אור ברסלב
טיב קידושין סימן כז

טיב קידושין· רבי אריה לייב צינץ

סימן כז

א פרוטה או שוה פרוטה בתוס' ריש קידושין ד"ה בפרוטה הקשו וז"ל תימא דלא ה"ל למיתני אלא בש"פ ואפשר ליישב זה דבכאן בקידושין דנקט עיקר דין קידושין א"כ לשמואל דס"ל בקידשה בתמרה חיישינן שמא ש"פ במדי משא"כ בפרוטה עצמו לא שייך זה כמו"ש הב"ש לקמן. מיהו למאן דלא ס"ל כשמואל אינו מיושב ואפשר דקמ"ל איפכא כמו שבפרוטה עצמו בפחות ממנו אין חשש קידושין כמו כן בפחות מש"פ אין חשש קידושין. עוד י"ל דהר"ן נסתפק בהך דינא דגמרא דף ח' דבקיבל עליה כהן בה' סלעים אע"פ שאינו שוה יכול לומר לדידי שוה ונסתפק הר"ן באם אינו ש"פ אם יכולה לומר לדידי ש"פ דכיון דפחות מש"פ לאו ממון הוא אינה יכולה לומר לדידי שוה א"כ י"ל דלכך חילק התנא דבפרוטה דוקא בעינן שאינה יכולה לומר לדידי שוה אם אינו ש"פ משא"כ בש"פ אפילו אינו ש"פ רק שאומרת לדידי שויה. ואפשר לומר שהתוס' ס"ל כסברת הר"ן דבפחות מש"פ אינה יכולה לומר לדידי שויה לכן הקשו שפיר. ובהכי ניחא מה שלא דייקו התוס' כן על דברי ב"ש שאמרו בדינר ובשוה דינר לא ליתני רק בשוה דינר ולפ"ז י"ל דעל שוה דינר שפיר י"ל דלהכי חילקן התנא דשוה דינר יכולה לומר לדידי שויה משא"כ במטבע דינר עצמו לא שייך, לדידי שויה אבל על פרוטה קשיא להו שפיר. עוד אפשר לומר דהתנא בא לאורויי לן דיש לדקדק בדברי התנא שאמר ניקנית בכסף בשטר ובביאה ואמאי לא קאמר ובשטר. לכן י"ל ע"פ מה שמבואר בגמרא דף מ"ח דדעתה אנייר א"כ י"ל דהכי קאמר בכסף בשטר דבשטר נמי משכחת קידושי כסף עיין לקמן סי' ל"ב וא"כ התנא שרוצה לפרש גם שניהם דפעמים שטר נמי ש"פ ומדין כסף מיקדשא אע"פ שהשטר פסול א"כ א"ש דמפרש תרווייהו לפרושי דיוקא דמתניתין דנקט בכסף בשטר דמשמע דבשטר יש מציאות לקידושי כסף להכי מפרש טעמא משום דניקנית נמי בש"פ:

ב בש"פ עב"ש באם קדש במחובר לקרקע הוה קידושין אע"פ שאם גירש במחובר לקרקע אינה מגורשת ועי' בספרי גט מקושר אות ס"ג דמתגרשת נמי בקרקע היכא דאינו מחוסר קציצה. ולכאורה נראה דתליא נמי אי קונין קרקע בקרקע איכא למילף קיחה קיחה משדה עפרון ואין לומר דמ"מ מקשינן כסף לשטר ושטר ליתה במחובר דהא בגמרא בעי למימר שתתקדש בחליפין מכח קיחה קיחה אי לאו דאיתנייהו בפחות מש"פ א"כ בקרקע ש"פ לא שייך והר"ן בפ"ק דקידושין במשנה דכל הנעשה דמים הביא התוספתא החליף קרקע בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומשמע דלאו מדין חליפין נגעו ביה דקרקע ודאי לאו דומיא דנעל וע"כ מדין שוה כסף הוא וא"כ כיון שיכול לקנות קרקע בקרקע יכול לקנות גם אשה בקרקע. ואין לומר משום דמקשינן לשטר מפיק מג"ש דקיחה קיחה וכיון שאינה מתגרשת בקרקע אינה מתקדשת ג"כ בקרקע דא"כ ל"ל הטעם על חליפין דאיתנייהו בפחות מש"פ. וכן משמע מהא דקידושין דף מ"ח דפליגי במקדש בשט"ח ואם אין מקדשין בקרקע הא מכללא ופרטא דממעטינן קרקעות ממעטינן נמי שעבוד קרקעות וסתם שטר שעבוד קרקעות וע"כ שמתקדשת נמי בקרקע. וכן משמע לכאורה מהא דאיתא בקידושין דף י"ט ע"ב בקידושי יעוד אם יש שעות ביום לעשות עמה ש"פ מקודשת הרי שמקדשה בשעבוד גופה ומדמי לה למלוה שיש עליה משכון א"כ כיון שכתב הש"ך שאדם איתקש לקרקע ואפ"ה מקודשת עי' ברמב"ם פי"ג ממכירה דין י"ג משמע דאפילו לאו עבד נמי נקרא קרקע וכן הסכים הגאון מהר"י אייבשיץ בע"ע שגופו קנוי דאיתקש לקרקע א"כ חזינן דמתקדשת בשעבוד גופה חף ע"פ שדומה לקרקע. אלא דקשיא לי אסברא זו דבקידושין דף י"ד ע"ב פריך אמתניתין דע"ע נקנה בכסף מנ"ל ואמאי לא יליף מהך דיליף עבד כנעני בקידושין דף כ"ב ע"ב משום דהוקש לקרקע וכן קשיא אהא דפריך בדף ט"ז בשטר וכו' וצ"ע ועיין בסמוך:

ג בש"כ כ' ב"ש בשם התוס' דיליף מע"ע וקשיא לי בע"ע גופיה מנ"ל דקרא דכתיב בע"ע היינו דישיב לרבות ש"כ ככסף והאי קרא בנמכר נעקר כתיב. ובגמרא דף י"ד אמרינן אשכחן ע"ע הנמכר לעקר הואיל וכל קנינו הי' בכסף נמכר לישראל מנ"ל עי"ש פרש"י ותוס'. מיהו בש"ס דף ט"ז מייתי בהדיא מקרא דישיב דע"ע קונה עצתו בכסף וצ"ל דבתר דידעינן דקונה בכסף אפי' לישראל תו לא נפלגינן בין כסף לש"כ. ובאמת בע"ע גופיה כתיב על הפדיון שקונה עצמו. אבל שימכר בש"כ אין כתיב וצ"ל כמו שפרש"י בקדושין דף ח' דכיון דנפרק ביה אקנויי נמי מיקני דגאולתו מכסף תקנתו כתיב וקשה על מ"ש התוס' שם א"נ מע"ע ליכא למילף שהקילה התורה עליו שלא יטמע דהא במה שמוכר עצמו בש"כ ליכא למימר הכי ואכתי ל"ל קרא בנזיקין. ואפשר לומר דבלא"ה לא נלמוד נזקין במה שמוכר עצמו בכסף כיון שמוכר עצמו לרצונו משא"כ בנזקין קמ"ל אע"פ שהניזק אינו מרוצה בש"כ. אלא דקשה נילף מתרווייהו שא"ת מה לעבד שמדעתו נאמר שקונה עצמו בע"כ ואם נימא משום שלא יטמע נימא תחילת קנין יוכיח. ולכאורה נראה לעיקר קושית התוס' מנ"ל דש"כ ככסף דבע"ע מצריך קרא די"ל בקידושין שהם מרצונה פשיטא לן דש"כ ככסף ולא צריך קרא בעבד רק שפודה בעצמו בעל כרחו אף שאין האדון מרוצה בכך והא דלא יליף מנזקין י"ל דבע"ע צריך קרא אע"פ שנמכר בכסף. מ"מ נפדה בש"כ בע"כ ולא נימא מכסף מקנתו אם נמכר בכסף אינו בדין שיפדה עצמו בע"כ בש"כ שהרי קיבל כסף בתחלה אבל בשאר דברים שמקבל מדעתו לא צריך קרא כלל שהרי מקבלתו מרצונה ועיין בסמוך שוב ראיתי כן בר"ן שלכך צריך קרא בעבד לפי שהוא בע"כ:

ד בש"פ כתב ב"ש בשם מהרי"ט אם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן ש"כ בע"כ לא הוה נתינה והקשה הב"ש דבתשובת רשב"א מובא ב"י לקמן סי' קמ"ג אפילו מ"ד נתינה בע"כ לא הוה נתינה היינו שיוצא בו הנותן אבל א"י לחייב התקבל כגון אם אמרה תן מנה ואקדש אני לך ונתן בע"כ א"י לחייבה בע"כ וא"כ אפילו נתן כסף ממש לא הוה נתינה ובספר מקנה תמה בק"א דהיינו ספיקא דש"ס אם אמר הרי את מגורשת ע"מ שתתן לי ר' זוז ונתנה בע"כ ואיכא תרי לישני בזה ואין חילוק בזה בין קידושין לגירושין אם נתן לה פרוטה וקידשה מיד רק קיום התנאי ע"י נתינה בע"כ ונראה דהב"ש הוכרח לפרש כן דברי רשב"א דאילו בתחילת קידושין שאמרה תן לי מנה ואקדש לך כשלא רצתה לקבל אין לך חזרה גדולה מזו ומ"ש בספר התקנה דאיירי שלא חזרה מן הקידושין רק שלא ביקשה לקבל אינו מובן דסוף סוף לא ביקשה להתקדש במנה זו שנתן לה ואין כאן קידושין כי אם כפי דעתה. לכן אפשר לפרש דאיירי שפיר בתנאי ע"ח שקידשה בפרוטה ע"מ שאתן לך ק' זוז אלא שלא מצינו בגמרא נתינה בע"כ רק בגט אשה שהיתה מעיקרא ברשות עצמה וע"י קידושין נעשית ברשות בעלה וע"י גט הוא שמחזירה לרשות עצמה כדמעיקרא וכשהתנה בו תנאי שתתן לו ר' זוז תוחזר לרשות עצמה אז אמרינן חד לישנא אפילו בע"כ שנתנה לו כבר זכתה בעצמה ע"י קיום התנאי וכן כולם בבתי ערי' חומה ע"י נתינה בע"כ חזר הדבר למה שהי' מעיקרא ומתבטל זכות שזכה בו הלוקח משא"כ בקידושין שמעולם לא היתה ברשותו והוא בא להכניסה לרשותו ומתנה עמה ע"מ שיתן לה ר' זוז מסתמא תנאי שלה שיתן לה מדעתה דלא מצינו נתינה בע"כ רק שע"י נתינה בע"כ מסולק מזכות שהיה לו אבל בקדושין שיזכה בזכות חדש ע"י נתינה בע"כ זה ס"ל להרשב"א דלא אמרינן דאינה מקנה עצמה לו ע"י בע"כ ווה אפשר לומר: ובזה יש ליישב קו' התו' ריש קדושין ע"ב ד"ה אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ והקשו התוס' הא תני האיש מקדש ונדחקו ולפ"ז אפשר לומר דה"ק אי תנא האיש קונה ה"א בע"כ אע"ג דודאי זה פשוט שאין שום קנין שתחילתו יהיה בע"כ רק יבמה שזקוקה ועומדת אלא דה"ק אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ היינו כשהתנה תנאי ע"מ שיתן ר' זוז ובכה"ג איירי שקידשה מיד ונתן לה פרוטה ע"מ שיתן לה ר' זוז ה"א אפילו בע"כ יעשה הקנין ע"י שיתן לה בע"כ. משא"כ באיש מקדש דאיירי בתחלת קדושין פשיטא לן דלא הוה בע"כ דלא מצינו תחלת קנין בע"כ:

ובהכי ניחא מה שהקשה להתו' אמאי לא תנא היבם קונה ולפמ"ש לק"מ דודאי ניהי דיבמה נקנית בע"כ לא שייך לומר היבם קונה בע"כ דמשמע אפילו לכתחלה ולכתחלה ודאי אין ראוי לעשות כן שהרי אין חוסמין אותה אלא באשה ס"ד דקונה ע"י קיום התנאי כיון דלכתחלה נתרצית יכול לקיים התנאי אפילו בע"כ משא"כ ביבמה דלא שייך תנאי בביאה ממילא לא שייך קונה בע"כ שלכתחלה אין לייבמה בע"כ וא"ש: והב"ש כתב בשם מהרי"ט שביקש להביא ראיה דגם בש"כ בע"כ מהני מע"ע דפודה עצמו בע"כ ודחה דשאני התם דריבתה תורה וכתב ב"ש ודבריו תמוהים דא"כ איך כתבו התוס' דיליף ש"כ מע"ע ונראה דלק"מ דודאי הא דאמרינן אפילו בנתן לה גט ואמר ע"מ שתתני לי ר' זוז נתינה בע"כ שמה נתינה אף דביד הבעל להתנות כרצונו ואלו התנה בפירוש ע"מ שתתן לי מדעתי לא הוי קיום התנאי כי אם כשתתן מדעתו אנן אמרינן דבתחלה כבר גירש ומסתמא בתחלה חפץ ליקח שהרי אין מכריחו להתנות וכבר נגמרו הגירושין ואינו חסר רק קיום התנאי ואי נתינה בע"כ הוי נתינה מקיימא התנאי בע"כ משא"כ בהתנה ע"מ שתתן לי מעות י"ל שמתחלה לא ביקש רק כסף דוקא ובידו להתנות כרצונו ובנתנה לו ש"כ מדעתו הרי אומר הריני כאלו התקבלתי אלא דבגיטין אמרינן לצעורה קמכוין ומבקש דוקא קיום התנאי אבל מהרי"ט דמיירי לענין קדושין אם היא מרוצה הוי כאילו אומרת הריני כאלו התקבלתי משא"כ בע"כ י"ל שבתחלה לא היה בדעתה כלל רק שיתן לה כסף דוקא ובידה להתנות כרצונה וא"כ שפיר כתב מהרי"ט דאין ללמוד מע"ע לש"כ בע"כ דשם לא תליא בדעת האדון משא"כ התנאי דהיכא דתליא בדעת האדון משא"כ התנאי דהכא דתלי' בדעתה י"ל שלא התנית רק כסף דוקא דע"ז דוקא נתרצית. ולפ"ז נראה שגם החילוק שחילק הב"ש שאם הוא התנה יוכל לקיים תנאו בע"כ בכסף דוקא ובהיא התנה אפילו בכסף אין קיום תנאי בע"כ ואינו נכון דממנפ"ש אם אמרינן דהוא לא קפדה רק כפי דבריו כיון שלא התנה היא בפירוש א"כ אפילו בש"כ יקיים תנאו וע"כ שהיא לא נתרצית רק כפי מה שאמר לה א"כ אין לחלק בין דידיה לדידה. וראיתי בקו"א מספר המקנה שכתב ראיה לדברי הב"ש מהא דאיתא בדף ח' התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים משום דהוי כאומר ע"מ ומקשה התם מברייתא דיכולה לחזור אפילו בדינר האחרון וקשה אמאי אינה יכולה לחזור הא נתינה בע"כ הוי ספיקא אע"כ כיון שהיא מתנה ה"ל נתינה ולדעת הרשב"א שלא חזרה אלא מן בקדושין אבל רוצה ליקח במתנה א"כ כיון שקיים תנאו אינה יכולה לחזור וקשה לדבריו מאי מקשה מרוצה לחזור דלמא מיירי שרוצה לחזור ואינה רוצה לקבל (ועמ"ש סי' כ"ט ס"ק טוב) וגם גוף הסברא אין לה שחר אטו בשופטני עסקינן שהוא התנה ליתן לה ע"מ שתהיה מקודשת אבל לא במתנה כלל וגם החילוק שביקש לחלק בין שהוא התנה ובין התנית היא כפי חילוק הב"ש לא נהירא ג"כ דא"כ ה"ל להפוסקים לחלק שאם אמרה אתקדש לך במנה שאז נתינה בע"כ הוי ספיקא. אלא נראה דדוקא בהתנה ע"מ שתתן לי או אתן לך בהא איכא לספוקי דשמא בע"כ לאו נתינה הוא אבל פשוט שאם התנה ע"מ שתתן המנה אפילו לא רצה לקבל פשיטא דהוי קיום תנאי אפילו אינו רוצה א"כ בהתקדשי לי במנה סתם אמרינן דהתנאי הוא שלא יהיה מניעה מצידו וכשיש לה המנה הרי קיום תנאו אפילו אינו רוצה לקבל וברמב"ם פ"א לא נזכר ע"מ שאתן לך רק ע"מ שאשלים לך וי"ל שהתנאי מתחלתו ע"ז האופן משא"כ (אם) אמר בפירוש ע"מ שאתן לך מנה תליא בפלוגתא אם נתן לה בע"כ אי הוה קיום התנאי. ואין לדייק איך נלמוד מתקנתו של הילל דנתינה בע"כ הוי נתינה מדהוצרך לתקן שלא בפניו הרי שם לא נזכר כלל לשון נתינה די"ל ודאי הא בהא תליא דהא דנתינה בע"כ שמה נתינה תליא אם בא לרשות מקבל ע"י נתינה בע"כ ואי לא שמה נתינה הרי לא נפדה הבית שהרי לא החזיר המעות ואי אמרינן שמה נתינה הרי פדה הבית וממילא כיון שנפדה הבית מסתמא תתרצה הלוקח ליקח מעותיו שאינו עושה אלא כדי שיוחלט לו ומוטל על המוכר חיוב החזרה ללוקח לכן מדמי ליה לנתינה בע"כ לחד לישנא אבל באמרה התקדשי לי במנה הוי כאומר ע"ח שאשלים אפילו לא תרצי לקבל לכן לא חילקו הפוסקים בכך ועמ"ש לקמן סי' כ"ט ס"ק טוב. ואף דבש"ע המחבר הזכיר ע"מ שאתן לך מנה המחבר לא דייק בלישניה דלשיטתיה אויל דבסימן קמ"ג נמשך אחר שיטת הרמב"ם דגם בגט אינו אלא פסול אלמא ס"ל נתינה בע"כ שמה נתינה. רק בגט מחמרינן עכ"פ באמר התקדשי לי במנה י"ל לכ"ע אפילו בע"כ מקיים תנאו כן נלע"ד ברור עוד כתב הב"ש דלכאורה מוכח מדברי הרא"ש דאפילו בש"כ הוי נתינה בע"כ דהא כתב הרא"ש באיצטלא דאם מתרצה בדמים הוי גט וע"כ פליגי רבנן ורשב"ג בע"כ ובגט דוקא משום לצעורי לא מהני דמים אבל בעלמא מהני א"כ מוכח אפילו בע"כ ש"כ כ"כ. ובק"א כתב לכאורה דבריו תמוהין דהא מחולין לא מהני לרבנן אלמא היכא דשייך לצעורי ע"כ לא מהני ריצוי וא"כ כיון שכתב הרא"ש דריצוי מהני ע"כ טעמא דרבנן דבהא נתינה בע"כ לא שמה נתינה כיון דש"כ ותימא גדולה איך עלה בדעתו לפרש כן דאי טעמא דרבנן לאו משום לצעורי א"כ אמאי במחולין לך אינה מגורשת הא טעמייהו דרבנן משום דנתינה בע"כ לא מהני בש"כ ואין לומר דמחולין ס"ל מכח סברא לא מהני דלכ"ע מכוין לצעורי רק לרשב"ג סגי בצער דמים ולרבנן בעינן גוף החפץ א"כ כ"ש דקשה על הרא"ש איך ס"ל דסגי בנתנה דמים אם מרוצה. ועוד פלא בעיני איך לא השגיח לראות הש"ס במקומה בפלוגתא דרבה ור"י באתא מיטרא דאמרינן ר' יוסף כרבנן ומסיק דרבה אפילו כרבנן והיינו משום דלצעורה קמכוין הרי מפורש בש"ס טעמא דרבנן משום לצעורי. גם מה שדייק בסברת הרא"ש וביקש עצות מרחוק לא נהירא אלא נראה דלא אמרינן רק לצעורה קמכוין אבל לא לצער עצמו וכשהתנה מתחלה על האיצטלית תולה הדבר ברצונו מאחר שמרוצה בכך אבל לא נתכוין שאם אז יהיה ניחא ליה בדמים לא יוכל לקבל דמים דא"כ נפסיד ע"י תנאי האיצטלית שהרי אפשר שיזדמן לו איצטלית או שיצטרך לדמים גם מאי פסקא שיהיה לה צער יותר מן האיצטלית ממה שתתן הדמים לא אמרינן לצעורי רק כדי שתצטרך לעשות כרצונו ומסתמא מתחלה לא התנה ע"ד שיפסיד ע"י תנאו ואמרינן דלא התנה רק על האיצטלא אף אם תרנה ליתן דמים כדי שיהיה לה צער יותר והוא רוצה דוקא באיצטלית אבל שיתנה על עצמו שלא יוכל לקבל דמים בעדו מה לו ליכנס בכך שהרי טוב לו שיהיה הברירה בידו וזה בכלל תנאו מיד אבל במחולין אינו בכלל תנאו מעיקרא כיון דלצעורי קבעי לא עלה על דעתו שיהיה התנאי תולה בזה שהרי נתכוין לצערה ואף אם יתבטל הגט ע"י זה הרי בידו לגרשה בכל עת שרוצה וגם לא אסיק אדעתיה שיוחזר מדעתו וימחול לגמרי מאחר דלצעורי בעי וזה ברור. עוד הקשה הב"ש לקמן סי' קמ"ז על הרא"ש שסובר במתרצה בדמים גם לרבנן הוי גט דא"כ רשב"ג דאמר תתן דמים אפילו באינו מתרצה א"כ מוכח נתינה בע"כ שמה נתינה ורבנן לא פליגי רק בגט דלצעורי מכוין וכתב בקו"א דלכאורה י"ל דהיינו בפקדון ובפקדון מדינא דגמרא הוי נתינה בע"כ אלא לפמ"ש לעיל דמ"מ אין יכול להכריחו בע"כ לקיים תנאו לא הוו נתינה ע"ש. ואי משום הא לא איריא דאפילו אם נימא כדבריו היינו משום שבע"כ כשאינו רוצה לקבל לא הוי קיום תנאו שהרי לא החזיר לו ולא בא הדבר לרשותו אבל בדבר פקדון דברשות המלוה קאי רק שהתנה שיחזיר לו הפקדון פשיטא כל שמחזירו לו אף אם אינו רוצה לקבל חזרה מקרי שהרי שלו הוא מעיקרא אלא דשם איירי שנאבד האיצטלית ונתנה הדמים א"כ תמוה מ"ש דבהלואה ופקדון לכ"ע נתינה בע"כ שהרי כתבו התוס' שם דבבתי ערי חומה אף שהוא כמו הלואה מ"מ כשנפטר על ידו הבעל ותבעל האשה לא הוי נתינה א"כ לא דתי לחוב כלל שהרי ע"י הדמים יהיה הגט. גם מ"ש לחלק דאם רוצה באיצטלית והיא נותנת לו דמים ל"ש בזה נתינה בע"כ כיון שמרובה בתנאי אינו מובן דעיקר טעמא דנתינה בע"כ דכיון שלא נתרצה הוי כאילו לא קיבל הדמים וא"כ מה בכך שהיה מרוצה בחפץ סוף סוף עכשיו אין כאן נתינה ועוד דאם אין החפץ בעין ואינו רוצה לקבל הדמים וכי צריך הוא לומר בפירוש שאילו היה החפץ היה מתרצה כיון שהחפץ אין כאן ואינו רוצה לקבל. ולעיקר קושית הב"ש נראה דלא על הרא"ש תלונתו אף כי גם על עיקר הגמרא דבעי מיניה ר' אסי מר"י באמר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר ואמר מחולים לך מהו ואי נימא דמחולין מהני כ"ש דדמים מהני בעד האיצטליתא דמי גרע ממחל לגמרי וא"כ איך יפרנסו המשנה דלרבנן לא מהני דמים וע"כ יפרשו דהיינו בע"כ א"כ מוכח נתינה בע"כ שמה נתינה ואפשר שבאמת מכאן הוציא הרמב"ם לפסוק העיקר כלישנא דהוי נתינה) לכן נראה דממתני' ליכא למיפשט מידי די"ל דאיירי שאינו רוצה למשוי' נפשיה הדריינא רק כפי מה שידונו חכמים אם יוחשב זה קיום תנאו רוצה לקבל ואם יאמרו חכמים שאין זה בכלל תנאו אינו מתרצה בדמים ובהא פליגי רבנן ורשב"ג ועוד נלע"ד דהא דנתינה בע"כ ל"ש נתינה היינו משום שבע"כ אינו קונה נמצא שלא באו המעות לרשותו לכן לאו נתינה הוא וא"כ בהתנה ע"מ שתתן לי איצטליתא ונאבד ונתנה לו הדמים במתנה אע"פ שאצלו הוא טעות דסבר שאינ' נותנת לו על קיום תנאו ת"מ כיון שבאו לרשותו הרי קיימה התנאי והוא חפץ לקנותן אע"פ שהיה סבור שבמתנה הם לו הרי נתקיים תנאו ול"ש בזה קבלה בטעות דודאי הוה קיום התנאי שהרי באו לרשותו וע"כ ל"א נתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא משום שעדיין לא יצאו מרשות נותן שאין אדם קונה בע"כ וכל שלא נתכוין לקנות ברשותא דמרא קמא הם אבל אם רוצה לקנות המנה במתנה והיא אמרה שנתנה על האיצטלית אף שהטעתו הרי נתקיים תנאו ואפשר דאפילו נותנת לו בתורת הלואה שכבר באו לרשותו וכשבא לרשותו אמרה יהיו מחולין לך על קיום התנאי דבכה"ג ודאי הוי קיום תנאי בע"כ שהרי כבר הם ברשותו וא"כ א"ש תתן לו דמים ולא תגלה לו שנאבד ותתן לו במתנה סתם אחר שחכמים אומרים תתן לו דמים על קיום התנאי לא שייך נתינה בטעות שהרי כיון שבאו לרשותו הרי נתקיים התנאי. ומי שלבו נוקפו גם בסברא זו נוכל לפרש דהתם מעשה שהיה אם נתפוס הסברא דנתינה בע"כ ל"ש נתינה א"כ אין תועלת לה בתנאו דמסקא אדעתה שמא לא יתרצה ואטרוחי בכדי א"כ דרך שתתנה בפירוש על הדבר שאפילו תתן לו שלא מדעתו שלא ירצה לקבל יהיה קיום התנאי ובהתנה בפירוש שאפילו לא ירצה לקבל רק שהיא תתן בהא לכ"ע הוי קיום התנאי אפילו שאינו רוצה ולק"מ. עוד ראיתי בקו"א שתמה על הגדולים מהרי"ט וב"ש שדימו זה של ע"ע שפודה עצמו בע"כ לנתינה בע"כ דאין ענין זה לזה דבבתי ערי חותה ודאי הדין שיכול לפדות כפי משפט התורה ואפ"ה אם לא רצה לקבל הרי הבית נחלט לו אע"פ שעבר על מצות התורה כמו כן בע"ע אף על פי שמצות האדון שיקבל ממנו מ"מ אם לא רצה לקבל לא הוי נתינה ואני לא הבנתי תמיהתו שהרי הב"ש גופיה כתב עי' סי' קמ"ג נתינה בע"כ הוי ספק גט ולרמב"ם פסול מדרבנן ומסתמא גם בקדושין שייך פלוגתא זו (נראה דר"ל דבקדושין הוי קדושין גמורין ולא שייך לפסול מדרבנן וכמ"ש הר"ן פרק מי שאחזו בהך דנתינה בע"כ להדיא) ואי שייך למילף מע"ע תקשי למה לא נימא דמהני בעל כרחה אלא פשוט דאינהו מיירי אפילו אי נתינה בפ"כ שמה נתינה ס"ל למהרי"ט דבש"כ לא אמרינן נתינה בע"כ וע"ז סובב והולך כל פלפולם בזה אבל אי לא שתה נתינה אפילו בכסף עצמו ל"ש נתינה ואפילו אמרינן לא שמה נתינה נ"מ אם התנה בפירוש שתוכל ליתן אפילו לא יתרצה לקבל דנ"מ אם גם בש"כ תוכל ליתן. אמנם בעיקרא דמילתא אם העבד היה פודה עצמו והאדון אינו רוצה לקבל אי הוי אמרינן נתינה בע"כ ל"ש נתינה יש לעיין בזה שהרי הר"ן כתב בהדיא שיהיה מגרע פדיונו בע"כ של רבו משמע אפי' אינו רוצה לקבל. גם מ"ש בקו"א הסברא שמצוה שיקבל ואם לא רצה לא מהני צ"ע דעיקר קרא דישיב בנמכר לעקר כתיב ובעקר לא שייך מצוה. לכן נלע"ד ע"פ מ"ש הרשב"א בפרק מי שאחזו שהקשה אי אמרינן נתינה בע"כ ל"ש נתינה איך נותן גט בע"כ הא כתיב ונתן ותירץ דלא אמרינן בע"כ ל"ש נתינה רק דומיא דאשה שקנויה היא לבעל ואמר ע"מ שתתני לי ונתנה לו בע"כ ל"ה נתינה. משא"כ הבעל אינו קנוי לאשה רק ששעבוד לאשה עליו יכול להסתלק משעבודו בע"כ ע"ש הבאתי בספרי גט מקושר דס"ו. א"כ נראה אע"ג דאמרינן ע"ע גופו קנוי מ"מ לא עדיף מקנין דבעל לאשה שמשועבד לש"כ ועונה מ"מ אינו רק שעבודא בעלמא וכאן שהאדון יש לו השתעבדות היתה יכולה לפטור עצמו בע"כ של אדון משעבודה וכן נראה מלשון התוס' דף ט"ז ד"ה אמר רבא דלא חשב אלא יציאות שבע"כ של אדון. ומה שהוקשה לו למה לא פירשו רש"י ותוס' קדושין דף ה' דכסף ושטר ישנם בע"כ של אדון אם נותן לו כסף היה יוצא בע"כ של אדון נראה דמ"מ לא דמי' לשטר וביאה שקונין אף על פי שאין הקונה רוצה לקנות דבגט אע"פ שאין האשה רוצה לקנות עצמה וכן בביאה שאין היבמה רוצה להיות קנויה לבעל משא"כ יציאה דכסף הוא רוצה לקנות עצמו וקונה עצמו בכסף לא דמיא להאיך לכן פירש"י שהאב מקדש בתו למקנה לבעל בע"כ דזו דמי שפיר להנך. גם מ"ש בק"א שיש ללמוד מקדושי יעוד שמייעדה בע"כ של אב ואיתא שם דף י"ט לר"י ב"י מייעדה בש"פ אחרונה הרי דאפילו בנתינה בע"כ אמרינן ש"כ כ"כ וכן אפילו לרבנן מעות ראשונות לקדושין ניתנו ואיכא כסף בע"כ פ"י שמוכרה בש"כ מוכח דגם בש"כ אמרינן נתינה בע"כ דברי תימא הם דמה ענין ש"כ לכאן תקשי ללישנא דנתינה בע"כ לא שמה נתינה אפילו במעות עצמן האיך חוכרה בע"כ ואיך מייעדה בע"כ. אלא הדבר ברור דהא דנתינה בע"כ ל"ש נתינה היינו בה"ז גיטך ע"מ שתתני ר' זוז ונתנה לו בע"כ י"ל דל"ה נתינה שהרי כיון שאינו רוצה לזכות נשארו ברשותה ולא נתנה כלום וכמו כן בבתי ערי חומה הרי לא נפדה כיון שאינו מקבל אבל בזו שאביה זוכה למוכרה שלא מדעתה הרי א"צ דעתה כלל והכסף בא לרשות הזוכה וזכה בו האב וכמו כן ביעוד גז"ה שמקדשה בש"פ האחרונה והשעבוד מופקע ממנה ונעשית מקודשת ולא קרב זה אל זה כלל עיין ספרי גט מקושר דף ס ז:

ד ובלבד שהיא תבין שהיא לשון קידושין כ"כ הרמב"ם פ"ג ובלח"מ הקשה עליו לפ"ז מאי מקשה בגמרא על הלשונות שנזכרו בסעיף ג' אי באין מדבר עמה מנא ידעה מאי קאמר לה הא אתי' בלשונות שהם ודאי לשון קידושין צריך שתהא מכרת א"כ תיקשי אפילו בלשונות שהם ודאי מנא ידעה ונדחק דשאר לשונות י"ל יותר שהיא מכרת. ולענ"ד נראה דודאי בלשון ברור שהוא לשון קידושין י"ל שבאמת יודעת אבל בהני לישנא דמספקא לן ע"כ משמע לן שנוכל לומר בהן מכוון אחר שאינו על קידושין וכדמסיק דילמא למלאכה קאמר א"כ פריך שפיר מנא ידעה מאי קא"ל כיון דאפשר באמת לפרש לשונות אלו למלאכה א"כ אפילו מכרת הלשון כל שיש לספק בלשון ואפשר לכוין בו לשון אחר שאינו של קידושין הרי לא ידעה באמת שכוונתו לקידושין כלל וא"כ לא תהא מקודשת כלל ומשני דאיירי במדבר א"כ אין הספק רק אם לא נגרע מחמת לשון שעקר ע"י זה הדיבור דמעיקרא א"כ י"ל דמסתמא היא לא ידעה והכירה לשונות הללו ובשביל כוונתו ודאי קידושין הם דאדעתא דהכי קיבלתן אלא דמספקא לן דילמא דוקא למלאכה מכווין לשונות הללו ואפילו ידעה ג"כ בספק זה שאשה חברה היא מ"מ אפשר דדוקא למלאכה מכוין לשונו' הללו ונעקר הדיבו' שמתחיל' עע"ק עמ"ש לקמן ס"ק:

ה ובלבד שהיא תבין עיין חמ"ח וב"ש שנאמנת לומר לא הבינה ובב"ש מ"ש ברא"ש בהני לשונות דברירן לאו כל כמינה למימר לא ידענא דהוה לשון קידושין נדחקו כל האחרונים ליישב דברי הטור דמשמע שנאמנת והב"י חילק בין דידי' לדידה שהוא אינו נאמן והיא נאמנת ובתשובה אחת כתבתי בילדותי על מעשה שהי' פירשתי דברי הרא"ש דקאי על האמור בש"ס דאיירי במדבר עמה עע"ק ואז לאו כל כמיני' לומר היינו שאין לו כח לעקור הקידושין במה שאמר שלא ידע דכיון שבאמת לשון קידושין הוא לא גרע משתיקה ולאו כל כמיני' היינו שאין בכחו לעקור וכה"ג בקידושין דף כ' לאו כל כמיני' דעקר לי' לתנאי' וכה"ג טובי בש"ס או שנפרש שאינו נאמן לומר שנתכוין בלשונות דוקא לכונה אחרת כיון שדיבר עמה עע"ק אינו נאמן שמחמת שהבין הלשונות בחילוף מה שהם לעקור הקידושין אבל גם הרא"ש מודה שאם אמרה שלא הבינה ולא דיבר עמה מעיקרא עע"ק דנאמנת ע"ש כי דברים ברורים הם גם הגאון בנודע ביהודה בסי' נ"ח מסיק שנאמנת לומר שלא הבינה (ו) מדבר עמה עע"ק ונתן לה אפילו בשתיק' ברמב"ם כתב ה' תדבר עם האשה מע"ק ורצתה ועמד וקידש כו' ופירש בכ"מ דאם שתקה אינה מקודשת אע"פ שדובר עתה בתחיל' עע"ק ובלח"מ הקש' לפ"ז מאי פריך בש"ס אי במדבר עמה עע"ק אע"ג דלא א"ל ובאינו מדבר תנא ידעה וקשה נימא דמדבר עע"ק רק שלא אמרה הן ועוד הקשה כיון דמדבר עמה ואמר לה הני לישנא דש"ס מיועדת כו' למה לא תתקדש אפילו לא קאמרה הן. ולענ"ד לק"מ דודאי אי נוקפה במדבר היינו ע"כ בלשון שהבינה שדיבר עמה על עסקי קדושין שהי' לשון ברור, וא"כ שפיר קשי אי מיירי שלא נתרצתה בפירוש רק ששתקה וכיון שבתחילה דיבר לשון שהבינה ממנו קדושין ועכשיו שינה לשונו ממה שקדם לדבר עמה כש"כ דקשיא מנא ידעה דאדרבה כיון שבתחילה דיבר לשון ברור ע"כ עכשיו נשתנה דעתו ופשיטא בכה"ג שאין הוכחה שנתרצית לקידושין דבלשון קידושין ברור יש הוכחה ממה שמקבלת כמו שכתב בחי' לקמן סי' ל' סקי"ב אבל ברואית ששינה לשונו פשיטא לי' דיכולה לומר לכך שתקת בתחילה מלשון קידושין ברור ועכשיו שאמרת לשון אחר מסתמא לאו לקידושין נתת לי ולק"מ על הרמב"ם אבל ברצתה בפירוש שפיר קשי' כיון שהיא נתרצית בפירוש לא גרע ולק"מ וברור. אלא דקשה הדבר בעצם אפילו לא אמרה הן כיון שמעיקרא דיבר עמה לקדשה והוא נתן לה והיא קיבלתן א"כ אין לך ריצוי גדול מזה דהא אמרינן בגמרא דף י"ב דדוקא שתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני וקאמר דסברה אי משדינא מחייבנא בהו אבל בשעת מתן מעות ודאי מהני שתיקה א"כ כאן שדיבר עמה עע"ק ונתן לה ודאי י כיון שהיא קיבלתן ודאי פשיטא דאדעתא דקידושין שקלתינהו. לכן נלענ"ד הדבר ברור שדברי הרמב"ם כדברי הרמ"ה לקמן סי' כ"ח סק"ד ברמ"א דבזרק לה קידושין צריך ריצוי בפירוש וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ"ד דין כ"א ז"ל המקדש אשה בכסף או בשטר א"צ שיתן הקידושין לתוך ידה אלא כיון שרצתה לזרוק לה הקידושין כו' עכ"ל והיינו דבזריקה אין גילוי דעת ממנה לכן צריך ריצוי בפירוש דדוקא בקיבלא בידה הוא דהוי ריצוי וכמ"ש הח"מ סי' כ"ח סקי"ב לשון הריב"ש שכ' והיא פושטת ידה וקיבלה הטבעת ע"ש א"כ כל שנתן לתוך ידה והיא לא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה אינו קידושין. בפרט הרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בפ"ה דין כ"ה כרב אחאי דלא הויא גילוי דעת ממה שלא תשדינהו וא"כ בנתן לתוך ידה נמי כיון שלא קיבלתה היא מדעתה ע"י פשיטת ידה לקבל לקידושין אין כאן גילוי דניחא לה בקידושין רק מדלא שדתינהו והא לאו מילתא הוא להרמב"ם לשיטתי' והשתא כעת השמיענו הרמב"ם כזאת דלא תימא כיון שדיבר עמה עע"ק וזרק לה לתוך חיקה או שנתן לידה ולא עבדה גילוי דעת דניחא לה יועיל טפי כיון שכבר ידעה מעיקרא שנותן לה ע"ד הקידושין דכיון דשתקה לא מהני אף שזרק לה הקידושין שתיקתה אינה מוכחת שנתרצית ולזה אמר דגם בעינן רצתה או בפירוש אפילו בזריקה או שפשטה ידה לקבל שפשיטות ידה הוה רצון וכמו בשאר קידושין כנ"ל ברור בדברי הרמב"ם לכן בהני לישני שכתב ג"כ והוא שהי' מדבר עמה עע"ק לא זכר שרצתה שאין חילוק בין קידושין אלו לקידושין דעלמא כן נ"ל לדעת הרמב"ם. מעתה מ"ש הב"ש להוכיח דהמרדכי ס"ל דלא כהרמב"ם מדכ' דסגי במדברין בפני' אינו מוכת כלל דהמרדכי איירי בפשטה ידה ועשתה גילוי דעת בשעה שמקבלת ואין כאן מחלוקת כלל. אלא דאיכא למימר לפמ"ש המחבר לקמן סי' כ"ח ס"ה דבקידושין אמרינן מדלא שדתינהו נתרצית אפשר דגם כאן הוה ספק וזה יתבאר שם בע"ה:

ז י"א דלא בעינן מדברין כו' אלא מענין לענין באותו ענין לכאורה תמוה הא קיי"ל הלכה כר' מחבירו וה"ה כ' שהרשב"א הביא ראי' מן התוספתא ובתוספתא שלפניו לא ראיתי וכעת אין חידושי רשב"א בידי ואפשר לסייע לדיעה זו מדפריך אי בדאינו מדבר מנא ידעה מאי קא"ל וקשה בקמא שמדברין מענין לענין באותו ענין דידעה מאי קא"ל ומזה הוכיחו דסתמא דש"ס ס"ל הלכה כרשב"א מ"מ צ"ע כיון דר"י אמר שמואל בהדיא והוא שעסוקין באותו ענין וכן אמר ר"א אמר ר' אושעי' והוא שעסוקין באותו ענין ומסיק כתנאי כו' א"כ פשיטא דהלכה כאמוראי דס"ל הלכה כרבי אפילו לא יהי' הלכה כר' מחביריו ועוד דרשב"א הוא יחיד נגד ר' ור' יהודה דס"ל דאפילו בעסוקין אינה מקודשת ומה שהקשיתי מאי פריך מנא ידעה נוקמא בעסוקין מענין לענין באותו ענין. נראה דלק"מ דס"ל להש"ס בפשיטות כיון דלא סגי שתתקדש בשתיקה א"כ אפילו מענין לענין באותו ענין כיון שאינה מתקדשת רק ע"י דיבור זה א"כ כשלא ידעה מאי קא"ל א"כ אין כאן קידושין שהרי א"ל לשון שהי' מדבר עמהם תחילה כששמעה עכשיו לכן (לשון) שלא הבינה סבורה הוא שחזר מדיבורא קמא ולא מיבעי' לן אלא אי הני לישנא גריעי משתיקה אבל עדיפא משתיקה לא הוה שהרי לא ידעה לשונות אנו א"כ אינו טוב יותר משתיקה וכעין מ"ש לעיל לדעת הרמב"ם. וכן משמע מלשון הרמב"ם והמחבר שכתבו והוא שהי' מדבר עמה תחילה עע"ק והיינו לפי שיטתו דאיירי שעסוקין באותו ענין ממש לח מענין לענין באותו ענין א"כ משמע דס"ל דאפילו עסוקין מענין לענין באותו ענין אין חוששין למלות הללו וצ"ע שוב באו לידי חידושי רשב"א וראיתי שמפרש הסוגיא כן ופירוש דחוק הוא:

ח הרי את אשתי אע"ג דהרמ"א הביא לקמן ס"ג דהרי את נשואתי לא אמר כלום אשתי ארוסה נמי משמע אע"ג דלקמן סי' קנ"ו סמ"ו דכותבין בגט ארוסה ארוסתי א"כ משמע דאנחתי דהיינו אשתו נשואה משמע י"ל דאשתי נמי משמע ארוסה עמ"ש בספרי גט מקושר. אלא דקשה איך נקט בברייתא הרי את אשתי הרי את ארוסתי הא הוה זו ואצ"ל זו דהשתא אשתי דמשמע נמי נשואה מקודשת כ"ש ארוסה דלא משמע נשואה כ"ש דמקודשת א"ו גם בנשואתי הוה לשון טוב לקדושין טפי ותיקשי לרשב"א שהוא י"א דלקמן דנשואתי אינו כלום ואפשר לומר כיון דאשתי ארוסה נמי משמע והוא לישנא דקרא כי יקח איש אשה נקט אשתי דמ"מ פשיטא טפי עיין בסמוך:

ט הרי את ברשותי כן הוא בגמרא בהדיא ומכאן קשי' לי על מ"ש הרשב"א בתשובה דהרי את נשואת לא שמענו שתהי' מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחפה והוא י"א שתביא רמ"א ס"ג וקשה איך אמר בגמרא הרי את ברשותי הוא לשון קידושין הא איתא במשנה כתובות דף מ"ח לעולם היא ברשות אב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין הרי דלא מיקרי רשות הבעל רק בנשואין וא"כ הרי את ברשותי הוא כמו נשואתי וכן בדף ס"ח נכנסה לרשות הבעל פירש"י ניסת הרי דרשות הבעל משמע נשואין ובאירוסין עדיין אינה ברשת הבעל. א"כ ליהוי כמו נשואתי. ואפשר לחלק דהרי את ברשותי יש לפרש עכ"פ כיון שאסורה לאחר אם לא יגרשנה לענין זה הוא ברשותו משא"כ בנשואתי שאין פירוש ללשון וצ"ע:

י אם הבינה דבריו בר"ן איתא אי אמרה דלשם קידושין קבלתינהו משמע אע"פ שאינה יודעת פירוש המילות ת"מ לפי כונתה שנתן לה לקידושין ולפי האמת לשון קידושין הוא באמת לכן הוה קידושין. אלא דקשה ניהי דאמרה שהבינה כיון שעדים לא ידעו שהבינה ונאמנת לותר שלא הבינה הוה כמקדש בלא עדים וכמ"ש הב"ש סק"יא על ספק קידושין דאם העדים מסופקין ה"ל כמקדש בלא עדים. ואפשר דכאן איירי שאמרה באותו המעמד כששאלוה העדים שקיבלה לשם קידושין דאיגלאי מילתא שידעה בשעת נתינה אבל אחר זמן אפשר דבאמת כיון שיכולה לותר שלא הבינה הוה כמו מקדש בלא עדים אלא מיהו כיון שיש לספק מיד בשעת קדושין שמא הבינה אפשר דהוה ס"ק שאילו אמרה אז שהבינה שהיא לשון קידושין היו הקידושין מתבררין שבודאי ידעה א"כ אין לדמות למקדש בלא עדים שאין התחלה לקידושין וכאן יש לנו לספק מיד שמא הבינה. מיהו באמרה אח"ז שלא הבינה י"ל כיון דלא איתחזק מהמנינן לה לברר הספק ולפ"ז אם אחר זמן אמרה שהבינה י"ל דלא הוה אלא ס"ק כיון שלא נתברר להעדים אז שהבינה וצ"ע:

יא אבל האיש אינו נאמן כו' כן הוציא הב"י מדברי הרא"ש שכתב בהני לישני דברורי לאו כל כמיני' לומר ובטור כתב שתבין לשון קידושין לכן חילק בין האיש שנותן הקידושין מסתמא לשם קידושין יהבינהו משא"כ האשה נאמנת. ולענ"ד הדברים תמוהים דכמו שהיא נותן כן היא שומעת ומקבלת ומגלה דעתה שרוצית בקידושין א"כ כמו שבאיש נאמר שנתן מסתמא לשם קידושין כמו כן י"ל שקיבלה לשם קידושין ואין סברא לחלק בכך ואי משום דגברא גמר יותר הרי לפעמים איש בור ואשה חכמת לב יותר מן האיש אלא הדבר ברור כמ"ש בתשובה בילדותי דהרא"ש איירי בדיבר עמה עע"ק וכמ"ש לעיל סק"ה ובאמת אין חילוק בין איש לאשה כלל והטור שכתב ובלבד שתבין היינו משום דמיירי שהוא מקדשה א"כ מסתמא הוא יודע שלשם קידושין הוא נותן לכן כתב ובלבד שתבין אבל אם הוא אמר לישנא שאינו ברור לנו והוא מפרש דבריו שנתן על זאת הכונה שאנו מסופקין בה י"ל שגם הוא נאמן שנתן על הכוונה אחרת שאינה לשם קידושין ש וכ"ש הוא דבידו לגרשה: (יב) והה"ד אם אמר הרי את חרופתי ברמב"ם פ"ג הכניס חרופתי בלישנא דהוו קידושי ודאי אלא משום שהקשו עליו דבגמרא אתרי' האומר חרופתי ביהודה מקודשת ותירצו דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דשפחה חרופה איירי בחציי' שפחה וחציי' ב"ח המאורסת לע"ע לכן הוה לי' קידושין ומשום דהר"ן חלק עליו דמ"מ משמע דאינו אלא ספק לכן הכניסו רמ"א בכלל הספיקות גם בכ"מ הקשה עליו דלא הוה ספק קדושין (וברמב"ם גופי' בפ"ד דין ט"ז משמע דהוה ספק קידושין) ולענ"ד לק"מ על הרמב"ם דהא דקאמר בחרופתי ביהודה דוקא מקודשת היינו לפום ס"ד דלא איירי במדבר עע"ק אבל למאי דמוקי במדבר ואי דיהב לה ושתיק מקודשת באמת רק מיירי דיהב לה ואמר לה בהני לישני דמספקא לן אי בקדושין או למלאכה קאמר וא"כ ע"כ לומר דבכל הני לישני דמספק' לן בש"ס איכא לפרושי למלאכה והנה בתוך הני לישני הוא מיוחדת לי ואמרינן דלמלאכה קאמר משמע אפילו במיוחדת לי טעמא די"ל למלאכה קאמר ולא אמרינן דמיוחדת קאמר לפילגש וי"ל לשיטת הרמב"ם דפילגש אסור מסתמא מיוחדת להיתרא קאמר לה לכן לא מפרשינן רק למלאכה והשתא לפי האמת חרופתי אפילו למ"ד דאיירי בשפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי איתא פרק השולח דף מ"ג אמר ר"ש כשם שהמקדש חבי אשה אינה מקודשת כך המקדש חצי' שפחה וחצי' ב"ח אינה מקודשת ואם לחשך אדם לומר איזה שפחה חרופה זו חציי' שפחה וחצי' ב"ח המאורסת לע"ע אלמא בת אתרוסי הוא אמר לך כלך אצל ר' ישמעאל שהוא אמר בשפחה כנענית כו' ושפחה כנענית בת אתרוסי הוא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת ה"נ מאי מאורסת מיוחדת ע"כ הרי דלהכי קרי לה מאורסת שהיא מיוחדת והיינו ודאי לאישות ולא למלאכה וא"כ כיון דודאי ליכא לפרושי דלמלאכה קאמר ודאי לא גרע משתיקה כיון דליכא לפרושי למלאכה ודוקא בס"ד רלא אסיק אדעתי' דאיירי במדבר לא ניחא לי' שתהא מקודשת בלשון חרופתי אבל באמת למאי דלא שייך בה למלאכה ודאי מקודשת ודברים ברורים הם לענ"ד אמנם כן מלשון הרמב"ם שהכניס לשון חרופתי בלישני דברורי א"כ משמע אפילו אינו מדבר עע"ק מקודשת וזה תמוה לכאורה דהא הרמב"ם ס"ל בכל הלשונות צריכה שתהא מכרת בהם וא"כ ע"כ חרופתי היינו שהאשה הכירה שהוא לשון קידושין א"כ בש"ס נמי ע"כ איירי במבינה ואפ"ה אמרינן דדוקא ביהודה מקודשת. מיהו נראה ליישב דודאי מכח סברא אם הבינה שהוא לשון קידושין למה לא תתקדש דלא גרע ממדבר עמה מעיקרא לכן י"ל דבהא גופי' תליא בפלוגתא דודאי למ"ד במדבר עע"ק ואפ"ה אם נתן לה בשתיקה ס"ל לר' יהודה דאינה מקודשת ומשמע דאפילו ספק אין בזה לר' יהודה וצ"ל דס"ל דבעינן דוקא שיפרש שנותן לקידושין שע"י האמירה נתפסת לו לאשה משא"כ בלא אמר אף ששניהם מודים שכוונתם לקידושין גם הענין מוכיח מצד עצמו מ"מ אמרינן דלא מהני לר' יהודה והיינו משום שאין קישור האישות בתפס בלא דיבור כמו שאפילו לדידן באחר הריני אישך אף שהכונה לשם אישות מ"מ אין קישור של האישות נתפס בלשון זה א"כ לר' יוסי ס"ל כיון דכבר עסוקין באותו ענין לא תליא בדיבור שמפורש לקידושין רק כשהכוונה מוכחת לשם אישות אף שהדיבור אינו מפורש מ"מ דנין מצד המכוון א"כ חרופתי דמשמע עכ"פ שכוונתו לאישות לא גרע מדיבור שעע"ק שמ"מ מועיל מצד הכונה לכן כשהכירה היא שמכוין לקידושין ובדיבור חרופתי משמע עכ"פ מיוחדת לאישות שפיר הוה קידושין למאי דקיי"ל הלכה כר' יוסי שא"צ לפרש הדיבור. ובס"ד דדוקא ביהודה מקודשת היינו כל כמה דלא אסיק אדעתי' דר' יוסי שא"צ הדיבור להיות מפורש היטב על לשון קידושין אבל לפי האמת עכ"פ בהכירה שמכוין לקידושין והלשון הזה לא גרע ממיוחדת ולמלאכה לא שייך על זה שפיר הוי קידושי ודאי. ולכאורה יש לתמוה על רמ"א שהכניס חרופתי בלישנא דספיקא שכתב המחבר דוקא במדבר עמה עע"ק וכיון דלהרמב"ם חרופתי לשון ודאי א"כ אפילו אינו מדבר עע"ק נמי מקודשת ומידי ספיקא לא נפקא ובהני לישנא דספיקי סיים התחבר שאם לא דיבר עע"ק אין חוששין למילת האלו והוא מלשון הרמב"ם וצ"ל דהרמ"א סמך עצמו עמ"ש לקמן בס"ג דאם אמרה שקיבלה לשם קידושין הוה ספק א"כ גם בחרופתי אם הבינה עכ"פ ספיקא הוא. מיהו הב"ש שהשיג על רמ"א שם הי' לו לבאר דבחרופתי לעולם יש לחוש לקידושין כיון דלהרמב"ם וגר"ח לישנא דודאי הוא עיין ס"ק י"ד בררתי דברי רמב"ם:

יג הרי את נשואתי י"א שאינו כלום מלשון הר"ב משמע אפילו דיבר עמה מעיקרא עע"ק אינו כלום לי"א אלו והוא דעת הרשב"א שכ' שאילו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת שלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה ובחמ"ח וב"ש השיגו על רמ"א דבדיבר עמה עע"ק לא גרע משתיקה דדוקא בהנהו לישנא דשייך למימר בהו למלאכה י"ל דלא תהני אפילו דיבר עמה עע"ק אבל בנשואתי ל"ש למלאכה ולענ"ד אין זו מוכרח דבלא"ה קשה קצת על רשב"א הא דאמרינן בגמרא דף י' ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה נ"מ ליורשה וקשה אמאי לא קאמר נ"מ בעיקר הקידושין אם אמר הרי את נשואתי אי ביאה אירוסין עושה אינו כלום וזה נייח טפי לפרושי עיקר לשון הקידושין לכן י"ל דבאמת טעמו של רשב"א דמלשון וה לא מוכח שרוצה רק שתהא נשואה מיד ונ"מ ליורשה וכו' א"כ לא גרע מקפידא כל דהו שמבטלת הקדושין ולקמן סי' ל"ה ס"ו באמר קדיש לי במקום פ' וקידשה במק"א שאינה מקודשת דאמרינן דקפידא הוא וכ"ש בזה שי"ל שמקפיד דוקא על זה שיזכה בה מיד וכמו כן אצלה י"ל ג"כ דקפדה שתהא נשואה מיד ונ"מ לש"כ ועונה וכתובה וכיון דאי אפשר שתהי' נשואה מתבטלין ג"כ עיקר הקידושין ולא שייך מתנה עמ"ש בתורה דבשלמא באמר הרי את מקודשת לי ע"מ זה י"ל דלאו כל כמיני' לאתנויי, וכמ"ש התוס' פ' אע"פ דף נ' דאין קידושין לחצאין אבל באמר הרי את נשואתי גילה בדעתו שע"ד כן נותן שתהי' נשואה לו בכסף זה וניחא לי' בזה שיזכה בזכיות שיש לבעל באשתו וזה אי אפשר לכן בטל דיבורו לגמרי א"כ לא קשה דנ"מ באמר הרי את נשואתי דודאי טעמא דלא מהני משום הא גופה שרובה לזכות בה בנשואה לכן נקט עיקר הנ"מ ליורשה וכו' וממילא נשמע דמשום הא גופה לא מהני הלשון נשואתי מאחר שאינו זוכה בדברים הללו אי אירוסין עושה ולק"מ: ומעתה מאי דפשיטא בדיבר עע"ק ודאי מקודשת ולפמ"ש ליתא דכיון דבהני לישני אמרינן אע"פ שדיבר שמא חזר בו מענין קידושין ולמלאכה קאמר וכ"ש בזה שאין חזרה גמורה אף שדיבר עע"ק מ"מ י"ל דניחא לי' שיהי' מיד תכלית הקידושין ובלא"ה אינו רוצה רק כיון שנתרצה תחילה להתקדש לו מסתמא היא רוצה בנשואין ג"כ והוא רוצה דוקא בנשואין שיזכה בה תיד וי"ל דאפי' דיבר עע"ק לא מהני לכן נראה דבכל גווני מידי ספיקי לא נפקא:

יד והוא שהי' מדבר עע"ק כתבו הב"ש והחמ"ח דבהני לישנא דספיקי גם האיש נאמן לומר שלא כיוון לקדושין כיון דמספקא לן בש"ס ונראה שיצא להם כן מדברי הרא"ש שכתב דבהני לישנא דברירן לאו כל כמיני' לומר לא הוה ידענא דלשון קידושין הם ולפי מה שפירשתי לעיל דמיירי נמי במדבר עע"ק ולאו כל כמיני' היינו דלא גרע משתיקה א"כ י"ל אפילו בספיקות כיון שדיבר עמה עע"ק אפשר דאינו נאמן לומר שחור בו וכיוון בלשונות אלו למלאכה ומידי ספיקא לא נפקא כיון דאנן מספקא לן ואם נימא שהוא נאמן לבטל הקידושין כיון דלא אתחזק א"כ נימא נמי ששניהם נאמנים לעשות קידושי ודאי שנתכונו לקידושין דאז לא גרע משתיקה כיון שדיבר עמה עע"ק. ומ"ש הב"ש סקי"א דהוה כמקדש בלא עדים כיון שהעדים מסופקין בדבר ואת"ל שהוא נאמן לבטל הקידושין א"כ עיקר הספק בא על ידו ולמה יה' נאמן שכיוון לקידושין הא איכא חובה לאחריני בזה דשמא אומר בכונה שכיוון בקדושין כדי לאסרה וצ"ל כיון דמבלעדי הבעל איכא ספק עכ"פ לא נאסרת על ידו רק לפי שלא איתחזק יש בידו להסיר ולברר הספק משא"כ באומר שכיוון שיהיו קדושין ודאין ע"ז אינו נאמן. אלא דמ"מ צ"ע דבקידושין דס"ה אמרינן אהא דיליף דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים אף כאן הודאת בע"ד כק' עדים וקאמר רבא הא איכא חובה לאחריני ופירש"י שהקרובים נאסרים בה וא"כ י"ל כיון דבלא"ה נאסרה בקרובים עכ"פ מספק א"כ תו ליכא חוב לקרובים במה שהן קידושי ודאי ודוחק לומר דזה נקרא חובה בתה שהיא נאסרת מטעם ודאי דהא קשה למה פירש"י חובה לקרובי' ולא פירש חובה לכ"ע שנאסרת משום אשת איש לכל עולם וצ"ל דזה לא נקרא חובה שהרי עכשיו הוא מרוצה לזה שהודית בו ואי בעי' יכולה להתקדש עכשיו לו רק החוב הוא שאם יופקע אישות זה ע"י גט ומיתה שאן אפשר שהיתה מתרצית לזה הקרוב אילו לא נאסרת בו ועיין רשב"א דפירש באמת חובה הוא שנאסרת אכ"ע והרשב"א מסיק דמסברא אמרינן דאקשי' רחמנא לממון שיש בו צד חובה ע"ש ואין להאריך כאן בזה ויבואר אי"ה במקומות הבאים. ומ"מ כבר כתב בחמ"ח בריש הסימן שאם אמר לשון קידושין כגון הרי את מקודשת לי שכל הנשים יודעות בזו י"ל שאינה נאמנת שלא הבינה. מיהו מ"ש דמ"מ אם קיבלה קידושין מאחר ואמרה שלא הבינה צריכה גט דהא שויתה נפשה סגי' לגבי ראשון ע"ש ודברים אלו צ"ע דהא מבואר לקמן סי' קנ"א בכתב השובר והגט ולסוף נמצא הגט ביד הבעל אם אחר נשואין ערער אינו נאמן וכ' הב"ש הה"ד קדושין דלא כל הימינו לאבד זכותו של השני א"כ גם בזה איך תהא נאמנת לגרוע כחו של ראשון כיון שבאמת בחזקת מקודשת היא ואפשר דמיירי שקיבלה קידושין בפניו ואמרה שלא הבינה דאיכא חוקה דאין אשה מעיזה ונאמנת לומר שלא הבינה מיהו הא ליתא דבלא"ה צריכה גט מטעם דאמרינן מסתמא גירשה כדלעיל סי' י"ז ס"ב וצ"ע: ועפ"ז מן שמיא אנהירינהו לעיינין ליישב מה שנתחבטו בדברי הרמב"ם שכתב בחרופתי מקודשת בודאי ובגמרא איתא האומר חרופתי ביהודה מקודשת עמ"ש לעיל בזה והר"ן כ' דלשיטתי' אזיל דס"ל דקרא איירי בחציי' שפחה וחצי' ב"ח וכ' הר"ן כיון דבגמרא מספקא לן מנ"ל לומר מקודשת בודאי. ועפ"ז כ"ל דאדרבה סוגית הש"ס מוכחת כדברי הרמב"ם והילך לשון הש"ס איבעי' להו חרופתי מהו ת"ש דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ויהוהה הויא רובה דעלמא ה"ק האוחר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ויהודה ועוד לקרא אלא האומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ע"כ והנה ודאי קשה טובא אחר דמשמע לי' להש"ס דמקרא דהיא שפחה נחרפת הוא לשון קידושין איך הדר ואמר דוקא חרופה ביהודה דוקא מקודשת והתוס' נתקשו בזה ונדחקו דלמסקנא איירי דבשפחה כנענית מדבר וכל זה דחוק ועיקר חסר מן הספר דלא תליא הש"ס כלל בפלוגתא דר"ע ורבנן וגם כל לשון הש"ס כשפת יתר דה"ל לומר בקצרה האומר חרופתי ביהודה מקודשת. לכן נראה כדברי הרמב"ם דודאי חרופתי לישנא דקדושין הוא אפילו אי איירי בשפחה כנענית שאין קדושין תופסין הוא מ"מ לשון זה מיוחד לאישות והיכא דאפשר לפרשו על קדושין לא גרע מזקוקתי דמלאכה ל"ש בזה כמ"ש לעיל אלא משום דברייתא נקט ביהודה לא מיתפרשא שתהא מקודשת בכ"מ רק ביהודה מיהו ודאי לישנא דנחרפת לקדושין משמע ומ"מ החילוק ביהודה שקורין לארוסה תרופה ח"כ בסתמא היא מקודשת שבחזקת שידעה היא שהרי קורין לארוסה חרופה והוי כמו הרי את מקודשת שכולם יודעות וכ"כ הרשב"א בחידושיו אבל בחרופתי בשאר מקומות אינה בחזקת שיודעת וצריך להיות דוקא מכרת וא"כ הרמב"ם דמיירי במכרת י"ל שפיר דלכ"ע הוה ודאי קדושין לכן לא מפרש הש"ס הספק רק בהני דשייך בהו למלאכה אבל בחרופתי לא נשאר הספק כלל והיינו משום דמכרת ודאי מקודשת ובאינה מכרת אפילו שאר לישני שאינם ברורים לנשים אינה מקודשת ודברי הרמב"ם ברורים: ובהכי ניחא מה שהקשה בכ"מ על רבינו מי עדיף חרופתי ממיועדת לי דהוה ספיקא ולמ"ש לק"מ דבמיועדת יש לפרש דלמלאכה קאמר. משא"כ יעוד דקרא שכבר היא נמכרת לו למלאכה על כרחך על אישות מתפרש אבל חרופתי שאינה מתפרש שהוא למלאכה ע"כ לישנא דקדושין הוא וכמ"ש: אמנם כן ראיתי בש"ס קדושין די"ט ע"ב ת"ר כיצד חצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי ולא נזכר הרי את מיועדת לי אפילו באמה עברי' גופה גם ברמב"ם פ"ד מעבדים לא נזכר מיועדת. וצ"ל דגם באמה עברי' אין היעוד לשון קדושין. ואי קשי' נפשוט מהתם דמיועדת לאו לשון קידושין הוא די"ל דנקט לישנא דמקודשת ומאורסת שהיא לשון שמכרת גם היא. ומכאן ראי' לדברי הרמב"ם דאפילו בלשון ברור יכולה לומר שאינה מכרת דאל"כ אמאי לא תני התם מיועדת ומוכח דלאו לשון קידושין הוא דודאי על הברייתא דחוק לומר דמיועדת מספקא לי' לתנא אלא משום דלישנא דמקודשת ומאורסת מבורר לכל וכאמור מיהו רש"י בחומש פ' משפטים בפסוק אם לבנו יידענה פירש שאומר לה הרי את מיועדת לי ולדעת הרמב"ם שלא וכר לישנא דמיועדת צ"ל דרך לישנא גם באמה עברי' מספקא אם היעוד לשין קידושין הוא או שצ"ל לשון קידושין הנזכר בש"ס וברמב"ם. ואפשר דגם באמה עברי' שייך למלאכה שאפילו אחר שיושלמו שני עבדותה תהא מיועדת למלאכה לכן גם התם מידי ספיקא לא נפקא א"כ כ"ש דלא קשי' מלשון יעוד שיש לפרשו למלאכה משא"כ נחרפת ותדע לך דהא בש"ס לא פשיט מנחרפת למיועדת אלמא דלאו הא בהא תליא:

טו מי שאמר לאשה שנתן בשביל אהבה וחיבה כו' והוה כאלו אמר מיועדת כו' לשון הרמ"א מגומגם לענ"ד כפי הנראה שמפרש דברי הר"מ שהיו מדברים תחילה עע"ק מדמדמי לה למיועדת דאיירי במדבר עע"ק וא"כ צ"ל דבשביל ארבה וחיבה שיותר גרע משתיקה ובאמת לא נראה כן מלשון מהר"מ ממ"ש הנ"מ שנתן לה בשתיקה אבל הכא לא גרע מסבלונות וקי"ל חוששין לסבלונות אפילו לזמן מרובה. ולפי שהלשון קצת מגומגם בתשובת מהר"מ שיש חיסרון איזה תיבות כאשר ראינו זה שלש פעמים שתשובה זו היא במרדכי ס"פ האיש מקדש ובתשובת מהר"מ דפוס פראג ובתשובת מיימוני ובכ"מ קצת שינוי ע"כ קשה לעמוד על דבריו. והנראה בביאור דבריו דאמר שצריכה גט אע"פ שלא פירש לשון קידושין כיון שעכ"פ פעם א' נתרצית וה"ק אם נתרצית תחילה לקדושין צריכה גט אע"פ שלא פירש עכשיו ומייתי הש"ס דבעינן עכ"פ מענין לענין באותו ענין ובמעשה שהי' הי' הריצוי בזמן קדום על זה אמר דלסבלונות חוששין אפילו לזמן מרובה. כיון דפעם א' נתרצית אע"פ שאין עסוקין באותו ענין וכמו שפרש"י בקידושין דף נ' ע"ב ד"ה חוששין לסבלונות מי ששידך אשה ונתרצית מקדם כו' וס"ל להר"ב ליישב קושית התוס' דלשון. סבלונות חשיב טפי לחוש לקידושין ועמ"ש לקמן סי' מ"ה לכן מאהבה וחיבה דמיא לסבלונות לכן אע"פ שאין עסוקין באותו ענין יש לחוש וא"כ בעסוקין ואמר מאהבה וחיבה הוה ודאי קדושין דהא לישנא עדיף משתיקה כיון דלא שייך לומר למלאכה א"כ הוה ודאי קידושין דלשון מאהבה וחיבה אינו מבטל מה שהיו מדברים עע"ק ולא דמי להני לישני די"ל למלאכה קאמר והוסיף לומר או אפילו לא דיבר עמה (בתחילה) כלל כן בהגמיי' ובתשובת מהר"ם סי' תקי"ט תיבת בתחילה ור"ל דלסבלונות לא חיישינן רק בשדיך מתחילה כמו שפרש"י בשדיך תחילה לכן אמר או אפילו לא דיבר עמה כלל בתחילה אם בשעה שנתן הי' בלבו לקידושין וגם היא קיבלתה לשם קידושין דאע"ג דלא שדיך בין כך אין כקידושין מתבטלין בשביל כך כיון שמפרש כוונתו לקידושין שיהי' חיבת קידושין י"ל שאע"פ שאין לשון קידושין יכול לפרש דבריו שכיוון לקידושין כמו בפת סתם (אינו) שאינו מפורש פת חיטין כמו כן יכול לפרש כוונתו לחיבת קידושין. ועוד הוסיף דלשון אהובתי בעצמו לשון קידושין הוא דלא גרע מעזרתי וכו' ואף שאם היו מפרשין שלא כיונו לחיבת קידושין הי' מועיל הפירוש מ"מ אם נתכונו באמת לקדושין י"ל שהוא לשון קדושין ואע"ג שלא דיבר עמה מעיקרא עע"ק מ"מ בשניהם מודים מהני דס"ל כמ"ש הר"ן דמצי לשנוי' דידעה מאי קא"ל וכ"ז ברור למעיין היטב. וממוצא הדבר אתה למד דבלשון זה אם דיבר עע"ק ס"ל להר"מ דהוה קידושין ודאי ודלא כהב"ש סק"י ועיין פ' הערל דף ע"ו ע"ב ביבמות דהא דכתיב בשלמה דבק לאהבה ולא לאישות ע"ש משמע דאהבה לאו לשון אישות הוא:

טז וי"א דאע"ג כ"כ הר"ן וכתב הב"ש דהרמב"ם והרא"ש פליגי על הר"ן וס"ל אפילו במכרת אין חשש וכ"כ רי"ו ולא ביאר הטעם דהא בש"ס לא קאמר אלא מנא ידעה ואי ידעה למה לא ניחוש לקידושין. וצ"ל דמפרש דאע"ג דהיא ידעה ונתכונה לקדושין מ"מ מנא ידעה מאי קא"ל המקדש שמא הוא לא כיוון לקידושין מיהו לפ"ז גם בשאר לשונות ניהי דהיא מכרת מ"מ מנא ידעה שהוא נתכוין לקדושין וצ"ל דס"ל כמ"ש לעיל דלא חיישינן שנתכוין ללשון שיהי' מובן בחילוף מה שהוא כיון שבאמת משמעות לשון קידושין הם אבל בזה שאנו מסופקים ויש לכוין בו כוונה אחרת י"ל דשמא באמת אחר על כוונה אחרת. מיהו יותר נראה לדעת הרמב"ם ורא"ש דודאי לפי האמת אין להעמיד בלשונות אלו לשון קדושין כחו סגורתי ואינך שרחוק לפרשו על לשון קדושין שאינו אלא ברמז מועט ואין מובן כלל מזה לשון קידושין לפי האמת ולכן בלישנא דברירא אם היא מכרת שפיר מקודשת שדיבור הקידושין מתפיס' להתקדש לו היינו ע"י וה שיודע' שניתן לקידושין ויש בלשון הלזה קישור האישות כמו בהקדש שע"י דיבורו נתפס הככר ונחית לי' קדושה לפי שהמובן ממנו הוא שתתקדש לו אבל בלשונות דמספקא לי' בש"ס פריך מנא ידעה מאי ק"ל שאפילו קיבלה לקידושין כיון דע"פ עצם הלשון אפילו היא אשה חכמת לב שמבינה ברמז שרומז מ"מ אחר שבאמת אין בזה לשון קדושין שלא יחויב להתפרש בלשון קדושין א"כ לשון זה מקשר קשר האישות כיון שהוא לשון שאינו נודע לקידושין בעצם ודרך משל אם אמר לה את מ"ם שלי אף שתבין שלשון נוטריקין מקודשת מ"מ לא תתקדש שאין הלשון מספיק לעשות קשר האישות כיון דבעצם אינו מובן ונודע מלשון זה קישור אישות לכן מסיק דמיירי שדיבר עע"ק והספק אם לשון הלזה מגרע דיבור הקדום כיון די"ל דלמלאכה קא"ל. ותדע לך דהא לר' יהודה אפי' עסוקין באותו ענין ונתן לה בשתיקה אינה מקודשת אף שמסתמא כוונתו לשם קידושין מ"מ לא יספיק לעשות קשר האישות וכמו כן בלא דיבור כיון שבאמת לא נודע מלשון זה לשון קדושין אפילו נתכונה לקדושין כיון שלא דיבר מעיקרא אינה נתפסת ע"י לשונות כאלו כיון שבאמת אי אפשר לה שתדע רק ע"י הבנת דבר מתוך דבר וזה אינו רמוז בלשון קידושין:. ובהכי ניחא דקשה אמאי לא מוקי בעסוקין מענין לענין באותו ענין למה שפסקו רוב פוסקים כרבי דבכה"ג ידעה מאי קא"ל אלא נראה כדפרישית דפשיטא להש"ס דלשון שאינו מובן ממנו לשון קידושין אינו עושה קשר האישות שאין בלשון זה מבואר שלוקחה לאשה רק ברמיזה בעלמא והרי באומר הריני אישך אף שמצד הכוונה אין חילוק מ"מ לא נשלם קשר האישות ע"י לשון שאינו מובן ממנו קשר האישות:

וכן נלע"נד להוכיח מהא גופה דפליגי ראב"ש ור' בעסוקין מענין לענין באותו ענין דלר' אינה מקודשת ובודאי אי אפשר לומר דבשביל שהפסיקו מלדבר מענין קידושין שוב אינו מובן שנתנו לקידושין דודאי כל שלא הפסיקו מלדבר בצרכי זווג אין טעם שנאמר שהנתינה היתה שלא לשם קידושין ועוד איך אפשר להפליג פלוגתיהו דלראב"ש מקודשת בודאי שברור שלשם קידושין נתן ולר' יהי' ברור שאינו לשם קידושין ואם שניהם אומרים שכיונו לקידושין לא יהי' חשש שקרוב הדבר שכיוון לקדושין אלא ברור הטעם דע"י שתיקה ודברים שבלב אינה נתפסת לו לאשה רק דיבור בעי דהא אפילו נתן הוא ואמרה היא אמרינן לחד לישנא שאינה מקודשת כלל שצריך להיות דיבור הבעל שע"י דיבורו תתפס לו בקידושין אלא דבסברא בעלמא פליגי לר"א בעינן דוקא עסוקין באותו ענין דאז אנו יכולין להסיב דיבור הקדום על הנתינה לכן אפילו מענין לענין באותו ענין אין קדושין מאחר שאין דיבור הקידושין מוסב על הנתינה וראב"ש ס"ל כל שלא הפסיקו מלדבר בעניני הזיווג יש להסיב דיבור הקדום על הנתינ' אבל הכונה בלא דיבור לא מהני מידי לכ"ע והיינו טעמא נמי בהני לישני אינה נתפסת כלל אפילו מכרת רק ע"י דיבור הקדום כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם וסייעתו ומסתבר טעמי':

איברא דמה שהקשה הב"ש על הר"ן דאמאי לא פריך על לישנא דודאי נמי מנא ידעה לשיטת הר"ן. הנה הרשב"א בחידושיו פירש באמת דאכולהי מקשי מנא ידעה ורש"י ז"ל פירשה אכולהו לישני דאפי' הרי את זקוקתי ולקוחתי תנא ידעה (וברש"י שלפנינו אינו כן) ובאמת דחוק הוא לפרושי אכולהו וכמ"ש הרשב"א גופיה דלישנא דש"ס דמיבעי' ליה הני לישני לקדושין כו' מש זע דקאי אספיקא. ולענ"ד נראה ליישב דודאי בלשון הרי את מקודשת ודאי מקודשת שהרי יודעת ומכרת שכל הנשים מתקדשות בלשון זה וכמ"ש החמ"ח בריש הסימן וכן הוא בחידושי רשב"א בהדיא א"כ י"ל דהני לישני דודאי משרש התנא דמקודשת היינו דקמ"ל שהם ל' קידושין ובאתרא דנהוג לקדש כלשונות הללו הרי ידעה דלקידושין ניתן אבל בהני לישני דמיבעי' לן כיון שלשון קידושין מתפרש בדרך רחוק בודאי אי אפשר שינהגו בשום מקום לקדש בלשון וה להכי פריך מנא ידעה דליכא נ"מ כלל דאי אפשר שינהגו בשום מקום לקדש בלשון זה ולק"מ:

יז ואפילו לא דיבר עמה מתחילה כתב הב"ש כן הוא במרדכי תשובת מהר"ם ובאמת כבר השיג בחמ"ח על זה דבשתיקה ודאי אינה מקודשת אלא דמיירי שאמר שנתן בשביל אהבה וחיבה דיוכל לפרש שלחיבת קדושין קאמר ובמרדכי חסר תיבת תחלה וכן הוא בתשובת מיימוני ובתשובת מהר"ם גופי' סי' תקי"ט או אפילו לא דיבר עמה תחילה כלל וכוונתו כלפי מה שהתחיל לומר דיש לחוש לסבלונות אפילו לזמן מרובה ולסבלונות בעינן שידוך והיינו שדיבר עמה תחילה ולזה כ' אפילו לא דיבר עמה תחילה דליכא למיחש לסבלונות מ"מ אם מפרש דבריו דלשם קידושין נתכוין הוה כמו גמר בלבו פת חיטין והוציא פת סתם וכבר ביארתי בס"ק ט"ו תשובת מהר"ם. עכ"פ מילתא דפשיטא בלא דיבר כלום אינה מקודשת ואין כאן בית מיחוש דהא אפילו מענין לענין באותו ענין אינה מקודשת בנתן לה ושתק לרוב פוסקים לכן לא הבנתי מ"ש הב"ש דחיישינן לסבלונות דמלשון תשובת מהר"ם גופי דיקא דיש בלשון הזה לשון סבלונות משמע בשתיקה לא חיישינן לסבלונות ויתבאר לקמן סי' ת"ה בס"ד:

ומ"ש הוא היפך מדברי החמ"ח שכ' שדיברו תחל' מע"ק וע"ז כ' שיכולין לפרש הלשין אפילו לא אמר בשעת נתינה ולדבריו קאי שמפרשין הלשון שאמר בתחילה וליתא דא"כ מה מביא ראי' מפת סתם דמפרש מה שבלבו עכשיו אבל הדבר ברור כדפרישית שלא דיבר בתחילה כלל רק עכשיו שאמר לשם חיבה יוכל לפרש דבריו שלשם חיבת קדושין אמר כמו בפת סתם וכל האחרונים לא ירדו לכוונת מהר"ם והמרדכי והדבר ברור כמ"ש בלי ספק. אח כ ראיתי גם בט"ז שהאריך לגמגם בדברי מהר"ם שכ' להחמיר הואיל ויצא מפי מהר"ם והדבר ברור שכולם לא ירדו לסוף כונת מהר"ם שכוונתו דוקא באמר לשם חיבה דיוכל לפרש חיבת קידושין ומקום הניחו לי להתגדר בו:

יח ובמקום דלא הוי קידושין צריך לחזור וליטול כו' בחידושי רשב"א דף ו' מבואר דלא דמי לגט בא"ל כנסי שט"ח זה וחזר ואמר ה"ז גיטך שא"צ ליטלו ממנה דהכא מצי אמרה את בסתמא יהבית ניהלה ואנא למתנה אילונית ע"כ וא"כ דברי רמ"א תמוהים דכייל בכיילא רבא דלעולם צריך לחזור ליטלו הימנה דהא בהני לישני מיועדת מיוחדת דבלא דיבר עמה מעיקרא עע"ק שאין חוששין למלות אלו מ"ת ודאי לא יוכלה לותר אנא לחתנה איכונית דהא בפירוש אמר לה בלשון שאינה מתנה א"כ אם חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי ואמרה הן ודאי מקודשת דאי הכסף תתנה כה"ג ופקדון בידה ומהני ריצוי בפירוש ועוד תמוה דהא לדעת התחבר בעסוקין מענין לענין באותו ענין אינה מקודשת ובכה"ג ודאי דל"ל דאנא למתנה איכוונית ואפילו פסקו לדבר מאותו ענין כלל כיון שעכ"פ באותו מעמד דיברו מקידושין מהיכי תיתי לותר שבמתנה כיון שהוא טוען ברי שלא נתן לה במתנה ובמ"מ איתא ואם לא היו עסוקין בזה ונתן לה כסף סתם דאינה מקודשת אע"פ שהוא אומר לקדשה נתכונתי וע"ז הביא דברי רשב"א שצריך ליטול הכסף ובודאי נזהר בדבריו שלא היו עסוקין אפילו מענין לענין באותו ענין ואפשר שאפילו באותו תעמד לא עסקו בעניני קידושין די"ל מתנה אבל בעסוקין י"ל ע"ד ראשונה נתן אע"פ שהפסיקו מן הענין וכן בידים שאינן מוכיחות או אמר הריני אישך וגווני טובי דלא הוי קידושין מ"מ פשיטא דלא יהב במתנה ובכה"ג ודאי סגי בנתרבתה ואמרה הן המעות פקדון בידה א"כ דברי רמ"א תמוה שנתן מכשול למעיינים: וגם בעיקר דברי הרשב"א שאמר שיכולה לומר אנא למתנה איכוונית צ"ע טובי מנ"ל שיכולה לומר מתנה כיון שטוען ברי דלקדושין דניהי דממקדש אחותו לפוסקים דס"ל כשמואל דמעות פקדון אין להביא ראי' שאין המעות מתנה בסתם דאיכא למימר דהתם שאני שהרי הוציא בפיו לשון קדושין ולא פליגי אלא במה תולין טפי אם מחמת שאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו: ובאמת נראה דע"כ לא קאמר הרשב"א אלא בקדושי כסף שאין מוכיח מתוכן למה נותן לה אבל בשטר שמוכיח מתוכו ענין קדושין פשיטא דלא תוכל לומר למתנה קבלתי דמה לו לכתוב עניני קדושין במה שנותן לה מתנה לנייר שכתוב בו ענין קדושין עליו בהא יודה הרשב"א שמסתמא לקדושין נתן וכ"ש בגט שאין זו אהבה וחיבה שנתן לה מתנה הנייר שכתוב עליו גט כריתות לכן לא חילקו בש"ס ופוסקים בין ארוסה לנשואה. גם מ"ש עפמ"ש הר"ן במקדש לאחר שלשים שאם הוא חוזר א"צ להחזיר המעות דאל"כ הרי דמיין למלוה לכן ס"ל גם כאן בנתן לה לשם קדושין זכתה במעות ואם יחזיר בו ולא ירצה לקדשה תוכל לותר קדשני עכשיו בעדים ולא הבנתי דא"כ כ"ש שתהא מקודשת שהרי אם היא חזרה בה צריכה להחזיר המעות ואם הוא נתן לה לשם קדושין לא זכתה במעות רק בתורת קדושין והרי זה כמו מקדש לאחר ל' יום שאף שאם הוא חוזר אינה חייבת להחזיר מ"מ כיון שאם חזרה היא חייבת להחזיר מיקדשה באותן המעות עצמן ואם לא תרצה תצטרך להחזיר המעות ולא תזכה בהם רק בתורת קדושין ולא זכתה בהם עד שיגמרו הקידושין וכן פירש"י בדף מ"ו ע"ב ד"ה וש"מ מעות בעלמא חוזרין כל קידושין שאינן קידושין לא אמרינן מעות מתנה אלא פקדון דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמר קידושין לא בעי לאהדרינהו השתא דגמר לאו מקדש במלוה הוא ומתנה נמי לא הוה דהא ע"מ קידושין ניתנו לה וגמר דבריו והרי הרשב"א גופי' לא כתב רק דיכולה לומר למתנה איכונית. וגם מ"ש בענין תוך כדי דיבור כבר הושג שנעלם מתנו דבכל קנינים תוכ"ד כדיבור. גם מ"ש טעם להקדש שמצינו שאין יכול לחזו' תוכ"ד תימא גדולה הלא כה דברי הרמב"ם. ומהרש"ך תמה עליו שהוא נגד הש"ס ר"פ מרובה ע"ש הגם שיש למשכן נפשן עבור דברי הרמב"ם תמוה איך כ"כ בפשיטות. וא"כ מ"ש שצריך ליזהר שיגמור אמירתו קודם שיתן הטבעת בידה לא ידענא זהירות זה למה הרי ידוע שמוכן ליתן בשביל קדושין ואדעתא דהכי נותן לה ולא זכתה מעולם רק ש ע"ד קדושין: (יט) אמר לה כו ולא אמר לה לי כו' וכן עיקר כן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה והאריך לחלק דבלא אמר לי אינו מוכיח כלל ובאמר אהא בנזיר הוה מוכיח קצת לכן אפילו לאביי דס"ל בנדרים ידים שאין מוכיחות הוו ידים מ"מ בלא אמר לי אינו מוכיח כלום דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ועי' בתוס' שלנו ד"ה הכא וברא"ש כאן שנכללו רוב דברי התשובה. אלא דתמוה בעיני הראיה דמביא בפסקיו ובתשובה דהשתא ניחא אמאי דחיק אביי לאוקמה לשמואל דלא כוותיה כיון דס"ל לאביי ידים שאין מוכיחות הויין ידים וזה תמוה דהוא כמערכה על הדרוש שאם נימא שלא לחלק בין הידים וכפשטא דש"ס דמדמי ליה לנזיר לגמרי א"כ קשיא ליה דשמואל אדשמואל דמוכיח מהא דאמר בהיה נזיר עובר לפניו דס"ל דלא הוה ידים אבל אביי ודאי י"ל דס"ל הוו ידים ומ"מ הוצרך אביי לשנויה קושיא דר"פ דמקשי דשמואל אדשמואל וכה"ג איתא בנדרים דף ו' ע"ב בבעי' דיש יד לקדושין וכיון דהש"ס מקשי דשמואל אדשמואל מה מקום להוכחה זו. עוד קשה לי בהוכחה זו שכתב הרא"ש דהא ודאי אם נתפוס דאביי ס"ל ידים שאינן מוכיחות הוו ידים א"כ ע"כ הגירסא דרבא ס"ל דלא הוו ידים א"כ פשיטא דהלכתא כרבא ואין מקום להחמיר וע"כ המחמיר סובר דרבא ס"ל הוו ידים וא"כ אדרבה דוק מינה איפכא דאדרבה אביי ע"כ ס"ל לא הוו ידים מדלא מוקי לשמואל כוותיה א"כ ע"כ רבא ס"ל הן ידים והלכתא כרבא וצ"ע:

ולכאורה נראה מדבעיא ר"פ דנדרים דף ו' אם יש יד לקדושין והיינו ביד מוכיח כמ"ש הר"ן שם א"כ משמע דס"ל לר"פ דידים שאין מוכיחות ל"ה ידים ור"פ הוא בתרא ומשמע דהלכתא כוותיה אפילו נגד רבא כמו שנראה מדברי הרא"ש פ"ק דמציעא גבי דעת אחרת מקנה דהלכתא כר"פ דהוא בתרא אף דמשמע. שם בש"ם דרבא לא ס"ל שינויא דר"פ. אף דהרי"ף והרמב"ם פסקו דלא כר"פ היינו משום דסוגיא דקדושין משמע דתפסה תירוצא דאג"ק הקנה להם כמ"ש בש"ך ח"מ סי ר' אבל בלא"ה הוי הלכתא כר"פ אף דרבא לא ס"ל האי שינויא. מיהו נראה דלא תליא בזה דהא אי רבא ס"ל ידים שא"מ הוו ידים כיון דפליג אביי בהא ממילא סתמא דש"ס דפסק הלכתא כאביי ביעל קג"ם משמע דבכל דוכתי הלכתא כרבא נגד אביי מיהו כיון דסוגיא זו מסוגיות הפוכות והוה כמו איכא דאמרי כמ"ש התוס' א"כ אין ראיה מכלל דיעל קג"ם ועיין בסמוך:

כ אבל יש מחמירין דע דבגמרא איתא אמר שמואל בקדושין א"ל הרי את מקודשת ה"א מאורסת הרי את לי לאינתו מקודשת ונמחק בש"ס לי והיינו משום דבמסקנא מסיק הב"ע דאמר לי אבל בס"ד ר"ל לשמואל ידים שאין מוכיחות הוו ידים א"כ בלא לי נמי מקודשת ולכאורה י"ל דדוקא במקודשת ומאורסת שפיר י"ל דהוו ידים דהא התוס' בנזיר דף ו' איבעיא דיש יד לקדושין הקשו הא בנזיר צריך קרא ותירצו דקדושין דמי לנדרים דאסר לה אכ"ע וא"כ י"ל דע"כ לא מדחינן לנדרים אף לשון קדושין ואירוסין דמאורסת היינו האיסור בעצמה שהרי ארוסה אסורה לכ"ע. משא"כ הרי את לאשה אשה פנויה נמי במשמע א"כ אפילו אמר לי לאינתו ליכא רק יד מוכיח אבל אם אמר לאינתו ולא אמר לי י"ל דלא הוה אפילו ידים שאין מוכיחות דאשה אפילו פנויה משמע כמ"ש אשה זונה ורבים ככה וא"כ אם אמר הרי את לאשה י"ל לכ"ע אין כאן בית מיחוש. אלא דמ"מ למסקנא דמסיק הב"ע דאחר לי ומשמע דאינו מגיה בדברי שמואל רק דשמואל לא איירי בידים כלל רק קמ"ל סיפא כדאיתא בש"ס א"כ משמע דגם בהרי את לאינתו לא נזכר לי דלמה (לו) להזכיר דוקא בהרי את לאינתו כיון דכולהו באמר לי עסקינן וא"כ דון מנה דבס"ד דלא איירי באמר לי מוכח דגם בהרי את לאינתו ידים שאינו מוכיחות מיהו הוה אף דלא אמר לי וא"כ גם באמר הרי את לאשה יש להחמיר להמחמירין:

שוב ראיתי ונתון אל לבי ליישב דברי הרא"ם במה שהקשה אמאי לא מוקי אביי מלתא דשמואל כוותיה דהא קשיא ליה דשמואל אדשמואל כמ"ש לעיל ס"ק שלפני זה. ונראה ליישב דבלא"ה יש לדקדק בסוגיא דנדרים דף ה' דדייק לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוה ידים ומשני שמואל מוקי מתניתין כר' יהודה דאמר בעינן ודין ופריך אמאי דחיק שמואל לאוקמה מתניתין כר' יהודה אמר רבא מתניתין קשיתיה וקשה דלרבא מצי לאוקמה אפילו כרבנן דהא מסיק שם דרבא דס"ל דלא הוה ידים אפילו כרבנן אתי' וא"כ מתניתין א"ש ככ"ע לרבא. וצ"ל דאה"נ לרבא אתי' מתני' ככ"ע רק לאביי דס"ל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ומשמע להש"ס דלא ליפליג אביי אדשמואל מסיק דמוקי מתניתין כר' יהודה. ואי קשיא הא מסיק דאביי אפילו כר' יהודה אתי' דמחלק בין גט דבעינן כריתות וא"כ תיקשי ליה דיוקא דרבא דמתניתין קשיתיה דהא אתי' דלא כמאן דאפילו ר' יהודה ס"ל דבנדרים הוה ידים. ואיך אפשר לומר דאביי אפילו לר' יהודה קאמר וצ"ע.

לכאורה י"ל דבש"ס דחי די"ל דאביי לא חייש לדיוקא דרבא ויש לו איזו תירוץ על דיוקא דרבא רק שמואל חשיב ליה דיוקא אבל בעיקרא דדינא ס"ל לאביי דשמואל אתי' כוותיה וס"ל כרבנן וכן משמע דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוה ידים ולרבא מאי מתמה הש"ס אע"כ דלא ליפליג עליה דאביי קאמר וא"כ לרבא באמת מתניתין אפילו כרבנן אתי' וא"כ לאביי שמואל כרבנן והשתא לאביי שפיר קאמר שמואל מוקי מתניתין כר' יהודה ולא ס"ל כוותיה ופריך מאי דחיק וכו' ומשני מתניתין קשיתיה אבל אביי ס"ל שפיר אפילו כר' יהודה ולא חש לקושיה דשמואל לפום דחיית הש"ס או דדיחוי בעלמא הוא ולפי האמת אביי לא אתי' כר' יהודה דאל"כ מתניתין דדייקינן דלא הוו ידים אמאן תדמייהו וא"כ י"ל דודאי מהא דמוקי שמואל בנזיר עובר לפניו ליכא ראיה דשמואל ס"ל דלא הוויין ידים די"ל דס"ל הוו ידים רק הוכרח לאוקמה בנזיר עובר לפניו דלא תיקשי סתמא דנזיר אסתמא דנדרים דאתי' כר' יהודה להכי מוקי בנזיר עובר לפניו. ולפ"ז א"ש דברי הרא"ש דקשי' ליה אי מדמינן קדושין לאין נזיר עובר לפניו ובהא נמי ידים שאין מוכיחות מיהו הוה א"כ מאי קשיא ליה מדשמואל הא גם לאביי ע"כ מתניתי' כר' יהודה להכי צריף לאוקמה בנזיר עובר לפניו אכל שמואל ס"ל כרבנן וכשיטתי' דאביי דס"ל ידים שא"מ הוויין ידים לכן לא בעי לי אלא ודאי בלא לי וכן באין נזיר עובר לפניו אפילו ידים שא"מ לא הווין ואפילו לרבנן לא הוו ידים וא"ש הוכחת הרא"ש דגם בקדושין אי לא אמר לי לאו כלום הוא: אלא דתמיה לי בעיקר הדמיון שדמו הש"ס קדושין לנדרים ותמיה לי טובא דהא ודאי בנדרים אע"ג דנזיר עובר לפניו מ"מ בסתמא לא הוה נזיר דהא בעינן פיו ולבו שוין וע"כ איירי שגמר בלבו לנזירות ומפרש כוונתו כן אלא דבנדרים גלי לן קרא כיון דיש במשמעות לשונו כן אף דבדברים שבלב לא נעשה נזיר נקרא זו ביטוי שפתים וכן הוא בהדיא ברמב"ם בפ"א מנזירות שא"צ שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו אלא אפילו כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם שיהיה נזיר אע"פ שהם ענינים רחוקות ואע"פ שאין במשמעות לשון נזירות הוא נזיר כיצד היה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה ה"ז נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה וכו' עכ"ל הרי בנזיר גופיה לא דנין לשון נזירות רק מצד זה שמפרש דבריו וא"כ בקדושין דבלא עדים אין חוששין לקדושין א"כ מה מועיל לשון שאינו מבואר רק ע"פ פירושו דהוה מקדש בלא עדים וכה"ג כתב הרשב"א בנתן הוא ואמרה היא אע"ג דמוד' דלשם קדושין אין כאן לא שמיע' ולא ראיה לשם עדו' אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות. והר"ן בנדרים כתב דילפינן במה מצינו מנדרים ותימא גדולה דלא דמי כלל שהרי גם בנדרים צריך פירושו וכאן לא מהני פירושו דלא הוו עדים וא"כ אפילו נדמה קדושין לנזיר עובר לפניו מ"מ לא מיקדשא דדברי' שבלב לא מהני לענין קדושין. אשר על כן היה נלענ"ד דלא משכחת לדינא דידים שאין מוכיחות בקדושין שיהיו ידים רק לר' יהודה דס"ל דאפילו מדבר עמה ע"ע גיטה וקדושיה ת"מ צריך לפרש שנתן לשם קדושין ור' יוסי ס"ל דא"צ לפרש וע"כ היינו טעמא דכיון שמדבר עמה ע"ע קדושין ודאי ברור לן שלשם קדושין נתן רק דס"ל שאין נתפסין הקדושין אם לא שידבר בפירוש ובכה"ג שפיר דמי לנדרים כיון שאין ספק בכוונתו ואין אנו צריכין לפירושו רק שיהיה לשון קדושין ואז אי אמרינן ידים שא"מ הויין ידים בנדרים אלמא שנקרא ביטוי שפתים ע"י זה כמו כן י"ל שנקרא לשון קדושין וא"כ י"ל דר"פ דקאמר לימא קסבר ידים שאין מוכיחות הוו ידים י"ל דמיירי דמדבר עמה על עסקי קדושין וקים לן שכוונתו לקדושין רק מספקא ליה אם הוא דיבור שלם. ואף דשמואל גופיה קאמר הלכה כר' יוסי דאפילו בנתן לה בשתיקה מקודשת אפשר דר"פ לא שמיעא ליה הך דשמואל או דאלים ליה לאקשויי דאפילו בנזיר שנאמן על כוונתו לא הוה ביטוי שפתים ומסיק דקאמר לי: או י"ל דודאי בקדושי שטר אם נתן לה שטר וכתב בו הרי את מקודשת אע"ג דלא אמר לי אין אנו מסופקין בכוונתו שהרי בודאי כיון דצריך לכתבו לשמה ולר"פ גופיה לשיטתיה בדף (מ"ט) דבעינן לשמה ומדעתה ג"כ א"כ אין ספק בכוונתו שכיוון לקדש אשה זאת רק אם לשון השטר מצד עצמו מורה על שקידשה דבעינן שיהיה בשטר כח לקשר האישות שתהיה מקודשת על ידו ובכה"ג שפיר איכא לדמויי לנדרים. והשתא י"ל אי ידים שאין מוכיחות הוויין ידים בשטר יש להחמיר בקדושי כסף עכ"פ מדרבנן אף שיש ספק בעיקר הכוונה. גם י"ל ר"פ לשיטתיה דס"ל בדף ס"ה ע"ב דגם מקדש בע"א חוששין לקדושין אף דאין הקדושין רק ע"י צירוף ה דאה שלהם מ"מ מהני לקדושין א"כ יש להחמיר מדרבנן עכ"פ בקדושי כסף וע"ו דחי בש"ס דאמר לי כן נלענ"ד מוכרח אולי מקום הניחו לי רבותינו הראשונים ואחרונים א"כ נראה דבקדושי כסף עיקר הדין דלא מהני ידים שא"מ די"ל לפי האמת כ"ע מודו בהא וכעין מ"ש הרא"ש א"כ במקום שיש עוד צדדין אין להחמיר כלל בקדושי כסף ואפשר דמיירי שגילה דעתו בפני עדים שרוצה לקדש לעצמו וכיון דלא דיבר עמה עע"ק אמרינן שאינה נתפסת בלשון זה אף שידענו כוונתו לזו:

ובקידושי שטר בודאי אם כתוב בשטר כהוגן פשיטא דיש להחמיר דבכה"ג י"ל דידים מוכיחות נינהו וכמ"ש בספרי גט מקושר דף ע' אף שבע"פ לא אמר לי דהא הרמב"ם מפרש בהך דאיני אישך שכתב לה כן בשטר משמע אם כתב כהוגן אפילו אמר בלשון זה הוה גט א"כ הה"ד בידים שא"מ וכ"כ הר"ן כאן דנראה מדברי הרי"ף הך דהכא הרי את משולחת כו' שכתב כן בגט. ולפמ"ש עיקר דין ידים שא"ת הוא בשטר. אע"ג דבשטר כתובין השמות הא משמע בנדרים דמשום הא לא מקרי ידים מוכיחות רק במינאי ודין אמרינן שם דאיכא למימר ידים מוכיחות הן אף שלא כתב מינאי או ודין אלא דלא נודע עיקר נוסח הגט כפי מה שהוא הכרח לדינא דמתניתין לכן בקדושי שטר ודאי ס"ק הוה בכל גווני לכן לא ראיתי להאריך בזה:

ולפמ"ש מ"ש הב"ש בשם תשובת רשד"ם דבשניהם מודים שכיונו לקדושין יש להחמיר לפמ"ש נראה דבאין מודים שכיונו לקדושין י"ל לכ"ע לא חיישינן דאפילו בנזיר עובר לפניו בעינן שיאמר שלט לנזירות כמ"ש מדברי הרמב"ם א"כ כ"ש בזה. ומ"ש בב"ש וכן פי' הב"י תשובת הרשב"א לא נמצא בב"י כלום ואדרבא כתב דדברים אלו לאו דסמכא נינהו וט"ס הוא בדפוס ובב"ש ישן ראיתי שכתב וכן הביא הב"י בתשובת רשב"א סי תשע"ד ע"ש בתשובת מהר"י שם ע"כ בב"ש ישן של שנת תמ"ט לפ"ק. ובב"ש חדשים בקשו לתקן וקלקלו ועי' בתשובת רשב"א אלף רל"ד ויותר נראה לפרש שספיקו של רשב"א הוא בשביל שהזכיר אני נותן לך לקדושין משמע טפי שמקדש לעצמו משנאמר שהוא נותן בשביל אחר וכמ"ש בב"ש ס"ק ט"ז: (כא) ואם קידש כו' וחוששין לקידושין עיין חת"ס שהביא דברי ב"י שכ' שיש לחלק בין נזיר עובר לפניו דהוה נזיר לכן כ' שחוששין לקידושין דכאן אינו מוכיח כמו בנזיר. ולפענ"ד אפילו הי' דומה לנזיר ממש אין כאן ודאי קידושין דהא ברא"ש הגירסא שם בנזיר דאם נזיר עובר לפניו הוה יד אע"ג דלא מוכיח ובאין נזיר עובר לפניו אפילו יד לא הוה וא"כ כיון דהגירסא דרבא ס"ל ידים שא"מ לא הוה ידים א"כ אפילו בכה"ג אינו מקודשת אלא דהרמ"ה נסתפק בגירסא דיש גורסין אביי לכן לא כתב רק חוששין לקידושין. מיהו קשה על דברי רמ"ה למה דחיק להגי' בדשמואל דאמר לי נוקמה בכה"ג שכבר קידש אשה אחת דדמי לנזיר עובר לפניו ומזה תשמע דאפילו קידש אשה אחת לא דמי לנזיר עובר לפניו מטעם שכתב הב"י.

והרא"ש כתב בהדיא ה"ה דאי הוה מצי לאשכוחי בכולהו הוכחה קצת הוה משני אלא דלא משכח ולהכי מוקי באומר לי ע"ש בפסקים ובתשובה. א"כ יש לתמוה על הטור חדא דמשמע מהרא"ש דבקידושין ליכא מידי דדמי לנזיר עובר לפניו ותו קשי' הרי דעת הרא"ש דנזיר עובר לפניו נמי לא הוה ידים מוכיחות א"כ. מה שתפס הרא"ש עיקר הגירסא דרבא ס"ל דלא הווה ידים א"כ אפילו נדמה אשה לנזיר עובר לפניו מ"מ יד שאינו מוכיח וקיי"ל כרבא א"כ תמוה איך הביא הטור דברי רמ"ה ולא זכר דעת אביו הרא"ש ז"ל וכן הוא בלשון התוס' ריש דף ו' דהגירסא ביש ספרים בנזיר עובר הוי ידים שאינו מוכיחות וגירסא זו תפס הרא"ש עכ"פ נראה דעת הרא"ש דגם בכה"ג לא הוו קידושין ודברי הטור צ"ע. גם לפמ"ש בדברי הרמב"ם דבנזיר עובר לפניו איירי שלבו לנזירות וא"כ בקידושין י"ל שדמי למקדש בלא עדים ולכל היותר לא הוה רק חשש דרבנן וכן נראה מל' הר"ן בפ"ב דקידושין גבי דברים שבלב והוא בגמרא דף נ' כ' הר"ן וז"ל וא"ת הא תנן האומר אהא ה"ז נזיר ומוקמינן בנזיר עובר לפניו הא הוה דברים שבלב לאו קושי הוא דכל שהענין מוכיח אתרבי מדין אע"פ שלא השלים דיבורו ע"כ משמע דחשיב לי' דברים שבלב ג"כ מיהו י"ל לשיטת הר"ן דיליף קדושין מנדרים וכבר שדיתי לעיל נרגא בזה וצ"ע:

כב בתורת קדושין הטעם מבואר בב"י בשם ריב"ש כיון שנזכר שהוא הנותן לה בתורת קידושין נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת אפילו אם הוא שליח אמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עלי' ע"ש. ואמת שכ"כ הריב"ש אבל בעניותי אינם דברים של טעם כלל דאם ר"ל משום שנותן כסף שלו א"כ ע"כ יפרש בהרי את מקודשת בלא לי י"ל שהוא כסף של אחר שנתן לו לקדש א"כ גם באומר הא"מ בלא לי נימא לחלק בין שהוא כסף שלו ועוד דמסתמא שלו הוא דכל מה שיש ביד אדם בחזקת שהוא שלו ואם איתא לחלק בהכי ל"ל להגיה בדברי שמואל דאמר לי נימא דאיירי בידעינן שהכסף שלו ועוד בעובדי' דריב"ש גופי' לא נזכר שהי' מבורר שהכסף שלו וע"כ עיקר החילוק כיון שאמר אני נותנו לך בתורת קדושין נראה שהוא המקדש וכן נראה מדברי הב"ש וא"כ גם באמר אני נותן לך כסף והרי את מקודשת אע"פ שלא אמר לי תתקדש ולא חילק שום פוסק בכך ועוד מה טעם לחלק בכך דבסתמא נמי שייך האי סברא דלא שביק מידי דרמיי' עלי ומ"ל שהזכיר אני נותנו לך או לא הרי הכסף שלו ולמה ניחא שקידש בשביל אחרים שלא ידענו מה הי' לו סוף סוף שייכא סברא דלא שביק מידי דרמיא עלי' ותו דאפילו נעשה שליח לאחר שייך אני נותנו לך מאחר שהוא הנותן לה בשליחות חבירו ותו קשי' אם נימא דלכך מיקרי ידים שא"מ משום די"ל דנעשה שליח לאחר אע"פ שלא ידענו א"כ מה הועיל הריב"ש בסברא דלא שביק מידי דרמיא הא לקמן סי' ל"ז ס"ק ט"ז מבואר דבאמרה שיהי' שליח לקבל קדושין מפלוני לא שייכא הך סברא דלא שביק כיון שעשתה שליח לפלוני וא"כ אכתי ה"ל ידים שא"מ דלמא אחר עשאו שליח לקדש פלונית ואיך נימא לא שביק מידי דרמיא עליה כיון שהוא מנהג רמאות כדלקמן סי' ל"ה ס"ט אפילו קידשה במעות של עצמו ומאי פסקה דתיהוי ידים שא"מ משום חששא שאחר עשאו שליח לקדש סתם ולא נימא דעשאו שליח לפלונית עצמה ותו קשיא דמדאיכפלו הרא"ש והטור לומר דבדיבר עמה עע"ק הוה כאומר לי משמע דוקא בדיבר עמה ונתרצית או שתקה אבל אם לא דיבר עמה אף שאמר לעדים הוו יודעין שאני רוצה לקדש פלונית ולא נעשיתי שליח ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי משמע דהוו ידים שא"מ הרי אף שברור לן שלא נעשה שליח מעולם מ"מ הוה ידים שא"מ כיון שמן הדיבור המתפיסה לקדושין לא מוכח שתתקדש לו א"כ כ"ש בזה אף שאומר אני נותנו לך בתורת קדושין דהוה ידים שא"מ. גם מה שביקש הריב"ש לחלק דבמקדש א' משתי אחיות או אחת מבנות לא תקרי ידים שא"מ כיון שהדיבור שלם לכן איתא בפרק האיש מקדש תני רב טביומי לזה חמשה בנים ולזה חמשה בנות ואמר אחת מבנותיך מקודשת לא' מבני צריכה חמשה גיטין ונא מקרי ידים שא"מ כיון שהדיבור שגם לא ידענא מאי ראיה לזה הא ע"ז אנו דנין אם מה שאומר בתורת. קדושין הוה כאומר לי ומה און מנא לו הריב"ש מזה. גם בעיקר הסברא לפע"ד לא מן השם הוא זה אלא דידים שא"מ לא מקרי אלא היכא דאין לנו לותר בלשון הוה שום קדושין שלא נוכל לומר ולייחד שתהא מקודשת לוה דשמא קידשה למי שלא נעשה שליח ממנו לקדש כלל וא"צ גט כלל אבל שם בא' מבנותיך ע"כ איירי דשויה שליח ואין הספק רק באותן שעשאו שליח אנו אומרין דעכ"פ ברור לנו שנתפסין קדושין של א' לכן צריכה גט מכולם אבל ידים שא"מ שלא אמר לי אפילו נעשה שליח מאחר אנו מסופקין שמא קידשה לאחר שלא נעשה שליח ממנו מעולם כי היכא דלא תקרי ידים אף שברור לנו שלא נעשה שליח משום אדם ולא אמרינן שמסתמא קידשה לעצמו. ותו כד דייקינן שפיר הוה בתורת קדושין גרע טפי מלקדושין. דבתורת קדושין יש לפרש שיהיה לכסף זה דין קדושין וכדאיתא בפרק הזורק זרוק לי חובך בתורת גיטין היינו בדין גיטין וכאן יש לפרש בתורת קדושין שיהיה לו דין קדושין שאם תתקדש לו אח"כ כדת תקנה גם כסף זה וכ"ש לדברי רמ"א לקמן סי' נ' דמן הנשואין חוזרין הקדושין די"ל דלהכי אמר בתורת קדושין שאם יקדשנה אח"כ יהיה לו דין קדושין שתן הנשואין יהי' חוזרין. וגם בתשובת רשב"א סי' תשע"ד ואלף רל"ד מבואר שלא עלה בדעתו לחלק משום שאמר אני נותן לך מיהו אפשר לדחות דבאמת בשביל לשון אני נותן לך חשש להחמיר. סוף דבר הגם שאין תלמיד כמוני מכריע נגד הריב"ש תורה דכתיב בה אמת אין משוא פנים בדברי אלקים חיים אולי מקום הניחו לי מן השמים הגם שאיני כדאי להרים ראש להקל נגד רבותינו נ"מ במקום שיש צדדים אחרים:

תוכן העניינים

טיב קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה