אור ברסלב

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן ל

סימן כט

א א"ל שיתן הקדושין ואם אמר טלי קדישין מע"ג קרקע כתב בתשובת הש"ך דהוה ס"ק ולא דמי לפקדון דשם בנתינה נתן לידה וכבר כתבתי בק"א בספרי גט מקושר בסי' י' בראיות ברורות דבקדושי כסף לא צריך נתינה מיד ליד וכן משמע מהא דאיתא בגמרא ס"ס דאפילו אמרה תנוהו לכלב מקודשת מיהו י"ל דשם איירי שנתנה אח"כ לתוך חיקה עמ"ש לקמן בס"ד. מיהו בקדושי שטר אפשר יש לדמות לטלי גיטך מע"ג קרקע כמ"ש בספרי שם ע"ש ועמ"ש בסי' ל"ב בס"ד:

ב כיון שרצתה נזרוק לשון הרמב"ם בפ"ד מאישות ופשט הלשון משמע דאף ע"פ שנתרצה על הקדושין מ"מ בעינן ריצוי שיזרוק לה הקדושין ובחמ"ח כתב דמדברי רמ"ה לעיל בסי' כ"ח שכתב הא דתנן זרק לה קדושי' ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לקדושי ליה משמע שא"צ רצוי על הזריקה רק רצוי על הקדושין. ובאמת לשון הרמב"ם מורה ת"מ דבעינן רצוי על הזריקה ולא מהני רצוי על הקדושין נסתם. ודברי רמ"ה אפשר ליישב דודאי יש לחלק אם נתרצתה לזרוק אפילו ניערה הקדושין תכ"ד לא מהני דהוה רצוי גמור וכמ"ש רמ"א ר"ס מ"ב ובקדושין לא מהני חזרה תכ"ד כדאיתא בסי' ל"ח סל"ד אבל אם לא נתרצית על הזריקה בפירוש אף שנתרצית על הקדושין אם תכ"ד זרקה ואמרה שנח נתרצית על הוריקה י"ל שפיר דלא נתרצית על הזריקה וכדלקמן סעיף ז' וא"כ הרמב"ש שכתב נתרצית לזרוק י"ל דבכה"ג אפילו ניערה תוך כדי דיבור הוה קדושין אבל בניערה תוך כדי דיבור ואמרה שלא נתרצית על הזריק' י"ל דלא הוי קדושין וא"כ י"ל הרמ"ה שכתב דארצאי לקדושי ליה היינו דאי בלא ניערה הקדושין מהני ואין כאן מחלוקת. אבל בניערה מיד ואמרה שאין רצונה בזריקה י"ל דשפיר יכולה לחזור דאיגלאי מילתא שלא נתרצתה בזריקה וכדאיתא בגמרא דף מ"ו ע"ב בקידש בכספא בשוקא מיקרי דרך בזיון א"כ י"ל דבזריקה נמי דרך בזיון הוא ועיין בטור אהא דלקמן סעיף ט' כתב בטור דמיירי שזרק אח"כ לתוך חיקה כהך דתנוהו ע"ג סלע משמע דהוי קדושין גמורין כמו כל קדושין מיהו יש לחלק דבאמרה תן ע"ג סלע י"ל שנתרצית בפירוש שלא ליתן לתוך ידה לכן אפילו זרקן מקודשת אבל בנתרצית להתקדש בסתמא י"ל דלא נתרצית בזריקה:

אלא דלא מצינו קפידא זו בש"ס ולכאורה יש להוכיח מן הש"ס דבכה"ג לאו קפידא הוא אף לענין קדושין דבגיטין דף ע"ח ע"ב אמתניתין דהיתה עומדת בר"ה וזרק לה אמר רב אסי אתר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר איתביה וכן לענין קדושין וקשה נימא דה"ק לגיטין אמרו דהוה גט בכל גווני אבל לא לקדושין היינו אפילו נתרצית להתקדש מ"מ לא אמרינן דנתרצית על הזריקה דבשלמא הא לא קשיא דנימא דבלא דעתה לא מהני לענין קדושין דהא מילתא דפשיטא אפילו נתן לתוך ידה שלא מדעתה לא הויין קדושין אבל בכה"ג י"ל שפיר דקמ"ל דבקדושין אפילו נתרצה לקדושי נפשה מ"מ אזריקה י"ל לא נתרצית דהא כי מוקי לענין חוב נמי למעוטי אתא בגוונא דלא מהני בחוב ומזה משמע דגם בקדושין אם נתרצית אפילו זכו לה הוי קדושין וצ"ע עמ"ש: סק"ד:

וכן משמע מדמצינו בגמרא דבקידשה בגזל דידה ושדיך הוה קדושין כדאיתא בסי' כ"ח ס"ד אע"ג דאיכא למימר שלא נתרצית שיקדשנה משלה אפ"ה הוה קדושין אלא דגם שם אינו רק בשתיקה אבל אם אמרה דידי שקלי לא מיתקדשא א"כ לפמ"ש גם בזה דדוקא אם שתקה בזו הוה קדושין בזריקה אבל אם אמרה אחר שזרק לה איני רוצה בזריקה י"ל דלאו קדושין הם דאיגלאי מילתא דקפידא ולא תלינן בחזרה כמו באמר לה התקדשי לי בדינר זה ונטלתו וזרקתו לים דאמרינן דגלוי מילתא הוא ולאו חזרה לכן צ"ע בזה: (ג) או לתוך חצירה בטור כ' חצרה המשתמר לדעתה ותמה הב"י דהרא"ש ס"ל בדעת אחרת תקנה אפילו בחצר שאינה משתמרת מהני דשמירת הנותן חשיב כשמירתו לכן קני אפילו אינו עומד בצד שדהו ודחקו ליישב ולענ"ד נראה ליישב דעת הטור דהא בלא"ה קשה דבש"ס אר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ופירש"י אם זרק חוב י"ל זרוק ושמור קאמר ודוקא בגט דבע"כ הוא ופריך והתנן וכן לענין קדושין ומשני ויצאה והיתה וקשה איך שייך בזה ההיקש הא מ"מ גט בע"כ וקידושין מדעתה א"כ י"ל דזרוק ושמור קאמר' ומה היקש שייך לענין זה דמ"מ חולה בדעתה. וצ"ל דס"ל להש"ס בפשיטות דכיון דלענין גט הוה ברשותה הה"ד בקדושין מאחר שנתרצית להתקדש לא פלוג רבנן בין גיטין לקידושין היכא דנתרצתה להתקדש וכן צ"ל למ"ש שתקנו ד' אמות בגט משום עיגונא וקשה א"כ למה תקנו בקדושין ד' אמות הא ליכא עיגון אם לא תתקדש אע"כ משום ויצאה והיתה לא פליג רבנן בין גיטין לקדושין ואוקמה ברשותה הכסף קדושין אף די"ל שאמרה זרוק ושמור לא מפלגינן בהכי. והשתא נראה דודאי לענין גט אם זרק לתוך חצירה המשתמר שלא לדעתה אע"ג דגט חוב הוא וצ"ל עומדת בצד ביתה כדלקמן סי' קל"ט מ"מ אם נתרצית שיגרשנה ואמרה זרוק לי גיטין דבזה שפיר יש לדמות וקדושין דא"צ להיות עומדת בצד ביתה דהא מדעתה מתגרשת עיין לקמן סי' קל"ט ס"ג וב"ש שם. והנה בגט אין לומר שתתגרש באינו משתמר לדעתה דל"ל בגט דשמירת הנותן חשיב כשמירתה דא"כ מקרי הגט אגיד בבעל כדפריך בש"ס על ד' אמות והא אגיד גביה וא"כ שפיר צדקו דברי הטור דגם לענין קדושין אי אפשר שתתקדש מכח שמירת הבעל דא"כ מקרי אגיד גבי בעל והוה כאלו מקצת כסף קדושין ברשות בעל ולא יצא מרשות בעל משא"כ לענין אחר דלא איכפת לן באגיד גביה שפיר מהני שמירת הנותן בשביל המקבל אבל בקדושין שעשאו חכמים דביכול לשמרו מקרי רשות של זה שיכול לשמרו לכן מקרי קרוב לו כשיכול לשמרו אף שרחוק ממנו הרבה א"כ עבדו מה שיכול לשמרו נקרא רשות בעל לכן לא מהני שמירת הבעל לענין שתתקדש ואע"ג דהטור לא ס"ל כשיטת הרמב"ן לענין שאם הכסף קדושין אגיד גבי בעל דאינה מקודשת לא דמי דשם עכ"פ הבעל נתחייב לה כסף זה אבל הכא כיון דיכול לשמרו הוה כאלו הוא ברשותו א"כ לא מהני שמירת הבעל דהא ע"י שמירה נחשב רשות שלו ועיין בסמוך:

ד או לתוך שדה שלה כן הוא לשון הרמב"ם פ"ד דין כ"א והב"י תמה דלמה לא פירש דבחצר שאינו משתמרת בעינן שתעמוד בצידו כמ"ש בה' זכי' ולענ"ד נראה דלא צריך הרמב"ם לפרש דהא אפילו בעסוקין באותו ענין כתב הרמב"ם פ"ג ורצתה ועי' מ"ש סי' כ"ז סק"ו ביאור דבריו דמ"מ כיון שנתרצית בקדושין או ע"י קבלת הכסף ובהפסיקו מן הענין אפילו קיבלו בסתם לא מהני א"כ נראה דניהי דנתרצתה לזרוק מ"מ כיון דנתרצית לא הוה רק שדיך ועסוקין באותו ענין עדיף וכדמוכח ג"כ מדברי התו' בקדושין דף כ' ע"ב דשדיך לא מהני כמו עסוקין באותו ענין וא"כ ניהי דבנתרצתה לזרוק שמקודשת ע"י זריקה מאחר שנתרצית מ"מ אם הלכה משם הפסיק הענין ולא הוה רצוי כמו בשדיך שנתרצית להתקדש מ"מ בעינן גלוי דעת בשעת קבלת הקדושין וא"כ ממילא משמע שעדיין היא שם באותו מעמד דאם הלכה משם לא מהני הך גלוי דעת שנתרצתה על שיזרק לה קדושין כי אם בעודם באותו מעמד וממילא משמע דאיירי בעמדה שם:

ועפי"ז אפשר ליישב לשון הרמב"ם במ"ש כיון שנתרצתה לזרוק שדחקו מה קפידא יש אם נתרצתה סתם ולפ"ז דאם נתרצתה סתם מ"מ לא עדיף משדיך שפרש"י בדף י"ג דהיינו שנתרצית ואעפ"כ לא מהני שתיקה לאחר מתן מעות כמו שהוכיח הרשב"א מעובדא דציפתא דאסא דאע"פ שמעיקרא נתרצית על הציפתא וכי לית בה ש"פ לא מהני השתיקה דלאחר מתן מעות אע"פ דמעיקרא נתרצית תשמע דבעינן רצוי בשעת קבלת הקדושין לכן ס"ל להרשב"ם דבשלמא בנתרצית לזרוק כיון שעשה על פי' שפיר הוה רצוי גמור כמו בשעת מתן מעות אבל בנתרצה לקדושין בסתם לא מקרי רצוי כיון דבשעת זריקה ליכא גילוי דעת שרוצה בקדושין לא עדיף משדיך דעלמא. מיהו שיטת הרמ"ה דמשמע דס"ל הא דתנן זרק לה קדושין איירי בארצאי מעיקרא לקדושי ליה משמע דבארצאי לקדושי ליה מהני זריקה ג"כ וראיתי בתשובה א' מהגאון מ' חיים ווילאזין שתמה על רמ"ה הא שדיך לא מהני אחר מתן מעות כדמוכח מעובדא דציפתא כמ"ש הרשב"א והריטב"א ודחק בחלוקים שונים ונראה דלק"מ דהא דשדיך לא מהני היינו בציפתא דניהי דמעיקרא נתרצית לקבל הציפתא ואחר שנתבטלו הקדושין מכח הציפתא צריך גלוי דעת מחדש וכן בשדיך ואחר כנסי סלע זה בפקדון כיון דנתינה ראשונה בטלה צריך גלוי דעת מחדש שחפצה להתקדש משא"כ בנתרצית להתקדש וזרק לה הקדושין לא חיישינן לחזרה בסתמא שהרי אם עשתה שליח להתקדש מחזקינן לה בדעתה ראשונה ועלה רמיא לגלוי' שחוזרת מן השליחות וכמו כן בנתרצית לקדש וזרק לה הקדושין אם איתא דלא ניחא לה ה"ל לגלויה דעתה שהרי כבר נתרצית על אלו הקדושין שיקדשנה ומה נ"מ לה אם בזריקה או בנתינה דהא מבואר בש"ס באמרה תנם ע"ג סלע שלה דהוו קדושין אלמא דלא בעי גילוי דעת בשעת נתינה רק כשעשה כמצוותה שאמרה לו היינו שתיקה דשעת מתן מעות ממש וכאן נמי שנתרצית להתקדש וזרק לה שפיר הוו קדושין ומקרי שפיר שתיקה בשעת מתן מעות כיון שנעשו הקדושין כרצונה עלה דידה רמיא לגלוי' שאיני רוצה אי הדרא בה:

עוד ראיתי בתשובה הנ"ל דהרשב"א והר"ן חולקים על סברת רמ"ה שהביא הטור לעיל סי' כ"ח שכתב דבזרק לה קדושין ולא ארצאי מעיקרא לא חיישינן והרשב"א והריטב"א כתבו דהא דנ"מ בציפתא דאסא למאי דקיי"ל כשמואל דאפילו בפחות מש"פ קדושין מספק שמא ש"פ במדי כתבו דנ"מ בעלמא בזרק לה קדושין ולא שדתינהו א"כ מוכח דס"ל דבזרק לה קדושין נמי יש לחוש דלא כהרמ"ה:

ובאמת לפי מה שביארתי לעיל כוונת הרמ"ה דמיירי בלא שקלתינהו היינו שהניחתן בחיקה ולא חששה אם ישארו או יפלו בכה"ג קאמר הרמ"ה דליכא חששא כיון דליכא שום גלוי דעת ממנה א"כ י"ל דהרשב"א וריטב"א איירי אפילו זרקן ושקלתינהו מתוך חיקה מ"מ אי פסקינן כרב אחאי דלא אמרינן כולהי נשי דינא גמירי וסברה אי משדינא מחויבנא בהו א"כ אפילו בכה"ג אין כאן חשש קדושין רק לרב הינא דה"ל למשדינהו אבל לרב אתאי דלאו דיני גמירי י"ל דשקלתינהו דלא תחייב באחריותן לכן בשקלתינהו נמי לא הוי רק ספק:

ואפשר שהרמ"ה הוציא הדין מלשון הש"ס בציפתא דאסא דאיתא שקלתינהו ואשתיקא שדחק רש"י לפרש כלומר נקטה לה והרמ"ה ס"ל דגם התם איירי ששקלתינהו לד' זוזי דבה ופשיטא ליה לרבא דגם בכה"ג מקרי שתיקה לאחר מתן מעות כיון דליכא גלוי דעת דשתא לא שקלתינהו רק דלא לחברו ובלא שקלתינהו רק שהציפתא היתה בידה אפשר דפשיטא דלא הוי קדושין כלל כיון דקדושי הציפתא בטילין אפשר דגרע אפילו מפקדון שהרי לא נתכונה לקבל הד' זוזי כלל רק הציפתא לחוד מיהו הפוסקים לא חילקו בכך ואפשר דמ"מ מודו לדברי רמ"ה:

עכ"פ י"ל דכולהו מודה לדינא דהרמ"ה בזרק לתוך חיקה והלכה ונשארו ולא שקלתינהו דודאי מורה שאינה חפיצה בקדושין ממה שלא קרבתן דלא חיישינן כלל:

ה ברשות שהוא של שניהם כן דעת הרמב"ם וכן נראה מפרש"י בקדושין דף ח' ע"ב והתוס' ד"ה אם הקשו איך בסלע של שניהם שייך דין חצר הא חצר השותפין לא הי' קונין זה מזה וראיתי בק"א שביקש לומר די"ל ברירה דהוברר שהיה חלק שלה ויכולה לומר לתוך שלי הנחת לכן בקדושין מספקא ליה וכבר עלה בלבי לומר כזאת לחדד התלמידים אבל באמת כבר כתבתי בסי' תמ"ח בא"ח דאין ברירה אפילו לקולא. והר"ן כתב כיון שרוצה לקדשה מסתמא מקנה לה המקום וקשה במאי קנתה ובחידושי אמרתי ליישב קושית התוס' דהא דאין חצר השותפין קונין זה מזה היינו משום דלח אלים כח השותף הא' מן הב' ואכתי לא נפק מרשותו וא"כ י"ל הרמב"ם לשיטתו דהסק דחצר דגברא משו' שליחות אתרבאי וחצר דנשי משום יד א"כ עדיף כחה בחצר מכחו להכי לא דמי לחצר השותפין ששניהם משום שליחות או משום יד בנשי אבל בקידושין שפיר מיבעי' לי' כיון דכחה עדיף בחצר מכח גברא וא"ש: עוד אפשר ליישב דברי הר"ן דבודאי י"ל דבקדושין דניחא לי' בקדושין מסלק רשותו לפי שעה לגמרי כדי שיהי' כסף קדושין מונח ברשותה אלא דסילוק לא מהני בשותף כדתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי עמך לא אמר כלום מיהו בקנו מידו שפיר מהני כדאיתא בר"פ הכותב וב"פ חזקת א"כ י"ל למאי דקיי"ל לקמן סי' נ"א בפסיקת נדן הן הן הדברים הניקנים באמירה ואיתא בגמרא משום הנאת איחתוני הוא א"כ י"ל דלהכי מספקא לן אי מסתלק בדיבור בעלמא לפי שעה מרשות שהי' לו כמו בקנין מיהו אם הוא שלו לגמרי אין במשמעו שמקנה לה הרשות אבל בשותפין דבלא"ה יש לכל א' רשות י"ל משום איחתוני הוה כאלו נסתלק בקנין לכן מיבעי' לן בקדושין ולק"מ. ובהכי ניחא דהרמב"ם פ"ה מגירושין לא הביא הדין לענין גט אם הוא רשות של שניהם דבגט י"ל דלא קנתה כמו בחצר השותפין שאין קונין זה מזה:

ולכאורה נראה ראיה לזה דהא בגיטין דף מ"ח ע"ב אמרינן בשניהם יכולין לשמרו נקרא מחצה על מחצה וקשה כיון דרשות שניהם שוה בו שהרי אין הטעם רק משום שיכול לשמרו נקרא רשותו א"כ נקרא רשות שניהם ואיך תתפרש אע"כ מזה נמי מוכח דגם בגט כיון דשניהם יכולין לשמרו הוה כמו חצר השותפין דספיקא עכ"פ הוה:

ו היתה עומדת בסימטא כו' ולקמן סי' קל"ט סעיף י"ג משמע דאפילו בר"ה מהני ד' אמות בגט וכתב הב"ש בשם הדרישה דהטור ס"ל לחלק בין גט לקדושין דגט תהני ד"א אפילו בר"ה משום עיגונא אבל בקדושין לא מהני ד"א בר"ה. צ"ע במה שמחלק הטור לענין ד"א בר"ה דלענין גט מהני ולקדושין לא מהני' דהא בגמרא איתא אר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר פרש"י דוקא בגט דמהני בע"כ אמרינן דזריקה מהני אבל לא לד"א איתביה ר"א וכן לענין קדושין שאני התם דכתיב ויצאה והיתה א"כ משמע אע"ג דבקדושין לא משמע לן שתועיל הזריקה מ"מ לא מפלגינן בינייהו משום דכתיב ויצאה והיתה והשתא איך לענין ד"א ברשות הרבים נפלוג בין גיטין לקדושין ולא משגחינן במאי דכתיב ויצאה והיתה א"כ מה"ט ה"ל למפלוג נמי לענין זריקה ומאן פלג לי' להטור דלענין יכול לשמרו מדמינן קדושין לגיטין דמועיל אפילו בר"ה ולענין ד' אמות יהי' חילוק ביניהם שלענין קדושין לא יועיל בריה:

ועוד דביכול לשמרו כ' הרא"ש ג"כ הטעם משום תק"ע תקנו כן וכיון שתיקנו כן גם בקדושין אע"ג דלא שייך תק"ע א"כ למה לא נימא גם לענין תקנת ד' אמות שוין גיטין וקדושין וצ"ע:

ובזה ניחא דלא מוקי בגמרא אהא דפריך ונחזי הי מנייהו קדים וקשה נוקמא שאחד הי' עומד בד' אמות וזכה האפר בהם ואח"כ באו שניהם לתוך ד"א והלך האחר נמצא ששניהם שוין כאחד בד' אמות ולפ"ז ניחא דלגבי האחר לא אהני כלל ד' אמות בר"ה:

וגם לשון התוספו' ד"ה ר' יוחנן שכתבו דהא דלא תיקנו בר"ה היינו בא"י לשמרו אבל ביכול לשמרו. אפילו בר"ה מהני א"כ משמע דבכל דוכתי ס"ל להתוס' דמהני ביכול לשמרו וכן לא"נ שכתבו דמתניתין בסימטא צ"ל התירוץ לר' יוחנן דבסימטא אפילו מאה אמה מהני ביכול לשמרו ומשמע מדבריהם דבעלמא נמי מהני יכול לשמרו וצ"ע דלא מצינו כן בשום מקום: והרא"ש כ' הטעם קרוב לה אפילו מאה אמה ומשום עגונא תיקנו חכמים בגיטין וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובק"א. הקשה על הרמב"ן שכ' כן א"כ איך אמרו ביבמות בספק קרוב לה אוקמה בחזקת א"א הא אפקעינהו לקדושין ואיכא חזקת פניו' ונראה ליושב דודאי לא עבדו שיהי' עדיף הך זריקה מאילו זרק לחצירה ממש א"כ אילו זרק ברשות שהוא ספק שלו ספק שלה הי' הדין דאוקמא בחזקת א"א א"כ לא מסתבר כלל שיהי' ס' קרוב לה עדיף מרשות גמור רק דעשו חכמים קרוב לה כחצירה ממש אף שאינו מן הדין אפקיעונהו לקדושין ובספק שהדין לאוקמ' בחזקת א"א אפילו בס' חצירה א"כ לא מסתברא להעדיף קרוב לה מחצירה ואוקמא בחזקת א"א ולא הפקיעו כלל בכה"ג:

אלא דמ"מ צ"ע דא"כ איך אמרו בקדושין מהני קרוב לה וצ"ל דקאי שהפקיעו קדושי שני א"כ איך ישאנה בלא קידושין דהא הוא נשאה ע"ד קידושי ראשון ול"ש בזה אדם יודע שאין קידושין תופסין בקרוב לה שיבוא אלי' לשם קדושין כמו במקדש בפחות מש"פ כיון דחכמים נתנו לזה דין קידושין גמורין:

ועוד קשה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו זמן בגט משום שמא יחפה על בת אחותו הא אכתי יכול לחפות ע"י שיזרוק לה גט בר"ה דאפקיעונהו לקידושין והיתה פנוי' מיהו לזה אפשר לומר כמ"ש התוס' דף ל"ג ד"ה ואפקיענהו דאין לחוש כשיחפה בדין מ"מ דחוק הוא:

ועוד קשה למה בשניהם יכולין לשמרו מגורשת ואינה מגורשת הא בס' מגורשת ג"כ מעגנא ויתבא א"כ ל"ל לאפקיענהו לקידושין טפי ה"ל לאוקמא אדינא שלא תתגרש כלל בשלמא לדברי הר"ן דעשו חכמים שיהי' חצירה יש ליישב דכיון שנתנו חכמים שיהי' רשות שלה לא מסתבר לחלק ולומר דבכה"ג אין לה שייכות ברשות כלל לכן נתנו חכמים לזה דין ספק אבל לאפקועי קידושין מהיכי תיתי:

ונראה דהרא"ש לא ניחא לי' בסברת הר"ן משום דאוקמה רבנן ברשותה דא"כ ע"כ יכול לשמרו הוה כמו ד' אמות וא"כ כיון דס"ל לר' יוחנן דילפינן לכולהו מגט א"כ כי היכא דילפינן מגט לענין ד"א נילף נמי ביכול לשמרו שיועיל לכל דבר ובאמת לא מצינו כן רק לענין גיטין וקידושין לכן ס"ל דזהו תקנה אחרת. מיהו גם הא גופי' קשי' דלמה תקנו כלל ד' אמות לענין גט כי היכא דביכול לשמרו מהני לענין גט משום הפקעת קידושין יתקנו רק ביכול לשמרו לחוד ולא יתקנו ד' אמות כלל וצ"ל דמ"מ שייך עיגונא בד' אמות דשניהם יכולין לשמרו בסתם כשהוא קרוב לו ותהי' מגורשת ואינה מגורשת לכן תקינו בד' אמות הוה חצירה וברחוק תקום תיקנו בשמירה: ובאמת כל הדרכים בחזקת דחוקים הם ולולי דברי הראשונים הי' נ"ל דביכול לשמרו מגורשת מן התורה והוא דבגט שהוא בעל כרחה א"כ בלא"ה צ"ל דלעולם אי אפשר לזכות לאדם דבר שאין רוצה לקנותו ע"כ לענין גט הוה שלה בע"כ אוקמה רחמנא ברשותה וכמ"ש בספרי גט מקושר דף ס"ז וכיון דע"כ הוא שלה אף שאינו רוצה מקרי ונתן בידה לכן מהני נמי כל שהוא בכלל שמירתה הוה כאלו נתנו בידה בע"כ אף שאינה קונה בע"כ לענין זה חידש רחמנא בגט שיכול להעמיד הגט בע"כ ברשותה לכן אף שאינה רשותה ממש רק יכולה לשמרו מקרי ונתן בידה וקדושין מדמינן לגיטין אף דליתנייהו בע"כ מ"מ כיון שנתרצית להתקדש שפיר מקשינן ויצאה והיתה ואחר שאמרתי זה ראיתי לבעל פני יהושע ג"כ בדרך הזה אלא למ"ש הדבר נכון ומוטעם יותר:

ומ"ש בחמ"ח לשיטת ר' ירוחם דבמעמד ג' לא הוי רק קדושין דרבנן גם כאן אינו אלא קדושי דרבנן ותימא גדול דא"כ למה תקנו ד' אמות כלל שהרי אינו תועיל משום עיגונא שהרי אינה מותרת להנשא בזה וגם איך אמר בגמרא הוה עובדא ואצרכוה חליצה ופשיטא דלכ"ע אינה פטורה בלא חליצה כיון דמן התורה לאו גט הוא כלל גם ביבמות דף ל' מוכח בהדיא דבקרוב לה בודאי מתייבמת מוכח בהדיא דהוי גט מן התורה לכן הדבר ברור כדפרישית בספרי מגן האלף סי' תמ"ח דלא אמר ר' ירוחם רק במעמד ג' דלא קיבלה כלום אבל בנכנס הדבר ברשותה לגמרי ודאי הוה קניה שלה מן התורה לכן גם כאן כיון דעשו חכמים לדין חצירה הרי כבר בא הגט לרשותה לגמרי והוי גט גמור:

ח ספק קרוב לה היינו ב' כתי עדים המחולקים אם היה קרוב לו או קרוב לה אבל אם יש לעדים ספק אם היה קרוב לה אין כאן קדושין דהוה כמקדש בלא עדים הגמר (כצ"ל) סוף גיטין לכאורה תמוה דא"כ בכל ספק קדושין נימא דהוי כמקדש בלא עדים וגם בק"א תמה בזה ובאמת הב"ש גופיה בסל"א סק"א כ' דבחשש ש"פ במדי ל"ה כאלו קידש בלא עדים של עדים ג"כ האי ספק שמא ש"פ במדי לכן חוששין לקדושין. ובתשובת מיימוני כתב אם דקדקתי בכתב העדיות. והנה כתוב בו שהעדים לא ראו אם נפלה טבעת של קדושין בתוך חיקה אם לאו לפ"ז י"ל דאינה צריכה גט וראיה מפ"ד אחין מדאוקי בכת א' ולא אוקי ששני עדים מספקא להו אי קרוב לה אי קרוב לו אלא ש"מ בכה"ג אין כאן בית מיחוש דאוקמה אחזקה ואפילו היא יודעת בטיב שנפל לתוך חיקה בעינן דלהוי סהדא שהגיעו הקדושין לידה דילפינן דבר דבר מממון דאין כאן קדושי תורה ע"כ ולכאורה הלשון מגומגם שכתב דאוקמה אחזקה וא"כ משמע שאינו אלא מטעם ספיקא והרי הוא מסיק אפילו נפלה בבירור לתוך חיקה מקרי מקדש בלא עדים ואיך כתב אוקמה אחזקה: והנלענ"ד דהחילוק בין שאר ספק קדושין להך דלא ידעו העדים אם בא לידה דשאר ספק קדושין כגון שמא ש"פ במדי אין הספק בעצם הקדושין שהקדושין ברורין וענין עדות על הדבר שש"פ אינו לענין קדושין דוקא דוה עדות אחריתא אם הוא דבר שנקרא ממון וכשיבאו עדים שש"פ במדי הרי הם קדושין אבל אם לא ידעו אם באו לידה הרי זהו עצם הקדושין שיתן לידה דאל"כ אין כאן התחלת קדושין וכשיבאו עדים אחרים שהגיעו לידה הם עדות קדושין עצמן וא"כ אין אלו עדי קדושין ואפי' תימא דמשכחת לה שלא שמעו שאמר לשון קדושין רק ראו שהיה קרוב לה יותר ולא ידעו ממה באה הוריקה מ"מ זהו עיקר עצם הקדושין שבא לידה וכשאין עדים אין כאן קדושין. גם אפשר דהוה חצי דבר שהרי כתבו התוס' דכשיכולין לראות יותר ולא ראו המעשה בשליחות נקרא חצי דבר וא"כ אין כאן עדות קדושין כלל משא"כ לענין ש"פ במדי א"צ עדות קדושין רק על החפץ ששוה וזה אינו ענין לקדושין דוקא דנ"מ לכל מילי שאם הוא ש"פ לענין גזילה או יתר דברים שדרך להעיד עדים על שווי החפץ או דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו זה אינו גרעון בקדושין רק בתנאי הקדושין אבל הנתינה לידה היא עיקר הקדושין ובלא עדים לאו כלום הוא. ומ"ש דאוקמה אחזקה ר"ל כמ"ש הר"ן דהא דיליף דבר דבר תחתון היינו שלא להוציאה מחזקה דמעיקרא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים לכן אפי' שניהם מודים אין כאן קדושין וגם בהנך ספיקי לקמן סי' קל"ט הספק הוא בדין ולא במציאות ואין נגרע מראייתן של העדים דבר. ובלא"ה ודאי בגירושין כיון שהוא בחזקת אשת איש שפיר ספיקא הוה מיהת כיון דהגט בפנינו ויש ספק אם נפל לרשותה. ולדעת הרי"ף ורמב"ם דעדי חתימה בלא עדי מסירה נמי כרתי א"כ א"צ עדי חסירה על הגט ושפיר הוה ספיקא בכל גווני. ולפ"ז אפשר בשטר אפילו ספק קרוב לו קרוב לה נמי הוה ספק דבשטר דעת הפוסקים בגט דלא צריך עדי מסירה גם בקדושין כן הוא מיהו אפשר דמ"מ כיון שאין הגט יוצא מת"י אפשר לכ"ע בלא עדים לא הוה גט וצ"ע:

מ"מ תימא על הב"ש איך כתב בפשיטות כדברי מהר"ם שהרי התוס' גיטין דף ע"ח שהקשו דנימא דהוא ספק הי מינייהו קדים משמע דלא ס"ל דבקדושין מקרי מקדש בלא עדים לכן צ"ע לדינא:

ט שניהם יכולין לשמור כו'. הכי איתא בגמרא גם לענין גיטין וכן לקמן סי' קל"ט וקשה לפמ"ש הר"ן דעשו חכמים שהי' נחשב ליהוה חצירה א"כ קשה בד' אמות פריך אם מקצתו בד' אמות שלו פריך הא אגיד גבי' וא"כ קשה נמי בזה שהגט יכול לשומרו ג"כ א"כ גם רשות שלו הוה ומקרי אגיד גביה ואם נימא דספיקא הוא א"כ תקשו קושית התוס' אמאי לא קאמר משום דמספקא ליה הי מינייהו קדים הוה ספק גירושין. ואף דקושי' זו אפשר ליישב ת"מ התו' כתבו שם דאי מספיקא בחוב אמאי יחלוקו כו' וע"כ לאו מספיקא הוא רק ברשות שניהם א"כ הדרא קושי' לדוכתה הא אגיד גביה וצריך לומר דהא מ"מ אמרינן מגורשת ואינה מגורשת אלמא דהוה ספק מגורשת וצל דמ"מ הספק הוא אף שהוא ג"כ יכול לשמור כיון דאי נוקמה בחזקת שניהם א"כ לאו גירושין הם כלל ואי אפשר לבטל הגירושין כיון שהיא ג"כ יכולה לשומרו לכן הוה ספק גירושין ולא נימא דהוה קצתו ברשותו דא"כ לא תתגרש כלל לכן מספיקא מספקא לן אי אזלינן בתר שמירה דידה או דידיה משא"כ בענין שאפשר שיהיה בחזקת שניהם שפיר היה בחזקת שניהם. וצ"ע ולמאי דפרישית לעיל די"ל חן התורה מתגרשת ביכולה לשומרו כמו שחידשה תורה שתזכה לה הגט בע"כ שלא מרצונה א"כ י"ל שפיר בשניהם יכולין לשומרו מספקא לן דילמא גם בכה"ג מזכה לה בע"כ והוא אינו רוצה לזכות בו רק להוציאו מרשותו לרשותה ולא מקרי אגיד כיון דאינו רשות שלו כלל:

י ולא שקלתינהו כו' יש מי שאומר כו'. כאן הביא המחבר דעת רמ"ה בשם יש מי שאומר ולעיל בס"א כתב לשון הרמב"ם כיון שרצתה לזרוק כו' תשמע דבעי רצוי על הזריקה:

ואפשר לומר דשם מיירי לענין ודאי קדושיו דבעינן רצוי דוקא א"כ מ"מ י"ל בזרק לתוך חיקה ואשתקה הוה קדושין משום דהיה לו (לה) לזרוק א"כ י"ל דספק קדושין מיהו הוה כדלעיל סי' כ"ח ס"ו לכן הביא דעת רמ"ה דבכה"ג לא הוו קדושין כלל ובאמת לעיל סעיף א' הוא לשון הרמב"ם והרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק כרב אחאי דלא הוו ספק קדושין משום דלא שדיתנהו לכן פסק דבעינן רצוי על הזריקה עמ"ש לעיל סק"א וססק"ד: (יא) ואצ"ל אם זרקתו בפניו כו' ראיתי בק"א שהאריך להקשות דניחוש שמא חזרה וחזרה לא מהני בקדושין אפי' תוך כדי דיבור. ולק"מ דדוקא בידעינן דהיא חזרה הוא דלא מהני תוך כדי דיבור אבל כאן מוכח שאינה חפיצה בקדושין וכן מצינו בב"ק דף ע"ג שמחלק בין מתכוין ובין נמלך ע"ש והיינו דמקשינן בפשיטות בש"ס הא שדיתינהו קמיה הוו קדושין הא קאמרה לא בעינא אף דשם קשה טפי דא"כ למה לקחה בתחלה אלא ודאי בכה"ג מסתמא לא נתרצית מעיקרא דמהיכא תיתי לחוש לחזרה ועוד למה לא יהיה לה נאמנות על זה כמו שנאמנת לומר שלא הבינה כדלעיל סי' כ"ז ע"ש. וגם מאי דפשיטא ליה בהקדש לא מהני חזרה תוך כדי דיבור תמוה ג"כ שהרי השיג על הרמב"ם שרוצה לומר כן מן הש"ס דב"ק דף הנ"ל ע"ש ותימא איך לא זכר מכל וה כלום ואין לבדות חדשות מה שהוא נגד פשט הש"ס ופוסקים: ובהכי ניחא דלקמן סי' מ"ב הביא רמ"א תשובת מהר"ם באמרה קדשני וזרק לה קדושין אף על פי שניערה תוך כדי דיבור הוה קדושין אף שזרקה מיד והיינו משום דאמרה תחלה קדשני אמרינן דמסתמא גמרה להתקדש ושוב חזרה וחזרה לא מהני תוך כדי דיבור ובשם הב"ח הביא דבזרקה לתוך חצירה מקודשת ומשמע דמפרש לקמן איירי בזרקה לפני' תוך ד' אמות ותמוה בעיני דמה לה לדקדק היכן נופלין הקדושין כיון דלא בעי' לאקדושי וזרקתן בפרט לקמן שנפלו לתוך חיקה א"כ לא שבקת חיי שלעולם יזרוק לה קדושין כשהיא בחצירה ואם תנעור בגדי' יהיה חשש חזרה ולא נהירא כלל: ולפ"ז צ"ע באמרה תחלה קדשני אפשר שאפילו זרקה לדבר אבד חיישינן ג"כ שמא חזרה הוא וחזרה לא מהני בקדושין וכן משמע בש"ס דפריך הא שדיתנהו קמי' הוו קדושין הא קאמרה לא בעינא וקשה נימא דזה החילוק דבזרקתו לאור אפי' אמרה תחלה קדשני אמרינן מסתמא לקחתה אדעתא לאבדו וחזרה קודם קבלה משא"כ בשדיתנהו קמיה חיישינן לחזרה אלא ודאי שניהם שוין ובאמרה תחלה קדשני אפי' זרקה לאור חיישינן שמא עכשיו הוא שחזרה ואפשר שלזה. רמז רמ"א עיין לקמן סי' מ"ב:

יב תנהו לאבא ולא דמי לתן לפלוני דמקודשת דשם התחילה ואמרה תן לפלוני תו' ומשמע מזה דאפי' לא אמרה ואתקדש מקודשת באמרה תן לפלוני דאל"כ לק"מ מהא דלא אמרה ואתקדש לך ב"ש ודברי תימא הם שאם אמרה תן מנה לפלוני ונתן לו ע"פ צווי' שתהא מקודשת שהרי לא זכרה לשון קדושין כלל א"כ מסתמא למתנה נתן ואפי' אמר אח"כ התקדשי לי בהנאה שנתתי לפלוני על פיך הרי כבר וכה בתורת מתנה ואפי' פירש שלא נתן לו במתנה מ"מ תמוה טובי דגרע טפי משתיקה לאחר מתן מעות דמאי איכפת לה במה שאומר התקדשי לי בהנאת מתנה שנתתי על פיך ולא גילתה דעתה תל קדושין כלל. ועד שהב"ש בא להוכיח מדברי התוס' שתתקדש באמרה תן לפלוני בלא זכירת לשון קדושין טפי הוה ליה להוכיח דבאמרה תנם לאבא אפי' אמרה ואתקדש לך אינה מקודשת דאינה אלא כמשטה בו כמו שפרש"י:

ועפ"ז אמרנו כוונת התו' במ"ש אבל הכא איכא למימר שאין דעתה להתקדש וקשה איך כתבו בלשון ספיקא הא בש"ס איתא בפשיטות אינה מקודשת אלא נראה דהתוס' מספקא להו בהך תילתא גופיה דשמא כאן אפי' אמרה ואתקדש אינה מקודשת להכי כתבו לשון איכא למימר אבל לומר שאם אמרה תן מנה לפלוני ונתן לפלוני שתתקדש הוא תמוה בעיני וגם נגד לשון הש"ס שאמרה (אתקדש אני לך ועיין בחדושי הרשב"א ד"ה הא דתניא חם היה סלע שלה כתב בשם יש מפרשים דהכא והתם מיירי באמרה ואתקדש אני לך ובחדושי הרשב"א מסיק וז"ל ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אלא כשפשטה ידה וקיבלתו או שאמרה ליתנו לבן דעת שהוא מתקדשת חדין ערב כאלו קיבלתו הוא א"נ כשאמרה ליתנו לכלב שלה משום דמשתרשי לה והיה כאלו קיבלתו היא ואע"ג דלא אמרה ואתקדש אני לך מקודשת דכל שאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה תנוהו לי א"צ לומר ואתקדש אני לך דכל שקיבלתו מודה היא במה שאמר וכן כשאומרה תנוהו לפלוני בן דעת מקודשת מדין ערב והוא דקאמרה ואתקדש אני לך אבל לא אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת והיינו תנם לאבא ולאביך כו' עכ"ל גם בתוס' רי"ד כתב חילוק זה דכאן לא אמרה ואתקדש אני לך והשיג על פירש"י:

ולכאורה היה אפשר לומר דרש"י ס"ל דגם הך מיפרשה באמרה ואקדש אני לך ובלא אמרה ואתקדש אני לך אפשר דמשמע ליה דאפי' אמרה תנוהו ע"ג סלע או לכלב שלה נמי לא היה לה להיות מקודשת וכיש מפרשים שהביא הרשב"א לכן שפיר הוכרח לחלק בין שהיא אמרה מעיקרא. ובזה ניחא לשון רש"י בדף ז' ד"ה ואקדש שפרש"י וכשנתנו לה אחר התקדשי לי וקשה אמאי לא פירש כפשוטו שאמר בתחלה התקדשי לי ואמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אלא ודאי ס"ל כל שהוא אמר מעיקרא והיא אמרה תן לפלוני אינו אלא משטה בו אע"פ שאמרה ואתקדש לך כיון דלא מטו לה הנאה וצ"ע:

יג היה סלע של שניהם מקודשת מספק כן הוא דעת הרמב"ם ופרש"י והתוס' הקשו הא חצר השותפין כו' עמ"ש לעיל ס"ק ה' ובאמת י"ל בפשיטות כיון דמצינו לענין קדושין בשניהם יכולין לשמור הוה ספק קדושין כדלעיל ס"ה וא"כ פ"כ איכא תקנה בקדושין דתלי' בשמירה א"כ י"ל דסלע של שניהם י"ל דלא גרע מזרק לה ברשות שאינה שלה לגמרי רק שהיא יכולה לשמור וחלק שלה עדיף מיכולה לשמור ובאמת למאי דמבואר דבשניהם יכולין לשמור הוה ספק א"כ משמע דחצר של שניהם לא יגרע מזרק ברשות שאינה שלה רק דשניהם יכולין לשמור וצ"ע:

יד שנתן אח"כ לתוך חיקה כתב הב"ש ברא"ש כתב זרק לתוך חיקה ושתקה לא הוה קדושין ומ"מ יפה כתב רמ"א כו' כיון שגילתה דעתה שאינה רוצה בקדושין מיהו נראה דיש חילוק אחר אם אחר בעת הנתינה כשנותן לידה תתקדש לי הרי זו מקודשת כמו בהבא אבל אם זרק לה לא הוה קדושין כיון שגילתה דעתה שאינה רוצה בקדושין ולא שייך לותר אי לא נימא לה תשדינהו כיון שגילתה דעתה שאינה חפיצה בקדושין כדלעיל סי' כ"ח עכ"ד ב"ש, וצ"ע לענ"ד דהרא"ש כתב הטעם אפי' זרקו לתוך חיקה יכולה לומר בתורת מתנה קבלתו וקשה מי הכריחו לוה נימא בלא"ה הא כבר גילתה דעתה שאינה חפיצה בקדושין ומאי איכפת לה במה שזרק וצ"ל דס"ל להרא"ש דאם כן ה"ל למישדינהו אם אינה חפיצה בקדושין וא"כ לא ס"ל כדברי רמ"ה לעיל ס"ו בזרק לה קדושין ולא שקליתנהו אלא אישתיקה דלאו כלום הוא לכן הוכרח לומר דבתורת חתנה קיבלתו א"כ לא ה"ל לישדינהו שהחזיקה בם בתורת מתנה. ולמ"ש לעיל ליישב שיטת רמ"ה דאיירי שלא שקליתנהו מחיקה ולא גילתה דעתה שחפיצה בקדושין י"ל דהרא"ש איירי אפי' שקליתנהו מחיקה לכן הוכרח לומר דבתורת מתנה קיבלה ובכן צדקו דברי רמ"א בפשיטות דאפי' קיבלה בידה י"ל דבתורת מתנה קיבלה ואין כאן גילוי דעת על קדושין דכיון דקיבלה בתורת מתנה אין כאן גלוי דעת מחה שקיבלה בידה וא"כ נראה אם אמר בשעת זריקה שבתורת קדושין זרקן לא שייך שקיבלתן בתורת מתנה דבשלמא בלא אמר בשעת זריקה י"ל מאחר שהוא שמע שאינה חפיצה בקדושין ואף עפ"כ זרק לה י"ל שע"י זה יכולה לותר בתורת מתנה זרק שהרי שמע ממנה שאינה חפיצה בקדושין וגם הוא בתורת מתנה נתן משא"כ באמר בשעת זריקה שזרקן לשם קדושין איך תאמר שקיבלתן לשם מתנה וע"כ לומר משום דלא איכפת לה וא"כ ה"ל למישדינהו והוה ספק קדושין כדלעיל סי' כ"ח ס"ה:

גם בעיקר דברי הב"ש לפענ"ד דברי הרא"ש לא דבר רק הוא דלא לחנם נקט בזרקן לתוך חיקה ולא אמר בפשיטות אפי' נתנן לידה לכן ברור דס"ל להרא"ש דבנתנן לתוך ידה דאיכא גלוי דעת ממנה שקיבלתן מרצונה אף שבתחלה אמרה תנם ע"ג סלע מ"מ לא הי' לה לקבלם ולא דמי להך דלעיל ס"ס הקודם דאמרה הבא שדי דשם בתחלה שאלה בתורת מתנה או דמה שאמרה הב משמע שאין רצונה רק במתנה כמ"ש לעיל אבל כאן שהוא אמר שרוצה ליתן קדושין ואמרה תן ע"ג הסלע א"כ משמע שאינה חפיצה בם כלל דא"כ הי' לה לומר תן לי במתנה א"כ בתחלה אפי' על מתנה לא הי' דעתה ואח"כ שנמלכה ופשטה ידה וקיבלה י"ל דאדיבורא קמא דידי' שקלה לשם קדושין לכן פתר לה הרא"ש בזרק לתוך חיקה דבכה"ג ליכא שום גלוי דעת ממנה שחפיצה בקדושין רק מדלא שדתינהו י"ל כיון דהך מלתא בלא"ה ספיקא הוא דאיכא לומר דלאו כולהו נשי דיני גמירי וסברה שתחייב באחריות ואף דאנן חיישינן למילתא כיון דלאו בתורת פקדון אתי לידה מ"מ בכה"ג שכבר גילתה דעתה שאינה חפיצה בקדושין והוא זרק לה י"ל שפיר לשם מתנה לכך היתה בשב ואל תעשה שלא לזרקן דשמא באמת לשם מתנה הקנה לה לכן אפי' שקליתנהו אח"כ לא הוו קדושין אבל בנתן לידה וקיבלתו בתחלה י"ל דמ"מ כיון דעכ"פ איכא גלוי דעת ומעשה מוכיח שחפיצה בכסף זה אין לה לסמוך ולקחת הכסף על אופן זה שתאמר אח"כ לשם מתנה שהרי מ"מ הוא בתחלה ע"ד קדושין רצה ליתן לה ולא אהני סברא דמתנה רק על מניעת החזרה אבל לא על שתקבל בתחלה ואין לו להרא"ש הכרח יותר מן המפורש בש"ס ואילו נימא דהלכה כרב אחאי דלא הוה גלוי דעת ממה דלא שדיתנהו א"כ אין הכרח כלל לומר לשם מחנה קיבלתו דהא בלא"ה י"ל דלא שדיתנהו מיראת האחריות א"כ ממילא בקיבלה בידים י"ל הוו קדושין אלא דהרא"ש בא לאסוקי למאי דחיישינן לדרב הונא ברי' דר"י מוכח דבכה"ג י"ל לשם מתנה א"כ כיון דאיכא לאוקמה בזרקן לתוך חיקה ואי קיי"ל כרב אחאי י"ל בקיבלתן בידה שפיר מקודשת כיון דאיכא לאוקמה ברייתא בזרקן לתוך חיקה א"כ ממילא כיון דאיכא לאוקמה בזריקה י"ל בקיבלתו לתוך ידה מקודשת שפיר כיון שגילתה דעתה בשעת נתינה:

ועוד תימא על הב"ש מה ראה בדברי רמ"א שיסבור להקל בנתן לתוך ידה דהרי הטור כ"כ בשם התוס' וסיים כדברי הרא"ש דבזריקה איירי והדבר ברור דבזריקה היינו משום דלא קיבלתן בידה וליכא גלוי דעת והה"ד בנתנן כל שהיא לא פשטה ידה לקבלן משא"כ בנתנו לתוך ידה שפשטה ידה לקבלן י"ל שפיר בכה"ג כיון דידעה דלשם קדושין ביקש ליתן שפיר היא מקודשת דבנתן לתוך ידה ניכר שקיבלה מרצונה בתחלה ולא דמי לזרקן שאין גלוי דעת רק ממה שלא זרקה כן נ"ל ברור בדעת הרא"ש וטור ורמ"א ודלא כב"ש. ובלא"ה מידי ספיקא לא נפקא דלדעת רש"י ורמב"ם די"ל באמרה תנם ע"ג סלע אפי' אינה סלע שלה י"ל דחפיצה בקדושין רק שלא זכתה בם וא"כ אם נתן לתוך חיקה או חצרה שפיר י"ל דמקודשת דאינו מוכרח דברי התו' כלל לפרש"י ורמב"ם א"כ אפי' זרקן לתוך חיקה י"ל דמקודשת שפיר דאין לגו הכרת לסברא זו לומר שהפליגתו בדברים וא"כ לעולם ספק קדושין הם אפי' זרק לתוך חיקה ולא גילתה דעתה כלל:

וממוצא דבר אתה למד דגם מ"ש רמ"א לעיל בשם י"א דדוקא בייחדה לו הסלע וכתב בחמ"ח דוה מוסכם ולכ"ע דאם אמרה דרך דחי' מה מועיל שנתן על סלע שלה ולפענ"ד מאי דפשיטא ליה לבעל חמ"ח מבעי' לי טובי דלפרש"י אינו מוכרח שיהיה דברי' דרך דחי' די"ל דלאו לדחוי' קאמרה אלא דלא מיקדשא בשביל שלא בא לרשותה וממילא אפי' לא יחדה לו הסלע איכא למימר דנתרצית להתקדש ואפשר דמשמע לי' לפי' רש"י כשהסלע אינה שלה אפי' עומד תוך ד' אמות שלה לא מיתקשא מדלא מפליג אם הוא תוך ד' אמות שלה מקודשת וא"כ גם לרש"י צ"ל סברא וו דדרך דחי' קאמרה:

ובזה אפשר ליישב קושית התוס' על פרש"י אמאי בעי בסלע של שניהם כו' ע"ש ולפ"ז ניחא די"ל שהסלע בתוך ד' אמות שלה וא"כ אי לא הוה דרך דחי' י"ל שקונה מן ד' אמות או שיכולה לשומרו כדלעיל מ"מ צ"ע דאינו מוכרח לפרש"י שיהי' דברי' דרך דחיי':

טו וגם זה מיירי בכה"ג כו' צ"ע מה רצה בזה דנראה דבכלב שלה מקודשת אפי' לא נתנה לתוך חיקה דהא מטי הנאה לידה וכן ברץ אחר לנשכה דמ"מ יש לה הנאת ההצלה ואדרבה בנתן לתוך חיקה במה נצלה מן הכלב ושמא דוקא בהנאת ההצלה דשוי' לה טובי נתרצית אבל לא בהנאת הככר עצמו. ונראה לפי לשון רמ"א שסיים אמרה הוא תחלה תן ככר לכלב ואתקדש אני לך משמע דס"ל דדוקא באמרה היא תחלה ואתקדש אני לך הוא דשייך דין ערב אבל באמר הוא תחלה אפי' אמרה תן לכלב ואתקדש לך לא שייך דין ערב שלא נתכוונה להשתעבד רק כלפי מה שאמר הוא אמרה הוא תנוהו לכלב ובכה"ג ס"ל שלא נתחייבה מדין ערב לכן צ"ל שנתן אח"כ לתוך חיקה דאל"כ אע"ג דמטי הנאה לידה מ"מ לא קיבלה כלום ואפי' נתן לכלב שלה אינה מקודשת דלא נתכוונה לדין ערב כיון שהוא התחיל תחלה לכן ע"כ איירי בנתן לתוך חיקה אפשר שכן דעת התוס' שהביא הטור מ"מ דעת הרשב"א וגם לשון הרמב"ם לא משמע כן אלא דבכלב שלה דמטי הנאה לידה שפיר מיקדשא ואפי' לא נתן לתוך חיקה והב"ש כתב לעיל ס"ק ט"ו דרמ"א לרבותא נקט אבל הה"ד בלא נתן לתוך חיקה בכלב שלה מקודשת או ברץ אחרי' ולא משמע כן לשון הטור ורמ"א וצ"ע ובודאי יש להחמיר בכל גווני כדפרשתי לעיל:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה