אור ברסלב
טיב קידושין סימן כח

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן כח

סימן כז

ט גזל את האשה כו' אינה מקודשת משום דיכולה לומר דידי שקלי וכתב הב"ש דאפי' גזל ממנה סלע יכולה לומר דידי שקלי אע"ג דבמעות אין חילוק בין אלו לאחרים ובק"א הביא הירושלמי שהביא הרשב"א פ"ק דף י"ב אהא דחטף סלע מידה במה תתקדש א"ר חגי רוצה אשה שתתקדש והמעות יהיה חוב א"ר יוסי אילו אמר כלי יאות סלע עביד דליחליף וכתב בק"א נראה דרב חגי חוקי לה בשדיך כדמוקי בשמעתין ור' יוסי השיב דכיון דמיירי בסלע מצי איירי אפילו בלא שדיך דעביד דליחליף. ואין זה מוכרח דלשון הירושלמי במה תתקדש משמע שאין כוונתו שתאמר שקלי ודידי שקלי אלא שאפילו אמרה בפה מלא שרוצה היא בקדושין קשי' ליה במה תתקדש וע"ו משני רב סגי שרוצה שתתקדש בחפץ והמעות יהיה חוב ור' יוסי חולק בזה שמרצונה בקדושין אינה מוכח שנתנה לו החפץ ושישארו המעות עלי' חוב וי"ל דבכה"ג אפילו רצתה אינה מקודשת דאין במשמעות רצונה מכירת החפץ רק בסלע דאיירי שחטף מידה אם רצונה להתקדש ממילא אין לה קפידא גם מתחילה אם יתן לה סלע אחר דטבעא חדא הוא:

ולדידי מספקא מילתא אם חטף ממנה סלע ולא שדיך ונתן לה סלע אחר וקידשה אי מקודשת דמ"מ אף דסלע זה אינו גזול מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ולא דמי לגזל ממנה חפץ ונתן לה סלע דאינו מעין הגזילה משא"כ סלע דעביד דליחליף א"כ שפיר יכולה לומר דידי שקלי דמ"ל סלע זו או סלע אחר וצ"ע:

י אבל אם שדיך תחלה כן הוא בגמרא וקשה מנ"ל שנתרצית להתקדש משלה דלמא לא נתרצית להתקדש רק משלו ומנ"ל דאחילתויה כדי שתתקדש בו ואפילו למ"ש רמ"א שצריך לשלם לה גזלותיה מנ"ל דנתרצתה בכך דלמא בתחלה היתה מרוצה שיקדשנה משלו אבל לא שיקדשנה משלה ואפשר לומר דכיון דמתקדשת בפרוטה וניחא לה להתקדש אין לה קפידה מסתמא על כסף קדושין דאין הכסף עיקר אצלו רק עיקר הזיוג. ולפ"ז צ"ע אם בתחלה קפדה להתקדש דוקא בסלע וחטף סלע משלה וקידשה בו דלפי' רש"י וסייעתו שכתב הטעם דבשדיך אחילתיה גביה די"ל דוקא בסתמא לא איכפת לה שאין עיקר כוונת הקדושין בשביל הכסף אבל בקפדה שיתן לה סלע שמא אינה מרוצה להתקדש באופן אחר ומנ"ל דמוחלת לו הכסף כדי שיקדשנה שהרי הקפידה דוקא על סלע.

ואפי' למ"ש הר"ן והרמ"א דצריך לשלם לה אינו מוכרח שנתרצית להתקדש בחוב שישאר עליו דלמא אינה מרוצה רק כשיתן לה סלע מיד. מיהו באמרה הן בפירוש שפיר י"ל כיון שנתרצה להתקדש משלה מסתמא אחילתיה אבל משדיך דמעיקרא אין ראיה שרצונה להתקדש משלה ובגמרא ע"כ איירי בנתרצה סתמא דהא בחפץ אין שייך לומר שהיא נתרצה להתקדש בחפץ זה שהרי עדיין לא גזלה ממנה וע"כ איירי בריצוי סתם ואם יש לו חפץ כזה שיש לה והיא נתרצית מתחלה להתקדש בחפץ זה שהוא שלו ואח"כ גזל ממנה חפץ שלה וקידשה בו בכה"ג ודאי מסתבר שלא נתרצתה שהרי ביקשה שיהיה שלה שני חפצים:

ובהכי ניחא בש"ס דף נ"ב דרב דייק ממתני' דקידשה בגזל דידה אינה מקודשת ומוקי בלא שדיך וקשה הא מתניתין איירי שקיבלה אחת ע"י כולן והיינו שעשאוה שליח להתקדש ואין לך שדיך גדול מזה ודוחק לומר שהדיוק הוא מן המקבלת כמ"ש במקנה דהמקבלת לא גילתה דעתה שחפיצה להתקדש ויכולה לומר דידי שקלי שהם דקנו מאחר שעשאוה שליח משא"כ האשה שקיבלה לא גילתה דעתה שחפיצה בקדושין דזה דחוק. ולפמ"ש א"ש דבנתרצית להתקדש בדבר ידוע משלו לא מהני שדיך ולפ"ז הדיוק הוא אי לאו דשביעית היתה אפילו עשאוה שליח להתקדש בכלכלה של תאנים אין בכלל לומר שנתרצה שיגזול משלה ויקדש בו דכיון דפרטה הכסף א"כ לא נתרצה רק בהרוחת הכסף. מיהו נ"ל דבלא"ה לק"מ דשם לא עשאוה שליח רק לקבל ולא אמרו התקבלי בשביל קדושין דזה לא מקרי שדיך דיכולין לומר שהרשוה לקבל הגזילה בשביל כולן שתקבל גם חלקן וזהו דוקא בשאר שני שבוע דיכולין לומר דידן שקלא. משא"כ בשביעית כיון ששמעו שרובה ליתן ע"ד קדושין נעשו שליח לקבל שפיר הוה שליח לקדושין דאם אמר לאשה התקדשי לי בדינר זה ואמרה לחברתה קבלי בשבילי ודאי הוה קדושין. משא"כ בגזל דידה ואמרה לחברתה התקבלי בשבילי ולא שדיך אין במשמעותו לשם קדושין: (יב) וצריך לשלם לה גזיצלתיה כ"כ הר"ן בשם הירושלמי וזה דלא כפירש"י שפירש בדף נ"ב דאחילתיה גבי' וצ"ע דהירושלמי פריך במה תתקדש ומשני רוצה היא שתתקדש וישאר המעות חוב עליו וא"כ פ"כ דעת הרמב"ם בסמוך דמפרש כנסי סלע זו שאני חיוב לכי בלא חזר מדבריו רק שקידשה בחזרת חוב א"כ תקשי קושית הירושלמי במה תתקדש וע"כ לומר שמחלה החוב ומתרצה להתקדש בחזרת החוב א"כ מנ"ל כאן שצריך לשלם הא כאן י"ל ג"כ שמחלה הגז לה כדי שתתקדש כמו בחוב וכמו שפרש"י באמת. וצ"ל דהרמ"א מחלק בין שם שאמר בהדיא שמקדשה בתורת חוב דנשמע שפטור מן החוב. אבל בגזל תמנה ואמר לה התקדשי לי בזה לא נתרצית בהדיא שיפטר מתשלומין רק שתתקדש ומ"מ לא מחלה דמי הגזילה שהרי בתורת קדושין נתן לה ולא בתורת חזרה והירושלמי דפריך במה תתקדש אינו בדרך קושיא רק בדרך בעי' אי אמרינן דמחלה לו לגמרי מחמת שחפיצה בקדושין וע"ו אמר הירושלמי דלא יחויב מזה שמחלה לגמרי רק בתורת מכירה נתנה לו וישאר המעות חוב עליו. אלא דקשה קצת מנ"ל לומר שנתרצה הוא לשלם הגזילה דלמא לא נתרצה רק לקדשה בחזרת גזילה אבל לא שישלם משלו וצ"ל כיון דניחא ליה בקדושין מסתמא נתרצה בתשלומי הגזילה ג"כ ויש להביא ראיה לזה מקדושין דף נ"ב ע"ב דבקידש בשוגג בהקדש דאמרינן בגמרא איהו מי לא ניחא ליה דליקני איתתא ממילא ופרש"י אע"פ שעליו לשלם להקדש. השתא מיהו ניחא ליה שמא אין לו משלו עכשיו וכן פסק הרמב"ם באמת בפ"ה דבשוגג קידש והרי בהקדש צריך לשלם קרן וחומש ואשם בכסף שקלים ונימא דאדעתא דהכי לא קידש א"ו משום הכי לא הוי קדושי טעות וכ"ש בזה שבשביל שיתחייב לשלם הגזילה לא ימנע מלקדש. ונראה דגם לדברי רמ"א שצריך להשיב גזילותיה אם אינה רוצה לשלם אח"כ לא בטלי קדושין משום הכי שהיא נתרצית בחוב ואף אם לא תוכל להוציא ממנו מ"מ קדושי מעלי' הווין דלעולם דעתה שתתקדש לכן לא הביא רמ"א דעת רש"י לחוש באיסור א"א שלדעת רש"י מחלה לגמרי ואם נימא להר"ן בלא רצה ליתן דמים אינה מקודשת היה לו להביא דעת רש"י א"ו לענין קדושין ליכא נ"מ:

ובהכי ניחא דקשה איך נסמוך ע"ז שתתקדש קדושין גמורין אטו נשי דיני גמירי דשמא היא סבורה להתקדש בחזרת גזילה ולא נתכוונה למחול לו כלל ולפ"ז נימא דכיון דדעתה להתקדש דעתה שיהיה הקדושין באופן המועיל וכיון דאינה מפסדת בזה כלום דעתה שתהיה מכורה אצלו וכעין שכתב הרא"ש במשאיל טבעת לחבירו לקדש בו אשה וכאן י"ל כ"ע מודו שאינה מפסדת כלום שעכ"פ נשאר חוב עליו ומחזיר לו את שלה:

ואפשר לותר שגם רש"י ס"ל כהירושלמי דהא בפ"ק דקדושין דף י"ג ד"ה בדשדיך פירש מדשתקה ש"מ ניחה לה ובדף נ"ב פירש דאחולי' אחילתיה לגביה ולפמ"ש י"ל דודאי כיון דרצונה להתקדש דעתה שיהיה קדושין דאורייתא. והנה לפי דעת רבינו ירוחם דבמעמד שלשתן שהוא קנין דרבנן אינם אלא קדושין דרבנן א"כ כשתמצי לומר שיהיה קדושין לשלם לה גזלותיה א"כ למ"ד מעות קונות מן התורה א"כ כיון דדעתה אמכירה לא הוו רק קדושין דרבנן וכיון דמסתמא חפיצה בקדושין גמורין אמרינן אחילתיה א"כ הוה כמו מתנה ובמתנה דליכא מעות הוו מן התורה קנין משיכה ושפיר הוו קדושין דאורייתא א"כ י"ל דרש"י לא פירש כן רק לר' יוחנן לשיטתיה דקאי שם לר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונות ולא משכחת לה קדושי תורה רק אי אחילתיה לגמרי שאילו ע"י חזרת דמים ה"ל מכירה ובמכירה משינה אינו אלא קנין דרבנן ובפ"ק פירש כן לרבא ורש"י לשיטתיה דהתוס' פרק בתרא דע"ג הביאו דפסק דמשיכה קונה מן התורה א"כ א"צ להקנות במתנה דסגי כשישארו המעות חוב עליו א"כ אין הוכחה דמחלה לגמרי וא"ש וא"כ לדידן דלא קיי"ל כרי"ו שפיר י"ל דאינו רק מכירה דבקדושין אפילו קנין דרבנן הוי קידושי תורה לכן סתם רמ"א כהר"ן וירושלמי:

ועפ"ז אפשר לפרש הירושלמי הנ"ל במה תתקדש דרב חגי אמר רוצה שתתקדש ויהיה חייב לה מעות א"ר יוסי אילו היו כלי יאות אבל סלע עביד דליחליף ולפ"ז י"ל כפי דעת רבינו ירוחם דבקנין דרבנן לא הוו קידושי תורה א"כ רב חגי אי ס"ל מעות קונות ואמרינן רוצה שיתחייב לה ע"כ לא הוה רק קדושין דרבנן וע"ז א"ר יוסי אילו הוה כלי יאות כשיתחייב המעות הוה משיכה בלא מעות שאינו אלא קנין דרבנן אבל סלע עביד דליחליף והוה כמו הלואה ובהלואה קנה המצוה קנין דאורייתא במשיכה דלא שייך בה קנין מעות שאינו רק חוב עליו א"כ בסלע י"ל שהם קדושי תורה וא"ש סעד לרי"ו מיהו כבר כתבתי שאין נראה דעת הפוסקים כן:

ובהכי ניחא מה שהקשה בעל המקנה בק"א דמאי פריך מכנסי סלע זו נימא דוקא שם אינה מקודשת בשתיק' מאחר שפורש שאינו נותן לה כלום רק חזרת חוב אבל הך דקידשה בגזל י"ל בשתיקה נמי מקודשת כיון דחייב לה דמי הגזילה. ולפמ"ש לק"מ דודאי נשי לאו דיני גמירי ולא מסקי אדעתייהו כלל אם יתחייב בחזרת דמי הגזילה אלא דאי הוה מהני שתיקה ה"א שנתרצתה להתקדש באופן המועיל אבל אין דעתה כלל אחזרת החוב שיתחייב לה אלא דלא דיינינן רק שנתרצית בקידושין ושיהיו באופן המועיל וכיון דס"ל לברייתא דשתיקה אינו רצון דיכולה לומר דידה שקלה ממילא גם התם מהיכי תיתי לומר שנתרצית ע"י שישאר לה החוב על הגזלן שטפי י"ל שלא נתרצית כלל ודידה שקלה כיון דחזינן, דלא רמיא עלה לגלות שאינה חפיצה בקידושין ולק"מ. ולפ"ז נראה דבקידשה בגזל דידה ושדיך אם אמר בפירוש התקדשי לי בחזרת גזילה זו ושלא תתבע מתני דמים נמי מיקדשא כיון דנתרצתה אמרינן דאחילתי' לגמרי כיון דלא סגי לקידושין בלא"ה דעתה שיהי' קידושין באופן המועיל ולא תליא באומד דעתה על חיוב הדמים רק דאמר דתתקדש באופן המועיל ונסתלקו תלונות בעל המקנה מכל וכל ודוק היטב:

יג אבל אם לאחר שבא לידה כו' אע"פ ששידך תחילה וקשה הא חזינן דשדיך מהני אפי' שתקה ולא אמרה כלום פ"כ ברור לן ע"י שדיך שרצונה להתקדש עד שאנו אומרים דאקנויי אקני לה גזל דידה כדי להתקדש וא"כ אמאי לא. נימא לגבי דידי' נמי דמסתמא ע"ד קדושין יהב לה שהרי הוא אינו מפסיד משלו כלום אלא דבלא אמירה לא מיקדשא באין עסוקין באותו ענין כדאיתא לעיל סי' כ"ז וא"כ נימא שכוונתה ג"כ לקדושין ואקניתה נהלי' א"כ הוא פקדון בידה ויועיל מה שאמר אח"כ התקדשי לי בו באמרה הן כדלקמן סעיף ד' בפקדון עב"ש לקמן סקי"ג. וצ"ל דשדיך לא מהני רק ע"י שתיקותה אמרינן כיון דשדיך בתחילה עלה דידה רמיא לגלוי' שאינה מקבלת רק לשם גזל דידה וזה דוקא באמר התקדשי לי בו אבל בלא אמר כלום אע"ג דשדיך מסתמא דידה שקלה כיון דהוא לא אמר כלום ולא רמיא עלי' לגלוי'. ובהכי ניחא מ"ש רמ"א ואינה נאמנת לומר שבתחילה קבלה לשם קדושין ודחק בחמ"ח דקשה הא הוא לא אמר כלום בשעת נתינה ולפ"ז ניחא דקמ"ל כיון דשדיך א"כ י"ל שדעתה הי' שיהי' שלו לקדש וא"כ כבר זכה בו הוא לקדש והוא לא נתכונה לזכות בתורת השבון א"כ הוה כפקדון בידה ומהני אמירת הן אחר מתן מעות שהרי אמרה שנתכונה שיהי' שלו וגם הוא אומר שכיוון לקדושין אלא שאינו מועיל בלא אמירה עכ"פ ס"ד דהוה פקדון בידה ותתקדש באמירת הן קמ"ל דאינה נאמנת ואם שדיך תחילה ונתן לה משלו בשתיקה י"ל אפילו להרשב"א שסובר סתמא למתנה בשדיך תחילה לא אמרינן הכי ואמרינן סתמא לקדושין אלא שאינו מועיל בלא אמירה עכ"פ לא גרע מפקדון ומיקדשא באמירת הן לאחר מתן מעות:

ד אע"פ שאמרה הן ויש לעיין אם חטף ממנה דבר ואמרה החזיר לי גזילתי ואתקדש לך ונתן לה בשתיקה דאילו קידשה משלו ה"ל נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוא כדלעיל סי' כ"ז ס"ח ואם קידשה בגזל י"ל דבשלמא משלו אמרינן מסתמא בתורת קדושין הוא אבל כאן שהגזל בידו י"ל שלא חש לדברי' ונתן לה בתורת חזרה ואינה מקודשת כלל. ולשון הר"ן שם הבאתיו בסי' כ"ו סקכ"ד דבשלמא בנתן הוא ואמרה היא והוא שתק כיון ששתק בשעת נתינה הוא כמסכים לדברי' כמו שאנו אומרין בנתן הוא ואמר הוא והיא שתקה ע"כ א"כ בגזילה דידה דלא מהני שתיקה דידה גם שתיקה דידיה לא מהני די"ל דלא נתן לה בתורת קדושין רק בתורת השבה או י"ל דמ"מ כיון שהיא אמרה ואתקדש לך הוה כאילו אקניתי' נהלי' וה"ל כמו נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוא ואפי' שדיך יש להסתפק די"ל נתן הוא ואמרה היא אינו אלא משום דמהיכי תיתי לתלות במתנה אבל כאן י"ל דמסתמא לחזרת הגזילה כיון שלא פירש וכ"ז בחזרת חוב די"ל דלא הי' דעתו על קדושין כלל וגם מסתמא הי' מחזיר החוב בלא"ה ומה לו לחוש לדברי' או י"ל כיון דאמרה ואתקדש לך הרי נתרצ' שיהי' שלו והוה נתן הוא ממש:

ויש קצת סמוכין לזה מהא דפריך בקדושין דף ד' ע"ב רישא לסיפא דברישא נקט נתן הוא ואמר הוא ובסיפא נתנה היא ואמרה היא ומשני דספיקא הוא וקשה הא סתם קדושין היינו בשידוכין דמנגדינן על דמקדש בלא שידוכי א"כ י"ל בנתן הוא ואמר הוא אפילו בגזילה דידה מקודשת משא"כ נתן הוא בגוזל דידה לא מיקדשה ובנתנה היא אינה מקודשת כלל אלא ודאי אין לחלק כלל כיון דנתרצית היא הוה כשלו ולעולם ספיקא הוא:

טו אם החזיר לה חוב כו' והרי את מקודשת לי בו זהו לשון הרמב"ם ומשמע דאין כאן חזרה רק שמקדשה בחזרת החוב. בק"א הביא דברי הרשב"א בגיטין דף כ' גבי כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה וכ' הרשב"א שם תמי' לי כיון דנותן לה הטס לכתובתה ה"ל הגט פורח באויר ותירץ הרשב"א כיון דאמר לה הכי והיא קיבלתו דה"ל כאומר התקבלי גיטך ומחלי כתובתיך וכענין שאמרו בקדושין כנסי סלע כו' דמחלה חובה ע"כ ובמשנה למלך פ"ה מאישות דין יוד כ' דלפ"ז דכ"ש גבי גזל דידה דא"צ לשלם לה בגזילתה ע"כ והב"ש בסי' קכ"ד מייתי דברי הרשב"א וקשה לפמ"ש רמ"א כאן דצריך לשלם לה גזילתה א"כ ע"כ לתרץ תירוץ אחר על קושית הרשב"א. והנה לתירוץ הרשב"א משמע דוקא בנתרצית למחול הכתובה אבל אם אינה רוצה למחול לא יוכל להכריחה למחול וע"כ איירי מדעתה וא"כ קשה איך הביאו האחרוני' לקחן דברי רשב"א דלשיטת רמ"א שצריך להחזיר הגזילה א"כ ממילא אפילו בע"כ אפשר דמיגרשא כמו בכל גט דהא צריך לתרץ קושות רשב"א בע"א. מיהו למ"ש לעיל סקי"ב ח"ש לכ"ע דכשמפרש שמקדשה בחזרת גזילה לכ"ע אמרינן דמחלה ומיקדשה וה"נ כיון שק בלה בסתם הרי מחלה על כתובתה ולק"מ. ומזה ראי' למ"ש שם: ובק"א הקשה לפי דברי רשב"א מאי פריך מהשאר לכתובתיך דילמא שם אפילו בע"כ איירי ודחק. ולי נראה דרבא נמי לא פליג ארב נחמן רק על חלק ואותיות שהגט כתוב עליו דזה מסתמא שלה כיון שנותן לה הגט אבל בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה י"ל דבכל (בכלל) שאר הוא אלא דרבא ס"ל דהחלק שהגט כתוב עליו אינו בכלל קבלה על הכתובה ואע"פ שמחלה וקיבלה בסתם י"ל שאין בכלל אלא המותר שאין אותיות הגט עליו א"כ גם רבא ע"כ ס"ל סברא זו דמחלה כנגד המותר עכ"פ דאל"כ קשה הא ה"ל שני ספרים כדמקשינן בתר הכי על בעי' דבין שיטה לשיטה ומשמע לי' דאפילו באינה מעורה איירי או דס"ל דבעי' דבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה נמי לא מהני א"כ גם הך דהשאר ע"כ מדעתה איירי ופריך שפיר דבליכא שאר לא נתקבלה נגד מה שאותיות הגט כתובות עליו ובין שוטה לשיטה ובין תיבה לתיבה באמת בכלל שאר הוא. ומה שהקשה להך דעה דבשטר לא מהני תחילה איך מהני לקבלת כתובה ודחק. ולק"מ דאנן אמרינן לא מהני מחילה בחנם עד דמהדר ליה שטרא אבל פרעון מהני על השטר וכאן שבא לידה דמי כתובתה אף שצריך להיות בדרך מחילה מ"מ הרי קיבלה שלה ולכ"ע מהני בכה"ג בלא חזרת שטר דמ"ל פרעון מה לי מחילה. עוד הקשה בק"א הא שם לא אמרה הן וכאן בעינן שתאמר הן וכתב לתרץ דשם לא הגיע זמן הכתובה והוה כחוב שלא הגיע זמן ובחנם דחק וא"צ לזה כלל דהא בחייב לה חוב ונתן לה חפץ פשיטא דמקודשת רק בסלע שחייב לה ונתן לה יכולה למימר דידי שקלי וא"כ שם שנתן לה טס של זהב וקיבלתו בסתמא ל"ש לומר דידי שקלי דהא אין מחויב לסלקה בטס של זהב ודמי לחייב לה חוב ונתן לה חפץ שאפילו בסתמא אין יכולה לותר תפסתי על החוב. אלא דמ"מ דברי הרשב"א צ"ע דהפוסקים לא חילקו בהך דטס של זהב בין שקיבלה מדעתה או בע"כ וגם השמיטו הך דהשאר לכתובתה והיינו ע"כ משום דס"ל דליכא נ"מ כיון דאפילו נתן כולה לכתובתה מיגרשא כ"ש בשאר ואם איתא כסברת הרשב"א דדוקא משום שמוחלת א"כ אם אינה רוצה בזה לא קנתה הטס והוא לא נתן לה בחנם הטס והוה כמו ה"ז גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת:

ובאמת נראה לעיקר קושית הרשב"א שתתה דה"ל הגט פורח באויר ונראה לפמ"ש בספרי גט מקושר דף ס"ז ליישב קושית רשב"א נילף מגט דנתינה בע"כ שמה נתינה וע"ז כתבתי שם דעיקר טעמא דלא שמה נתינה משום שאין מזכין לאדם בע"כ ולא קנה וא"כ בגט דגלי קרא שמגרש בע"כ נכנס הדבר לרשותה אפילו בע"כ וממילא הוה נתינה ע"ש וא"כ גם קושי' זו ל"ק דהיינו דקמ"ל כיון שמזכה לו בע"כ ועל הגט יש לו כח לזכות בע"כ והגט א"צ שיהי' שוה ממון דאפילו כתבו על איסורי הנאה כשר וא"כ ממילא שהגט נכנס לרשותה ופרעון הכתובה נמי בע"כ הוא והשתא תו לא קשי' קושית הרשב"א דהגט פורח באויר דלאו קושי' הוא כלל שהרי נותן לה הכל ואינה יכולה להכריחו שתרויח הגט לעצמה דאפי' על איה"נ כשר והרי גם הנייר שלה אף שנתקבלה כתיבתה בכך לא איכפת לן לענין הגט כלל סוף סוף הגט עם האותיות באו לרשותה כנ"ל ברור. ולכך לא חילקו הפוסקים בין מדעתה לבע"כ בטס של זהב ונתקבלה גיטה וכתובתה וכן נראה מדברי התוס' בד"ה קבלי גיטך. אע"ג דכתבו על איה"נ כשר כו' משמע דקשיא להו איפכא מה בכך שנותן לה בתורת פירעון סוף סוף הגט בא לרשותה וקנתה הגט ומה איכפת לן במה שנפרעה הכתובה ג"כ ולא שייך אותיות פורחות באויר שהרי הכל שלה וז"ב לענ"ד ודברי רשב"א צ"ע. אח"ז ראיתי שגם הפר"ח השיג על הרשב"א ועמ"ש בחידושי גיטין:

טו וכל זה כו' כנסי סלע זו סתמא כו' מסידור לשון רמ"א משמע דבכנסי סלע וו סתמא אפילו לאחר מתן מעות אי אמרה הן מקודשת'. ובאמת אין זה מוכרח כלל דהר"ן לא כ"כ רק אברייתא דכנסי סלע זו שאני חייב לכי ודייק הר"ן דדוקא באמר בפירוש שאני חיוב ליכי אבל אמר כנסי סלע זו סתם מקודשת והיינו בשתיקה בשעת מ"מ דבברייתא איתא לא רצתה אינה מקודשת ומוקמינן לה באישתיקא אבל לאחר מ"מ י"ל כיון דנתן לה סתם והוא חייב לה באמת כבר זכתה בתורת פירעון ואפילו אמרה הן אינה מקודשת וכ"ש לדברי רמ"א לעיל סי' כ"ז סוף סעיף ג' דבמקום דלא הוה קדושין צריך לחזור וליטול ממנה והטעם כ' הרשב"א דלשם מתנה א"כ כ"ש כאן די"ל דמסתמא לשם חוב נתן וא"כ נראה דהגה"ה זו צ"ל קודם אבל שכתב המחבר וקאי על שתיקה דשעת מ"מ ולא שדיך ועיין בסמוך:

יז וחזר ואמר התקדשי כו' מקודשת הר"ן דייק כן מלשון הברייתא דנקט כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דבסתמא מקודשת. ובאמת נראה דלפי פירוש הרמב"ם שלא הי' כאן חזרה שפיר י"ל בלא הזכיר חוב הרי מסתמא קדושין הם אבל לפי הפירוש שכתב הר"ן בתחילה דחזר היינו חזרה ממש שאמר לא לשם פרעון רק לקדושין וכיון שהזכיר פירעון מה סברא יש בהזכיר תחילה שאני חייב ליכי הרי חזר מדיבורא קמא ואינו רוצה ליתנו על חובו וע"כ כיון שהזכיר פירעון איכא למימר דאסקה אדעתה דלפירעון א"כ יכולה לומר לפרעון שקלתה וא"כ מה בכך שאמר כנסי סלע זו סתם כיון שאמר לא לשם פירעון מ"מ כיון שהזכיר פירעון איכא למימר אדרבה דכיון שהוא לא רצה ליתנו לפירעון קיבלתו בשתיקה על פירעון ועיקר הדיוק אינו מוכרח כלל די"ל דקמ"ל דברצתה ואמרה הן מקודשת אע"פ שהזכיר פירעון החוב תחילה אינה יכולה לומר שעשתה כדי למשכנו כדאמרינן במכר לו שדה ומצד הסברא קשה לחלק בכך דלאו בדידי' תליא מילתא אם רוצית תוכל לקבל על החוב ומה לי שהזכיר החוב בתחילה או בסוף ענין שיעלה על דעתה לקבל החוב שהרי דיבורא קמא כמאן דליתי':

מיהו כאן הוציא הרשב"א כן מהך דחזר ואמר לא לשם פירעון אלא לשם קדושין דלא מהני שתיקה וא"כ לפי פירוש הרמב"ם אדרבה כתבו דבחזר ממש לעולם מקודשת וכי"א שהביא הרשב"א וא"כ אין ראי' לדין זה מיהו בב"י הביא בשם תשובת רשב"א עוד ראיות ואין להאריך כאן בזה:

ומ"מ לא קשי' דלפי הי"א דבכה"ג לא יכולה לומר שתפסה על החוב לא תיקשי מפירעון דבשתיקה יכול לומר קבלת על חוב שלי דבקדושין טפי י"ל שרוצה להתקדש כמ"ש הרשב"א בחידושיו דהא לכ"ע בחייב לה חוב וקידשה סתם אינה יכולה לומר על חוב תפסתי:

אלא דצ"ע אם מיד שבא לידה תוך כדי דיבור אמרה על חובי תפסתי אף דבקדושין לא תהני חזרה תוכ"ד הכא ליכא רק גילוי מילתא כיון דבאמת חייב לה ואפשר דבאמרה בפירוש מיד שקיבלה על חובי תפסתי וכן בגזילה בשדיך או באמרה הן וחזרה מיד שבא לידה דאיכא למימר הוכיח סופו על תחילתו שבודאי מסתמא לכך כיוונה מתחילה עמש"ל סקי"א וצ"ע:

יח והגיע זמן הפירעון עב"ש שהביא תשובת רשב"א (והוא בסי' אלף רכ"ז) דאם לא הגיע זמן המלוה אפילו אמר כנסי חוב זה וחזר ואמר התקדשי לי מ"מ מקודשת. ולכאורה י"ל דהרשב"א לא כ"כ רק לפי הפירוש שמפרש תחילה דחזר ואמר לא לשם פירעון רק לשם קדושין נמצא שנשאר החוב כמקדם י"ל דניהי דבהגיע הזמן יכולה לומר איני מפץ בקדושין רק בפירעון מ"מ בלא הגיע זמן הרי לא פרע החוב כלל רק לקדושין אבל לפירוש הרמב"ם שמקדשה בחזרת החוב דאמרינן בלא שדיך אינה מקודשת דלא ניחא לה למחול החוב ולאקדושי בכדי א"כ אפילו בלא הגיע זמן החוב י"ל בלא שדיך לא ניחא לה לאקדושי בכדי דמ"מ דידה שקלי ולא נימא שמחלה החוב בחנם כדי להתקדש בו דאין זו מוכיח כ"כ דנאמר שמיקדשא בכדי וצ"ע:

וצ"ע ג"כ בסתם הלואה תוך שלשים יום אי דיינינן לי' כתוך זמנו: ונראה דה"ה בהגיע זמנו ונתן לה חפץ בפירעון חוב ואמר הילך חפץ זה בפירעון חובך והתקדשי לי בו דכ"ש שאינה יכולה לומר על חובי שקלתי' דהא אינו מחויב ליתן לה חפץ על חוב ולדינא צ"ע בכ"ז כי יש סברות לכאן ולכאן:

כ נתן לה פקדון כו' ונטלתו אע"פ ששתקה כן הוא לשון הרמב"ם בפ"ה ולכאורה אין הלשון מדוקדק דאיפכא ה"ל למימר ושתקה ונטלתו דאחר שנטלתו אפי' צווחה אח"כ שאינה רוצה להתקדש הא קיי"ל לענין קדושין לא תהני חזרה תוכ"ד כדלקמן סי' ל"ח סל"ד ובסי' מ"ט ס"ב:

ובהך דינא דלעיל סעיף בהחזיר לו חוב אפשר לותר דדוקא בשתקה אח"כ אבל אם חזרה ואמרה על חובי לקחתי תוכ"ד י"ל באמת דמהני חזרה דמסתמא קושטא קאמרה שלא הי' דעתה לקדושין רק להוציא שלה וכ"ש בגזילה שאם נטלתו ואמר' מיד שלהציל את שלה נתכונה די"ל דנאמנת שאין כאן חזר' רק פירוש על מה שנטלה אבל בפקדון אם שתקה בשעת נטילה אפילו תאמר לאחר נטילה לפקדון לקחתי דיינינן לה כחזרה שאין לה אמתלא למה נטלה בתחילה לפקדון אחר שכבר שמעה שחזר ונתן לה בתורת קדושין וכן פירש"י בגמרא בשעת מ"מ אם קודם שקיבלתן א"ל התקדשי לי בו מקודשת דכי קבילתי' אדעתא דהכי קבילתי' ע"כ וכן מה ששנו בברייתא לאחר מ"מ רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ומוקמינן לא רצתה דאישתיקא והיינו ודאי אפי' תכ"ד לנתינה דמ"מ שתיקה דאחר מ"מ הוא די"ל דלא ניחא לה ולא שדתינהו מטעם דסברה דחייבת באחריות דהא בפקדון לעולם יכולה לומר טול את שלך כמו"ש הר"ן וא"כ אין לחלק בין תוכ"ד לאחר כ"ד וכן בברייתא דכנסי סלע נמי יש לפרש בשעת מתן מעות קודם שקיבלתו דאחר קבלה כבר שקלא דידה ומה אהני תוך כדי דיבור אבל בשדיך ושתקה בשעת מתן מעות בהא אפשר לומר דמהני חזרה תכ"ד דיכולה ליתן טעם דביקשה להוציא את שלה ולא נדון בי' דין חזרה וכה"ג מבואר בש"ס דף ח' ע"ב התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לתוך הים כו' וכן הוא לקמן סי' למ"ד ס"ז דאינה מקודשת ולא דיינינן שמא חזרה תוכ"ד כיון דיש לפרש כוונתה מתחילה לכך וכן בקידשה בגזל דידה ושתקה בשעת נטילה וצוחה מיד אין לדון בו חזרה רק שביקשה לקבל חובה:

ובהכי ניחא בש"ס דף נ"ב דמוקמינן הברייתא דקידשה בגזל דידה מקודשת בדשדיך ודרב בלא שדיך וקשה הא מתניתין שעשתן לשליח היינו שדיך ודוחק לומר דמן המקבלת לחוד מייתי ראי' עמש"ל סק"י ולפמ"ש כאן א"ש טפי דרב דייק דבגזל דידה אינה מקודשת בסתמא והשתא ממילא כיון דיכולה לומר דידי שקלי בלא שדיך א"כ אפילו בשדיך מהני עכ"פ תוכ"ד אם אמרה בקשתי להציל שלי דלאו חזרה הוא רק פירוש הנטילה ושתיקתה בשעת (מ"מ) א"כ שפיר י"ל דלהכי נקט ושביעית היתה להורות דאפילו אמרו אנו נתכונו להציל שלנו מאחר ששלהם היתה לא מהני משא"כ שדיך בעלמא כיון דבלא שדיך אמרינן דעתה שאינה מרוצה להתקדש בגזילה ואמרינן דידה שקלא גם בשדיך יכולה לפרש דברי' עכ"פ מיד שקיבלה דדידה שקלא אבל באמר כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר התקדשי וקיבלתו בשתיקה ואמרה מיד דלשם פקדון דיינינן לי' כחזרה דאם לא נתרצתה למה קיבלתו בתחילה מאחר שלא הי' שלה וכן הדעת נוטה וצ"ע ועיין לעיל סק"י כתבתי דהך דחמש נשים שקיבלה א' ע"י כולן אי הוה גזילה לא מקרי שדיך כלל די"ל דלא עשאוה שליח רק לקבל שלהם ועמש"ל סקי"א וצ"ע:

כא וי"א דוקא כו' אבל אם זרק לה קידושין כו' הן דברי רמ"ה בטור ורמ"א קיצר בהעתקת לשון רמ"ה ויש בו נ"מ לדינא לפי מה שביארתי בתשובה דברי רמ"ה ז"ל הטור וכתב רמ"ה דוקא דשקלתינהו ואישתיקא אבל זרק לה קידושין אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתיקא ואזלא לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת הנ"מ היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי לי' אבל סתמא אפילו ס' קדושין לא הוה ע"כ ובב"ח מפרש דמיירי שנערה חיקה כמובא בחמ"ח ולא נהירא דהא אמר ולא שקלתינהו וגם למה אמר אפי' ס' קדושין לא הוה ועוד למה העמיד רמ"ה דבריו כאן דמסתמא הטור העתיקם חן הגמרא דכאן ולא בעיקר דין זריקה דקדושין בגיטין גם הטור לא הביאם לקמן סי' למ"ד.

והדבר ברור שכוונת רמ"ה כך הוא דכלפי מה שאמרו בכאן דהיכא דבתורת קדושין באו לידה י"ל אי לא ניחא לה תשדינהו על זה ביאר רמ"ה דדוקא כשהם בידה י"ל דתשדינהו והוה ספק היכא דלא שייך קבלת אחריות אבל כשזרקם לתוך חיקה ולא שקלתינהו היינו שדיך אשה שרוצה להתקדש ליטול הכסף קדושין בידה שחביב לה והיא לא עשתה שם גילוי דעת שחפצה בקדושין גם לא ניערה ואזלא לעלמא אפילו לא נפלו הקידושין מתוך חיקה שנסתבכו באיזו דבר אין כאן גילוי דעת שחפיצה בקדושין כיון דלא נטלתן בידה וזהו שכתב רמ"ה ולא שקלתינהו היינו דוקא כשהם בידה אמרינן ה ל למשדינהו לגלות דעתה שאינה חפיצה אבל בזריקה שלא נתרצית מעיקרא והלכה לדרכה אם ישארו ישארו ואם יפלו יפלו בכה"ג לאו גילוי דעת הוא כלל ואין לחוש דלא עלה רמיא למשדינהו כיון דלא נטלתן בידה מעולם ולפ"ז בזרק לה לתוך חיקה ונטלתן בידה הוה קדושין כדמשמע לשון רמ"ה אלא די"ל גם בזה לא הוה אלא ספק קדושין דאי אמרינן נשי לאו דינא גמירי י"ל שיראה לילך דכשיפלו הקדושין יתבעם ממנה לכן דייק רמ"ה דבאזלא לעלמא לא הוה אפי' ס' קדושין. ובזו ישבתי דעת רמ"א לקמן סי' מ"ב דכשהם בידה י"ל תשדינהו ואיכא ספיקא ע"ש בתשובתי ודברים ברורים הם ולא ירדו האחרונים לדעת רמ"ה ויצא לנו דבלא גילוי דעת ממנה אינם קידושין וכמו"ש הריב"ש בתשובה סי' ת"ע דזה שפושטת ידה ומקבלת זה גילוי דעת שחפיצה בקדושין והארכתי בתשובה על מעשה שהי':

וצ"ע בהך דינא דלעיל סעיף ב' בקידשה בגזל וחוב דידה דמהני בי' שדיך אם זרק לה הגזילה או החוב לתוך חיקה ונטלתו אי אמרינן דמהני בי' שדיך דבשלמא כאן י"ל דספיקא הוא ה"ל למשדינהו אבל התם דדידה שקלא י"ל דלא מהני שדיך רק באומר התקדשי לי בו ושקלא ע"ד קדושין שהיא קיבלה לשם קדושין משא"כ בזרק לתוך חיקה אין כאן גילוי דעת ממנה כלל שעכשיו רוצית להתקדש בהגזילה ומה שנטלה אח"כ אין ראי' דדידה שקלה וצ"ע: (כ) אבל אם אמרה הן כ' ב"ש סקי"ג אבל אם שדיך לא מהני כאן כ"כ הר"ן וצ"ל אע"ג דשדיך אין ראי' על ריצוי שלה רק בשדיך ולקחה בתורת קדושין בתחילה אלא שהי' חייב לה או שגזל מתנה אבל אם בתחילה לשם פקדון לא מהני שדיך ע"כ. ואין לשונו מכוין כראוי דמשמע דוקא משום דקיבלה לשם פקדון בתחילה והא ליתה דעיקר ראיית הר"ן מהך דציפתא דאסא שנזכר בסעיף שאח"ז והתם בתחילה קיבלה לשם קדושין ואפ"ה לא מהני שתיקה דלאחר מ"מ והכי ה"ל למימר דלא מהני שדיך רק בשתיקה בשעת מ"מ אבל היכא דלא תיקדשא ע"י שתיקה דבשעת מתן מעות על אחר מ"מ לא מהני בי' שדיך וכעובדא דציפתא דאסא:

כג הרי זה ספק מקודשת כתב הב"ש דהיינו משום ק דאי לא ניחא לה תשדינהו אבל משום שמא ש"פ במדי אינה מקודשת כיון דחזר בו ממה שרצה בתחילה לקדש בפחות מש"פ וכתב דלפ"ז אם לא אמר תתקדש בד' זוזי לא מהני מכח לשון קדושין דמעיקרא כיון דקדושין חדשים הם. ודבריו תמוהים איך אפשר לפרש ברא"ש חזרה הא בקדושין לא מהני חזרה אפילו תוך כדי דיבור כדלקמן סימן ל"ח סל"ד וסימן מ"ט וע"כ נראה לפרש דברי הרא"ש דכאן שבציפתא הניח ד' זוזי אמרינן דעתו היה מעיקרא שאם תהיה הציפתא בעצמה ש"פ תתקדש בגוף הציפתא ואם לא תשוה תתקדש בד' זוזי דבה והוה כאילו התנה שאם לא ירצה שתתקדש בציפתא מחמת שאינו ש"ם ולא ניחא ליה בקדושי ספק תתקדש בד' זוזי. מיהו לשון הרא"ש כך הוא שאני הכא שחור בו ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ וגם הוא לא נתרצתה כשאמר לה שאינו ש"פ ע"כ ודבריו צריכים ביאור דהיכא רמיזא ובק"א דחק ג"כ. והנלענ"ד בזה דודאי בכל קדושין אפילו קידשה בככר אם בא ליד אשה ואמרה מיד שאינה רוצה להתקדש רק בחפץ יקר ביותר לא הוה קדושין דלא גרע מהתקדשי במנה ונטלתו וזרקתו לאור דאינה מקודשת ולא דיינינן ליה לחזרה דמסתמא כך הי' דעתה מעיקרא וא"כ דון מינה דהא דבקדשה ב"פ מש"פ הוה ספק שמא שפ' במדי היינו משום דאשה קבלה בסתם מסתמא מרוצה היא והשתא אם עד שלא תספיק האשה להשיב שאינה מרוצה בקדושין אילו אמרו לו אחרים הרי אינה ש"פ בפני האשה לא מוכח שוב דנתרצית האשה בקדושין דאחר ששמעה שאחרים רוצים לומר שאינם קדושין אין כאן הוכחה שמרוצה בקדושין מדלא השיבה ג"כ שאינה רוצה שהרי מיד שאמרו לו אחרים הרי אינו ש"פ חזר מדבריו ורצה שתקדש בד' זוזי נמצא שלפ"ז באם חזר הוא מיד בטרם שתשגיח האשה לראות בחפץ אפילו בש"פ מיד שבא לידה אמר אני חוזר בו מחמת שחפץ פחות ערך הוא א"כ שוב אין כאן גילוי דעת מן האשה שחפצה בקדושין אלו שאילו לא חזר הוא אפשר שהוא ג"כ לא היתה מרוצה בקדושין הללו ועיקר הוכחה מרצון האשה הוא ממה שקיבלה החפץ בסתם ומדלא גליא דעתא שאין רצונה להתקדש בחפץ זה מסתמא הוא מרוצה אפילו בפחות מש"פ מטעם שמא ש"פ במדי והשתא בחזר הוא ואמר תיד שאין זו החפץ חשוב בעינו לקדש תו לא רמיא עלה לגלוי' מאחר שהוא בעצמו חוזר מיד והשהא נראה דבקדשה בחפץ וחזר בו מיד שבא לידה בטרם שהשגיחה לראות מה היא ואמר אינו חפץ לקדש בחפץ זה הפחות אף דמצידו לא מהני חזרה בקדושין מ"מ בטלי הקדושין מחמת שאין לנו גלוי דעת מן האשה שמרוצה על חפץ זה הפחות ויש לנו לומר שאילו לא השיבוהו אחרים האשה בעצמה ג"כ לא היתה מרוצה כשהשגיחה בחפץ ואפילו אמרה שמרובה הוו דברים שבלב וקדושין בלא עדים וזה כוונת הרא"ש מאחר שחזר בו הוא וגם היא לא נתרצית היינו שבעינן רצון בפירוש ובלא אמר רק קיבלה בסתם דיינינן הקבלה כרצון בפירוש אבל בחזר בו הוא עצמו תה לה לומר שאינה רוצה בכלי זה אחר שהוא עצמו חזר בו נמצא שאין שום גלוי דעת מן האשה על קדושין הללו דמה שפשטה ידה לקבל הציפתא י"ל דכיון שאינה ש"פ כמו שאמרו לו י"ל שגם היא לא היתה מרוצת ואי משום שאמר שוב תקדש בד' זוזי אינו מוכח ג"כ דכיון דבטלי קדושין שמצד הציפתא ה"ל שתיקה לאחר מתן מעות. ואין רחוק להגי' ברא"ש הוי"ו של וגם וצ"ל גם היא לא נתרצתה ר"ל כיון שחזר הוא אין כאן רצון ממנה וכאמור. ואין להקשות לפ"ז איך מצינו קדושין ע"י שתיקה בשעת מתן מעות נימא שתא לא הוטב בעיניו החפץ ולמישדינהו נשי לאו דינא גמירי דהא לית' דוקא בקיבלה בסתמא עלה רמי' לגלוי' שאינה רוצה בקדושין אילו מיד כשבאו לידה.

אבל בשתיקה דלאחר מ"מ לא רמי' עלה כלל לגלוי' וכמו שפרש"י דלא איכפת לה כלל בדבריו כן נלפענ"ד ברור בכוונת הרא"ש ועמוק הוא:

ולפ"ז אפשר כדברי הב"ש שצ"ל לשון תקדש בד' זוזי ולא כש"ג שהביא רמ"א מיהו נראה דצדקו דברי הש"ג גם להרא"ש דמה שאמר הא אית בה ד' זוזי י"ל דלא גרע מעסוקין באותו ענין ונתן לה בשתיקה דא"צ לפרש אלא שדנין אם יש גלוי דעתא מצד האשה שמרוצה והשתא אי אמרינן אי לא ניחא לה תשדינהו ודנין שהיא מרוצה כ"ש ממילא לא גרע מעסוקין בענין והוו קדושין ואי לא אמרו לו מיד רק אחר זמן הא אין בו ש"פ ואמר הא אית ביה ד' זוזי ממילא כשקיבלה בסתם מקודשת מדשמואל שמא ש"פ במדי וכאמור:

אלא דאיכא למידק לדברי הרשב"א שמביא רמ"א לעיל סי' כ"ז סוף ס"ג דהיכא דלא הוו קדושין צריך לחזור וליטול הכסף ממנה וברשב"א מבואר הטעם דאמרינן בסתמא תתנה א"כ היכא אמרינן אי לא ניחא לה תשדינהו הא כיון שבתחלה קידש בציפתא והד' זוזי שמונחים בציפתא נתנם לה בסתמא א"כ י"ל למתנה וכבר זכתה בהם האשה מטעם מתנה דלא גרע ידה מחצרה שקונה שלא מדעתה ואיך יוכל לקדשה בר' זוזי דבה הא כבר זכתה בהם מטעם מתנה וי"ל דהא דאמרינן מתנה יהיב היינו בסתם אבל בקידשה מעיקרא בציפתא ניהי דהד' זוזי יהיב לה במתנה י"ל כדמפליג בש"ס דמתנה לנו נראה לא יהבי אינשי א"כ אי בטלי הקדושין לא יהיב לה מתנה ומצי לקדש בהו. עוד אפשר לומר כיון דלא אסקה דעתה דאית בה ד' זוזי לא זכתה לה ידה. וכאן נמי מקרי דבר שאינו רגיל למצא מיהו בדעת אחרת מקנה צ"ע: ויצא לנו מפירושינו ברא"ש שאם קדשה בחפץ ונפל החפץ מידה בטרם השגיחה בו ולא הגביהתה והלכה לה דאין כאן גלוי דעת שלה כלל דיכולה לומר מחמת שלא הוטב בעיני' הנחתו ומסייע למ"ש בתשובתי מיהו למעשה קשה להכריע בזה לחומר הנושא אבל נ"מ בצדדין אחרים ג"כ כמו שלרוב הוא ע"פ הטעאה וכדומה לפי ראות עיני המורה בינה ואת:

והר"ן כתב אפשר דציפתא דבר שאינו מתקיים אי נמי לציפתא ליכא למיחש שהרי מתחלה היה דעתה לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה קאמר אלא דהם לא הבינו וקאמר איהו דמעיקרא נמי כך כוונתו וצ"ע איך נאמן כדבריו לפוטרה בלא גט ואפשר משום דבידו לגרשה או י"ל דסתמא דמלתא בה ובמה שבתוכה קאמר ועי' בסי' כ"ט ס"ט בהתקדשי בכוס דיש חלוקים בזה ויש לחלק דשם דרך ליתן הכוס עם המשקה כי לא סגי בלא"ה אבל הכא בציפתא בסתמא קידש נמי במה שבתוכה מדלא שקיל הזוזי גם אפשר דלא קאמר רק התקדשי בזה סתמא ולא אמר בציפתא ולדינא צריך ישוב בכל דברים אלו: עכ"פ העיקר כדברי רמ"א בשם ש"ג דאפילו לא אמר התקדשי בד' זוזי רק הא אית ביה ד' זוזי מקודשת כמ"ש לעיל וכ"כ בק"א ומה שהקשה הט"ז שהרי בגמרא הוזכר התקדשי תמיהא לי דבגמרא ג"כ לא נזכר שדיבר עם האשה כלל רק תקדוש בארבעה זוזי והשיב כן לאומרים לו הא לית בה ש"פ וכן נזכר ברמב"ם פ"ה דין ד"ו תתקדש הרי שלא דיבר עם האשה כלל לנוכח וכאן דלרא"ש הגירסא תקדוש לי וגם זה אינו נוכח לנקיבה רק לאומרים השיב תקדוש לי ובודאי משמע דקאי על האומרים ושיהיה קדושין ע"י ד' זוזי והאשה שמעה ולא זרקתן אמרינן דכיון דשמעה שרוצה בקדושין דמעיקרא ע"י הד' זוזי משמע ודאי דמקדשא אי אמרינן דודאי ניחא לה והיינו ע"כ מטעם עסוקין באותו ענין ודנין התפיסה כאלו נתן לה בשתיקה ועסוקין באותו ענין או דמקדשא מעיקרא אי איכא גלוי דעת דניחא לה מדלא שדיתנהו ואפשר לה להתקדש מעיקרא בד' זוזי אף על פי שלא ידעה מעיקרא מהם אי ניחא לה שפיר מיקדשא:

נד הרי זה ספק מקודשת הרמב"ם בפ"ה דין כ"ה פסק דאין חשש קדושין בשתיקה לאחר מתן מעות רק תהא מקודשת מפני האגודה שמא ש"פ במקום אחר והח"מ כתב די"ח כאן שלא היה דעת המקדש לקדשה באגודה אלא בד' זוזים וכתב ודברי רבינו נ"ל עיקר להחמיר: וצ"ע אמאי לא הביא המחבר דעת הרמב"ם ונ"מ אם באמת שדיתנהו אח"כ מ"מ יש לחוש שנתקדשה באגודה לחוד והאגודה קיבלה מעפתא ויש לחוש שש"פ במדי גם הר"ן לא ברירה לי' אי לא שייך דשמואל כאן די"ל שהי' דבר שאינו מתקיים ועל הרמ"בם איכא למידק למה אמר בגמרא אתון דשמיע לכו דרב הונא חישו לה הא בלא"ה צריך לחוש לדשמואל מיהו י"ל דנ"מ בקידשה בחפץ גזול או גזל דידה ואמרה אין שקלי ודידי שקלי ואמר תתקדש בזוזי שבתוך החפץ דבקמייתא לא מיקדשא כלל רק הזוז שהיה שלו י"ל דתשדינהו ואי לא חיישינן לדרב הונא לא מיקדשא כלל שהרי. קידשה בגזל אלא דאיכא למידק דהא רב הונא ס"ל דיש לחוש לקדושין מדלא שדתינהו ופריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברא אי שדינא להו ומיתבדי מתחייבנא באחריותיהו ע"כ וא"כ נראה לכאורה באב המקבל קדושין לבתו בכה"ג דלא אמרינן דלא גמור דינא ויש לומר דה"ל למישדינהו א"כ הי' לי' להרמב"ם להביא דין זה ובאמת נראה שהדברים ברורים כמ"ש בתשובה דודאי לא מסתבר שיהי' תולה דין אשת איש החמורה בחיסרון ידיעת הנשים ואם היא מבנתן דמוריין וברורי דתני תלת מאה שמעתא ביומא דסותוא ישתנה הדין וכמו כן וכי אין אדם עשוי לקבל קדושין לבתו וכה"ג פריך בפרק האיש מקדש דף נ"ב ע"ב וכי אדם עשוי לקבל קדושין לבתו בעזרה. לכן נראה דודאי מעיקרא דדינא נאמנות הנשים שלא נתכונו לקדושין דחזרה לא שכיחא וכל שלא עשתה גלוי דעת מוכיח בפשיטות ידה לא רמי' עלה למשדינהו אלא דרב הונא משמע ליה להחמיר מדרבנן כיון שנראה כגלוי דעת ממה שלא השליכה ובעיני הרואים נראה כרצוי וע"ו פריך רב אחאי דאדרבה סתמא דמלתא לא גמרי דיני ואילו יודעין שגמירי לגמרי אין צריכה לזרוק כלל שיודעת שכל שאינה מגלה דעתה אין קדושין ועיקר החשש מפני שאצל הנשים דרך להרחיק הכסף שלא תאסר לעלמא אם אינה רוצה בקדושין ואילו גמירי כולהו דינא לא הוה חששא כלל רק מפני שנראה לעולם שהנשים אין בקיאות בדיני קדושין דרכן להרחיקו בכל מיני הרחקות ואילו גמירי איזו דין יש לחוש שמא יודעות דין הקדושין ואין יודעות דין שיכולין להחזיר הפקדון וכמ"ש הר"ן וכיון דחששא דרבנן היא לא חשו כולה האי שמא יודעות דין זה שאין חייבין באחריותן ואין יודעות שאינה מקודשת בשתיקה דלאחר מ"מ דכולה האי לא גזרינן לכן אפי' באב המקבל קדושין לבתו אמרינן דלא מיקדשא דאדרבה דיש לומר דגמר דינא שא"צ לזרוק:

וממוצא דבר אתה למד דמ"ש הב"ש בפקדון שהתנה שלא קיבלה עליה אחריות י"ל דתשדינהו כמ"ש מהר"ם פדוא"ה דלא נהירא כלל דא"כ למה לא הביא הרמב"ם דברי רב הונא דבזו גם רב אחאי מודה דה"ל למשדינהו אלא ודאי כיון דלא שכיח ברוב נשים לא גרע מאיכא איתתא שידעה הדין דאפ"ה לרב אחאי אינה מקודשת דמסתמא לא נמסרו גופי תורה ואיסור אשת איש לדעת הנשים אלא דבסתמא ליכא חששא אי אתרמי דידעה לא גזרו בה שאין כאן רק משום מראית עין בעלמא זה נ"ל ברור ולמעשה קשה עלי להכריע. (כה) וביקש שתחזירם לו ולא רצתה משמע בחטפה מעות ואמר האמ"ל ושתקה הוו קדושין וצ"ע למה דמ"מ הרי לא חטפה ע"ד קדושין ומסתמא ע"ד גזולה חטפה דהא הריטב"א בדף נ"ב כתב דקמ"ל ממתני' דדוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע אינה מקודשת דלא אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים משמע אף ע"ג דקידשה מיד לא אמרינן שלא נתכוין לגזול רק לקדש וכ"ש שאין לומר שחטפה ע"ד קדושין שלא עלה על דעתה ואין בידה וכיון שנתכוונה לגזול ה"ל נמי שתיקה דלאחר מ"מ וק"ו מפקדון דהא בפקדון לא הוחזקה בגזלנות א"כ מרוחת הפקדון ואפ"ה לא הוו קדושין כ"ש בגזילה שחשבה לגזול בלא קדושין דשתיקה לאו כלום הוא:

כז ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון כ"כ הרא"ש לתרץ הברייתא דהתקדשי לי בפקדון דלמה בנשתייר מקודשת שמא לא היה דעתה להתקדש רק בכל הפקדון והב"ש הביא בשם ב"ח ופרישה דבפקדון שקיבלה עלה אחריות אפילו ידעה מקודשת אם נשתייר ש"פ דהוה מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה והט"ז חולק דמלוה ופרוטה ידעה שהוא מלוה. ולכאורה נראה ראיה לדבריהם דבש"ס דף מ"ח ע"ב מבואר דאפילו אמר התקדשי לי בדינר כסף ונמצא זהב אינה מקודשת ועי' בב"ש סימן ל"ח סכ"ד וא"כ כ"ש בעלה בדעתה להתקדש בפקדון שאינה מקודשת במה שמתחייבת דמיו דהא ע"כ לשיטת הרא"ש לא אמרינן שדעתה על מה שנשאר מן הפקדון א"כ ממילא כשהיא סבורה שהוא החפץ ונמצא שפטורה ממעות שאינה מקודשת ואפילו היה הפקדון מעות עכ"פ יש בו הטעאה שסבורה ליקח מעות ואין נוטלת כלום:

אלא דקשה לי איך מוקי הרא"ש באינה יודעת סכום הפקדון דתקשי לרב יוסף בדף ח' דשיראי צריכי שומא וא"כ בלא ידעה סכום הפקדון איך תתקדש וללישנא דבכל דהו לא פליגי צ"ל דאמר התקדשי לי בכל דהו וא"כ א"צ לאוקמי באינה יודעת סכום הפקדון דלמא אפילו באינם יודעת י"ל מ"מ חשבה ששוה יותר רק דא"ל בפירוש בכל דהו וללישנא דש"כ בעינן דקייץ א"כ ע"כ לומר שנישום הפקדון תחילה א"כ יודעת סכום הפקדון ולדברי הב"ח ופרישה ניחא די"ל דלר"י מיירי שפיר שנישום הפקדון וקיבלה אחריות דכן איירי למסקנא כפרש"י והרא"ש קמ"ל דגם בלא קיבלה אחריות אם לא ידעה סכום הפקדון מקודשת ומוכח לה מקושי' דרבא דאמר אי דלא קביל עלה אחריות משמע דמצי איירי בלא קיבל ומכאן הוכיח הרא"ש דבלא ידעה סכום הפקדון מקודשת ובחנם כתב הב"ש דהרא"ש חולק עם רש"י דהרא"ש לא כתב רק הדין העולה מס"ד דש"ס דמשמע דמצי איירי בלא קיבלה אחריות אבל אם נימא דגם קבלת אחריות לא מהני רק בלא ידעה סכום הפקדון תקשי לרב יוסף דס"ל דבעינן ש"כ דקייץ ואפשר דהפקדון הי' כסף עצמו ולא ידעה סכום הפקדון אם הוא כסף או עופרת שאינו שוה אלא פרוטה לכן מיקדשא שפיר וצ"ע. גם קשה לי על הרא"ש דניהי דלא ידעה סכום הפקדון ונתרצית להתקדש בו הן רב הן מעט ניהי דנחתה לספיקא הן שיהי' מעט או הרבה כפי מה שהוא אבל על חיסרון י"ל שלא נתרצית ודרך מו"מ לקנות דבר שהוא ספק אף ביותר משוי' לפי האמת לפי שאפשר שיהי' בו ריוח או הפסד אבל על חיסרון י"ל שלא נתרצית כלל וכ"ש דקשה על הריטב"א שכ' דבסתמא נתרצית במה שהוא מן הפקדון דמהיכי תיתי לומר כן דהא מבואר פ"ק דף י"א למ"ד אשה מקפדת ואינה רוצה להתקדש בפחות מדינר וקאמר פשטה ידה לא קאמינא כי קאמינא בקידשה בלילה אלמא דלא אמרינן מדקיבלה ולא השגיחה לראות בכמה מקדש אותה סבר' וקיבלה א"כ כ"ש כשיודעת סכום הפקדון וסבורה שהוא הרבה דלמה נימא דאסקא אדעתה שנאבד ממנו מדלא פירשה והריטב"א כ' דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מהפקדון בידה הן רב או מעט ולא ידעתי איזו משמעות שיש בזה שהרי ידעה שיש פקדון בידה ששוה כך וכך. ונראה שגם הריטב"א מפרש שאינה יודעת סכום הפקדון והיינו שהופקד אצלה דבר ואמר הנח במקום פלוני ולא ראתה מה היא באופן שיש לחשוב על הטעאה באומדן הדעת דאפשר שמעיקרא נמי לא הי' בו אלא ש"פ לכן בנשתייר מקודשת שהרי נתרצית אפילו שלא יהי' כל הפקדון יותר ממה שנשתייר ומ"מ אם אמר בכל מה שהפקדתי אינה מקודשת שהרי לא נתקיים התנאי כמו בהתקדשי לי במנה זו ונמצא בו דינר נחושת אע"ג דאפשר שהיתה מתרצית בפחות דינר ת"מ לא נתקיימו דבריו וא"כ אין כאן מחלוקת בין הרא"ש והריטב"א ובקיבלה בעצמה הפקדון דיש לחוש שהרגישה מה שבתוכו שהוא יותר מפרוטה י"ל לכ"ע לא מיקדשא דמסתמא לא אסקא אדעתה שיחסר ממנו:

ובאמת לא ידעתי בעניותי שום הכרח מלשון הברייתא דהא ע"כ הברייתא כפשטה אינו דהא שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא וצ"ל שאמרה הן כמו"ש הריטב"א א"כ י"ל שאמר' הן אחר שמצאתו שנגנב ונאבד וסבר' וקיבלה במה שנשתייר ממנו ונתרצית בפירוש להתקדש במה שנשתייר וקמ"ל דאם לא נשתייר ש"פ אינה מקודשת ואע"פ שחייבת באחריות ואפילו בלא קיבלה עלה אחריות אין קשי' פשיטא די"ל לפי הס"ד קמ"ל אע"ג דעכ"פ הי' לו שבועה עלי' שלא פשעה ולא שלחה יד בו מ"מ אינה מקודשת ולמסקנא דאיירי בקיבלה אחריות שפיר קמ"ל דהוה תלוה ואינה מקודשת והא דאיתא בירושלמי באמר בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת י"ל דמ"מ מאחר שהוא הזכיר בכל הפקדון אפשר דהוה קפידא גבי' שאינו רוצה לקדשה בדבר מועט מאחר שהקדושין עכ"פ ישארו בידה ויהי' נכסי מלוג י עכ"ם לכן צ"ע בכל זה. ויש לדקדק למה בלא נשתייר מן הפקדון אינה מקודשת הא בריש המפקיד איתא בשילם ולא רצה לישבע מקנה לי' כפילא ומפרש דנעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלמיני פרתי קנוי' לך מעכשיו וכן הדין בנאבד וא"כ כי קידשה בפקדון הוה כאילו שילמה את הפקדון וא"כ נקנה לה הפקדון בכ"מ שהוא וא"כ זכתה ע"י הקדושין בפקדון כל היכא דאיתא ואם למחר ימצא ה"ה שלה וא"כ הי' לנו לחוש לקדושין אפי' לא נשתייר ממנו ש"פ דמ"מ שוה לה פרוטה זה הספק שמא ימצא אח"כ ויהי' שלה ואפילו בפקדון שלא קיבלה עליה אחריות מ"מ מקנה לה כששלמה א"כ יש לנו לחוש לקדושין אם נתרצית להתקדש וצ"ע: ובחידושי הרשב"א כ' ג"נ שאמר סתם בפקדון שיש לי בידך ואף היא שלא הקפידה לומר והוא שלא נגנב או נאבד מסתמא מינח נייחא לה בכל מה שהוא אם תעט אם הרבה וכו' והרב בעל הלכות כ' וכי נשתייר ש"פ קדושין תופסין בה מעכשיו ובפקדון בעי למלוי' ניהלה וכר' אלעזר ע"כ ודר' אלעזר היא בפ"ק ד"ח התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים דהוה כאמר על מנת וא"כ אם לא נתן השאר אינה מקודשת כמ"ש הב"ש סי' כ"ט ס"ק י"ב ונראה שהר"ב בעל ההלכות ס"ל דניהי דנתרצית להתקדש בין ברב או במעט מ"מ לא נתרצית רק בכל הפקדון ואין לה קפידא אם נחסר מן הפקדון כיון שצריך למלאות לה משלו מיהו נראה דהר"ב בעל הלכות לא קאמר רק כשאין חייבת באחריו' אבל אם חייבת באחריות אין צריך למלאות לה כלל עכ"פ בעל הלכות צ"ל שסובר שידעה סכום הפקדון דאל"כ לא שייך שישלים לה שהרי לא ידעה במאי מיקדשא וס"ל דאין לה קפידא בזה אם נאבד הפקדון כיון דנשאר ש"פ ישלים לה משלו וא"כ ממילא בחייבת באחריות שמקודשת דאין צריך להשלים משלו דהפוכי מטרתי ל"ל ומזה ראי' לדברי הב"ח והפרישה דהא אפילו ידעה סכום הפקדון ס"ל דנתרצית שיתחייב להשלי' לה וכ"ש שמרובה במה שפטור' מיד:

אלא דקשי' לי' על דברי בעל ההלכות איך נקט אם נשתייר ש"פ מקודשת משמע ודאי דכ"ש אם לא חסר רק דבר מועט דמקודשת ואי מדמינן לה לדר"א דצריך להשלים הנחסר א"כ הא קאמר בנמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת משום דכסיפא לה מלתא למתבעי' וא"כ אם נמצא חסר דבר מועט ה"ל למימר דאינה מקודשת דכסיפא לה מלתא למתבעי' מיהו למ"ש י"ל דודאי לפי האמת מיירי בפקדון שקיבלה עליה אחריות וא"כ א"צ להשלים לה כלום רק בהלכות רוצה ליישב הס"ד דקאמר אי דלא קביל עלה אחריות משמע דמצי איירי נמי בלא קיבל אחריות וקשי' ליה קושית הרא"ש הא נתרצית בכל הפקדון וע"ז תירץ דצריך להשלים לה ובס"ד אין קושיא כ"כ על דיוק אם נשתייר כיון דלמסקנא לא קאי הכי:

ועכ"פ יצא לנו דאפילו ידעה סכום הפקדון י"ל דמ"מ מקודשת כיון דצריך להשלים לה ואם משלים לה לבעל ההלכות מקודשת ובודאי יש לחוש לדבריו וכ"ש בפקדון שקיבלה עליה אחריות אפילו ידעה אין כאן טעות וכדברי הב"ח והפרישה ונראה דמוכח כן מן הש"ס לפרש"י ותוס' דמפרשין מלוה ברשות בעלים נמזרה היינו כל זמן שלא הוציאה מן המלוה אבל בהוציאה קנתה לגמרי א"כ הך דאמר ר"מ מלוה הרי הוא כפקדון היינו בנגנב או נאבד כמ"ש התוס' א"כ חזינן במלוה שיודעה הסכום ונגנב או נאבד נמי מקודשת וע"כ כדברי הב"ח ופרישה דהוה מלוה ופרוטה:

שוב ראיתי בק"א שכתב חלק במטלטלין י"ל שחפיצה דוקא במטלטלין ואינה מרוצ' במה שפטור' מתשלומי האחריות. ואינו נלע"ד דא"כ גם למסקנא פקדון איירי שידעה סכום הפקדון וא"כ איך קאמר ר"מ מלוה הרי הוא כפקדון הא מלוה עדיפא מפקדון דבמלוה אף ע"ג דידעה מ"ת מקודשת כיון שחייבת באחריות ותו קשי' מאי פריך רבא אי בפקדון דקביל עלה אחריות היינו מלוה ומאי קושיא דניהי דמיירי שלא ידעה סכום הפקדון י"ל שידעה עכ"פ שהוא חפץ וי"ל בחפץ ניחא לה דוקא ולא במה שתפטור מתשלומין לכן בעינן נשתייר אבל במלוה שהוא מעות לא בעינן נשתייר כלל אלא ודאי אין חילוק בכך:

כח אפילו עדיין המעות בידה דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה והוה כאלו כבר הוציאה אבל הרמב"ם כתב בפ"ה דין י"ג ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת וכל הסוגיא לא משמע כן ועיין בחדושי מהרי"ט בש. ולפענ"ד לא עלה בדעת הרמב"ם כלל דאי הוא בעין תהי' מקודשת דהא בסוגיא משמע בהדיא גבי הא דפליגי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה דאפילו שהיא בעין אינה מקודשת וחלילה לתלות בוקי סריקי באשלי רברבי אלא כוונת הרמב"ם לאסבורי בדדמי דאע"פ שנהנית הרבה במלוה שהוציאה לצרכה אין זו הנאה שמחמת קדושין שכבר היה לה הנאה זו משבאו המעות לרשותה והוציאתן להנאתה וממילא נשמע אף שעדיין הם בעינה אין כאן הנאה שיכולה להוציאן לצרכה שכבר ישנה הנאה זו בידה בלא קדושין משעה שבאו לרשותה בתורת הלואה ואילו הוציאה אין כאן הנאה של הקדושין והרי גם הרשב"א בחדושיו דף י"ט הביא לשון הרמב"ם ולא קיהה בו כלל אלא ברור כמ"ש. ולכאורה נראה אם הלוה לה מעות ע"מ שתכתוב לו שטר או שקנו מידה ואח"כ מיחתה ואינו רוצה לכתוב לו שטר שיכול לומר החזיר לו מעותי א"כ כשהמעות בעין אין לה רשות להוציאם כיון שאינה רוצה לכתוב שטר דאדעתא דהכי לא נתן המעות א"כ עדיין היא ברשות בעלים א"כ י"ל כמו למ"ד מלוה ברשות בעלי' לחזרה מקודשת במה שמניח לה המעות וכאן נמי ברשות בעלים הוא א"כ יכול לחזור בו הבעל. וא"כ יוכל לקדשה במעות הללו או אפשר כיון דמ"מ אם רוצה ליתן לו שט"ח אין בידו לחזור א"כ לא יהיב לה רק פוטרה מנתינת השט"ח ואינה מקודשת וצ"ע:

כט ואפילו החזיר לה ויש בו ש"פ נרשם בש"ע טור בשם הרמב"ם ובאמת ברמב"ם אינו מבואר בפירוש רק המ"מ מדייק כן ממ"ש בהחזיר המשכון ולא כתב כן בחזרת שטר. ולפענ"ד אין זה מוכרח דהא לפי דברי המ"מ מוכח אפילו הזכיר לה השטר לא אמרינן שמין את הנייר שהרי דיוקו היא דלא הזכיר חזרת השטר בחזרת משכון וא"כ אם סמך הטור על דיוק זה איך כתב בהזכיר השטר שהיא מקודשת שהרי מאותו הוכחה מוכח מהרמב"ם שאפילו הזכיר השטר אינה מקודשת וכ"כ הב"ש. לכן לענ"ד פשיט שט"ס בטור מ"ש הרמב"ם וצ"ל הרמ"ה מיהו מלשון הרמב"ם שכתב המקדש במלו' אפילו הית' בשטר א"מ כיצד הי' לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר כו' אינה מקודשת מפני שמלוה כו' ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו ובמשכון כתב שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנאה לידה א"כ משמע איפכא בהחזיר לה השטר והשטר ש"פ הרי יש לה דבר קיים בהחזיר לה השטר שנהנית בו מעתה וא"כ אין דברי המ"מ מוכרחים. אלא דתמי' לי על הב"ש שכתב שלכך לא ס"ל להרמב"ם שמין את הנייר אפי' הזכיר השטר אע"ג דלס"ד אמרינן שתין את הנייר למסקנא לא קיימא הכי דהא גם בכתבו שלא לשמה שמבואר בש"ס דע"ז ס"ל לחכמים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ ובפ"ג מאישות דין ד' כתב בכתבו שלא לשמה אינה מקודשת ולא הזכיר גם שם דשמין את הנייר והנלענ"ד דעת הרמב"ם דקשי' לי' קושית הרשב"א למאי דס"ד דפליגי בשט"ח דאחרים וקאמר קשי' דר' מאיר אדר' מאיר דרבנן אדרבנן נמי קשי' דכיון דס"ל לעיל דלא סמכה דעתה שיכול למחול א"כ הרי צריכה להחזיר ללוה ומאי מהני הא דשמין את הנייר ודייק הרשב"א מזה דלא הי' צריך להחזיר השטר מ"מ קשה אמאי לא אתרי גם לעיל שמין את הנייר ותו קשיא למה אמר הש"ס דרבנן מספקא להו אי כר' מאיר אי כר"א דצריך לדחוק בלשון אינה מקודשת היינו בודאי טפי ה"ל להש"ס לומר דרבנן כר' מאיר ס"ל לגמרי רק דפליגי רבנן אי דעתה אנייר והרשב"א בחדושיו דייק מזה דלכ"עדעתה אנייר וזהו דוחק דמנ"ל להש"ס שזה סברא פשוטה דהא אפי' במלוה ופרוטה מצינו פלוגתא בש"ס אי דעתה אפרוטה א"כ י"ל כאן אין דעתה אנייר כלל לר' מאיר לכן נראה עפמ"ש התו' קדושין דף ז' ע"ב דבור המתחיל ורב יוסף דסבר ליה שיראי צריכי שומא איך קאמר שמין את הנייר ותירצו דלמאן דאמר שוה כסף בעינן קיץ ה"ק אם רוצה לקדשה שמין את הנייר כלומר אם שמוהו תחילה וא"כ ודאי בא"ל בפירוש בכל דהו פשיטא שדעתה אנייר א"כ י"ל אדרבה הש"ס ס"ל בפשיטות דבסתמא אין דעתה אנייר אלא התם דנחתא לשומא ידעה ונתרצית להתקדש בנייר אבל בסתמא אין דעתה אנייר כלל וי"ל דפשיטא לי' להש"ס דאין דעתה אנייר רק שמין כשבא לקדשה בתחילה א"כ הוכרח הש"ס לומר דמספקא להו דל"ל דדעתה אנייר דודאי אין דעתה אנייר כלל ואפי' למאי דקי"ל שיראי א"צ שומא מ"מ הכא בנייר ע"כ בשמאוהו תחילה וכמ"ש התו' לרב יוסף לכן לא הביא הרמב"ם הך דשמין הנייר דלעולם אין דעתה אנייר רק בשמוהו תחילה והאשה ידעה מזה או דא"ל בכל דהו והא מילתא דפשיטא הוא ולא צריך להביא כלל כן נלפע"ד בדעת הרמב"ם ולהכי ניחא דרבנן לעיל לא קאמרי שמין את הנייר דמלתא דפשיטא הוא בשמוהו תחילה שדעתה אנייר ובעיקר דברי הרשב"א עמדתי עליהם בארוכה במקום אחר ויצא לנו לדעת הרמב"ם דס"ל שאין דעתא על הנייר כלל בסתמא:

כט ויש מחמירין בזה כתב החמ"ח דעת המחמירין אפי' לא הזכיר השט"ח רק קאמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר ע"ש משמע בלא החזיר לכ"ע אינה מקודשת גם בטור הזכיר ונתנו לה ויש לדקדק דודאי לפי שיטת הרמ"ה שכתבתי לעיל שכן צ"ל בטור ואפי' לגירסא שכתב הרמב"ם אינהו ס"ל גם במשכון בעינן החזיר לכן בלא החזיר לא הוו קדושין אבל הטור שכתב לקמן שיטת הרא"ש דבמשכון אפי' לא החזיר קדושיו קדושין א"כ קשה אפי' לא החזיר לה השטר כיון שקידשה במלוה ממילא מחוייב להחזיר לה השטר דהשטר שלה היא אם מחל לה המלוה וא"כ אפי' לא החזיר לה השטר תהי' מקודשת. ואפשר לומר דס"ל להטור דאף דכשמקדשה במלוה צריך להחזיר לה השטר מ"מ כיון שהשטר דבר מועט הוא הוה כאילו קידשה במנה ונמצא מנה חסר דינר לקמן סימן כ"ט דאינה מקודשת משום דכסיפא לה מילתא למתבעי'. מיהו קשה לפ"ז ל"ל לאוקמא בש"ס הך דמקדש במלוה ונמצא מנה חסר דינר דעיקר חסר מן הספר טפי ה"ל לאוקמה בקידש במלוה שיש עלי' שטר ובאשה כסיפא לה מילתא לכן אע"פ שהשטר ש"פ אינה מקודשת. מיהו י"ל כיון שלא נזכר השטר לא הוה דעתה אנייר לכ"ע ומכאן הוכיח הטור דבעי הזכרת השטר משא"כ לאוקומתא דמוקי בהתקדשי במנה ונמצא מנה חסר דינר משמע טפי לישנא דמקדש במלוה. ומה שהקשה הב"ש מנ"ל להר"ן ומ"מ בלא הזכיר השטר שדעתה אנייר דבש"ס איירי בהזכיר השטר. לאו קושי' הוא דלשיטתי' אזלי דס"ל במקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת דוקא בהחזיר לה המשכון אבל בלא החזיר לא אלמא אע"ג דקידשה בסתמא במלוה שיש עליה משכון משמע אפי' לא הזכיר המשכון רק שהחזיר לה כדלקמן סימן א' והוא לשון הש"ס במלוה שיש עלי' משכון א"כ כיון דבלא החזיר אינה מקודשת ואהני החזרה שתתקדש אע"ג דבמחל המלוה צריך להחזיר המשכון ממילא ע"כ לומר בלא החזיר דעתה אמלוה עצמו א"כ אהני החזירה למימר שע"י החזרה דעתה אמשכון ממילא ה"ה בשטר כיון שרואה שמחזיר לה השטר שפיר מסברא דעתה עלי' אף שלא הזכירו ועיין בסמוך:

ל אף התקדשי לי בשט"ח ונתנה לה שמין הנייר כבר כתבתי שאין נראה כן דעת הרמב"ם וגם קשה על המחבר דלקמן סי"א הביא אפילו לא החזיר המשכון מקודשת ל"ל נתנו לה וכבר כתבתי לעיל בזה על הטור ועמ"ש לעיל ליישב דעת הרמב"ם שוב דקדקתי בסוגיא. ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם וצם רש"י ותוס' כתבו להדיא לר"ת אין דעתה אנייר אפילו יש בנייר ש"פ אינה מקודשת ובהך דפ"ג בכתב השטר שלא לשמה אינה מקודשת לרמב"ם וס"ל דעתה אנייר אפילו אין בנייר ש"פ מקודשת מספק שמא ש"פ במדי וכמו שהרגיש הלח"מ בזה. ונראה לענ"ד לדעת הרמב"ם גם בישוב הסוגיא בדף מ"ח ולשון התוס' דמעיקרא כדמוקי דפליגי בשט"ח דבזה לא מסיים בה הש"ס הך דרבנן מספקא להו ובשינוי' דר' נחמן בר יצחק דפליגי בשטר שאין עליו עדי' מסיק דחכמים מספקא להו הילכך שמין את הנייר וכבר עמד בזה הרב בעל פ"י רק שדבריו דחוקי' גם בעל המקנה דחק דתלי' באדם יודע שאין שטר בלא ע"ח וגמר ונתן לשם פקדון ומדמי לה למקדש אחותו ובאמת לא דמי כי עוכלא לדנא דשם אין לומר דגמר לשם קדושין אבל הכא דאפשר שנתן לשם קדושין מה"ת לומר לשם פקדון. גם קשה לי על פירוש מהרש"א שמיישב מנ"ל להתוס' בד"ה שכתבו א"כ מאי הא דקתני מספקא להו ומהרש"ל הביא דקאמר ומהרש"א מיישב הגירסא דכיון דלא גרס בברייתא אם לאו אינה מקודשת מהא תוכח דמספקא להו אי כר"מ אי כר"א ולדבריו נדחה ראיית הרשב"א שדייק דע"כ לר"מ נמי דעתה אנייר מדלא קאמר דס"ל כר"מ רק דפליגי בדעתה אנייר ובאמת רש"י ותוס' כתבו להדיא דלר"מ אין דעתה אנייר ודיוק הרשב"א ל"ק דמוכח כן מן הלשון שלא סיים ואם לאו אינה מקודשת ע"כ מוכח דמספק' להו אי כר"מ אי כר' אלעזר וכדברי מהרש"א:

אלא דקשה לי אכתי מנ"ל דרבנן מספקא להו שמא כר"א דלמא ודאי כר"מ ס"ל והא דלא סיימי ואם לאו אינה מקודשת י"ל משים דאכתי אפילו אין הנייר ש"פ איכא ספיקא שמא ש"פ במדי ודוחק לומר דהסוגיא דלא כשמואל דכל הפוסקים פסקו כשמואל ואיך נימא הסוגיא דלא כוותיה. לכן נראה לענ"ד ליישב הכל דודאי י"ל בקידשה בשטר י"ל אין דעתה להתקדש כי אם בשטר אבל בנייר אפילו הוא ש"פ כיון שדבר מועט הוא י"ל כדאמרינן בפ"ק דף י"א דאשה מקפדת על עצמה וניהי דבקידשה בכסף סגי בפרוטה היינו משום שנתרצית בקדושי כסף אבל אם נתרצית לקדושי שטר י"ל שאין דעתה להתקדש בדבר מועט דקפידא איכא עכ"פ אבל בשטר אפילו בנתיה דר' ינאי ליכא קפידא בה תאחר שהשטר אינו בשביל שוי' דאפילו על איסורי הנאה כשר דלהכי בשטר אפילו ב"ש מודה א"כ אית בה קפידא ולא ניחא לה להתקדש בדבר מועט ולא גרע מכוס של יין ונמצא שמן וכה"ג אלא נראה דוה דוקא היכא דפטורה בלא כלום משא"כ היכא דאי אפשר לה להפטר בלא גט דמקודשת מספק בלא"ה טפי ניחא לה בקדושי ודאי משיהיו קדושי ספק דלא שייך בה קפידא כיון דבלא"ה כבר אגידא ביה בקדושי ספק שטר אין זו גנאי לה ממה שנעשה ע"י הש"פ קדושי ודאי והשתא מדויק היטב לשון הש"ס ורבנן מספקא להו כו' הלכך שמין את הנייר דוקא דתו אין לה גנאי מיהו ע"י הנייר ודאי מקודשת דמ"מ קדושי שטר הם מאחר שכבר נתקדשה מספק עכ"פ. ובהכי ניחא דבס"ד דבשטר דידה איירי לא צריך לאסוקי דרבנן מספקא להו דכיון דס"ל דעתה אנייר י"ל דאפילו אי ס"ל בודאי מקדש במלוה אינה מקודשת מקודשת אי דעתה אנייר אין לה גנאי שהרי אין הנייר שלה כי אם כשכל המלוה שלה והרי נתקיימה מחשבתה שנתקדשת בכל סך המלוה ואין גנאי לה רק כשאין הנאה במין שפיר י"ל דעתה אפרוטה כדי שתתקדש בכל המלוה וא"צ לפרש טעמא דרבנן דמספקא להו במקדש במלוה רק דס"ל ודאי אינה מקודשת רק בשביל הנייר והא דלא סיימי אם לאו אינה מקודשת היינו משום דלעולם ספיקא הוא שתא ש"פ במדי והכל נכון וברור:

ויצא לנו בקידשה בששר שנכתב שלא לשמה באופן שאין ספק קדושי שטר לא מיקדשא אפי' יש בנייר ש"פ וכן משמע ברי"ף ורא"ש בפ"ק דכתבו בפשיטות בכתבו שלא לשמה אינה מקודשת אע"ג דס"ל דס' קדושין הוה משום שמא ש"פ במדי דהיכא דלא הוי קדושי שטר אין דעתה על הנייר וכדפרישית. וניחא בזה דברי רשב"א שמדייק מדלא תקשה דרבנן אדרבנן והראו לי כעת בס' שתמה דמ"מ הא מספקא לחכמים ולעיל אמרו אינה מקודשת ולפ"ז ניחא דלהך סברא לא מספקא להו כלל ובקידשה במלוה בשטר דידה ומסר לה השטר י"ל מילתא דפשיטא שמקודשת כמ"ש לעיל מלשון הרמב"ם דודאי הוה מלוה ופרוטה וגם הרי"ף ורא"ש י"ל דפשיטא להו דלא גרע ממלוה שיש עלי' משכון וא"כ מ"ש הטור לקמן סי' ל"ב ובמחבר דביש בה ש"פ היא מקודשת וכ"כ המחבר לקמן סי' ל"ב והב"ש כתב שמבואר כן בש"ם ולפענ"ד הדבר צריך לפני ולפנים ונוטין הדברים שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם שלשה עמודי הוראה אשר נשען הב"י לא ס"ל הכי ודנין בו להחמיר ועמ"ש לקמן סי' ל"ב ס"ק ד': (לא) בהנאת מחילת מלוה כו' מקודשת יש לדקדק דכאן הביא המחבר דיעה קמייתא משמע דס"ל עיקר כהך דיעה דמפרשים בהנאת מלוה הנאת מחילת מלוה ובמקום אחר סתם כדברי הרמב"ם ועיקר ראיית הרמב"ם מסוגיא דפרק הזהב דף מ"ז דמפרש יש דמים שהן כחליפין דמשם מוכח דמלוה קונה והחולקים ס"ל דשם איירי בהנאת מחילת מלוה וא"כ ודאי הרמב"ם לשיטתיה שדחה פירוש הגאונים בהנאת מחילת מלוה שפיר יצא לו מן הסוגיא דמלוה קונה עיין במ"מ פ"ח מהלכות מכירה ופ"ו וא"כ המחבר דס"ל דמהני הנאת מחילת מלוה א"כ קשה איך פסק כדברי הרמב"ם דלפי סברתו לא מוכח כלל מן הש"ס לחלק:

מיהו נראה שלא על המחבר תלונתי כי אם אף על הרי"ף שהרי כתב הר"ן גבי מימרא דר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר (בדפוס ז"ב דף ר"י) דהרי"ף ס"ל מלוה קונה והנאת מלוה פירוש שהרויח לה זמן וא"כ מצי לפרושי גם הך דהזהב בכה"ג. מיהו י"ל דהרי"ף ס"ל הנאת מחילת מלוה לא מהני רק ארוח לה זימנא ובפרק הזהב לא איירי מזה וס"ל להרי"ף כמ"ש הר"ן א"נ אפשר כל שמחל לה המלוה אפילו אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומ"ה נקט לה בארות לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא עכ"ל א"כ בהך דפרק הזהב אי אפשר לפרש כן דהא תנן החליף דמי שור בפרה מוכח שפיר דמלוה קונה אבל המחבר שתופס כאן דיעה קמייתא (שאצלו היא עיקר כמ"ש בחמ"ח סי' א' בשם רמ"ע מפאנו בסי' קי"א ע"ש) א"כ לא היה לו להביא בקמייתא דיעה דמיקדשא בהנאת מחילת מלוה כיון דתופס שיטת הרמב"ם עיקר כמ"ש לקמן:

לב במה שאני מרויח לך זמן זה ע"פ פרש"י והתוס' כתבו ולא נהירא כיון שהוא נותן לה וה פרוטה בקדושין ולא נתן לה כלום הוה כאלו נתנה לו פרוטה ממש והוה ריבית גמור ע"כ ויש לעיין בלשון זה אם כוונתם דהוה ריבית גמור ואין כאן קדושין כיון שהוא ריבית בטל תנאי ההמתנה ולא יהיב לה מידי או דאין כוונתם רק על לשון הש"ס דלא ה"ל לקרותו הערמת ריבית אבל קדושין הוה שפיר. מיהו נראה דקדושין נמי לא הוה דאל"כ למה איכפל אביי לאשמועינן בהנאת תלוה שהוא הערמת ריבית לאשמועינן אפילו בריבית גמורה הוו קדושין א"ו בכה"ג קדושין נמי לא הוו:

ובזו יש לדחות מה שדייקו המפרשים מפרש"י שפירש ריבית מעלייתא הוא ואמאי קרי ליה הערמת ריבית דמשמע דעל גוף הדין לא קשיא ליה די"ל גם בר"ק מקודשת ודייקו דרש"י ס"ל המקדש בר"ק מקודשת ולפמ"ש לא מוכח מידי דודאי קס"ד לפום לישנא דהש"ס משמע ליה לרש"י לפרש דאין הקושיא רק אלישנא דאביי דקרי ליה הערמת ריבית א"כ משמע שלא חשש להקשות למה יהי' קדושין הא בלא"ה א"צ ליתן לו דינר הריבית אבל לפי האמת דאביי איירי דוקא בהערמת ריבית א"כ מוכח איפכא דאם איתא דס"ל לאביי במקדש בר"ק מקודשת ה"ל לאשמועינן רבותא אפילו באזקפה א"ו בכה"ג אינה מקודשת רק דוקא בהא דלא הוו רק הערמת ריבית ועמ"ש לקמן בזה: מיהו בעיקר קושית התוס' לע"ד לאו קושיא הוא כלל שאין תכלית כוונת הקדושין בשביל הפרוטה שמקבלת וכבר אמרו בר"פ א"נ תרבית בלא נשך לא משכחת לה וכאן בזה שמרויח פרוטת הקדושין לא מיחסרא מידי ואי משום שהיה צריך ליתן לה פרוטה של קדושין מאן לימא לן שלא היתה נותנת לו הפרוטה משלה במתנה כדי שיקדשנה מאחר שרוצית בנשואין ואין תכלית כוונתה בקדושין בשביל פרוטה שנותן לה רק בשביל שחפיצה להנשא לו לכן בגזל דידה ושדיך אמרינן מסתמא נתרצית ליתן לה שלה במתנה כדי שיקדשנה וכבר אמרו יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ואין כאן נשך כלל וקרוב לזה מצאתי בס"פ והדברים ברורים ואין מקום להקשות על פרש"י ועמ"ש בסמוך:

לג משום ריבית היינו הערמת ריבית כן הוא בש"ס ורש"י פי' באזקפה אמאי קרי ליה הערמת ריבית וכתב הב"ש דמשמע דמיקדשא אפילו בריבית קצוצה ותמהו המפרשים הא לא יהיב לה מידי שהרי א"צ ליתן לו דינר החמישי. ולענ"ד לא ידעתי מה קול הרעש הלזה דנ"ל כוונת רש"י באזקפה היינו ד' בהי וקידשה בדינר החמישי א"כ הוה כאלו נתנה לו דינר החמישי א"כ הוה כאלו הלוה ד' בה' ונתן לו דינר הריבית דמנכה אח"כ מן הקרן א"כ גם כאן י"ל כן כיון שקידשה בדינר הריבית נעשה לה נכיון מן הקרן כיון שאינו רשאי ליקח הריבית הרי הרויחה עכ"פ דינר. ואין לומר שיוכל לומר אין כוונתי לקדש רק בריוח ולא בקרן דהא אפילו בקידשה בגזל שפסק רמ"א לעיל בגזל דידה ושדיך שצריך לשלם לה הגזילה ועמ"ש לעיל סקי"ב על דברי רמ"א דבשביל שצריך לשלם לא מקרי קדושי טעות ולק"מ על פרש"י. ולפ"ז לפי האמת לא משכחת לה הך דינא כיון דמקדש במלוה אינה מקודשת לעולם הוה מלוה:

והריטב"א כתב אם נתנה לו הדינר ריבית וקידשה בו מקודשת דהוא שלו לגמרי רק שיש עליו חובה להחזירו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר ונראה דכאן אין יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דהוה שלו לגמרי ויכול ליתן לה מעות אחרים ולא דתי לגזל דיכולה לותר דידה שקלא. ומ"ש דהה"ד בגזל ממנה מעות ומחזיר לה ולא אמר לה שמקדשה בגזל י"ל שהוא מקודשת תמוה דא"כ למה טרח הריטב"א ליתן טעם דריבית שלו היא לגמרי הא בלא"ה משכחת לה שלא אמר שמקדשה בגזל. ויראה דהב"ש מפרש דבריבית אפילו אמר התקדשי בדינר ריבית שלקחתי ממך מקודשת דשלו הוא משא"כ בגזל אם אמר התקדשי לי בגזל יכולה לומר דידה שקלא. מיהו מלשון הריטב"א לא משמע כן וכבר כתב הב"ש לעיל סק"ו דבחטף מעות משמע שיכולה ג"כ לותר דידי שקלי ועי' בק"א של בעל המקנה. גם מ"ש הב"ש דאם נתנה לו חפץ בריבית יכולה לומר דידי שקלי גם זה אינו נראה דכיון שהחפץ שלו לגמרי כמ"ש הריטב"א רק דרמיא עלי' מצות השבה דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי א"כ י"ל שמ"מ הוא שלו לגמרי ואם מחזיר דמיו ג"כ יוצא דמ"ל הוא מ"ל דמיו וניהי דצריך להחזיר החפץ דלא עדיף מפסק לו מעות בריבית ונתן לו בעדו חפץ דצריך להחזיר הגלימא כדאיתא בפרק א"נ דף ס"ה דלא נימא גלימא דמכסי' בי' דריבית הוא מ"מ אכתי שלו הוא והיא נתנה לו מדעתה ומיקדשא שפיר בחפץ והדמים חוב עליו שהרי מחזיר החפץ לבעליו לכן צ"ע בכ"ז:

לד וי"א שאינה מקודשת זה דעת הרמב"ם דלא עדיף מחילת מלוה מלוה עצמה לכן פירש שהלוה לה עתה והר"ן כתב עליו ולא ידעתי למה שאפילו הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקדשה במעות עצמן אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפילו קדמה מלוה לקדושין מה בכך והרי מ"מ מהנה אותה עכשיו דהא שחוק לפני כו' למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף עכ"ל. ואני לא זכיתי להבין השגתו של הר"ן בזה שהרי שפתי הרמב"ם ברור מללו בחכמת לשונו שנתן טעם למה המקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתן ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו ע"כ הרי מפורש טעמו ונימוקו שהוא לפי שאין בא לה הנאה מחדש שכבר היה לה הנאה זו א"כ אע"פ שאם נימא שהיתה מקודשת היתה פטורה לגמרי מלשלם לא נחשב להנאה דאין כאן הנאה רק סילוק המניעה מן ההנאה ושתשאר בהנאה הקדומה משא"כ בנותן לה עכשיו בהלואה שהרי הנאה זו בא לה מחדש שלא היה לה תקדם כלל וע"י הקדושין זכתה בהנאה זו ובודאי קשה מאד להבין טעמן של הגאונים דמה לי שקידשה במלוה סתם או שאמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה שאת"ל שתתקדש במלוה הרי המלוה מופקעת ומחילה ממילא הוא אטו בדיבורא תליא מילתא:

אלא שקשה לשון הש"ס דקאמר בארוח לה זימנא ואמאי לא קאמר בפשיטות שנתן לה מעות ואמר התקדשי לי בשכר מה שלויתי לך מעות אלו ואפשר שצריך להיות עכ"פ ש"פ הרחבת הזמן וצריך שיתנה על זמן שש"פ עכ"פ. מיהו אכתי קשה הא סתם הלואה ל' יום א"כ אפילו בסתם הלואה תהיה מקודשת ולמה נקט הש"ס דארוח לה זימנא. ואפשר דבקדושין יוכל לתבוע מיד כיון דבתורת קדושין בא לידה יכול לתבוע אחר זמן מועט דאפשר שלא היתה חפיצה בהלואה כלל רק להתקדש ואינו דומה למי שנותן הלואה לאחד דמסתמא צריכים לו המעות אמרינן סתם הלואה ל' יום אבל בקדושין אינו מוכיח שחפיצה בהלואה עד שלא יתבענה תוך ל' יום לכן צריך שיאמר בפירוש זמן ידוע ששוה שכר המתנה פרוטה וכן משמע לשון הרמב"ם וש"ע סעיף הקדום משמע דוקא בקבע לה זמן אבל בלא קבע לא:

ומ"מ צ"ע דלפרש"י שמפרש ארוח לה זימנא היינו שכבר הלוה לה א"כ י"ל בתחילת תלוה אפילו בסתם מקודשת דפשיטא דהנאה גמורה היא ולא גרע משחוק לפני. ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א על תוס' שהקשה לפיר"ת דה"ל לאוקמה בתחילת מלוה והקשה מהרש"א אתאי לא קשי' גם לפרש"י לוקמה בתחילת מלוה ותירץ דהוה ר"ק וזה דחוק דרש"י ס"ל בלא קץ לה מידי לאו ריבית הוא אלא נראה דלרש"י מילתא דפשיטא בהלוה לה מעות וקידשה בהם שמקודשת דהנאה גמורה היא ובכל מידי שש"פ מיקדשא רק במלוה שאינה בעין אבל בתחילת הלואה הרי בעינא הוא וליכא רבותא כלל וכן מבואר בראב"ד פ"ה מאישות דזה כ"ש מארוח לה זימנא: וממוצא הדבר אתה למד דמה שביקש הב"ש לדחות דברי הר"ן והמגיד שכתבו דעת הרמב"ם דדוקא בהלוה לה עכשיו מקודשת וכתב הב"ש בס"ק כ"ז דאינו מוכרח די"ל הרמב"ם לא כ"כ רק דלאחר הלואה אינו ריבית כלל דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל ריבית דאורייתא דוקא בעת הלואה לכן לאחר הלואה אפילו הערמת ריבית אין כאן. ולפענ"ד לא דיבר נכונה במשה עבד ה' כי אין ספק מדהפריז הרמב"ם על מדותיו וכתב על פירוש רבותינו שהם דברים שאין ראויין לשומען ומשום הא דפסיקא לי' דלאחר הלואה אפילו הערמת ריבית ליכא אינה מן המדה לדחות דברי רבותיו דכל אגר נטר איכא דררא דריבית והרי הרמב"ם כתב ספ"ה דמלוה שאפילו אם אמר לו דע אם בא איש פלוני ממקו' פ' חשיב לי' ריבית דברים אע"ג דבכה"ג גם בשעת הלואה לאו ר"ק הוא מ"מ אסור לאחר הלואה ואי ס"ל כן לא היה צריך לדחוק בלשון הש"ס דארוח לה זימנא:

ועוד דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמלוה קונה הא י"ל כ"ש הנאת מחילת מלוה די"ל דאיירי שם. א"ו ליתה וכ"ש מ"ש בס"ק כ"ח דהרמב"ם פשיטא ליה דקונה באמר בהנאת מחילת מלוה דלפענ"ד ליתה כלל דוה עיקר טעמו של הרמב"ם שאין כאן הנאה בעינא וכדפרישית ואיך ניחא דהרמב"ם ס"ל לק"ו אם לפי עיקר הטעם שנתן שכבר עברה ההנאה שייך נמי בהנאת תחילת מלוה וכמעט שאינו מובן באמת מ"ל אומר בפירוש בהנאת מחילת מלוה או מקדש במלוה שנפקעת ג"כ ואין לי לב להבין דעת קדושים בזה בדבר המתקבל. ולולי הדוחק שיש קצת בלשון דארוח לה זימנא היה הדעת מכרעת כדברי הרמב"ם לגמרי ועוד למה דחה פירוש רבותיו בשתי ידים הל"ל דלפירוש רבותיו יוכל לקדשה בתחילה בהנאת הרחבת זמן או בהנאת מחילת מלוה אלא פשוט דליתה והאמת עד לעצמו לכל מבין טעמו ונימוקו עמו:

לה ובא אחד ונתן פרוטה למלוה כו' כן פירשו התוס' בהנאת מלוה וקשה מאי קמ"ל בזה אפילו לא הרויח לה ומן ואמרה תן פרוטה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב כדלקמן סי' כ"ט ס"ב ול"ל דכבר נתן לאחד פרוטה בלא דעתה להרחיב לה זמן ואח"כ אמר התקדשי לי בהנאה זו דא"כ כבר יש לה ההנאה בלא קדושין ובמה תתקדש וע"כ איירי שנתן לא' פרוטה שירחיב לה זמן ועי"ז תתקדש לו וא"כ אפילו נתן לו פרוטה בחנם ולא אמרה מעיקרא ואקדש אני לך מ"מ אם אמר הריני נותן לך פרוטה ע"מ שתתקדש לו פלונית בפרוטה זו ונתרצית ה"ל כאלו אמרה תן לפלוני ואקדש לך שהרי ע"ד כן נתן לו הפרוטה והיא גם היא אמרה הן. ועוד דאי לא מיקדשא ע"י פרוטה רק ע"י הרחבת זמן א"כ ל"ל הפרוטה כלל שאפילו פייסו בחנם להרחיב לה הזמן תתקדש כמו בע"מ שאדבר עליך לשלטון וע"כ בכה"ג לא מיקדשא כיון דשנו לשכירות מתחלה וע"ס ה"ל מלוה כדלקמן סי' ל"ח סעיף א"כ אינה מתקדשת רק ע"י פרוטה שהוציא על ידה ליתן לזה כדי שימתין וא"כ ל"ל הנאת מלוה כלל אפילו לא נהנית כיון שהוציא על ידה מקודשת מדין ערב. ודוחק לומר דעיקר רבותא משום הערמת ריבית הוא גם קשה לישנא דש"ס בהנאת מלוה דהא באמת עיקר הקדושוי לא הוו בהנאת מלוה דאפילו אין הנאת מלוה ש"פ כיון שרצונה שיתן פרוטה שימתין לה הרי הוציא על ידה פרוטה ומקודשת מדין ערב דלו יהיה שרצונה שיתן בחנם על ידה ובאמת נראה דאם המלוה הרויח לה הזמן על דעת שתתקדש לפלוני א"כ אפילו לא נתן המקדש כלום מקודשת שהרי הרחבת הזמן ששוה פרוטה הוה כאלו המלוה אמר הילך פרוטה והתקדשי לפלוני כדלקמן סי' כ"ט ס"ה וא"כ הוה מצי לפרושי בהנאת מלוה כגון שאמר המלוה ארחיב לך זמן והתקדשי לפלוני ופלוני קידשה בהנאה זו כדלקמן שאמר הא"מ לי בהנאה שהרחיב לך פלוני זמן.

אלא דר"ת י"ל דס"ל בכה"ג הוה ר"ק כיון שהרחיב הזמן ע"ד שתתקדש לפלוני אבל בנתן לו פרוטה הנותן נותן לו מעצמו בסתם שירחיב זמן לאשה ולא התנה עם האשה הלוה כלום ולדידן אפילו בכה"ג הוה מקודשת אם הרחיב לה זמן ע"י המקדש והמלוה הרחיב הזמן ע"ד שתתקדש אפילו לא נתן לה כלום שהרי הרחבת הזמן ממון חשוב א"כ א"צ לפרוטה דהא הרחבת ומן שנותן המלוה הוה כאילו הגיע פרוטה לידה א"כ נתן לה המלוה פרוטה שתתקדש לפלוני א"כ אפילו לא נתן לו פרוטה מתקדשת וכל זה לא ביארו האחרונים וצ"ע:

לו והחזיר לה המשכון כו'. הרמב"ם סיים שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנאה לידה ע"כ משמע שטעמו שלכך בעי חזרת המשכון שתגיע הנאה לידה וקשה לי אפילו לא החזיר לה מ"מ הרי היא נהנית במה שצריך להחזיר לה המשכון וכל היכא דאיתא ברשותה איתא והרי הרמב"ם נתן טעם במלוה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו א"כ במשכון שנהנית מחדש במה שצריך להחזיר לה המשכון וא"כ אפילו לא החזיר לה מקודשת ואין לומר דמ"מ לא באה הנאה לידה ממש דהא במעמד שלשתן מקודשת כיון שאין יכול למחול אע"פ שעכשיו לא קיבלה כלום מתקדשת במה שזכתה במלוה א"כ גם כאן אין לך הנאה גדולה מזו מה שהמשכון שלה וצריך להחזירו לה ע"פ הדין ולא דמי למלוה שכבר עברה ההנאה ואינה זוכית שתקבל דבר חדש משא"כ כאן שצריך להחזיר לה המשכון אין לך הנאה גדולה מזו. וגם קשה מה שדייקו התוס' למה נקט במלוה שיש עליה משכון ולא נקט במשכון. לכן אפשר לפרש לדעת הרמב"ם דלא אתי אלא לאפוקי כשאינו רוצה להחזיר לה המשכון די"ל דלא נתקדשה אדעתא שתצטרך לבא עמו בדיני ודיינא לכן נקט והחזיר לה המשכון לאפוקי בחוזר בו ואינו רוצה ליתן לה המשכון וטוען שהשטה בה מאחר שהדין במקדש במלוה לחוד אינה מקודשת לא גמרה ומקני נפשה עד שיחזיר לה המשכון או שהוא כמו תנאי שלא נתרצית עד שיחזיר לה המשכון מיהו כל שהחזיר לה המשכון אפילו אחר זמן מקודשת משעה שקידשה וא"כ א"ש מאי דקאמר במלוה שיש עליה משכון שהרי לא הזכיר לה המשכון מ"מ ממילא כשמחזיר המשכון הוו קדושין למפרע וכן נראה מלשון התוס' דעיקר הרבותא הוא דאע"פ שלא נתן לה המשכון מקודשת דבהחזיר המשכון מקודשת מדרב יצחק אפילו בשעת הלואה כמ"ש התוס' דף ח' וצ"ע. ומה שנראה מלשון התו' שצריך לומר בהנאת מחילת מלוה עמ"ש לקמן ס"ק ל"ת. וצריך לדקדק לפי טעמו של רמב"ם דלכך אינה מתקדשת במלוה לפי שכבר עברה הנאתו שהוציאה אותו הדינר וקשה אמאי לא חשיב הנאה תה שפטורה מלשלם דהא מקדש במלוה שיש עלי' משכון גמרינן בש"ס מר' יוסי ב"י שמקדשה בתה שנשאר עלי' חיוב עבדות שמחוייבת לעבוד בש"פ אלמא חשבינן הנאת הפטור להנאה ואמאי לא תוחשב הנאה במה שפטורה מלשלם תה שחייבת. והנראה בזה דס"ל להש"ס דלא חשיב קדושין רק כשיש איזו דבר מיוחד שנתפס על קדושין שנוכל לומר שזה הכסף קדושין וכל שאין דבר הנאה מיוחדת שנוכל לומר זהו לקדושין לא הוו קדושין לכן במעמד שלשתן אמרינן שזה החוב שחיוב לה זה הנמחה הוא מיוחד לה לקדושין ואפילו בע"מ שאדבר עליך לשלטון אי אמרינן אינה לשכירות אלא בסוף נוכל לומר שזה הדיבור נתיחד לה לקדושין לכן במלוה שיש עליה משכון מדר' יוסי ב"י שגופה מיוחד לו לשעבוד ויכול לקדשה בזה:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה