כאן גרע טפי משום דידעינן דפשטה ידה וקיבלה קדושין וכמו שחולק הר"ן בשם הרא"ה בקלא דלא איתחזק:
ותו איכא למידק לדברי הרא"ה והר"ן דמפרשי בקלא דלא איתחזק ואם נשאת לא תצא וא"כ תקשי אמאי פרשי רבנן וחששו לולד כיון דדינא אם נפיק בתר אירוסין לא חיישינן ליה א"כ ניהי דשם איירי דנפיק קודם אירוסין מ"מ איך נימא שהולד ספק מחזר בשביל שיצא קודם אירוסין של שני כיון דאילו היה יוצא אחר אירוסין היה הדין שלא תצא ועוד דהדברים קל וחומר דאם בחשש ש"פ במדי דדינא דאם נשאת תצא אפילו נודע אחר קדושי השני אין הולד ממזר כ"ש בקלא דדינא שלא לחוש אם יצא אחר קדושי השני א"כ כ"ש שאין הולד ממזר לכן לפענ"ד הדבר ברור דהר"ן והרא"ש מפרשין הא דפרשי רבנן מינייהו היינו חומרא בעלמא דרבנן נהגו סלסול בעצמן ולא כ"ע דאל"כ למה לא פירשו כ"ע כיון דספק ממזרים הם וכן נראה דהרי"ף והרמב"ם השמיטו הך עובדא והיינו משום דלשיטתייהו אזלי דס"ל כשמואל וא"כ אם ניחא דבשמואל אין הולד ממזר ובהא הולד ספק ממזר ה"ל להביא עובדא זו אלא ודאי אינו אלא חומרא בעלמא ולא מדינא וגם הרמ"ה שפסק הולד כשר בדשמואל והקשה בחמ"ח עליו דמשמע אי ס"ל דשמואל הוה א"ש דפרשי והב"ש דחק דרמ"ה סובר משום דשמואל לא הוו צריכין לפרוש מן הולד לכן יצא לו דבהך דקלא הולד ממזר ולפענ"ד הדבר ברור דרמ"ה ס"ל איפכא דודאי הך דפרשי רבנן משמע דרבנן דוקא פרשי אבל אין איסור ממזרות והשתא משמע ליה מהא גופא דקאמר ולאו משום דס"ל דשמואל וקשה איך ס"ד דס"ל דשמואל דא"כ היה להם להורות לכ"ע לפרוש מהם אלא ודאי גם בדשמואל אין הולד ממזר וכן משמע בלשון רמ"ה שהובא בטור שכתב ולא שרינן לה משמע דהולד אינו פסול דאל"כ איך שתיק שתקי הרמ"ה והטור לבאר זה:
ומה שהוקשה להם הא בלא"ה חיישינן שמא ש"פ במדי י"ל דנ"מ באמר בפירוש התקדשי לי בדבר זה שש"פ וכ"כ הדרישה בתחילת דבריו ומ"ש עוד דקאי אולד מי ישמע לדבר זה למיעל פילא בקופא דמחטא:
גם י"ל כמה. נפ"מ שכתבתי לעיל היכא דלא שייך דשמואל. גם יש לפרש הך חלוקה שכתב הרמ"ה ואם אפשר להתברר ע"י עדים שהיה ש"פ בשעת קדושין חיישינן להו ולא שרינן לה כו' ולא מבעי' אם ידוע שיש עדים שיודעין אלא אפילו יצא קול שיש עדים שהי' ש"פ חיישינן להו אבל לא אסרינן לה ע"פ אשה וקרוב עכ"ל. ויש לפרש חלוקה זו בקידשה בכסף עצמו ולפי מה שהובא לפנינו אינו ש"פ כגון שהיו חתיכות קטנות ועכשיו כפי דברי האשה אינו ש"פ לפי מה שהוא לפנינו ויש קול שהיה אז משקלו כחצי שעורה וע"כ נאבד ממנו קצת או נשחק ממנו וכה"ג:
וניכרין דברי אמת שהטור העתיק לשון הרמ"ה מן החידושין ושם כתב כן אעובדא דרב חסדא ולא חייש לדשמואל וכתב מה שעולה לפ"ז והטור לא נמנע להעתיקו דנ"מ לדידן בקידשה בחפץ והתנה שיהיה שוה כ"כ ועכשיו אינו שוה ויש לחוש שהיה שוה או עכ"פ נראה דגם בזה הולד כשר:
וכן יש להוכיח מלשון הרמ"ה עצמו שכתב לא מבעי' אם ידוע שיש עדים שיודעין ולא הזכיר בזה שהי' יודעין שהיה ש"פ והיינו דבידוע שיודעין שש"פ פשיטא דהוה קדושין אלא ודאי קאמר שיודעין שיש עדים אם היה שוה אז פרוטה א"כ אי אפשר לומר שהולד יהיה. ממזר בזה דודאי כיון דמדינא אזלינן בתר השתא א"כ מסתמא נחזיק שלא יאמרו העדים שהיה ש"פ כשיבואו לפנינו וע"כ אינו רק לכתחילה לא מקלינן שמא למחר יבאו עדים ויעידו ונמצא בני' ממזרים א"כ כיון דוה רבותא טפי מנפיק קלא שיודעין שהי' ש"פ א"כ כ"ש בנפיק קלא שאין הולד ממזר:
ובאמת על גוף החשש שמא ש"פ במדי נראה דגרע טפי מהך דעדים בצד אסתן דאם נימא אפילו נפק קלא דבההיא שעתא הוה ש"פ לא חיישינן לאוסרה כ"ש בלא נודע כלל שש"פ במקום אחר אלא משום חומרא דאשת איש מחמירין בכל גווני עכ"פ ברור דעת הר"ן והרא"ה והרמ"ה והטור דאין הבנים ספק ממזרים אפילו בנפיק קלא וגם בש"ג לא כתב רק חוששין על בני' שהם ספק ממזרים משמע דחששא בעלמא לפרוש לכתחילה ואם נשאת לא תצא:
ועיין בב"ש דאפילו ידוע שש"פ במקום אחר בני' כשרים דרוב פוסקים ס"ל כן ובאמת לא מצינן בזה רק דעת הר"ן שסובר דקדושין דאורייתא ודעת יחיד הוא כדפרישית לעיל ומדברי הרמב"ם אין הכרח מיהו מאש הב"ש דאפילו יודע שש"פ אח"כ מ"מ לא היה ידוע לעדים בעת הקדושין צ"ע מה בכך שלא היה ידוע לעדים בעת הקדושין דהא משמע בגמרא דפריך הא איכא סהדי באידית משמע אפילו עדים אחרים שהיה ש"פ ת"מ מקודשת הוא וכן משמע מלשון התוס' שאין הקושי' על אותן עדים דוקא וגם אין טעם לחלק דבכה"ג לא הוו חצי דבר וכן משמע מלשון רמ"ה עצמו שא"צ אותן עדים דוקא עיין בספרי גט מקושר מ"מ אפשר לסמוך על רוב פוסקים לענין הולד שלא לאסרו:
יא התקדשי לי כו' בזו בזו בזו כו'. בגמרא אמרינן מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבה ר' שמעון הוא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד והרמב"ם פסק כסתם משנה שבזו בזו כללא הוא ובפ"ד משבועות פסק דלא כר' שמעון ובחידושים כתבנו כמה ישובים לזה ונעתיק איזו מהם והוא דודאי איכא למימר לחלק דבשלמא בשבועה מסתמא נתכוין לישבע לכל אחד דמאי אולמא דהאי מהאי וכיון שאין סברא לומר שנתכוין לאחד יותר מלאחד אמרינן דעתיה אכולהו משא"כ לענין קדושין מהיכי תיתי לומר שיתכוין שתקדש דוקא באחת מהנה לכן אמרינן מסתמא לכולהו נתכוין מיהו נ"ל דגם שם אפשר שלא נתכוין רק לא' מהם כגון שיש לו ספק מלוה ישינה לגבי אחד ולא לגבי חבירו א"כ י"ל שמא לא נשבע רק לראשון שמורה לו היתר טפי לשבוע נגדו מן הנשארים לכן מדמי ליה שפיר וא"כ י"ל לפמ"ש בחידושי מציעא דרבה ס"ל טעמא דמלוה ישינה וא"כ יש לתלות גם שם שנשבע דוקא לראשון שיש לו הוראת היתר טפי משא"כ הרמב"ם ס"ל כסתמא דגמרא דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ולא תלינן בספק מלוה ישינה א"כ אין לחלק שם לומר שדוקא לראשון נשבע דמאי אולמא דהאי מהאי וא"ש:
ועוד נראה דלקמן דף ס"ד ע"ב במשנה מי שיש לו שתי כתי, בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות וכו' ר"מ ס"ל כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות ור' יוסי ס"ל כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ואמרינן דפליגי אי מחית איניש נפשיה לספיקא ופסקינן כר' יוסי דלא מחית איניש נפשיה לספיקא וא"כ קשה איך מדמי רבה להך דשבועות הא אנן קיי"ל כשמואל דקידשה בתמרה מקודשת מספק שמא ש"פ במדי וא"כ י"ל שלא מחית נפשיה לספיקא וניחא ליה טפי שיהיה צירוף דלא יהיה נחית לספיקא. מיהו י"ל דאדרבה אי הוה מוקי כר' יוסי דטעמא משום דלא נחית לספיקא א"כ היה מחלוקת ואח"כ סתם ואין הלכה כסתם ובאמת קיי"ל כר' יוסי כמ"ש כל הפוסקים ולקמן סי' ל"ז סי"ח לכן מוקי מתניתין כר' שמעון והיינו דלעולם י"ל שפיר דמחית לספיקא ומ"מ הוה כללא דר' שמעון ס"ל הכי דכל שלא אמר התקדשי התקדשי כללא מיהו לפי האמת דקיי"ל כר' יוסי דלא מחית נפשיה לספיקא שפיר י"ל כיון דאי לא נתכוין לכללא הוה ספיקא י"ל טפי שנתכוין לכללא וזה נכון א"כ אפשר היכא ד ליכא דשמואל גם הרמב"ם מודה דפרטא הוא וצ"ע:
ועוד נראה דהא יש להבין איך מדמי קדושין לשבועה דהא בשלמא בשבועה שפיר י"ל שנתכוין לשבועה לכ"א אבל בקדושין כיון דרוצה לקדשה ואמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ א"כ מסתמא נתכוין לצירוף. וצ"ל דגם כאן י"ל שמא לא נתכוין ליתן לקדושין רק תמרה אחת אלא דאכתי קשה א"כ למה נתן לה כולם וע"כ בשביל צירוף נתן לה וצ"ל דמ"מ אפשר שא' נתן לקדושין והנשארים נתן לפקדון אלא די"ל דתליא בהך אי אמרינן במקדש אחותו מעות פקדון אלמא תלינן טפי בפקדון מבמתנה שפיר י"ל שאין הוכחה ממה שנתן לה כולם די"ל לפקדון נתן השאר אך אי אמרינן מעות מתנה ולא תלינן בפקדון מדלא אמר בפירוש פקדון א"כ כאן דאפשר בקדושין יש לתלות טפי בקדושין משנתלה במתנה דמהיכי תיתי יתן שלו לאחרים והנה זה פלוגתא דרב ושמואל דרב ס"ל במקדש אחותו מעות פקדון ושמואל ס"ל מעות מתנה וא"כ י"ל לשמואל דס"ל דלא תלינן בפקדון ונצטרך לומר מתנה א"כ טפי יש לתלות בקדושין ממה שנתלה במתנה משא"כ לרב שפיר י"ל דנתן לה בפקדון ואינו מפסיד שלו והשתא י"ל שפיר דרבה לשיטתיה דפוסק בכל דוכתי כרב כדאיתא בר"פ במה מדליקין דף כ"ב כל מילי דמר עביד כרב שפיר מדמי להו קדושין לשבועות דגם כאן אינו מפסיד משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק במקדש אחותו מעות מתנה ולא תלינן בפקדון א"כ י"ל גם כאן תלינן טפי בקדושין משנתלה במתנה שלא יפסיד משלו לכן אמרינן שנתכוין שיהיה צירוף ולא נאמר תתנה וא"ש. ואף דהרא"ש מחלק בין אחותו לנ נראה יש לתרץ בע"א וכמ"ש בחידושי וכ"כ הב"ש בסי' נון דבטעה בכדי שאין הדעת טועה המעות מתנה:
עוד י"ל דבשבועות שפיר י"ל דרובא דאינשי משתבעי לא' ושבועה הוא לכולם לכ"א ואחד ויש לכלול בזה שבועה לכ"א אבל לענין ממון ודאי אי לקדושין כללא קאמר הרי הם של האשה משא"כ אי נתכוין לפרטא א"כ אינם קדושין ומעות חוזרין וא"כ האשה תוכל לומר קים לי כיון שהיא מוחזקת כיון דיש סברא לומר כללא קאמר וא"כ י"ל דרצונה להתקדש א"כ היתה מתקדשת אפילו בפחות מש"פ אלא דלעיל דף ג' אמרינן בפחות מש"פ לא מקני' נפשה א"כ י"ל דכאן דא"צ להחזיר מספיקא שפיר ה"ל קדושי ודאי שהרי מ"מ בא פרוטה לידה אף שיאמר שלא קידשה רק באחת ופרטא קאמר מ"מ כיון שאין יכול להוציא מן האשה שפיר מתקדשא ונצטרפו שפיר כולם שיהיו קדושי ודאי אלא די"ל שאינה יכולה לתפוס מספק א"כ אינה מקודשת שצריכה להחזיר אם אינו ברור דכללא קאמר:
ועוד נראה בדרך קרוב יותר דודאי כאן י"ל דמסתמא כיון שרוצה לקדשה מסתמא כשאין ש"פ בא' מסתמא לכולם נתכוין שהרי דעתו לקדש ומוכיח מצד עצמו שנתכוין שיהיה קדושין כהוגן בש"פ וצ"ל דמ"מ כיון שמצד הדיבור משמע פרטא לא זכר לשון קדושין בפירוש שיהיו כולן מצטרפין לקדושין אבל מצד הענין שפיר מוכיח טפי שנתכוין לצירוף:
ואלא דהך מילתא תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בהיה מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקדושי' דר' יוסי ס"ל דא"צ לפרש ור' יהודה ס"ל צריך לפרש וא"כ י"ל דבהא פלוגתייהו דר' יוסי אף שאין הדיבור מפורש מ"מ כיין דעסוקין באותו ענין הרי מוכיח מצד הענין והוה כפירש וא"כ לר' יהודה אף שמוכיח מצד הענין כל שאין הדיבור מפורש לא מהני והנה בשבועות מפורש דזה פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון דר' יהודה ס"ל פרטא הוה ור"ש ס"ל כללא הוה ונודע שדרך הש"ס לדבר על תנאים המפורשים בפלוגתא וא"כ שפיר קאמר רבה דלא מצי אתי' כר' יהודה דס"ל פרטא הוה ול"ל דכאן מוכיח מצד הענין דהוה כללא דלר' יהודה לא מהני מוכיח מצד הענין להכי מוקי ליה כר"ש דכללא הוה אף במה שאינו מוכיח מצד הענין וא"כ לדידן דקיי"ל כר' יוסי י"ל שפיר דכאן הוו קדושין כיון שמוכיח מצד הענין אף שאינו דיבור מפורש וא"ש ולק"מ:
עוד אפשר לומר דהא דמדמי ליה לשבועה היינו כמו דבשבועה אמרינן לת"ק דשבועה על כל א' קאי ה"נ כאן אמרינן דהתקדשי קאי על כל א' אף דכאן י"ל טפי שנתכוין שכולן יהיו קדושין א' מ"ת משמע מדלא אמר באלו משמע שכיון לפרטא לרבנן דהתם א"כ י"ל דמ"מ הרי לא אמר בפירוש התקדשי התקדשי וי"ל ניהי דנתכוין לפרטא מ"מ כיון שלא אמר רק התקדשי פ"א י"ל שכיון שתהיה האשה מקודשת לחצאין והיינו חצייך בזו וחצייך בזו לכן לא אתר באלו והוה כאלו אמר התקדשי לי בזו חלק א' וחלק א' בזו וחלק א' בזו וא"כ לא היה להם להצטרף מיהו הך מילתא תליא בבעי' דחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה והרמב"ם פוסק בהא דמונה והולך הוא א"כ אפילו נפרש אחלקי האשה והוה פרטא לענין חלקי האשה מ"מ מונה והולך ורבה דקאמר ר"ש הוא ע"כ ס"ל דפסקה והרמב"ם לשיטתיה פסק כאם ת"ל לכן פסק שפיר דמקודשת וא"ש מיהו הך דנדרים עדיין אינו מיושב ואכ"מ:
והרב ב"ש הביא בשם ש"ג דפסק דאפילו לא אמר התקדשי הוה פרטא והניח בצ"ע ולפענ"ד דעת יחיד הוא דניהי דלא נסמוך אשנוי' לתרץ דברי הרמב"ם מ"מ כל הפוסקים פסקו כסתם מתניתי הרי"ף והרא"ש שהעתיקו המשנה בסתם ופסקו כן וכ"כ הר"ן בנדרים להדיא דקיי"ל כר"ש דסתם לן תנא כוותיה בקדושין ובנדרים ועמ"ש בסמוך:
יב אם יש באחרונה ש"פ הכי מוקמינן בש"ס מאי באחת היינו באחרונה ובחידושינו כתבנו דמ"מ לשון באחת אינו מדוקדק דהל"ל באחרונה וכתבנו דאפשר דהורה לנו התנא דאם יש באחת ש"פ והיינו שידוע לנו שיש בא' ש"פ רק שהספק הוא אם היא שאכלתה באחרונה א"כ לדידן דקיי"ל כשמואל דאפילו ודאי אינה ש"פ מקודשת מטעם שתא ש"ת במדי א"כ הוה תרי ספיקא דעדיף מרובא כמ"ש בתשובה הרשב"א בסימן ת"א והוו נמי ודאי קדושין: ועפ"ז אפשר ג"כ ליישב פסק הרמב"ם שפסק דכללא הוה ופסק דלא כר"ש ולפ"ז י"ל דודאי אין הקושיא שנאמר כאן בהחלט דפרטא הוה דמ"מ יש לחלק דאדם יודע שאין קדושין בפחות מש"פ ומסתמא נתכוין לצירוף כולן אלא דמ"מ ספיקא הוא שמא לא ידע שאין באחת ש"פ וסבר שיש פרוטה א"כ שטיר י"ל דפרטא הוא אלא דלפ"ז ה"ל נמי תרי ספיקא לקדושין שמא ידע ונתכוין לצירוף ואת"ל לא ידע שמא ש"פ במדי ובתרי ספיקא ה"ל ודאי קדושין וא"כ רבה דמוקי לה כריש היינו משום דלא ס"ל דשמואל וכ"ש אם הגירסא רבא כדאיתא בנדרים דף ס"ו וכיון דלא ס"ל דשמואל א"כ לא היה לו להיות ודאי קדושי' שמא לא ידע שאינו ש"פ ונתכוין לפרטא ולדידן דקיי"ל כשמואל אפ לו לא ידע ה"ל תרי ספיקי ובתרי ספיקא הוה ודאי קדושין וא"ש. מיהו פשט לשון הפוסקים משמע דדוקא בעינן שידוע שיש באחרונה ש"פ אע"ג דפסקו כשמואל בפרט דרוב פוסקים פסקו דשמואל אינו רק חשש דרבנן וא"כ לעולם ספק קדושין הם: מיהו אכתי נ"מ שאם א' ודאי ש"פ והשניים יש בהם ספק דהוה נמי ס"ס לאיסור שמא היה כ"א ש"פ ואת"ל לא היה רק שמא אכלתה באחרונה אותה שיש בה שוה פרוטה וצ"ע:
יג) שאותן תמרים שאכלה הם כמלוה התוס' הקשו מ"ש מתקדש לאחר ל' יום דמקודשת אפילו נתאכלו המעות ותירצו דשם הדיבור נגמר מיד וצריך ביאור הסברא ולכאורה נראה לחלק דבמקדש לאחר ל' יום מסתמא אין לו לחוש לחזרה כיון שקידש בהחלט והרי עושין שליח לקדושין וגיטין ומוקמינן בחזקת שלא חזר מדעתו א"כ יכולה היא לאכלן לכתחלה בתורת קדושין אבל הכא כל זמן שלא נגמר הדיבור אין לה לאכול דאכתי לא נתבררו הקדושין ואינה אוכלת רק מטעם רשות המקדש או בגזילה א"כ שפיר מדמי ליה למלוה וכ"ש לריש לקיש דס"ל אין דיבור תבטל דיבור ואינה חוזרת בלא בא אחר וקידשה:
ועפ"ז אפשר להמליץ מה שא"ר יוחנן הרי שולחן והרי בשר כו' ואין לנו לאכול ומה רצה במליצה זו ולא אמר כמו שאמר בב"מ מאן דמתרגם לי חבית בחד תנא מובילנא לי' מאני' לבי מסותא וכדומה ולפ"ז המשיל המשל שעיקר הקושי' על כך שלכך דמי למלוה לפי שאוכלה שלא בתורת קדושין ואין לה לאכול בטרם נגמרו הקדושין לכן אמר אפילו לפי שיטתינו שחוזרת גם בקידשה לאחר ל' יום חוזרת תוך ל' מ"מ לא דמי שאף שהדבר מוכן בידה אין לה לאכול בתורת קדושין עד גמר לכן דמי למלוה שפיר כיון שבתורת קדושין הללו אין לה לאכול לזאת המשיל בזה שאין אנו יודעין פירוש המשנה:
אלא דלכאורה בלא"ה לא קשי' קושית התוס' דהא התוס' פירשו דדייק דמעות היינו אם חזר מקדושין לכן דמי למלוה משא"כ אילו היינו אומרים שאם חזר הוא מן הקדושין אין המעות חוזרין באמת הוה דתי למקדש לאחר ל' יום וא"כ י"ל במקדש לאחר ל' יום דאם חוזר הוא מ"ת נשאר בידה ואין המעות חוזרין וכ"כ הר"ן בהדיא שם בריש פרק האומר דאם הוא חוזר אינה צריכה להחזיר דאל"כ במאי מקדשה וצ"ע על הר"ן שנמשך אחר דברי התוס' והרי הר"ן גופיה ס"ל דשם אין המעות חוזרין אם חזר בו הוא דאל"כ במאי מיקדשא:
יד והמקדש במלוה אינה מקודשת ולפ"ז אם אמר לה שתתקדש בהנאת מחילת מלוה לדעת הפוסקים לעיל סי' כ"ח דבמלוה נמי מהני אהני כאן אפילו אם בקמייתא ש"פ וקשה לפ"ז למה דחק הש"ס לשנוי' הא דאפילו בקמייתא נימא דאמר בהנאת מחילת מלוה. ונראה דהקושי' דא"כ אפילו כולן יצטרפו וכפירוש מהרש"א ומהרש"ל הבין דהקושי' למ"ד מקדש במלוה אינה מקודשת לכן הקשה מאי פריך הא תלוה משמע למ"ד מקדש במלוה מקודשת הא ע"כ מתניתין סברא דמקדש במלוה אינה מקודשת דאל"כ אפילו בכולן ש"פ מצטרפת וכן משמע מפרש"י שפירש ש"מ מדרב אסי מדקביל הך אתקפתא משמע דמן המשנה אינו מוכח מדלא מצטרפין אם יש בכולן ש"פ. ואפשר לומר דמהא לא קשי' דס"ל כיון דאוכלת ראשונה ראשונה א"כ כשאכלה הראשונה שהיתה פחות מש"פ אין יכול לתובעה א"כ כשנתן לה השני' לא שייך שתצטרף לפמ"ש במ"ל בפ"ה היכא דלדידיה לאו ממון הוא אף דלדידה הוא ממון י"ל בתר דידה אזלינן כגון באיסורי הנאה והיא חולה שאין בה סכנה וא"כ י"ל דלגבי דידיה גם השני' לאו ממון הוא שהרי אם לא יתננה לה אינה ש"פ לכן אין מצטרפין דכשאכלה הראשונה השני' שנותן לה לאו ממון הוא לגבי דידה אף דלגבי דידה מצטרף וא"כ אינו מוכח מן המשנה דס"ל המקדש במלוה אינה מקודשת וא"ש מיהו לעיל סי' כ"ח כתבנו דשפיר הוה ממון לגבי דידה גם קשה לפ"ז נוקמה שאמר בהנאת מחילת מלוה. לכן נראה דודאי הני אמוראי דמשני באמת ס"ל דהה"ד ביש בכולן מקודשת בכה"ג אלא דהמקשה לא פסיקא ליה לשנויה מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דאיכא למידחי בכה"ג ועיין בסמוך ובחידושינו כתבנו דאפשר דהנאת מחילת מלוה של פרוטה אינה ש"פ ומיהו לעיל לא חילקו הפוסקים בכך וצ"ע:
טו אלא בתמרה אחרונה והיא אינה ש"פ מיהו מספיקא דשמא שוה פרוטה במדי מקודשת ולכאורה קשה הא בש"ס צריך לדייק דש"מ מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה א"כ י"ל דילמא דוקא בשוה פרוטה במקומה דעתה אפרוטה שהוא ממון ומנ"ל דאם אינו שוה פרוטה במקומו שאין דעתה אמלוה כיון דעכ"פ במקומו לאו ממון הוא וצ"ל דודאי אם מלוה אלף זהובים איך נימא דעתה אפרוטה וצ"ל כיון שדעתה להתקדש דעתה להתקדש כל היכא דאפשר אלא דלא סגי בלא פרוטה שיעור לכן גם על זה דעתה אם יהיה באפשרי שתתקדש וכן משמע בסנהדרין בפרק כ"ג דאי שויה פרוטה לכלבי ושינרי דעתה אפרוטה אף שאין בת עשירים נותנת עיניה בזה:
ואכתי איכא למידק בדברי הרמב"ם לפי מה שהבין בו הרא"ש שסובר דבקידשה בדבר שאינו מתקיים אינה מקודשת וכתב הרא"ש דס"ל אם ידענו שש"פ בשום מקום מקודשת ומשחע הטעם שהרי יכולה להוליכו שם וא"כ קשה הכא ראזינן דאכלתו מיד א"כ לא היה דעתה ליטלו רק לאכלו מיד א"כ אינו ראוי להוליכו למקום היוקך ואמאי ניחוש לדשמואל.
ואין לומר דבשעה שנטלתו אמרינן שנטלתו להצניעו ואח"כ נמלכה ואכלה דהא חזינן בנטלתו וזרקתו לאור פשיטא לוה להש"ס דאינה מקודשת אלמא לא תלינן בחורה כדפרישית לעיל סי' ל' ס"ו וא"כ כאן ה"ל כדבר שאינו מתקיים. לכן נראה לסברת הרא"ש בדעת הרמב"ם בוא דס"ל כששוה פרוטה בשום מקום יש לו תורת ממון גם כאן כיון שראוי להוליכו שייך תורת ממון עליו משא"כ באין ראוי להוליכו אין כאן תורת ממון עליו לכן אף עפ"כ שאכלתו אם ידעינן דש"פ בשום מקום גם כאן תורת ממון עליו. ומה שהקשו הרמב"ן והרשב"א דבגזילה אין הולכין אחר מקומו ושעתו נראה ליישב דטעמא דפחות מש"פ מחיל איניש א"כ כשאינו שוה במקומו תחיל ליה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ד דישראל בני מחילה נינהו אבל ממון הוה שפיר אם שוה בשום מקום לכן מתקדשת שפיר: (טז) והה"ד אם אתמר בזו ובזו ובזו וגמר כל דבריו המחבר הביא דעת רמ"ה בראשונה ומשמע דעיקר כדיעה זו ודעת ר"י הביא בשם יש מי שחולק ולענ"ד שיטה דחוקה הוא דלז עת רמ"ה צריך לפרש דהיתה אוכלת ראשונה ראשונה איירי שאמר לה בזו ואכלתה ואחר שאכלה ראשונה שוב אמר לה בזו ואכלתה וכמו שנזכר בברייתא וקשה טובי לפ"ז מאי פריך ואפילו בקמייתא ודחק הש"ס לשנוי' ואמאי לא מתרץ בפשיטות כיון דהי' הפסק אכילה בין ראשונה לשני' א"כ נראה כנמלך לכן סגי באיזה שתהי' ש"פ שהרי לא נתכוין לצרף ואם קמייתא ש"פ אמרינן דנמלך אח"כ כיון שהמתין עד שאכלה ראשונה לא ידעתי באיזו ענין יצוייר שלא והי' כנמלך אם שהתה כדי אכילה של התמרה עכ"פ ה"ל להש"ס לאוקמה בהכי כיון דשהתה כדי אכילה חשיב כל חד קידושין באפי נפשה ועוד קשה דילמא בזו בזו לא הוה כללא רק כשאמר תוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור י"ל גם לר שמעון פרטא הוא וא"כ שפיר הוה כל חד קידושין באפי נפשה ואף שלא אחר התקדשי ת"מ הא מסתמא לקידושין קאמר שהרי התחיל ליתן לה ע"ד קידושין. הגם שראיתי בס' המקנה שביקש לומר לדפת הט"ז לעיל בציפתא דאסא שצריך לומר עוד לשון קידושין כשאמר תקדש בד' זווי לכן ביקש לומר כאן דאם אמר בזו בזו אי פרטא הוה צריך לומר על כל פרט לשון קידושין ולענ"ד לא נהירא כלל דהא דאמרינן פרטא הוא קאי שבועה על פרט וא"כ פשיטא דגם לשון התקדשי על כל פרט קאי ולא דמי כלל לציפתא דאסא דשם לשון קידושין שאמר בראשונה הופסק כשאמרו לו הא לית בי' ש"פ שהרי בתחילה לא עלה על דעתו לחדש בד' זוזי רק בציפתא לכן צריך לומר לשון קידושין דאי לא אמר לשון קידושין י"ל דקאמר הא איח בה ד' זוזי ויועילו קידושי הציפתא מעיקרא אבל כשאמר התקדשי בזו בזו אי פרטא הוא לשון התקדשי קאי על כל חד כמו דאמרינן דשבועה שאמר בראשונה על כל חד קאי ואין לתלות בוקי סרוקי באשלי רכרבי ובלא"ה כבר השגתי לעיל על הט"ז בסי' כ"ח ס"ק כ"ג וגם כאן כשאמר התקדשי לי בזו ואכלתו ואמר ובזו ודאי אקידושין קאי ואין צריך להזכיר לשון קידושין בכל חדא אפי' לאחר כדי דיבור לא גרע מעסוקין באותו ענין ותו קשי' לשיטה זו אדרבא דאמר לא שנו אלא דא"ל בזו אבל בא"ל באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת אמאי לא אשמועינן רבותא טפי אפילו אחר בזו בזו בזו אם גמר דבריו קודם נתינה אפילו אוכלת נמי מקודשת:
ואחר העיון נראה ברור דגם רמ"ה לא קאמר אלא כשאמר לה בזו בזו בזו קודם שקיבלתן אבל אם א"ל בזו בזו בזו וקיבלתן לאחדים גם רמ"ה מודה דאף שלא אכלה בין בזו ראשון לבזו השני מ"מ ה"ל קמייתא מלוה דכיון שלא גמר הדיבור וקיבלתו קודם הוה מלוה ביד' וכן משמע מפירש"י וכמ"ש הב"י אלא דקשה איך יצוייר שבין בזו הראשון לבזו השני' היתה אוכלת ראשונה ראשונה שאילו מנחת כולם מצטרפת וע"כ שאכלה בין בזו הראשון לבזו השני והא ודאי הפסק טובא הוה לכן צ"ל דא"ל בזו ונטלתו ואכלתו והוא אמר מיד כשקיבלה הראשונה ועוד בזו רק שלא נתנו לה עד שאכלה ראשונה וכשנטל' שני' אמר לה ועוד בזו על השלישית באופן דליכא למימר קידושין בחדא וא"כ לא שייך אימלוכי שמיד כשקיבלה ראשונה אמר ועוד בזו וכשנתן לה השני' אמר ועוד בזו על השלישית והרי עדיין לא נתקדשה וכשקיבלה השלישית כבר נעשו ראשונות מלוה ואין לומר חזרה מאחר שאמר ועוד בזו טרם שנגמר קבלת הראשונה ועל השלישית אמר ועוד בזו בטרם שנגמר קבלת השני' ובזו שפיר ה"ל מלוה וחזרה לא שייך כיון שאמר ועוד בזו קודם שגמרו הקידושין ובכה"ג מיירי נמי מתני' כיון דנקט עד שיהי' בא' מהם ש"פ ע"כ איירי שאמר ועוד בזו קודם שקיבלה השני' וכיון שבשעה שנתן לה השני' אמר ועוד בזו על השלישית. אלא דאכתי קשה כשאמר ועוד בזו על השלישית הרי כבר גמר דבריו וא"כ תצטרף השני' עם השלישית לפרוטה וצ"ל כיון שקיבלה כבר השני' כבר נעשית מלוה אצלה אף שעדיין היא בעינה מ"מ הרי לא נתן לה השלישית עד שאכלה השני' ונעשית מלוה ולא שייך מדידה קאכלה כיון שלא אמר ועוד בזו רק אחר שכבר קיבלה השני' אמר ועוד בזו תיכף אחר שקיבלה השני' ובכה"ג לא הוה חזר' כמו בנטלתו וזרקתו לאור דלא תלינן בחזר' וא"כ כשקיבלה השני' עדיין לא נגמר דיבור של קידושין:
ובהכי ניחא דאמר בגמרא ואפי' בקמייתא ולא קשי' לי' אאמצעית דעל אמצעית י"ל שפיר דכשאמר מר על השני' ובזו כשנטלה השני' כשאמר ובזו על השלישית משכחת לה שאמר קודם שנטלה השני' ובזו על השלישית נמצא שנגמר כל הדיבור לכן ביש בשני' ש"פ שפיר מתקדשת. אלא דקשי' איפכא דאפי' אין בשני' ש"פ אם גמר הדיבור מצטרפת לשלישית אבל בקמייתא פשיט' לי' שעדיין לא גמר הדיבור והוה לי' מלוה כ"ז נראה לפי שיטת רמ"ה. מ"מ נראה דשיטה דחוקה היא ומ"ש הב"י שכן משמע מפירש"י לפענ"ד לא מוכח מידי דהא רש"י פי' בד"ה אלא דלא גמרי קידושין ולא נקנה לה עד נתינת אחרונה שהוא גמר דיבורו וכבר היו הראשונות מלוה ע"כ ויש לפרש דבריו ג"כ כשיטת הר"י דאם אמר בזו בזו בזו כונתו שלא יהי' קנוים לה עד שתקבל האחרונה שהרי לכך חילקן בדיבורו משא"כ באמר באלו הקנס לה מיד וכן משמע פשט לשון הרמב"ם ספ"ד דאין לחלק רק בין אמר בזו בזו ובין אמר באלו לכן נראה דעכ"פ ספיקא דדינא הוו וכן מוכח דעת ריא"ז ותוס' רי"ד שאכתוב בסמוך דאפי' אמר בזו בזו בזו קודם שקיבלה אינה מתקדשת אלא באחרונה אם אכלה ראשונה ראשונה:
יז ויש מי שחולק עב"ש שהביא בשם ש"ג שפסק גם באלו אם אכלתן קודם הנתינה אינו מצטרף ותימא גדול איך יחלוק הש"ג על הש"ס דליכא מאן דפליג דאם אמר באלו כולם מצטרפות ובק"א ביקש חשבונות רבים אבל הדבר ברור שהב"ש לא ירד לסוף דעתו של בעל הש"ג שהוא לשון ריא"ז ובתוס' רי"ד שמחברו הי' ג"כ ריא"ז וכן ניכרין הדברים בכל מקום שמביא הש"ג דברי ריא"ז נמצא כן בתוס' רי"ד וכדומה שראיתי כן בספרי' כן היא בדפוס ברלין דהמחבר תוס' רי"ד הוא ריא"ז ומבואר בתוס' רי"ד וז"ל אלא טעם הדבר דאם אמר בזו בזו שלא כללם בדיבור אחד נראה שתלה כל עיקר הקידושין בתמר' אחרונה שאינן נגמרין אלא בנתינת תמרה אחרונה הילכך אם מונחות לפני' מצטרפת ואם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפות אלא הן חשובות מלוה עד שתקבל תמר' אחרונה אבל כשאמר באלו שכללן בדיבור אחד הקידושין תלה בכולן וכל התמרות שוות שאם יש בה ש"פ מקודשת מיד והוא שישלים לה את הכל ואם אין בה ש"פ היא מצטרפות עם האחרונה להשלים עכ"ל ביאור דבריו הם דאם אמר בזו ובזו אפי' יש בראשונה ש"פ כיון דכללא הוא לתנא דמתני' אין הקידושין רק כשיתן לה תמרי האחרונה וכי אכלה ה"ל מלוה דהא בנתינת הראשונה עדין אין חלות לקידושין שאפי' היתה הראשונה ש"פ עדיין לא חלו עד נתינת תמרה אחרונה ואפי' בלא חזרה אינם קידושין שהרי לא קידשה כי אם בכולן משא"כ באמר התקדשי לי באלו דמי למנה זו שהקידושין הם מיד רק שיכולה לחזור קודם שהשלים לה וחזרה מיהא בעי (וס"ל לריא"ז כפירש"י לעיל סו' כ"ט ס"ז) וכיון שהראשונה היא קידושין אם הוא ש"פ לכן מקרי כולהי בתורת קידושין אפי' אינה שוה אבל אם לא כללן בדיבור א' עדיין לא נגמרו הקידושין עד שיתן לכולם ואף דגם באלו לא נגמרו לגמרי שהרי עכ"פ יכולין לחזור מ"מ כיון שכללן בדיבור א' אין ליתן על הראשונה דין מלוה ועל האחרונה דין קידושין שכולם שוות וכולם לקידושין ניתנו. ובזה יש ליישב מה שנראין דברי תוס' רי"ד כסותרין ממ"ש בתחילת הסוגיא ז"ל ואפי' כשאמר באלו לא נגמרו הקידושין עד שיתן לה תמר' אחרונה: ועפ"ז נראה המשך לשון ריא"ז שבש"ג כי הוא לפי שיטתו שפסק דלא כר"ש וא"כ גם בזו בזו פרטא הוה ודינא כמו בהתקדשי התקדשי ולפי שביקש לצייר הדין שנאמר בגמרא עד שיהי' באחרונה לרבנן דס"ל דבזו ובזו פרטא הוה כפי שיטתו שפסק כן להכי אסברא לה במידי דהוה כללא אפי' לרבנן והיינו כשאמר בכל תמרות שאתן לך דהא לא דמיא באלו דבשלמא כשאמר באלו דנפסק דיבור הקידושין ויכולה לאכול מדידה אבל אם תלה בתמרות שאתן לך אף שכלל התמרות מ"מ עדיין לא נודע במה מקדשה שהרי לא ידעה כמה יתן לה א"כ עדיין לא נגמר לשון הקידושין עד שיתן לה תמרה אחרונה ואין לה לאכול בתורת קידושין כל זמן שלא נודע במה מקדשה דשמא לא יתן לה כלום ואין קידושין רק בתמר' אחרונה וה"ל מלוה אבל אם אמר באלו פשוט' ט' דליכא מאן דפליג אש"ס מפורשת כן נ"ל ברור ומקום הניחו לי בזה ואפשר דכל הפוסקים יודו באמר בכל תמרות שאתן לך דעדיין אינו גמר דלא מיקדשא עד שיהי' באחרונה ש"פ כיון שלא יחד לה תמרות אלו:
יח וחצייך בפרוטה בגמרא אמרינן חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ופריך ונפשטו קידושין בכולה מי לא חנן רגלה של זו עולה כולה עולה ומשני תי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת והקשו התו' א"כ חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה שנתרצה לכולה נימא נפשטו קידושין בכולה ותירצו לחלק בין לשון קידושין וכאן איירי בשאר לשון והרמב"ם והטור לא חילקו בזה והב"ש בשם מהרי"ט כיון דע"פ דיבורו לא מתפשטין הקידושין רק מחמתה לא הוה קידושין וקשה דהא קיי"ל בגזל דידה ושדיך מקודשת והיינו מחמת שנתרצית תחילה א"כ ג"כ בא מחמתה אע"כ שאינו רק גלוי דעת שחפיצה בקידושין ורוצה היא בהם ומה ענין זה לקידושין מחמתה וכן אם אמרה קדשיני בע"מ שתתן לי ר' זוז נמי קידושין מחמתה הם ולא שייך כלל דמ"מ הוא האומר והעושה רק שיש גלוי דעת שמרוצה באופן זה וכן באמר ע"מ שתתני לי ר' זוז א"כ ע"י נתינה שלה הם הקידושין והב"י תירץ דכיון דדיבור ראשון אינו חל מה שאמר חצייך בפרוטה גם מה שאומר על חצייך השני לא מהני ובק"א כ' שאין דבריו מובנים שמ"מ באמרו וחצייך השניה נימא פשטה קידושין בכולה. ונראה דלא קשי' דאם נימא דבחצי' השני' נתרצית שתתפשט בכולה א"כ תצטרך להחזיר פרוטה ראשונה שנתן על חצי' ראשונה וא"כ לא וניחא לה רק בקידושי חצאין שתקנה פרוטה ראשונה על חצי' הראשונה ופרוטה שני' על חצי' שני' כדי שתקנה שתי הפרוטות. משא"כ אם תתפשט בכולה מכח שאמר חצייך השני בפרוטה תצטרך להחזיר פרוטה ראשונה. ובהכי ניחא דקשה אמאי לא בעי שני חצייך בב' פרוטות ולפ"ז י"ל בכה"ג שפיר פשטו בכולה:
עוד אפ"ל כיון דאמרינן הכא דעת אחרת א"כ כשאמר חצייך י"ל שלא נתרצה האשה רק על חצי' וכשאמר עוד וחצייך בפרוטה י"ל שלא נתרצית על חצי' השני רק מתוך שהיתה סבורה שכבר נתקדשה חצי' הראשונה נקל הי' בעיני' להתרצות גם על השני' משא"כ אילו ידעה שחצי' ראשונה אינה כלום לא היתה מתרצית גם על השני':
עוד אפשר דמעיקרא פריך אעיקר קרא איך ממעט חצי אשה הא י"ל פשטא קידושין בכולה ואין כאן חצי אשה ומשני בדעת אחרת לא אמרינן פשטה קידושין בכולה א"כ קרא ממעט חצי אשה לאו לשון קידושין הם וא"כ הוא שאמר חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה רוצה הוא שתתקדש לחצאין שפיר י"ל דבכה"ג ממעט דבעינן שיהי' הקנין שלם מצד עצמו לא מצד שהקדים לומר חצייך בפרוטה וקרא ממעט שאין לשון קידושין ע"י חצאין:
ובהכי ניחא דקשה הא דאמרינן התם דעת אחרת היינו משום שהאשה חפיצה דוקא להתקדש לחצאין ואם נימא כדברי ב"י דכיון שדיבור ראשון אינו חל לא מהני מה שאומר חצייך השני בפרוטה א"כ קשה מאי קאמר מונה והולך הוא וקשה ת"מ שמא היא לא נתרצית רק לחצאין ואי פשיטא לן שנתרצית בכולה אפי' אינו מונה והולך מ"מ תתקדש ולפמ"ש ניחא דלמאי דמסיק דבאשה לא שייך פשטי בכולה ממילא אין זו לשון קידושין ומספקא לן אי בכה"ג לשון קידושין הוא:
ודע דהרמב"ם פסק בהני תרתי מקודשת ודאי כפי שיטתו דאת"ל הוה פשיטותא ובגמרא אמרינן את"ל ביומי' מונה והולך הוא והראב"ד והרא"ש הקשו עליו דהא אפי' בשני חצייך בפרוטה דבחד זימנא קא"ל מסיק הש"ס בתיקו ועיין בר"ן (ומ"ש דבבעי' בתראי לא שייך את"ל דאיכא בחדא מעליותא וגריעותא לכאורה מגומגם דלשיטת הרמב"ם משום דאת"ל פשיטותא ממילא לא יוכל לומר את"ל ע"ש). ולענ"ד נראה החילוק דודאי בחצייך בחצי פרוטה עושה הוא חילוק חצאין ובזה י"ל מונה והולך ואין גריעות מצד דיבורו אבל בשני חצייך מורה שהאשה עומדת לחצאין אטו טפח על טפח יש באשה משא"כ בחצייך בפרוטה עושה הוא החילוק קידושין בחצאין ואי מונה והולך הוא הוא ניהו דמחלק שחלק ממנה תקדש בחצי פרוטה אבל שני חצייך משמע שחצויין ועומדין הם וזה אינו לשון קידושין. ולפענ"ד אדרבה יש ראי' לדברי הרמב"ם דאת"ל היינו פשיטותא דאי נימא כדברי הראב"ד דשני חצייך מסתברא טפי ואת"ל לא פשיטותא הוא א"כ כיון דכולהי בעיי' קמאי מסתברא טפי מבתראי דחצייך בחצי פרוטה מסתבר טפי מחצייך בפרוטה דאיכא למימר פסקה וחצייך בפרוטה מסתבר טפי משני חצייך בפרוטה כמפורש בש"ס וא"כ אם תאמר דשני חצייך בפרוטה הוא המסתבר שבכולם א"כ ה"ל להקדים בעי' זו דשני חצייך והיו כולם בסדר המדריגות דרך לא זו אף זו דהא ודאי בעל הש"ס קים להו דלשון את"ל לא הוה פשיטותא אלא ודאי כדברי הרמב"ם דאת"ל פשיטותא הוא ובשני חצייך בעי' הוא ולא מצי הש"ס לנקוטי להך בעי' דשני חצייך קמייתא דלא הוה שייך בה את"ל דהא לאו פשיטותא הוא: אלא דקשה בין לסברת הר"ן שכ' דבשני חצייך לא שייך תונה והולך או לסברא שכתבתי וקשה אמאי לא מיבעי' לי' שתי חצייך בשני פרוטות דבשלמא לדעת הרא"ש והראב"ד י"ל כיון דס"ל דבחד זימנא עדיף וגם מבואר בש"ס דבחצי פרוטה איכא למימר בה טפי מונה והולך מבפרוטה דאיכא למימר דפסקה א"כ כיון דמספ"ל בשני חצייך בפרוטה ממילא נשמע דבשני חצייך בשתי פרוטות דגרע טפי אינם קידושי והא ל"ל כיון דבפרוטה פסקה טפי פשיטא לן דלא הוו קידושין דהא חזינן בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מיבעי' לן ואפשר דהוו קידושין כ"ש בב' חצייך בפרוטה דעדיף כיון דבחד זימנא קאמר דלא נוכל לומר דפשיטא לן דלא הוו קדושין אבל לדעת הרמב"ם קשה דאיכא למיבעי נמי בב' חצייך בב' פרוטות דניהי דאם ת"ל דבשני חצייך בפרוטה אינה מקודשת משום ריעותא דליכא למימר מונה והולך ודאי כ"ש בב' חצייך בב' פרוטות אבל את"ל דבחד זימנא מקודשת אכתי איכא למיבעי' בב' חצייך בב' פרוטות דלא נפשוט מב' חצייך בפרוטה כיון דחזינן דמסתבר טפי לומר מונה והולך בחצי פרוטה מבפרוטה שלימה אכתי תיבעי' וי"ל כיון דבאחת ל"ל מונה והולך אין חילוק באמר ב' חצייך בפרוטה או בב' ונקט הבעי' בפרוטה משום דאשה מתקדשת בפרוטה וא"כ גם בשני חצייך בב' פרוטות הוה ספק קידושין (יט) או חצייך בפרוטה היום הב"ש הביא דברי הר"ן והריטב"א דאיירי דוקא שנתן לה הפרוטות מיד ואמר כן אבל אם הפסיק ביניהם ודאי פסקה ונראה דלפי שיטת התוס' באמר בלשון קידושין אפי' הפסיק ביניהם אם אמר חצייך השני בפרוטה מ"מ מקודשת דהא נתרצית אכולה ופשטא קידושין בכולה מצד אמיר' השני' וגם לענ"ד הגם שאיני כדאי במה שתפסו הראן והריטב"א לפשיטות מ"מ צ"ע אם נתן לה חצי פרוטה וא"ל חצייך מקודשת ושוב אחר זמן נתן לה עוד חצי פרוטה וא"ל חצייך השני' תתקדש לי בחצי פרוטה וא"כ יש בכח המאמר זה ששני החצאין יתקדשו לו בשני חצאי פרוטה אם עדיין ישנה בידה לחצי פרוטה ראשונה דהוה כפקדון בידה א"כ ה"ל כאלו אמר עכשיו חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה וכ"ש בשתי פרוטות שהפרוטה ראשונה כפקדון בידה וכשנשארה בידה אע"פ שהפסיק ואמר וחצייך השני בפרוטה השני' הרי נראה כחוזר על ראשונות ואומר חצייך הראשונה תהי' בפרוטה שנתתי לך כבר וחצייך השני' בפרוטה שאני נותן לך עכשיו ומה בכך שנתן לה אתמול החצי פרוטה או הפרוטה כיון דפקדון הוא בידה וא"כ כשחוזר ואומר חצייך השני' בחצי פרוטה או בפרוטה מדיבורו נשמע שנצטרפו יחד לכן צ"ע למעשה: