טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג
דף לא
ע"א שנאמר וידבר משה כו' מצותן שיהי' קורין כל א' בזמנו ובפ"ב דר"ה (דף כד) נ"ל מיני' התם לענין קידוש החדש שראש ב"ד אומר מקודש שנ' וידבר משה את מועדי ה' מכאן שראש ב"ד אומר מקודש ואע"ג דאיכ' מ"ד התם שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים ולדידי כיון דאין מקדשין חדשים אין ראש ב"ד אומר מקודש כלל ולדידי האי קרא דוידבר משה לדרשא דהכא אתיא וא"ל דמשנתינו כוותי' ס"ל מ"מ אכתי קשיא סתמא אסתמא דהתם תנן ראש ב"ד אומר מקודש אלמא ס"ל דמקדשין חדשי' אבל הדבר ברור דדרשא דהכ' אסמכת' בעלמא היא תדע דהא בגמ' בברייתא דקא' משה תיקן שיהיו שואלין ודורשין מענינא של יום כו' ואי דרשא גמורה היא אין זה תקנות משה אלא מה"ת הוי כמו שה דקאמ' ראש ב"ד אומר מקודש ונ"ל מהאי קרא ולא קרא לי' תקנתא דמשה א"ו קבלה היתה בידם דמשה תיקן כן ואסמכוהו אהאי קרא דוידבר משה: והאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרווייהו ואיפכא.
פי' דביום א' קרינן בחדש השלישי ופרש"י דה"ט דמתן תורה בששה בסיון הי' והיינו כרבנן כדתני' בפ"ט דשבת (דף פ"ה) ולא כר"י דאמ' בז' בחדש. מ"מ ק"ל ובי פסקא דשבועות חל לעולם בו' בסיון שהוא יום חתן תורה הא בפ"ק דר"ה תנא ר"ש עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז הא כיצד שניהם מלאים כו' ולא אפשר לאוקמא סתמא דגמ' כאחרים דפליגי התם ואמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד.
ועוד לפום ריהטא משמע התם אליבא דאחרים דבח' בסיון ניתנה תורה דהכי אמרי' התם לכ"ע בר"ח אתו למדבר סיני וכו' ולכ"ע בשבת ניתנה תורה וכו' כי פליגי בקביעי דירחי רי"ס בחד בשבת איקבע ירחא רבנן סברי בתרי בשבתא ולבתר הכי פריך מהא די' עטרות נטל יום הקמות המשכן שהי' בר"ח ניסן שנת ב' ליצ"מ וא' מהן שהי' בא' בשבת ומדריש ירחא דניסן הי' בחד בשבתא אישתקד הי' בד' בשבת וכו' וכאחרי' ה"ל ריש ירחא דאייר במעלי דשבת' כו' ומשני לר"י ז' חסרי' עביד ולרבנן ח' חסרין (צ"ל) [צ"ל ול"ל] הא דאחרים מ"מ ש"מ דלאחרים ריש ירחא דסיון של מ"ת שבת הי' דכיון דנ"ל מגז"ש דבר"ח באו לסיני ובשבת שלאחריו ניתנה תורה ע"כ לא ניתנה תורה עד ח' בסיון א"כ ששה בסיון לעולם אינו יום מ"ת ומיהו זה י"ל דאחרים ל"ל הא דעשרה עטרות ור"ח ניסן דשנה ב' לא הי' בא' בשבת ואע"ג דמקשי התם מהא בין לר"י ובין לרבנן לאו למימרא דליכא מאן דפליג אהא שהי' ר"ח דהקמות המשכן בא' בשבת אלא ה"ק נימא דהאי מתני' לא כר"י ולא כרבנן וכמה פעמים אמ' התם בהאי שמעתא קשי' לרבנן או קשי' לר"י ע"כ ה"ק דהאי ברייתא אי רבנן היא קשי' לר"י וה"נ איפכא מ"מ קושי' א' ודאי קש דנימא דסתמא דגמ' כאחרים ס"ל דבכמה דוכתא במס' ר"ה מוכח דלית הלכתא כאחרי' וי"ל דאע"ג דעצרת פעמים ה' וכו' מ"מ רוב פעמים קביעי דירחא הוי כסדר א' מלא וא' חסר וכיון דברוב פעמים חל עצרת בו' בסיון מש"ה תקנו לקרות בעצרת בחדש השלישי דאזלינן בתר רוב שנים כדאמר' לענין נדרים כה"ג בפ"ב דערכין (דף ט') דהאומר כימות הלבנה מונה שנ"ד הלך אחר רוב שנים: ע"ב לפי שא"א ברכות על הפורעניו'.
ק"ל הא בעיקר תקנתא הפותח מברך לפני' והחותם מברך לאחרי' כדאמ' לעיל רפ"ג וא"כ אפי' מפסיק מאי ברכה על הפורעניות איכא הכא אי יקרא הא' הברכות וב' אחריו בין שניהם הקללות. וכ"ת משום דמיירי בחול בתעניות דאין קורין אלא ג' נמצא שהג' שקרא חצי הקללות הוא החותם שמברך לאחרי' ובשבילו שהוא צריך לברך אחרי הוא דקא קפיד ליתא דא"כ למה אמר בסמוך תנאכשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניו הא זה הג' א"צ לברך לפניה וגם לפי"ז הא אפשר להפסיק בקללות ויקרא האמצעי חצי' דהא אינו מברך כלל והג' אף אם יתחיל באמצע הקללות כיון דאין מברך לפני' ל"ל בה ואי משום.
ברכה לאחרי' דמברך החותם יסיים בפסוק שלאחרי' וסגי בהכי אבל ל"ל להתחיל בפסוק שלפניו ושמא י"ל דהא דהפותח מברך לפני' והחותם לאחרי' וסגי בהכי מדינא היינו משום דמוציאין את אמצעי י"ח בברכות שלפני' ולאחרי' ולפי"ז צריכין כולן לכוון ולשמוע ברכות הפותח והחותם ואם בא אדם א' באמצע הקריאה ולא שמע ברכות הקורא לפני' ודאי צרי' לברך לפני' לעצמו ה"ל כאלו הן בעצמן מברכין ואיכא משום אין אומרין ברכה על הפורעניות: תנא כשהוא מאחיל מתחיל בפסוק שלפני' ק"ל תקשה מהא לר"א דא' דה"ט דא"מ משום מוסר ה' לפי"ז ל"ל להתחיל ולסיים בפסוק שלפניהן ושלאחריהן בקריאות הקללות לחוד מרישא לסיפא סגי דהא אינו קץ ומאס בהן כיון שקורא את הכל: מ"ט הללו לשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן וכו' נ"ל שצריכן ב' טעמים אלו דהשתא א"ש אליבא דכ"ע דלמ"ד דה"ט משום מוסר ה' כיון דמשה מפי עצמו אמרן אע"ג שברה"ק אמרן אין זה בכלל מוסר ה' ולמ"ד שא"א ברכה עה"פ כמו שאמרו במס' סופרי' הביאו התוס' אר"י דסכני אני אמרתי עמו אנכי בצרה א"כ א"ד שיברכוני בני על הצרות שלהם כיון דבלשון יחיד אמרן ל"ל בה: הלוחות והבימו' אין בהן משוה קדושה פי' התו' בשם הערוך גליוני ס"ת כו' והקשו התוס' דהא התם מבע"ל היכי דגייזי אי יש בהן קדושה ואמאי לא פשיט לי' מהכא ואין זה קושי' כ"כ דמצינו כה"ג בכ"מ דלא איפשט לן במקומן וממ"א איפשט לן הביאן הרמב"ן בס' מלחמות בפ"ג דברכות גבי בעיא דנשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן: משה תיקן להם לישראל ששואלין הלכות פסח בפסח כו' הקשו האחרונים מהא דתני' שואלין ודורשין בה"פ קודם לפסח ל"י ותי' ע"ד שפי' הר"ן דשואלין ודורשין קודם פסח לאו למימרא דמחויבי' לדרוש ל"י קודם הזמן אלא נ"מ להא דקי"ל בתלמידי' א' שואל כענין וא"ש שלא כענין נזקקין לשואל כענין תחילה והשתא ל"י לת"ק וב"ש לרשב"ג השואל בה"פ הוי שואל כענין ונזקקין לו תחילה.
ונ"ל ראי' לדברי הר"ן מהא דא' בפ"ק דפסחים מ"ט דת"ק שהרי משה עומד בפ"ר ומזהיר ע"פ שני שנא' ויעשו ב"י את הפסק במועדו וכתיב ויהי אנשי' אשר היו טמאים כו' מ"ט דרש"בג שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר ע"פ שני שנא' החדש הזה לכם ר"ח וכתיב דברו וגומ' בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה והשתא לת"ק תקשה מהא דמשה עומד בר"ח ומזהיר על הפס' ואי שואלין ל"י ה"ל להזהיר על הפ' מי"ד באדר שהוא ל"י קודם לפסח.
ולפי דברי הר"ן כיון דאין חיוב לדרוש בזה הזמן בה"פ תו לא קשי' מידי לת"ק מהא דמשה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח ולא קודם לכן: אבני שהם דף ב' ע"א מגילה נקראת בי"א בי"ב בספ"ק דיבמות (דף י"ד) פריך איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ובמסקנא אמר אביי כי אמ' לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר אחת הללו מורין כדברי ב"ש והללו מורין כדברי ב"ה אבל ב' ב"ד בב' עירות ל"ל בה ורבא אמר כי אמר' ל"ת כגון ב"ד אחד בעיר א' פלג מורין כדב"ש ופלג כדב"ה אבל ב' ב"ד בעיר א' ל"ל בה הקשו התוס' מ"מ מאי תירץ ממגילה דבעיר א' היו קורין לבני העיר בי"ד ובני כפרי' היו מקדימין ליוה"כ.
וא"ר חיים דבני כפרים הי' קורין בעירן כדמוכח בירו' דהשתא ה"ל ב' ב"ד בב' עיירות דבכה"ג ל"ש ל"ת אפי' לאביי והא דקרי לי' יוה"כ לפי שבעירם היו מתאספין לבא לבה"כ בב' ובה' לקריאו' התורה. וכ"נ דאמ' בירוש' דבן עיר אין מוציא בן כרך דכל שאינו מחוייב בדבר א"מ אחרים י"ח.
וכיון שבני הכפרים היו בקיאין לקרות ודאי היו קורין בעירם ולדידי ק"ל מהא דתנן לקמן בפ"ב (דף יט) בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן וכי עתיד לחזור למקומו קורא מיהת כמקומו בן עיר בכרך בי"ד ובן כרך בעיר בט"ו הרי דבעיר א' אלו קורין ביומם וזה קורא ביומו ואמאי איקרי כאן ל"ת.
והניחא לרבא דב' ב"ד בע"א ל"ל בה א"ל דב"ע בכרך וב"כ בעיר כב' ב"ד דמי אלא לאביי דאפי' ב' ב"ד בע"א נמי לא אפ"ת דהני כב' ב"ד דמו אכתי איכא משום ל"ת ודוחק לומר דמשום אדם א' לחוד שקורא ביומו ל"ל משום ל"ת דאין אגודה פחות מג' כדאמ' בפ"ק דסוכה (דף י"ד) ועוד מי לא עסקינן דאפי' הרבה ב"ע שהלכו לכרך א"נ איפכא נמי דיצא הכי דאם עתידין לחזור למקומן קורין בעיר ובכרך כמקומן והא לא אישתמיט תנא לאפלוגי בהא בין יחיד לרבי' ועק"ל מדא' לקמן בפ"ב א' רבא בן כפר שהלך לעיר בין כך וב"כ קורא עמהן מ"ט האי כבני עיר בעי למקרי וכו' איתביה אביי ב"כ שהלך לעיר ב"כ וב"כ קורא כמקומו ב"כ ס"ד באם עתיד לחזור תליא מילתא אלא לאו בן כפר והשתא למאי דס"ד דאביי דבכ"פ ב"כ וב"כ קורא בעיר כמקומו תקשה לי' לדידי' דאפי' חשיב להו כב' ב"ד מ"מ כיון דבעיר א' הן הא איכא משום ל"ת כשקורא בעיר כמקומו.
דבשלמא לרבא ניחא דיהב טעמא לבן כפר שהלך לעיר דב"כ וב"כ קורא עמהן משום דהאי כבן עיר בעי למיקרי ות"ל משום ל"ת דלדידי' לק"מ דהא ס"ל דב' ב"ד בע"א ל"ל בה משום ל"ת ובני כפרים ועיירות א"ל כב' ב"ד דמי. אלא לאביי למאי דס"ד ודאי תקשה.
והרא"ש פי' שם דמגילה הוי כב' ב"ד בע"א שבני הכרכים לא היו קורין לבני הכפרי' אצא בני הכפרי' היו קורין לעצמן בכרכים מההיא דירו' דב"ע א"מ בן כפר ומה שלא היו קורין בכפר שלהן לפי שלא הי' מקובצין יחד אלא בעיירות. ולפי"ז בב"ע שהלך לכרך א"נ איפכא כשקורא כמקומו ע"כ קירא לעצמו דב"ע או ב"כ שהוא שמה א"י להוציאו שהוא א"מ בדבר ומ"מ ק"ל דאפ"ה תקשה לאביי מהא דב"ע שהלך לכרך וממתני' דמגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג.
עוד פי' הרא"ש דבמגיל' ליכא משום ל"ת כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם הי' בן מקום זה הולך למ"א הי' עושה כמותו הילכך לא מיחזי כב' תורות ואע"פ שר"ל הקשה לר"י ממגילה ל"ח להשיבו משום דלא אחזי כב' תורות משום טעמא דפי'. וא"ל ע"כ לא שלית מקום שנהגו מהאי ה"ל להקשות כי מהאי דמגיל' לק"מ.
וזה נ"ל דחוק לבדות סברא מן הלב נגד דברי ר"ל המפורשי' ול"מ לר"י בהדיא דפליג עלי' בהא: ומה שנ"ל בהא דאר"י ע"כ ל"ש מקום שנהגו דמה אלימא הא מהאי דמגילה הא תרווייהו מתני' הן היינו משום דר"ל נמי ידע בע"כ דב' ב"ד בב' עיירות ל"ל בה דאלת"ה אדק"ל מתני' דמגילה נקראת בי"א בי"ב תקשה לי' קרא דתקנו י"ד לפרזין וט"ו למוקפין הא איכא משום ל"ת א"ו קרא ל"ק לי' משום דפרזים ומוקפין כב' ב"ד בב' עיירות הן ול"ל בה אבל כפרים ועיירות בעיר א' הן דודאי בני הכפרים המקדימין ליוה"כ בעירות היו קורין ושם היו מתקבצין ביום ב' וה' למשפט שב"ד יושבין בה כתקנת עזרא כדפירש"י א"נ לקריאות התורה וכיון דהכי הוא איכא משום ל"ת.
וא"ל ר"י ע"כ ל"ש מ"ש לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושין מ"ש שלא לעשות א"ע משם ה"ל להקשות דאלימא דאלו מהא דמגילה א"ל דבני הכפרים בעירן היו קורין ביוה"כ ולא בעיירות אבל ממקום שנהגו קשיא. ולא מרישא ק"ל דהא מ"ש לעשות ומקום שנהגו שלא לעשות ב' מקומות הן ול"ל בה משו' ל"ת אלא אסיפא דהתם סמיך ההולך ממקום שעושין למקום שא"ע או ממקום שא"ע למקו' שעושין נותנין עליו חומרא המקו' שילא משם ולא עביד אע"פ שבאותו העיר שהלך עושין וה"ל כב' ב"ד בע"א ואל תתמה דלא מייתי אלא לרישא ועיקר קושייתו סמך אסיפא דכהג"מ בפ"ו דברכו' (דף מו) גבי ב' אם רוצין לזמן מזמנין.
ופריך מדתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין לחלק ופי' התו' דעיקר פירכתו סמוך אסיפא דקתני ד' אין רשאין לחלק דאע"ג דאיכא ב' מכאן וב' מכאן והוי כמו וכ' וכה"ג תמצא בהרבה מקומות וה"נ דכוותי' ואע"ג דמסיק התם התוס' א"כ אמאי לא מקשה מן הסיפא בהדיא דברי תימה הן כיון שהן עצמן העידו שכה"ג תמצא בהרבה מקומו' וכה"ג תמצא בספ"ג דקדושין גבי נכרית מנ"ל דלא תפסי בה קדושין א' קרא לא תתחתן בם ופי' ר"ת דגמ' דמייתי קרא לא תתחתן הוי כמו וגו' ומסיפא דקרא דריש דכתי' בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך משמע שאין בה קיחה.
ודחי דהתם הרואה או' מלאכה הוא דל"ל אבל מהאי דמגילה קשה למאי דס"ל לר"ל דבני הכפרים בעיירות היו קורין וה"ה דהמ"ל מהא מתני' דב"ע שהלך לכרך דאלימא והא דל"ק ר"י ע"כ ל"ש ב"ע שהלך לכרך משו' דלא אסיק ר"י אדעתי' האי דיחוי דרואה אמר מלאכה וכ' כ"כ אלים האי דמ"ש כמו האי דב"ע וחדא מנייהו נקט ור"ל נ"ל למיפרך מהאי דמגילה לקראת השנוי בריש מכילתין קודם לבן עיר דלמאי דס"ל דבני הכפרי' קורין ביוה"כ בעיירות אלים הוא כמו מתני' דב"ע שהלך לכרך.
ועוד השיב ר"ל לר"י אמינא לך איסורא ואת א"ל מנהגא ה"ה דלדידי' א"צ לזה דהא אלים לי' ההיא דמגילה אלא לדבריו דר"י דאלים הא דמ"ש קא"ל דמהא דמ"ש לק"מ. ולענין מה שקשה אליבא דאביי מהאי דמגילה נקראת כבר תירץ הר"ן דהני נמי כב' ב"ד בב' עיירות דמו שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתן לחזור וא' מהן הוא שמוציאן שא"נ שיהא א' מב"ע פוטרן כיון שא"מ בדבר הילכך ה"ל כב' ב"ד בב"ע ושרי לכ"ע: וזה נ"ל מבואר בדברי אביי שא' כ"א ל"ת כגון ב' ב"ד בע"א משמע דומיא דב"ד בעיר דקבועי' הן בעירן אבל ר"י ור"ל וודאי לא מחלקין בהכי שהרי ק"ל ממ"שואסיפא סמכו ההולך ממ"ש למש"ע נותנין עליו חומרי המקום ש יצא משם והא חה"מ שיצא משם אין נותנין אא"כ דעתו לחזור למקומו כדאמ' התם בפ"ד דפסחים (דף נ) אלמא ס"ל אף בדעתו לחזור יש בו משום ל"ת מש"ה שפיר ק"ל מהא דמגילה נקראת דשרי לבני הכפרים לקרות בעיירו' ביוה"כ ואמאי הא אע"ג דדעתן לחזור אפ"ה יש בו משום ל"ת: דף ז ע"א מתנות לאביונים שתי מתנות לב' אביונים ב בירו' פ"ק דחגיגה אהא דתנן הכל חייבים בראיי' חוץ מחש"ו ר' יוחנן בעי חרש באזנו א' מהו אמר ר' יוסי בר בון מחלוקת ר"י ורבנן דתנא ולבני אהרן תעשה כתנות רבנן א' שתי כתונת לכל א' וא' ר' יוסי א' אפי' כתונת א' לכ"א ואחד מ"ט דרבנן ולב"א תעשה כתנות מ"ט דר"י למאה ב"א תעשה כתונת והכא תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם רבנן אמרי שתי אזנים לכ"א וא'.
רי"א אפי' אוזן א' לכ"א וא' ולפי"ז סוגי' דידן ע"כ לא אתיא כר"י דאמ' אפי' כתונת א' לכ"א וא' ולשון רבי' דכתונ' ואזניה' אבני אדם רבים קאי בני אהרן וכל ישראל וה"נ מתנות לשון רבים אביונים רבים דקרא קאי ודי לכל אביון במתנה א' אבל לרבנן דס"ל התם דלשון רבים דכתונת וב' אזנים אכל א' מב"א וכ"י קאי וצריך לכל א ואי ב' כתונת וב' אזנים הה"נ דצריך ב"מ לכ"א משני אביונים דקרא: והא ליכא למימר דהכא אפי' רבנן מודו דסגי במתנה א' לכל אביון דאי ס"ד תרתי דוקא משלוח מנות איש אל רעהו דכתיב בקרא דהיינו ב"מ לאדם אחד ל"ל דהא במתנות לאביוני' לחוד סגי ובכלל זה הוה נמי משלוח מנות דבמשלח ב"מ לא' מן האביונים הא קיים מ"מ תרי איש לרעהו דאביון נמי לא נפיק מכלל רעהו ומצטרף נמי ב' מנות שישלח לאביון א' לב"מ שישלח לאביון ב' ויש כאן משום מתנות לאביונים ומשום מ"מ איש אל רעהו ומצות מ"מ איש אל רעהו המ"ל הא בכלל מתנות לאביונים הוי ובמתנו' לאביוני' מתקיים ממילא מצות שלוח מנות נמי.
א"ו מתנות לאביונים מתקיי' במתנ' א' לכל אביון ואין משלוח מנות בכלל זה דצריך ב' דווקא לאדם א' והא ליכא. דזה אינו דודאי אי משלח ב"מ לאביון א' לא עלתה לו לכאן ולכאן אלא או למשלוח מנות או משום מתנות לאביונים אבל לכאן ולכאן לא וא"א לעולם שיקיים ב' מצות הללו אלא ע"י ג' בני אדם אבל ע"י ב' לא וכמ"ש בפנים.
ועוד הא בלא"ה נמי י"ל שאין מצית משלוח מנות בכלל מצות מתנות לאביונים דמצות משלוח מנות ליתא אלא במידי דמיכל ומשתי דווקא וכמ"ש המפ' וכמו ושלחו מנות לאין נכון בס' עזרא דדרשינן ברפ"ב דביצה (דף כא) דמי שלא הניח ע"ת וקא"ל דישלחו לו מידי דמיכל שיהי' לו מה למיכל בי"ט וכמו בש"א א"מ י"ט אלא מנות והיינו דברים המוכנים ועומדים לאכילה בי"ט אבל מתנות אביוני' מצוותן אפי' במידי דלאו מיכל ובכסף ושוה כסף נמי סגי כדאמ' ר"י לעיל (דף ד') דמה"ט אין קורין המגילה בשבת מפני שעיניהן של עניים נשיאות למ"מ וזה א"א בשבת ש"מ דמתנות לאביונים עיקר מצותו במעות המוקצין בשבת ולא במידי דמיכל.
והשתא הא דפ"ק דחגיגה (דף ד') דגרסי' אר' תנחום חרש באוזן א' פטור מן הראיי' שנ' באזניהם ופריך באזניה' מבע"ל באזניהם דכל ישראל ומשני ההוא מנגד כ"י נפקא. אתיא נמי כר"י דא' כתונת לכ"א יא דטעמ' דכ"ר נגד כ"י דמגלי על אזניהם דב' אזנים לכל א' וא' קאמר קרא הא לא"ה ה"א אזניה' לשון רבים דקרא אכל ישראל קאי וה"נ גבי מתנות לאביונים דלא גלי קרא מתנו' לשון רבי' אאביוני' רבים ודי במתנה א' לאביון א' א"כ שיטות גמ' דידן דשמעתין ודפ"ק דחגיגה אתיא כר"י דירו': מיהו בהאי דראיי' פליג גמ' דידן אגמ' דירו' דהירו' אליבא דר"י אפי' אוזן א' לכ"א סגי ואלו לגמ' דידן בהא דראיי' לכ"ע אפי' לר"י בעי ב' אזני' לכ"א מטעמא דפי': מ"מ קק"ל מאי פריך התם באזניהם מבע"ל באזניה' דכ"י דילמא ר' תנחום כרבנן ס"ל דאמ' ב' כתונת לכ"א וה"נ ב' אזנים לכ"א מיהו מספקא לי אי שלח ב"מ לאביון א' אי עולה לו לכאן ולכאן למשלוח מנות ולצטרף למתנת אביונים וכשישלח עוד מתנה א' לאביון א' יי"ח או דילמא אין ב"מ של אביון א' עולה לשתיהן אלא או למ"מ או למתנת לאביוני' לחוד ואין אדם יי"ח בב' מצות הללו אלא ע"י ג' ב"א: ד' כ"א אף כאן עד חצות.
פ"ק דברכות (ד' ט) הקשו התו' היכא מצי למימר עד חצות הא כתיב לא תותירו ממנו עד בוקר דמשמע דמצי לאוכלו עד בוקר ותי' דמ"ל דה"ק לא תעשה דבר שבא לידי נותר עד בוקר שאם לא יהי' נאכל ע"ח לא תוכל לאוכלו ולא לשרפו בלילה כדאמר ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה וא"כ ישאר ע"ב וק"ל לפי גמרא שלנו א"א לפרש קרא הכי דהא ברפ"ה דפסחים (דף נט) אמרי לי' רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הא דלא ילין הא כל הלילה ילין הא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשב' ולא עול' חול בי"ט א"ל כבר רמיי' נהלי' ראב"ח לר"א ושני לי' הכא בי"ד שחל בשב' עסקינן דחלבי שבת קריבין בי"ט א"ל משים דחלבי שבת קריבין בי"ט אנן ניקו' ונימא לי' דהאי קרא בי"ד שחל בשב' הוא דכתיב א"ל שבקי לי' לקר' דהוא דחיק ומוקי אנפשי'.
והשתא ל"ל לדחוקי במילתא ולאוקמי לקרא בי"ד שחל בשבת הכא נמי נימא דה"ק ל"ת דבר שיביאו האמורין לידי לא ילין שאם לא הקריבן בע"פ מבע"י לא תוכל להקריבן בלילה ובע"כ ישאר עד הבקר וכדמפ' ראב"ע להאי קרא דלינת בשר לדידי'. ה"נ נפר' קרא לענין לינת אימורין לכ"ע ול"ל למדחק ולאוקמי לקרא דל"י אלא מי"ד שחל בשבת דווקא ואע"פ שהתוס' כתבו בירו' דייק מקרא דלא ילין חלב חגי כה"ג ומפר' שמרהו שלא יביא לידי לא ילין שיקרבהו מבע"י מ"מ כיון דבגמ' דידן דחיק לאוקמי בי"ד שחל בשבת ולא רצה נפרש כן ש"מ דס"ל להג' שלנו דא"א לפרש קרא עד"ז ואם איתא דאליב' דראב"י בע"כ מתפרש קרא ל"ת דגבי בשר פסח עד"ז א"כ האי קרא דלא ילין דגבי אימורי' ה"ל נמי לפרש כן וי"ל דבשלמא הכא כ"ר ל"ת עד בקר ואע"ג דלא מצי לאכלו מחצו' דנ"מ דאין שם נותר חל עליו עד הבקר אע"ג דעבר חצות אין עובר עניו אלא בעשה אבל אכתי לא חשיב חוץ לזמנו כנותר גמור עד הבקר.
ונ"מ דאם חשב בא' מן העבודות על מנת לאכלו לאחר חצות אינו פיגול כמו שאר מחשבות חוץ לזמנו דהוי פיגול וחייבין עליו כרת ואפילו האוכלו בזמנו. לא מבעיא לר"י דא' בפ"ה דזבחים (דף נו) המחשב לאור ג' פי' בקדשי' קלים שנאכלין לב' ימים ולילה א' דפסול.
פי' דהו' פיגול דהא אידחי לי' מאכילה דה"ל פיגול במחשב בפסח לאוכלו משעלה עמ"הש וכדא' התם אליבא דר"י וקדשים הנאכלי' ליום א' מחשבין בבשרן ובאימורין משיעלה עה"ש אלא אפי' לחזקי' דאמר התם דכשר דהא לא אינתיק לשריפה משום דאין נשרפין לאור ג' כדאמר התם יכול ישרף מיד ת"ל והנותר מבשר הזבח ביו' השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה.
והא נותר דפסח אינו נשרף בט"ו עד ששה עשר כדתנן בפ"ז דפסחים (דף פ"ד) התם לאו משום דלא הגיע זמן שריפתו הוא אלא משום דאין שריפת נותר דוחה י"ט כדא' התם ולעולם הגיע עלי' זמן שר פתו אנא דארי דאיסור י"ט רמי דא"א לשרפו היום וה"ל אינתק לשריפה כשאר הנאכלין ליום א' דאינתק לשריפה בעה"ש.
דהא אם עבר ושרף בט"ו במזיד או בשוגג אע"פ שחילל י"ט מצו' שריפה מיהו קיי' והגע בעצמך בשאר הנאכלין ליום א' או לב' ימים שחל זמן שריפה שלהן בשת וי"ט אטו נימא לחזקי' דבמחשב לאכלן משיעלה עה"ש של יום א' או יום ב' דכש' הואיל וא"א לשרפן בו ביום הא וודאי לא דאינתק לשריפה וארי הוא דרבע עליו וה"נ דכוותי'.
וכ"ת אליבא דר"י דפוסל במחשב לאור ג' אע"ג דלא אינתק לשריפה הואיל ואידחי לי' מאכילה וה"נ גבי פסח אליבא דראב"ע כיון דאינתק מאכילה מחצות במחשב לאכלו לאחר חצות יהי פסול ולמאי נ"מ מהא דכתב רחמנא לא תותירו ממנו ע"ב י"ל דע"כ ל"ק ר"י דאע"ג דל"א נשריפה כיון דאידחי מאכילה פסול אלא באידחי מאכילה בדיחוי גמור של נותר אבל פסח שאינו נדחה מאכילה לאחר חצות אלא בעשה בעלמא לא מהני מחשבה כמו דל"מ מחשבה בשאר פסולי אכילה כדתנן בפ"ג דזבחים (דף לו) שחטה להניח את דמו וכו' שאין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לא מנו וה"נ נ"מ להא דאמ' התם האוכל אור ג' חזקי' אמר פטור פי' משים כרת דנותר דל"א לשריפה רי"א חייב דהא אינתק לי' מאכילה והשתא באוכל לאחר חנות לכ"ע פטור אפי' לר"י דהא אין כאן משום איסור נותר עדיין אלא עשה בעלמא אבל לאחר עה"ש יש כאן לאו דנותר דל"ת ממנו ע"ב האוכל לאחר שעה"ש חייב לכ"ע דכבר חל עליו איסור נותר ואפי' לחזקי' חייב דה"ל אינתק לשריפ' וכדפי' וכיון שכן י"ל דקרא ה"ק ל"ת דבר שיבא לידי נותר ע"ב ואע"ג דכבר נפסל מחצות אפ"ה כ"ר ל"ת למימרא דשם נותר חל עליו מעה"ש ונ"מ לענין כרת דנותר ומחשבות פיגול וכדפי' אבל גבי לינת האימורים דפסח כיון דא"א להקריב בלילה משום ע"ת בי"ט ל"ל דכ"ר לא ילין לבקר הא א"א להקריב מתחילת הלילה ואי משום ללמד דפסול לינה חל עליו משע"ה ונ"מ למחשב להקריב בלילה לא הוי לי' פסול ופיגול דהא לא עבר זמן הקרבת' אלא דארי איסור י"ט רמי עלה ומשע"ה הוי מחשבה להא ל"ל קרא דאימורי' דכל הקדשי' דנפסלי' בלינה נ"ל מהעולה על מוקדה על המזבח כל הלילה לעשה ומלא ילין חלב חגי עד ביקר ל"ת כדאמ' בפ"ק דחגיגה ופסח נמי נ"ל מהכא:
דף כג ע"ב עשרה כהנים כתובי' בפ' כ"כ בפנים הא דפי' התו' דמאי דא' שמואל הקדש שוה מנה שחיללו עש"פ מחולל ה"מ היכא שמחללין הבעלים עצמן אבל אם חללו אחר א"פ כ"א בשוויו ופירשתי הטעם משום שע"י הבעלים חלה הקדש מש"ה יכול לחללו בכ"ש ומה"ט פ"ח אינו חמור מהקדש דאפי' בדיעבד אינו פדוי שלא בשיוויו כש"אל שה לפדותו בו דבעלים דפ"ח כאחר לגבי הקדש דמי דלא חל הקדשו ע"פ אלא קדוש מאיליו עוד נ"ל לחלק בין בעלים לאחר גבי הקדש משום דקי"ל נשאלין על הקדשות הלכך הבעלי' הואיל וביד' לשאול אכתי לא יצאו מרשותם וכדידהו דמי מש"ה יש להם כח לפדות בדעבד ש"מ מש"פ משא"כ באחר ולה"ט נמי ניחא הא דפ"ח דא"פ שלא בשוויו ואינו חמור בהא מהקדש דהבעלים כאחר דמי דל"ש בו שאלה ונ"מ בין הני ב' טעמים באם בא ההקדש ליד גיזבר דקי"ל הקדש כיון שבא ליד גיזבר אין נשאלין עליו דלהאי טעמא שוב אפי' הבעלים א"פ אלא בשוויו דכבר יצאו מרשותו ואי אפשרלשאול עליו מעתה אבל לטעמא קמא דה"ט דבעלים פודין ש"מ עש"פ הואיל וחל ההקדש ע"י אע"ג דבא ליד גיזבר הואיל ותחילת הקדש ע"י בא מחולל עש"פ: מ"מ ק"ל דהא לב' הטעמים הללו כל היכא שההקדש חל מאיליו שלא ע"י הבעלים א"א לחלל אלא בשוויו הא כתבו התוס' והמפ' בכ"מ בשם השאלתות דבז"הז כרם רבעי נפדה ש"מ עש"פ והא כרם רבעי קדוש מאיליו ואינו בשאלה וה"ל בעלים כאחר ואמאי יכול לחלל שלא בשוויו והא הוא דמי לפ"ח הואיל וקדוש מאיליו ואינו בשאלה אינו נפדה אלא בשוויו וי"ל דכיון דכל עיקר פדיון כרם רבעי ודמוסיפין חומש בפדיונו הכל נלמד ממעשר שני וכדאמרינן ספ"ב דקידושין והא וודאי מ"ש פודין אותו שוה מנה עש"פ דהא קדושתו תל ע"פ הבעלים וישנו בשאלה הה"נ לכרם רבעי הלמד ממנו לא יהא חמור מן המלמד וכ"ת מאי חזית דילפת בהאי גז"ש לקולא שנפדה כ"ר בש"פ אע"ג דקדושה הבא מאיליו וליתא בשאלה ממ"ש שקדושתו חל ע"פ הבעלים וישנו בשאלה אדרבה נילף לחומר' ונקיש מ"ש לכ"ר דאינו בשאלה וקדוש מאיליו דהא חומרא וקולא לחומרא מקשינן י"ל כיון שניתנ' גז"ש זו ללמד מ"ש על כ"ר לענין פדיון מסתבר' דלכל מילי הוקש למ"ש ומוטב שנלמד הלמד מן המלמד ולא נלמד המלמד מן הלמד: כ"ט ע"ב של מזבח למזבח ושל אדנים לאדנים.
בפ' כי תשא פי' רש"י שנמנו ישראל בתחילת נדבת המשכן אחר יוה"כ בשנה ראשונה ומשקלים הללו נעשו אדנים ושוב נמנו בר"ח אייר בשנה השנית כדכתיב בחומש הפקודים ושקלים אלו היו לקרבנות צבור וק"ל א"כ לא היתה התרומה בר"ח ניסן כיון שלא נתנו שקלים עד אייר לצורך קרבנות והא בירושלמי רפ"ק דמס' שקלים אמתני' דא' באדר משמיעין על השקלים אמרו ולמה בא' באדר כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותתרום תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה בא' בניסן אר"ש ב"י תרומת הלשכה כתחילתה שנ' ויהי בחודש הראשון וגו' בא' לחודש הוקם המשכן ותנא על' ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה הלשכה והשתא אי לא נתנו שקלים לקרבנו' עד א' באייר בשנה השנית מאין נתרמ' התרומה בא' בניסן שלפניו: אבני מילואים ג' ע"ב נידון ככפר.
הקשה הר"ן א"כ עיר המוקפת חומה מיב"נ איך קורין בט"ו ניחוש דילמ' ישבה ולבסוף הוקפה וי"ל דישיב' עובדי כוכבי' אינו ישיב' ונמצא בשעה שכבשה יהושוע הית' בה חומ' ולא ישבה עד שנתיישבו בה ישראל ודוקא במוקפת חומה שבא"י אמ' הכי אבל מוקפת חומה שבח"ל שמוקף חומ' מי"י בהוקפ' ולבסוף נתיישבו אפי' בעובדי כוכבי' סגי וטעמ' דבא"י לענין בתי ע"ח ל"מ ישיב עובדי כוכבי' לפיכך לענין מגיל' נמי לא משא"כ בח"ל.
ולשונו מגומגם דהל"ל אבל מוקף חומה שבח"ל המוקף תומה מי"י ונתיישבה ולבס"ה אפי' בעובדי כוכבי' סגי ואין בה דין מוקפין חומה לענין מגילה. מ"מ אעיקר דבריו ק"ל אי ס"ד דבא"י ישיבת נכרים לא מהני למחשב כישב ולבס"ה והא תניא בפ"ח דערכין (ד' ל"ג) איש כי ימכור בית מושב ע"ח שהוקף ולבסוף ישבה ולא שישבה ולבס"ה יכול אפי' הקיפוהו ישראל נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה מה להלן נכרים אף כאן נכרים יכול אפי' הקיפוהו נכרים לאחר מכאן כלומר לאחר כיבוש של ישראל נאמר להלן חומה ונאמר כאן חומה מה להלן נכרים קודם לכן אף כאן נכרים קודם לכן והשתא ביון דבעינן הקיפוהו עובדי כוכבי' ודווק' קוד' כיבוש ישראל ואי לא אפי' הוקף ולבס"י ל"ת אי ישיבו' עובדי כוכבי' אינו ישיבה ישבה ולבס"ה דמיעוט קרא מבית מושב ע"ח היכי משכחת לה אי הקיפוהו ישראל או נכרים לאחר מכאן אפי' הוקף ולבס"י לאו כלום הוא ואי בהקיפוהו נכרים קודם לכן הא למ"ל לעולם ישבה ולבס"ה כיון דישיבו' נכרים אינו ישיבה הא לעולם ה"ל כאלו הוקף ולבס"י דהא ישיבת ישראל קודם כיבוש ליכא.
א"ו ש"מ דישיבות נכרים ישיבה היא והשתא משכחת לה ישבה ולבס"ה ואיצטריך קרא למעוטי והכי משמע לי מדברי התוספו' שהקשו מדאמ' לקמן אשר לו חומה ולא שור איגר פי' הגגות חומה שלה כגון שבתים מדובקי' יחד בעיגול והוי כחו חומה סביב לעיר ול"ל קרא ח"ל דה"ל ישב ולבס"ה שהרי לא נגמר חומת העיר עד שנגמרו כל הבתים וחי' דקרא א"ל אפי' היכי דקי"ל שלא דר אדם שם עד שנגמרו כל הבתי' אפ"ה ל"ח היקף ואי ישיבו' עובדי כוכבי' ל"ח ישיבה מאי ק"ל ואפי' דרו נכרי' קוד' גמר כל הבתים נמי ניחא.
וכ"ת א"כ במוקף חומה איך קורין בט"ז ניחוש שמא ישבה ולבס"ה הא מסיים הר"ן לשיטתו בעיירו' שמוקפין חומה שבח"ל ניחוש שמא קדמה ישיבתן לחומתן. די"ל דהולכין אחר הרוב שעל הרוב קדמו חומתן לישיבתן וכן דרך רוב מדינות מקיפין חומה תחילה ואח"כ מיישבין אותה.
וה"נ י"ל למאי דפי' למוקפין חומה שבא"י: וא"ת למאי דפי' א"כ כל דין מו"ח שאנו דנין בא"י הוא מטעמ' דאזלינן בתר רוב עיירות שקדמן הקיפן לישיבתן ול"ח דילמא ממיעוט היא שישבה ולבס"ה ואמאי הא קי"ל כשמואל דאמ' ברפ"ו דב"ב (דף צב) דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי הבית חלוט לסוף שנה מן הסת' בע"ח וכן דאין יוצא ביובל כדין בתי ערי חצרי' ניחוש שמא קדמה ישיבתה לחומת'.
ולדברי הר"ן ניח' כיון דישיב' עובדי כובבי' אינו ישיב' כל עיר מו"ח בא"י ה"ל הוקפה ולבס"י אבל למה דפי' קשה וי"ל דה"מ דאין הולכין בממון אחר הרוב היכא שהוא מוחזק אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא דמה"ט תנן בפ"ב דב"ב (דף סג) גבי ניפול הנמצא חוץ לנ' אמה הרי הוא של מוצא ולא של בעל השובך משום דאזלינן בחר רובא דעלמא וכדפי' התו' התם.
וה"נ מה"ט הבית חלוט בה ואינו יוצא ביובל משום דאין כאן חזקה דממונא למוכר המסייע למעוטי. ואע"ג דקי"ל קרקע בחזק' בעלי' עומד' מ"מ הא מכירה גמורה היא ובבתי חצרים גזה"כ היא שיוצא ביובל ונגאלת לעול ומ"מ כבר יצאת ע"י מכירה גמורה מחזקת בעלי' לפיכך ל"ח למעוטי: מיהו למאי דפי' בפנים דהא דתלי מו"ח בימות יב"נ ל"ד אלא במו"ח קודם שכבשוהו ובאו לרשות ישראל תליא והא דתלי בימות יב"נ משום דרוב א"י נכבש ע"י ובימיו לק"מ דהשתא מ"ל ישיבת ישראל לאחר ביאתם בארץ וקוד' שכבשו מיד נכרים נעשה כרך: ומ"מ מהא שפי' הר"ן דאין ישיבת נכרים ישיבה משמע מדבריו דכרך שישב דקאמ' היינו ישוב בני אדם וזה תמוה דאטו אישיבת ב"א קפיד רחמנא הא לא קפיד אלא אישוב בתים לחוד כדכתי' בית מושב ע"ח שבית יושבת לאחר שהוקף וכמ"ש בפני' וא"כ אפי' את"ל ישיבת נכרים א"י הא ח"מ ישיבת בתים קודמן להקיפן.
ומיהו למאי דפי' בפנים הא דישבה ולבס"ה דלא היינו הבתים דקודם הקיפה אבל אותן שניבנו לאחר הקיפה דין בתי ע"ח עליהן לכל דבר א"כ לענין מ"מ נמי הכי הוא. והשתא ליכא למיחש לדילמא ישבה קודם להקיפ' דא"נ הכי הוי אפ"ה נחשבת כמו"ח ע"י בתים שניבנו בה לאחר שהוקפו: לא ס"ד דתני חרש דומיא דש"ו.
מכאן נראה לי תשוב' למ"ש הרז"ה בס' המאור פ"ג דברכות דאית מאן דמוקי לה לפלוגתא דהתם דלרבינא הירהור כדבור דמי לר"ח לאו כד"ד בהא פלוגתא דר"י ור' יוסי בלא השמיע לאזניו דרבינא כר' יהודא ור"ח כר' יוסי. א"כ דר"י מכשר בלה"ל ס"ל הירהור כד"ד מאי דחי מדתני חרש דומיא דש"ו ש"מ דעבד לא ולר' יהודא חרש דעבד ש"ד הא כיון דא"ל הירהור כד"ד ש"ו דעבד נמי ש"ד וה"ל כמו חרש דומיא דש"ו להכשירו דדעבד אפי' ש"ו ש"ד לר"י.
דדל מכאן קריאת תש"ו הואיל וא"מ בדבר אפ"ה השומע יוצא י"ח בדעבד ע"י הרהור וכמ"ש בפנים א"ו אפי' לר"י דא' בלה"ל יצא אפ"ה לר"ח דהרהור לאו כד"ד לא יצא השת' לר"י אדר"ח א"א חרש דעבד ש"ד לא הואי דומיא דש"ו דאפי' דעבד נמי לא כיון דאינו מחויב בדבר והירהור דנפשיה לאו כלוה הוא וההוא סוגיא אזלי כר"ח.
מיהו למאי דפי' במתני' דבמגילה לכ"ע הירהור לאו כד"ד אין זה ראיי' דאפי' ר"י דאמר לה"ל יצא גבי ק"ש וה"ה להירהור במגילה מודה דהירהור לאו כלו' הוא וה"נ למאי דפי' דבשומע ע"פ מש"ו שא"מ בדבר ל"י ולא מהני לי' הירהור דנפשי' הואיל וע"פ הוא נמי א"ש הא דקאמ' לא ס"ד דרנא חרש דומיא דש"ו דמה ש"ו בשמע ע"פ דעבד נמי לא אף חרש כן דאע"ג דבש"ו גופייהו בשומע מהן מתוך הכתב ש"ד.
מ"מ בעינן חרש דומיא דש"ו בכל צד אפי' בשומע ממנו בע"פ: אף כאן עד חצות. ור"ע פליג עלי' התם וס"ל דנאכל כל הליל' ואמרי' בפ"ק דברכות (דף י) והני תנאי כהני תנאי דתני' שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמ' מועד צאתך ממצרי' ר"א אומ' בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל מצ"מ אתה שורף ר' יהושע אומר בערב אתה זובח כבוא השמש א"א ועד מתי א"א והולך עד מצ"מ.
ופרש"י אבל לר"א ע"ח לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בנייהו והא דאמ' ר"א מצ"מ אתה שורף כלומר בבוקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשי' בי"ט ממתינין לו עד בוקר שני וק"ל אדר"א למנ"מ כתב קרא למצ"מ אתה שורף כיון דא"א לשורפו עד בוקר שני מיהו מפרש"י פי"ט דשבת (דף קלב) למדתי תי' לזה דאמ' התם שמילה אינו דוחה י"ט אלא בזמנו ונ"ל לחזקי' מדכתי' ל"ת ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר שאין ת"ל עד בוקר בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו פרש"י אלמא מידי דחול לא עבדינן בי"ט ופסח קרב בי"ד בניסן שהוא חול ומילה של"ב נמי מידי דחול הוא דבשבת זו לא הי' זמנו וה"נ פי' בדאביי דנ"ל התם מקרא דעולות שבת בשבתו ולא עולות חול בשבת וי"ט ומילה של"ב נמי כעולות חול בי"ט דמי.
ומהא נמי נ"ל לאביי שם בפ"ז דפסחים (דף פד) דאין שורפין לנותר בפסח די"ט ומדתלא לטעמא דפסח עולת חול שקרב בי"ד בניסן שהוא חול כעול' חול בי"ט הוי ש"מ דאם חל י"ד בשב' דה"ל פסח קרבן של שבת שריפו' נותר שלו דוחה (שבת) [צ"ל י"ט] אפילו לחזקי' דנ"ל משאין ת"ל עד בוקר וכ"ש לאביי דנ"ל מולא עולות חול בי"ט בחל י"ד בשבת דמי לע"ש ביום טוב וחלבי שבת קריבין ביום טוב והשתא י"ל דהא דקאמר מועד צ"מ אתה שורף מיירי בחל י"ד בשבת דזמן שריפת הנותר בבוקר אף על פי שהוא יום טוב ואפילו לרבא דנפקא ליה התם הא דמילה שלא בזמנהושריפת פסח א"ד י"ט מלבדו ולא מילה של"ב וכן ר"א דאמר התם שבתון עשה הוא וה"ל י"ט עשה ול"ת איכא למומר דבחל י"ד בשבת מודו דשריפ' נותר דפסח דוחה י"ט כמו שעולת שבת קריבין בי"ט דבהא כ"ע מודו: מ"מ אני תמה על פרש"י דא"א לומר כן דבחל י"ד בטבת שריפת נות' דפסח דוחה י"ט לא מבעי לחזקי' דנ"ל תן לו בוקר שני לשריפתו דאין שריפת נותר דוחה י"ט אין לחלק בין חל י"ד בשבת בין חל בחול כיון דגלי קרא בדבר שאפשר לקיים מצותו לאחר יו"ט א"ד י"ט כ"ש אלא אפי' לאביי דנ"ל מולא ע"ח בשבת וי"ט אפ"ה א"א ללמוד אותם דע"ש קריבין בי"ט הה"נ לנותר דפסח בחל י"ד בשבת דל"ד בשלמא עולת שבת ניחא דקרב בי"ט שהרי אפי' בשבת מותר להקטיר אברים ופדרים של שבת כדא' בפ"ו דפסחים (ד' סח) אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים ופדרים כשירין כל הלילה ואין משהין להן עד שתחשך ומקרא דע"ש בשבתו על עלת התמיד נ"ל התם.
וכיון דאותן חלבים ואברים היו ראויין להקריב בשבת וניתן שבת החמור לדחות אצלן כ"ש שדוחין י"ט הקל הסמוך לו מלאחריו אבל נותר דפסח מה בכן שחל י"ד בשבת הא לא ניתן שבת לדחות אצל נותר לעולם אפי' אם נעשה נותר בשבת ב"ש לנותר דפסח זה שחל י"ד בשבת דעדיין לא נעשה נותר ולא ניתק מצותו לשריפה עד אחר שבת.
וא"כ אין לנו דשריפתו דוחה י"ט הואיל וקרב בשבת דאין הא דקרב בשבת מוכיח על שריפת נותר שלו לתת לו מעלה לדחות י"ט ואינו מוכיח אלא על הקטר חלבים ואיברים לחוד הואיל ומותר להקטירן בו ביום בקרבן של שבת כ"ש בי"ט שלאחריו וכדפי' וכ"ש דלרבא ור"א דאינו ראוי לחלק כלל בחל י"ד בשבת או בחול ולעולם אין שריפת נותר דוחה י"ט וגדולה מזו נ"ל דאפי' גבי מילה אם חל יום שמיני בשבת ולא מלו אין דוחה י"ט שלאחריו שחל בא' בשבת אע"ג דאביי מדמה לע"ש בי"ט דהא מילת קטן זה היה ראויה לדחות שבת דהא ח' שלו חל בשבת ש"ה כיון דמילה של"ב אין דוחה י"ט כדנ"ל מהני קראי ואין דוחה י"ט אלא ביום ח' דוקא א"כ ליכא למימר השתא מילת קטן זה ראוי לדחות שבת החמור כ"ש י"ט הקל.
דאין זה הוכחה דהא דהי' דוחה ביו' ח' שהוא שבת משום דבשבת זה הי' זמנו וראוי לדחותו דמילה בזמנו דוחה שבת וי"ט אבל בי"ט שלאחריו הא נעשה מילה שלא בזמנו ואין דוחה שלא בזמנו אפי' י"ט משא"כ גבי הקטר חלבים אין חילוק בין בזמנו שהוא יום הקרבתו לשלא בזמנו שהרי יכול להקריבן משתחשך כמו ביום הקרבתן אפ"ה דוחין שבת ביום הקרבתן כ"ש שדוחה י"ט שלאחריו הואיל ושבת החמיר ניתן לדחות אצל הקטרתן כ"ש י"ט הקל.
עוד יש לחלק בין עולת שבת בי"ט להא דמילה דה"ט דהא דדוחה הקטר ע"ש י"ט לאו מהאי טעמא לחוד משום דהואיל וראוי לדחות שבת החמור כ"ש י"ט הקל אלא משום דכבר דחתה שחיטה את השבת דהא מה דהקטר חלבים של שבת אף ע"ג דאפשר להקטירן משתחשך אפ"ה דוחה את השבת. הא גופא ה"ט הואיל וכבר דחתה שחיטה את השבת כדאמר במנחות ס"פ י' (ד"ע) וה"ט ל"ש גבי מילה בי"ט שאחר שבת כיון דלא מלו בזמנו ולא דחי שבת אינו מן הדין לדחות י"ט אלא דלפי"ז היכי שחל ח' בשבת ומל ולא פרע דדחתה מילה את השבת וברשות עביד הא דמל בשבת דאע"ג דלא פרע וקי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל.
אפ"ה עביד ברשות כדאמ' בפי"ט דשבת (דף קל"ה) אנא עבדא פלגא דמצוה וכו' וא"כ יהי' מותר לפרוע בי"ט של אחריו הואיל וכבר דחתה מילה את השבת והא לא מצינו מאן דאמ' הכי: א"ו טעם א' עיקר דמש"ה אפי' פריעה אינו דוחה מ"ט משום דבי"ט זה ה"ל מילה של"ב וכדפי' והשתא תקשה לר"א מצ"מ אתה שורף למאי נ"מ הא א"א לשרפו בי"ט: מיהו למאי דפי' התוספות בפ"ק דפסחים בשם ריב"א למ"ד דהבערה ללאו יצאת לא הי' אסור בי"ט כיון דאין שם מלאכה עלי' א"כ לפי"ז שריפת נותר בי"ט מותר כיון דאין כאן חילול י"ט בשריפתו דאפי' לחזקיה ואביי דצ"ל מקרא בע"כ ה"ט דממעט קרא משום איסור מלאכה ולא מגזה"כ דהא מיני' נ"ל דמילה של"ב אינו דוחה י"ט וכיון שכן אם אין אסור הבערה בי"ט א"א למדרש קרא בהכי לאסור עולה חול א"נ שריפת נותר בי"ט כיון דאין בזה איסור מחמת י"ט.
והשתא א"ל דר"א ס"ל הבערה ללאו יוצאת ואין בו איסו' כלל בי"ט ומצ"מ אתה שורף היינו שריפה ממש אלא שק"ל על פי' ריב"א אי ס"ד דלמ"ד הבערה ללאו יוצאת אין בו איסור בי"ט א"כ מנ"ל להגמ' דהני תנאי כהני תנאי ור"א ור"י בפלוגתא דראב"ע ור"ע פליגי דר"י דאמר עד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צ"מ כר"ע ור"א דאמר מצ"מ אתה שורף כרא"בע דאינו נאכל אלא ע"ח דאל"כ מאי בנייהו דלמא ר"א נמי כר"ע ס"ל דזמן אכילות פסח כל הלילה והא איכא בנייהו דלר"י הבערה לחלק יצאת ואסורה בי"ט ובע"כ מצ"מ לאו לשריפה אתא דאינו דוחה י"ט אלא לזמן אכילה בלחוד אתא אבל ר"א ס"ל דהבערה ללאו יצאת ושריא בי"ט ולדידי' מצ"מ לאתה שורף נמי אתא דשרי וחייב לשרפו מיד בי"ט והא דנקט שריפה ולא אכילה רבותא קמ"ל דמותר לשרפו בי"ט ומצ"מ אתה חיוב לשרפו אלא ש"מ דלכ"ע הבערה אסורה בי"ט אפי' למ"ד ללאו יצאת ואין שורפין נותר בי"ט ובע"כ פליגי בפלוגתא דרא"בע ור"ע וא"כ אכתי קשה מצ"מ אתה שורף דקא' ר"א למנ"מ.
וי"ל דנ"מ בהא דכ"ר מצ"מ אתה שורף לומר שזמן שריפות נותר ומצוותו הגיעה בעלות השחר של ט"ו ואע"ג שאין רשאי לשרפו דאין מצוות שריפת נותר דוחה י"ט מטעמא דכל הני אמוראי. אפ"ה אם עבר ושרפו בי"ט אינו לוקה דה"ל לאו דל"ת כל מלאכה כמאן דליתא דמי דעשה דשריפות נותר דוחה אותה וכה"ג פי' התוס' בספ"ב דחולין אהא דפריך בפ"ג דפסחים (דף מ"ז) וא"א הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי דם צפור והקשה ריב"א הא י"ט עשה ול"ת הוא ותי' נהי דל"ד מיהו אינו עובר על אותו לאו דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל הלאו כמאן דליתא דעשה דחה לי' וה"נ לר"א דא' שבתון עשה הוא ומש"ה אין עשה דשריפת נותר דוחה י"ט מ"מ לאו די"ט נדחה מפני עשה זו ופקע לי' מלקות אם עבר ושרף בי"ט לאחר שיעלה עה"ש וה"נ להני אמוראי דנ"ל מקראי ל"א דאהדרי' קרא לאסור קמא ללקות עליו משום לאו דלא תעשה מלאכה ואינו עובר אלא בעשה ול"ד להא דאמ' בפ"ק דביצה (דף י"ב) השוחט עולות נדבה בי"ט לוקה לב"ש אבל לב"ה דס"ל דאמ' מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אין לוקין ופי' התוספות אע"ג דלב"ה נמי מכלל עשה ואע"ג דבגיזת פסולי המוקדשין דנ"ל מתזבח ולא גיזה נו"נ א"ק בי"ט ונ"ל מלכם ולא לגבוה.
אפ"ה א"ל דאינו אלא לאו הבא לוקין אלמא אמרי' כיון דאהדרי' קרא אהדר לי' לאסורה קמא קודם שנפסל דאיכא לאו דלא תגוז וה"נ נימא דאהדרי' ללאו דל"ת מלאכה. שאני התם שלא הותר פסולי המוקדשין בהדי' לפיכך מוקמינן לי' באיסור' קמא אבל הכא אוכל נפש הותר בהדיא וה"ה נו"נ מתוך שהותרה וכיון דאשכחן דהותר בהדי' ל"א דאהדרי' לאסור קמא אלא למאי דאהדרי' וקאי דווקא בעשה וה"נ דכוותי' דהא שריפת נותר בי"ט כאלו הותר בהדי' כיון דנ"ל מקרא בפ"ק דיבמות דעשה דוחה ל"ת ל"א דאהדרי' לאסורא קמא ולא קאי אלא בעשה בעלמא ואם עבר ושרף נותר בי"ט א"ע בלאו דמלאכה והיינו בזמן שעלה השחר דקמ"ל קרא דמצ"מ אתה שורף כלומר דכבר חל מצות שריפתו ולאו די"ט נדחה מפני עשה דשריפות נותר ונהי דאין, רשאי לשרפו בי"ט מכח מיעוטא דקרא אפ"ה לאו ליכא ואם עבר ושרפו בי"ט אינו לוקה ובמ"א יתבאר עוד: כט ע"ב חדש והביא קרבן מתרומה חדשה.
בפנים הבאתי הא דתמידין שלא הוצרכו לציבור דפירש"י דהיינו ד' טלאים הנשארין בר"ח ניסן דתנן אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים ונמצא נשארו בר"ח ניסן ד' טלאים שא"ר להקרבה מהיום מפני שנקחו מתרומה ישינה. וק"ל כיון דמר"ח ניסן צריכין תרומה חדשה ל"ל להפסידם בחנם לר"ש דס"ל אין נפדין תמימי' ואפילו לרבנן דס"ל נפדין תמימים טורח זה למה דהא בע"כ הני ד' ימים שמר"ח ואילך תמידי הימי' הללו טעונין ביקור ד"י קודם להן ובע"כ תמידי דר"ח ניסן וכן של יום ב' וג' נקחין קודם להן ד"י וא"כ קודם דר"ח ניסן ג' ימים כשלוקחו ב' תמידי היום ונשתיירו עוד ד' טלאים מתרומה הישנה להקריב למחר בערב ר"ח ניסן בע"כ מניחין ב' טלאים מת"ח ג"י קודם ר"ח ניסן לאחר שלקחו ב' תמידי היום ונשאר שם ד' ומצרפין אלו ב' החדשים עם ד' הישנים כדי שיהי' ו"ט מבוקרין ולמחר כשנטלו שנים הישנים מניחין מת"ח ב' תחתיהן.
וכן בער"ח כשנטלו ב' הישנים מניחן ב' מח"ח תחתיהן כדי שבכל יום ויום יהיו ו"ט מבוקרין ונמצא שבר"ח ניסן איכא כא ו"ט מבוקרים מת"ח וכן חוזר חלילה דהא מר"ח ניסן ואילך בעי ת"ח וג"י קוד' דר"ח ל"ל להניח מתרומ' ישינה כדי שיהו מבוקרים ד"י קודם הא לאחר ד' ימי ביקור הללו אין ראוין להקריב מתרומה ישינה אלא מן חדשה מיהו י"ל האי תמידין של"ה לציבור ע"ד פירש רש"י ולא אד"ט קאי דא"כ תקשה הא דאמרן דהא הני נלקחין מת"ח אלא אתמידי יום ל' של אדר לחוד קאי דהוא יום עיבורו של אדר ובע"כ תמידי יום ל' של אדר צריך להפריש ד' ימים קודם לו מספק מת"י דלמא מעברין לאדר ועדיין תמידי היום מתרומ' ישינ' באין כמש"כ בפ"ק דר"ה בחי' ואם אירע שחסרו לאדר ויום ל' שלו ר"ח ניסן נמצא ב' תמידין להציבור שאינו ראויין להקריבן היום דבעינן ת"ח וליכא:מ"מ ק"ל הא כבר הוכחתי בפנים דהאי ביקור ד"י של תמיד סגי לי' קודם לקיחה והקדישו וכיון שכן ב' תמידי של אדר ל"ל ללקחם מת"י מספק יבקרו ולא יקדישם ואם יבואו עדים וקידשו את החודש יקחו היום מתרומה חדשה ואם לאו מן הישנה אכתי טורח זה לרבנן למה וכ"ש לר"ש דס"ל אין נפדין תמימים ובפ"ח דמנחות (דף עט) פי' רש"י בשם רבו תמידין של"ה לציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו ולפ"ז ל"ק מידי אבל מ"מ ק"ל אי מיירי דאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח"כ נמצאו מ"א דקאמר תמידים של"ה בכל ק"צ נמי דינא הכי מ"ש פרט לתמיד דין בכל ק"צ הי' יכול לאשמעינן הא וה"ל ק"צ של"ה לציבור דלדברי ר"ש א"נ (תמידין) [צ"ל תמימין] ולדברי חכמים נפדין וה"ל תמידין נמי בכלל ק"צ.
אבל למאי דפרש"י ה"ה למאי דפי' ניחא דפסיקא לי' דלעולם משכחת לה בהו של"ה לציבור משא"כ בשאר ק"צ דלא פסיקא לי' אם לא ע"י מקרה שא ירע להן שנאבדו והפריש א' תחתיהם ואח"כ נמצאו. י"ל דהא משמע התם בפ"ק דשבועות דהא דלב ב"ד מתנ' עליהן לרבנן ה"מ במילתא דשכיחא אבל בפר ושעיר של יוה"כ שנאבדו דל"ש לא.
ומוכח התם הא דכי אבודים לא ה"מ היכא דהקרבן גופי' לא שכיח כגון הני שאינן אלא פ"א בשנה אבל בשעירי הרגלי' ור"ח דשכיחי טפי אפילו באבודי' נותנין ב"ד לב להתנות עליהן וכמ"ש פי' התוס' התם והא לר"ש נמי תנאי ב"ד מהני אלא משום דתמידין של"ה לציבור הואיל דא"ל תקנתא ברעיי' אין ב"ד נותנין לב להתנות עליהן כדאמר בפ"ח דמנחות (דף עט).
והשתא להודיעך כחו לדר"ש נקיט תמידין של"ה לציבור דל"מ שאר ק"צ דל"ש כל כך אלא אפי' תמידין דשכיחי יותר אפ"ה הואיל וא"ל תקנתא ברעיי' אין לב ב"ד מ"ע ומשום דנקט ר"י גבי פלוגתא דר"ש ורבנן תמידין של"ה לציבור משום כחו דר"ש אגב גררא נקיט נמי במילתא דידי' תמידין של"ה לציבור ובמ"א יתבאר: שואלין ודורשין.
בפסחים פ"ק (דף ח) מ"ט דת"ק שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פ"ש דכתיב ויעשו ב"י את הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשי' אשר היו טמאים לנפש אדם ורשב"ג א"ל איידי דאיירי במילי דפיסחא מסיק להו לכל מילי דפסחא מ"ט דרש"בג שהרי משה עומד בר"ת ומזהיר על הפסח שנאמר החודש הזה לכם ר"ח וכתיב דברו וגו' בעשור לח"ה ויקחו להם איש שה לב"א.
וכבר כתבתי בפנים דלא תקשה מהא דמשה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח לת"ק. מ"מ קשה לי מנ"ל לרשב"ג דשואלין ב' שבתות מדמזהיר בר"ח על הפסח דילמא משום מקחו שהוא בעשור הזהיר על הפסח בר"ח ואין ללמוד מכאן ששואלין אלא עשרה ימים קודם ולא ב"ש.
בשלמא לת"ק דנ"ל מדקאי בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ליכא למימר דילמא משום מקחו מבעשור מזהיר בפסח ראשון על השני דאין כאן אלא ל' יום פחות ד' ימים. דהא ליתא דפ"ש אימעט אפי' מביקור ד"י קודם כמ"ש כ"ש ממקח בעשור ועוד דבלא"ה לת"ק א"א לומר דמשום מקח דבעשור הוא דא"כ לא הי' לו להזהיר על שאר מילי דפסח דהא ל"ל לת"ק איידי דאיירי במילי דפסח מסיק להו מדנ"ל ל' יום משום שעומד בפ"ר מזהיר על פ"ש.
אבל לרש"בג דא"ל איידי מש"ה לא נ"ל ל' יום מדקאי בפ"ר ומזהיר על פ"ש א"כ גם ב"ש א"א ללמוד מדקאי בר"ח ומזהיר על פסח שהוא בי"ד דהיינו ב"ש דא"ל משום מקח דבעשור הוא דמזהיר משום דאיידי מסיק לכולהו מילי דפסח. ונהי דא"ל דאה"נ דאין ללמוד מכאן אלא עשרה ימים אלא כיון דע"כ צריך לשאול מר"ח משום מקח שהוא עשרה ימים מר"ח וה"ה לפסח דורות צריך נמי לשאול מר"ח משום ביקור ד"י שהתחלתן בי' לחודש וממילא צריך נמי לשאול מבעשור לחודש עד י"ד שהן ב' שבתות משום שאר דיני פסח דה"ל בין הכל ב"ש מ"מ אין ללמוד מכאן שיהא שואלין קודם למעשה אלא עשרה ימים לרשב"ג.
והא לקמן בשמעתין אמרין דמש"ה ר"ח אדר שחל בשב קורין בפ"ש לרשב"ג משום דיושבין שולחנות בט"ו בו דה"ל עוד למעשה ב"ש ואמאי בעשרה ימים קודם לישיבת שולחנות סגי ואפי' חל בתוך השבת עד יום ד' אמאי מקדימין לשעבר יאחרו עד שבת שלאחר ר"ח לקרות פ' שקלים ואכתי עד זמן ישיבות שולחנות איכא עשרה ימים וסגי בהכי א מיהו הא ל"ק אלא לפירש"י אבל למאי דפי' בפנים דהא דפ"ש לאו מטעמא דשואלין ב"ש קודם הוא לק"ת מהא דפ"ש: כט ע"ב כוותי' דרב דימי מסתברא תדיר ושא"ת תדיר קודם.
ק"ל הא פ"ב דשבת (דף לד) אמרי' דנר חנוכה עדיף לקידוש היום אע"ג דקידוש היום תדיר אפ"ה נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא וה"נ אע"ג דר"ח תדיר תקדים בקריאת התורה של חנוכה לשל ר"ח משום פרסומא ניסא דקדים לתדיר כמו התם. שוב ראיתי להתוס' שכתבו שם בשם רשב"א: בחל ר"ח טבת בשבת מפטירן בנרות דזכרי' משום פרסומא ניסא ולא של ר"ח ועוד כיון דהמפטיר קורא בשל חנוכה יש לו להפטיר מענין שקרא.
ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח משום דבקריאת התורה כיון דמצי למיעבד תרווייהו תדיר קודם אבל היכא דל"א למיעבד תרווייהו פרסומא ניסא עדיף. ועוד בקה"ת אין כ"כ פרסומא ניסא שאינו מזכיר נרות כמו בהפטרה.
ועוד נראה להרש"בא דע"כ הקדימו של ר"ח כדי שהמפטיר יקרא בשל חנוכה ויפטיר בנרות זכרי'. ועל פי' זה דע"כ הקדימו של ר"ח כדי שהמפטיר וכו'.
ק"ל דא"כ ר"ח טבת שחל בחול אמאי הקדימו ר"ח משום טעמא דתדיר לקדום של חנוכה משום פ"נ דהא בחול הפטרה ליכא וכ"ת הואיל ואיכא טעמא בשבת להקדים של ר"ח לחנוכה משום הפטרה לא חלקו בין שבת לחול והקדימו נמי בחול. הא ליתא דמדפליגי הני אמוראי בר"ח טבח שחל בחול וקאמר רב דימי דקרו ג' בשל חנוכה וא' בדר"ח מכלל דבחל בשבת מודו לדר"י דלעיל דמקדים ר"ח לשל חנוכה ומשמע ודאי דמש"ה הוא דכיון דה"ט דמקדים של חנוכה לשל ר"ח בחל בחול מטעמא דמי גרם לד' שיבא ר"ח וכו' וה"ט לא שייך בחל בשבת דהא כל הקרואין מז' הקורין בשבת קרו בענינו של יום לבד בא' שקור' בדר"ח וחנוכה ול"א הואיל ואיכא טעמא בחל בחול לאחר של ר"ח לשל חנוכה בחל בשבת נמי נימא הכי.
ואע"ג דרוב פעמים ר"ח טבת חל בחול ובמיעוט זמנים חל בשבת אינו נגרר המיעוט אחר הרוב אלא כל חד וחד כראוי לו כ"ש דלר"י אין הרוב דחל בחול ראוי לגרור אחר המיעוט שחל בשבת דאיכא טעמא להקדים ר"ח מפני הפטרה הא מ"מ בחול דליכא הפטרה לקדים של חנוכה משום פ"נ וגם בדר"ד תקשה אמאי תלה הטעמא דחנוכה קודם בחל בחול משום דמי גרם לד' שיבא וכו' ת"ל בלא"ה משום משום פ"נ עדיף.
ואע"ג דבשבת ר"ח קדים ה"ט משום הפטרה דהא השתא דיהיב טעמא דמי גרם וכו' נמי אין קביעות שבת וחול שווין ואין זה נגרר אחר זה אלא כל חד וחד כפי טעם השייך בו: כתיב בתורה אשר. יאכל לכל נפש יעשה לכם.
לכם ולא לעובדי כוכבים ומזלות לכם ולא הראוי לכלבים נ"ל דסירכא דלישנא דברייתא דפ"ג דביצה נקט דדרשי ב"ה התם הכי וה"ה דהמ"ל הכי אליבא דת"ק דר"י לכם אינו ממעט אלא עובדי כוכבים ומזלות בלבד כדס"ל לר"ע ובפ"ב דביצה (דף כ"א). והא ליכא למימר דמה"ט נקט נמי בטעמא דת"ק.
דלכם ולא לכלבים משום דמאן דס"ל דאמ' הואיל והאופה מי"ט לחול אינו לוקה דאמר הואיל ומיקלע לי' אורחים חזי לי' כדאמר התם ובפ"ג דפסחים (דף מז) ומשמע התם דמאן דאית לי' הואיל שרי מה"ת לגמרי דמה"ט אופין מי"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין וכיון שכן אין לנו למעט מלכם לנכרים כיון דאפי' מי"ט לחול שרי מה"ת דאמרינן הואיל ה"ה בלבד בענין דל"ל הואיל כגון שאינו ראוין לאכילת אדם כלל אלא לכלבים וכדתנן במס' חלה ומייתא לי' התם עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנו פי' שא"ר לאכילות אדם אינו נאפת בי"ט והא לא ברירא לן מאי ס"ל לת"ק אי אית לי' הואיל או לאו ולפ"ז ה"ק ות"ק לכם ולא לנכרים א"נ ולא לכלבים דאו או קאמר פי' הואיל בע"כ לכם ולא לכלבי' אתא דהא ליתא דאפי' תימא א"ל הואיל לנכרים דהא חזי לאורחים ישראל ולפ"ז א"א למעט מלכם אלא כלבים אי לת"ק ל"ל הואיל לכם ולא לנכרי' אבל לכלבים שרי ואי אית לי' מ"מ איכא למידרש לכם ולא לנכרים כגון שמבשל דבר איסור כגון נבילה או טרפה דל"ל הואיל ומיקלע לי' אורחי' דהא לאורחים ישראל לא חזו מיהו לר"ל דס"ל בפ"ח דיומא (דף ע"ב) דחצי שיעור מותר מה"ת אי אמרת הואיל אין לך דבר דלא חזי לאורחים ישראל אפי' דבר איסור דהא חזי הוא למיכל בי"ט פחות פחות מכשיעור אבל לר"י דס"ל חצי שיעו' אסור מה"ת למ"ד אמרי' הואיל מ"ל לכם ולא לנכרי' בדבר איסו'.
מיהו י"ל לר"י נמי לא משכח' לה מה"ת לכם לא לנכרי' למ"ד דאמרינן הואיל דהא חזי לישראל באוכלו שלא כדר' אכילתן והנאתן וכדא' ר"י בפ"ב דפסחי' (דף כ"ז) ואע"ג דאמרינן התם דלמעוטי אוכל חלב חי ואם כן אם מבשל דבר איסור לצורך נכרים תו לא משכחת לה שלא כדרךאכילתן אחר הבישול שיהא צד היתר לישראל דאפשר למישרי משום הואיל אפ"ה איכא גווני דמשכחת לה שלא כדרך אכילתן אפילו בלאחר בישול כגון שאכלו כשהוא חם או שעירב בו דבר מר וכיוצא בו שפי' הרמב"ם (בפ"ה מה' יסודי התורה).
ולפ"ז א"ש הא דנקט הגמ' אליבי' דת"ק לכם למעוטי וכו' דאו או קאמר וע"ד דפי'. ולמאי דפי' ניחא האי דפ"ק דביצה (דף י"ב) גבי מבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואכלו לוקה ה' וא' מהם משום הבערה ואמר ר"י הא דלא כב"ה דאית לי' מתוך דא"כ הל"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
והקשו התו' מה צורך איכא במבשל גיד כיון שהוא אסור. ותי' כיון שהי' בדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט.
ולמ"ש א"ל לדחוק בהא אלא יש בו צורך י"ט בהיתר מה"ת כיון שיכול לאכלו שלא כדרך אכילתן והנאתן. מיהו כיון דזה אכלו דרך אכילתן מדלקה משו' אוכל גיד הנשה ובשר בחלב למאן דל"ל מתוך לוקה משום הבערה וכ"ת הא אחד מהמלקיות הוא משו' אוכל בב"ח והא אמרינן התם בפ"ב דפסחים אליבא דאביי דבב"ח לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתן וא"כ אכתי תקשה לר"י דמוקי להא דלוקה משום הבערה כב"ש דאלו לב"ה כיון דא"ל מתוך אין לוקין והא אין כאן שום צורך כיון דאפילו שלא כדרך אכילתן אסור לישראל מה"ת.
י"ל דה"מ דאמ' דבב"ח לוקין אפילו שלא כדרך אכילתן היינו לאיסי ב"י דנ"ל לאסור בב"ח מגז"ש דקדש קדש מנבילה דכיון דלא כתיב אכילה בגופי' לוקין עליו שלא מדרך אכילתן כדאמרינן התם. אבל ר"י נ"ל מקרא אחר כדאמרינן בפ"ח דחולין (דף קט"ו) דנ"ל לר"ל איסור אכילה של בב"ח מבשל מבושל דגבי פסח וא"ל ר"י כעורה זו שנשנה רבי לא תאכלנה בב"בח הכתוב מדבר והכא אכילה כתיבה ושוה לשאר איסורין שהוציא הכתוב בלשון אכילה דאין לוקין עליהן אלא ד"א ואכתי קחזי לי' מה"ת שלא כד"א וה"ל צורך י"ט מש"ה לב"ה דא"ל מתוך אליבא דר"י אע"ג דבשלו בחלב חזי לי' מה"ת שלא כד"א.
מיהו י"ל הא דממע' ולא לנכרי' היינו במבשל המאכ' של נכרי לצור' הנכרי דלא שייך בהא לומר הואיל ואי מיקל' לי' אורחי' חזי להו כיון דלאו דידי' הוא: סליק מסכת מגילהאמר המביא לבית הדפוס הן זה כמשל' שנים אשר הכנותי את לבבי להפיץ אור על פני תבל אור המאיר עיני חכמים ותלמידיהם הני ספרי דבי רב רבינו הגדול מרבן שמו שארי הגאון בעל שאגת ארי'.
וזכות שארי הגאון הנ"ל עמדה לי כי זכו אותי מן השמים להוציא לאור עול ספרו הקדיש שו"ת שאגת אריה בכמ' הוספות ותיקוני' אשר הכנותי בעניי מעט מטעמים לדבריו הקדושי' להעלות על השולחן אשר לפני ה' נקרא בשם קונטרס אחרון חובר לקודש. ועתה לחפץ רבים מבקשי תורת אמת מפי מלאך ה' צבאו'.
רבינו המחבר נ"ע תאבים ונכספים לספרו הקדוש והיק' אבני חפץ ספר טורי אבן: שם הפליא לעשות חיל וירה אבן פינה שהכל פוני' אליו. ממנו יחד ממנו פנה למוסדי החכמה דרך פלפול ובקיאות לאמיתה של תורה.
משם רואה אבן ישראל כי הוא אבן בוחן. ינטה קו על אבני תוהו ובוהו להבחין.
אמת יושב ודורש כניתן למשה מפי הגבורה. לבו לב הארי' אין חקר.
ודבר שפתים בזה אך למחסור: ועתה לבי בקרבי חלל ובפי אין אומר ומלל להודות לה' הגומר עלי. בעל גמולות אשר גמלני החייני והחלימני להכיל משא דבר ה' אשר נשאתי.
עד אשר מלאתי דברי במלואת טורי אבן להוציאו לאור מתחת מכבש הדפוס דפה הקהילה לחדש אורו שנית בכמה הגהות ותיקונים. בצירוף קונטרס אחרון מאשר חנני ה'.
להעיר לב המעיין בדבריו הקדושים באיזה מקומות הצריכין עיון וביאור לענ"ד הקלוש' וכמה מילי מעליותא דאיתמר משמייהו דגברי רברבי גדולי הדור. כן יוסיף ה' לאזרני חיל בחילא לאורייתא.
יצו ה' את ברכתו להשים חלקי עם העוסקים בתורתו ויאיר עיני להבין ולהשכיל על דבר אמת. וה' אמת ינחני בדרך אמת כנואמו אמן כן יהי רצון כ"ד המביא לבית הדפוס משה ארי' ליב בלא"א מוהר"ר יהושע זצלה"ה בעה"מ קונטרס אחרון לש"ות שאגת אריה קונטרס אחרון דף ב ע"ב ד"ה מקיש מלכות שלמה.
אבל הדבר ברור דהאי בחודש השני לא קאי אלמלוך שלמה אלא אחדשים וקרי לי' שני לחדשים כו'. הנה גם המהרש"א עמד בזה על דברי תוס' אלו דהא י"ל דהאי שני לחדשים הוא.
והוא ז"ל כתב ע"ז ויש ליישב. ולכאורה היה נראה ליישב דכוונת התוס' הוא.
דכיון דהאי קרא מקרא מסורס הוא כפירש"י ז"ל דה"ל למכתב בחודש השני בשנה הרביעית למלוך שלמה כדכתיב באידך קרא דויחל המלך שלמה. ומדסרס הכתוב למיכתב האי בחודש השני סמיך למלוך שלמה ש"מ דה"פ בחודש זיו שהיא אייר הוא החודש השני למלוך שלמה.
והיינו שלשלמה מנינן. ואי האי חודש שני שני לחדשים הוא הו"ל למכתב בחודש השני בשנה הד' כנ"ל.
וע"ז כתבו התוס' שפיר די"ל דאין מנינן לשאר מלכים מניסן כ"א לשלמה מטעם שמלך בניסן כפשטי' דקרא למלוך שלמה היינו שמלך בניסן: אלא שמ"מ דברי התוס' תמוהים ממה שתמה רבינו. דא"כ מאי פריך הש"ס ואימא אייר וכו'.
הא כיון דמוכח דשלמה עמד בניסן וממילא גם דליצ"מ מונין מניסן. ועוד ק"ל לפ"ד התוס' מאי עדיפותי' דקרא דויחל המלך שלמה דמיני' מוכיח הש"ס לבסוף דלשלמה מונין מניסן וממילא מונין לכל המלכי' מניסן.
שהרי י"ל דדוקא שלמה מונין מניסן מטעם שעמד בניסן כמ"ש התו' דהכא ובד"ה תניא. ומש"ה מנה להם הכתוב מנין אחד.
ועוד הא י"ל איפכא דנקיש יצ"מ למלכות שלמה. דליצ"מ מניסן מונין ולא למלכים.
וע"כ האי בחודש השני שני לחדשים הוא ומקרא מסורס הוא כפרש"י ז"ל ולא מוכח כלל דשלמה מלך בניסן אלא דמונין למלכים מניסן מטעם דהוקש ליצ"מ והשתא פריך שפיר ויצ"מ גופא. וכ"ד רבינו: ומ"מ יש ליישב דברי התוס'.
דגם כוונות התו' לפי האמת שהמקרא מקרא מסורס הוא וכדפרש"י והאי חודש השני שני לחדשים הוא ולא קאי אלמלוך שלמה וכ"ד רבינו. אלא שהתוס' מפרשים דר"י הוה מצי למילף בלא הקישא אלא מפשט הכתוב מדסמך הכתוב להחודש השני סמוך למלוך שלמה ש"מ דמונין למלכים מניסן.
ולמה לי' לר"י לבוא עלה מדין הקיש. ע"ז כתבו דה"א דהכי הוה מעשה פי' די"ל דהכתוב מנה מנין א' להם מטעם דשלמה מלך בניסן והי' מנינו מכוון עם חשבון יצ"מ ומ"מ אין לנו דמונין למלכי' מניסן.
ע"כ הוצרך ר"י לבוא עלה מדין הקיש ומקיש מלכות שלמה ליצ"מ וההיקש אתי לאשמועינן לכל המלכים דמונין מניסן ומקרא מסורס הוא וי"ל דשלמה לא עמד כלל בניסן: ואין להקשות לפי האמת מנ"ל לר"י דהכתוב אתי להקיש מלכות שלמה ליצ"מ כדי למילף מינה דמונין למלכים מניסן ולומר מקרא מסורס הוא.
אימא דאה"נ כפשטי' דקרא והכתוב מונה מנין אחד לשלמה וליצ"מ מטעם שמלך בניסן כנ"ל בדברינו. די"ל דא"כ ה"ל למיכתב להאי חודש השני מיד בחשבון של יצ"מ וממילא הוה ידעינן כיון דחודש אייר הוא שני ליציאת מצרי' ה"ה דהוא שני למלכות שלחה דהכתוב כללן במנין אחד אלא מדכתב הכתוב להאי חודש שני במנין דמלכות שלמה ע"כ לדרשא אתי ולהקישא אתי.
דנקיש מלכות שלמה ליצ"מ. והוה כמ"ש לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש השני כו' למלוך שלמה דאתי להקיש מנין החדשי' דשלמה למנין חדשים דיצ"מ דמניסן מנינן.
ועוד י"ל דמסתבר יותר לר"י דמקרא מסורס הוא ושלמה לא מלך בניסן ואתי לדרשא להא דמנינן למלכים מניסן ממה שנאמר דקאי אלמלוך שלמה שמלך בניסן והכתוב אתי לסיפור חשבון בעלמא. והתו' לא כתבו די"ל דהכי הוה מעשה ולא אתי לדרשא אלא לפי הס"ד דר"י הוה מ"ל מפשטא דקרא מטעם דמנין אחד להם.
דבאמת מפשטי' דקרא י"ל כנ"ל לכן מפרש לי' ר"י בלשון הקישא כדי להודיענו שהכתוב משמיע לנו בזה דמונין למלכים מניסן. והשתא פריך שפיר הש"ס כיון דמפשטא דקרא לא מצית למילף ומקשת מלכות שלמה ליצ"מ א"כ יצ"מ גופא מנ"ל דמניסן מנינן כו' וכיון דמסיק לבסוף מקרא דויחל המלך שלמה דמונין לשלמה מניסן והאי חודש שני אייר שמעינן שפיר דמה שהקיש הכתוב מלכות שלמה ליצ"מ היינו למנות מניסן א"כ ה"ה נמי לכל המלכים דמאי שנא: שם ד"ה ויצ"מ.
וכ"ת דלמאי דס"ד השתא י"ל דלא מת משה באדר שאחר עשתי עשר חודש דמשנה תורה כ"א בשנה שלאחריו. א"כ טפי להו אכילת המן על מ' שנה וכו' לכאורה תמוה דהא לפ"ז שפיר החשבון מכוון מ' שנה כיון דעד ט"ו לחודש אייר טעמו טעם מן בעוגות שהוציאו ממצרים א"כ אי נימא דאייר הוי ר"ה ליצ"מ א"כ חסר למלוי שנה י"א חודש ומחצה.
שהרי ב' שבועות מט"ו בניסן עד ר"ח אייר אכלו מן מהעוגות. וב' שבועות מט"ז בניסן שאחר מיתת משה עד ר"ח אייר השלים לשנה והיה שנה שלימה מכוון.
וכן בשאר כל החדשים למשל אי סיון ר"ה חסר לשנה הראשונה של אכילת מן י' חדשים ומחצה. והשנה של מיתת משה משלמת י' חדשי' ומחצה היינו עד ט"ז ניסן שאחר מיתת משה שפסק המן וחודש ומחצה של שנה ראשונה לאכילת המן משלים לשנה שלימה.
לזה העירני הרב המובהק מוה' שמואל שטראשון: שם ד"ה ואימא אייר כו' נ"ל דלהכי מביא הש"ס קושיא זאת מפסוקי ויהי כו' אף דלא הי' צריך לזה כקושיית הגאון דמזה מוכח ג"כ דלא מנינן מט"ו בניסן כמ"ש התוס' לעי' דף ב' ע"ב. הרב הנ"ל: שם ד"ה ואם איתא.
והא דל"ק בשנה השנית משום דאכתי לא עייל אלא יום א' כו'. וי"ל לפום הש"ס דילן דלא מייתי ראיה לר"מ דיום א' בשנה ח"ש מקרא דויהי בחודש הראשון כו' כדמייתי הירושלמי ואסיק בקושיא אליבא דר"א (הביאו התוס' לקמן ד' י' ע"ב ד"ה מדאכתי) י"ל דס"ל דאף לר"א נוכל לחשוב השנה שלא נכנס בה עדיין ל' יום בחשבון השנים שעברו במספר המצטרף ר"ל שנית שלישית כו' וכן שנת דבוק כמו בשנת עשרי' וכדומה ובזה מיושב ג"כ קו' הגאון לקמן ד"ה וכתיב.
מהנ"ל: דף ד' ע"א דה' ראב"י שהרי לרבנן דראב"י דדרשי כו' כל עצמו של הנקש זה ל"צ אלא לעצרת ור"ה כו' צ"ע דשם בשבועות איתא עצרת ויוה"כ דבר"ה כתיב ושעיר וע"ע במנחת שי. מהנ"ל: דף ג' ע"א ד"ה אחד הנודר כו' אע"ג דלא אתי לידי גזבר שוב אינו עובר לכאורה יש לדקדק מהא דתנן בחגיגה ד' ז' מי שלא חג ביו"ט ראשון של חג חוגג את כל הרגל עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו.
והרי בשמעתין מרבינן לעולות ראי' ושלמי חגיגה לבל תאחר בג' רגלים כמ"ש רש"י ותו' אלמא אפי' היכא שאינו חייב באחריותו מ"מ עובר בב"ת. וה"נ אמרינן לקמן דה"א באפריש ולא אקריב אינו עובר מטעם כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא קמ"ל קרא דעובר.
הרי אפי' היכא דאיתא בי גזא דרחמנא אינו חייב באחריותו. מ"מ עובר בב"ת.
וי"ל דדוקא בק"מ שעומדין ליקרב שפיר עובר אפילו היכי שא"ח באחריותו אבל בקדשי בדק הבית אינו עובר אפי' היכא שאינו מוסרם ליד גזבר וכן מוכח להדיא בחולין דף קל"ט יעו"ש: שם ע"ב ד"ה וחרמים דאלו לכהני' לית לן בה. כן הוא דעת רש"י בע"ז ד' י"ג ויומא ס"ו ובכורות אבל התוס' ביומא שם כתבו להדיא דאפילו לכהנים אסור דחיישינן לתקלה מ"מ התוס' בע"ז הסכימו לדעת רש"י וע"ש:דף ד' ע"א ד"ה צדקות.
והר"ן פי' כל מידי דלא תליא במקדש אין לו ענין לרגלי' כו'. בכתבי הגאון החסיד מוה' אליהו נ"ע מווילנא ראי' לזה דכה"ג מצינו בקרא דכתיב ואלה בני יעקב אשר יולדו לו בפדן ארם.
וחשיב לבנימין בהדייהו אעפ"י שנולד בבית לחם דלא קאי אלא אשארא ועיין מ"ש רבינו לקמן בסוף הדבור דבפסח פקעי ב"ת דידי' לאלתר. ובד"ה ופסח כתב דבפסח ל"ש ב"ת.
ולא קאי כלל אפסח כמו שלא קאי על צדקות: שם ודוחק לאוקמי מילתא דרב אשי דלא כהלכתא כמ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו הקשה הרב החריף מו"ה מרדכי אליעזר ני' דהא התוס' בשבועו' ד' י"ז ד"ה צריך שהי' למלקו'. הקשו מהכא מוכח דלוקין על שהי' ובמכות ד' כ"א תנן הי' לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש חייב.
ואמרי' שם בגמ' אמר רב ביבי לא לובש ממש כו' ורב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. הרי לרב ביבי לא מחייב אשהיה ותירצו דר"ב לפ' אדר"א כו' עוד תי' דר"ב פוטר בשהי' משום דה"ל לשב"מ.
והכא קבעי למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ור"א ס"ל כיון שתחלתו בא ע"י מעשה לוקין עליו ע"ש.
הרי לחד תירוצא סובר ר"א לאו שאב"מ לוקין עליו. אך ד' התוספות צ"ע שהרי בזבחים ד' ק"ט ע"ב אמרינן א"ל ר"א לרב מרי לאו שאב"מ הוא וכל לשב"מ אין לוקין עליו.
הרי להדיא דר"א סובר לאו שאב"מ אין לוקין. והרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות כלאים פסק כתי' דר"א דמכות.
הרי דס"ל כתי' הב' של התוספות משום דתחלתו ע"י מעשה ולפ"ז נדחה ראית הגאון מהך דנזירות טהרה די"ל דכיון דתחילתו על ידי מעשה הטומא' עובר נמי בב"ת ד"ג רגלים שאח"כ ויתיישב בזה מה שהקשה במילואים ד' הרמב"ם אהדדי עכ"ד הנ"ל. ונראה לי דאה"נ דרבינו לא ס"ל כתי' קמא של התו"ס שבועות הנ"ל.
שהרי לפ"ד בתי' הא' גם ר"א ס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו. וזה דוחק גדול.
וס"ל כתי' השני שם דכיון דתחילתו בא ע"י מעשה. ומ"מ הקשה רבינו שפיר מהך דנזירות.
דאי ס"ד דב"ת דנזירות תלוי בב"ת דרגלים א"כ אין לוקין עליו אף שתחילתו בא ע"י מעשה. דשאני גבי כלאים כיון שתחלת לבישה הי' באיסור א"כ כל זמן שהוא לבוש בכלאים נמשך אחר מעשה האיסור משא"כ גבי טומאת נזיר אי ס"ד דב"ת דידי' תלוי ב"ג רגלים א"כ במה שמטמא עצמו אין כאן שום איסור ב"ת ואימתי בא איסור ב"ת לאחר ג' רגלי' ולא נמשך כלל למעשה הטומאה וה"ל לאו שאב"מ.
אך מ"מ יש להקשות עליו שהרי מהא דבעי רבא צריך שהיה למלקות מוכח עכ"פ דבעי אליבא דמ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו והוא דלא כהלכתא. ויש לחלק דהאבעיא שפיר אזלא למ"ד אפי' אי לא פסקינן כוותי'.
אבל ר"א דפסק הלכה אליבא דמ"ד שלא כהלכה הוא דוחק. ומ"ש רבינו דר"א אתיא כמ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו לאו למימרא דר"א הכי ס"ל אלא דהמימרא שלו אזלא אליבא דהך מ"ד.
ויתיישב קושי' הנ"ל מזבחים כנ"ל ליישב ד' רבינו. אך כל זה ל"ד רבינו.
אבל הרא"ש שם מפרש להדיא דר"י ור"ל שם בנזיר דפליגי לענין מלקות היינו דפליגי אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ובדר"א מפרש דלאו דווקא טימא עצמו מזיד אלא אפי' שוגג כל שהשהיה היה במזיד עובר בב"ת וע"כ צ"ל דאתי' כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
אבל התו' נזיר י"ז ד"ה אל תנזור כתבו להדיא דהא דנזר והוא בבה"ק הוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם בשעת נזירות: ומ"מ נ"ל דמשכחת לה ע"ד הרא"ש דב"ת דנזירות תלוי ברגלים בגונא שיש בו מעשה. כגון שטימא עצמו במזיד סוף רגל שלישי אחר שנטהר מטומאת שוגג וכיון שהגיע סוף הרגל השלישי ונטהר מטומאתו בשוגג טימא עצמו במזיד ועשה מעשה וכיון שא"א לו ליטהר א"ע עד אחר שיעבור עליו כל הרגל א"כ ביטל ל"ת דבל תאחר במעשה.
וזה ודאי היכא דעבר הרגל ולא השלים נזירותו דעובר: שם והא אפשר לומר דהאי תנא ל"ל דרבי יאשיה לכאורה צ"ע דבד' התוס' מכות וחולין מוכח דלד"ה חייב משום כלאי זרעים וכלאי הכרם כשזרע חטה ושעורה וחרצן. ונראה דה"ק דל"ל להתוס' לדחוקי שזרע כלאי כרם וכו': דף ז' ע"א ד"ה כגון שעברו עליו ב' רגלים והומם כו' ק"ל למה נאדי רב ששת ממאי דס"ד עד השתא בשלא הומם ומיירי בשאבד אחר שעברו עליו ב' רגלים והפריש אחר תחתי' כו' לכאורה י"ל דבנאבד כיון דהבעלים צריכין להקדישו מחדש פשיטא דכקרבן אחר הוא ולא מצטרף להראשון.
אבל בהומם שמחללו על אחר ואומר זה תחת זה ומכח קמא קאתי ה"א דמצטרף קמ"ל דלא. ועיין יומא (ד' ס"ג) דבנאבד השעיר צריך הגרלה שנית ובהומם א"ל הגרלה שנית.
וכן עמד בזה הרב מורש"ש נ"י ומדוקדק היטיב הלשון מכ"ח קמא קאתי אבל אין זה מוכרח כ"כ ומ"מ תקשי לר"ש מנ"ל לאוקמי קרא בגונא דהומ' אימא דאה"נ בהומם מצטרף וקרא מיירי בנאבד וקמ"ל דלא מצטרף דודאי אין זה פשוט כ"כ דבנאבד ל"מ כיון דמ"מ מכח נדרו קמא קאתי ה"א דמצטרף קמ"ל קרא דלא ובירושלמי משמע דאיירי בלא הומם אלא שהמירה באחרת וקמ"ל דלא מצטרף.
וע"כ צ"ל דגם הירושלמי מיירי בהומם דאי בהמיר בתמורתו א"כ התמורה הוא קרבן חדש בפ"ע ומה"ת נאמר דמצטרף: שם ד"ה ולא בקרבנך. ורש"י פי' דבכור שעברה שנתו סד"א שיפסול הואיל ואיחרו ג"ר כו' תיפוק לי' דס"ד שיפסול הואיל ועבר על עשה דתאכלנו שנה בשנה.
לכאורה הי' מקום לומר דכוונת רש"י ז"ל דהא דשינה הכתוב עליו בבכור לעכב דאף דבכל הקדשים אינו נפסל הקרבן באיחורו מ"מ בבכור שנה עליו הכתוב לעכב בעשה דוהבאת שמה ועשה דתאכלנו שנה גבי בכור לעכב. ורש"י דנקט ג' רגלים קושטא נקיט כיון שעברה שנתו ממילא גם ג' רגלי' עברו וכשעברו ג"ר בבכור שנה עליו לעכב ונפסל הקרבן.
אבל מעשה דתאכלנו בלבד לא שמעינן דנפסל הקרבן כיון דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב. ובאמת יש לדקדק על מה שכתב רבינו לעיל ד"ה יהי' דאי לאו דאשמועינן קרא דאין הקרבן נפסל באיחורו ה"א דתרווייהו ללא אפריש ושנה עליו הכתוב לעכב כו' שלפ"ז למה לן תרי עשה ותרי לאוי.
וע' מה שכתב דבמילואים יישב זה: שם וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות עבר ואיחר הבכור בתר שנתו אעפ"י שעבר בל"ת לא נפסל כו' בעל בה"ז הקשה על דברי הרמב"ם ז"ל שהרי הרמב"ם פסק כאחרי' דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד ולא משכחת לדידהו שנה בלא רגלים. א"כ תפוק לי' דעובר אחר שנתו בל"ת דב"ת כמו בכל הקדשים.
ולכאורה הי' נ"ל ליישב דהוקשה לו להרמב"ם דלמה לן קרא דתאכלנו שנה בשנה גבי בכור הא בלא"ה עובר בעשה דוהבאתם שמה ברגל א' כמו בכל הקרבנות. ובג"ר עובר בב"ת כדרבינן לעיל בכור בב"ת.
אלא ע"כ דגלי לן קרא גבי בכור דאינו עובר עליו כ"א בעשה דתאכלנו שנה בשנה. והא דרבי קרא ב"ת לגבי בכור אינו כ"א אחר שעברה שנתו וכיון דאמר רחמנא אייתו ולא אייתי קם לי' בבל תאחר.
ולא קאי כלל לענין ג' רגלים דחשיב התם בברייתא כמו דלא קאי אצדקות ופסח. אבל י"ל דקרא איצטריך לאשמועינן להיכא שנאבד הבכור דפשיטא דאינו עובר עליו בנאבד דל"ש לומר שחייב להפריש אחר תחתיו כמו בשאר קרבנות קמ"ל קרא היכא דנמצא הבכור לאחר שעברו ג' רגלים דחייב מיהת לאוכלי שנה בשנה א"נ כגון שהי' הקרבן חולה בהרגלים שעברו או שהי' הבעלים טמאים דמ"מ חייב לאכול בסוף שנתו ומ"מ שפיר כתב הרמב"ם בכה"ג דמיירי' בי' קרא.
ולמה שפי' רבינו דגם לאחרים מ"ל שנה בלא רגלים בלא"ה א"ש: והרב הגאון מוה' צבי הירש מסאלאנט אמר ליישב זה כגון שהבעלים טפלו בבכור רגל אחד ואח"כ נתנוהו לכהן. וזה פשוט דאין הכהן עובר בב"ת עד שיעברו אצלו ג"ר לבד הרגל א' של בעלים וקמ"ל קרא דמ"מ אם איחר שנתו עובר.
וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל: והגאון בעל ח"צ האריך בשאלה י"ב והעלה דבבכור ליכא עשה דרגל אחד ולא ב"ת דג"ר אלא להבעלים שיתננו לכהן. אבל הכהן רשאי לקיימן י"ב חודש ומ"ש התוס' ר"ה ד' ו' ד"ה הא בב"מ דאין לדקדק מכאן שיהא שייך ב"ת בנתינה לכהן כו' היינו בב"מ אבל בבכור תם ודאי דאיכא ב"ת בנתינה לכהן וא"ש ד' הרמב"ם: דף ח' ע"ב אלא ולדה בעצרת היכא משהינן לה.
ק"ל דלמא חל עצרת בשבת ואין קרבן יחיד דוחה שבת כו' ונ"ל מכאן דעצרת כיון די"ל תשלומין כל ז' עובר בב"ת כל ז' וכ'. וק"ל דהא אמרינן בביצה י"ט דאין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהו' יו"ט.
אבל מביא אד' תודתו בחג הסוכו' ומוקמינן התם בלעבור בב"ת הרי אעפ"י שא"י להקריב מ"מ עובר. וכן עמד בזה הרב מוהרש"ש והק' עוד שהרי רש"י פי' לקמן (ד' ז) אהא דאמר כיון שצריך לאתויי מעיקרא קרא חייב ולא הוקבעו רגלי' לענין הקרבה ויש ליישב.
ומ"ש כיון דיש לעצרת תשלומין כל ז' עובר בב"ת. א"כ קשה אמאי אינו מביא תודתו בחג העצרת הרי חייב להביא בתשלומי העצרת את התודה.
וי"ל דהתם מסקינן דעצ' טובה קמ"ל דיביא תודתו בחג הסוכות מחמת שבחה"מ ועצרת א"א לו להביא. א"כ כיון דבחג המצות ועצרת א"י עוד להקריב ועכשיו בחג הסוכו' יכול להקריב.
וכיון דאמר רחמנא אייתו ולא אייתו קם לי' בב"ת. א"כ האי עצה טובה הוא שאינו צריך לטרוח בחינם להביא תודתו אחר הרגל וא"כ שפיר היה עצה טובה דלא יהי' צריך לעכב בירושלים לאחר עצרת בשביל תודתו.
תדע הרי יכול להביאה ביום שלאחר חג המצות מה לי בתשלומין של עצרת מה לי ביום שלאחר חג המצות אע"כ כיון דע"ט קמ"ל יבי' תודתו בעת שבא לירושלים בשביל הקרבן ראיה וחגיגה ולא לעכב ולאחר בשביל הקרבנות. ועוד שהרי על עצרת נמי עובר בב"ת אע"פ שנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט וע"כ צ"ל כמ"ש התו' ד"ה מאורתא חייל ע"ש: שם דה' ות"ק ור"ש כו' וכיוון דת"ק ל"ל בע"כ לדיוקא למה נאמר חה"ס כו' לכאורה קשה דילמא איצטריךהקישא דסכות לחג המצות דטעון לינה א"כ י"ל דחה"מ אתי לאקושי לי' חה"ש לעניין תשלומין והדרא קושיא לדוכתי'.
וי"ל דמ"מ מקשה הגמרא שפיר דאפי' את"ל דת"ק נמי א"ל א"כ למה נממר כו' וחה"ס אתי לאקושי לחה"מ לעניין לינה מ"מ תו ליכא למידרש מחה"מ לתשלומין דעצרת דהא כבר אפיקתי' לענין לינה מהנ"ל: דף ט' ע"א ד"ה מ"ל לרבי וכו' והשתא מ"ל בשנה מעובר ובשניה' מלאים דה"ל מר"ח אייר עד אדר ב' שנ"ו ימים.
ויש לעיין דהא הא דשמואל ס"ל דעושין שניהם מלאים ומפרש כן להמשנה דעירוכין היינו דעושין השנ' מתשרי ועד תשרי ח' מלאי' דמוסיפין מרחשון ואייר שאח"ז דהם חסרים לפי חשבון לבנה ועושין אותם מלאים. ולפי סברת הגאון דמקשה בשניהם מלאים הוא איפכא דאייר קודמת למרחשוון.
וכה"ג ל"צ למילתי' דשמואל דהא השתא לא יהא אלא שבעה מלאים בשנה שלפני המעוברת ושבעה בשנה המעוברת וע"כ כוונתו דהא מה"ט גופא דאין עושין ח מלאים בשנה א' משום למאן דל"ל דשמואל דקדים אתי סיהרא תרי יומי מיד אחר חשוון בשנה שניה. ורש"י דפי' שם בתשרי נראה דל"ד הוא דהא מיד אחר אייר קדים אתי סיהרא תרי יומי וא"כ קשה מ"ש אח"ז ואע"ג דמשמע שם בעירוכין דאין עושין שניהם מלאים אא"כ שנה שלפניה מעוברת והכא א"א דשנה זו מעוברת ואין עושין שני שנים רצופין מ"מ בפרש"י ותוספות משמע שאפשר להיות.
כוונתו למ"ש רש"י ותוספו' שם כמו שאפשר לשמואל לעשות ח' מלאים כששנה שלפניה מעובר' ה"ה כשהוא עצמה מעוברת דהא השתא נמי יחסר כמו ע"י העיבור וליכא תרי יומי וה"ה כאן שהשנה מעוברת לא צריך תו שיהי' ר"ה שלפניה מעוברת. ולפ"ז ק"ל בה טובא דבשלמא התם דעושין ח' מלאים וחשון קודם לאייר אימתי קדים אתי סיהרא לאח' אייר וזה ניתקן ע"י העיבו' דהא חודש העיבו' לעול' חסר ס"ל והתוס' מחשון נחסר ע"י העיבור ולא קדים אתי סיהרא תרי יומי דע"י חודש העיבו' נעשה כסדרן אבל הכא מה יתן ומה יוס' יש השנה מעובר' אחר שהוספנו ועשינו אייר בשנה העברה מלא ובשנה זו חשון מלא במה שיעב' השנ' ויעשו אדר ב' חסר דהא מ"מ מיד אחר חשון קדי' אתי סיהר' תרי יומי ומה יועיל לו העיבור שאח"ז.
ועוד הא גם כאן נמי י"ל שהשנה שלפני אייר מעוברת דהא אין עושין שני שנים מעוברות זא"ז וכה"ג בהפסק שנה עושין ולא הוצרך לרש"י ותוס' דמ"ל בגונא דמוקי שם להמשנה דעירוכין. ול"ל דאפי' לא יהא שנה שלפניה מעוברת נמי ניחא דהא איכא שתי ידות שעה היתירים על כ"ט יום וי"ב שעות מרחק מולד האחד מחבירו וזה יעלה לשנה ומחצ' י"ב שעו' ותו לא קדים אתי סיהר' חד יומא אשר נדח' רש"י בפי' ע"ש דלפ"ז תקשי על הגמ' גופא ל"ל לשנויי במעוברת דגם בפשוטה מ"ל וע"כ דקדים את סיהרא יום וחצי נמי לא וא"כ מה יועיל בעיבו' השנה אם לא שיהי' שנה שלפניה מעוברת.
ועוד ק"ל דהא לפי חשבונו ע"כ אדר שני מלא ס"ל דבלא"ה שנ"ו ל"מ בשילהי אדר ב' וא"כ יש לפניה שלש ימים יתירים מאייר ומרחשוון ומאדר ב' ומלשונו משמע דלא ק"ל אלא על אייר ומרחשוון וע"ז רמז לעיין ברש"י ותוספו' דע"י חודש העיבור יתוקן הכל ומה תקן דהא השתא מיגרע גרע דהשתא קדים ואתי סיהרא תלתא יומי אף שיש לדחוק וליישב דאה"נ דמאדר ב' וממרחשוון ק"ל שנה שלפניה לא הי' יכול לעשות מעוברת דהא שנה זו מעוברת.
פשטות לשון לא משמע כן להמעיין בדבריו ועוד דע"ז ל"ת כלום גם מרש"י ותוס': מהרב מו"ה מרדכי אליעזר ני': שם בד"ה ומאן תנא וכו' וק"ל דלאחרים נמי מ"ל ע"כ. ונראה ליישב דלפי סברת הגאון דגם לאחרים מ"ל במאי טעה המקשה שהקש' אלא שנה בלא רגלים המ"ל עד דמסיק כדר"ש הא לכ"ע מ"ל.
ותו דבד' ך' א' מוקי לה לברייתא דרבה ב"ש דאין מחסרין ואין מעברין שום חודש לצורך כאחרים. ולפי שיטת הגאון הלא לאחרי' נמי מעברין ומחסרין לצורך וכן בסוכה ד' נ"ד ב' דקאמר ל"ק הא רבנן והא אחרים משמע דלאחרים אין מעברין ואין מחסרין לעולם: ומזה נראה לומר הא דמשני בערכין הך ברייתא דאור יום הנף כאחרים היינו דהך ברייתא ס"ל בהא כאחרים דאין בין ר"ה לר"ה ועצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד מיהו בהא פליגי דהברייתא דאור יום הנף ס"ל דחודש העיבור לעולם שלשים וא"כ ההכרח לחסר שאח"ז בשנה מעוברת שלא יהי' יותר מחמשה ימים בין עצרת לעצר' אבל אחרים עצמו לא ס"ל בהא כהך ברייתא אלא ס"ל אדר הסמוך לניסן לעולם חסר.