טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג
דף כד
ע"א הני ג' פסוקים כנגד מי אר"א כנגד תנ"ך.
ק"ל בספ"ז דב"ק (דף פ"ב) גבי הא דתיקן עזרא שיהא קורין בתורה בב' וה' פריך והא מעיקרא הוי מיתקנא. ומשני מעיקרא תיקנו חד גברא ג' פסוקים א"נ תלתא גברא ג"פ כנגד כהנים לוים וישראל אתא הוא תיקן ג' גברא עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנים.
ומשמע ודאי הא דקאמ' כנגד כהנים וכו' אג פ דקאמ' בין בל"ק בין (בל"ק) [צ"ל בל"ב] דאי אתלת' גברא דאלישנ' בתרא קאי א"כ אמאי לא מפ' טעמ' דג' פסוקי' אליבא דלישנא קמא ועוד דמשמע דטעמא דמנין פסוקים נחית הכא לפרושי ולא לגברא דהא מסיק בתקנת עזרא עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנים.
אלמא טעמא דפסוקי' אתא לפרושי דתקנה ראשונ' ודעזרא ומפ' כנגד כהני' וכו' נתקנו והכא מפ' דתיקנו כנגד תנ"ך וצ"ל דר"א דמפ' הכא טעמא כנגד תורה וכו' אזלא לטעמי דמפ' לעיל ברי' פירקן (דף כ') דקורא שלש' גברא כנגד תנ"ך. ולדידי ה"ט נמי דג"פ לכל א' אבל רבא דמ"פ הת' טעמ' דתלתא גברא כנגד כהנים דג"פ נמי ה"ט והאי דספ"ז דב"ק כרבא אתיא: לא קשיא כאן בכדי שיפסיק ק"ל איך טעי אביי בזה הא במתני' גופ' מפרש ועד כמה מדלג וכדפריך ע"ה.
ונ"ל דס"ד דאביי דהאי ועד כמה הוא מדלג אתא לפרש סיפא דאין מדלגין בתור' וה"ק ועד כמה הוא מותר לדלג בתורה. והגמרא לא נחית לי' לפרש הכי דאי האי עד כמה אתורה קאי ואאין מדלגין קאי ה"ל למיתנא ועד כמה אין מדלגין בכדי שיפסוק המתורגמן כיון דלפ' איסור דילוג אתא הוי לי' למינקט לישנא דאיסורא ומדנקט ע"כ מדלג לשון היתר ש"מ דהיתר דמדלגין בנבי' דרישא אתא לפרושי שוב ראיתי להתו' בפ"ז דיומא (דף ס"ט) שכתבו לא בעי' לשנויא דאתורה קאי ומשום דקתני אין מדלגין בתורה הדר קא מפ' דע"כ מותר לדלג בתורה בכדי שלא יפסיק המתורגמן והא דאסר ברישא בכדי שלא יפסיק די"ל דאה"נ דהמ"ל הכי אלא אביי מתרץ לפי האמת כאן בענין א' כאן בב' עניינים כדתני וכו' ודברי תימא הן דודאי אם איתא דהוי מלי לישב התי' א' הוי מיישב ולא הוי הדר בי' מחמת קזי' ובפרט למאי דגרסי' בשמעתין אלא א' אביי משמע דתי' א' נדחה לגמרי מחמת קושיא זו וא"א להעמידו כלל.
ועוד קשה למאי דג' בשמעתין בו' א אמ' אביי משמע דלא שמיע לי' לאביי הא דתני' אלא הגמ' מייתי לה ואמאי הדר בי' והמחוור כדפי': והוא נושא את כפיו משום סיפא נקט לה דאלו קטן לא תי"ט ואין זה כלום דהא בהדיא תנן בסמוך קטן אין נושא כפיו עד פי' א"נ שהוא מתחיל כאלו הוא הגדול שבהם וגם זה אין נראה דלא מצינו בג' שיש תורת קדימה לגדול לגבי ברכות כהנים.
ול"נ דנ"מ להא דאמרי' בפ"ז דסוטה (דף ל"א) בה"כ שכולן כהנים כולן עולין לדוכן ופריך והא תניא בה"כ שכולן כהנים מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן ומשני ל"ק הא דאישתייר בי עשרה הא דל"א בי עשרה. וקמ"ל מתני' היכא לאשתייר בי עשר דמקצתן עולין ומקצתן עונין אמן דהמפטיר בנבי' הוא אחד מן העולין דווקא ולא מן העונין אמן: ואם הי' קטן אביו או רבו עוברין על ידו.
פי' אם אין לאב ויש לו רב רב עובר ע"י. אבל ביש לו אב ורב אב קודם לרב לעבור ע"י.
ולא דמי להא דספ"ב דב"מ (דף לה) גבי אבידה אביו ואבידת רבו ואביו ורבו נושאין משאוי או שהי' בבית השבי דבכולהון רבו קודם לאביו מפני שאביו הביאו לחיי עוה"ז ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי עה"ב דש"ה דבזכות הקטן וכבודו האב קודם לזכות בו יותר מן הרב שהרי אביו יורשו וזכה במציאתו כדתנן בפ"ק דב"מ (דף יב) מה שאין הרב זוכה בו ועוד דהת' שאני שעליו מוטל להקדים כבוד רבו לכבוד אביו מטעמא דמפ' שאביו מביאו כו' אבל הכא שהו' דבר הבא מאליו ע"י תקנת חכמי' מטעמ' דמפ' בגמ' הא וודאי האב קודם לרב וה"ט דאקדמי' תנא דידן ומדתנן או רבו עובר ע"י משמ' דדווקא נעבור לפני התיבה הא דזכו מזכותו אבל לפרוס על שמע ולישא את כפיו לא: קטן קורא בתור' כדי נסבא דהא קתני ריש' ואם הי' קטן המפטיר אביו וכו' ואמר לעיל דהמפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה מפני כבוד תורה וש"מ דקטן קורא בתור' מיהו איכא למימ' דמהת' ה"א דדוקא למפטיר עולה דהא איכ' למ"ד לעיל דכיון דמשום כבוד תור' הוא נא סל ק למניינא ואפי' למ"ד עולה מ"מ מפטיר קיל טפי כיון דאינו אלא משום כבוד תורה וסד"א דדווקא למפטיר עולה אבל לא לא' משאר קרוים קמ"ל דקורא בתורה בכל עניין: אבל אינו פורס וכו'.
הא ודאי כדי נסבא דהא תני לעיל ואם הי' קטן אביו או רבו עובר ע"י לפני התיבה ולפרוס על שמע ש"מ דקטן עצמו לא אלא איידי דבעי למיתני נושא את כפיו נקט נמי הא ועוד פריסות שמע נמי איצטריך לי' דאי מרישא ה"א דעובר על ידו דקא' היינו לפני התיבה אבל פורס ע"ש קטן עצמו ש"ד קמ"ל דלא ועוד הא דאינו פורס ע"ש ואין עובר לפני התיבה פי' לעיל: אינו פורס ע"ש פי' התוס' ואפי' לר"י דמכשיר לי' במגילה לעיל הכא מודה דא"מ בדבר שבקדושה משו' דבקטן איכא תרתי דרבנן כדפי' לעיל לרבנן דר"י אבל במגילה יש להקל משום דטף ונשים הי' בספק להשמיד ולהרוג לפיכך עשאו ר"י כגדול.
ולפי זה האי דפ"ב דשבת דקא' הדליק חש"ו לא עשה כלום אע"ג דבנס חנוכה הי' קטנים נמי בספק הא דלא כר"י אלא כרבנן ובוודאי זה מוכרח דבהא אפי' ר"י מודה מדפליג ר"י בסיפא גבי סומא מכלל דבהא דרישא דקטן מודה ומ"מ י"ל דמט"א מודה ר"י בהא דקטן אין פורם על שמע ולא דמי למגילה דבהגיע לחינוך חייב במגילה מדרבנן כגדול ואע"ג דה"ל תרי דרבנן לית לן בה וכדפי' לעיל בפ"ב אבל בק"ש וברכותיה אפי' הגיע לחינוך נמי פטור אפי' מדרבנן וע"ד שיטת רש"י בפ"ג דברכות [דף כ'] דתנן התם נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ופי' רש"י הא דקטן פטור מק"ש אפי' בהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש וכיון שפטור מק"ש כ"ש שפטור מברכת ק"ש לפניה ולאחריה לפיכך אין פורס על שמט שהוא מברכת ק"ש לפניה דהואיל ואינו מחוייב בדבר אפי מדרבנן א"מ.
אלא שאין טעם זה עולה בהא דאין קטן יורד לפני התיבה אמאי מודה ר"י הא דמי למגילה שחייב קטן מדרבנן כדתנן התם וחייבין בתפילה ואמאי אינו מוציא אחרים כמו במגילה לר"י דמוציא וגבי סיפא דתנן ר"י אומר מי שלא ראה מאורו' מימיו כו' כתבו התוס' משמע הא ראה ונסמ' מודה ר' יהוד' דפורס ואמאי הא אמר ר"י בפ"ח דב"ק (דף פז) סומ' פטור מכל המצות.
ותי' מדרבנן סימא חייב במצות אפי' נסתמה משנולד שלא יראה כנכרי. ול"ד לנשים שפטורות ממ"ע שהז"ג אפי מדרבנן ש"ה דעדיין יש הרבה מצות שחייבות בהן אבל סומא אם נפטר אותו מבל המצות יהאי חשיב כנכרי.
ואע"ג דקטן אינו פורס הואיל והוי ב' דרבנן אפ"ה סומא שהוא ב' דרבנן מוציא אחרים כיון שהוא גדול ובר דעת עדין טפי מקטן ובסוף פ"ב הקשו התוס' דבפ"י דפסחי' (דף קי"ט) אמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בליל פסחים ומוציאין אחרי' משום דסברו מצה בזה"ז דרבנן ואמאי הא אינהו הוו ב' דרבנן דהא סומא פטור מלומר אגדה ומפקי אחרים דאינן אלא חד דרבנן ותי' דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מה"ת משא"כ קטן.
ולה"ט דסומא עדיף משום דנתחייב כבר אי נולד סומא דל"נ במצו' מה"ת מעולם אפי' מדרבנן אין מחויב דדמי לגמרי לקטן. ק"ל א"כ למה מפ' בגמ' דה"ט דר"י דכל שלא ראה מאורו' לא יפרוס משו' דל"ל הנאה ורבנן א"ל הנאה כר"י.
והשתא ל"ל לאוקמא בפלוגת' חדשה לימא דכ"ע ס"ל כר"י דסומא נמי א"ל הנאה מן המאור' אלא ר"י לטעמי' דפוטר סומא מכל המצות מה"ת. לפיכך א"מ דה"ל תרי דרבנן ודמי לקטן הואיל ולא נתחייב במצות מה"ת מעולם אבל ראה ונסתמא עדיף מקטן הואיל ונתחייב כבר אבל למאי דפי' התוספו' כאן דעדיפותא דסומא מקטן הואיל וגדול ובר דעת הוא א"כ אין לחלק בין סומא משנולד לראה ונסמא שניהם עדיפי מקטן מה"ט.
ומהשתא בע"כ הא דלא ראה מאורו' מימיו דלא יפרוס לר"י בע"כ ה"ט משו' דל"ל הנאה וקק"ל דלר"י דפוטר סומא מכל המצות היכא אפשר לחייבו מדרבנן דהא כל מילי דרבנן אסמכוהו על לאו דלא תסור א"נ אשאל אביך ויגדך כדאמרי' בפ"ב דשבת (ד' כ"ב) והא לא שייך אלא מאן דאיתא במצות מה"ת ומוזהר בלאו דלא תסור ובשאל אביך.
אבל מאן דפטור מכל מצות האמורות בתורה לא רמי חיוב' לשמוע דברי חכמים ותקנותיהן ולא רמי רחמנא אגודא דרבנן עלי' הואיל ואינו מצוה על עיקר ושורש דהני קראי גופייהו דנ"ל מהן דמצוה לשמוע לד"ח. ול"ד לקטן שחייב בחינוך מדרבנן דהתם לאו אקטן רמו אלא אאביו לחנכו במצות והאב מחויב לשמוע דברי חכמים.
מיהו למאי דפי' התו' עוד בשם הירושלמי דהאי דכל של"ר מאורת מימיו דקאמ' ר"י ל"מ מסומא ממש אלא מיירי שהי' כל ימיו בבית אפל ניחא. ולפי"ז נמי א"ש ה"ט דפי' התו' בפ"ב אלא דעל פי' הירושלמי שדו התוס' נרגא שם בפ"ד דר"ה דבגמ' דידן ל"מ הכי אלא מיירי מס מא ממש מדמפרש בשמעתין טעמא דר"י משום דאינו נהנה מהמאורות ורבנן אית לי' הנאה כר"י שראה סומא ואבוקה בידו וכו' ובאדם שראה יפה אנא שנולד במערה ולא ראה מאורות מעולם ל"ש ה"ט.
ואפשר לומר דהא דר"י פוטר סומא מכל המצו' מה"ת אינו אלא ממצו' עשה דהוי בקום ועשה אבל מצות ל"ת חייב מה"ת א"כ חל עליו תקנת חכמי' שהרי מוזהר על לאו דלא תסור ובסוף פ"ב כתבתי מה שפי' התוס' שם דרשות יוכל להוציא בד חיוב דרבנן כמו קטן מברך לאביו ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים י"ח במגילה לר"י.
אלמא ס"ל להתו' דהא דר"י מתיר במגיל' בקטן היינו משום דס"ל דרשות יוכל להוציא ב"ח דרבנן. ופירשתי שם הא דלא פליג ר"י אשוטה נמי ה"ט משום דשוטה הוי כמתעסק בעלמא ולא מהני אפי' באחרים עע"ג משא"כ בקטן דבאחרים עע"ג בר כוונה הוא.
ואע"ג דשוטה נמי יש לו מעשה כדמשמע לפום ריהטא בפ"ק דחולין גבי העלם חש"ו ה"ז בכי יותן אלמא בר כוונה דיינינן לי' ע"י מעשה דהיינו במפרש בהדי' שעושה לשם כך. מ"מ ה"ט דלא פליג ר"י אשוטה ובמפרש בהדי' שקורא לשמה.
י"ל ע"ד שפי' התוס' בשם הירושלמי דמקשה אהא דתנן בפ"ק דתרומות חש"ו שתרמו אין תרומתן תרומה ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן ומשני ונחשב לכם תרומתכם. את שכתב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשב' מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פי' כיון דעיקר תרומה במחשבה וחש"ו אין להם מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו.
וה"נ א"ל דס"ל לר"י הירהור כדיבור דמי וכיון דיוצא י"ח מגילה ע"י הירהור ומחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וה"ל כמתעסק: מיהו ק"ל על דברי תוס' אלו אס"ד דס"ל לר"י דרשות מוציא ב"ח דרבנן הא אמרי' התם בפ"ב כולה ר"י היא וחסורי מחסרא וה"ק הכל כשירין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך וכו' שר"י מתיר בקטן ומשמע התם דהכי הוי מסקנא דשמעתין אלמא לר"י נמי רשות אינו מוציא ב"ח דרבנן לכ"ע.
ועק"ל דהא בתחילה רצו התו' להוכיח דסומא לר"י חייב מדרבנן מהא דפ"י דפסחי' דאמ' ראב"י סומא פטור מלומר הגדה ופריך מר"י ור"ש דהוי אמרי בל חד אגדתא בביתי' ומדמוציא אחרי' י"ח ש"מ דחייבין ומשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן ש"מ דאינהו נמי מדרבנן חייבין ומסיימי ויש לדחות דרשות יכול להוציא ב"ח דרבנן וכו' הא ממסקנא דהתם מוכח להיפוך דאההוא דמשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן פריך והא כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תיקון.
ומשמע וודאי לפי' התוס' דה"ק קסברי מצה בזה"ז דרבנן לפיכך סומא דרשות מוציא דרבנן ופריך והא כל דתקון וכו' פי' וכמו דאינו מוציא בשל תורה ה"נ בדרבנן אין מחויב א"מ אחרים י"ח. ומחמת קושי' זו מסיק דר"י ור"ש ל"ל דר"א דסומא פטור מלומר הגדה וש"מ לפי המסקנא דרשות א"מ בדרבנן.
ועוד דא"א לפרש כן דהא אהא דמשני קסבר מצה בזה"ז דרבנן פריך מכלל דראב"י ס"ל מצה בזה"ז דאורייתא והא היא דאמר מצה בזה"ז דרבנן קסבר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולר"י ור"ש נמי הא ודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואי הא דמשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן ה"פ דרשות מוציא דרבנן היכא דייק מכלל דראב"י ס"ל מצה בזה"ז דאורייתא הא הוא לא איירי כלל בסומא להוציא אחרים י"ת ול"ק אלא דסומא עצמו פטור מ"מ מודה דמוציא אחרים כר"י ור"ש משום דמצה בזה"ז דרבנן ורשות מוציא דרבנן דהא האי שנויא גופא דקסבר מצה בזה"ז דרבנן לפי' התוס' הוא הולך עד"ז.
ומ"מ נ"מ בדר"א דסומא עצמו פטור מלומר הגדה והא ל"ל דהא דפריך לר"י ור"ש הא ודאי דכל דתיקון היינו לת"ק דר"י דרשות א"מ ב"ח דרבנן במגילה דא"כ לא היה פריך בפשיטות כ"כ הא ודאי דכל דתקון רבנן כיון דר"י ל"ל האי סברא. ומפי' רשב"ם נרא' שמפ' בענין אחר דהא משני קסבר מצה בז"הז דרבנן היינו דהא דסומא פטור מלומר הגדה הוא בזמן הבית דווקא אבל בזה"ז חייב מדרבנן שהרי אההוא דקאמר דכל דתיקון רבנן וכו' פי' כיון דבזמן שבה"מ קיים פטור השתא נמי פטור ואינו מוציא אחרי' ידי חובתם משמע דמפרש הא דמשני מצה בזה"ז דרבנן היינו בזה"ז סומא חייב מדרבנן אע"פ שבזמן הבית הי' פטור לגמרי אפי' מדרבנן.
ופי' תמוה הוא דמאי ס"ד לומר דבזמן הבית שהיו הכל חייבין מה"ת הי' סומא פטור מדרבנן ובזמן הזה דקיל דכל עצמו דהגדה לכל אינו אלא מדרבנן שיהא סומא מחייב מדרבנן אין זה אלא כעין יציבא בארעה וכו'. ואע"ג שבמסקנא לא קיימא הכא מ"מ הדבר תמוה שיטעה המתרץ בתחילה בזה.
אבל ל"נ לפרש האי שמעתא כפשוטה היא דלמאי דמשני בתחילה קסבר מצה בזה"ז דרבנן היינו לומר כיון דאינו אלא מדרבנן וסומא נמי חייב מדרבנן מש"ה מוציא אחרי' בזמן הזה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ופריך מכלל דר"א סבר מצה בזמן הזה כו' דמדאמר סומא פטור מן התור' אע"ג דבז"הז ליכא נ"מ בדבר אי הוי ס"ל מצה בזה"ז דרבנן דמ"מ סומא נמי חייב מדרבנן ושוה לכל אדם ובע"כ ס"ל מצה בזה"ז דאורייתא והשת' איכא נ"מ בהא דסומא פטור מלומר הגדה מן התורה דאינו יכול להוציא אחרי' דלא אתא דרבנן ומפיק דאוריית' והא איהו אמר מצה בזמן הזה דרבנן א"כ סומא דרבנן מוציא אחרי' בז"הז דכולהו אינו אלא דרבנן דהא וודאי הא דאמ' סומא פטור מלומר הגד' בזמן הזה קאי ולד דו' קאמר ועד"ז פירש"י רפ"ק גבי ור"י אליבא דמאן ומשני כל תקון רבנן כו' פי' וכמו שסומא פטור בזמן הבית דהוי מצה מה"ת ה"נ בזמן הזה דמצה אינו אלא מדרבנן אפ"ה סומא פטור אפי' מדרבנן והדר פריך ור"י ור"ש הוא ודאי כל דתיקנו כו' וא"כ סומא אפ"ת דמצה בזמן הזה דרבנן א"י להוציא אחרי' כיון דהוא פטור אפי' מדרבנן אין רשות מוציא בר חיוב אפי' בדרבנן ומסיק דר"י ור"ש ל"ל להא דר"א ומכאן ראי' ברורה דרשו' אין יכול להוציא בר חיוב דרבנן שלא כדברי התו' והשתא למסקנא לר"א דס"ל דסומא פטור מלומר אגדה ל"ש בזמן הבית ל"ש בזמן הזה דס"ל לר"א דמצ' בזה"ז דרבנן אפ"ה סומא פטור כעין בשל תורה.
וע"ד שפי' הרשב"ם התם והא כל דתיקן וכו' וכיון שבזמן בה"מ פטיר השת' נמי פטור וא"מ אחרים. והכי מסתבר דאין סברא אדר"י לומר דאע"ג דסומא פטור מה"ת אפ"ה מדרבנן חייב דהא נשים דמה"ת פטורי' מכל מ"ע שהז"ג ואפ"ה לא גזרו רבנן לחייבן כ"ש על סומא דאינו פטור לראב"י אלא ממצה ואגדה לחוד דבע"כ לא ס"ל לר"א כר"י דסומא פטור מכל המצות דא"כ קרא לפטרו מאגדה ל"ל וא"כ אינו בדין לחייבו מדרבנן.
ול"ד לסומא אליבא דר"י דחייב מדרבנן דש"ה דכיון דפטור מכל המצות מה"ת חייבוהו רבנן שלא יראה לגמרי כנכרי כדפי' התוס': פוחח פירש"י במס' סופרים מפ' כל שכרעיו נראין והתוס' פי' זה אותו שלובש בגדים קרועי'. וק"ל על פירש"י דבגמ' משמע דפוחח אסור משו' לא יראה בך ערות דבר גבי בעיא דקטן פוחח לפירש"י ובכרעיו נראין מאי ערות דבר איכא ובגמ' אפרש לההיא בבא: סומא פורס ע"ש ומתרגם.
ק"ל אמאי שייר לעובר לפני התיבה בסומא מה דינו כדתני להו גבי פוחח וקטן דבשלמא קורא בתורה שייר דמילתא דפשיטא היא דא"ק כיון דאינו רוא' בס"ת וכן נושא כפיו לא פסיקא לי' כדאמר לקמן סומא בא' מעיניו לא ישא את כפיו ואם הי' דש בעירו מותר וה"ה לסומא בב' עיניו בדש בעירו מותר וכמ"ש שם.
אבל אמאי לא תנא דין עובר לפני התיבה דש"ד ואי משום דמילתא דפשיטא היא דעובר מש"ה לא תני לה הא קתני מתרגם אע"ג דמילתא דפשיט' היא ואמאי לא תנא נמי לעובר: כל שלא ראה מאורו' מימיו לא יפרוס. טעמא דר"י מפני דל"ל הנא' מן המאורות.
ק"ל לה"ט אפי' בראה כבר אם השת' אינו רואה אמאי מברך דמאי אהני מה שראה כבר דהא כיון שאנו מברכי' בכל יום ויום על המאורות ש"מ דעל הנאות המאורות של אותו יום ושעה מברכי' והאי כיון דהשתא הוא סומא ולית לי' הנאה בשעתי' אמאי מברך מיהו מצינו כה"גבפ"ד דמנחו' (דף מ') תניא ר' מאיר אומר חייב אדם לברך ג' ברכות בכל יום שלא עשני עובד כוכבים ומזלות שלא עשני עבד שלא עשני אשה והא ברכות הללו המה על חסדי המקו' על בר ישראל בשעת הלידה שנברא איש ישראלי ואין ראויין לברכם אלא על החסד שבשעת הלידה וכיון שנולד זכר וישראלי שוב א"א להשתנו' לעובד כוכבים ומזלות עבד ואשה ואין מקו' לברך ברכות הללו בכ"י אפ"ה כיון דרמי חיובא של ברכות הללו עליו פעם אחת לברך על חסדי המקום שבתחילת ברייתו רמו רבנן חיובא עליו לברך בכל יום.
ה"נ כיון דראה מאורות מימיו ורמי עלי' חיוב ברכת מאור פ"א באותו שעה שנהנה מהשת' לא פקע. ואע"פ שהשתא הוא סומא ונ"ל הנאה אפ"ה מברך.
מ"מ לא דמי כל כך דש"ה דחסדי המקום שהוא זכר ישראלי של פעם אחת של שעת יצירתו גרם לו מ"מ על החסד של שעה גרם לו שנהנה ממנו לעולם בכל עת ושעה לפיכך יש מקום לברכות הללו בכל יום שהרי אכתי לא חלף ועבר הנאה זו שע"י עשיי' של שעת לידה ועדיין נהנה ממנו אבל בראה מאורו' כבר ועכשיו אינו רואה כיון דלר"י ל"ל הנאה מיני' מה מקו' לברכה זו ומה טיבה לברך השתא על הנאה שעברה כבר כיון דאין לו הנאה השתא בשעתי' בשעת ברכה והא על הנאה שעבר כבר בירך עלי' בשעתה בשעת הנאה.
והשתא ל"ל לברוכי כיון דא"ל הנאה: ע"ב קטן פוחח מהו שיקרא בתורה פרש"י גדול פוחח הוא דאסו' משום לא יראה בך ערות דבר אבל קטן אינו מוזהר או דילמא לא פליג מתני' בין קטן לגדול וק"ל דאם איתא דטעמא דפוחח אינו קורא בתורה הוא משום ערות דבר אמאי פורם על שמע ומתרגם הא אסור משום ערות דבר: ועק"ל דאמאי מסיק דטעמא דקטן לא משום כבוד ציבור ת"ל דהאיך מניחין את הקטן לעשות איסור לא מיבעי למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו דאסיר להניח לקטן לקרות בתורה אפי' היכא דלא שייך כבוד ציבור אלא אפי' למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו כדאמ' בספי"ג דיבמות (דף קי"א) מ"מ בידים לא כדאמר התם והאיך מניחן אותו לקרות בס"ת בציבור ברשות דהא אין אדם קורא בס"ת בציבור עד שאומרים לו קרא שאין אדם מבזבז לו כדתני' בתוספתא שהביאו המפ'.
ועוד נהי שהקטן אינו מוזהר על לאו דערות דבר מ"מ הציבור שבבה"כ א"א שלא יראו ערותו בשעה שקורא בתורה מיהו בהא י"ל דלדברי המפ' דבקטן שאינו ראוי לביאה לא מקרי ערוה י"ל דהאי קטן פוחח מיירי באינו ראוי לביאה דהיינו שאינו בן ט' שנים ויום א' לפיכך לא אסור לי' אלא משום כבוד ציבור אבל משום ערות דבר ל"ל בי' אבל קושיא א' ודאי קשה דגדול אמאי פורס ע"ש ומתרגם הלכך נ"ל דודאי בפוחח ליכא משו' לא יראה בך ערות דבר אפי' לפי' התו' דפוחח היינו שלובש בגדים קרועי': מ"מ ודאי מיירי בערותו מכוסה וה"ט דא"ק בתורה משום כבוד וכדפי' רש"י גופא במתני' ומבע"ל בקטן דאיכא למימר דאינו מוזהר על כבוד ציבור והא דקא' ותבעי לך ערום היינו דמ"מ ערותו מכוסה ומהתימא על פי' רש"י שתלה טעמא דפוחח משום לא יראה בך ערות דבר ובמתני' פי' משום כבוד ציבור: כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו מה"ת בעל מום נושא ומדרבנן גזרו דלא וה"ט מפני שהעם מסתכלין בו תדע דהא בגמ' אמרינן מומין דאמ' בפניו ידיו ורגליו ואי מה"ת שאר מומין נמי לא ועוד דאמ' סומא בא' מעיניו לא ישא את כפיו ואם הי' דש בעירו מותר והא סימא באחת מעיניו נמי בעל מום הוא ואי מה"ת בעל מום לא כי דש בעירו מה הוי אלא ש"מ מדרבנן הוא מפני שהעם מסתכלין בו וכי דש בעירו תו לא מסתכלין בו והכי אמרינן להדיא בפ"ז דתענית (דף כו) אקרא דלשרת ולברך בשמו וכו' דאסמכתא נינהו ומה דק"ל מהא על פ"ז דסוטה (דף לח) וסוגי' כה תברכו בעמיד' יתבאר בחי' שם: מפני שהעם מסתכלין בו פי' רש"י ואמ' בחגיגה המסתכלין בכהני' בשעה שנושאין כפיהן עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהן.
וק"ל הא בגמ' אמר מומין שאמ' בפניו ידיו ורגליו ולה"ט אם יש מומין ברגליו אמאי אינו נושא כפיו. ושמא י"ל אגב שמסתכלין במומין שברגליו אתו לאסתכולי נמי בידו ששם איכא שריי' שכינה.
מיהו התוס' שם בפ"ב דחגיגה הקשו על פרש"י דהא מסיק התם דוקא בזמן שבה"מ קיים שהי' מברכין בשם המפורש והכא בגבולין איירי מדפריך מהאי דהוי בשבבותי' דר"ה ור"י ופי' דאף בגבולין אסור משום היסח הדעת והכי מפ' בירו' הדא אמ' שאסור להסתכל בכהני' בשעה שה' מברכין את העם א' ר' חגא כלום אמ' אלא משום היסח הדעת אני מסתכל ולא מסחינא דעתאי.
ונ"ל דרש"י יפה כיון משום דק"ל אמאי לא תנן במתני' אלא כהן שיש בידיו מומין. והא בברייתא בגמ' תני דאפי' בפניו ורגליו נמי לא ישא את כפיו ואמאי שיירו במתני' לפניו ורגליו א"ו מתני' מיירי במקדש מפני שהשכינה שורה על ידיהן ולה"ט ליכא קפידא אלא במומין שבידיו לחוד אבל לא בפניו ורגליו וכ"ת מ"מ אכתי ת"ל דאפי' במקדש בפניו ורגליו נמי לא מפני שמסתכלין בו ואיכא היסח הדעת.
י"ל דנ"מ אפי' אי נושא כפיו בציבור שכולן זריזין וחכמים כר' חגי דאע"ג דמסתכלין אין מסיחין דעתן מ"מ אסור במומין שבידו במקדש משום דאפי' זריזין איכא למיחש דילמא מסתכלין בו ונהי דלהיסח הדעת בזריזין ליכא. משום איסור הסתכלות בשכינה איכא ותנא דידן מילתא דפסיקא נקט דבידיו במקדש בכל גונא אסור אפי' בזריזין אבל בפניו ורגליו בזריזין ליתא.
ולמאי דפי' לפי' רש"י ליתא למה דפי' בתחילה דאגב שמסתכלין במומין שברגליו אתא לאיסתכלו בידיו. א"ו ל"ח לה דמה"ט לא תנן אלא בכהן שיש בידיו מומין לחוד וכדפי'.
שוב ראיתי בפי' רש"י שבגמ' פניו ידיו ורגליו הנושא את כפיו חולץ מנעליו ואם יש בי מום מסתכלין בו ומתוך כך רואין את ידיו והיינו כדפי' בתחילה. ומ"מ אע"פי דרש"י לא כיון לזה הדבר נכון בעצמו מדשייר למומין דפניו ורגליו במתני' ש"מ כדפי': מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו.
משום דהנושא את כפיו חולץ מנעליו וכדפי'. ק"ל הא בפ"ז דסוטה (דף מ) אמר אין הכהני' רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן ומתקנת ריב"ז הוא רב אשי טעמ' שמא נפסק' רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטרי'.
ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא כלומ' כיון שאין נושא את כפיו יוציאו עליו לעז שהוא חלל וכיון דטעמ' דתקנתן דחליצו' סנדל לנשיא' כפים הוא מטעמ' דשמא נפסק' הרצוע' ומימנע מנשיאות כפים ויוציאו עליו לעז חלל. א"כ בישנו מומין ברגליו אמאי אינו נושא כפיו מפני תקנה זו דחליצת מנעל שיסתכלו בו הא השתא כ"ש שיוציאו עליו לעז חלל כיון דאינו נ"כ כלל לעולם.
ומוטב שישא כפיו במנעליו דהא רוב פעמים לא שכיח פסיקות רצועה וליכא לעז ואף אם יתרמי לו פסיקת רצועה ויבא לידי לעז. הא השתא כשאינו נושא כפיו כלל איכא יותר חששא דלעז וה"ל כלפי לייא.
שביטלו נשיאת כפים וודאי דאיכא לעז ודאי מפני ספק דילמא אתא לידי ביטול נשיאת כפים וספק לעז מיהו התם רצו רבנן להוכיח מהא תקנה דחליצת סנדל לדוכן דלעולם יהי' אימת ציבור עליך דקס"ד דמפני כבוד ציבור תיקנו כן. והא למעל' מהא הוכיחו הא מכהני' בשעת נשיאות כפים דפניהם כלפי העם וכו' ועוד הוכיתו מדאמ' דוד שמעוני אחיי ורבנן רצו להוכיח נמי מהא ודחי לה ר"א מה"ט דחששו לפסיקות רצועה כלומר מהא ליכא להוכיח אימת ציבור מ"מ אמת הוא ה"ט דאימות ציבור דהא כבר הוכיחו הא מכהני' ודוד וא"כ מומין שברגלו מעכבין מנשיאות כפיו דהיכי לעבד ישא כפיו במנעלים איכא משום כבוד ציבור ואי בלא מנעלים מסתכלין בו הלכך לא אפשר.
אבל מ"מ למאי דדחי ר"א קשה דודאי טעמ' דמשום כבוד ציבור הוי הא תקנתא דאם לא כן תקשה מ"ט מומין שברגליו מעכבין לנשיאות כפים וכמ"ש ובדוחק י"ל דמשום לא פלוג השוו חכמי' את מידותיהן וכמו שכל הכהנים אינן נושאין כפיהם בסנדליהן משום חששא שמא נפסקה הרצועה. ואתי לידי לעז.
ה"נ לבעל מום ברגליו לא התירו לישא כפיו בסנדלו. אע"ג דכשאינו נושא כפיו כ"ש דאיכא לעז ודאי לא פליג ומיהו אף ר"א לא אמ' אנא לדיחוי בעלמא דמהא ליכא למשמע מיני' לאימת ציבור אבל לפי האמת דעיקר הטעם משום אימות ציבור ניחא.
וא"צ למדחיק כלל ובודאי מפני כבוד ציבור בטלו לחששא דלעז ודאי מזה שיש מומין ברגליו ואע"ג דזה הוי היפוך סברת ר"א דלא (שיש) [צ"ל חייש] לכבוד ציבור כלל וחייש אפילו לספק לעז דילמא נפסקה הרצועה. מ"מ לפי האמת דחיישינן לכבוד ציבור חמיר לן כבודם אפי' מלעז וודאי הלכך בעל מום ברגליו אינו נשיאת כפיו בסנדלו מפני כבוד ציבור אע"ג דאיכא לעז וודאי דאף ר"א לא אמר אלא לדיחוי בעלמא וכמ"ש: חיפני ובישני לא ישא כפיו וטעמא מפני שקורין לאלפין עינין כדמסיק ופירש"י אם הי' עושין ברכת כהנים היו אומרין יאר יער ה' פניו ולשון קללה הוא כו' משמע דאי לאו ה"ט שמהפכין הברכ' לקלל' היו נושאין כפיה'.
וק"ל ותיפוק לי' משו' שפוגמין ברכתן ואומרין תיב' אחרת שלא ככתוב שהרי אהא דתנא אין מורידין לפני התיבה וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין פירש"י ופוגמין תפילתן וה"נ ח"ל דפוגמין ברכתן וי"ל דאי לאו משום דעי"ד חילוף אלפין לעיינין מתהפכין מברכה לקללה לא הי' קפידא משום פגם הברכ' דהא לענין תפילה נמי לא קפיד תנא אלא להורידן לפני התיבה והיינו להוציא אחרים י"ח.
וה"ט כיון דאפשר להוריד מן הקורין כהוגן ל"ל להוריד מן המחליפין וקורין אבל בפ"ע להוציאו את עצמן גופי' ש"ד וא"ל להדר להוציאן אחד מן הקורין כהוגן. וה"ג גבי ברכות כהנים אי לאו טעמא דמהפכין הברכה לקללה היו נ"כ דלא דמי למוציא אחרים אלא למוציא א"ע אבל כיון דאיכא היפוך ברכה לקללה לא ישא את כפיו: סומא באחד מעיניו כו' ואם היה דש בעירו מותר.
נ"ל לאו דווקא סומא באחד מעיניו דהכי נמי אפילו סומא בשתי עיניו אם דש בעירו מותר ומשום רבותא דרישא נקט סומא באחד מעיניו. דאפ"ה לא ישא את כפיו וה"ה לכל המומין בדש בעירו מותר.
מיהו הנ"מ במומין שבפניו וידיו כיון שהן מומין במקום גלוי ודש בעירו ורגילין לראות את המומין תו לא מסתכלין בו בשע' נ"כ אבל במומין שברגליו לא דכיון שמומיאלו הן במקום סתר כי דש בעירו מאי הוי מ"מ לא דשין ורגילין בראיית מומיו כיון שהן במקו' סתר והיינו דלא אמרו דמותר בדש בעירו אלא גבי זבלגן וסומא ושהן במקום גלוי: תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר כלומר דתו לא תמי' אינשי ולא מסתכלין בי' ומ"מ בדש בעירו ואין רוב מלאכתן בכך נמי ש"ד: אף בלבנים לא יעבור וכו'.
אף יחף לא יעבור הרמב"ם (בפ"י מה"ת) פי' אף בלבנים לא יעבור באותו תפלה דווקא ופי' הרי"בש בתשובה (סי' לח) כיון דאין זה אלא לחששא בעלמא שמא מינות נזרקה בו כדמפ' בגמ' די לו אם נחוש לשעתו אבל לא שנחזיקו למין לעולם ובתפי' שלא ראינו שהקפידו. וק"ל דהא תני' בספ"ב דחולין (דף מא) ובשוק לא יעשה כן פי' לשחוט לתוך הגומא משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו.
ופי' הרמב"ם (בפ"ב מה"ש) שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא ומדלא פי' שאותו שחיטה לבד אסורה כמו שפי' כאן גבי תפילה משמע מחמת חששא שמא מין הוא כל השחיטו' שישחוט אסור לעולם עד שיבדקו אחריו להוציאו מספק מין. ובהכי נ"ל מה שהק' הרשב"א בת"ה עליו דאם איתא דשחיטתו פסול בדעבד כיון דתנא לעיל מיני' השוחט לנכרי שחיטתו פסולה וקתני בסיפא השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה ותנא הא אם אית' דשחיטתו פסולה היכי לא תנא בהא גמי שחיטתו פסולה $$ציור בספר$$ ולמאי דפי' לק"מ דבהני לא נפסול אלא אותו שחיטה בלבד ששחט לנכרי או לשם עולה משום דהבהמה של נכרי מהני מחשבות עוכמ"ז שסתמא לכומ"ז להאי תנא לפוסלו כדמפ' התם אבל שאר שחיטות להבא שלא לנכרי או לשם עולה ודאי כשירין אבל בהא חששא שמא מין הוא נפסל גברא מתורת שחיטה לעולם הלכך בשחט בשוק בגומא כיון דזה מחוקו' המינין ומספקינן להאי שוחט לספק מין שחיטתו פסולה לעול' כשחיטת מין.
ומש"ה לא תנא בהא שחיטתו פסולה כדתנא בהני משום דלא דמי להני דאינן פסולין אלא לאותו שחיט בלבד ואלו האי כל שחיטתו לעולם פסולה עד שיבדוק ואי הוי תנא שחיטתו פסולה בהדי היך ה"א דאין פסול' אלא לאותו שחיטה בלבד דומיא דהני ועוד כיון שמחזיקן אותו בספק מין פשיטא דשחיטתו פסולה לעוצ' מספק דהא שחיטת מין פסולה מה"ת ול"צ למיתני וש"מ מהא דלא תנא שחיטתו פסולה כמו גבי אינך דמחמת ספק מין שחיטתו פסולה לעול'.
והשתא תקשה מ"ש הכא דמשום ספק מין אינו פסול אלא לענין אותו תפילה בלבד ושמא י"ל דש"ה דפסלינן שחיטתו לעול' מספק מין דהא ליכא למימ' העמד גברא בחזקת כשרות ואל תפסלנו מספק. אדרבה העמד בהמה בחזקת איסור דקיימ"ל בהמה בחיי בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה כדאמ' בפ"ק דחולין משא"כ הכא גבי תפילה מדינא אין לספק שמא מין הוא דהעמדנו בחזקת כשרות ואין לפוסלו מספק ואינו אלא חומרא בעלמא ודי להחמיר באותו תפילה אבל לא להבא ועוד דהתם אם מין הוא שחיטתו אסורה מה"ת לפיכך חששו לספיקו כדין ספיקא דאוריית' דאזלינן לחומרא אבל הכא חששא דרבנן הוא ספיקו לקולא ודי להחמיר באותו תפילה לבד מיהו רש"י פי' התם צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא לע"ז ויבדלו מפיתו ומיינו משמע דבדיקה זו לפוסלו הוי אבל כל זמן שלא בדקוהו לא חיישינן לה ואף שחיטה זו עצמה ששחט בגומא ובשוק כשירה כ"ז שלא נתברר שהוא מין ולפ"ז ק"ל מ"ש הכא דמשום חששא דמינות פסלינן לעבור לפני התיבה ובין שהפרש פסול לאותו תפילה או לעולם והתם ל"ח כלל ואפילו לאותו שחיטה ואע"ג דשחיטה חמירא מהא דתפילה מה"ט דפי' ובגמ' אפרש עוד: העושה תפילתו עגולה סכנה פי' רש"י סכנה שלא תיכנס בראשו.
והתוס' בשם ר"ת פי' בשעת סכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו אלישע בעל כנפים וק"ל לפי' ר"ת דמאי איריא עגולה בכל שעושה שלא כמצותן לא תגין עליו כיון שהן פסולין ואין כאן מצוה ועוד מה איריא תפילין כל מצות נמי בעשה שלא כמצותן אין מגינין עליו ועוד הא מילתא דפשיטא היא דשלא כמצותן אין מגינין כיון דאין כאן מצוה כלל וביותר אני תמה על ר"ת שהחליף שיטתו דבפ"ג דמנחות (דף לב) תניא גבי מזוזה תלה אות' במקל או שהניחו אחורי הדלת סכנה ואין בו מצוה וכתבו התוספות פ"ה כיון דעשה שלא כמצותו אין הבית משתמר מפני המזיקין וק"ל לר"ת דא"כ ה"ל למימר הכי בכל העושה שלא כמצותו ופי' ר"ת דתל' במקל נוקף ראשו ולאו אדעתי' וכן אחורי הדלת רגילה להיות בולטת ומכה בה ראשו.
והשתא מה שהק' התם לפירש"י הא גופי' תקשה לפירושו דהכא וגם אותו ענין של סכנה דפי' התם כה"ג ה"ל לפרש הכא וע"ד פירש"י הכא. מיהו לרש"י י"ל דלא החליף שיטתו והא דנא פי' סכנה דהתם כפי' ר"ת וע"ד שפי' סכנה דהכא גבי תפילה עגולה די"ל דסכנת מזיקין פשיטא לי' יותר דסכנה ברורה היא כיון דליכא מז זה בבית ע"כ שעירים ירקדו שם משא"כ נקוף ראשו דנא פשיטא לי' כולי האי ומצינו שהקפידו חכמים על סכנת מזיקין ושמירה בבית היא עי"ד מזוזה כדאמ' בפ"ג דמנחות (דף לג) מצוה להניחו בטפח הסמוך לרה"ר מ"ט רב חנינא מסורא אמר כי היכי דתנטרי' כלומר את כל הבית מן המזיקין ואמרינן התם שלא כמדת הקב"ה כו' עבדיו יושבין מבפנים והוא משמר מבחוץ עי"ד מזוזה והנכון דסכנה דהכא גבי תפילין הוא ע"ד פירש"י דעל פי' ר"ת קשה כמ"ש וסכנה דהתם הוא כפי' ר"ת דאלו לפירש"י קשה קו' התוס' דהתם.
והשתא סכנה דתפילין ומזוזה הכל ע"ד אחד וענין אחד: ציפן זהב ונתנן על בית אונקלי וכו' פירש"י ואנן בעינן לך לאות ולא לאחרים לאות ובציפן זהב נמי כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' הכל מן בהמה טהורה דמשמע דמשום והיו לך לאות פסלו בנתן באונקלי בחוץ דלא לאחרים לאות מעכבין בדעבד.
וק"ל דאמרינן התם ר"א הוי יתיב (נמי) [צ"ל קמי] דאמימר הוי ציירא בידי' וקא מתחזין תפילין אמר לא סבר מר לך לאות ולא לאחרים לאות א"ל במקום לך לאות אתמר ופירש"י מקום שרוב בני אדם אינו נראה לאחרים דהיינו קיבורת ולעולם אם נקרע שרי. וא"כ כיון דלא קפיד אלא על חקים לך לאות כמו שבנקרע שרי ה"ה במונח על בגדו נמי כיון דמונחין במקום לך לאות.
ול"ל דהאי דרך חיצונים לאו משום דאינו מקיים מצות תפילין בהכי אלא משום כיון דמניח על בגדו מבחוץ גלי דעתי' דאינו מאמין במדרש חכמים שדורשין דא"צ להניח תפילין בגלוי ומפרש לאות בכל ענין ואפי' לאחרים דהיינו שיניחנו בגלוי שנראה לכל לפיכך מניחו מבחוץ על בגדו. הא ליתא דהא תנא לי' בחדא בבא עם ציפן זהב והתם ודאי לא יצא ידי חובת תפילין דהא בעינן מן המותר בפיך ה"נ באונקלי אינו יוצא י"ח תפילין ואמאי הא אין בזה קפידא לעיקר מצות תפילין אלא במקום לך לאות וכדפי' והיה נ"ל לפרש דמשום חציצה נגעו בה דרחמנא אמר על ידך ולא שיהי' הבגד חוצץ בין יד לתפילין כדמשמע לכאורה בפ"ב דזבחים (דף י"ט) דקאמר כהנים אסורין להניח תפילין של יד בשעת עבודה משום שחוצץ בין ידו לכתונת ואם אפשר להניחן על הכתונת היו מותרין להניח של יד בשעה עבודה על הכתונת של בגדי כהונה שוב ראיתי להרשב"א בתשובה שפלפל בהא אי הבגד חוצץ בין יד לתפילין: מ"ט חיישינן שמא מינות נזרקה בו.
פירש"י המינין עע"ז מקפידין בכך. והר"ן הוסיף כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד בהם חיישינן שמא הירהורין של שטות עלה בלבו ונזרקה בו מינות וי"ל שהרמב"ם שאינו פוסלו אלא לאותו תפלה מפרש כפי' זה וכיון שאין זה חוק מינות אלא מפני חשש רחוק שמקפיד במה שאין דרך להקפיד די לפוסלו באותו תפילה ולא להבא.
והשתא ניחא דלא דמו להא דשוחט בגומא דאפי' להבא חוששין לדברי הרמב"ם דשאני התם דה"ל חוק מינין ודאי וה"ל חשש גמור שמא מין הוא לפיכך אף להבא חוששין לו מ"מ פירש"י נ"ל עיקר דאי ה"ט משום שמקפיד במה דאין דרך להקפיד הוא הא לה"ט ודאי צבועין וסנדל לאו דווקא. וה"ה אם מקפיד בשאר דברים שאין דרך להקפיד והני לדוגמא בעלמא נקט לה א"כ ל"ל למיתני תרתי ליתני חדא או צבועין או סנדל א"נ ליתני סתמא המקפיד שלא לעבור לפני התיבה במה שאין דרך להקפיד לא יעבור כלל.
אלא ע"כ דהני דווקא משום שדרכן של מינין להקפיד בכך לפיכך חוששין באלו שמא מינות נזרקה בו אבל מקפיד במה שאין דרך להקפיד לית לן בה גם הראב"ד בהשגות פי' אנו אומרין מפני חשש מינות ולא באותו תפילה ולא בתפילה אחרת: