טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ
סימן כט
ע"מ שתחזירהו לי כ' הב"ש בשם הב"ח דאיירי בכפל התנאי דאל"כ התנאי בטל ומעשה קיים והב"ה הקשה עליו דהתו' דמשמע לי' דע"מ שתחזירהו לי איירי בלא כפל א"כ כל דברי רבא הם בלא כפל א"כ ע"כ התוס' ס"ל דבכולהי ל"צ כפל דבכולהי אמרינן אומד הדעת שאינו רוצה ליתנו בענין אחר. אלא דקשה אמאי לא הקשה התו' אהך מימרא דרבא הילך מנה כו' הא בלא"ה לא הוי תנאי כפול ולכאורה עלה הדעתי ע"ו דלא פסיקא להו לאקשויי די"ל דשם איירי בהחזירו וקיים התנאי א"כ חזינן דלא נתכוין זה לזכות בו רק כפי תנאו א"כ לא זכה בו כלל רק ע"מ להחזיר לכן לא קנה:
אלא דקשה לי על סברא זו דהא בנדרים פ' השותפין דף מ"ח ע"ב דרב נחמן מדייק דקני ע"מ להקנות קני דהא סודר קני ע"ת להקנות ואמר רב אשי מאן לימא לן דאי תפיס לא מיתפיס וקשה אי קני ע"מ להקנות לא קני א"כ איך יקנה בהחזיר הא המקבל לא נתכוין לזכות בו רק להחזירו מיד א"כ לא זכה בו שהרי לא נתכוין לקנות ובודאי אילו ידע המקבל והחזירו מרצונו שפיר י"ל דמהני אבל מנ"ל דידע דילמא לא ידע ולא נתכוין לזכות כלל ואפשר לחלק דשם אין המקבל הסודר נותן עין בסודר כי אם במקחו ודעתו לקנות באופן המועיל שיועיל לו לקנות ואי משום שמחזירו יש לנו לומר שאפי' הי' יודע שיכול לתופסו מ"מ הי' מחזירו מדעתו משא"כ בנותן לו מתנה ע"מ להחזירו והחזירה מסתמא לא נתכוין לזכות יותר שאילו הי' יודע שזוכה בו לגמרי מסתמא לא הי' מחזירו א"כ זה שהחזירו לא נתכוין לזכות טפי לכן אמרינן שלא זכה יותר ממה שנתכוין לקנות לכן לא קשי' לי' להתו' רק על מה שאמר רבא לא החזירו לא יצא משמע אף דרוצה לזכות בו לגמרי וא"ש וצ"ע:
מיהו י"ל בלא"ה דלא קשי' להתו' דרבא דבכולהו אמר לא קני ובס"ד לא קשי' דאה"נ דלא בעי כפל דהא למסקנא לא אמר רבא הכי כלל רק בכולהו קני בר מאשה שאין אשה ניקנית בחליפין י"ל היינו אפי' כפל התנאי ובלא כפל לאו תנאי הוא כלל לכן ניחא להתוס' לאקשויי אהא דאמר רבא מפורש לא החזירו לא יצא וא"כ י"ל כדברי הב"ח דדוקא באתרוג הוה אומדנא וא"צ כפילות אבל בכולהו בעינן כפילות ואי לא כפל תנאי בטל ומעשה קיים דבאינך ליכא אומדנא כמו באתרוג. ודברי ב"ה תמוהין דהא בגמרא גיטין דף ע"ה ע"ב מבואר דבאמר ע"ת שתחזירי לי את הנייר דמוקי אביי כר' מחיר ומשום דלא כפלי' לתנאי הרי דלא אמרינן גילוי דעת בע"מ להחזיר. איברא בתר עיון נראה די"ל דקאי התוס' אכולהו דבכולהו איכא אומדנא דהא קשה דהתוס' בקדושין הקשו שם ז"ל וא"ת בלא החזירו מ"ט לא יצא הא ה"ל תנאי ומעשה בד"א וקשה אמאי לא קשי' להו אדרבא גופי' דאחר בגיטין שם הטעם דהוה מעשה קודם לתנאי ותנאי בטל ומעשה קיים ותיקשי להו טפי דרבא אדרבא וכאן נמי אם אמר הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירו לי הוי מעשה קודם לתנאי. לכן י"ל דעל מעשה קודם לתנאי שפיר י"ל דהוה גילוי דעת עכ"פ שאינו רוצה ליתן באופן אחר אבל בהא דתנאי ומעשה בדבר אחד דאיירי בתנאי בני גד ובני ראובן ולא אזלינן בתר אומדן דעת ונראה דבכל מילי שיש לדון מסברת עצמינו שאם נתן לו מנה עמ"ל מהיכי תיתי שיתן משלו לחבירו וכן בפדיון הבן וכדומה בלא"ה מהיכי תיתי לומר שיתן משלו מה שאין לו הכרח ואין סתמו להנתן כך שפיר י"ל דלא בעי כפילות שאין לנו לדון שנתן רק שפירש שנתן ולא נאמר שנתכוין ליתן יותר אבל בגט שאין לדון מעצם הנתינה שנתכוין דוקא שיוחזר לו הנייר בזה אין שייך אומדן הדעת בזה דאדרבה אין דרך להקפיד על כך ואין לנו לדון בו אלא דין תנאי מחמת פירושו לכן בעינן משפטי התנאי לכן לק"מ על הא דרבא בעי כפילות ע"מ שתחזירי לי הנייר שהרי אין בו נתינה יתירה שנדון בו שלא נתכוין להקנות יותר דאדרבה אין דרך להקפיד כלל על הנייר לכן בעינן כפילות שיהי' תנאי גמור ואף די"ל דדוקא אאתרוג איכא אומדנא מ"מ פשט דברי התוס' משמע דקאי אכולהו וא"כ בא"ל לאשה הילך דינר ע"מ שתחזירו לי י"ל דלא בעי כפילות דאין לנו לדון שנתן יותר ממה שפירש כן י"ל לדעת התוס':
והב"ש כ' דהרא"ש פ' יש נוחלין ס"ל אפילו באתרוג צריך תנאי כפול ושפיר כ' הב"ח לדעת הטור דבעי כפל. אלא דתמי' לי על לשון הרא"ש שם ב"ב שכ' ואע"ג דהוה תנאי ומעשה בד"א רבא לטעמי' דפליג אדרב אדא בר אהב' בגיטין דף ע"ה דבעי תנאי ומעשה בד"א ותימא גדולה לפ"ז איך פסק כאן דבאשה אינה מקודשת הא לא הוה תנאי כלל דהא הרא"ש פ' מי שאחזו פסק דבעינן תנאי ומעשה בד"א א"כ באתרוג אפילו לא החזירו יצא לשיטת הרא"ש וכן באשה נימא שא"צ להחזיר כלל וע"כ לומר כמ"ש התוס' דבמעכשיו לא נקרא תנאי ומעשה בד"א לכן באומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והרא"ש גופי' פסק בפ' לולב הגזול כרבא דאם לא החזירו לא יצא וברמזי הטור פ' י"נ פסק ג"כ כרבא בלא החזירו לא יצא ותימא דהא כ' דרבא לטעמי' דלא בעי תנאי ומעשה בד"א והרא"ש פסק בפ' תי שאחזו כרבא וצ"ע עיין לקמן בב"ש:
וכתב הב"ש די"ל אע"ג דלא כפל התנאי והמעשה קיים י"ל דלא סמכה דעתה דסבורה שצריכה להחזיר ומסיק בסוף דמ"מ מקודשת ג"כ במתנה עמ"ל מקודשת ג"כ מדינא רק משום גזירה דיאמרו אשה ניקנית בחליפין וכאן א"צ להחזיר ולא דמיא לחליפין לכן לדעת הרא"ש מקודשת בודאי וקשה ע"ז דהא מרא דהאי מימרא בגמרא הוא רב אשי ורב אשי אמר בנדרים דאפי' בקנין סודר אי תפיס לי' מיתפיס א"כ אפילו בקנין שיכולה להחזיק וא"צ להחזיר אפ"ה אינה מקודשת וע"כ משום שדרך הוא להחזיר אע"פ שאין מן הדין א"כ ממילא בלא כפל כיון דעכ"פ האשה סבור' שצריכה להחזיר ודרכה להחזיר ודמי ממש לקנין סודר לרב אשי וצ"ע: גם ע"ש הב"ש דבלא כפל לדידן הוי ס' קידושין כיון דפליגי בזה תו' ורא"ש תימא גדולה הא בלא"ה כמה גדולים ס"ל דבע"מ א"צ כפל כמ"ש לקמן סי' ל"ח ס"ג וא"כ דל דעת התוס' מהכא ואם לא אתר ע"מ רק אם תחזירי יהי' שלך א"כ ה"ל תנאי ומעשה בד"א דתנאו בטל ומעשה קיים (ורמ"א הביא דיעה זו סי' ל"ח ס"ד עמ"ש שם) אף לדעת התוס' דדוקא במעכשיו כ' התוס' דלא הוה תנאי ומעשה בד"א:
שוב נ"ל ליישב קושי' הנ"ל דהרא"ש לשיטתי' אזיל דס"ל במתנה עמ"ל נפטר בחזרת דמים א"כ י"ל דודאי לענין קידושין לא מיקרי תנאי ומעשה בדבר אחד שהרי יכולה ליתן דמים בעד החפץ א"כ אין התנאי סותר מעשה והא דאמרינן בגיטין שם דהוה תנאי ומעשה בד"א היינו משום דמיירי בגט ובגט לא קיי"ל כרשב"ג דלצעורי קמכוין ולא מהני נתינת דמים א"כ צריכה להחזיר גוף הגט וה"ל תנאי ותעשה בד"א והא דכ' בפי"נ דבאתרוג הוה תנאי ומעשה בד"א היינו משום דבאתרוג לא מהני חזרת דמים שהרי צריך לאתרוג כמ"ש הרא"ש פ' לולב הגזול בשם בעל העיטור לכן מיקרי תנאי ומעשה בדבר א' ומה שהעתיק הרא"ש דברי רבא פ' לולב הגזול דבלא החזירו לא יצא אפשר דנ"מ אם כבר יצא בו דאז אפשר דיכול להסתלק בדמים ויצא בשאול מיהו פשט לשון הרא"ש פ' לולב הגזול לא משמע הכי:
גם קשה הא משמע בהדיא בש"ס פ' מי שאחזו דאי אמרינן כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי הוה תנאי גמור דהא רב אדא מוקי משום דה"ל תנאי ומעשה בד"א וע"ז משני רב אשי הא מני ר' היא דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי א"כ משמע דבכה"ג לא מיקרי תנאי ותעשה בד"א. ומתוך קושיא זו עמדתי על כוונת הרא"ש פ' יש נוחלין שכ' לרבא לטעמי' דלא בעי תנאי ומעשה בד"א היינו רבא לשיטתי' דמשמע לי' מדלא מוקי רבא הברייתא כרבי דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והוה תנאי גמור ע"כ לא ס"ל לרבא כרבי או דאי הוה בעינן תנאי ומעשה בד"א אפילו מעכשיו לא הוה מהני לכן פירש הרא"ש דרבא לשיטתי' אזיל דלא בעי תנאי ומעשה בד"א מיהו אנן קיי"ל כר"א דס"ל דבמעכשיו לא מזיק תנאי ומעשה בד"א וא"כ לדידן שפיר ע"מ להחזיר לא מיקרי תנאי ומעשה בד"א והכל נכון בע"ה. ומ"ש הרא"ש פ' מי שאחזו דבעינן תנאי ומעשה בד"א היינו בלא על מנת דבע"מ לרב אשי לא מיקרי כלל תנאי ומעשה בד"א ועב"ש לקמן סי' ל"ח סק"ו ומ"ש שם בע"ה: ועיין מ"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק להקשות על שיטת הרא"ש דס"ל במתנה עמ"ל סגי בחזרת דמים ולכאורה קשה עליו גם מסוגיא זו דרבא אמר הילך מנה ע"מ שתחזירהו כו' בתרומה יצא ידי נתינה ופריך ממנפ"ש אי קסבר מעמ"ל שמה מתנה בכולהו נמי ואי לא שמה מתנה אפי' תרומה נמי לא ומאי קושי' נימא במנה לא הוה מתנה דהא לא יהיב לי' מידי שצריך להחזירו ומ"ל מנה זו או אחרת משא"כ בתרומה שיכול ליתן דמים שפיר מיקרי נתינה שהרי יכול ליתן דמי' ותשאר לו לגמרי ועוד דמאי פריך מאתרוג נימא ג"כ דבאתרוג יכול ליתן דמים ואף דהעיטור ס"ל דבאתרוג אין יכול ליתן דמים י"ל דכבר יצא בו אינו מוכיח שרוצה דוקא באתרוג שיוכל ויתן דמיו ויתן לו בכל יום האתרוג בשאלה. ואפשר לומר דקשי' א"כ למה נקט רבא תרומה לחוד הא מצי למימר הילך חפץ דקני בכולהו שהרי בחפץ סגי בחזרת דמים ולמה מפליג בין תרומה לשאר מילי א"ו בשאר מילי אפילו בחפץ לא קני מיהו קשה הא במקח לא מצי למינקט חפץ דחפץ היינו חליפין ובפירי לא מצי למינקט דפירי לא עבדי חליפין ואפשר דבהך ס"ד דס"ל לרבא דמתנה עמ"ל לא קני גם ק"ס לא הוה קני דהוה קני ע"מ להקנות וע"כ ס"ל לרבא דמצי למיתפס הסודר א"כ באיל בהדיא ע"מ שתחזיר לא הוה מהני גם בחפץ: ועפ"ז הי' אפשר לפרש הא דמסיק בכולהו קני לבר מאשה ואמר הכי אמרי משמי' דרבא כוותיך לכאור' תמוה איך הי' הטעות בדברי רבא מקני ללא קני ולפ"ז י"ל דלא קאמר בכולהי קני רק בחפץ דומיא דתרומה דחצי להחזיר דמים והא דלא נקט חפץ היינו משום דמשוה דיני דכולהו יהיו שוין מכר ואשה ופדיון ושפיר נקט במנה דבמעות לא יהיב לי' מידי דלא שייך חזרת דמים אבל היכא דשייך חזרת דמים מהני שפיר וא"ש דלא נקט חפץ משום דבאשה גם בחפץ לא מהני דדמי לחליפין כן י"ל בדרך פלפול מיהו לפ"ז צ"ל באתרוג נמי סגי בחזרת דמים ואין זה שיטת הרא"ש והעיטור בעצמו:
מיהו אכתי קשה אמאי לא משני הש"ס לעולם ס"ל דלא קני ומ"מ בתרומה יצא ידי נתינה דהא בתרומה ודאי א"צ להחזיר דאפילו חוטף מתנות כהונה פטור שהרי לכהנים הם. משא"כ בכולהו לכן בתרומה אינו מחזיר לו אלא מדעתו ועי' תוס' ב"מ דף ו' ד"ה והא בע"ב שם ואפשר דגם בפדיון הבן מהני תפיסת הכהן שהרי בהכרח צריך ליתן לו לכהן וא"כ אמאי אין בנו פדוי שהרי אם לא יחזור לו הרי הנתינה בטילה ויוכל לתפוס בעצמו הפדיון אם נימא דמהני תפיסה במחנות כהונה וא"כ גם בפדיון הבן א"צ להחזיר: לכן הי' אפ"ל דזהו החילוק דבמתנה עמ"ל יוכל להחזיר דמים דאל"כ למה נתנו במתנה הי' לו ליתן בשאלה אלא ודאי נתכוין שיצא בחזרת דמים והשתא תו לא תיקשי הא דאמרינן בפ' מי שאחזו דבאיתא בעינא לא אמר היינו בתנאי שתתן לו איצטלא אבל במתנה עמ"ל מדלא נתן בשאלה ש"מ שרוצה להסתלק בדמים אם ירצה המקבל ולפיו צ"ל גם באתרוג מהני חזרת דמים אף דצריך לו ע"כ צריך ליתן לו באופן הלזה דאל"כ אינו יוצא ידי חובתו והנותן סומך על הימנותא דהמקבל וא"ש הך קושי' מיהו מה שהקשיתי למה לא יועיל ההקדש עדיין אינו מיושב לכן צ"ע:
ונראה דנ"מ גם הכא לשיטת הרא"ש צ"ל אע"ג דיכולה להחזיר הדמים מ"מ דומה לחליפין אבל אם ניחא דבמתנה עמ"ל לא סגי בחזרת דמים א"כ אם קידשה במעמ"ל החפץ או הדמים אם נימא שלא כשיטת הרא"ש שפיר י"ל דבכה"ג מקודשת די"ל דלא דמי לחליפין והוה מקודשת גמורה כיון שיכולה ליתן דמים וצ"ע:
ב אינה מקודשת התוס' וכמה פוסקים כתבו הטעם דאפקיענהו רבנן לקדושין לכן הביא בחמ"ח דברי ריא"ז שסובר שאם קידשה אחר צריכה גט דתן התורה קדושין הם רק משום גזירה אמרו שאינם קדושין שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין וקשה לפ"ז איך נימא בחליפין אינה מקודשת כלל נגזר איפכא חליפין אטו עמ"ל דאם בחליפין אינם קדושין נימא במתנה עמ"ל שדומה לחליפין נמי אינם קדושין כלל ובאמת מקודשת גמורה לדברי הש"ג וי"ל דאי הוה כאן מקודשת גמורה הי' מקדשין בחליפין לכתחלה שהכל שוה בדרך העולם אבל השתא דבקידש במתנה על מנת להחזיר צריכה קדושין אחרים שפיר י"ל בחליפין אינה מקודשת כלל ולא גזרינן שיאמרו אם קידש במתנה עמ"ל ג"כ אינם קדושין דכיון דלא אהני הך קדושין מדרבנן תו לא שכיח לקדש במתנה על מנת להחזיר מיהו כבר כתב הב"ש שדעת כל הפוסקים אינו כן אלא דהפקיעו קדושין לגמרי:
ומ"מ דברי הפוסקים דחוקים בלשון הש"ס דהל"ל גזירה אטו חליפין ואיך פסיקא להש"ס בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה ניקנית בחליפין. לכן הי' נראה לענ"ד ליישב קושית התוס' שהקשו במאי דמי לחליפין הא בחליפין גופייהו לרב אשי אי תפיס להסודר מיתפס גם קשה בפדיון הבן לא שייך חליפין כמ"ש התוס' גופיה.והנלענ"ד בזה ויתיישב פר ש"י בדף ג' דקאמר להכי חליפין לא קני באשה דאיתנייהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מיקני' נפשה ופרש"י דגנאי הוא לה והקשו התוס' א"כ פשטה ידה מא"ל גם הל"ל בנתי' דר' ינאי דקפדו אתרקבי דדנרי מאי א"ל ותו קשי' לי איך מקודשת בתמרה משום שמא ש"פ במדי הא כאן גנאי הוא לה מיהו לטעם שכתבו משום גזירה א"ש אבל לטעמי' של הר"ן קשה מ"מ במקומו גנאי הוא לה וכי מתפייסת במה שאפשר בסוף העולם יהיה ש"פ ועוד הרי היא מתקדשת בשטר שאין בו ש"פ. לכן נלענ"ד דשאר קנינים אף שאינם ש"פ אינם גנאי לאשה שדרך קנין הוא כן לקדש בפרוטה ובשטר שאין בו ש"פ ולא שייך לומר שאין דמי אשה יותר משווי קיום הענין שאין זו נקרא חליפי האשה אבל חליפין כשמם כן הוא שאם מקנה לו כלי שאין בו ש"פ אנו אומרין שזה חילוף הכלי הלזה והיא כעין תפיסת דמים שחלוף זה הכלי תקנה לך השדה ואף דנראה כאל הוא כדי שיוחלף השדה בהכלי הפחות ליכא קפידא על כך אבל לאשה יש קפידה שהכלי הפחות יהיה חילופה ותהי' לכן אפילו פשטה ידה לא קשי' דהא מצינו במקדש בשט"ח דאחרים אי יכול למחול אמרינן לא סמכה דעתה אף שנתקדשה מרצון ויודעת שיכול למחול מ"מ לא סמכה דעתה בלב שלם לכן בחליפין אף שזאת אומרת שרוצה מ"מ לא סמכה דעתה על זה כלל כי תהי' לבוז באמרם שחלופה אינה רק כלי הפחות הלזה:
ובהכי ניחא דאפילו בכלי החשוב אינה מקודשת בחליפין דבערכה לעולם הוא לה לגנאי כי אין דמים לאשה כמ"ש בתשוב' הריב"ש ולעולם הוא לה לגנאי מאחר דעיקר דין חליפין אפילו בכלי פחות א"כ נקרא גנאי שיתפוס בה חילוף הכלי פחות ואף דעכשיו שוה הרבה נקרא גנאי שנקנית בקנין אשר חילופו תהי' האשה קנוי' ובזיון הוא לה שקנין כלי פחות תהיה יתפוס אותה כפי טיב עיקר קנין החליפין ולא דמי לקנין כסף ושטר שידוע שאינו נקרא חילופי האשה והמקח רק קיום המקח אבל לא יצדק לומר ששווי האשה אינו רק המעט שנתן לה:
ועפ"ז נראה דגם במתנה על מנת להחזיר כל שאין טיב הקנין שישאר בידה כמו כסף ושטר יראה שאינו רק להתפס בדבר ההוא שתהי' קנוי' לו מחיר הדבר ההוא לכן אחר שכבר נתפסה בקנין הדרא מילתא למארי' קמא וזה ג"כ כעין תפיסת דמים שמקח ההוא תופסה שנקנית במחיר הקצוב ההוא וזה ג"כ גנאי לאשה לכן אע"ג דבאמת הוא קנין כסף מ"מ כמו שנפקע קנין חליפין מן האשה שלא יוכל להכניסה בקנין שיש בו בזיון לאשה שהיא מחירו של המתנה עמ"ל ודמי ממש לחליפין כן אין האשה ניקנית במתנה על מנת להחזיר אפילו מן התורה כמו שאין קנין חליפין שייך באשה מן התורה. ויותר נראה לפרש דאם אינה ניקנית בחליפין לפי שגנאי הוא לה שנראה שאינה שוה רק כחפץ שקונין בו חליפין שכדאי להתפיס המקח בדבר מועט כ"ש מתנה עמ"ל שגנאי הוא לה שנראה שאינה כדאי שישאיר לה החפץ ואינה שוה כ"כ להיות החפץ שלה בקדושין לכן מתנה שתחזירו שאינו רוצה ליתן יותר בעד קדושי' והוה גנאי טפי מחליפין לכן תופס הש"ס בפשיטות לפי שאין אשה ניקנית בחליפין שגנאי לה כ"ש בזה שגנאי לה שאינה ראויה שישאר לה החפץ שקונה אותה בו ולא דמי לשאר תנאי שמתנה שתתן לו אלף זוז דאין זה גרעון בעצם הקנין:
והרמב"ם בפ"ה מאישות דין כ"ד נתן טעם שאינו מועיל עמ"ל שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית פ"כ. ונראה ג"כ לפרש דבריו דלדידי' קשה איך מייתי טעמא מחליפין. לכן נראה דמפרש ג"כ כפרש"י דגנאי לאשה שתקנה עצמה בקנין שאינו ש"פ והטעם דאין זו הנאה חשובה שתהיה האשה קנויה ע"י קנין פחות ושפל וחליפין נקרא קנין פחות שהוא פחות מש"פ לכן בשטר לא נקרא תפיסת קנין שאין תורת ממון עליו אבל חליפין דעכ"פ בעינן דבר שתורת ממון עליו דאין קונין באיסורי הנאה ופחות מפרוטה הוא ממון גרוע שאינו ראוי רק לצרף לכן במידי דתורת ממון צריך שתהיה הנאת האשה ש"פ א"כ כמו שבחליפין כיון דאיתנייהו בפחות מש"פ לא מקני נפשה כאן נמי אם החזירה הרי לא נהנית שהרי אם נותן לה פרוטה על מנת להחזיר הרי אין ההנאה ש"פ ומופקע קנין עמ"ל באשה כמו בחליפין דלא שייך אפילו שווין טובי אבל במקח דלא איכפת ליה בגנאי כל שהי' שלו רגע א' שפיר תקרי כסף ותו לא פקע הקנין וכן בפדיון הבן כל שנקנה לכהן רגע אחת נפדה הבכור עכ"פ נלענ"ד ברור דלדעת הרמב"ם מן התורה אינם קדושין גם פשט לשון הרי"ף מורה כן: אלא דקשה לי בקדושין דף ח' דבעי למימר בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ובעי לשנוי' מאי נינהו חליפין ופריך לר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי א"ל וקשה נימא שאינו נקנה בתבואה וכלים כגון שנתן לו במתנה על מנת להחזיר דבמכר קני וקמ"ל בעבד דלא קני דדמי לחליפין מן התורה דלא קני ומטעם שכתב הרמב"ם שאם לא החזירו לא נתקיים התנאי ואם החזירו הרי לא נהנה. מיהו אין זו קושי' כלל דע"כ במקח מודה הרמב"ם דקני ע"כ כסף הוא בכה"ג וא"כ כשתמצי לומר שאינו קונה הרי גם בכסף כזה אינו נקנה ועוד דשדה נמי אינו נקנה בתבואה כיון דלא עבדי חליפין ולאו כסף הוא וכ"ש למאי דפרישית דלא שייך רק באשה:
ונראה דלפי טעמו של הרמב"ם הה"ד בנתן לו אחר מתנה על מנת להחזיר וקידש בו אשה אינה מקודשת דהא מ"מ שייך טעמו של הרמב"ם שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו לא נהנית ולא ס"ל כסברת הב"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק נ"ט דכיון דנותן כל מה שיש לו בחפץ לא דמי למתנה עמ"ל לכן צ"ע מ"ש המחבר לעיל סי' כ"ח ס"ק בנותן מחנה עמ"ל וקידש בו אשה דמקודשת דלדעת הרמב"ם ודאי ליתה ועמש"ש שבלא"ה צ"ע בכל דינים דלעיל:
ג אינה מקודשת בב"ש סק"ב כ' בש"ג דאיתא פלוגתא אם רצונה להתקדש במה שנותן לה הסודר דרך חליפין ורצונה להחזיק הסודר וכ"ת במרדכי דהוו קדושין עכ"ל ולפענ"ד הש"ג והמרדכי חלוקין בעיסתן דהש"ג הביא דעת ריא"ז ודעתו הוא שחליפין הממועטין באשה אינם בדרך ק"ס דס"ל כיון דאי בעי פסקא לי' דס"ל כרב אשי דאי בעי יכול לפסוק הסודר א"כ אע"פ שהחזירתו אח"כ אם הוא ש"פ מתקדשת מדין כסף לכן מפרש דחליפין באשה היינו כשמקדשה במנה ומקבל ק"ס ע"ז שיתחייב לשלם לה המנה זה קנין החליפין הממועט באשה והטעם כיון דאיתא בפחות מש"פ לא מקני' נפשה ע"י קנין פחות מש"פ וכ"ה בתוס' רי"ד להדיא שהוא רבינו ישעי' הראשון ז"ל והוא מז"ה שנזכר בש"ג וריא"ז סובר כפירש"י שהוא המורה אבל במרדכי אינו מובא פירוש זה כלל ודברי ראב"י פשוטן שאם אומר תתקדשי בסודר בתורת ש"פ היינו שישאר לך בהחלט ותוכל לפסקו דממילא אם אמר בתורת ש"פ הוה שלה לגמרי ומדין כסף נגעו בי' ובשביל שהוא סורר לא גרע ובזה כ"ע מודים דאפי' הרמב"ם שפוסק כר' נחמן דהוה קני ע"מ להקנות הכא דאמר בתורת ש"פ ודאי יכולה לתופסה והוה שוה כסף ממש. גם מ"ש הב"ש בשם הש"ג ורצונה להחזיק הסודר אין כוונת הש"ג כן רק דפת הש"ג אע"פ שמחזרת הסודר כיון שיכולה לתופסו מתקדשת בתורת כסף וכן הוא בהדיא בתוס' רי"ד ריש קדושין שכ' כיון דנקיטא בי' ג' על ג' ויכולה לפוסקו אמאי אינה מקודשת שמחזרת לו הלא מדעתה מחזרת לו ואם רוצה היא שלה וגם אי קידשה במנה והיא מחזרת לו מרצונה כלום יש לומר שאינה מקודשת ונ"ל לומר שאם בזה הסודר נתרצית לקדשה לו אע"פ שהזכיר מחליפין מקודשת והבמ"ע שהתנה עמה לקדשה במנה ולא הי' נותן לה המנה רק שהתפיסה הסודר שלא תוכל לחזור בו והוא יתחייב ליתן לה המנה בכה"ג אינה מקודשת ע"כ אלא דקשי' לי ע"ו דהא לדברי התוס' רי"ד תפיסת הסודר נחשב לכסף א"כ אם אמר לקדשה במנה ונתן לה סודר על חיוב המנה הוה כאלו נתן לה פרוטה על המנה וא"כ יוחשב הסודר עכ"פ בתורת כסף ותתקדש בפרוטה של הסודר והמנה ישלים מביתו ע"י חיוב הסודר כיון דהסודר ש"פ לא נפיק מדין כסף אף שהתנה ליתן לה מנה ואם זה גנאי הוא למה בקידשה בק"ס יועיל בתורת כסף שגם כאן אם הסודר ש"פ הרי כאלו אומר התקדשי לי במנה ואני נותן לך פרוטה לקדושין והמנה אשלים לך ושמא דחליפין אינו מזיק כלל לתוס' רי"ד ועוד דהילך מנה ע"מ שתחזירהו לי לא דמי רק לחליפין כפשוטן ולא לגוונא שכ' התוס' רי"ד רק דבמנה עצמו נקנה המקח וחליפין נמי דכוותייהו דתשלום דמי המקח הוה ממילא כשנקנה לו המקח לכן לפענ"ד דעת תוס' רי"ד דעת יחיד הוא וגם ריא"ז חולק עליו.
מיהו אף שהביא הב"ש בשם תשוב' רש"ך במקנה לה הטבעת בק"ס ומקדשה בטבעת הוה מקודשת וכ' הב"ש ובש"ג לא משמע כן והיינו פירש הנ"ל שהוא אחליפין שנזכר בש"ס דבכה"ג איירי. ובאמת נראה דמטעמא אחרינא הך מילתא תליא באשלי רברבי דהא לשיטת הרמב"ן והרשב"א שהובא לקמן שפירש בהך דאמר בגמרא מנה אין כאן משכון אין כאן משום דהכסף קדושין אגיד גבי בעל א"כ גם כאן אינה מקודשת עיין לקמן ס"ו וכ"כ הב"ש שם וא"כ ליכא נ"מ אם נדחה פירוש תוס' רי"ד דמ"מ מידי ספקא לא נפקא כיון דהכסף אגיד גבי בעל אלא דלענ"ד אין דברי הב"ש מוכרחים די"ל דהרמב"ן והרשב"א לא קאמרי רק בנשאר החיוב על הבעל אמרינן דאגיד גבי' אבל בהקנה לה חפץ מסויים י"ל שקנתה גוף החפץ ובכל מקום דאיתא' ברשותה הוה ולא מיקר' אגיד כלל וא"כ מ"ש הב"ש דתשוב' רש"ך הוא כשיטת הראב"ד שאינו מוכרח די"ל דבכה"ג גם הרמב"ן והרשב"א מודים דכבר יצא החפץ מרשותה ועמ"ש לעיל סי' כ"ח סס"ק מ"ד לפמ"ש שם גם בכה"ג מקרי אגיד ומ"מ אינו מוכרח ועוד דאם הקנה לה הטבעת עם המקום שמונח שם בכה"ג ודאי לא מיקרי אגיד ולדעת תוס' רי"ד ע"י חליפין לא מיקדשא בכה"ג וכבר כתבתי שדעת יחיד הוא וכל הפוסקים חלוקין עליו:
ג אבל האשה כו' ע"מ להחזיר כ"כ בתשובת הרא"ש סי' א' וצ"ע דהיינו לפי פירושו דמתנה עמ"ל גזרינן אטו חליפין וי"ל בכה"ג שנשאר החפץ בידה מקודשת אבל לפי דברי הרמב"ם שכ' שאם החזירתו לא נהנית אלמא דלא מיחשב לי' הנאת השתמשות עד החזרה א"כ גם כאן כיון שעיקר החפץ שלה לא יהיב לה מידי ועמ"ש בק"א לפרש דברי הרמב"ם משום דבזה נמי שייך איתא בפחות מש"פ שאם נתן לה במתנה פרוטה עמ"ל אין ההנאה ש"פ וא"כ לשיטת הרמב"ם גם בזה אינה מקודשת דלא מיחשיב לי' הנאה וצ"ע:
ד כדי לקדשה כ' ב"ש דלאו דוקא וגם תשוב' הרא"ש לא נזכר כדי לקדשה וכ' בט"ז לפמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"כ דיכול לקדש במתנה עמ"ל אפי' לא נתנה על ל' יום מיקדשא. ואין דבריו מוכרחים דכיון שלא קבעה ומן לחזרה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דכיון שאין תנאי על זמן כשמחזיר לה י"ל שלקחה על קיום התנאי ואפשר לומר שאם לא תרצה להתקדש א"כ כיון דלא התנה בפירוש אימת יחזיר לה שפיר הי' יכול לעכב החמץ א"כ צריכה להחזיר לו החפץ לכן מיקדשא בההיא הנאה וגם וה צ"ע דאם התנה סתמא עמ"ל אפשר דכל וחן שתתבע מחויב להחזיר כמו בשאלה שזמנה לאלתר דאם לא תאמר כן לעולם ישתמש בו ומסתברא דלא עדיף משאלה שזמנה לאלתר וא"כ לחה נדחוק להוציא לשון תשובת הרא"ש מפשטא דבעינן דוקא תוך הזמן אלא דצ"ע לפי לשון רמ"א שנתנה לו כדי לקדשה א"כ אפילו קידשה אחר ל' יום תתקדש דהוה כגזל דידה ושדיך בסי' כ"ח ס"ב ואף דאמרה שנותנת לו על ל' יום כדי לקדשה מ"מ לא עדיף מגזל גמור שלוקחו שלא מדעתה ולא נתרצית כלל ליתן לו ואפ"ה אמרינן כיון דשדיך דעתה להתקדש א"כ אפילו עבר התנאי וגזילה הוא בידו מ"ת כיון שנתרצה מתחילה לא ה"ל לשתוק ומה שהתנה על זמן תוך ל' יום ולא נתנה לו מסתמא כדי לקדשה די"ל דהיינו כדי שתוכל לתבוע אותו אם לא יקדשנה תוך ל' ולא ידחה אותה שדעתו לקדשה לזמן אחר אבל אי יהב לה ושתקה י"ל דמ"מ ניחא לה להתקדש:
הגם שאיני כדאי לחלוק על הרשב"א מ"מ דברי רבינו אביגדור שבתשובת הרא"ש מסייעין שלכך כתב שהתנה עמ"ל לשלשים יום אבל בסתמא ע"מ להחזיר היינו כשתרצה שיחזיר לה לכן לא מיקדשא דדידה שקלא והסברא נותנת כן ודברי הרשב"א צ"ע ועמ"ש בסמוך להוכיח כן גם מדברי הרמב"ם:
ה בהנאה זו שאת נהנית כו' דהא הנאה זו אינה מחזרת וכן משמע מהר"ן שמדייק מהרמב"ם אע"פ שנהנית מ"מ איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה ב"ש. ואמת שכ"כ הר"ן אלא דקשה לי ט"ז דכיון דמ"מ נהנית למה לא תתקדש הא חזינן בקידשה בשט"ח אע"ג דהחוב ודאי עיקר מ"מ אמרינן דעתה אנייר ג"כ ואפילו למ"ש לעיל דהרמב"ם לא ס"ל מ"מ במלוה ופרוטה אמרינן דעתה אפרוטה וא"כ למה לא נימא שדעתה נמי אהנאה שנהנית ואי משום שזה דומה לחליפין כיון שלא הזכיר ההנאה בפירוש א"כ נימא בהתנה ע"מ שהחזיר לאחר זמן תתקדש דהא הא לא דמי לחליפין דמוחזרין מיד ואין ראוי ליהנות בהם. לכן לפענ"ד ברור כמ"ש לעיל בדעת. הרמב"ם דכמו דבחליפין דאיתנייהו פחות מש"פ לא מקני' נפשה וממועט דין חליפין לגמרי אפילו שוה הרבה כמו כן במתנה עמ"ל ס"ל להרמב"ם כיון דאם מתנה להחזיר מיד אין בו הנאה ש"פ ממועט נמי לגמרי אפילו התנה לזמן מרובה וא"כ גם בהנאה לא מיקדשא ומסתייעא למ"ש בס"ק הקדום דסתם ע"מ להחזיר מיד כשיתבענו במשמע כמו בשאלה וא"כ אין בו ש"פ:
גם מ"ש הב"ש דבעל העיטור ס"ל דמתנה עמ"ל לא מהני חזרת דמים אישתמיטתי' דברי בעל העיטור שהביא הרא"ש פ' לולב הגזול שכ' בהדיא דמהני חזרת דמים והרא"ש פי' דבריו ע"ש עמ"ש בס"ק ח' ראי' ברורה דלא מהני לרמב"ם:
גם מ"ש הב"ש ראי' מהלוה לה מעות על זמן בסי' כ"ח ס"ט כבר כתבתי דאין ראי' כלל דשם מלוה להוצאה ניתנה ואינו מחזיר לו אותן מעות שהלוה ולא ניתן לחזרה כלל משא"כ כשמחזיר אותו דבר בעצמו מקרי מתנה ע"מ להחזיר. מיהו אפשר דבמעות אין קפידא להחזיר אותו דינר או אחר מיהו הא גופי' אין במשמעות שתוציא הדינר כיון דלא אמר לשון הלואה משמע שאין לה רשות להוציא דאילו נתן לה רשות להוציא ה"ל לומר אלוך מנה והיינו הנאת מלוה ממש לכן צ"ע בכ"ז:
ו וא"ל אבל אם לא אמר לה אע"פ שאמרה ואתקדש אני לך לא מהני כיון שלא אמר כלום הוה כנתן הוא ואמרה היא כ"כ הר"ן והמגיד ודייק בט"ז מזה שאילו אמר הוא לה תהא מקודשת לי בזה שאתן לפלוני אע"פ שבשעת נתינה לפלוני לא אמר כלום מ"מ מקודשת כיון דאמר הוא ג"כ הובא בב"ש וצ"ע לענ"ד דהא אפילו אמר תתקדש לי וברמב"ם פ"ג מאישות כ' הי' מדבר עם אשה על מסקי קידושי' ורצתה ועמד וקידש ולא פירש ולא אמר לה כלום הוא ל והן עסוקין באותו ענין דיו וא"צ לפרש הרי אפילו שנתרצתה בפירוש להתקדש ונתן לה בשתיקה לא מהני אם אין עסוקין באותו ענין אע"פ שנתרצתה בפירוש וא"כ כ"ש אם נתן לאחר אחר שהפסיקו מן הענין דלא מהני בנתן בשתיקה וצ"ל דגם כאן באמרה ואתקדש אני לך מיירי ג"כ שנתן מיד כשאמרה והוה עסוקין באותו ענין דאילו הפסיקו מן הענין גם מה שאמרה ואתקדש אני נפסק ואף שהוא אמר אח"כ התקדש לי בהנאת מתנה שנתתי לפלוני מ"ת ליכא הוכחה שעומדת ברצונה דהא אע"פ שנתרצו בפירוש ת"ת בעינן שיתן בעודן עסוקין באותו ענין א"כ אפילו אמר לה התקדשי בהנאת מתנה כיון שלא אמרה הן י"ל דאינה מקודשת דכחו שאם נתרצו שניהם להתקדש אם הפסיקו מן הענין נפסק הדיבור א"כ גם אמירתה שאמרה ואתקדש נפסקה כשנפסק הענין וצ"ע עיין בסמוך סק"ו ומ"ש רמ"א לקמן בעסוקין באותו ענין היינו שגם הוא דיבר מענין קדושין שרוצה לקדשה עמ"ש שם עיין ס"ק ט':
ז וא"ל הרי את מקודשת לי בב"ח כ' דוקא בא"ל תוך כדי דיבור לנתינה אבל לאחר כדי דיבור ה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות ואינה מקודשת ובחמ"ח השיג עליו דאם היא אמרה תן מנה לפלוני ואקדש לך וקיים שליחותה אע"פ שא"ל לאחר זמן ואמר התקדשי לי בהנאת מתנה שנתתי על פיך הודעה זו הוה כשעת מתן מעות דבאותה שעה היא נהנית ע"ש ולא הבנתי דבריו דהא שתיקה דלאחר מתן מעות נמי כשנתן לה תחילה בתורת פיקדון ושוב אמר התקדשי לי בו וזהו נקרא שתיקה לאחר מתן מעות אע"פ שההנאה באה לה בשעת דיבורו שאז נקנה לה הפקדון אפ"ה אמרינן דלאו כלום היא א"כ לא תלי' בהנאה כלל. ובאמת לא מן השם הוא זה דשתיקה דלאחר מ"מ טעמא דלא מוכח משתיקתה שנתרצית להתקדש ואינו דותה לשעת מ"מ שאו יש גילוי דעתה שמקבלת הקדושין וכמ"ש בחמ"ח סי' כ"ח סקי"ב בשם תשובת הריב"ש דבעינן גילוי דעתה שפושטת ידה ומקבלת הטבעת וא"כ נראה דאם א"ל כנסי סלע זו בפקדון ונטלתה אפילו אחר תכ"ד התקדשי לו בו מקרא שתיקה לאחר מ"מ דמ"מ ליכא גילוי דעת ממנה שרוצה להתקדש די"ל דשתקה משום דלא איכפת לה ועיין לקמן ס"ז בחמ"ח סק"טז ומ"ש שם ות"ש מהרש"ל דהה"ד בלא אמרה ואתקדש תמוה דבכה"ג לא מוכח משתיקת' כלום עמ"ש סי' למ"ד ועמ"ש ס"ס ל"ז:
אלא דכאן י"ל כיון שאמרה ואתקדש אני לך לא דמי לשתיקה לאחר מתן מעות דמתחילה בתורת פקדון בא לידה ואפילו לציפתא דאסא דבתחלה נתן לה בתורת קדושין מ"מ כיון שבטלו קדושין ראשונים צריך גילוי דעת מחדש אבל כאן שגלתה כבר דעתה שרוצה להתקדש אפילו אמר לה לאחר כדי דיבור י"ל דמהני שתיקתה כיון שעשה רצונה עלה דיד' רמיא לגלוי' שחורה מדיבורא קמא וא"כ ממילא דלא תלי כלל בין אמר לה תכ"ד או לאחר כדי דיבור שהרי מ"מ אדיבורא דידה סמוך וצ"ע עיין בסמוך:
ח בהנאת מתנה שנתתי על פיך כו' לשון הרמב"ם פ"ה דין כ"א וסיים אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה פ"כ ויש לדקדק דאם בשביל הנאה דידה מיקדשא א"כ למה הוצרך בש"ס ללמוד דין זה מערב תיפוק לי' דמיקדשא בהנאה דידה כמו בע"מ שאדבר עליך לשלטון ותו קשי' דמי עדיף מקידשה במחילת מלוה שבודאי הנאה גדולה היא ואפ"ה לא מיקדשא לשיטת הרמב"ם אפילו אמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה כמ"ש הרמב"ם שם דין ט"ו. ונראה דחדא בחברתה מיתרצא דאי משום הנאה לא עדיף ממלוה שנהנית מ"מ כיון דאין כאן דבר קיום שכבר עברה הנאתו אינה מקודשת וכמ"ש הרמב"ם שם בדין י"ג לכן צריך לטעמא דערב דמיחשב כאלו נתן לה בעצמה כיון שהוציא ממון על פי' ומקרי הנאה קיימת שהרי נתן הממון על ידה אלא דקשה לפ"ז משמע שאם אחר הי' חייב לפלוני והוא אומרת תפטור לפלוני מן החוב ואתקדש לך א"כ משמע דלא מיקדשא שהרי גם פלוני לא קיבל ממנו כלום ולא עדיף מאילו פטר אותה מחוב וא"כ קשה הא רמ"א בסי' קכ"ט כ' דגם בכה"ג הוה ערב בשעת מתן מעות ואפשר דרמ"א הוא לשיטת הפוסקים דבהנאת מחילת מלוה מקודשת א"כ בכה"ג גם כאן מקודשת והרמב"ם לא ס"ל כן כפי שיטת פירושו בהנאת מלוה וצ"ע:
ובאמת יש לדקדק ל"ל למימר בהנאת מתנה אפילו אמר סתם התקדשי לי במה שנתתי על פיך דהא בגמרא אמרינן אע"ג דלא חטי' הנאה לידה מיקדשא. ונראה דלהרמב"ם לאו דוקא באומר בהנאה רק אורחא דמילתא נקט דממילא היינו הנאה דידה כמו בערב שנעשה רצונה (ומכאן נ"ל ראי' למ"ש לעיל ס"ק ה' דבמתנה ע"מ להחזיר אפילו אחר בהנאה שאת נהנית לא מיקדשא דהא שניהם הוזכרו בגמרא דבמתנה עמ"ל לא מיקדשא ובתן מנה לפלוני מיקדשא וכיון דלהרמב"ם תן מנה לפלוני שאומר לה בהנאה שאת נהנית ממילא במתנה עמ"ל אפי' בכה"ג לא מהני וזהו ראי' ברורה לדעתי:
תו קשיא לי על טעמו של הר"ן וה"ה שצ"ל שוב הא"מ בהנאת מתנה שנתתי משום דאל"כ הוה כנתן הוא ואמרה היא וקשה אי משום הא תיסגי באומר למקבל הילך דינר ואתקדש לי פלונית דכיון שאמרה ואתקדש נימא דלא גרע משליחות שאילו עשתה שליח לקבל קדושי' וא"צ לומר לאשה כלום כדלקמן סי' ל"ו ואם נימא דמה שאמרה ואתקדש לא נעשה שלוחה א"כ איך כתבו דלא עדיף מנתן הוא ואמרה היא וא"כ משחט אפילו לא אמר לאשה כלום ספיקא מיהו הוה כדלעיל סי' כ"ז ס"ח ואם לא נעשה שלוחה אפילו ספיקא לא הוה וע"כ דלא גרע משליחות א"כ תיסגי כשאמר למקבל שתתקדש לו פלונית במה שנותן לו ע"פ צוויה. לכן נלע"ד דהרמב"ם ס"ל דכיון דלא אמרה בפירוש שיהי' פלוני זה שמקבל שלוחה לא נעשה שלוחה ע"פ מה שאמרה תן לפלוני ואקדש לך לכן צריך לומר אלי' התקדשי לי וכן משמע מלשון רש"י שאמר לאשה התקדשי לי אלמא דלא נקרא שלוחה רק באומר ע"מ שיקבלם לי פלוני נעשה שלוחה אבל בכה"ג לא ולפ"ז אפילו אמרה ואתקדש אני לך ונתן לפלוני לא הוה אפילו ספק קדושין ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא שהרי זה המקבל לא נעשה שלוחה כלל ואפילו אמר למקבל תתקדש פלונית כיון שלא נעשה שלוחה כן משמע לי דעת הרמב"ם ודברי ה"ה והר"ן צ"ע לענ"ד עיין ס"ק בסמוך סק"ט:
ט ואם היו עסוקין באותו ענין פשט לשון רמ"א משמע דבאמר התקדשי אע"פ שהופסק הענין מה שאמרה ואתקדש אני לך מ"מ מקודשת כיון שהוא א"ל התקדשי וכבר כתבתי בסק"ו שצ"ע דהא הרמב"ם ברצתה ופירוש הכ"מ שאמרה הן הרי שנתרצתה בפירוש להתקדש ואפ"ה אם נתן לה לאחר ומן בשתיקה אינה מקודשת ואפילו למאן דפליג על הרמב"ם שא"צ לומר הן מ"מ בזה לא מצינו חולק שאפי' אמרה הן בעינן שיתן לה בעודן עסוקין באותן ענין וא"כ מה מהני מה שאמרה ואתקדש אני לך בהופסק הענין וע"כ איירי בעסוקין באותו ענין אלא דכאן י"ל שהוא עדיין לא דיבר עע"ק אבל בדיבר גם הוא שפיר כ' רמ"אא דמקודשת. מיהו מפשט דברי הרמ"א והפוסקים משמע דבאמרה ואתקדש אני לך אפילו הפסיקו הענין מ"מ י"ל דכיון שאמרה ואתקדש אני לך והיא חזר ואמר לה התקדש לי מקודשת מדין שתיקה כמ"ש לעיל ס"ק ס"ז דכיון דנעשה כרצונה עלה רמיא לגלוי' שאינה רוצה וא"כ י"ל דלכך הצריך הרמב"ם שיאמר לאשה התקדשי לי ולא סגי שיאמר לפלוני משום שכבר נפסק הענין אבל אם הי' אותו פלוני באותו מעמד כשאמרה תן לפלוני ואתקדש ואמר תתקדש לי פלונית בזה אפשר להרמב"ם הוה קדושין ג"כ כיון שעסוקין באותו ענין או אפילו נתן סתם לפלוני ולא אמר כלום ספיקא מיהו הוי כמו נתן הוא ואמרה היא כיון דדיבור שלה לא נפסק בענין אחר ועמ"ש לעיל סי' כ"ו סק"ז דלהרמב"ם גם בדיבר עע"ק צריך גילוי דעת תחנה והיינו דנוטלת הקדושין וזריקה לא מהני ואפשר דבאמרה בפירוש ואתקדש לך עדיף ממדברין עע"ק וסגי בשתיקה כיון שנתן ע"פ צווי':
י אבל אם הרויח זמן למלוה כ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף רכ"ה ונתן טעם לדין שהרי שנינו הרי שהי' חונק כו' שלא על אמונתו הלוהו ובחמ"ח תמה עליו דכיון שהרויח זמן ע"פ ציווי' א"כ הוה כאלו קיבלה ממנו פרוטה והיינו הרחבת זמן שהרחיב על פי' ואני לא ידעתי מה קול הרעש הזה כי לפענ"ד דברי הרשב"א ברורים דודאי אי תימא דמקודשת בשביל שנעשה רצונה ונהנית א"צ ללמוד מדין ערב אלא נראה ברור כיון דבמשנה מפורש הרי שהי' חונק כו' שלא על אמונתו הלוהו ונימא שמ"מ יתחייב לשלם לו על מה שמרחיב לו זמן והרחבת הזמן ש"פ אלא פשוט שאם אמר לו הרוח זמן לפלוני ואני אתן לך פרוטה לא משתעבד כלל דמצוה קעביד ולא מידי חסרי' ואין לומר שחסרו הרחבת הזמן חדא שאין זה נקרא חסרון דמאן לימא לן שהי' משלם לו אף דלענין עדי' זוממין שמין הזמן מ"מ איהו מצוה קעביד שירחיב לו הזמן וגם מאן לימא לן שהנאה שלה ש"פ מה שמרחיב ומן לפלוני לכן לא תלי' בגמרא בהנאה כלל רק נלמד מדין ערב והיינו בהוציא ממון על פי' דבודאי אילו אמרה תן לפלוני ואני ערב החיוב עלי' לשלם א"כ ע"י קדושין נפטרת מחיובה והיינו הנאה שלה שהיא ממון חמש אף דאפש' דאינה נהנית כ"כ בנתינתו לפלוני מ"מ חסר על ידה אבל בהרחבת זמן אם אמרה הרחב ומן על ידי ואתן לך כו"כ יכולה לחזור שהרי לא חסרתו כלום ומשום שהרחיב לו הזמן הרי אם היא חזרה גם הוא יכול לחזור מהרחבת הזמן שנעשה ע"פ טעות אבל בהוציא ממון על ידה תי לית' בחזרה כי אם כשיחזור ויתבענו והרי הוציא ממון על ידה ושייך בההיא הנאה דמהימן לה משעבדא אבל שלא בשעת הלואה שכבר הימני' לא שייך בההיא הנאה דמהימן לה ולא משתעבדא בערב לכן גם בקדושין אינו כלום משא"כ בהרחיב זמן לאשה עצמה בהנאה דידה תליא תילתא אי ש"פ מיקדשא כמו שהיא בעצמה נהנית אע"פ שהוא לא חסר ע"י זה אבל בתן לפלוני שלא נלמד אלא חדין ערב אינו מועיל כי אם באופן שהיתה משתעבדת לו מדין ערב ואפילו נימא דבאמרה הרחב זמן לפלוני ואתן לך פרוטה שנתחייבה באותה פרוטה ת"מ כאן הרי לא חייבה עצמה כלום רק שאמרה ואתקדש לך א"כ לא דמי להוציא ממון על ידה שאם חזרה אח"כ ולא רצתה להתקדש או שהטעתו שכבר נתקדשה לאחר מ"מ נעשית ערב בעד מה שהוציא על ידה אבל כאן אם אמרה ואתקדש וחזרה אין לו עלי' תביעת מתון כלל כמו שאין לו על הלוה עצמו אם עבר הזמן אע"פ שהזמן נישום בעדים זוממין ודברי הרשב"א ברורים והאחרונים לא ירדו לעומקן:
יא בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך כו' והרשב"א תמה על לשון זה שהוא לשון הרמב"ם דהא לא מיקרי הנאה רק באדם. חשוב כדלעיל סי' כ"ז אבל באחר לא. ונראה דודאי בנתנה היא לו כיון: דכתיב כי יקח ודרך מכירה הוא שיתפיס המקח במעות שקיבל המוכר מן הלוקח ובזה יצא המקח מרשות החוכר אבל בכדי לא נפיק כשהמוכר נותן ללוקח אינו מורה שקיבל להנאת הלוקח רק שהמוכר קונה ממנו חיוב דחי מכירה שיתחייב בעד המכר שהרי הלוקח לא קיבל כלום שיקנה המקח ע"י מה שקיבל משא"כ באדם חשוב דבר ידוע הוא שזה קיבל פרוטה ע"י שהי' נותן כדי שיקבל ממנו מקרי קבלה אצל הלוקח וכ"ש באשה שמה שנתנה לו אינו מורה על הנאתה כי אם שהיא קונה אותו כיון שבכמה חיובי הבעל חייב לה ומשועבד לה אבל אינו מורה שנהנית במה שקיבל ממנה רק באדם חשוב שדבר ידוע שדרך ליתן פרוטה כדי שיקבל מתנה ומקרי הנאה ידועה משא"כ באמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו הרי זה בעצתו מורה שנהנית שיקבל פלוני רק שפלוני לא חסר והיינו דילפינן מעבד כנעני וערב שיוכל לקנות בלא חיסרון וערב יכול להקנות עצמו בלא קבלת דמים שפיר מקרי דרך קנין וקרינן בי' כי יקח אבל בנתנה היא באדם שאינו חשוב אינו דרך קנין שיקנה הבעל רק דרך מכירה והוה כי תקח ובהכי ניחא דקשה להרמב"ם אי בשביל הנאה מיקדשא ל"ל למילף מערב ועבד כנעני אלא הדבר ברור דלהא יליף דבכה"ג שפיר דרך קנין הוא ולק"מ:
ועוד נ"ל דבלא"ה קשה על הרמב"ם דבתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב א"כ משמע דבגמרא בעי לדמות לערב שהיא כמו שקיבלה בעצמה וקשה הא הרמב"ם כ' בחייב אני לך מנה בשטר שמתחייב כמו שמשתעבד הערב שכוונתו שמשועבד בחנם כמו הערב שמשעבד עצמו בחנם אע"פ שאינו חייב א"כ איך מדמי קידושי אשה לערב שערב משועבד בחנם ואיך תתקדש אשה בלא קבלת דמים וצ"ל דלא מדמי רק כיון שוה נותן על ידה והיא מחוייבת לשלם בכה"ג מחמת חיוב שחייבה עצמה בחנם ממילא מתקדשת כאן שהרי ע"י קידושין נפטרת מחיובה והיינו הנאה דידה אלא שהטעם צריך בגמרא בההיא הנאה דמהימן לי' שמתחייב בדברים בעלמא וא"כ הנאה דידה הוא מה שהנותן נחסר על ידה ונתן על פי' שאמרה ונעשה רצונה וחשבינן זה שנחסר הנותן כאלו קיבלה היא שהרי לא נתן אלא ע"פ ציווי' א"כ מאחר שחפצה שיוציא זה המעות ליתן לפלוני הוה כאלו בא לידה א"כ גם בתן מנה לפלוני ואקדש לו הרי זה חפיצה שיוציא ממון לעשות רצונה וכל שמוציא ממון על פי דיבורה הוה כאלו קיבלה היא הממון שהרי חשובי אחשביה הנאת המקבל כהנאתה והוה שפיר בהנאת מתנה שקבלתי כרצונך הוה כאלו קיבלה בעצמה מאחר שזה הוציא הממון על ידה שהרי אילו לא תרצה אח"כ להתקדש וזה נתן לו ע"ד שתתקדש לו הרי חייבת להחזיר הממון לנותן א"כ ע"י הקידושין נפטרת מחיובה א"כ זהו כוונת הרמב"ם בהנאת מתנה שקבלתי כרצונך שתפטר ע"י קידושין מחובך שזה הוציא הממון על ידך על דעת שתתקדש לי ולק"מ על הרמב"ם:
יב אמרה לו הילך מנה ואקדש אני לך כו' עיין לעיל דבאדם חשוב מקודשת ועיין בר"ן שרש"י לא הזכיר הך מילתא בהא דאמר רבא וכן לענין ממון ועיין מה שתירץ הר"ן בזה בדוחק דכיון דמספקא לי' לא זכרו ואינו מספיק דעכ"פ הי' לו להזכיר דספיקא הוא. לכן אפשר לומר בדברי רש"י דקשה לחה תתקדש ע"י הנאה זו שתקבל ממנה והיינו שנקרא חשיבות שהיתה נותנת פרוטה שיקבל ממנה ויש להבין מנ"ל שעושה כן לחשיבותה שמקבל ממנה תתנה מה שלא יקבל מאחר דלמא באמת לא היה מקבל ממנה רק בשביל שחפץ לקדשה ורוצה שתתקדש לו א"כ אין לה חשיבות מצד קבלת המתנה וצ"ל דוה כ"ש שיש לה חשיבות טפי בזה שחפץ בה והוא אדם חשוב א"כ לא נגרע חשיבות שלה ע"י זה והשתא בשדה אין כאן הנאת קבלת מתנה באדם חשוב די"ל שדעתו על השדה:
יג או שלא עשאו שליח כו' כן פרש הרמב"ם ומה שלא פירש הרמב"ם שעשאו שליח אפשר לומר דק"ל קושית פני יהושע מה צריך ללמוד מעבד כנעני נילף מיעוד שמיעדה לבנו בכסף שנתן האב הרי שהבן קונה אותה אע"ג דלא חסר מידי לכן ניחא לי' להרמב"ם דודאי בעשאו שליח לקדש כיון דשלוחו של אדם כמותו א"כ מה שנותן השליח לא מיקרי לא חסר דהא נותן במקומו ושלוחו כמותו וחיסרון השליח כחיסרון שלו וא"כ ביעוד ודאי אין יכול לייעדה בעל כרחו של בנו א"כ י"ל דיעוד היינו שהבן מבקש מן האב שייעדנה לו והוה שלוחו והוה כמו חסר ולהכי מפרש שלא נתן כלל בשליחותו וזה נלמד שפיר מעבד כנעני שאינו נותן בשליחותו של עבד דהעבד לא נקרא חסר דמה שקנה עבד קנה רבו וא"ש. מיהו נ"ל דלא קשי' מיעוד דבגמרא צריך ללמוד איך יקנה האשה ע"י שאחר נותן כסף קידושין ולא תתקדש כלל לכן יליף מעבד כנעני שאין לו שום זכות לצאת לחירות רק שוה נותן מעות עבור שיבא לחירות אבל ביעוד שכבר ישנו זכות זה לאב שיוכל לקדשה לעצמו חידשה תורה שיוכל ליתן זכות שלו לבנו ג"כ שכן משפט התורה דהא אפילו למאי שיכול להקנות לו אשה אע"פ שאינו חסר מ"מ יעוד חידוש הוא שאם ירצה ליעדה לאחר בכסף שעבוד זה אינו יכול וע"כ לבנו הוא שחידשה התורה ונמצא שנותן לו במתנה זה הזכות שיש לו באשה ואנן בעינן למילף שאף שאין לנותן שום זכות באשה שעל ידו תתקדש לאחר ע"י שנותן המעות ולק"מ:
יד ונתן לה משכון כו' צ"ע אם החזיר לה המעות בעד המשכון אם היא מקודשת אי דמי למקדש לאחר שלשים יום או כיון דקידושין בטילין אף אם יתן לה המעות אח"כ כבר הפסיקו מן הענין וצ"ל שוב התקדשי במעות וכה"ג נסתפקתי בסי' כ"ח ס"ק י"ג ועמ"ש בסי' ל"א:
ואחר שכתבתי ראיתי בחידושי הרשב"א קידושין דף ה' אהא דאיתא שם מה לכסף פירש"י אם כתב שטר על המעות אין הקדש פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו והקשה הרשב"א ז"ל ואינו מחוור דבכי האי גוונא אפילו באשה אינה מקודשת דאילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר מנה אינה מקודשת דמנה אין כאן שטר אין כאן שהרי אינו מקדשה בשטר אלא במנה ומנה איננו כאן צ"ע ההיא דכ' לכהן ואפילו כשיתן בקידושין אם היא מקודשת כיון שנתן לה לשם פרעון השטר ולא לשם קידושין של עכשיו וכדתנן בבכורות פ' יש בכור ובפ' הנושא כ' לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי אמר עולא ד"ת בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אינו פדוי שלא יאמרו פודין בשטרות דאלמא אפילו ד"ת אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן וה"נ אינה מקודשת עד שיתן וההיא שעת' בכסף היא מתקדשת ולא בשטר עכ"ל משמע דהרשב"א נסתפק בזה מיהו צ"ע בהא גופי' דלפי פירוש הרמב"ן דפירש מנה אין כאן משכון אין כאן ולא הוה קידושין א"כ ממילא אינו חייב ליתן לאשה ואמאי אמרינן בכתב לכהן שחייב ליתן נימא כיון דהמנה אין כאן גם הפדיון אינו כלום ואמאי יצטרך ליתן לכהן המנה נימא מנה אין כאן שטר אין כאן. מיהו בלא"ה תמוה בעצם למה תחייב ליתן כיון שבנו אינו פדוי ואין לך נתינה בטעות גדולה מזה שסבר שיעלה לו לפדיון הכן וכיון שאינו עולה למה יתחייב ליתן ואפשר לומר כיון דאמרינן בכתובות דף ק"ב ובבכורות שם ד"ת בנו פדוי כשיתן רק משום גזירה דאין פודין בשטרות א"כ י"ל שלח הפקיעו ממון הכהן מאחר שלפי דין תורה הי' עולה לו לפדיון וחייב מדינא רק להאב קנסו שיתן פדיון אחר:
מיהו קשה בס"ד דלא ידע מדעולא וס"ד דמתחייב מדר' יוחנן קשה אתאי חייב ליתן כיון דבנו אינו פדוי דבס"ד סבר שכ' לו סתם והוא רוצה שיעלה לו לפדיון הבן אבל כיון שלא הזכיר לכהן בשביל פדיון חייב ליתן וכן נראה מדברי התוס' שם ד"ה אמאי ולמסקנא באמת י"ל דסתמא הוא לפדיון ואפ"ה אין בנו פדוי מ"מ לרמב"ן קשה אמאי נתחייב ליתן הא מן התורה כיון שהפדיון עדיין אינו כי אם כשיתן א"כ לא עלה לו כלל לפדיון כיון דאגיד גבי' ואפילו פודין בשטרות הא לא נקרא פדיון כלל כיון שאגיד גבי' כמו שלא נקרא מכר ואם כ' לה שטר חיוב שמחייב עצמה ואין כאן קדושין ולא חיוב ממון כלל כיון שכתב כן לפדיון וצ"ל ג"כ סברת הש"ס דמשעבד לי' מדאורייתא ולא כתב רק לברר לו כהן לכן מתחייב בממון וצ"ע:
טו וכ"ש אם נתן שטר האחרונים תפסו על רמ"א דוה דוקא לדעת רמב"ן דס"ל כסף קידושין דאגיד גבי בעל לאו כסף קידושין הוא משא"כ להראב"ד דאם א"ל קני בגוף המשכון מקודשת הה"ד נמי בנתן לה שטר מקודשת. ובאמת אפשר לפרש דברי רמ"א לכ"ע דכי היכא דבאמר התקדשי לי במנה ונתן לה משכון לפירש ראב"ד כיון שלא אמר תזכי בגוף המשכון אמרינן שאין כוונתו אלא על קיום הקידושין שאמר שתתקדש במנה ואמרינן כיון שאתה בא לחייבו ע"י שקידשה במנה אמרינן מנה אין כאן שלא נתן המשכון רק על קיום המנה שנתחייב לה ע"י הקידושין ובאמת לא נתחייב ע"ו אמירת התקדשי לי במנה ואין כאן לא קידושין ולא משכון ובזה צדקו דברי רמ"א אם אמר התקדשי לי במנה ואני נותן לך שטר על המנה אמרינן נמי מנה אין כאן שטר אין כאן שלא נתן השטר רק על חיוב המנה ובאמת לא נתחייב בה כלל ואי איכא למיתלי בפלוגתא דרמב"ן וראב"ד היינו אם אמר הריני מתחייב לך מנה בשטר ובזה החיוב תתקדש לי בזו תלי' בכסף קידושין דאגיד גבי בעל ולפ"ז אפילו הנייר ש"פ אינה מקודשת דכיון שהשטר שנתן לה בטל ממילא צריכה להחזירו לבעל ולא שייך לומר דעתה אנייר שהרי לא נתרצתה להתקדש כי אם בכל מה שנתחייב וחיוב זה בטל ולא אמרינן דעתה אנייר רק כשזכתה בכסף קידושין כפי התנאי כגון בשט"ח דאחרים שהיא רוצה להתקדש אלא דאמרינן שאי אפשר לה להתקדש בשטר חוב אמרינן דעכ"פ בנייר מיקדשא ומ"מ החוב שלה אבל היכא שגרע מן חיוב שלה שהתנה בקידושין לא גרע ממנה חסר דינר שאינה מקודשת:
הן אמת דקשה לי בש"ס דף מ"ח דבעי למימר דפליגי בשט"ח דאחרים וקאמר דרבנן ס"ל שמין את הנייר וקשי' לי טובי כיון דרבנן ס"ל דלא מיקדשא בגוף החוב אי משום דלא סמכה דעתה או שלא קנתה החוב מאי מהני שומת הנייר הא לא נתרצתה להתקדש במועט כי אם במרובה בשלמא בקידשה בשטר והשטר לא נכתב כדין שפיר שייך שמין את הנייר דדעתה להתקדש בלא כסף אבל אם דעתה להתקדש בשט"ח שוה מנה ולא קנתה אותו איך נימא שמין הנייר שהרי לא הי' דעתה להתקדש רק במרובה דהא אפילו בשט"ח דאחרים אף דשוה טובא כיון דלא סמכה דעתה (אינה) מקודשת. לכן אפשר דבס"ד דש"ס ה"ק אי לימא בשט"ח דאחרים י"ל טעמא דרבנן דס"ל שמין את הנייר דס"ל דודאי סמכה דעתה אלא דס"ל גם בשט"ח דאחרים אין יכולה להתקדש כיון שאינו בעין ולא נחית הש"ס להכי רק דקאמר קשי' דר"מ אדר"מ אפילו נימא דרבנן ס"ל דאף דסמכה דעתה אינה מקודשת לכן דברי הטור לעיל סי' כ"ח הבאתיו לעיל ס"ק מ"ג דס"ל בשט"ח דאחרים שמין את הנייר צ"ע לפענ"ד דכיון דלא מיקדשא בגוף החוב משום דלא סמכה דעתה פן ימחול א"כ איך תימא שתתקדש בנייר והיא סבורה להתקדש בכל החוב ולמסקנא לא מצינו שמין הנייר רק כשאין דעתה להתקדש בכסף או בשט"ח דידה דבאמת קנתה המלוה אלא שאינו מועיל בזה שפיר שייך לומר דעתה אנייר אבל היכא דדעתה להתקדש בעיקר החוב איך תתקדש בנייר דהא אפילו בשיראי למ"ד צריכה שומא אמר הטעם כיון דאשה לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה וכ"ש בא"ל להתקדש בשט"ח שוה מנה ולא סמכה דעתה איך תתקדש בנייר וצ"ע ועיין לקמן סי' ל"ח:
ולכאורה נ"ל ראי' למ"ש דקשה אי מיקדשא בחוב בשטר א"כ קשה למ"ד יש כתובה לארוסה תתקדש בלא כלום שהרי ע"י קידושין מתחייב הוא בחוב הכתובה ואפילו למ"ד אין כתובה לארוסה מ"מ בכתב לה כתובה עיין קידושין דף נ' באתרי דכתבי כתובה והדר מיקדשא א"כ תתקדש במה שמתחייב לה הכתובה אלא ודאי כדפרישית דאם אינו אומר בפירוש הריני מתחייב לך ובזה החיוב תתקדש לכ"ע לא הוו קידושין דקידושין אין כאן ומנה אין כאן וצ"ע ועיין בסמוך:
טז ותזכה בגוף המשכון כ' הב"ש לכאורה להרמב"ן והרשב"א אינה מקודשת בכה"ג דהוה אגיד גבי בעל ולא ידעתי מה לכאורה דבר"ן משמע בהדיא דלהרמב"ן לא מהני באומר תזכה בגוף המשכון דמ"מ אגיד גבי בעל ואין להקשות על הרמב"ן תהא דסעיף הסמוך דבאמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דמקודשת הא אכתי אגיד גבי בעל המותר דליתא דשם מקודשת בדינר והמותר אינו אלא תנאי בעלמא:
ואדרבה משם אפשר להביא ראי' להרמב"ן דקשה שם דמוקי משום דא"ל התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ופליגי אי כסיפא לה מילתא למתבעי' ופריך אר"א דאמר ישלים אלמא לא אמרינן כסיפא לה מילתי' למתבעי' וקשה דילמא דוקא בר"א לא שייך כסיפא לה מילתא למתבעי' משום דאיירי שקידשה במנה ואמרינן שקידשה על תנאי ע"מ שישלים כדמפרש כאומר ע"מ דמי לכן הוא בעצמו יזהר לקיים התנאי כדי שיגמרו הקידושין אבל הברייתא דאיירי במקדש במלוה משמע שמקדש במלוה שחייב עצמו במלוה נמצא שהוא בעצמו לא יזהר שלא תלה הקידושין בנתינת הדינר א"כ ע"כ לא ישלים רק ע"י תביעה ושייך כסיפא לה מילתא למתבעי' א"ו באם עיקר הקידושין הם בחיוב שמחייב עצמו לא הוי קידושין כלל דאגיד גבי' וע"כ גם הברייתא איירי בתנאי:
מיהו מלשון רש"י שפירש שם בד"ה במילי אוחרי לא במלוה שיש לו עלי' קאמר אלא שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ואמר לה הרי עלי מלוה עכ"ל ונראה ברור דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא פירש בפשיטות שנתן לה צ"ט ונשאר עליו מלוה היינו משום דא"כ לא מקרי מקדש במלוה מאחר שאינו אלא תנאי בעלמא וכבר גמרו הקידושין לכן פירש שקידש במלוה היינו שעיקר הקידושין תלויין בדינר והש"ס מדמי להו דבתרוייהו שייך כסיפא לה מילתא אפילו בתנאי מ"מ לא סמכה דעתה וא"כ משמע דרש"י ס"ל דלא כרמב"ן:
ובאמת לשון המקדש במלוה דחוק לפירוש רמב"ן גם מפירש"י דף ח' שפירש שאין המשכון מתנה משמע מטעם שאינו קנוי לה דהא במשכון דאחרים מקודשת א"כ משמע בשעבוד גוף המשכון שפיר מיקדשא דומיא דמשכון דאחרים אע"פ שאינו מתנה מ"מ קנתה השעבוד ולרמב"ן באחת לענין קניית גוף המשכון אין חילוק בין משכון שלו למשכון דאחרים רק במשכון דאחרים לא שייך אגיד כמו בשט"ח דאחרים א"כ אין הטעם משום שאין המשכון מתנה דהא משכון דאחרים נמי אינה מתנה אע"כ עיקר החילוק משום דאגיד בי' וא"כ רש"י שפירש שאין המשכון מתנה משמע דמשכון דאחרים יש לה בו זכות יותר א"כ משמע דלא כהרמב"ן גם הריטב"א דחה פירוש הרמב"ן עכ"פ לרמב"ן אפילו אחר קני בגוף המשכון לא מיקדשא משום דאגיד גבי':
ובאמת חזינא תיוהא בלא"ה בדברי רבינו ירוחם ורמ"א ואחרונים דפשיטא להו דלרא"ש נמי מהני באומר תזכי בגוף המשכון ולפענ"ד הגם שמלשון התוס' נראה כן שכתבו בשידוכין צריך לומר הריני מקנה לך כך וכך בגוף החפץ מ"מ ברא"ש מבואר למעיין בעין יפה שאפילו אמר הרי את מקודשת לי בדינר ותזכי בגוף המשכון לא מהני דלעולם לא מהני משכון לדבר שלא נתחייב בו בלא משכון לכן כתב בקידושין שצריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא ובבד"ח כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזיר וכו' עכ"ל מוכח בהדיא היכא דליכא חיוב קדום לא מהני המשכון כלל:
איברא דאיכא למימר דהתוס' לשיטתי' והרא"ש לשיטתי' דהתוס' ס"ל דאפילו במשכנו בשעת הלואה מקודשת שפיר י"ל דמהני תזכי בגוף המשכון אבל הרא"ש לשיטתי' דס"ל במשכנו בשעת הלואה לא קני משכון א"כ י"ל דלא עדיף מה שאמר תזכי בגוף השעבוד מאילו נתן לו מעות דמ"מ לא קני לי'. ובהכי א"ש דקשה למה דחק לשנוי' קידשה במשכון היינו במשכון דאחרים ולא מוקי שאמר תזכי בגוף המשכון ולפ"ז ניחא דהא גופי' תלי' אי ב"ח קונה משכון דאחרים מ"מ במחייב עצמו ואומר תזכי בגוף המשכון מהני משא"כ אי לאו דר' יצחק לא הוה מהני תזכי בגוף המשכון דלא עדיף מנתן לו בהלואה גמורה וא"כ הרמ"א לשיטתי' כח"ל דגם לעיל סי' כ"ח סי"א לא הביא דעת הרא"ש ולא חש לי' ופסק כדעת רוב פוסקים דבמשכון אפילו בשעת הלואה מקודשת שפיר מהני כאן באמר שתזכה בגוף המשכון אבל דברי רבינו ירוחם שדרכו לימשך אחר הרא"ש ואעפ"כ כתב שמהני תזכה בגוף המשכון צ"ע וגם בעיקר הדין אפשר מ"מ סברת הרא"ש קיימת שאפילו אמר תזכי בגוף המשכון כיון דליכא חיוב ליכא משכון לכן צ"ע וכעת אין ס' ר' ירוחם ת"י:
ומ"ש הב"ש רהש"ך כ' באם מקנה הטבעת ע"י ק"ס מקודשת לא ס"ל דמזיק אגיד גבי' כבר כתבתי שאינו מוכרח דבחפץ שהוא (בעין) י"ל כל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא עמש"ל בזה. וראיתי בק"א שכ' על מ"ש הב"ש בש"ג דאם הקנה לה הטבעת ע"י ק"ס לא הוו קדושין כ' שאין הלשון כן בש"ג רק שהקנה לה חנה והטעם פשוט משום דאין מטבע נעשה חליפין דברי תימא הם דמבואר בש"ג דיש קידושין בשם מז"ה שמפרש הא דאין אשה נקנית בחליפין הוא כשמתחייב לה מנה ומקנה לה בק"ס וא"כ אי טעמא משום אין מטבע נעשה חליפין אין לו ענין למיעוט חליפין דבאשה וכבר כתבתי שהוא פי' תוס' רי"ד שהוא מז"ה וקרא רבינו ישעי' ראשון זקנו של ריא"ז ומ"ש אין מטבע ניקנית בחליפין ליתה דאיירי מדין חיוב כמ"ש ואתחייב לך מנה וכמ"ש ואין ענין מזה לנעשה חליפין ופשיט למעיין. ומה שהקשה הא ריא"ז ס"ל שאין יכול להתחייב בלי קנין כמ"ש ר"פ הנושא וא"כ איך אם נתחייב בשטר מקודשת לאו קושי' היא דלא קאמר מז"ה רק כשקידשה במנה ואמר הריני מקנה לך שאתחייב מנה בחליפין בזו ס"ל הפירוש שאין אשה נקנית בחליפין הוא בכה"ג אבל אם נתחייב בקנין בשטר שיתן לאשה מנה ואמר שתתקדש בזה השטר לא דמי לחליפין שהרי עכשיו ע"י השטר מקודשת וכבר התחייב בזה השטר ע"י חליפין וכן לפירוש הרי"ף שטר הקנאה הוא שטר שיש בו קנין ומ"מ עכשיו מקדש בשטר בלא חליפין ומה לנו במה שנעשה חיוב השטר ע"י חליפין ועוד דריא"ז לא ס"ל כפירש מז"ה וכמש"ל סק"ג וא"כ במח"כ לא דק כלל במ"ש בזה ועמש"ל ס"ק ג' שפירוש תוס' רי"ד לא מצינו לו חבר:
והנני יוסיף להפליא דלפירש תוס' רי"ד שאמר אני מקנה לה בק"ס שאתחייב לה מנה א"כ ע"כ היינו שהאשה נותנת הסודר דהא בעינן כליו של קונה ואיך אמרו דאשה בפחות מש"פ לא מקני נפשה הא היא לא ניקנית בפחות מש"פ רק במנה שנתחייב לה והיא זכתה במנה ע"י שנותנת כלי פחות מש"פ וקידושין שלה הם במנה בשלמא אי מפרשינן כפשוטה שהוא נותן הסודר לקנות האשה שייך שפיר דלא מקני נפשה אבל מה שהיא נותנת הסודר הרי לא ניקנית בסודר רק במנה שנתחייב לה:
יז אפילו דינר אחד משמע כ"ש בנתן לה צ"ט דינר ונשאר חייב דינר אחד דמקודשת דלא אמרינן כסיפא לה מילתא למיתבעי' כן שיטת הרמב"ם וסייעתו ועיין בר"ן שהביא בשם הרמב"ן ליתן טעם אמאי לא פסק כת"ק בגמרא דקידושין דס"ל במנה חסר דינר כסיפא לה מילתי' למתבעי' ודחה הר"ן דברי הרמב"ן שסמך על הברייתא דבהתקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר מקודשת משמע במנה סתם אפילו חסר דינר מקודשת וקשה דילמא ברייתא כיש אומרים גם הר"ן הקשה עליו לכן תי' דהרמב"ם לשיטתי' ע"ש. ולענ"ד אפשר לומר דקשה איך נימא דלהכי אינה מקודשת משום דכסיפא לה מילתא למתבעי' הא ע"כ ישלם מעצמו דאל"כ איך ישא אותה הא כיון שלא נתקיים התנאי שהרי הוא לא נתרצית רק למנה. וצ"ל דמאן דס"ל כסיפא לה מילתא בהך סברא ע"כ לא ס"ל הך חזקה והש"ס דחי דלא נצטרך לומר דר"א כי"א דוקא אבל למאי דקיי"ל כרב בפ' המדיר דף ע"ג דאיתה להך חוקה ע"כ יזהר בעצמו לקיים התנאי בלא תביעה ולק"מ:
ועוד נ"ל דהא קשה אי אמרינן סברא דכסיפא לה מילתא למתבעי' איך אמר ר"א בנתן לה דינר מקודשת ומפרש בש"ס מנה חסר צ"ט לא כסיפא לה מילתא למתבעי' וקשה א"כ אפילו במנה חסר ב"ט לא תתקדש דשמא לא ישלים לה רק צ"ח ועל הדינר הנשאר יהי' כסיפא לה מילתא למתבעי' והיא לא נתרצתה להתקדש רק במנה שלם וא"כ לא משכחת דר"א כלל. וצ"ל דכשירצה ליתן לה צ"ח לא תרצה ליטול כלל ותתבע צ"ט בפעם אחת. מיהו י"ל דזה תלי' אי אמרינן נתינה בעל כרחה לא שמה נתינה שפיר סמכה דעתה שלא תרצה לקבל עד שיתן לה כל הצ"ט משא"כ לשיטת הרמב"ם דפסק בקדושין נתינה בע"כ שמה נתינה א"כ אם נימא כסיפא לה מילתא לא משכחת דר"א כלל דאפילו אי נותן לה הדינר יש לחוש שיתן לה חסר דינר ויהי' כסיפא לה מילתא ע"כ לא ס"ל לר"א כלל כסיפא לה מילתא למתבעי' ובאמת ס"ל כיש אומרים דלא אמרינן כסיפא לה מילתא א"כ הרמב"ם שפסק נתינה בע"כ לענין קדושין שמה נתינה דבגט פסול מדרבנן אבל לענין קדושין לא שייך פסול דרבנן כמ"ש הר"ן בפ' מי שאחזו א"כ ממילא ע"כ כיון דבגמרא פסק בהדיא כר"א אלמא לא אמרינן כסיפא לה מילתא למתבעי' כלל ולק"מ:
מיהו לעיל סי' כ"ז סק"ד כתבתי לדחות קושית המקנה שהקשה מאי פריך מהא דיכולין לחזור אפילו בדינר אחרון הא נתינה בע"כ לא שמה נתינה ושפיר יכולה לחזור וכתבתי שם דאם התנה ע"מ שאתן סגי במה שהוא מקיים התנאי אף בעל כרחה. מיהו נ"ל דבלא"ה לק"מ חדא דבגמרא קאמר שאף הוא יכול לחזור ועוד דיכולין לחזור משמע שמתבטלין ובשביל שאינה רוצה לקבל לא שייך ביטול הקדושין דשמא בזמן אחר תרצה לקבל ויהי' קיום התנאי וא"כ צ"ע בזה אם נתן והיא אינה רוצה לקבל אם נימא דלא אמר רק שהוא ישלים לה המנה וכמו שנזכר ברמב"ם ע"מ שאשלים א"כ אפי' בע"כ מהני ומסתימת הפוסקים משמע דכאן לא חילק בין נתינה בע"כ או מדעתה שלא הי' התנאי רק שיתן וישלים תנאו וכשאין המניעה מצידו הרי קיים תנאו ונ"מ להרשב"א והרא"ש שהביא ב"ש לקמן סי' קפ"ג דס"ל נתינה בע"כ ספק גירושין הוה דלהרמב"ם דאינו רק פסול דרבנן בקדושין הוה מקודשת גמורה כמ"ש הר"ן פ' מי שאחזו:
יח והוא ישלים לה השאר כ' בחמ"ח דלקמן בסי' ל"ח יש חולקין דאפילו בע"מ צריך כפל והב"ש כ' דאישתמיטא לי' דברי הרא"ש דהוה ככפל ואני תמי' למה צרי' דברי הרא"ש הרי מבואר בש"ס דר"א ס"ל הכי ור"א ודאי בלא כפל איירי דהא לא אמר רק הרי את מקודשת לי במנה ואע"פכ אמר וישלים ותימא איך יפרנס בעל ח"מ דברי ר"א דבהדיא פסק בש"ס כיותי': ובאמת יש לדקדק דקאמר כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כאומר ע"מ דמי וקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וקשה ל"ל למיתלי בע"מ ומאי פסקא דדמי לע"מ הא באמת לא אמר כלום ונימא דהוה כאומר בפירוש מעכשיו ולא צריך למיתלי באומר ע"מ דזו פלוגתא דר' ורבנן. ואפשר דלפום קושטא דמילתא נקט ע"מ כיון דקיי"ל דסגי בע"מ ובהכי ניחא דפריך מן הברייתא ומאי קושי' נימא דאתיא כרבנן דלא ס"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו ולפ"ז א"ש דלרבנן דבעי מעכשיו הוה כמעכשיו ממש:
יט והה"ד אם חסר דינר כו' כ' הב"ש לפירש"י ור"ן דוקא אם קיבל המקדש עליו במלוה אבל אם לא קיבל לא הוה קדושין ולענ"ד ליתה דאם נימא דבלא קיבל אינה מקודשת א"כ איך קאמר דר"א כתנאי אמרי' לשמעתי' דלא אתי כמ"ד כסיפא לה תילתא למיתבעי' והא ר"א ודאי לא איירי באמר המותר יהי' עלי מלוה דא"כ ל"ל ליתן טעם כיון דאמר מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר ע"מ דמי וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואם אמר שיהי' לה עליו במלוה א"כ פשיטא דמעכשיו קאמר ועוד מאי מקשה מן הברייתא דנמצא: מנה חסר דינר נימא שלא אמר יהי' המותר עלי במלוה אלא ודאי לא איירי כלל באמר יהי' עלי במלוה וא"כ קשה איך אמר לימא ר"א כתנאי אמרה לשמעתי' הא הוא דלא כמאן דבלא אמר יהי' עלי במלוה לכ"ע אינה מקודשת ועוד דמנ"ל להפוסקים אפילו בצ"ט אי לא אמר יהי' עלי במלוה שמקודשת אלא ודאי ר"א איירי אפילו לא אמר יהי' המותר עלי במלוה וא"כ ר"א דלא כמאן בס"ד אלא נראה דרש"י, לא פירש רק לפי לשון הברייתא דנקט מקדש במלוה פירשה רש"י שאמר דינר החסר יהי' עלי במלוה ולרבותא דת"ק דאע"פ שאמר בפירוש יהי' עלי במלוה שייך כסיפא לה מילתא למתבעי' אבל למאן דס"ל מקודשת ולא אמרינן כסיפא לה מילתא אין חילוק כלל:
כ ויש חולקין דמחלקין בין מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למתבעי' בגמרא דמ"ז מוקי דפליגי בהכי וקאמר דשוין במכר שקנה וצ"ל דוקא אשה כסיפא לה מילתא למתבעי' וצ"ע לפ"ז באב המקבל קדושין לבתו י"ל דדוקא אשה כסיפא לה אבל האב אינו כסיפא ליי ומקודשת וכן אם יש לה מלוה אצלו שיכולה לצרף הדינר לשאר מעות שאצלו ולא כסיפא למיתבע הכל ביחד או שחוזרת ומלוה לו הצ"ט דינרין דיכולה לתבוע כל המנה אח"כ י"ל דלא שייך כסיפא גם צ"ע אטו גדר תתן שלא נאמר כסיפא לה מילתא וכי בשני דינרין לא כסיפא וצ"ע בכל זה:
כא והתה"ל למנוח זהו דעת הרי"ף ורמב"ם שפסקו דלא כרב אשי ונדחק הר"ן ליתן טעם דפסק כסתמא דגמרא נגד רב אשי ותימא מנ"ל להקל בזה באיסור א"א ועיין בפ"ק דשבת גבי ספר שפסקו דלא כשינוי' דסתמא דגמרא ולענ"ד אפשר דקשי' להו דאיך תפרנס דברי ר"א דבאמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אכתי איך תהי' מקודשת ורש"י פירש במנה סתם כי נתן לה דינר וקיבלתו ודאי לשם קדושין קיבלתו וע"מ שישלים וקשה הא בדינר ראשון לא ידעה אם לא יהי' מונה והולך ואי משום שראתה שפסק מלמנות ושתקה י"ל דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות כמו בציפתא דאסא וצ"ל דרב אשי ס"ל כרב הונא ברי' דר"י דהיכא דבתורת קידושין אתא לידה ה"ל למשדינהו כדאיתא בגמרא דף י"ג וא"כ הרמב"ם לשיטתי' דפסק דלא חיישינן לדר' הונא כלל א"כ ליכא לפלוגי כלל בין מונה והולך דא"כ איך מקודשת בדינר הראשון ואע"ג דהרי"ף פסק לחוש לדברי ר"ה משמע דחששא בעלמא הוא כמ"ש הר"ן שם אבל מעיקרא דדינא שתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא אפילו היכא דבתורת קידושין בא לידה וא"כ ע"כ במנה סתם גם במונה והולך מקודשת ופסקו שפיר כמסקנא דסתמא דגמרא דף י"ג וכרב אחאי דהוא בתראי טפי מרב אשי וא"ש. ועוד נ"ל דהרי"ף והרמב"ם רוח אחר' אתם בפירו' הסוגי' והוא דודאי שינוי' קמא דמשני סיפא נמי במנה זו ופירושי קמפרש הוא דחוק דמאי פירושא צריך לזה הא מפורש במנה זו בברייתא וקשי' רישא ל"ל. לכן נראה דבלא"ה קשה לכאורה דהרא"ש פ' ערבי פסחים כ' הטעם שסופרין ספירה מ"ט יום ובקרא כ' תספרו נו"ן יום וכ' הרא"ש דבשביל חיסרון יום א' אין להקפיד כמו ארבעים יכנו וכל שחסר אחד מ"מ נקרא מספר שלם וא"כ קשה לכאורה א"כ במנה חסר דינר למה לא תתקדש הא אע"פ שחסר דינר אחד מ"מ שם מנה עלי' שסכום המנין צ"ט נקרא ג"כ מנה וכן בפ' המקבל דף ק"ד האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו והוא דקרי לי' בית כור א"כ גם כאן הי' אפשר דעל צ"ט קרי לי' מנה וצ"ל דמ"מ היא דעתה על מנה שלימה והשתא יש לומר דגם רב אשי מוקי רישא במנה זו אלא דדחיקא לי' לומר דפרושי קמפרש דמאי פירוש צריך על זה כיון דברייתא מנה זו קאמר ממילא ידעינן דאיירי במנה זו לכן ס"ל לרב אשי לאוקמה הברייתא דודאי איירי שפיר במנה (זו) וא"צ לומר פירושא קמפרש דודאי אי תני לא זו אף זו הוא סוגיות הש"ס אבל למתני כפל ענין במילות שונות דחיקא לי' לכן נראה דבמנה סתם אפשר דצ"ט מנה קרי לי' אבל במונה והולך פשיטא שאין לכלול צ"ט במנה כמו בספירה דלענין הפרט אינו רק מ"ט ימי ספירה וא"כ מונה והולך פשיטא טפי שדעתה אכולי' והשתא שפיר נקט לא זו אף זו כסוגית הש"ס בכ"מ ולא מיבעי' מונה והולך ודאי דעתה אכולי' א"כ פשיטא טפי דיכולין לחזור וסיפא קמ"ל רבותא טפי אפילו נתן לה המנה כאחד אבל רב אשי לא פליג כלל בדינא אשינוי' קמא ומוכח הכי דאל"כ איך תתקדש בדינר ראשון שמא דעתה שימנה והוליך עד כלות המנה ומשום ששתקה אח"כ ה"ל שתיקה לאחר מתן מעות אלא ודאי במנה סתם אין חילוק כלל בין מונה והולך וכדפרישית:
עוד אפשר לומר דרב אשי דמוקי הברייתא דמונה והולך שאני דדעתה אכולה הוא עפמ"ש לעיל דקשה למאי דקאמר בפ' האיש מקדש דמנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למתבעי' וקשה א"כ איך תתקדש בדינר אחר הא י"ל דלא סמכה דעתה דשמא לא ישלים לה רק עד שיהי' מנה חסר דינר ויהיה כסיפא לה למתבעי' וצריך לומר שתתבע כאחד צ"ט וא"כ י"ל במונה והולך שפיר י"ל דלא מהני עד שישלים דלא סמכה דעתה שאם תתקדש מיד א"כ לא ישלים לה רק עד צ"ט לכן מוקי רב אשי שפיר דמונה והולך שאני וזהו דוקא למאן דס"ל לקמן סברא דכסיפא לה מילתא ולקמן פליגי תנאי בפ' הא"מ דף מ"ז וגרסת הרא"ש דת"ק ס"ל מקדש במלוה מקודשת ופסק הרא"ש כת"ק שהוא סתם חכמים א"כ אין חילוק בין מונה והולך כלל וא"ש:
אלא דהרמב"ן דייק מן הברייתא הלזו דלא ס"ל כסיפא לי' מילתא מדקתני במנה זו ונמצא מנה חסר דינר מדאמר מנה זה וקשה בלא"ה לא תתקדש דכסיפא לה מילתא והרשב"א בחידושיו לקמן כתב דלאו דוקא חסר דינר הה"ד רובו דלא שייך כסיפא לה מילתא וקשה איך מוקי בגמרא בנמצא דינר אחד של נחושת ומסיק באישתכח ביני זוזי א"כ משמע שדבר מועט הוא שנמצא דאי רובו תקשי הא קחזו להו ואפשר דהך שינוי' היינו אי לא אמרי' כסיפא לה מילתא וכהך מ"ד ועיין בסמוך:
כב והתחיל למנות לתוך ידה זה לשון הרמב"ם ועיין חמ"ח שדחק כיון דמיירי במנה זה א"כ ל"ל התחיל למנות ונראה ברור דמנה זו איירי שנמצא חסר והכא קמ"ל רבותא טפי אע"פ שצרור כספו בידו המנה בשלימות והתחיל למנות וחזרה בו אע"פ שמוכן להשלים ממה שלפניו אעפ"כ יכולה לחזור אע"פ שאין חיסרון משא"כ במנה זה מיירי שחסר מן התנה. ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה הרמב"ן איך אמרו במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת הא בלא"ה אפילו במנה סתם וחסר דינר אינה מקודשת משום דכסיפא לה למיתבע ולפ"ז נראה דודאי במנה זו י"ל דלא שייך כסיפא מילתא למתבעי' שמחזרת לו הכל ואמר שיש חיסרון במנה זו ולא נמצא מנה שלם כאשר אמר לה רק במנה סתם שאין לה לתבוע רק השלמת החסרון בזו שייך כסיפא לה מילתא למתבעי' והא דאמר במנה והתחיל למנות לא קשי' ל"ל טעמא דיכולין לחזור אפילו בדינר האחרון הא בלא"ה בדינר אחרון שייך כסיפא לה מילתא למיתבעי' ולפ"ז לק"מ דכיון שהמנה בשלימות לא כסיפא לה לומר שישלים לה כיון שהמנה מזומנת בשלימות מאחר שמוכן לפניו ליתן לה ולהכי לא קמ"ל רק דבדינר אחרון יכולין לחזור:
כג אא"כ אמר דינר החסר כ' ב"ש זה להרמב"ם (לא מצאתי ברמב"ם כלום וט"ס הוא) ש"מ מ"ש אפילו בדינר האחרון איירי כשחסר ואפ"ה כ' שניהם יכולין לחזור ש"מ דס"ל כשיטת רש"י דדוקא אם חזרו הקידושין בטילין ובאמת נראה לפמ"ש בס"ק הסמוך דבהתחיל למנות לתוך ידה לא שייך קפידא שלא ישלים ממקום אחר שהרי לענין זה לא הקפידה שיהיה דוקא דינרין אלו במילואן דמאי נפקא לה מינה אבל בנתן לה המנה בפעם אחת ונמצא חסר י"ל דאינה מקודשת כלל ואפילו בלא חזרה וכמ"ש הר"ן והכי דייק מלשון הרמב"ם והמחבר ובהכי ניחא לשון הש"ס דקאמר פירושא קמפרש רצה א' לחזור הרשות בידו כיצד כגון דא"ל במנה זו וקשה לדעת הר"ן הא אין הפירוש על הרישא שאמר יכולין לחזור משמע דבלא חזרה מקודשת וכאן נקט אינה מקודשת אפילו בלא חזרה:
ולפ"ז ניחא דוקא במונ' הולך לא שייך קפיד' שלא ישלים ממק"א כיון שלא נתן לה כאחד אלא דמפרש כיצד כגון דאמר לה במנה זו והיינו רישא דומיא דסיפא דכי היכא במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת ואפילו השלמה לא מהני דכיון שקיבלה המנה נסתלקה והרי הוא חסירה כמו כן במונה והולך אף שאומר מנה זו מ"מ לא נסתלקה עדיין ממנו כל זמן שלא גמר המנין ומהני שפיר השלמה באותו מעמד שיקח מכיסו וישלים לה אף שאיננה מונחת לפניו אם לא חזרה בה קודם שישלים ומנה וו לא אהני במונה והולך רק לענין דלא ניחא שנתקדשה בדינר הראשון וישלים לקיים תנאו קמ"ל דיכולה לחזור קודם שהשלים אבל מאחר שמונה והולך אלמא ע"ד כן עשה שאם יחסר ממנה שישלים לה ממקום אחר כל ומן שלא תחזור. וניחא בזה דקשה מאי פירוש שייך הכא כיצד דאמר לה מנה זו ולפ"ז נראה דה"ק דרישא במונה והולך מתפרש דומיא דסיפא במנה וו רק מ"מ כיון שמונה והולך אין לומר בנמצא חסר דינר שלא תתקדש שהרי אדעתא דהכי תנה לתוך ידה כדי שיראה אם יחסר ואם יחסר ישלים וכן מדוייק בלשון הרמב"ם ומחבר דבמונה והולך כ' דיכולין לחזור ובנמצא מנה חסר דינר כ' אינה מקודשת אלא נראה דבסיפא איירי בלא מנה כללמ רק שנתן לה המנה בשלימות בזו ס"ל דא"צ חזרה דאינה מקודשת ועיין בסמוך:
כד ונתרצית כ' הב"ש דאם שתקה י"ל אדיבורא קמא קסמכה שאמר מנה זו ומאי איכפת לה שאמר יהיה עלי מנוה ובק"א ראיתי שכ' שדבריו צ"ע דכיון שבשעת נתינה אמר הרי עלי במלוה וקיבלתו ה"ל שתיקה בשעת מתן מעות ולא הבנתי דאם בשעת נתינת הצ"ט קיבלה אחר שידעה שהיא צ"ט פשיטא דמקודשת שהרי סברה וקיבלה על צ"ט וכדאמרינן בגמרא אדינר נחושת אי דידעה בי' הא סברה וקיבלה אלא פשיט דמיירי אחר שכבר קיבלה המנה וחסר אחד ואמר הרי עני במלוה אחר שכבר קיבלה דאז בעינן נתרצית בפירוש דאל"כ יכולה לחזור כיון שלא השלים לה עדיין ולא חששה לדבריו לכך שתקה מיהו נראה דת"ת מ"ש דינר החסר יהי' עלי במלוה ונתרצית אכתי קשה פשיטא שאפילו אפר תתקדש בצ"ט נמי מקודשת:
מיהו י"ל דקמ"ל דבנתרצית אע"פ שלא חזר ואמר התקדשי רק אדיבורא קמא שאמרו במאה דינרין אלו שייך שפיר לומר ונתרצית כלומר שהריני כאלו התקבלת הדינר בעין ומקבל אני המלוה אלא דקשי' לי איך סתם המחבר דמקודשת בנתרצית הא איירי שאמר במנה זו וא"כ ליכא תנאי רק שמקדשה בכל המנה א"כ אם אמר יהי' עלי במלוה להרמב"ן והרשב"א דס"ל היכא דאגיד כסף קידושין גבי בעל אינה מקודשת וכאן נמי כיון שנתן בכל המנה הרי מקצת כסף קידושין אגיד אצל בעל ומאי מהני ריצוי שלה ולא דמי למנה סתם דמיקדשא בדינר א' והמותר אינו אלא השלמת התנאי משא"כ באמר במנה זו הרי לא נתרצית להתקדש רק בכל המנה ועוד דאפי' לפי' הראב"ד נראה דבכה"ג לא הוה קידושין דבכה"ג מנה אין כאן משכון אין כאן דהא הוא לא נתחייב כלום וא"כ במה נתתייב להשלים לה הדינר וכיון שאין קידושין ממילא לא נתחייב בדינר כדפרישית לעיל סקט"ו בדעת רמ"א בשטר ע"ש ולא מהני לדעת הראב"ד רק בהתחייב עצמו במנה ודוחק לומ' דבנתרצית מרוצה להתקדש במה שנתן לה כיון דאמר בפירוש שמרוצה ואמירת הן מהני בפקדון גם לאחר מתן מעות כדלעיל סי' כ"ח ס"ד וגם כאן אמרינן שנתרצית להתקדש במה שנתן לה והמותר יהי' להשלמת תנאי בעלמא דמנ"ל הא דילמא לא נתרצית רק בזו שיהי' מלוה עליו ושייך לומר דינר אין כאן מלוה אין כאן ועמ"ש לעיל סקט"ז אבל באמת לא נתרצתה להתקדש רק במנה וצ"ע ובטור אפשר לפרש דקאי אמנה סתם ומונה והולך י"ל שפיר דבכה"ג דמי לתנאי וגם זה צ"ע: ומ"ש הב"ש דלדעת הר"ן דקידושין בטילה אפילו בלא חזרה לא מהני ריצוי עד שיאמר מחדש תתקדש לי ואמרה הן צ"ע דהא רמ"א לעיל סי' כ"ח ס"ה הביא דברי הש"ג דאפילו לא חור ואמר התקדשי מ"מ מקודשת מספק אע"ג דמעיקרא לא הי' ש"פ והב"ש כ' שם בשם הט"ז שצ"ל מחדש תתקדש לי וגם לדברי הט"ז לא דמי דשם קידושין ראשונים בטלי לגמרי אבל כאן במנה זו אם נמצא דינר נחושת והכירה בו אמרינן סברה וקיבלה א"כ משמע אף דמצד דיבורו לא הי' קידושין מ"מ כשסברה וקיבלה הוה קידושין א"כ כ"ש בנתרצית בפירוש מי, גרע מאמרה הריני כאלו התקבלתי ול"ל לומר מחדש התקדשי הא לא גרע מעסוקין באותו ענין ועמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק כ"ג וצ"ע ועיין בסמוך:
כה התקדשי בזה ושתקה החמ"ח וב"ש הקשו על הרמ"א דלהך דיעה דאפילו בלא חזרה אינה מקודשת א"כ לא מהני שתיקה דהוה כמו שתיקה לאחר מתן מעות. ולא ידענא מאי קשי' להו דהא הן דברי רמ"ה בטור ושם מבואר דבשתקה הוה ספק קידושין והיינו משום דס"ל כשיטת הפוסקים בציפתא דאסא דהוה ס' קידושין והיינו משום דבתורת קידושין בא לידה אי לא ניחא להו תשדינהו לכן הוה ספק קידושין כדלעיל סי' כ"ח ס"ה וגם רמ"א נתכוין לכך אלא דבלא חזר ואמר התקדשי כיון דמבואר בבריתא בחסר דינר אינה מקודשת ונא אמרינן דיהי' ס' קידושין היינו משום דממילא ידעה כיון שאין כמו שאומר א"צ גילוי דעת כלל למשדינהו אבל בחזר ואמר התקדשי צריך גילוי דעת ממנה למשדינהו לכן הוה ס' קידושין כדפסקו רוב הפוסקים דחיישינן לדרב ה נא היכא דבתורת קידושין אתי לידה. ואפילו למ"ש לעיל בציפתא דאסא אפילו לא אמר רק הא אית בה ד' זוזי ולא אמר תתקדשי מ"מ הוה ס"ק היינו משום דשם לא דיבר הוא שמקדשה ביותר ממה שנתן לה אבל כאן שא מר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ממילא לא הוו קידושין כנ"ל ברור בדעת רמ"ה ומ"מ בנתרצית בפירוש שפיר י"ל דמהני אפילו לא חור ואמר התקדשי כמ"ש בס"ק הקדום:
ועיין בק"א שביקש לחדש דלהרמב"ם שפסק כשינויי קמא דאיירי במנה זו אלא שיכולין לחזור אפילו נמצא דינר נחושת לא אמרינן סברה וקיבלא רק שצריך להשלים. ולא נהירא כלל לעשות פלוגתא א בגמרא בין רב אשי ושינויי' בענין פירוש אינה מקודשת ואדרבה כתבתי לעיל בדעת הרמב"ם דבמונה והולך לא שייך אינה מקודשת שבשעת מנין יכול להשלים רק חזרה שייך אבל בנמצא היינו לאחר שנסתלקו מן המנין אז אינה מקודשת כלל לכן שפיר כתב הרב המגיד שהרמב"ם דמיירי בנמצא אחר שנסתלקו מן המנין ממילא משמע שלא הכירה תחילה משא"כ בגמרא י"ל אע"ג דסתם נמצא היינו בלא ידעה לא בעי הש"ס אלא לפרושי מציאות דלא ידעה היינו באישתכח ביני זוזי או בלילה ואינו כדאי לחלק השווין בשביל דקדוק קלוש דאדרבה דיוק לשון הרמב"ם משמע דאינה מקודשת כלל וכדפרישית לעיל:
כו ואח"כ תבעו זה אחר זה עב"ש שהביא דברי רמ"א דאם היו קציצה ביניהם אמרינן דנשאר קציצה ראשונה אע"פ שתבע צד השני ובאמת צ"ע דהא כתב הנ"י בשם הרמב"ן דדוקא היכא דאיכא תרעומות על החוזר אמרינן דמסתמא נשאר בקציצה ראשונה בקידושין לא שייך תרעומות כלל א"כ אם בתחילה הסכימו לקדש במאתים, וחור הוא ולא רצה ליתן רק מנה ואח"כ תבעה האשה למה ניחא שנתרצה במאתים כיון דלא שייך תרעומות:
כז בו ולא במה שבתוכו והתוס' קידושין דף מ"ח ע"ב פיר"ת בחמרא בו ולא במה שבתוכו ובציהרא דחשוב יותר מן הכוס במה שבתוכו ולא בו דהכוס אינו בטל לגבי ציהרא וצ"ע אם הוא כוס של כסף וכדומה אם נימא כיון דהכוס חשוב טפי מתקדשת בכוס:
ויש לדקדק לפי דעת הרמב"ם בסי' ל"א דכל מידי דבעי שומא רק שיראי לא צריכה שומא א"כ ע"כ איירי שנישום קודם וא"כ ניחזי אם שמו גם הכוס או היין מסתמא בזה שנישום קידשה ואם שמו גם שניהם א"כ מסתמא בשניהם קידשה. מיהו לרמב"ם י"ל לפמ"ש הר"ן דמקודשת מכאן ולהבא ניחא ועב"ש לקמן ר"ם ל"א שדחה דברי הר"ן מיהו קושיא זו קשה בש"ס ג"כ לרב יוסף דס"ל שיראי צריכה שומא תיקשי ברייתא זו דמפליג בין בו ובין מה שבתוכו הא נוכל לראות בשומא אם שם שניהן או א' לבד וצ"ל דמ"מ אין ראי' וצ"ע: