טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג
דף כא
ע"א מה משפט ביום כו' ופ"ב דסוטה (דף י"ז) א' רבא מגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה מ"ט אתי תורה תורה כו' כדאמ' הכא ופירש"י התם והכא נ"ל מביום הנחילו את בניו וכתבו עליו התוס' שם ולא מסתבר דהא ע"פ התור' כתיב גבי זקן ממרא דמשתעי בדיני נפשות והאי קרא דביום הנחילו משתעי בד"מ אלא והוקע לה' נגד השמש נ"ל התם דביום ונ"ל דכל דין סוטה בין גמר בין תחילה פסול בלילה דומיא דד"נ ולא כדיני ממונת תחילת דין ביום אבל גמר דין אפי' בלילה אלו דברי התוס' ואיני יודע מאי קשה להו על פירש"י דאע"ג דע"פ התורה אשר ירך גבי זקן ממרא כתיב.
מ"מ לא מיירי מהוראת משפט דד"נ אלא מהוראה ומשפט דעלמא לר"מ בדבר שזדונו כרת ולר"י עד שעיקרו מד"ת ופי' מד"ס ולר"ש אפי' דקדוק אחד מד"ס כדאמרי' בפ' הנחנקין (דף פ"ז) אלא שאם המרה על הוראה ומשפט זה של ב"ד הגדול חייב מיתה ומ"מ הוראה ומשפט זה דמיירי קרא אינו בד"נ ואפי' [צ"ל דיני ממונת] נמי במשמע ואפי' לר"מ דאמר א"ח אלא ע"ד שזדונו כרת בד"מ נמי משכחת לה שנמשך עי"ז דבר שזדונו כרת לענין קידושי אשה וכיוצא בו כדאמ' בכולא סוגי' דהתם מיהו למאי דפי' מקצת מפ' דאם דנו דיני ממונת בלילה בדעבד דינו דין בע"כ מה משפט ביום דקאמר לאו ממשפט דד"מ נ"ל דהא כל הני דחשיב במשנתינו דכשרי' כל היום אפי' בדעבד פסולי' בלילה וה"ה להשקאת סוטה וכדאמר רבא התם להדיא מגילות סוטה שכתבה בלילה פסולה.
מה"ט דמה משפט ביום ואי בד"מ אמאי פסול בדעבד הא בדיני ממונת גופי' כשר דעבד. א"ו ממשפט דד"נ גמר דלינה דעבד נמי פסול ול"ל דאע"ג דבד"מ לילה דעבד כשר אפ"ה לבתר דמייתינן מגז"ש דתורה תורה לסוטה דביום ממילא בסוטה יום אפי' בדעבד מעכב וע"ד שאמרו בירושלמי וקנא שלא יקנא לה מתוך שחוק וקלות ראש ומסיק דאפי' עבר וקינא לה מחמת דשרי' הללו אין קינוי קינוי.
דכל מקום שנא' חוקה תורה לעכב וה"נ יום דעבד נמי מעכב מה"ט דתורה כתיב גבי סוטה ול"ד להאי דפ"ק. דמנחות (דף ה') גבי הקדים חטאתו של מצורע לאשמו פסול דפריך אמאי פסול דאע"ג דהויה כתיבא גבי מצורע דמשמע עיכובא הני מילי עבודה.
שחיטה לאו עבודה היא ופי' התוספות דאע"ג דקבלה עבודה היא וא"ל הא דהקדים פסול משום קבלה הוא י"ל דהוי' לא קאי אלא אמידי דכתיב' באותו פרשה. וה"נ אפשר לומר גבי עיכובא דתורה גבי סוטה לא קאי אלא אמידי דכתיבה באותו פרשה דהא ליתא דכיון דנ"ל מגז"ש דתורה דכתיב גבי סוטה הוי לי' כאלו כתב באותו פרשה דבעי יום וקאי עיכובא דתור' עלה נמי ול"ד לקבל' דלא כתי' לגמרי גבי מצור' אלא קבל' דמצור' בכלל קבלה דכל קדשים הוי דאאל"כ כיון דעיק' יום דבעי בסוט' ממשפט אתי' דמה משפט ביום ואי ממשפט דד"מ אתיא א"א להחמיר בלמד דסוטה יותר מבלמד דמשפט של ד"מ דלא יהא טפל חמור מן העיק' וכה"ג אמרי בפ"ה דזבחים (דף סח) גבי שחיטת צפון דכתיב גבי עולה בהדיא ובחטאת כתיב ושחט החטאת במקום העולה ושנה הכתוב בחטאת לעכב ובעולה לא שנה ואמרי' בעולה לעכב מנין ומסיק לא אמרינן טפל חמור מן העיקר והיינו ע"ד שפיר'.
ועוד בלא"ה אא"ל לפי גיר' דידן דנ"ל בסוטה לעכב בדעבד ביום מתורה דהוי עכובא דהא בפ"ג דמנחות (דף יט) מסיק דחוקה הוי עיכובא אבל תורה לא וא"כ א"א להעמיד פרש"י דמתורה דד"מ נ"ל הא אלא שהרבה מן המפרשים ס"ל דבדיני ממונות יום נמי מעכב בדעב' ולפ"ז יש מקום לפרש"י: מיהו אכתי קשה לי מהאי דפ"ד דסנהדרין דאמרי' רמי כתי' ושפטו את העם בכל עת וכתי' והי' ביום הנחילו הא כיצד יו' לתחיל' דין לילה לגמר דין ופי' רש"י התם לילה לגמ"ד דעיקר משפט היינו גמר דין ומוכרח הוא דאל"כ אימא איפכא מ"מ ש"מ דמשפט היינו גמ"ד דאם אית' דמשפט ביום דאמר הכא היינו משפט דד"מ הא גמ"ד דדיני ממונות בלילה נמי כשר מיהו הא ל"ק אלא לפרש"י דידי' אדידי' אבל מ"מ עיקר פירש דהכא יש להעמידו דמה משפט ביום דקאמר אד"מ קאי ואע"ג דגמר דין דדיני ממונות ביו' דאין ע קר משפט גמ"ד לחוד כדמוכח להדיא רפ"ג דר"ה (דף כה) דקאמר א"ק כי חוק לישראל הוא משפט אימת הוי חוק בגמ"ד וקא קרא לי' משפט מת משפט ביום אף ה"נ ביום וש"מ דמשפ' היינו תחילת דין דאי גמ"ד הא קאמ' מה משפט ביום הא גמ"ד דד"מ אפי' בלילה והתם מדמה קידוש החודש לד"מ וכפרש"י גופי' התם דמשפט היינו תחיל' דין וכ"ת אי משפט תחיל' דין במשמע היכי מ"ל לקר' דושפטו בכל עת לגמ"ד כבר פי' התם בחידושי דוודאי בין תחילת דין בין גמ"ד בכלל משפט הוויין והכא מענינא דקרא וכן הכא גבי קידוש החודש דמקיש לי' חוק למשפט ע"כ לתחילת דין מקיש לי' לפסול בלילה דאי לגמר דין ולהכשיר לשתוק קרא מיני' וממילא ה"א דחוק שהוא גמ"ד שוה לגמ"ד דד"מ כדא' התם מ"ד אד"מ דתנן ד"מ דנין ביו' וכו' וגבי ושפטו בכל עת בע"כ ממשפ' דגמ"ד מיירי ללמד דגמ"ד אפילו בלילה משום דקרא ביום הנחילו דמשמע ביום דווקא דמיירי מצוואת המת השומעים הצוואה רשאים לעשות דין כדאמרי' התה הא ודאי שמיעת הצוואה כתחילת דין הוי ומהשתא בע"כ ושפטו בכל עת דמכשיר לילה מגמ"ד איירי והשת' ניחא נמי הא דשמעתין דקאמר מה משפט ביום דכיון דמשפט תחילת דין וגמ"ד במשמע בע"כ גז"ש דתורה תורה ללמד לסוטה ממשפט דתחילת דין לפסול בלילה דאי ממשפט דגמ"ד להכשיר בלילה לשתוק קרא מיני' דמה"ת לפסול בלילה דאיצטריך קרא להכשיר ואע"פ שאפילו למאי דפרי' אכתי ק' מריש פ"ד דשבועות (דף ל') דאמר התם ר"ה בשעת גמ"ד דברי הכל דייני' בישיבה ובעלי דינין בעמידה דכתיב וישב משה לשפוט א"ה ויעמוד העם והשתא אי משפט בין ת"ד בין גמ"ד במשמע מנ"ל דבעי ישיבת דיינין ועמידות בע"ד משעת גמ"ד והאי וישב לשפוט מגמ"ד מיירי אימא איפכא דמת"ד מיירי כיון דהוי ג"כ בכלל משפט ולא מגמ"ד וכ"כ בזה שם בחידושיי: ולהקטר חלבים דכתיב כל הלילה עד הבוקר ק"ל אמאי לא קתני נמי לנאכלין ליום א כשר כל הלילה.
ואי משום דנאכלין נמי ביום הקרבה הא הקטרה נמי איתא ביום הקרבה. ואפ"ה קתני לה הואיל וכשירין נמי בלילה שלאחריו.
מיהו רפ"ק דברכות (דף ב) תנן ולא זו בלבד פי' ק"ש אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעל' עה"ש הקטר חלבי' ואברי' מצותן עד שיעל' עה"ש וכל הנאכלין ליו' א' מצותן עד שיעלה עה"ש א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ופי' רש"י הקטר חלבים ואיברים דתנא הבי לא אמרו חכמים ע"ח כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שדבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה והכי תנן בספ"ק דמגיל' כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ולפי"ז י"ל מש"ה ל"ח לנאכלין במתני' משום דאע"פ דמה"ת נאכלין כל הלילה מדרבנן אין נאכלין אלא ע"ח אבל הקטר חו"א אפי' מדרבנן זמנן כל הלילה.
אבל התוס' בספ"י דפסחים פי' דהקטר חו"א נמי עד חצות מיהו אם עיכב להקטיר עד קצות לא נפסל בכך דהא מה"ת כשיר' להקטיר עד הבוקר וחכמים לא עשו לה סייג לדבר להביאן לידי פסול קודם הזמן וכן בנאכלין ואפי' אירע דעבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכל אחר חצות כדמשמע בפ"ק דברכות גבי ק"ש בההוא מעשה שבאו בניו של ר"ג מבית המשתה מ"מ איכא סייג דעבר על דברי חכמים שלא אכל קודם חצות ולדבריהם נאכלין והקטר שווין הן מדרבנן מצוות קודם חצות ובדעבד אוכל ומקטיר עד הבוקר אפי' מדרבנן: ולפי"ז קשה אמאי לא נקט נמי (הקטר חו"א) [צ"ל נאכלין] במתני' כדתני (נאכלין) [הקטר בחו"א] כיון דאפי' בסייג דרבנן שווין ול"נ דוודאי בהקט' נמי איכא משום סייג כמו בק"ש ונאכלין והיינו דח"ל בפ"ק דברכות גבי שאמרו חכמים ע"ח דאנאכלין נמי קאי דאי כפי' רש"י ה"ל למתני נמי קצירת העומר התם דלר"ג ודאי אין זמן קה"ע אלא בלילה ואם נקצר שלא כמצותו פסול כמו שהוכחתי בתשו' אע"כ ר"ג ל"ח אלא מה שא' חכמים ע"ח מפני סייג מש"ה ל"ח לקה"ע שלא אמרו בה חכמים ע"ח דהכל נעשה ע"פ שלוחי ב"ד דזריזין הן וא"צ להן סייג משא"כ ק"ש והקטר ונאכלין שנמסר לכל ואע"ג דאמ' בכ"מ כהנים זריזין הן אפ"ה לא חשיב זריזין כנגד שלוחי ב"ד ואכתי בעו סייג אלא דהא איכא בנייהו דק"ש אע"פ שמסורה לכל אפ"ה אם עבר על סייג ולא קרא קודם חצות קורא בדעבד אחר חצות דהא לא שייך סייג בדעבד שלא יקרא לאחר חצות דא"כ אתה מפקיע מצות ק"ש השתא בוודאי משום סייג שלא יאמר פעם אחרת יש לי שהות עדיין לקרות ובתוך כך יעלה עה"ש ועבר זמנו הא אפי' אם יקרא לאחר שעלה עה"ש לא עבד איסורא כדתנן גבי ק"ש של שחרית הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה.
וא"כ הה"נ לק"ש של ערבית אלא שבטל מ"ע זו של ק"ש וא"כ היכא אפשר לבטל ק"ש של עכשיו ובוודאי בדלא קרא קוד' חצות מפני סייג של אחר זמן שמא יסמוך על שהות שיש לו ובתוך כך יעלה עה"ש הא אין ספק דאחר זמן מוציא מדוודאי ק"ש של עכשיו ובסייג דנאכלין אם לא אכל קודם חצות מדרבנן אסור לאכול לאחר חצות דאיכא למיחש לדררא דאיסור חמור מכרת שמא כבר עלה עה"ש ונעשה נותר ובכרת והוא יטעה וסבר שעדיין לא עלה ואוכל לפיכך העמידו דבריהם במקום עשה דאכילות קדשים ואינו אוכל לאחר חצות ומ"מ בהקטר אע"ג דאם יטעה בין יום ללילה איכא דררא דאיסור' דהא בעמוד השחר חו"א נפסלין ואסור להעלות דבר פסול ע"ג המזבח אפ"ה הואיל ואינו מסור לכל אלא לכהני' בלבד וכהנים זריזין הן ועוד דלא חמיר איסורא כ"כ כנותר דבכר' ל"ג אלא לכתחילה אבל בדעבד מקטיר והול' כל הל לה והשתא ניחא הא דלא חשיב נאכלין במתני' משום נהי דמה"ת כשירין כל הלילה כבר בטלוהו רבנן משום סייג ואפילו בדעבד נמי אין נאכלין לאחר חצות מה שא"כ בהקטר אפילו מדרבנן בדעבד איתא לאחר חנות ולמאי דפי' א"ש האי סידרא דמתני' דקתני כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חו"א מכדי הקטור היא תדיר בכל לילות השנה וקצירת העומר א"נ אלא פ"א בשנה ואמאי אקדימה במתני' קצירה קודם הקטור איפכא מ"ל.
ולמאי דפי' ניחא משום נהי דהקטר בדעבד כשר כל הלילה לכתחילה משום סייג אינו אלא עד חצות משא"כ קצירה אפילו מדרבנן מצותו לכתחילה כל הלילה ואין כאן משום סייג וכיון דיש מעלה לקציר' על הקטו' בהא מילתא דמצותן כל הלילה דזה אפילו לכתחילה וזה אינו אלא בדעבד הא ודאי לכתחילה עדיף מש"ה אקדמי': דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי מאי.
הא דלא קאמר לאתויי קריאת מגיל' כבר פי' בפ"ק דק"מ דליל' אינו אינו מדברי קבל' אלא מדרבנן בעלמא והאי תנא בדרבנן ל"מ. ואע"ג דתני תפילת מוספין אגב מוספין תנא לת"מ דחד טעמא נינהו כדאמר לעיל ולת"מ כמוספין שוי' רבנן.
וכן הא דתנא לקריא' הלל הלל נמי דברי קבל' הוא ובפ"ב דתעני' (דף כ"ח) אמר הלל דר"ח לאו דאורייתא ש"מ דשאר הלל כדאורייתא דמי משום דתקנו נביאים ראשונים לאומרה על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא על הציבור כדאמר' בספ"י דפסחים. מ"מ ק"ל אמאי לא קאמר דלאתויי ק"ש של ערבית קאתא דזמנה כל הלילה עד שיעלה עה"ש וכר"ג דס"ל הכי רפ"ק דברכות וקיי"ל כוותי' ובהכי ניחא טפי מהשתא דמ"ל דלא כראב"ע דלפי"ז פליג ההוא סתמא אסתמי' דפ"ה דזבחים (דף נ) דתנן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות וד"פי דפסחים (דף ק"כ) דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים ומ"ל בגמרא להני סתמי כראב"ע.
וכ"ת מש"ה ל"ק דלאתויי ק"ש דערבית אתיא משום דאיכא מ"ד בפ"ג דברכות (דף כ) קריאת שמע דרבנן האי תנא בדרבנן לא מיירי כדפירש. ליתא דהא פריך התם אמ"ד קריאת שמע דרבנן מדכתיב בשכבך ובקומ' ומשני ההי' בד"ת כתיב וכבר הוכחתי בתשו' (סי' א') בראיית ברורות דה"פ דלמ"ד קריאת שמע דרבנן היינו שאין צריך לקרות מה"ת לפרשה זו של שמע דוקא אלא בקורא איזה ד"ת בשעת שכיבה וקימה סגי ורבנן תקנו ויחדו דווקא לפרשה זו של שמע מפני קבלות עול מלכות שמים וכיון שכן אפילו למאן דאמר קריאת שמע דרבנן המ"ל דלאתויי קריאות ד"ת שצריך לקרוא מן התורה קמרבה בזה הכלל ויש לומר משום דבפרק קמא דברכות (דף ח) סבירא לי' לר' שמעון ב"י דאפילו לאחר שיעלה עמוד השחר עד הנץ החמה הוי זמן קריאות שמע של לילה אף על גב דיממא הוא משום דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא ובשכבךקרינן בי' והלכתא כוותי' כדאמר' התם אלמא לדידי' לאו כל הלילה לחוד זמן ק"ש של ערבית אלא נמשך זמנו על מקצת היום ולא נ"ל לאוקמא סתמא דמתני' דלא כהלכתא ואע"ג דהשתא נמי דמ"ל דלא כראב"ע הוי נמי דלא כהלכתא לדעת מקצת מפרשים דפסקו כוותיה בהא ל"ל בה כיון דאיכא נמי הני סתמא דאמרן דאתיין כוותי' אבל אי הוי מוקי לה למנין ק"ש ליכא שום סתמא דסתם לן תנא כהלכתא.
מ"מ אכתי ק"ל נימא דאתא לאתויי הזכרת של יציאת מצרי' דלילה דכשר כל הלילה וכדתנן ספ"ק דברכו' (דף יב) מזכירן י"מ בלילות וכבן זומא דדריש כל. ימי חייך לרבות את הלילות ואע"ג דרבנן פליגי עלי' התם וס"ל כל לרבות לימות המשיח קיי"ל כבן זומא כדמוכח שם בפ"ג (דף יד) דקא' התם אק"ש דלילה לא אמר אני ה' אלקיכם אצ"ל אמת והא בעי אדכורי י"מ דקאמר הכי מודים אנו לך שהוצאתנו מארץ מצרי' והא ודאי הזכרת י"מ דלילה עד שיעלה (עהמ"ש) [צ"ל עמוד השחר] ועק"ל דה"לל לאתויי תרומת הדשן שכשר כל הלילה כדאמ' ספ"ק דיומא (דף כ) אבל הא ל"ק לי אמאי לא קא' אדבר שמצותו ביום כשר כל היום דלאתויי דין אתא דאינו אלא ביו' דינו ממונות לתחילת דין ודיני נפשו' אפי' לגמ' דין כדתנן רפ"ד דסנהדרין (דף לב) וה"נ המ"ל דלאתויי מצות חליצה אתא כדתנן בפי"ב דיבמות (דף קד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל וק"ל כר"א והא כל הני מ"ל נמי לכתחלה דלא קודם הנץ ולאחר שעלה עה"ש ובלילה ממש דעבד נמי לא כיון דתנינן השקאות סוטה בין הני דכשירן כה"י ולא בלילה והא נ"ל לעיל ממה משפט ביום ש"מ דכל הני דמשפט הוו דכשירן כל היו' ולא בלילה דהא דפוסל ר"א חליצה בלילה נמי ה"ט דדמי לתחילות דין כדא' התם ומש"ה נמי לא קאמר דלאתויי קידש החודש דאינו אלא ביו' כדאמר רפ"ג דר"ה (דף כו) והה"נ לעיבור שנה כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף יא) דהני נמי בכלל משפט הן דמדקרי' קרא משפט כנ"ל התם הא: פרק שלישי הקורא את המגיל' עומד ויושב הטור כתב (בא"ח סי' תר"צ) משמע בדיעבד אבל לכתחילה לא יקרא יושב ובירו' אמר דאפי' לכתחילה והרמב"ם כתב אבל לא יקרא לכתחילה יושב בציבור מפני כבוד ציבור וק"ל ע"ז דאם איתא דבציבור א"ק לכתחילה יושב הא אמר' בגמ' משא"כ בתורה ואקריאת התור' בציבור קאי דא"ק יושב וכדפרש"י ומוכרח הוא וכמ"ש בגמ'.
והשתא מה בין מגילה לתורה הא שניהן שוים דביחיד קורין יושב לכתחילה ובציבור לא ולא מסתבר דבתורה דבציבור יושב אפי' דעבד ל"י דהא ודאי לא א"ו אפי' בציבור קורין יושב לכתחילה והא דתנא הקורא לישנא דדעבד ל"ד אלא ה"ה לכתחילה תדע דתנא סיפא קרא א' קראה ב' לישנא דדעבד ואפ"ה אפי' לכתחילה ש"ד כדא' בגמ' בהלל ובמגי' אפי' י' קורין דמשמע אפי' לכתחילה וא"נ לומר דתנא קרא ב' לישנא דדעבד אגב רישא דיושב דבציבור לכתחילה לא: תנא משא"כ בתורה פרש"י שאין קורין בתורה בצבור מיושב ומוכרח הוא דהא ל"ל משא"כ בתורה איחיד נמי קאי וכדא' בסמוך עד ימות ר"ג הי' לומדי' תורה מעומד וכדיליף לה בסמוך ונ"ל מואתה פה עמוד עמדי דהא ליתא חדא דהא משא"כ בתורה אמתני' קאי ורבי דסתם מתני' אחר ר"ג הי' לאחר שירד חולי לעולם ולומדין תורה מיושב ועוד אי קודם ר"ג מגילה נמי מעומד דאטו קריאות מגילה מי נפקא מכלל לימוד תורה.
א"ו משא"כ בתורה אקריאת ציבור קאי כדפרש"י: מנין לרב שלא ישב ע"ג מטה וכו' ק"ל הא בע"כ מיירי לאחר שירד חולי לעולם דאלו בתחילה לא הי' לומדי' תורה אלא מעומד אלא לאחר שירד חולי שלומדין מיושב וקמ"ל דלא ישב ע"ג מטה ותלמיד ע"ג קרקע א"כ מאי ראי' מייתי להא מואתה פה עמוד עמדי דהת' טעמא משום דבעי דווקא עמידה והרי עיקרא של עמידה בת"ת מהא אתי'.
וי"ל דר"א ס"ל כרבא דבסמוך דא' רכות מעומר קשות מיושב וקמ"ל דאפי' קשות דמיושב אפ"ה לא ישב הרב ע"ג המטה וכו' וכולה נ"ל מהאי קרא דואתה פה עמוד עמדי: מימות משה וכו' לא הי' לומדי' תורה אלא מעומד ק"ל הא בפ"ה דערובין (דף נד) תניא כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן שנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה וכו' אלעזר ישב לימין משה ואתמר כו' אלמא בימי משה גופא הי' למידין מיושב ושמא יושב לאו דוקא אלא אהרן עמד לימין משה וכן כולם אלא שמפרש"י התם משמע דישב ממש קא' שפי' ישב לשמאל משה דתניא ההולך לימין רבו הרי זה בור וכ"ש יושב בזמן שאין שני לישב בשמאל מיהו לרבא דא' בסמוך רכות מעומד קשות מיושב ניחא דהתם בקשות מיירי: לא עומד ולא יושב אלא שוחה משמע דשוחה הוי בכלל עמיד' ובכלל ישיבה לפיכך כתי' אנכי עומד וכתי' ואשב בהר קרא לי' עמידה וישיבה וק"ל מהא דאמ' בפ"ב דזבחים (דף י"ט) כיצד קידוש מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי ב"י אומר מניח שתי ידיו זו ע"ג זו וע"ג ב' רגליו זו ע"ג זו ומקדש א"ל הפלגתה א"א לעשות כן ומפ' בגמ' לר"י חבירו מסייעו ואו' מאי בנייהו עמידה מן הצד איכא בנייהו כלומר עמידה כזו שא"א בלא סמיכה ע"י אחר לרבנן לא הוי עמיד' ובקידוש עמידה בעינן דכתי' לעמוד ולשרת כדמפ' התם.
אלמא לרבנן לאו בכלל עמידה היא. וצ"ל דבשחי' מודו רבנן דהוי בכלל עמידה תדע דהא אפי' לרבנן דא' מניח ידו ע"ג רגלו וכו'.
א"א בלא שחי' אפ"ה הוי עמידה לענין קידוש דבעי עמידה ובחי' למס' שבועות רפ"ד יתבאר עוד: דף כא ע"ב ובלבד שלא יהי' ב' קורין וב' מתרגמין. נ"ל דב' מתרגמין דנקט כדי נסבה דאיסורא משום ב' קורין הוי אבל משום ב' מתרגמין לחוד לית לן בה ואפי' לכתחילה ש"ד כדתני רישא ובנביא א' קורא וב' מתרגמין אלא איידי דתנא רישא גבי תורה ובלבד שלא יהא א' קורא וב"מ דאפי' ב' מתרגמין בתורה לא.
מסיים נמי גבי נביא וב' מתרגמין אבל א"נ לי לפ' הא דנקט גבי נביא ב' קורין וב' מתרגמין מיירי בעבר וקראו ב' וקמ"ל דהואיל וקראו ב' אין ב' מתרגמין אחריהן אע"ג בקרא א' ב' מתרגמין היינו כיון דל"ק אלא א' ונשמע המקרא שפי' ליכא קפידא תו אי ב' מתרגמין אע"ג דתרי קלי לא משתמעי שפיר אבל היכא דעברו וקראו ב' הואיל ומקרא לא משתמעי שפיר אין ב' מתרגמין אחרי' דבעינן השתא עכ"פ שיה' התרגו' משתמעי שפי' דלישנא לא משמע הכא דמשמע דסיפא להיפך מרישא קמ"ל דקא' ובנביא א' קורא.
וב' מתרגמין וקא' בסיפא ובלבד שלא יהי' ב' קורין ועוד הדבר מסתבר דהיכא דקראו בנביא ב' ל"י וצריך לחזור ולקרות ואין לו תקנה ע"י ששומע התרגום שפיר א"ו כדפי' ב' מתרגמין דסיפא כדי נסבה: אכל לפני' מצוה לברך. וה"נ אמ' אביי בפ"ג דסוכה (דף לט) דתנן התם גבי הלל מקום שנהגו לברך מברך צ"ל דאביי ס"ל כמ"ד בפ"ד דסוכה (דף מ"ו) מצות לולב כל ז' לברכה ודלא כריב"ל ור"י דאמרו התם יום ראשון מצות לולב פי' מה"ת ובעי ברכה מכאן ואילך מצו' זקנים וא"צ ברכה ולדידהו הלל ומגילה א"צ ברכה לפניהן.
וליכא למימר דאפילו אינהו מודו בהלל ומגילה דצריכין ברכה ועדיפא משאר מצות דרבנן דמגיל' דברי קבלה הוי וברה"ק נאמרה כדא' בע"ק וה"נ הלל נביאים תיקנו לומר על כל פרק ופרק וה"ל כשל תורה כדאמ' בפ"ד דתענית הלילא דר"ח לאו דאוריית' מכלל דשאר הלל כשל תורה חשיבא דליתא דהא אביי מייתי ראי' לדבריו הכא והתם מדאר"י א' שמואל כל המצות כולן וכו' ש"מ דכללא הוא על כל המצות ואפי' דרבנן ולאו אהני לחוד וה"מ בפ"ב דשבת (דף כ"ג) דא' אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה אלא דקק"ל מאי ראיי' מייתי למילתי' מהא דא' שמואל הא התם בפ"ד דסוכה אר"י א' שמואל מצות לולב כל ז' לברכה ופליגי עלי' ריב"ל ור"י וש"נ דבדרבנן לא בעי ברכה ומאי אולמ' דר"י א"ש מהני אמוראי דפליגי עלי': כנגד עשרה הילולין שא' דוד בספר תהלים בפ"ד דר"ה (דף ל"ב) פריך גבי הני עשרה מלכיות כנגד מי וקא' רמי ר' לוי כנגד עשרה הילולין ופריך הילולין טובא הוי ומשני הני דכתי' בהו הללוהו בתקע בשופר.
וק"ל אמאי לא פריך ומשני לה הכא כהתם וכדמסיק דברי ר"י הכא כהתם הי נינהו ויאמ' וכו' ועק"ל דאי הכא ה"ט שתיקנו עשרה פסוקים משום הני הלולים דכתי' בהו הללוהו בתקע שופר. מה ענין זה של שופר לקריאות התורה כל השנה דבשלמא גבי מלכיות ניחא דאומרין אותן בין תרועה והיינו דנקט הנך דכתי' בהו הללוהו בתקע שופר דנקט גמרא קרא של אמצע המזמור משום דעיקר דתיקנו כנגד הילולים הללו משום שיש בו פסוק זה דתקע בשופר שהוא מענינא של יום דמצות היום בשופר אבל קריאות התורה דכל השנה אין להם ענין מיוחד דתיקנו עשרה פסוקים כנגד הילולים הללו יותר מהילולים טובא שבס' תהלים: ונ"ל דהא דקא' הכא כנגד עשרה הילולים לאו אהני הלולים דתקע בשופר קאי כהתם דהני אין להם ענין הכא.
אלא כי הא דאמ' ריב"ל בפ"י דפסחים (דקי"ז) בעשרה מאמרות של שבח נא' ספר תהלים בניצוח בניגון במשכיל וכו'. והיינו שבח דריב"ל והיינו הילולים דר"ל דהכא והא דפריך התם גבי מלכיות הילולים טובא הוי ולא קאמר דהיינו מאמרות של שבח קא' דמה ענין לתקן בר"ה מלכיות כנגד מאמרות של שבח שבס' תהלים שאין זה ענין לענין של יום דאי בשביל זה תיקנו ראוי' כמו כן לתקן כנגד כל יום הילולי' שבס' תהלי' וטובא הוי ומשני שתקנו כנגד הילול מיוחד דתקע בשופר דשייך לחובו' היום.
מיהו אכתי צריך טעם למאי דאר"י שתיקנו ע"פ כנגד עשר' מאמרות שבהם נברא העולם מה ענין בריאות העולם לקריאות התורה בשלמא גבי מלכיות ניחא משום דבר"ה נברא העולם כדפרש"י התם וכן מ"ד כנגד י' דברות דשעת מ"ת ניחא דכנגדן ראוי' לתקן ע"פ דקריאות התורה אבל לר"י טעמא בעי ונ"ל דה"ט דהעולם נברא וקיים בזכות קבלת התורה כדאמ' בפ"ק דע"ז (דף ה') ובפ"ט דשבת מאי דכתי' ויהי ערב ויהי בוקר ביום הששי וכו'.
והיינו דכתיב ארץ יראה ושקטה בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ובפ"ד דר"ה יתבאר יותר:ראשון שקרא ארבעה וכו' פי' רש"י ואם יש להן ריווח בפ' וקרא כל א' ד' פסוקים כולן משובחין ואיני יודע מנין לו זאת די"ל דאין כאן שבח למי שקר' ד' אנא בקר' פסוק רביעי יותר על ג' פסוקי' שצריך הקורא בתורה לקרות והוא ממנין העשרה פסוקים שחייבים לקרו' בין כולן דבע"כ צריך א' מהן לקרות ד' פסוקי' כדי שיעלה עשרה פסוקים בין קריאית כולן אבל בקדם ראשון או שני וקרא ד' זכה ושוב אין שבח בקריאות הבא אחריו יותר על ג"פ כיון שבקריאות ג"פ שחייב הקור' לקרו' כבר נשלם מנין עשרה פסוקים שאמרו חכמים דאין פוחתין מהם בבה"כ.
דאלת"ה א"כ כל המוסיף לקרות הרי זה משובח ואין קצבה בדבר. אפי' ה' או ו' פסוקים ויותר ומ"ש דמשבח לקורא ד' דווקא א"ו ה"ט כיון שזה הפסוק הד' בע"כ צריך א' מהן לקרות כדי להשלים בין שלשתן מנין י' פסוקים שחייבין לקרות לפיכ' משובח אבל בקריאת יתר על מנין י' פסוקי' שחייבו חכמים אין כאן שבח ונ"ל שזה הכריחו לרש"י לפ' כן דאי אין שבח לקרא ד' אא"כ פסוק זה עולה למנין ע"פ של חיוב התינח דמשבח לראשון ושני שקדמו וקראו ד' פסוקי' ויליף לה מקופות ומנורה כדמסיק ואזיל משו' שקדמו לזכות בקריאת פסוק ד' ולא הניחוהו לבא אחריהן שהוא האחרון שבהן אבל הא דמשבח לאחרון שקרא ד' ויהב טעמא משום דמעלין בקוד' ולא מורידין ל"ל הא.
ת"ל דכיון דאותן שלפניו לא קרא כל א' אלא ג"פ בע"כ האחרון חייב לקרות ד' פסוקים כדי להשלים י"פ של חובה ואם לא יקרא אלא ג"פ אין כאן בין בין קריאות שלשתן אלא ט' פסוקים ואנן עשרה בעינן אלא ע"כ מיירי שקרא א' משלפניו ד"פ וקא' אם קרא נמי האחרון ד' משובח אע"פ שבלא"ה כבר עלה המנין עשרה פסוקים של חובה בין שלשתן והא דיהב טעמ' דמעלין וכו' לא משום מעלין מייתי לי' הא כיון דאחד משלפניו כבר קרא ד' אם הוא קור' ד' אין כאן מעלה אלא משו' דאין מורידין הוא כיון דאחד משלפניו קרא ד' אם הוא לא יקרא אלא ג' ה"ל הורדה.
ולפי"ז צ"ל דהא דקא' שני שקרא ד' ג' שקר' ד' דלצדדין קא' שני שקרא ד' משובח כדאשכחן במנור' היינו בדלא קר' ראשון וקר' ב' דאי בקר' ראשון ד' צ"ל למילף ממנור' ת"ל משו' מעלין בקודש ולא מורידין ואחרון שק' ד' מיירי בדקרא א' משלפניו ד' דאל"כ ל"צ לטעמ' דמעלין בקוד' וכדפי' מיהו הא דפי' דלצדדין קא' לאו לצדדין ממש קאמינ' דזה א"א לפרש דמיירי בתרי גוונא א"ו בין ב' שקרא ד' בין ג' שקרא ד' מיירי בכל גוונא בין שקרא שלפניו ד' בין שלא קרא אלא בטעמא דמעלין בקודש בג' שקרא ד' לא צריך אלא בקרא א' משלפניו ד' אבל בלא קרא ל"צ לה' ט דהא ת"ל משום שצריך בהכרח לקריאות ד' כדי להשלים העשרה פסוקים של חובה ובשני שקרא ד' אע"ג דמיירי בכל ענין בין קרא הראשון ד' בין ל"ק מ"מ ל"צ לה"ט דאמצעי משובח ממנורה אלא בדלא קרא הראשון ד' דאי בדקרא ת"ל משום מעלין בקודש ויהב טעמא דאמצעי משובח ממנורה דמיהו מ"מ בדקרא הראשון ד' נמי סגי בה"ט.
אלא משום הא לחוד ל"צ לה"ט דבחד טעמא דמעלין בקודש לחוד הוי סגי על ב' ועל אחרון שקרא ד' ולפי"ז צ"ל דדווקא אם קרא כל א' מהם ד' פסוקים ה"ז משובח דהואיל וא' מהן צריך לקרות ד' פסוקים בע"כ כדי להשלים מנין פסוקים של חובה הנך נמי אם קראו ד' פסוקים אע"פ שהוא יותר על מנין י' פסוקים של חובה הרי הן משובחין כיון דכל אחד מהן יש לו מעלה של שבח כדילפינן מקופות וממנורה ואחרון משום מעלין בקודש אבל לקרות יותר מד' פסוקים אין בזה שבח דכיון דלא מצינו כיוצא בו בקריאות של חובה שא' ממנין הקרואים צריך לקרות יותר מד' פסוקים והשתא רש"י שפי' ראשון מן הג' שקרא ד"פ משובח וכן ב' וכן ג' אם לא עשה הא' ועשה הב' וכן אם לא קרא האחד ולא הב' ד' פסוקים וקרא אותן הג' משובח אם יש להן ריווח בפ' וכו' כדלעיל הכל לפרש דברי רבא קאתא דרבא מיירי בכל ענין וע"ד שפי'.
בין בקרא א' מהן ד' פסוקים בין שכל א' מהן קרא. אע"ג דלפרש דברי רבא סגי או בקרא א' מהן או בקרא הב' והג' לחוד מ"מ לא חש רש"י להאריך דהא אע"ג דאין הכרח בדברי רבא דמיירי בקרא נמי ראשון ד' או אחד מהב' והג'.
מ"מ כיון דבקר' כל א' מהם ד' אינו הא' נמי אמרי' הכא דכולן משובחין נקט הכי. ועוד שבהכי מרווח יותר לפ' דברי רבא דמיירי או בקרא א' מהן לחוד ד' פסוקים או בקרא כל א' מהן ולא מיירי לצדדין דהא לחוד קרא ג' פסוקים והנך ד' ד' זהו מה שנ"ל לקיים פי' רש"י: מ"מ ל"נ לפרש דאם קרא ראשון ד"פ תו ליכא שבח בקורין אחריו ד' ד' וכן אם לא קרא הראשון אלא ג"פ וקרא הב' ד"פ שוב אין שבח לג' אם יקרא ד"פ ואין כאן מטעמא משום מעלין בקודש אא"כ קורא ד"ת מקראיות י' פסוקים של חובה אבל במוסיף על קריאות של חובה לא ולא מבעי' בקרא הא' או הב' ד' פעמים אם יקרא הג' ג"כ ד"פ אין כאן שבח כלל דהא כגמר לקרות ג"פ כבר נשלם העשרה פסוקים של חובה אלא אפי' בקר' הא' ד"פ אם הב' יקרא נמי ד"פ אין כאן שבח דהג' שיקרא אחריו בע"כ צריך לקרו' ג"פ דהא אין פוחתין (מי"פ) [צ"ל מ"ג פסוקים] נמצא שהפסוק הד' שקרא הוא אין עונה לכלום וכ"ת א"כ הא דקא' ג' שקרא ד"פ משובח מטעמא דמעלין בקודש כיון דאינו משובח אא"כ ל"ק שום א' משלפניו ד"פ ל"ל משום מעלין בקודש ת"ל דבע"כ צריך לקרות ד"פ להשלים י"פ של חובה לק"מ דהאי.
משובח לאו על אותו שקרא ד"פ קאי אלא אעיקר קריאה קאי דקריאות התורה זו נעשה כהוגן ובשבח כתקנת חכמים בכל דקדוקי קריאי כיון דכל א' מהני ג' אית בי' מעלה כל א' מהן ראוי לקריאות ד"פ ואיזה מהן שקרא אותה קריאה משובחת היא בלא חיסרון מיהו הא דקא' ראשון ושני שקרא ד' משובח אגברי נמי והיינו ושבחי' ר"פ דקא' אראשון: דתנן בג' קופת של ג' וכו' והי' כתב עליהן א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשון הכי גי' ספרי' דידן ונ"ל דגי' משובשת היא דבמתני' בפ"ק דשקלים לא תנן אלא בג' קופות וכו' והי' כתב עליהן א' ב' ג' ותו לא אבל ברייתא היא הא דלידע איזה מהם נתרמה א' וה"ג התם בספ"ה (דף סג) וברפ"ו (דף סד) ותניא אר"י למה כתב עליהן א' ב' ג' וכו' עד שמצוה בא' וכן צ"ל כאן.
וק"ל מאי ראיי' מייתא מדר"י דראשון משובח הא ע"כ רבנן פליגי עלי' ול"ל דראשון משובח דהא תניא התם במס' יומא המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהם עומדין איזה מהן שירצה יקריב דברי חכמים רי"א מצוה בראשון אלמא לחכמים ל"ל הא דמצוה בא' והא דמי להאי דקופות וכ"ת בהאי דקופו' מודו רבנן דהת' בתחיל' מייתי ראי' דמצו' בא' מהאי דקופו' ודחי ודלמא בעידנ' דאיתחזי קמייתי לא אתחזי בתריית' והדר מייתי לה מהא דמפריש פסחו ומפרש רש"י התם ואח"כ נמצא הא' או קודם חצות של י"ד או אחר חצות ואר"י מצוה בא' ואע"פ שהופרש השני קודם חצות וכי מטי חצות תרווייהו חזו כי הדדי דהא כל כמה דלא מטא זמן שחיטות הפסח לא אתחזי לה קמא.
ואפשר לומר דה"ט דרבנן דאמרי איזה שירצה יקריב ול"א מצוה בראשון דראשון משובח משום דלא אתחזי הא' קודם הפרשת הב' שהפרישו קודם חצות אבל בהאי דקופות דאיתחזי הא' קודם לב' וג' מודו דהא' משובח והא דראשון שקרא ד' להא דמי ליתא דבע"כ הא דמ"ל דבהפריש הב' קוד' חצות מיירי ואפ"ה אר"י מצוה בא' אע"ג דקמא ובתרא איתחזו כחדא בהגיע חצות היינו משום דכיון דקתני סתמא והפריש אחר תחתיו אפי' אי הפרישו קוד' חצות נמי במשמע וה"נ איכא למידק מדקתני סתמא אפי' הפריש להשני לאחר חצות נמי במשמע דאע"ג דבעידן דאיתחזי קמא לא אתחזי בתרא ודמיא להאי דקופת אפ"ה אמרי רבנן איזה מהן שירצה להקריב ול"א הא' משובח וה"ה בהא דקרא הראשון ד' אינו משובח והא ל"ל דהא דדייק דר"י מיירי אפי' בהפריש הב' ק"ח לאו משום דתנא לה סתמא דתידק מיני' מדקתני סתמא דאף בהפריש הב' לאחר חצות מיירי ואפ"ה לרבנן איזה שירצה יקריב אלא מש"ה משמע להגמ' דבע"כ מיירי בהפריש ק"ח משום דקיי"ל פסח טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה כדאמ' בפ"ט דפסחים [דף צו] ואפ"ת דביקור אין מעכב בדעבד כמ"ש בחי' דמס' סוכה פ"ד (דף מ"א) מ"מ כיון דלכתחילה טעון ביקור ד' ימים אמאי אמרו רבנן איזה שירצה יקריב הא ודאי מצוה בראשון שנתבקר כדין ולא בב' שמחוסר ביקור.
א"ו מיירי שהב' נמי נתבקר ד"י קודם והשתא אליבא דרבנן א"ל דמודו בהאי דקופות ובהאי דראשון קורא ח הא נמי ליתא חדא דאמ' התם דפסח שני אין טעון ביקור וא"כ אין ראיי' מחמת ביקור דמיירי בהפריש קודם חצות. די"ל בהפריש אחר חצות ומפסח שני איירי הא פלוגת' דר"י ורבנן ועוד אפי' (אין) [צ"ל אי] מפסח ראשון מיירי אינו.
ראיי' מהא דביקור שע"כ הפרישו קודם חצות דהא ביקור והפרשה תרתי נינהו דהפרשה היינו שמקדישו לשם פסח דאמר התם פסח מצרים מקחו מבעשור והיינו שמקדישן לשם פסח כדפירש"י התם ופסח דורות אין מקחן מבעשור וביקור היינו שמבקר ממום ד' ימים קודם לפסח ואין מפרישו ומקדישו כלל והפרשה זו דפליגי ר"י ורבנן ע"כ היינו שהפריש אחר תחתיו והקדישו דאו לא הקדישו הא ודאי מצוה בראשון שהקדישו כבר ואם איירי שלא הקדיש נמי עדיין את הראשון ל"ש לומר מצוה בא' כיון דעדיין לא אקדשו הא ודאי הזמנה בעלמא לאו כלום הוא.
וכיון שכן בע"כ הא דדייק דר"י אפי' בהפרי' הב' קודם חצות איירי היינו מדקתני סתמא וא"כ קשי' הא דאמר אליבא דרבנן ומיהו א"ל הואיל והאי דקופות סתם משנה היא בפ"ג דשקלים דתנן וכתב עליהן א' ב' ג' ובע"כ משום הכי הוא דמצוה בא'. וכדר"י ש"מ דהלכתא כוותי' דקיי"ל הלכה כסתם משנה: מיהו אכתי ק"ל דהתם בספ"ה דיומא (דף סב) גבי שעיר יוה"כ אמ' היכא דנתן מקצת דמים ונשפך הדם דמביא ב' שעירים ומגריל עליהן דא' ר"פ משמי' דרבא ראשון משלח.
ורב שימי משמי' דרבא א' אחרון משלח וקאמר בשלמא ר"ש דאמ' אחרון משלח קסבר הואיל וגמר בו כפרה. אלא ר"פ משמי' דרבא מאי קסבר ומשני ס ס"ל כר"י דא' מצוה בא' וא"ל להא דר"י דקופות והשתא אליבי' דר' שימי למה לי' לרבא הא דר"י דקופות.
ותקשה לדידי' הא דאמר רבא הכא ראשון שקרא ד' משובח ומ"ל מהא דר"י דקופות ש"מ דס"ל לרבא הא דר"י דקופות וליכ' למימ' דר"ש נמי א"ל להא דר"י דקופות ומ"מ ס"ל אחרון משלח וכדדחי התם דשאני קופות דבעידנא דאיתחזי קמייתא ל"א בתרייתא. הא ליתא למאידפי' דלמאי דמייתי התם אח"כ ההיא דהמפריש פסחו דלר"י בכל גוונא מצוה בא' אע"ג דאיחזא כהדדי דהיינו בהפריש הב' קודם חצות ולרבנן בכל גוונא איזה שירצה יקריב אפי' בהפריש אחר חצות דקמא חזא תחילה לשני ממילא אידחי לי' הא דדחי.
ול"ל דיש לחלק בין בדאחזי קמא תחילה ללא איחזי דהא בין לרבנן ובין לר"י אין לחלק בהכי ממילא ר"ש אליבא דרבא בע"כ ל"ל הא דר"י דקופות והשתא הקשה הא דרבא דראשון שקרא ד'. וי"ל דהא דקא' התם אליבא דר"פ דס"ל כר"י דא' מצוה בא' לאו למימרא דר"ש אליבא דרבא דא' אחרון משלח לית לי' דר"י.
אלא ה"ט דקא' הגמ' אליבא דידי' הואיל וגמר בה כפרה דה"ט עדיפא לי' מהא דמצו' בא' וא"ל בין ר"ש ובין ר"פ כר"י ס"ל דמצוה בא' אלא לר"ש ה"ט הואיל וגמר בה כפרה עדיפא מהא דמצוה בא' ולר"פ מצוה בא' עדיפא לי' מה"ט ובחי' למס' יומא אפרש עוד: רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק.
ק"ל הא אפי' ע"י דילוג ופוסק ליכא עשרה פסוקים דהא בראשית ויהי רקיע אינו אלא ח' פסוקים ואין פוחתין מעשרה פסוקים כדפי' לעיל אע"ג דכתבו התוס' והרבה מפ' דפ' עמלק אע"ג דליכא אלא ט' פסוקים כיון דסידרא דיומא הוא ומפסיק עניינו בי' סגיא בהכי ומן הירו' למדו זה. מ"מ הכא שאני דהא סידרא דיומא ביום א' אינו אלא בראשי' לחוד ויהי רקיע הוא מסדר יום ב' ואפ"ה קורין אותו אע"ג דאינו מסידרא דיומא וה"נ ה"ל לקרות מסדר יום ג' שהוא יקוו המים להשלים לעשרה פ' ותו א"צ לא לדלוגי ולא לאפסוקי דהא איכא רווחא וי"ל דאע"ג דלכ"ע צריך לקרות שלא בעניינא דיומא דהיינו יהי רקיע משום לא יפחות מג' פסוקים לכל א' ע"י דילוג ופוסק אפ"ה משום לא יפחות לכולן מעשרה פסוקים לא אלים כולי האי לקרות מש"ה עוד מפרשה שאינו מסידרא דיומ' אע"ג דכבר קרא בע"כ שלא מסידרא דיומא משו' לא יפחות מג"פ לכל א' וה"נ אע"ג דאפשר עוד בדולג ופוסק לקורא שלישי מ"מ כיון דבדולג איכא גזי' הנכנסין והיוצאין ובפוסק איכא משום כל פסוקא דלא פסקא משה משום לא יפחות מי' פסוקים לא עבדינן הכי: מ"ט לא אמר דולג גזי' משום הנכנסין ומשום היוצאין ק"ל אפילו למאי דס"ל פוסק אכתי לא הועיל כלום דהשתא נמי איכא משום הנכנסין והיוצאין דהשומע שהראשון התחיל בפסוק ג' ויצא קודם שפסק באמצע אותו הפסוק כסבר כיון שהתחיל גמרו ונמצא שלא קרא הב' אלא אותן ב"פ שנשתיירו עד הפרשה ואיכא משום היוצאין.
וה"נ כי מתחיל השני באמצע אותו הפסוק השלישי שפסקו הא איכא משום הנכנסין אם יבא אדם לאחר שהתחיל בעודו קורא אותו פסוק כסבור שהתחיל מתחילו' אותו פסוק ונמצא שלא קרא א' אלא ב' פסוקים לחוד וי"ל מ"מ היכא דפוסק עדיף טפי דהשתא ליכא למיחש אלא שנכנס ויוצא בשעת קריאות הא' והב' אבל לא ביוצא ונכנס בין קריאות הראשון לקריאות השני דהא שמע שקרא הא' חצי פסוק מן הפסוק הג' וה"נ השני גמר קריאות אותו פסוק אבל אי אמ' דולג איכא חששא דנכנס ויוצא בקריאת אותו פסוק מן הא' ומן הב' ונוסף עוד חששא דיוצא ונכנס בין קריאת א' לב' שהנכנס ושומע הב' מתחיל פסוק ג' סבר שהא' לא קרא כ"א ב"פ והיוצא סבר שהשני ל"י אלא ב"פ לפיכך ניחא לי' לשמואל פוסק ודולג כדי למעוטי בחששא דנכנסין ויוצאין: הילכתא דולג ואמצעי דולג פירש"י דאמעמדו' קאי האי הילכתא וק"ל דא"כ הוי הילכתא למשיחא שוב ראיתי להרשב"א בחי' שהקשה כן.
ועק"ל דאי אמעמדות קאי הא הילכתא ה"ל להגמרא לקבוע הילכתא זו בפ"ד דתענית דשם עיקר מילתא דמעמדות ולא הכא דלא מייתי לה אלא אגב גררא דפ' ר"ח כיצד קורין אותו ועק"ל דאי אמעמדו' קאי ל"ל ואמצעי דולג פשיטא דאי אחרון דולג ואמצעי קורא תרתי פסוקי מבראשית וא' מויהי רקיע איכא משום גזי'.
היוצאין לבתר קריאת הראשון ששייר פ' בראשית פחות מג"פ ואיכא נמי משום גזי' היוצאין לבתר קריאת השני ששייר בפ' ויהי רקיע פחות מג"פ ועוד דאיכא משום גזי' הנכנסין על קריאתו שהתחיל בפ' פחות מג"פ אבל כי דולג אמצעי ליכא אלא משום גזי' הנכנסין והיוצאין בין ראשון לשני דה"ל תרי חששא ותו לא משא"כ א אחרון דולג איכא גזי' הנכנסין והיוצאין בין ב' לג' ועוד חשש ג' דיוצאין בין ראשון לשני והגאונים והרבה מן המפרשים פי' דהלכתא דולג אקריאת פ' ר"ח קאי ואמצעי דולג אשני קאי ולפי' זה ניחא לי דצ"ל אמצעי דהיינו השני דולג דה"א דהשלישי דולג ותרי קמאי ליקרו תלתא תלתא פסוקא והשלישי ב' פסוקים מפ' צו ע"י דילוג פסוק א' שקרא השני ועוד ב"פ אע"ג דאיכא השתא גזי' היוצאין בין ב' לג' הא אם מדלג נמי השני איכא גזי' הנכנסין בין א' לב' דהשני מתחיל בפ' פחות מג"פ קמ"ל דהשני מדלג דעדיף טפי דחששא דיוצאין חמור לן מחששא דנכנסין דמאן דעייל שיולי שייל כדאמ' בסמוך.
ואע"ג דהיכא דאפשר חיישינן נמי לנכנסי' וכי א וכדפס' ריב"ל ה"מ בדאפשר אבל בדלא אפשר שבקינן חששא דנכנסין מפני חששא דיוצאין מטעמא דפי'. ובהכא ניחא לי נמי הא דקבע הגמרא להאי הלכת' דדולג ואמצעי דולג אחר הא דמסיק טעמ' דת"ק וה"ל לאקדומי מיד אחר דמ"ל להא סוגי' דמעמדות דמיניה איפשט לן הא דפ' ר"ח.
א"ו משום דטעמא דאמצעי דולג ולא הג' הוא מה"ט דמסיק אליבא דת"ק מאן דעייל שיולי שייל לפיכך נקט לה אבתרי': ואמצעי דולג כלומר השני ואפרשת דר"ח קאי דאיכא ד' קרואי' כפי' הגאונים וכדפי' בסמוך ונ"ל האי דקרי לב' אמצעי יותר מג' שכן דרך חכמים לקרוא לב' אמצעי אפי' היכא דאיכא טובא דהא למ"ד נרות של מנורה מזרח ומערב מונחין קרא לנר שני הסמוך למזרח נר מערבי וא' עלה ר"י מכאן שאמצעי משובח הרי אע"ג דאיכא טובא קרא לשני אמצעי וכדפי' לה רש"י לעיל $$ציור בספר$$: בשלמא ר"ה קרא בכהני דהא אפי' ר"א ור"א דכהני חשיב' דא"י מיכוף כייפי לי' וכו' ק"ל מאי פריך הא ל"צ לה"ט דמיכף כייפי לי' אלא בשבתות וי"ט אבל בחול לא דהכי תנן בפ"ה דגיטין (דף ס) כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום ובגמרא מייתי לה מקראי ופריך מפני דרכי שלום דאורייתא הוא ומשני דמפני ד"ש דקתני היינו כדתנא הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואי בעי לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו וא' רבה עלה ל"ש אלא בסעוד' אבל בבה"כ לא דאתא לאינצויי פי' והיינו ד"ש דקתני דאין רשאי לחלוק כבוד א"ר מתנה הא דא' בבה"כ לא לא אמרן אלא בשבתות וי"ט דשכיחי רבים אבל בב' וה' לא איני והא ר"ה קרא בכהנא בשבתות וי"ט ומשני שאני ר"ה דאפי' ר"א ור"א כהני חשיבא וכו' הרי דאין חלוק בין ר"ה ודכוותי' דכל כהנא כייפי להו לשאר כהני אלא בשבתות וי"ט דלכהנא דכייפי לי' אפילו בשבתות וי"ט שרי אבל לשאר כהני דלא כייפי לי' בשבתות וי"ט לא אבל בשאר יומא.
אפי' למאן דלא כייפי לי' שרי. וכן פי' התוס' שם להדיא הא דבעי כייפי היינו בשבתות וי"ט דווקא מהא דר' פרידא דלקמן פ"ד (דף כח) א"כ מאי פריך ארב דקרא בכהנא הא איכא שמואל דכהנא הי' ודבר עלי' הא רב לא בשבתות וי"ט קרא בכהנא אלא בימות החול דהא תענית ציבור הוי ושרי לקרות בכהנא אפי' מאן דלא כייפי לי' ושמא י"ל דתענית ציבור נמי שכיחי רבים בבה"כ ודמי לשבתות וי"ט דל"א למקרא בכהנא אלא למאן דכייפי דווקא: ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח פרש"י ר"ח שאין בהם ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות מלאכה בו וה"נ אמרי' במס' ר"ה גבי משואות משים ביטול מלאכה לעם ב' ימי' ושמעתי שנתנה מצוה זו בשביל שלא פרקו נזמיהם בעגל וכה"ג מביא מפרקי דר"א ומסיים רש"י ומקרא מסייעו דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה ות"י ביומא דחולא והתם נמי גבי ר"ח קאי כו' אלמא ר"ח לאו יום המעשה הוא והאי דר"ה כבר פירש"י גופי' התם דאר"ה דווקא קאי ולא אשאר ר"ח מיהו התוס' פיר' התם כדפירש"י הכא ובוודאי מקרא דיום המעשה משמע להדיא דר"ח לאו יום המעשה הוא והא ל"ל דהאי ר"ח חל בשבת דהא יונתן ירה חיצים לסימן לדוד ואמר לנושא כליו ללקטם ונתן לו כליו להביאם העיר כדכתי' בקרא ש"מ דלאו שבת הי'.
ומ"מ ה"ט דר"ח לאו יום המעשה קריא מפני שאין הנשים עושת בו מלאכה הוא דוחק כיון דליהונתן ודוד שהן זכרים יום המעשה הוא איך קרי לי' אשר נסתרת שם ביום המעשה. ועוד דלא ה"ל לגמרא למסתום סתומי ולקרותן ר"ח יום שאין בו ב"מ כיון דזה לא נזכר בשום מקום בגמ' שאין נשים עושת ב"מ.
וה"ט דמפני עגל דברי אגדה בעלמא הוא ואפי' מדרבנן ליכא איסורא ועוד אי האי אין בו ב"מ ה"ט מפני שאין הנשים עושת ב"מ הא מ"מ הא איכא ב"מ לאנשים שהן מותרין בע"מ בר"ח והרי נשים פטורי' מקריאת התורה וא"ח אלא אנשים ולהם יש ביטול מלאכה: ול"נ דר"ח אסור בעשיות מלאכה מדינא אפי' לזכרי' בזמן שבהמ"ק קיים מפני המוספין שקריבי' בו שהן לכל ישראל וה"ט שהחמירו בע"פ אחר חצות בע"מ יותר משאר ע"ש וי"ט כדאמרי' ברפ"ד דפסחי' (דף נ') וכדמפ' בירו' משום דזמן פסח מחצות ואידך אף יחיד בשאר ימות השנה ביו' שמביא קרבן אסור בע"מ והכי אמרי' התם מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולא תימא דווקא בקרבן שמיוחד ליחיד הוא דאסור אבל בשביל קרבן ציבור כמו קרבן מוסף אין כל ישראל אסורי' בע"מ.
הא ליתא דהא שם בירו' אמר ר' יונה אינון תמידי' קרבן של כל ישראל אינון אם כ"י יתבין ובטילין והא כתי' ואספת את דגנך מי אוסף להן את הדגן אלמא אי לאו הא טעמא היו כל ישראל אסורי' בע"מ כל הימים מפני התמידין: ועד כאן לא שמעינן מקרא דואספת דשרי בע"מ אלא מפני התמידין שקריבין בכל יום חיסך עליהן הכתוב דאל"כ מי אוסף להן הדגן אבל מוספין שאין קריבין אלא לפרקים מר"ח לר"ח וממועד למועד דסגי לאסיפת דגן בשאר כל הימים לא חיסך ובאסורן הן קיימן לאסור בע"מ ביום הקרבתן לכ"י.
וכה"ג אמרי' בספ"ז דמנחות (דף עז) סולת ואפית אותו מלמד שניקחת סולת ומניין אפי' חיטין ת"ל ולקחת יכול אף בשאר מנחות כן ת"ל אותומפני החיסחון התורה חסה על ממונן של ישראל כ"ש הכא די"ל כן. וה"נ אמרינן בפ"ק דזבחים (דף ו) אמור מעתה ראויי' היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב ועוד דמש"ה לא ילפינן למוספי' מתמיד אלא מדמינן להו לפסח שאסור בעשיית מלאכה דשאני מוספין דחמיר דהא תמידין אינו אלא שנים ליום ואילו מוספי' טובא הוו.
ועוד דמוספי' אינן קרבין אלא בימי' המקודשי'. ועוד דתמידין אינו אלא כבש ים ובמוספין איכא נמי פרי' ואילים דקדשי טפי כדאמרי' רפ"ט דזבחי' (דף נ) פרי' קודם בהקרבתן לאילי' ואילי' לכבשי' והתם מפרש טעמ' ואין למידין חמור מקל להקל עליו ואע"ג דמשו' פסח אינו אסור בעשיי' מלאכ' ביום הקרבתו אלא מחצו' ואילך אבל קוד' חצות מותר כדתנן רפ"ה דפסחי' ירו' מקשה לה הרי פסח קרבנו של כל ישראל ותלה אותו מנהג אמר ר' אבהו שניא הוא שאין פסח קרב אנא משש שעות ולמעלה ר"א בעי אמר הרי עני עולה משש שעות למעלן מותר בע"מ מש"ש ולמטן אר"י פסח שהקריבו מש"ש ולמטן אינו פסח עולה שהקריבו בשחרית עולה היא אבל מוספין זמן הקרבתן כשר כל היום כדתנן לעיל ספ"ב כל היו' כשר למוספי'.
ולישנא דירוש' הכי משמע דקא' שאני תמיד התור' הוציאה מן הכלל משמע דווקא תמיד הוציאה מן הכלל הא שאר קרבן כיוצא בו כגון מוספין שהוא לכל ישראל אע"פ שאינו מיוחד לבעליו כפסח דכללו הוא דאי כל כיוצא בו נמי שרי ל"ש לישנא דהוציאתו מכללה כיון דכל כיוצא בו נמי שרי: וכ"ת הא דאמ' בפ"ב דחגיגה (דף י"ח) א"ל ר' יוחנן לריש לקיש אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכו' אימת אילימא בי"ט מלאכה בי"ט מי שרי אלא בח"שמ מי שרי וכו' מכלל דתרווייהו ס"ל דחש"מ אסור בעשיית מלאכה.
והשתא בע"כ הא דפריך חש"מ מי שרי בעשין מלאכה היינו מצד עצמו של חש"מ קא קשי' לי' ולא מפני מוספין שקריבין בו דיל דחד מתרי טעמי נקט ועוד הא עדיפ' לי' להקשו' מצד עצמו של חש"מ דפסיק' לי' איסור' לעונ' אפי' אי ליכא קרבן מוסף אבל הא ודחי קשה הא דדייק מכלל תרווייהו ס"ל חש"מ אסור בע"מ מדשתק לי' ר"ל לר' יוחנן מנ"ל דס"ל לר"ל דחש"מ מנ"ע אסור בע"מ דילמ' מותר ואפ"ה שתק לי' דמ"מ קשי' אדרשא דידי' דאפ"ה אסור במלאכ' מפני מוספי' והרי קרא בזמן שבמ"ק קיי' מיירי דאיכא מוספין הא לק"מ דודאי מפני המוספי' לילה שרי בעשיית מלאכה שאין זמן קרבן בלילה וכמו דע"פ עד חנות שמותר במלאכה ואי הוי ס"ל ר"ל דחש"מ אינו אסור מצד עצמו במלאכה אמאי שתק לי' הא איכא לילה של חה"מ דמותר בעשיית מלאכה.
אלא ודאי ס"ל חש"מ מצד עצמו אסור בע"מ ויום ולילה שווין כמו שבת ויו' טוב: וכ"ת למאי דפי' קרבן ליל' שרי בעשיית מלאכ' מאי קאמ' הירושלמי דתמיד התורה הוציאתה מאיסור מלאכ' דכתיב ואספת דגנך דילמא ואספת דגנך מיירי בלילה אבל כל היום אסור מפני התמיד. אומר אני ולטעמך דהניחא לרבנן דס"ל בפ"ד דברכות (דף כז) דתמיד של (אחד) [צ"ל שחר] קרב עד שש שעו ותמיד של בין הערבי' קרב מש"ש ומענה עד הערב נמצא משך זמן הקרבות ב' תמידין כל היו מן הבקר עד ערב.
אתי שפיר דע"כ מדכתיב ואספת דגנך אם תאמ' אסור בעשיית מלאכה דא"כ ואספת דגנך היכי משכחת לי' אבל לר"י דס"ל התם דתמיד ש ש אין קרב אלא עד ד' שעו ושל בין הערבי' עד פלג המנחה שהוא י"א שעות חסר רביעית אפ"ת דתמיד אוסר במלאכ' משכחת לאספת דגנך מד' שעו' עד ש"ש ומפלג המנחה עד הלילה אלא מה אית לך למימר דאותן שעו אינן מספיקין לאסיפת דגן תירוש ויצהר כולו הנאמ' באותו קרא מהשתא אע"ג דאין קרבן אוסר ליל הקרבתו בעשיי' מלאכ'.
אינו מספיק לאסיפ' זו. ועוד דכ"ש לילה כיון שאין דרכן של בני אדם לעשו' עבוד' קרקע בליל' כדאמרי' בפ"ד דפסחי' (דף נ"ד) גבי ניכוש דאינו מספיק לאסיפו' הכל מהא דר"י א"ר כ"כ דאע"ג דאותן שעו' (אד) [צ"ל אינם ראוין] לעיקר הקרבו' התמיד ולזריק' דמו אפ"ה כל היו מן הבקר עד הערב ראוי להקטיר איברי תמיד ש"ש דלא גרע מליל' דכשר להקטר חלבים ואיברים ואע"ג שנדחה הראי' מ"מ בלא"ה י"ל כן דמשמעו' הירוש' מאספת דגנך דהוציא הכתו' לתמיד מכללה מה"ט דאמרן.
ומ"מ שפיר מוכיח שם בפ"ב דחגיגה דס"ל (לר"ש) לריש לקיש דחש"מ מצד עצמו אסור בעשיית מלאכה מדשתק לר"י ואס"ד מותר מצד עצמו ואין איסורו אלא מפני המוספין לחוד הא אע"פ שאין דרכן של ב"א לעסוק בעבודת קרקע בלילה אפ"ה שפיר קאמר קרא שאתה חוגג ואוסף דביום אתה חוגג ובלילה אתה רשאי לאסוף.
וה"נ הא דאמרי' התם גבי הא דבעי למילף איסור מלאכה בחש"מ מק"ו מא' וז' שאין קדושה לפניהם ולאחריהן וקאמר ר"ח יוכיח ואע"ג דר"ח נמי אסור בע"מ מפני הקרבות ק המוספים היינו משום דהתם בעי נאסור חש"מ בע"מ מצד עצמו ולא מפני הקרבות המוסף. ונ"מ אפי' בזמן דליכא קרבן וע"ז קאמר ר"ח יוכי' דאין אסור בעשיית מלאכ' אלא מפני הקרבן ובזמן דליכא קרבן שרי ועוד דמצד עצמו של חש"מ חמיר יותר ממפני הקרבן שהרי הרבה מלאכות אסורות בחש"מ ובערב פסח שרי כדאמרי' בפ"ה דפסחים א"כ ה"ה דבר"ח שרי ועליהן קא' ר"ח יוכיח והשתא א"ש הא דשמעתין דקא' ושאין בה' ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח דאיסור מלאכות שבו הוא מפני הקרבות המוספין ואע"ג דהרבה מלאכות שרי בע"פ וקיל לענין איסור מלאכה יות' מחש"מ וא"כ ה"ה לענין ר"ח אפ"ה קרי לי' תנא אין בהם ביטול מלאכה לע' כיון שאין בהם ביטול מלאכה כ"כ כיון שאסור בהרבה מלאכות תדע שהרי חש מ קרי לי' א ב ביטול מלאכה לעם אע"ג דדבר אבד שרי בו.
וכבר תיקן רש"י זאת וכתב חש"מ נמי ל"ל ביטול מלאכ' לעם שהרי באים לבה"כ יותר מימות החול לפי שאין עושין מלאכ' אלא בדבר האבד וה"ט שייך נמי גבי ר"ח ומיהו לר"י דאמר התם בר"פ ד' דברכות דזמן מוסף אינו אלא עד (שש) [צ"ל שבע שעות] יש להסתפק אם מותר בעשיית מלאכה בר"ח אחר חנות הואיל ועבר זמן הקרבה ואינו ראוי להקריב קרבן מוסף משש ולמעלה.
ודמי לפסח הואיל אינו ראוי להקריבו קודם חצות מותר בעשיי' מלאכה בע"פ קודם חצות ה נ גבי קרבן מוסף נימא איפכא הואיל ועבר זמן הקרבה משש למעלה מותר בעשיית מלאכה ואינו אשור אלא עד חצות או נימא ל"ד לפסח דהואיל ואינו ראוי לפסח עד חצות ועדיין לא חל האיסור מש"ה מותר בעשיית מלאכ' כל זמן איסור הקרבתו.
אבל מוספין שחל האיסור בבקר תו לא פקע איסורו כל היום מ"מ נ"ל עיקר דביום שקרב מוסף כל היום אסור בעשיית מלאכה אפי' לר"י מה"ט: מיהו ק"ל דהא התוס' והר"ן רפ"ה דפסחי' מביאין להירו' זה דמה"ט בע"פ אסור בע"מ א"ח מפני הקרבן ואיסורו מן התורה ומסיימו התוס' ונר' דאף בזה"ז דליכא הקרבה כיון שנאסרו אז אסור לעול'.
והר"ן שם הרחיב הדב' יותר וכתב בשם הרז"ה דכיון דמשו' פסק הוא דאסור האידנא דליכא פסח לא שני לן בין ע"פ לשאר עי"ט והשיבו עליו כיון דנאסר בע"פ אע"פ שבטל האיסור לא בטל עד שיעמוד ב"ד ויתיר שכל דבר שנאס' במנין צריך מנין אחר להתירו. וה"נ משמע בפ' ע"פ דאמרי התם ע"פ לא יאכל אדם עד שתחשך ומספקא לן אי משום פסח ואי משום מצה ואמרינן דר"י נשיאה הוי יתיב בתענית כולי יומא קסבר משום פסח וס"ל כמ"ד מודה ריב"ב בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר.
ואי איתא אדרבא כיון דמשום פסח הוא נא ה"ל להתענות כלל שהרי בזה"ז אין פסח נוהג וא"כ ה"נ כיון דר ח נאסר בזמן שבהמ"ק מפני קרבן מוסף בזה"ז נמי ליתסר והא לא שמענו י"ל שאני ע"פ שאינו אלא פעם אחת בשנה משא"כ משום מוספי' דשכיחי בכל ר"ח דחשו לפסי דא יתירא שהרי חפי התורה חסה בהא מילתא לפסידא יתירא ולא אסרה תורה ע"מ מפני קרבן תמיד וכמש"כ.
ומ"מ לענין קורין ד' אפילו בזה"ז נמי דאע"ג דאיכא ביטול מלאכה לעם אפ"ה קורין ד' דתקנה ראשנה לא זזה ממקומה ולא פלוג רבנן בין בזמן הבית לבזה"ז משום ביטול מלאכה פורתא דהוספות גברא יתירא וכמו שאיסור ע"מ בע"פ אחר חצות לא זזה ממקומה אפי' בזה ז דליכא פסח משום דליכא פסידא כולי האי כדפיר' והשתא א"ש קרא דאשר נסתרת שם ביום המעשה מכלל דר ח לאו יום המעשה מה"ט דפרי': בג' ובד' קורא א' ומפטיר א'.
אינו יודע מ"ט דת"ק דממעט בקריאת ט' באב יותר מב' וה' דקורין ג' מ"ט דמפרש לעיל כנגד כהנים ולוים וישראלים א"נ כנגד תורה נביאים וכתובים וי"ל למאי דאמ' בספ"ז דב"ק (דף פ"ב) אסא דאמ' התם עזרא תיקן שיהו קורין בתורה בב' ובה' ופריך והא מעיקרא תיקון הכי בימי משה כדי שלא ילכו ג' ימים בלא תורה ומשני מעיקרא תיקון חד גברא ג' פסוקים וא"ל דבט"ב נמי סגי בחד גברא כעיקר תקנתן ל וה' והא דמחיק התם א"נ תלתא גברי ג' פסוקים ת"ק כל"ק ס"ל דמעיקרא חד גברא תיקן ועזרא הוא דאוסיף בב' וה' ג' גברי.
וכיון דט"ב לא תיקן עזרא כלום בחד גברא סגי שעיקר תקנתן דחד גברא סגי בקריאות התורה: ור"י כלישנא בתרא ס"ל דמעיקרא נמי ג גברי תיקון וכיון דמעיקר תקנתן פחות מג' גברא בקריאות התורה א"א ט"ב נמי ל"ש. עי"ל דבין ת"ק ובי לר"י אתיא כל"ק דמעיקרא תיקנו חד גברא וה"ט דר"י משום דכיון דמדינא ראוי לתקן בט"ב שיהו קורין ד' הואיל ואיכא מוסיף תפילה אלא משום ביטול מלאכה לא תיקנו כן כדא"ל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון ט"ב קורין ג'.
אלמא אי לאו משום ביטול מלאכה ראוי לתקן ד' הלכך די לפחות א' מן הקוראין מש"ה ויהא קורין בו עכ"פ בפחות שבקריאות בב' וה' דקורין ב' ולא פחות. מיהו תי' קמא עיקר דהני תרי לישני דגמ' דספ"ז דב"ק חד אתיא כת"ק וחדא כר"י ואלו להאי תי' לישנא בתרא דהתם כמאן אתי' כי בדוחק יש ליישב להאי לישנא בתי' ב': ומפטיר א' קל הא תנן בר"ח ובחש"מ קורין ד' ואין מפטירן בנביא וטעמא משום ביטול מלאכה כדפי' במתני' אלמא יותר אלימא מנין הקרואין מהפטרה לפיכך בר"ח ובחש"מ קורין ד' ואין מפטירין ואמאי בט"ב הוי איפכא דהא א' לעיל כל שיש בו ביטול מלאכ' לעם כגון תענית ציבור וט"ב קורין ג' משמא דמדינא ראוי לקרות ד' בט"ב משום מוסף תפילה שבו אלא משום ביטול מלאכה לא ביטלו מנין הקרואים משום ביטול מלאכה ואפ"ה מפטירין ואמאי הי' ראוי לבטל יותר את הפטרה דלא אלים משו' ביטול מלאכה ומנין הקרואין במקומו יהי' עומד כדאמ' בר"ח ובחש"מ והא קשיא נמי לר"י דא' קורא ג' ומפטיר א' כלומרהג' הוא המפטיר אמאי מפטירין ואין קורין אלא ג' ולא ד' איפכא מבעי לי' כדאשכחן בר"ח ובחש"מ ובחי' למס' תענית בפ"ד יתבאר זה: ריצפה של אבנים היתה ותניא ואבן וכו' הא דמייתי הא ברייתא אע"ג דאין בה נ"מ להא דמשני ריצפא של אבנים היתה והא איסור השתחוי' קרא בהדיא כתיב.
י"ל משום דמקרא ה"א דאין איסור השתחווי' על ריצפות אבנים נוהג בח"ל דהא בארציכם כתיב ועובדא דרב בבבל הי' לפיכך מביא ברייתא זו דבארציכם לאו למעוטי ח"ל אלא למעוטי בה"מ אתא: עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש דהא ל"ל דבארציכם למעוטי ח"ל אתא הא איסור השתחוי' חובות הגוף הוי וקיי"ל כל חובות הגוף נוהג בארץ ובח"ל כדאמ' בפ"ק דקדושין [דף לז] אלא וודאי האי בארציכם למעוטי אבנים של בה"מ קאתי וכה"ג אמ' בפ"ב דחגיגה (דף יא) שאלו את בן זומ' מהו לסרוסי כלבא א"ל בארציכ' ל"ת כל שבארציכם ל"ת.
ופי' התוס' בפי"ד דמס' שבת (דף קי) בשם שאילתות דרב אחאי דהא סירוס חובות הגוף היא מה לי בארץ ומה לי בח"ל אלא האי בארץ לכל אשר בארץ אתא. מיהו ק"ל דהתם אמר מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל בארציכם לא תעשו.
פי' התוס' דתרתי ש"מ מדלא כתיב בארץ לכל אשר בארץ אפי' כלב וכתיב בארצכם משמע בכם וא"כ ה"נ מבארץ לחוד נ"ל מיעוטי בה"מ בארציכם ל"ל וי"ל דבשלמא התם הוי סגי למכתב בארץ לחוד לכל שבארץ לרבות כלב לאיסור סירוס אבל מבארץ לחוד לא נתמעט משם מקדש אא"כ כתב רחמנא בארציך ולא בשל מקדש דלאו ארצך הוא אלא של גבוה וכיון דלא סגי למיכתוב בארץ לחוד למעוטי בה"מ בע"כ צריך למכתוב בארציכם לשון רבים דהא כולה קרא בלשון רבים משתעי כדכתי' לא תתנו ולא כתי' לא תתן: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים דסתם השתחוי' כך היא.
כדנ"ל לקמן מקרא להשתחות לך ארצה. וק"ל הא גבי ע"ז כתיב לא תשתחוה.
ואפ"ה חייב עלי' אפי' בלא פישוט ידים ורגלים כדאמר' בפ"ק דכריתות: