אור ברסלב
טורי אבן דף כג

טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג

דף כג

דף כא

ע"א ביוה"כ ז' ובשבת ו' טעמא דר"ע לא נתברר לי. בשלמא ר"י דא' ביוה"כ ו' ובשבת ז' ה"ט כדמפ' לעיל כל דטפי לי' מילתא מחברי' טפי לי' גברא יתירא יוה"כ דעונש כרת ששה שבת דאיסו' סקילה ז אבל ר"ע דטפי לי' יוה"כ הקל משבת החמור מ"ט.

ואי משום דיוה"כ יום עינוי הוא אין זה ענין לקדושות היו' למטפי ברא יתירא מש"ה דא"כ פסח דאסור באכילת חמץ נטפי לי' גברא יתירא על שאר י"ט מש"ה וי"ל דאיכא צלותא יתירא משבת וי"ט שהוא תפילת נעילה מה"ט מטפי לי' גברא דהא בתענית אי לאו טעמא דאיכא ב"מ לעם הי' גורם מוסף תפילה שבו לגברא יתירא כדא' לעיל וביוה"כ ל"ל הכי.

מיהו אכתי טעם זה אינו מספיק דהא אמר לעיל כל דטפי מילתא וכו' הלכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד' בי"ט דאסור בעשיית מלאכ' ה' יוה"כ דעונש כרת [צ"ל ו'] (ו) שבת דאיכ' איסו' ז' אלמא הא דטפי חד מחבירו אינו גורם אלא חד גברא יתירא: הכל עולין למנין ז' אפילו אשה.

התוס' בפ"ד דר"ה (דף לג) כתבו שר"י בר יהודא מוכיח מכאן דנשים אף ע"פ שפטורים ממ"ע שהז"ג אם רצו מברכות עליהן מדעולת למנין ז' אע"פ שפטורת מת"ת. ר"ת דחה די"ל הא דאשה עולה היינו באמצע שלא הי' רגילין לברך כדא' בר"פ הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה ומסיימי התוס' מיהו עולין למנין ז' משמע בסוף ז' וק"ל אם איתא דעולות למנין ז' בסוף זיין מיירי ובההוא דמברך לאחריו והא דאשה עולה משום דאע"פ שפטורה מת"ת הרשות בידה לברך מ"מ קשה דהא ברכה דלפניה של פותח ולאחרי' של חותם מוציאין את כל הז' שקראו בתורה וכיון דאשה אינה חייבת בת"ת וברכותיה ה"ל א"מ בדבר והאיך מוציאות את כל הז' קרואים מברכה שלאחרי' וה"נ ק"ל מקטן דעולה למנין ז אי בסוף ז' מיירי דמבר' לאחריה האיך קטן מוציא מברכה דלאחריה את כל הקרואי' כיון דא"מ בדבר מ"ש ממגילה לרבנן דא"מ לעיל בסוף פ"ב.

ולקמן תנן קטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ותנן מי שהיו עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין בפ"ג דסוכה (דף ל"ח) וה"ט משום דא"מ בדבר וה"נ אמרינן בפ"ב דשבת (דף כ"ג) הדליקה חש"ו לא עשה כלום והא כל הני דרבנן נינהו ואפ"ה מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא ומ"ט מוציאות אשה וקטן לאחרים מברכה התורה לאחריה אם איתא דהא דאשה וקטן עולה למנין ז' מיירי באותו שמברך לאחריה מיהו אפי' אם נפרש להא דאשה וקטן עולה למנין ז' היינו דווקא באמצע הקרואי' ולא מן המברכין לפניה ולאחריה אכתי תקשה הא דתנן לקמן המפטיר בנביא הוא פורס ע"ש וכו' ואם היה קטן אביו או רבו עובר על ידו אלמא קטן מפטיר בנביא והא המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה כדא' בסמוך וא"כ המפטיר הוא ה"ל החותם דמברך לאחריה וכיון שקטן מפטיר בע"כ הוא מברך לאחריה ומוציא את כל הקרואי' מברכה שלאחריה ואמאי מוציא הא ה"ל אינו מחוייב בדבר.

והא ל"ל דהחותם דמברך לאחרי' לאו המפטיר הוא אלא אותו שלפניו שבו נשלמה מנין ז אבל לא המפטיר שאינו עולה למנין ז' דאכתי למ"ד עולה תקשה הא. ועוד אפי' למ"ד אינו עולה בע"כ המפטיר הוא החותם שמברך לאחריה דאי אותו שלפניו א"כ המפטיר במה נפטר מברכה שלאחרי' וכ"ת דמפטיר קיל וא"צ לברך לאחריה הואיל דא"צ לקרו' בתורה אלא משום כבוד התורה בלבד.

דא"כ למה מברך המפטיר עכשיו לאחריה. דהא לעיל בר"פ אמ' והאידנא כולהו מברכין לפניה ולאחריה ה"ט דתקנו רבנן גזי' משום הנכנסי' ויוצאין פי' שיאמרו אין ברכה לאחריה בתורה וכיון דהמפטיר מדינא א"צ ברכה לאחריה אפילו לאחר התקנה נמי לא צריך דאין כאן משום גזר' אלא ע"כ המפטיר נמי צריך לברך לאחרי' ומהשתא החותם דמברך לאחריה הוא המפטיר והשתא האיך קטן המפטיר מבריך לאחריה להוציא את כל הקרואי' הא ה"ל אינו מחויב בדבר והא נמי ל"ל דאפילו קודם התקנה הי' המפטיר מברך לאחריה על קריאתו לחוד ואותו שלפניו הוא החותם דמברך להוציא את כל הז' הקרואין.

דאין זה סברא שהמפטיר הקל יהא שקול ככולן קודם התקנה לקבוע ברכה לעצמו לאחריה ככל הז' א"ו החותם המברך לאחריה הוא המפטיר והשתא האיך מפטיר קטן ומברך לאחריה להוציא את כל הקרואי' הא ה"ל א"מ בדבר. ולפנינו גבי הא דתנן לקמן קטן פורס על שמע יתבאר דבר זה הטיב: ע"ב אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו'.

בגמ' נ"ל מקרא דכל דבר שבקדושה לא יהי' פחות מעשרה. וק"ל דבפ"ג דברכות (דף כא) א' רב הונא הנכנס לבה"כ ומצא ציבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל וריב"ל אומר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ואמ' במאי קמפלגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומ"ס אין יחיד א' קדושה.

וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין יחיד א' קדוש' שנא' ונקדשתי בתוך ב"י כדמסיק בגמ' בשמעתין. והשתא תקשה לר"ה דס"ל יחיד אומר קדושה ממתני' ורש"י פי' התם ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הצבו' א' קדוש' הלכך אם לא יגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש ל"ל בה וא"י מאי כוונתו אם ר"ל שאם הגיע היחיד לקדושה בשעה שהציבור אומ' קדושה עונה עמהם בהא כ"ע מודו דדבר שבקדושה זו ה"ל בעשרה ואי משום דריב"ל חשיב לי' להפסק בתפילות יחיד לעניית קדושה הואיל ולא נתקנה קדושה ליחיד המתפלל בפני עצמו הא הכא לאו משום הפסק קאתינן עלה אלא משום דאין דבר שבקדושה פחות מי' כדמסיק עלה וכן אר"א מנין שאין היחיד א' קדושה וכו' כל דבר שבקדושה לא יהי' פחות מי' מכלל דלר"ה אומ' מי' ונ"ל שט"ס נפל בדברי רש"י וכן מוכח ממה דמסיים אבל מודים אע"פ שיחיד אומר מודים אם אינו א' עם הציבור הרואה את כולן כורעין והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו מכלל דמקדושה אע"פ שאין א' עם הציבור ל"ל בה ויחיד בפני עצמו נמי אומר קדושה לר"ה דזה הוא החילוק שבין מודים לקדושה לר"ה וגם אין נראה לומר דלר"ה דכיון שיתפלל יחיד זה עם הציבור אלים טפי דיוכל לומר אח"כ קדושה בפני עצמו ביחיד דאין לזה טעם וריח.

ועוד מדמייתי לה וכן אר"א מנין שאין היחיד א' קדושה משמע דר"א כריב"ל ס"ל ודלא כר"ה ואי מילתא דר"ה מתפרש כדאמ' אין בדברי ר"א הכרח דפליג על ר"ה הילכך הדבר ברור דט"ס נפל בפי' רש"י א"ו בהא פליגי דלר"ה יחיד א' קדושה בפני עצמו לגמרי בלא עשרה. ול"ל הא דר"א דאין דבר שבקדושה פחות מי' והשתא תקשה לי' ממתני' דהכא דקני דחשיב ברישא דאינן בפחות מי' בע"כ ה"ט משום דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה כדמפ' עלה בגמ' והגאוני' פי' להא דאין פורסין על שמע בע"א כמש"כ הר"ן ולפ' ניחא: ואין נושאין את כפיהן.

פי' הרשב"א בחי' משום שמזכיר את הש' ואומ' יברכך ה' וה"ל כזימון דצריך י' משום דאמר נברך אלקינו. ולדידי ק"ל הא אין קורין בתורה דתנא אחריו וודאי טעמא דצריך י' משו' דדבר שבקדושה הוי וה"ט דריש' דאין פורסין ועוברין לפני התיבה.

ואם איתא דטעמ' דאין נושאין לאו מש"ה הוא אלא מפני הזכרת ה' אמאי נקט לה באמצע בין הני דטעמא משום דבר שבקדושה וכה"ג פריך בפ"ב דב"ק (דף כ"ה) גבי זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו דקאמ' ודילמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה א"כ ליתניי' גבי זובו מ"ש דתנא לה גבי רוקו אלא משום דאתא מרוקו.

וכ"ת דתנא סידרא נקט ואתא דנשיאות כפים בתר פריסו' שמע והעברות תיבה הוי דא"כ ליתנא להאי בבא דפריסות שמע ועוברין לפני התיבה ונשיאו' כפים לבסוף אחר א"ק בתורה ומפטירין בנביא. וכה"ג אמר רפ"ק דכריתות (דף ג') גבי מפטם את השמן מפטם את הקטורת והסך את השמן המשחה נ"ל דתנא המפטם את הקטור' באמצעו כו' וכ"ת דבעי למיתנא פטומין בהדי הדדי ליתנא איפכ' וכו' וכהאי גוונ' פריך בפ"ק דיבמות (דף ג') לתנייהו לאחו' אשה לבסוף ודוחק לומר הואיל ופריס' שמע (וע"ל דתדירא ונ"כ ה"ת) [צ"ל ועובר לפני התיבה ונ"כ דתדירי יותר].

מקריאות התורה ומפטיר אקדים לה אע"כ טעמא דנ"כ משום דבר שבקדוש' חשיב לה ואע"ג דבכל הני מילי דדבר שבקדושה דחשיב במתני' דאינן אלא בי' ל"ד לנ"כ דבהני כל הי' שייכין להאי מצוה וחייבין בהן וכשנעשה בעשר' יוצא ידי חובתו משא"כ נ"כ בי' דלאו אכהנים העושין המצוה קאי שיהו י' דהא כהן אחד לחוד נמי נ"כ כדאמר בפ"ז דסוטה (דף לח) לשני' קורא כהנים ולא א"ק אלא כהן.

אלמא כהן א' נמי נושא כפיו והא דבעי עשר' היינו שיהי' הציבור של עשרה. מ"מ כה"ג נמי דבר שבקדושה בעשר' חשיבי כיון דהמתברכין שם מצות נשיאת כפים נתקיים ע"י עשרה הוי: עשרה כהנים כתובים בפרשה.

הקשו התוס' אמאי לא בעי י"א דאין ב"ד שקול בכ"ד שהוא תלוי ועומד בשיקול הדעת ותי' הרשב"א בחי' דשאני הכא שפרט לך הכתו' עשרה כהנים בפי' וא"כ הלל י"א ולא דמי להא דאמר רפ"ג דר"ה (דף כ"ה) החדש הזה לכם ואין ב"ד שקול ואע"ג דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זה אינו פורט לפי שהדיבור אינו אלא עמהן ואין כאן מקום להזכיר הג' אלא סמוך על הדבר הידוע שאין ב"ד שקול אבל כאן כיון דנחית הכתוב למניינא ימנה גם הי"א ולמה שיירי.

וטעמא דמילתא משום דשומא הוא ואינו כדין ממש וק"ל להא דאמר בפ"ק דסנהדרין (דף ג') ונקרב בעל הבית אל האלוקי'. הרי כאן א'.

עד אלקים יבא. הרי כאן שנים.

אשר ירשיעון האלוקים. הרי כאן ג' דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות אלא עד אלקים.

הרי כאן א'. אשר ירשיעון אלקים.

הרי כאן שנים. ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד א' הרי כאן ג'.

והא הכא פרט הכתוב לאותן שנים לכל אחד בפני עצמו ונחית למניינא ואפ"ה אמר אין ב"ד שקול להביא את הג'. ואפשר לי לומר דהכא לגבי פדיון הקד' אין לו ענין לב"ד שקו'.

דהני מילי דבעי ב"ד שקול כל היכא דאזלינן בתר רובא לפיכך אם יחלוקו שיהא א' מכריע לצד א' אבל גבי הקדש דרבי רחמנא עשרה בעינן שיהיו כל העשרה מסכימין לדעת אחד ולא אזלינן בת' רוב דיעות. ואפי' א' מעכב וטעמא דמילתא משום דהתם אמרינן ואלא הא דתנן ב' אומרים זכאי וא' אמר חייב זכאי.

נימא דלא כר' יאשי' פי כיון דאיהו יליף הג' מקרא ולאו משום נוטה צריך שיהא דעת שלשתן שוות וה"נ כיון דעשרה מקרא אתיא צריך שיהא דעת כולן שוות ואע"ג דמשני התם אפ"ת ר"י מייתי לה בק"ו מדיני נפשות מה דיני נפשות דחמיר אמרה תורה זיל בחר רובא ד"מ לכ"ש. י"ל דדיני ממונו' שפיר ילפינן בק"ו מדיני נפשות אבל פדיון הקדש דגבוה אפשר לומר דחמיר ולא אזלינן בתר רובא.

תדע דהכא חמיר טפי דהא בעינן כהן א' מה שא"צ בד"נ ובד"מ. אלמא גזה"כ הוא בפדיון הקדש להצריך דוקא כהן מה שאין כן בשום מקום.

ה"נ אפשר לומר דלא אזלינן בי' בתר רובא כבכל דוכתא: ומ"מ אכתי ק"ל לר"י דנ"ל מב' אלקים ב' מנ"ל למיתי הג' מטעם דאין ב"ד שקול דילמ' א"צ אלא שנים ואע"ג דהוי ב"ד שקול לית לן בה דנימא דרחמנא קפיד אהני תרתי דכתיב בקרא בהדיא שיהא דעת שניהם שוות כדאמר גבי עשרה דפדיון הקדש דשמעתין וליכא למימר דהא גופא נ"ל מהא ק"ו דדיני נפשו' דאזלינן בתר רובא הא לית' דבשלמ' הא דיליף התם לר' יהודא דסמיכות זקנים ועריפות עגלה בחמשה משום דלדידי' גלי קרא ארבע בהדיא ומשום אין ב"ד שקול מייתא לי' לחמישי ניחא דל"ל דילמא קפיד קרא אהני ד' דכתיבא שיהא דעת כולן שוות דק"ו הוא מדיני נפשות דחמירא אזלינן בתר רוב' והכא לא סגי לי' בשלשה דה"ל רובא עד שיהא דעת ארבעתן שוות ובע"כ כדעת ג' מהן סגי.

וכיון דאזלינן בתר רובא ממילא ב"ד שקול לא דצריך לקיים אחר רבים להטות ואם יחלוקו לחצאין אין כאן רבים אבל לר' יונתן דלא גלי קרא בד"מ אלא ב' וכן גבי סמיכת זקנים ועריפת עגלה לר"ש דלא גלי קרא אלא ב' והג' לא מ"ל בכל הני אלא מטעמא דאין ב"ד שקול מנ"ל דילמא א"צ אלא ב' לחוד ובעי שיהיו דעת שניה' שוות ואין שייך הכא לומר ק"ו כד"נ דאזלינן בת' רובא דגבי שנים לא שייך רוב דהא אם יחלוקו א' לכאן וא' לכאן למ"ל רוב לא' מן הצדדי' והא אי אפילו אמר דצריך ג' מטעם דאין ב"ד שקול ואזל' בתר רובא מק"ו.

דדיני נפשות אין כאן קלא ע"י ק"ו זה יותר מהיכא דא' דא"צ אלא ב'. ושיהא דעת שניהם שוות דהא השתא דמייתית לג' מטעם ב"ד שקול ואזלת בתר רובא אכתי צריך בע"כ דעת ב' מהם שוות דבג' רובא בצר מב' לא משכחת לה ועוד הא דפריך התם ר' יאשי' ל"ל ב"ד נוטה והא תניא מה ת"ל לנטות אחר רבים להטות התורה אמר שיהי' לך ב"ד נוטה ומשני מ"ל בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא ול"ד בד"מ אלא ה"ה בשאר ב"ד כגון סמיכת זקני'.

ועריפות עגלה אדר"י לא מ"ל ר' יאשי' לחמישי מטעם ב"ד שקול כדאמר התם. והשתא ל"ל למימר דר"י ל"ל ב"ד נוטה אפי' היכא דצריך יותר משלשה כגון הני לר"י דילמא הכא בדיני ממונ' לא מייתן להג' מטעם ב"ד נוטה אבל יותר מג' אית לי' מטעמא דפי'.

אע"כ ש"מ מאן דא"ל ב"ד נוטה מלנטות בכ"מ אפי' שלא בד"נ בכל גוונ' אית לי' ולא מטעמא דאמר וא"כ קשה הא דפדיון הקדש בי' דתנינן הכא ובפ"ק דסנהדרין והא כולה פירקין דהתם רהטא כמ"ד בעי ב"ד נוטה כדתנן החליצה בג' וכן הרבה מילי דתנינן התם בג' וכולן לא נ"ל הג' אלא מטעם דאין ב"ד שקול: חד לגופיה וחד למעוטי ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט.

הכי גי' ספרים דידן בשמעתין ולפי גי' זו משמע דמכהן השלישי ואילך מתחיל לדרוש במיעוט אחר מיעוט וק"ל הא כהן שני ה"ל מא"מ דהראשון ושני שניהם ממעטין דישראל לא ומאי שני למעוטי דקאמ' הא ראשון נמי מיעוט הוא ועוד אי שני חדא מיעוט' משמע א"כ ניבעי ב' כהנים ואמאי סגי בכהן אחד ותדע לך עוד דשני ה"ל מיעוט אחר מיעוט ודפריך עלה ואימא ה' כהנים וה' ישראלים ואי מיעוט אחר מיעוט מכהן שלישי ואילך אתיא לן אין לך לאתויי מדרשא זו אלא ד' ישראלים.

ובע"כ ששה כהנים מיהו בעי ובפ"ק דסנהדרין (דף טו) גרסינן הכי עשרה כהנים כתובים בפ' חד לגופי' הנך הוי מא"מ ולפי' גירסא זו מהשני דרש מא"מ והשתא א"ש הא דפריך ואימא ה' כהנים ונ"ל דגם בשמעתין ה"ג והאי וחד למעוטי ט"ס הוא. מיהו אשכחן כה"ג דגי' זו דשמעתין גבי ריבוי אחר ריבוי בפ"י דמנחות (דף פט) תניא ר"ע אומר מה ת"ל בשמן בשמן שני פעמים אלו לא נאמר אלא בשמן אחד.

הייתי אומר ה"ה ככל המנחות ללוג. עכשיו שכתב בשמן בשמן הוי ריבוי אחר ריבוי כו' ופריך ריבוי א"ר חד ריבוי הוא.

אלא אלו ל"נ בשמן כל עיקר כו' אלמא לא דריש לריבוי השני א"ר אלא ח"ל חד ריבוי. ה"נ גבי מא"מ השני חשיב חד מיעוט ובהכי א"ש גי' דשמעתין.

מיהו התוס' תמהו שם אהא דקאמ' חד ריבוי הוא דהא כה"ג קרי רא"ר לעיל בהקומץ רבה (דף לא) דתניא מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים כש"א מזוזות בפ"ב שאין ת"ל הוי רא"ר וא"כ הוא ה"נ י"ל מא"מ וזה מסייע לגי' דפ"ק דסנהדרין ובאמת סוגיא זו דפ"י דמנחות תמוה הוא וצריך תלמוד אין כאן מקומו: אדם מי קדוש הקשו התוס' אמאי ל"ק דמיירי בעבד כנעני שלו שיוכל להקדיש כדאמ' בפ' השולח (דף לט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לרבות עבדים ושפחות הכנענים.

ותי' דאם איתא דמיירי בעבד כנעני אע"ג דמה"ת בעי עשרה מדרבנן סגי בג' כדאמ' בירו' גזי' שמא ישמעו ויברחו. וק"ל דלגמ' דידן בע"כ ל"ל הכי דאע"ג דמה"ת צריך עשרה יהי' סגי מדרבנן בג' דהא אמ' בפ' הנחנקין (דף פח) גבי זקן ממרא דברי אלו ערכין והחרמים והקדשות וקא' הקדשות בפלוגתא דר"א ורבנן דתני' ראבי"א אפי' צנורא של הקדש צריכא עשרה וב"א לפדותה.

פי' משום דאמ' התם לר"מ זקן ממרא אינו חיי' אלא על דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת. וקא' דאליבא דר"מ פליגי בהא דראב"י ורבנן ונ"מ אם פדה בפחות מי' לרבנן דסגי לי בג' פדוי ואם קידש בו אשה מקודשת.

ולר"א אינו פדוי ואינה מקודשת א"נ לר"א אינו פדוי ומועלין בו וחייבין קרבן מעילה וחייבין עליו משום פיגול נותר וטמא ולרבנן פדוי וליכא מעילה. וכדפי' רש"י התם גבי ערכין.

מ"מ ש"מ כל כמה שפדוי פחות מחשבון ב"א שנתנה תורה קצבה לפדיונו אפי' בדעבד א"פ דאל"כ אין שום נ"מ בהא פלוגתא לענין דבר שחייבין עליו כרת וחטאת כיון דאפי' לראב"י דעבד פדוי אין כאן קרבן מעילה ואם פדוי בג' וקידש בו לכ"ע מקודשת וכיון שכן א"כ עבד שצריך י' בני אדם לפדותו מן ההקדש בפחות מי' אינו פדוי.

וא"א לרבנן לעקור דבר מה"ת להקל דסגי לי' בג' ואע"ג דאין מועלין בעבדים דהוקשו לקרקעות ואין מעילה במחובר לקרקע ואפי' בשערו העומד לגזוז איכא למ"ד דאין מועלין כדא' התם בפ' השולח. מ"מ נהי דמעילה במחובר ליכא איסור דאורייתא מיהו איכא ומקרבן מעילה לחוד הוא דממעט כדמוכח בפ"ב דמעילה (דף י) והירושלמי א"ל דפליג על הגמ' שלנו וס"ל שאם פדוי בפחות מחשבון ב"א שנתן תור' קצבה לפדיונו בדעבד פדוי אבל הגמ' דידן בע"כ אם פדוי (עבד) [צ"ל בדיעבד] בפחות מי' א"פ.

הא ל"ל דמדרבנן סגי' לי' בג'. ומאי פריך והא אדם מי קדוש נימא דמיירי בעבד כנעני: שוב ראיתי להתוס' בספ"ה דתמורה (דף כז) שהקשו מהא דפ' הנחנקין אהא דאמ' התם דהא דהקדש אין לו אונאה היינו אפי' בפחות מכדי אונאה חוזר.

ואמר עולא לא אמרן אלא בשמו בתרי אבל בשמו בתלתא לא וש"מ דבדעבד בתרי פדוי ועוד הקשו מהא דא' שמואל קדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ותי' דבתמורה מיירי בב"ה הפודה הקדש שלו. וכה"ג א' שמואל דמחולל על פחות משוי'.

אבל בגזבר המוכר הקדש צריך ג' או י' למר כדא"ל ולמר כדא"ל ולפי"ז י"ל דהירו' מיירי בבעל הבית עצמו הפודה את הקדש עבדו ואע"ג דלכתחילה צריך י' ב"א בקרקעות וגם לכתחילה צריך לפדותו בשוי' כדאמ' התם דשמואל לכתחילה לא. מ"מ הואיל ובדעבד פדוי תקנו רבנן דדי לפדות בג' אפי' לכתחילה גזי' שמא ישמעו ויברחו אבל בגזבר המוכר את הקדש לאחרים כיון דמה"ת לא סגי אלא בי' אפי' בדעבד צריך י'.

וכ"ת אכתי ה"ל לאוקמי להא דאם כיוצא בהם בעבד ובגזברי' המוכרים איירי י"ל משום דתני בקרקעות ט' וכהן ואדם כיוצא בהן משמע דומיא דקרקעותמיירי דבכל גווני צריך י' וכהן ל"ש בפודה בעל הבית ולכתחילה ול"ש בגזברים המוכרי' ואפי' דעבד. ואלו מיירי בעבד הא בבה"ב הפודה אפי' לכתחילה בג' סגי כדברי הירו' וא"כ לא הוי כיוצא בהן דקרקעות.

אלא וודאי ל"מ בעבד. והשתא פריך שפיר ואדם מי קדוש: ומפני שדברי התו' הללו דבר חידוש הוא לחלק בין [בעל הבית] הפוד' הקדישו דמחולל בדיעבד אפי' בש"פ ובשלוש'.

לגזבר המוכ' דאין פדוי אלא בשוי' וע"פ חשבון בני אדם שהצריכ' תורה לפדיונו. אמרתי להאריך קצת בזה ונרא' לי ראיי' מהא דאמ' בפ"ק דבכורו' (ד' יא) מי שיש לו פטר חמור וא"ל שה לפדותו פודהו בשוי' ומפ' התם דה"ט דלא יהי' חמיר מן ההקדש ול"א תור' בשה להחמי' אלא להקל עליו פי' דאם פדוי בשה יכול לפדותו בשו' כל שהוא ואיכ' לאקשויי האיך קאמ' דפודה בשוי' מטעמא דלא יהי' חמור מן ההקדש הא בע"כ פדיון פטר חמור חמור מן ההקדש דהא בכל אלו דתנן התם דאין פודין לא בעגל ולא בחי' ולא בשחוטה משמע ודאי דאם עבר פוד' בהן אפי' דעבד אינו פדוי והפטר חמור באיסורו קאי למאי דקיי"ל כר"י דא' פ"ח אסור בהנאה כדא' התם והכי מוכח שם וכן כתבו המפ' גבי הא דמבע"ל התם.

מהו לפדות בנדמה. ולא איפשט דאם פדוי בו ומת פ"ח יקבור ש"מ דאם פדוי בדבר שא"פ אפי' בדעבד אינו פדוי וזה ברור ובע"כ מיירי בשאינו כדי שויו של פ"ח דאי בכדי שויו בכ"ד סגי ואמרינן נמי התם.

ד"מ ברי' דר"נ פריק לי' בשילקי בשויו מ"מ ש"מ דאם פדאו פחו' מכדי שויו בדבר אחר שלא בשה אפי' בדעבד א"פ והא גבי הקדש א' שמואל הקדש ש"מ שחיללו על שוה פרוטה מחולל בדעבד והשתא בע"כ פדיון פטר חמור חמור מהקדש בשלא בשוויו וכיון שכן א"ל דבשוויו נמי חמיר פטר חמור מהקדש ואין פודין לגמרי אלא בשה דוקא ואע"ג דהקדש נפדה בשוייו בכ"ד אפי' לכתחילה אפ"ה פ"ח לא.

ואפי' בדעבד כיון דע"כ חמיר מהקדש בשלא בשווייו. אלא על כרחך הקדש נמי ל"א דנפדה שלא בשווייו בדעבד אלא בשפדו בעליו גופי'.

אבל ע"י אחרים אפי' בדעבד לא ובע"כ ה"ט דיש לחלק בין אחר לבעלים משום דבעלים כיון שהקדש חל ע"פ קילא. ויכולין לפדותו שלא בשווייו אבל אחרים שאין הקדש חל ע"י אינו פדוי שלא בשווייו.

וה"ט ל"ש לחלק אלא בקדושה שאי נו באה מאליו אלא על פיו כמו הקדש אבל בקדושה הבא מאליו ולא ע"פ בעלים כמו פטר חמור שקדושתו מרחם וקדש מאיליו בעלים כאחר דמי' ואפי' א"א שא"פ פ"ח שנא בשויו אפי' ע"י בעלי' אכתי אינו חמיר מהקדש דבעלי' דגבי פ"ח כאחר לגבי הקדש דמי.

דמאי טעמ' דאחרי' לגבי הקדש א"פ שלא בשווייו משו' דלא חל הקדש ע"פ בעלי': לגבי פ"ח נמי הואיל ולא חל הקדש על פיו אינו יכול לפדותו שלא בשווייו ואין כאן חומר בפטר חמור מבהקדש אבל בשויו אי אמרינן דפ"ח אפי' בשיויו אין פודין אלא דוקא בשה. נמצ' פ"ח חמיר מהקדש דאע"ג דבעלי' לגבי פ"ח כאחר לגבי הקדש דמי הא בשוייו הקדש אפי' ע"י אחרי' נמי נפדו מש"ה נפדו בשווייו מה"ט שלא יהא חמיר מהקדש.

וראיי' עצומה היא וכבר המתיקו התוס' לסברתם. בספ"ו דמנחות (דף ע"א) ופי' התם דדווקא בעליו הא דיוכל לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל לפדות הקדש חבירו ש"מ עש"פ ויקחנו לעצמו ומ"מ שם תי' התוס' בע"א הא דק"ל התם אהא מעשה דאנשי יריחו אלא שיש לדון על תי' זה ובמ"א יתבאר הרבה בענין זה:

תוכן העניינים

טורי אבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה