אור ברסלב
טורי אבן דף יח

טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג

דף יח

דף יז

ע"א מכלל דתרווייהו ס"ל דחש"מ אסור בעשיית מלאכה מנה"מ כו' פשטא דכול' שמעתין ריהטא דחש"מ אסו' במלאכה מה"ת והתוס' הקשו בשם ר"ת א"כ דבר האבוד וכמה מלאכות דשרינן במס' מ"ק היכא משתרי וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתן מותר ומקצתן אסור וא"י מאי קא ק"ל הא לקמן נ"ל דביום ז' עצרת כו' הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וטעמא כדפי' בפנים מדכתיב וביום הז' וי"ו מוסיף על ענין ראשון א"נ מדאהדרי קרא לאיסור מלאכה דשביעי במשנה תורה ולא אהדרי לשאר י"ט ש"מ לאקושי ששת ימים ליום השביעי לענין איסור מלאכה ומ"מ ל"ל דלגמרי הוקשו לשביעי לאסור כל מלאכה הא כתי' ביום השביעי עצרת דמשמע שביעי אין אידך לא וכן בפ' בא ובפ' אמור לא אסור אלא ראשון ושביעי לחוד דמשמע אינך לא וכיון שכתוב אחד מרבה ואינך ממעטי הא לא מסרן אלא לחכמים להתיר דבר האבד וכיוצא בו ולאסור השאר וה"נ לאינך תנאי דנ"ל מקראי אחרינא א"נ מק"ו מ"מ כיון דלא אסור רחמנא ימי חש"מ במלאכה להדיא כמו שאסו' לימי י"ט מכלל דקילו מהן ולא מסרו אלא לחכמים ומאי דק"ל לר"ת היכן מצינן איסור דאוריי' שמקצתן מותר ומקצתן אסור לאו קושי' היא בע"כ היקשן הכתוב ושבקי' לקראי דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' ועוד י"ט יוכיח דאוכל נפש מותר בו אלמא מקצתן מותר ואין לך יום שאמור במלאכה לגמרי אלא שבת ויה"כ בלבד א"ו כל דטפי קדשתו מחבירו חמיר איסורו הילכך שבת ויה"כ דקדישי טפי אסור בכל מלאכה י"ט דקיל מנהון מותר א"נ והשתא י"ל חש"מ דקיל קדושתו משל י"ט הותר נמי בדבר האבד וכיוצא בו וכה"ג מצינו בפ"ב דכריתות (ד' ט) תניא גר חושב מותר לעשו' מלאכ בשב' כישראל בח"שמ פי' מלאכת האבד רע"א כישראל בי"ט רי"א גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחול רש"א א' גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ומשמע וודאי דהני תנאי בשל תורה פליגי דאי מדרבנן הא כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוהו א"נ אשאל אביך ויגדך וכדאמ' בפ"ב דשבת וגבי גר תושב ליתא הא דאינו מצווה ע"ז א"ו מה"ת פליגי ובהאי קרא פליגי דכתי' וינפש בין אמתך והגר ואמ' בספ"ד דיבמות (דף מח) והגר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך הרי גר צדק אמו' כו' ומשמע לי' לת"ק ור"ע דג"ת דרבי קרא היינו שאסו' במלאכה אפי' לעצמו אלא לת"ק קיל דאינו אסו' אלא כישראל בחש"מ ומותר בדבר האבד ור"ע מחמיר לאסור בדבר האבד ואינו מותר אלא בא"נ כישראל בי"ט ור"י ור"ש ס"ל דלצורך עצמן שרי במלאכה לגמרי כישראל בחול ואינו אסו' אלא לצורך ישראל והרי לת"ק אסו' ג"ת במלאכה לעצמו מה"ת ואפ"ה אינו אסור אלא כישראל בחש"מ ושרי בדבר האבד הרי מצינו בשל תורה מקצתה מותר ומקצתה אסור כמו בח"שמ אע"ג דאיפסק התם הילכת' כר"ש הא ע"כ לא פליג ר"ש אלא דלעצמו שרי לגמרי אבל לא מה"ט דל"מ מקצתה מותר וכ"ז ברור ובירושלמי בפ"ד דפסחים אמרו כתיב שם תזבח את הפסח בערב אין לי אלא הוא שלוחו מנין ת"ל ובשלת ואכלת מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב ואינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב קרב אבל אסרו מלעשו' מלאכה כהא דתניא כל אינש דיהוי עלוהי עאין וביכורים והאומ' הרי עלי עצים למזבח וגיזרין למערכה אסו' בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום אר"י אלין תמידין קרבנות של כל ישראל אינהו אם יהי' כל ישראל יושבין ובטלים הא כתי' ואספת' דגנך מי אוסף להם את הדגן כו' ופשטא רהטא דביום הבאת קרבן אסור במלאכה מה"ת דהא מקראי מ"ל וגם להתיר תמידין נמי נ"ל מקראי אפ"ה אינו אסור בכל מלאכה כדאמ' בירושלמי שלמי דמכילתין כתוב א' אומ' וחג הקציר בכורי מעשיך וכתוב א' אומ' כל מלאכת עבודה לא תעשו א"ר חנניא כיצד יתקיימו ב' מקראות הללו בשעה שחל בחול את חוגג ושובת בשעה שהוא חל בשבת את חוגג וקיצר א' ר' יוסי בר"ב ובלבד שיבולים לעיסתו הדא דתני אינש דיהוי עלוהי אעין ובכורים כו' אסו' מלעשות מלאכה בו ביום הרי מצינן בשל תורה מקצתה מותר ומקצתה אסו' עוד ה"ר ר"ת מדתנן בפ"ד דמגילה כל יום שאין י"ט ויש מוסף קורין ד' כגון ר"ח וחש"מ אלמא לא מיתסר במלאכה מדקאמ' אין י"ט ועוד מדכייל לי' בהדי ר"ח דרבנן כדאמ' בירושלמי פ"ד דתענית מקום דנהגו הלין נשיא דלא למעבד עבידתא בריש ירחא מנהג הוא ואין זה ראי' כלל דאע"ג דדבר שאינו אבד אסו' מה"ת אפ"ה כיון דדבר אבד ושאר מלאכות דשרי רבנן כדאמ' בפ"א וב' דמ"ק לאו י"ט הוא גם מדכייל לי' בהדי ר"ח א"ר דהא כדאיתא והא כדאיתא ועוד הא אפי' לר"ת לא דמו אהדדי דחש"מ נהי דשרי מה"ת אפ"ה מדרבנן אסו' ור"ח אינו אלא מנהגא והיכי דנהג נהג והיכי דלא נהג ל"נ וכ"ש למאי דפי' בחידושי בפ"ג דמגילה דר"ח וחש"מ בזמן הבית שקרב קרבן מוסף אסור במלאכה מה"ת לכל מפני המוספים הקריבין בהם שהוא קרבן כל ישראל דהא מה"ט הוי אסור במלאכה לכל ישראל לעולם מפני התמידין אלא דגלי קרא דואספת להתירא ותמידין דגלי גלי מיספי' דל"ג ל"ג כ"ש דניחא טפי הא דכייל הא דר"ח וחש"מ להדדי דבשניהם יש איסו' מלאכה מה"ת בזמן הבית ומ"מ לאו י"ט מיקרי כיון דמותר ליקצר לעיסתו עוד ה"ר מדאמ' בירושלמי פ"ב דמ"ק כלום אסרו במלאכה בחש"מ אלא שיהו אוכלים ושותי' ויהיו יגעין בתורה והן אוכלים ושותים ופוחזין משמע לישנא דמדרבנן היא ובאמת ראי' גדולה היא לפי הירו' מ"מ כיון דהוכחנו מן גמ' דידן שהוא מה"ת גמ' דידן עדיפא ובלא"ה הא מילתא נאמר בירושלמי בשם ר' אבא בר ממל וב' דברים אמר שם וגם דבר ב' ליתא לפי גמרא דידן והכי אמר התם א' ר"א בר ממל אלו הי' לי מי שימנה עמי היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא והתרתי שיהיו עושים מלאכה בחש"מ כלום אסרו בשר בכור מלשקל בליטרא לא כדי שימכרו אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקרכלום אסרו לעשו' מלאכה בחש"מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותי' ויגעין בתורה ואינהון אוכלין ושותין ופוחזין והא לפ"ד הא דאסו' לישקל בשר בכור בליטרא אינו אלא מדרבנן ומטעמא שיהי' נמכר בזול וברפ"ו דבכורות (דף לא) בגמ' דידן לא משמע הכי דתנן כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ונמכרין באטליס ונשחטין באיטליס ונשקלין בליטרא חוץ מבכור ומעשר הנאתן לבעלים פ"ה הנאתן להקדש ומפרש בגמ' מאי הנאתן להקדש אדמעיקרא כדון דשרית לי' נמכרין באטליס ונשחטין באטליס ונשקלין בליטר' טפי ופריק מעיקרא אבל בכור ומעשר הואיל והנאתן לבעלים ולא להקדש ל"ל בה אם מוכר בזול ואסור משום זילותא דקדשי' כדמוכח להדי' בפ"ח דזבחי' (דף עה) בעי רמי ב"ח התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקול בליטרא רווחא דהקדש עדיף או זלותא דבכור עדיף הרי לא כדי שימכר בזול אסרו לשקול בליטרא אלא הא דאסו' לשקול הוא הסיבה שגורם למכור בזול והא דלא חששו להפסד הוא מפני שהנאתן לבעלים ואיסור למכו' בליטרא הוא מט"א משו' זילותא וה"מ להדי' בגמ' דידן פ' חלק (ד' קיב) ובפ"ק דתמורה (דף ח) דהוי מה"ת דאמ' התם מי שנאכל בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסילי מוקדשין כו' ונשקלין בליטרא חוץ מבכור ומעשר וכן כתבו התו' שמהא משמע שמה"ת א"נ בליטר' והשתא י"ל כמו שחולק בהא אגמ' דידן ה"ל בהא דאסו' מלאכה בחש"מ חולק נמי ולגמ' דידן דמפיק לה מקראי או מק"ו הוי מה"ת והרא"ש רפ"ק דמ"ק הוסיף לומר דאינו אלא מדרבנן ואמ' דהתינח למאן דדרש ביום השביעי עצרת לדידי' מסר הכתוב לחכמים משום דמקראי משמע לאסור במקצת מלאכ' ולא בכל מלאכה אבל שאר תנאי דדרשי איסו' מלאכה מקראי או מק"ו מנ"ל לחלק במלאכו' ועו' איך דרש מחג המצות תשמו' איסו' מלאכה לחש"מ א"ו אסמכת' בעלמא היא ונ"ל דאין אילו ראיות כלל דכבר בארתי יפה בפנים דמדכתב רחמנא איסור מלאכה בהדיא בא' וז' פסח וא' וח' של חג וחש"מ מייתי לה רק מרבוי' משמע מקצתה מותר ומקצתה אסו' ולא מסרן אלא לחכמים וכן מאן דדריש מחה"מ תשמור הכי מייתי לה מדסמך ז' ימים תאכל מצות לתשמור ולא כתוב תאכל מצות ז' ימים ש"מ תשמור אז' ימים נמי קאי וקרי בי' תשמו' ז' ימים ותשמור ממלאכה קאמ' דאי מאכילת מצה דאיירי בי' קראי להדי' קאי ה"ל למימר תאכל מצה ז' ימים עו' כתב הר"ש וכן ר"י דאמ' ק"ו לאסו' מלאכה בחש"מ האי ק"ו למעקר קרא הוא דכתי' ז' ימי' מצוה תאכלו ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו וגומ' ביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן כתי' נמי בחג הסוכות אלמא מוכח קרא להדי' דלא נאמ' כ"א לאכילת מצה ולהקרבת אשה אבל מלאכה לא נאסרה כ"א א' וז' א"ו ק"ו ליתא אלא אסמכתא בעלמא ולחזק דברי חכמי' שאסרו מלאכה בחש"מ וג"ז א"ר כלל דכבר פי' בפנים דר"י דדרש ק"ו לאסו' מלאכה בחש"מ נמי אינו אלא בדבר האבד בלבד והתורה דאסר' מלאכ' בא' וז' לבד היינו בכל מלאכה אחר שנדחו ראיי' המפדשים דמלאכות חש"מ אינו אלא דרבנן אביא ראיי' להיפך שהוא מה"ת חדא שזה דוחק גדול מה שפי' הא דקאמר הגמ' מכלל דתרוייהו ס"ל דחש"מ אסור בעשיית מלאכה אע"ג דאינו אלא מדרבנן כיון דאקראי סמכינן לה למיתסר למ"ל לאוקמי לי' קרא דשרי' להדי' בהכי דמה בכך כיון דאינו אלא דרבנן למה לא אפשר לאוקמי לקרא דשרי בהכי גם מה שפי' הא דאמ' דמ"ק ל"מ אבל דרבנו אלא אפי' חש"מ דאוריי' כעין דאוריי' קאמ' לפי שיש לה סמך מקראי מה"ת קרי לי' דאורייתא א"ו דאורייתא ממש ובפני' הבאתי ראי' גדולה דהוה מה"ת ממש מדתמה ר"י אקרא דחג האסיף בחש"מ מי שרי והא כמה תנאי בפ"ק דסנהדרין [ד' יד] דרשי חג האסיף אחש"מ ואסיף ממש קאמ' ולא חג הבאה בזמן אסיפה ומאי קשי' לי' אדר"ל טפי מעל כל הני תנאי ועפ"ז מוכח דמלאכת חש"מ אסורה מה"ת ע ש בפנים וא"ל לכפול את הדברים ועוד נ"ל לה"ר מהאי דפ"ב דכריתות דס"ל לת"ק דגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת כישראל בחש"מ והיינו בדבר האבד ואקראי קאי דמ"ל בפ"ד דיבמות וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב ומשמע לי' דרבי' קרא לג"ת שאסו' במלאכה אפי' לעצמו אלא שאינו חמיר כישראל ודי לך לאיסרו כיום הקל שהוא חש"מ והשתא אא"ב דחש"מ אסור בע"מ מה"ת ניחא דכיון דרבי קרא בהנפש סתמא אי אתה רשאי למשכו להחמיר עליו ודי לך לאוסרו בע"מ כיום הקל מימי שביתה האמור בתורה שהוא חש"מ אבל אי אמרת דחש"מ בדבר שאינו אבד אינו אלא מדרבנן כיון דלא מצינו שביתה מה"ת בדבר שאינו אבד לחוד מנין לנו לאוקמי שביתות ג"ת בדבר שאינו אבד לחוד מה שלא מצינו שביתה דוגמתה בשל תורה וענ"ל להביא ראייה לזה מפרק ב' דביצה (דף יט) אין מביאן תודה בחג המצות מפני חמץ שבו ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש"א כו' כל שאינו באה בחג המצות אינו באה בחג השבועו' ובחג הסוכות מתקיף לה ר"ז השתא סילותי מסלתינן פי' דקוצצין עצים במועד לצורך המועד נדרים ונדבות מבעי דס"ד דר"ז דר"ש למיסר להקריב נדרים ונדבות בחש"מ משום מלאכה קאתי ואי חש"מ מותר במלאכה מה"ת ל"ל למפרך מסילותא עדיפא מיני' ה"ל למיפרך הא אין אסור מלאכה לגמרי בחש"מ מן התור' ואיך מייתי לה ר"ש מהיקשא דקראי דחה"מ ועוד אי אין עקור לאסור מלאכה בחש"מ מה"ת איך טעה ר' זירא דמשום איסור מלאכה קא אסר ר"ש בנו"נ בחש"מ מקראי כיון דמ"ה אין בין חש"מ לימי החול לענין מלאכה ולא כלום א"ו ש"מ בחש"מ אסור מה"ק ענ"ל לה"ר מהא דאמרינן רפ"ב דתמורה (דף יד) כי אתא ר"ד אר"י משו' ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל מלבד מנדריכם לימד על נו"נ שקריבין בחש"מ ואי איסור מלאכה בחש"מ אין לה עיקר מה"ת ל"ל למישרי נו"נ בחש"מ פשיטא מ"ש מכל ימות החול א"ו ש"מ דע"מ בחש"מ אסור מ"ה וצריך קרא למישרי נו"נ ואע"פ שק"ל ל"ל קרא למישרי להקריב נו"נ בחש"מ הא מסברא ידעינן לה השתא סילותי כו' וכקו' ר"ז בפ"ב דביצה יתבאר במקו' אחר אין כאן מקומו מ"מ ש"מ דעש"מ בחש"מ אסו' מה"ת ואל תקשה עלי מהא דקיי' לן בפ"ק דביצה אליבא דב"ה דאמר מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וה"נ אח' התם גבי הבער והשתא איך אפש' לומר דמלאכת חש"מ אסור מה"ת הא כיון דדבר דדבר האבד שרי וכן אין לו מה יאכל וכיוצא כדאמ' בפ"ב דמ"ק א"כ בטלת כל איסור מלאכה בחש"מ דנימא מתוך שהותרה לצורך דבר האבוד הותר לגמרי וכ"ת היא הנותנת דהא אי אמרת מתוך בטלת הכל לגמרי בע"כ א"א לך לומר מתוך דא"כ מלאכת חש"מ שאסר' תורה לא משכחת לה כלל ליתא דא"כ נגמור מיני' דל"א מתוך וגבי י"ט נמי לק"מ דהא פי' התו' התם דל"א בלאו לצורך כלל מתוך אלא היכי דאיכא לצורך מצוה או שמחת י"ט אבל בשלא לצורך כלל ל"א מתוך השתא מ"ל איסור מלאכה בחש"מ בשלא לצורך כלל דבהכ"ג ל"א מתוך ומ"מ ק"ל לרבה דאמ' בפ"ג דפסחים (דף מז) דהאופ' מי"ט לחול אינו לוקה הואיל ואיקלע לי' אורחי חזי לי ופריך התם לרבה מדתנן יש חורש תלם א' וחייב עליו ח' לאווין החורש בשור וחמור כו' וי"ט כו' וא"א הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לאכסוי דם ציפור ופי' התו' אם הי' דם ציפור במקום החרישה וכה"ג אם הי' מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם מיירי שאין יכול לקפל וליטלו דאל"כ ל"ש כאן דלדחי עשה לל"ת כדאמ' ר"ל בשבת כ"מ שאתה מוציא עש' ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת אלמא אע"ג דאין כאן דם ציפור במקום החרישה אפ"ה אמר אלו הי' כאן דם ציפור ובגוונא דאם הי' מבקש עפר אחר יטשטש או ינגב וגם בענין שאין יכול לקופלו וליטול דאל"כ ל"ש כאן דיבא עשה וידח' ל"ת ש"מ דאמר הואיל אילו הי' מזדמן שעת היתר אפילו בענין רחוק כזה אף על גב דבשעה שחורש אין כאן שום צד היתר אפילו הכי אמרינן הואיל אלו הי' כאן שעת היתר ואפילו בענין רחוק כזה כ"ש דיש לומר גבי מלאכת חש"מ הואיל ואלו היתה מלאכה זו דבר האבד א"נ אין לו מה יאכל הי' שרי' השתא נמי שרי ולפ"ז כמעט בטלה כל איסור מלאכה בחש"מ ל"מ לאיסורו אלא מעט על צד רחוק י"ל דוודאי בכה"ג לא אמר הואיל אילו הי' כאן צד היתר כיון דהשתא בשעת עשיית מלאכה זו אין כאן שום צד היתר קמן ואלו הי' כאן לא אמ' ופיר' הלכה דפ"ג דפסחים הוא ע"ד אחרת ואעתיק מש"כ בחידושי וזה תופסו אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ק"ל מאי בכך הא אפילו אי לאחר חריש' איזדמן לו דם צפור לכסות מ"מ כי חרש באיסור חרש כיון דבשעת חרישה אכתי לא הי' דם ציפור במקום חרישה דקי"ל אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ בעידנא דמעקר ללאו מקיים לעשה ומה"ט אמר' בפ"ק דביצה (דף ח) דאין עשה דכיסוי דוחה ל"ת די"ט אא"כ בהדי דכחש מכסי דומיא דסדין בציצית אבל לא לבתר דכתיש ול"ל דנימא אילו הי' שם דם ציפור אינו חייב אחרישה משום דחזי לי' השתא נמי לא לחייב משום הואיל ליתא דעד כאן לא קאמר רבה דאמר הואיל אלא משום דאי מקלע לי' אורחים חזי לי' דבשעת אפי' י"ל דבהיתר אפה ני' דה"ל צורך וה"נ אופ' מי"ט לי"ט הא לא"ה לא אמר דנימא הואיל וקודם אכילה שרי' לאחר אכילה נמי שרי אע"ג דהוי מי"ט לחול והא ע"כ עיקר טעמא דרבה משום הואיל דאורחים הוא וכדמוכח לקמן בהא דבעי לאוקמה הא דרבה ור"ח במחלוקת ר"א ור"י ובמאי דדחי לה ר"פ ע"כ ל"ק ר"א כו' אבל הכי דלאורחי' חזי לדידי' לא אמרי' הואיל ונ"ל הא דפריך אחרישה לא לחייב לאו משום הואיל דלמפרע קא קשיא לי' הואיל ואלו הי' שם דם ציפור היה שרי' חרישה זו משום מצות כיסוי דוודאי הואיל למפרע לא אמרינן אלא הכי ק"ל כיון דמשכחת לה לשום חרישה דשרי' בי"ט במקום מצות כיסוי כגון אי ה"ל דם ציפור כאן קודם חרישה דאתי עשה ודחי ל"ת השתא שרי נמי לחרוש אע"ג דלא קדים דם ציפור לחרישה מה"ט מתוך שהותרה חרישה לצורך מצוה הותר' נמי שלא לצורך וכדקאמר בפ"ק דביצה (ד' יב) לב"ה מתו' שהותר' הוצאה לצורך הותר' נמי שלא לצורך מ"מ של"ל לגמרי לא אמר מתוך כדאמר הכא גבי האופה מי"ט לחול אלא בשיש לו צורך קצת כמו לצורך מצוה כגון קטן למולו ולולב לצאת בו וס"ת לקרות בו אבל בשלא לצורך לגמרי לא אמר מתוך וכמ"כ התוספ' שם וא"כ ה"נ גבי חרישה כיון דבמקום דם ציפור דחי עשה דכיסוי לל"ת די"ט דהא בעידנא דמעקר לאו מקיים לעשה שלא במקום דם ציפור נמי אמר' מתוך ומ"מ אם א"א לחרישהזו שתהי' לצורך מצוה כלל אלא לצורך רשות גרידא ה"נ דלא אמ' מתוך וחייב כדפי' אלא כיון שאפשר לחרישה זו שתועיל קצת לצורך מצו' כגון אם נשחט להבא ציפור במקו' חרישה זו ויקויים מצות כיסוי ע"י חרישה זו אע"ג דמצד עצמו של כיסוי דלהבא לא ניתנה י"ט לידחות אצלו כיון דעדיין לא שחיט ולא מקיים לעשה בעידנא דמעקר ללאו מ"מ אמר' מתוך שהותרה לצורך כיסוי דלעבר הותרה נמי שלא לצורך כיסוי דלעבר אלא משו' מצות כיסוי דלהבא נמי ש"ד כמו להוציא קטן למולו ואינך דשרי משום מתוך אע"ג דבעידן דמעקר ללאו לא מקיים לעשה אפ"ה הואיל וצורך מצו' הן ש"ד ה"נ לא שנא והשתא פריך שפיר לרבה דאי' לי' הואיל בלהבא הואיל ואי מיקלע לי' ה"נ נימא הואיל להבא הואיל ומיקלע לי' ד"צ אחר חרישה במקו' זה וה"ל החריש' זו לצור' מצוה קצת הי' מותר לחרוש קוד' שחיטה אע"ג דלאו בעידנא דמעקר הוא משוה מתוך שהותרה כיסוי דלעבר דה"ל בעידנא דמעקר (גון) [צ"ל כגון] בעידנא דחרש מכסה לה כדפי' התוס' הותרה נמי כיסוי דלהבא משו' מתוך דה"ל צורך מצוה א"כ אפי' לא איקלע לי' ד"צ אמאי חייב נימא הואיל וא מיקלע לי' כדאמ' גבי אופה הואיל ואי מיקלע לי' אורחים ויש לי ללמוד מכאן דכמו דאמ' הואיל גרידא לרבה וכן מתוך גרידא ה"נ אמ' מתוך והואיל ביחד שהרי א"א לפוטרו אחרישה אלא משום הואיל דחזי לכסוי והאי הואיל דלהבא לחוד לא מהני אלא א"כ נימא נמי מתוך שהותרה כיסוי לצורך לדעבר כדפי' וש"מ דאמ' הואיל ומתוך ביחד וא"ת מאי פריך דילמא מתניתן ב"ש היא דלי' לי' מתוך גבי קטן ולולב וס"ת כדאמ' התם וי"ל דא"א לאוקמי' סתם משנה כב"ש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה וא"ת אכתי מאי פריך לרבה הא רבה ס"ל התם דלב"ה נמי ל"ל מתוך ובעירוב והוצאה לי"ט פליגי א"כ מכיסוי דלהבא אין כאן הואיל כיון דל"ל מתוך וי"ל דרבה וודאי הדר בי' משו' קשיא דר"י התם מדלא איפלגו באבני' דמש"ה מסיק התם דבמתוך פליגי וב"ה ס"ל דאמ' מתוך והכי מ"ל מדברי תוס' דרבה הדר בי' מהא וכדפי' דלקמן גבי מבשל גיד הנשה בחלב בי"ט דפריך אביי לרבה וא"א הואיל אהבערה לא לחייב כתבו בשם ריב"א דמוכח מכאן דאמ' הואיל אפי' לב"ש דל"ל מתוך ואי לא הדר בי' רבה וס"ל דלכ"ע לא אמ' מתוך בלא"ה ע"כ הכי הוא דהא רבה מתוך ל"ל ואפ"ה אית לי' הואיל א"ו כמש"כ ע"כ בחידושי שם עוד כתבו התוס' אההוא ק"ו דר"י דמה ראשון וז' הוה מצי למיפרך מה להני שכן דבר האבד מיתסר אלא שאין זה ק"ו גמור אלא גילוי מילתא בעלמא לפי מה דפי דמלאכה לא מיתסר אלא מדרבנן ונ"ל דאין זה ראיי' דמלאכה בחש"מ לא מיחסר מה"ת מדלא פריך אהאי ק"ו מה להני שכן דבר האבד מיתסר דוודאי מכח ק"ו זה הי' שוה לחש"מ לראשון ושביעי לגמרי ליתסר כמותם אף דבר האבד והא דשרי היינו טעמא כדפי' בפנים דר"י אקרא דרי"ה סמיך דנ"ל לחש"מ של סוכות מקרא לאסו' שאינו אבד ולהתיר אבוד וכפי' בפנים מש"ה א"א לו ללמוד בהאי ק"ו לאסור נמי אבד דהא איכא למיפרך של סוכות יוכיח דאיכא נמי קדושה לפניהם ולאחריהם ואפ"ה אבד שרי וה"ה נמי לשל פסח אבד שרי מ"מ אין זה פירכא על ר"י דמצד הק"ו ראוי למיתסר אפי' אבד אלא מצד אחר אתי' לן שריותא לאבד אבל מצד הק"ו אתי' לן איסורו לגמרו בכל ענין:

דף יז ע"ב ופנית בבוקר בפני' כתבתי אפי' לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא מלא יצא איש ממקומו ביום השבת כדאמר בסוף פ"ק דערובין ה"מ בשבת דחמור ואכתי י"ט דקיל משבת אין לנו דאין למידן קל מחמור להחמיר עליו ובע"כ תחומין בי"ט אפי' לר"מ אינן אלא מדרבנן אע"ג דר"ע מפיק דתחומין מן התורה בפ"ה דסוטה מומדתם מח"ל את פאת קדמה אלפים באמה ומקרא א' אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה כו' הא כיצד אלף אמה מיגרש ואלפי' אמה תחום שבת נמי אקרא דאל יצא סמיך וכדיליף לה רב חסדא בפ"ה דערובין (דף נא) למדנו מקום ממקום ומקום מניסה כו' עד וחוץ מחוץ והאי מקום דקרא אל יצא איש ממקומו הוא וחוץ דקרא דומדתם מחוץ לעיר פאת קדמה אלפים באמה הוא חדא דאי לא תימא הכי מתניתן דר' חייא ספ"ק דתני לוקין על ערובי תחומין ונ"ל מקרא דאל יצא מני לא ר"ע ולא רבנן דלרבנן תחומין מד"ס בכולהו גמ' ולר"ע דס"ל תחומין מה"ת מ"מ מלקות מנין אי נ"ל מומדתם מחוץ לעיר אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא ועוד מנ"ל לר"ע דקרא דאלף אמה למגרש ואלפי' אמה לתחום שבת איפך אנא דילמא אלף לתחום שבת ואלפיים למגרש מגזירת הכתוב שהרי בקרא הכי כתיב ומגרשי הערי' אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים אמה וגו' והעיר בתוך זה יהי' להם מגרש הערים ולר"ע מגרש הערים דסיפי' דקרא לאו אאלפים קאי אלא על אלף אמה דרישא ואימא איפכא דמגרש הערים דרישא אאלפים דסיפ' ואלף אמה לתחום שבת ויש לדחות בדוחק גדול אבל אי ר"ע אקרא דאל יצא סמך וכדר"ח ניחא שהרי התם מקשה הגמ' אדר"ח ונילף מקיר העיר וחוצה אלף אמה ומשני דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מחוצ' ועוד אטו משו' דקשי' לר"ע קראי אהדדי מוקי לתחו' שבת בדבר חדש שאין שום רמז בכל התורה כולה לאסו' תחומין בשבת א"ו ר"ע אקראי דאל יצא סמך ומפיק לי' מאלפיים באמה דשיעור מקומות של תחומין הוה אלפיים וכן כתבו התוספות להדיא בסוף פ"ק דערובין גבי הא דקאמר שם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דר"ע ס"ל תחומין דאורייתא ונ"ל במי שהוציאו מאל יצא וכ"ת אי לא ילפינן איסור י"ט משבת לענין תחומין ואפי' לר"ע איסור תחומין בי"ט אינן אלא דרבנן שהרי בקרא דאל יצא יום שבת כתי' שהוא שבת דחמיר א"כ הא דתנן בפ"ה דביצה (דף לו) אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ומפרש בגמ' טעמא דאין רוכבין ע"ג בהמה גזירה שמה יצא חוץ לתחום ומקשה ש"מ תחומין דאורייתא ומסיק אלא גזירה שמא יחתוך זמורה משמע אי הוה תחומין דאורייתא הוה נ"ל בה"ט דגזירה שמא יצא חוץ לתחום ואמאי הא מ"מ תקשה לן דהרי בהאי מתני' בסיפ' תנן שכל אילו אסורין בי"ט הרי בי"ט תחומין דרבנן לכ"ע ואמאי אסיר רכיבה בי"ט משום האי גזירה א"ו ילפינן איסור תחומין י"ט משבת ולמ"ד דאורייתא בי"ט נמי הוה דאורייתא וי"ל הואיל דתחומין בשבת דאורייתא ושייך למיגזר על רכיבה בשבת אטו איסור תחומין דאורייתא גזרו נמי בי"ט אטו שבת אע"ג דהוה גזירה לגזירה כדאמ' בפ"ב דביצה (דף יח) דמפ' רבה טעמא דגזרו אטבילת כלים בשבת או י"ט משו' שמא יעבירנה ארבע אמות בר"ה וגזירה י"ט אטו שבת ופי' שם התוס' ולא הוה גזירה לגזירה די"ט ושבת אחת היא מיהו הא פלוגתא דקמאי הוא הנה הרמב"ן כתב בתורת האדם כתב בעל הלכות עבדין דישראל אסור להון למקבור מתין בי"ט ראשון דהא דאמ' רבא יתעסקו בו עממין מאי עממין גוים אבל עבדים לענין מלאכה דשבת וי"ט אתקושו למרייהו אי קברי מחינן והרמב"ן כתב עליו ומ"מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות שיהי' י"ט כשבת לענין אסו' מלאכה דעבדים דכיון שגזירת הכתוב בשבת אין למדין ממנו י"ט שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ונ"ל שריב"א ס"ל כהרמב"ן דברפ"ק דפסחים יליף ר"ע התם דאך ביום הראשון תשביתו שאור מעי"ט דאילו בי"ט הא כתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואמר רבא שם ש"מ מדר"ע תלת ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יוצאת וש"מ ל"א הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ופי' התוס' ש"מ הבערה לחלק יצאת מדקרי לה אב מלאכה ועו' אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאת לא הי' אסור בי"ט כיון דאין שם מלאכה עלה אלמא לפי' ריב"א אי הבערה ללאו בעלמ' יצאת ואין חיוב עליה דלא הוי בכלל לאו דל"ת מלאכה שנ' גבי שבת אע"ג שפרטה תורה עלה לאו בפני עצמה דכתי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אפ"ה כיון דאינו בכלל מלאכה לא תעשו לא נאסרה בי"ט שלא נאמר בתורה גבי י"ט אלא כל מלאכת עבודה ל"ת אבל שאר אסורי שבת שלא נכללו בלאו דמלאכה ומקרא אחרינא ילפינן להו בשבת שבת דגלי קרא גלי י"ט דלא גלי לא גלי דא"א למילף י"ט הקל משבת החמור וא"כ הה"נ דשביתות עבד ובהמה שנ' בשבת מקרא אחרינא ולא מקרא דל"ת מלאכה והה"נ לתחומין אליבא דר"ע בי"ט שרי' ואליבא דבעל הלכות י"ל דמפ' כפי' ראשון של התוס' וכן פרש"י שם ובא"ח ס' תצ"ה כתב הב"י בשם הכל בו שביתת בהמ' ומחמר יש אוסרין בי"ט שאחר שנקרא מלאכה הרי זה בי ט בכלל ל"ת מלאכה יש אומרי' שאפי' בי"ט מותר שאין לאוסרו רק בשבת שפרט לך בה הכתוב ופי' הב"י טעמן של המתירין משו' דא"ל דשביתות בהמ' ומחמר לאו בכלל ל"ת מלאכה נינהו שהרי אינן בכלל מ' אבות מלאכות ולא מתולדתיהן אלא לאו בפני עצמה יחוד להו קרא וכיון דלא כ"ר בי"ט משרי שרי ומדברי כולם למדנו דשביתת בהמה ושביתת עבד וכן לתחומין אליבא דר"ע שווין הן בי"ט אי ילפינן י"ט משבת כולן אסורין ואי לא ילפינן לה כולן מותרין ביום טוב דאין טעם לחלק ביניהם ואחרונים בא"ח (סי' רמ"ו) שכתבו ביום טוב אינה מצוה על שביתת בהמתו (ובסימן ד"ש) כתבו דאדם מצוו' על שביתת עבדו בי"ט ל"ד דאין נחלק ביניהם אלא או שניהם אסורין או שניהם מותרין מה"ט דפי' וכ"ת אי לא ילפינן י"ט משבת הא דדרשינן ברפ"ה דפסחים (דף נט) עולת שבת בשבת ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט והא האי קרא גבי שבת דחמור כתי' מנ"ל למילף מיני' עולת חול בי"ט הקל כבר פי' שם התוספות בשם ריב"א דאתיא כר"ע דאמר בסוף אלו קשרי' (דף קיד) עולת שבה בשבתו למוד על חלבי שבת שקריבין בי"ט ומשמע לי' קרא עולת שבת זו בשבת אחרת דהיינו של שבת בי"ט מכלל דשל חול בי"ט לא קרבה ונ"ל לה"ר דילפינן י"ט משבת להחמיר דבפ"ג דפסחי' (דף מ"ח) פריך לרבה דא"ל הואיל מהא דתניא המבשל גי"ה בחלב בי"ט וכו' לוקה חמש וא' מנהון משו' הבערה וא"א הואיל אהבערה ל"מ וכו' ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ונ"ל לאיסור מוקצה מדכתי' והיו ביום השישי והכינו ואזהרתי' מל"ת כל מלאכה אלמא דיליף איסור מוקצה מוהכינו דכתיב גבי שבת לאסור נמי בי"ט מן התורה מדלוקין עליו וה"נ מוכח בפר"ק דביצה (דף ב) דמפרש רבה בהא דביצה שנולדה בי"ט דל"ת לב"ה הכא בי"ט שחל להיות א"ש עסקינן וכו' ואין י"ט מכין לשבת ואין שבה מכין לי"ט ומשמע התם דהכנה דאורייתא היא בין של י"ט לשבת ובין של שבת לי"ט והשתא בשלמא הא דאיןי"ט מכין לשבת ניחא מדכתי' גבי שבת והי' ביום הששי והכינו וסתם ששי הוא חול אבל הא דאין שבת מכין לי"ט מנ"ל ואעפ"י שהתוס' פי' שם דאתיא מכ"ש כיון דאין י"ט מכין לשבת כ"ש דאין שבת מכין לי"ט נ"ל דק"ו פריכא הוא שהרי התוס' בעצמן כתבו שם והק' רש"י א"כ ביצה שנולדה בא' בשבת או לאחר י"ט תיאסר מכ"ש דשבת וי"ט לא מכינו אהדדי כ"ש דלא מכינו לחול ותי' דגבי סעודות חיל ל"ל הכנה דאין סעודות חול חשיבי וש"מ דהא דאין י"ט מכין לשבת הוא מחמת חשיבות דשבת שהרי י"ט לחול מכין וא"כ מנ"ל למיליף מכאן דאין שבת מכין לי"ט די"ל י"ט דקיל לא אחשבי' רחמנא ושבת מכינו לו כמו שמכין לחול א"ו ש"מ דילפינן י"ט משבת ושם יתבאר בחי' באורך: סליק מסכת חגיגה דף ב ע"א מגילה נקראת בי"א ק"ל אמאי לא תנא קורין את המגילה בי"א כדתנן לקמן בפרק ב' אין קורין את המגילה.

וכה"ג דייק רפ"ק דקדושין (דף ב) גבי האשה נקנית ופרק ב' תנא האיש מקדש ויש לומר דמה"ט לא תנא הכא קורין את המגילה משום דזמנים חלוקים הן לאנשים מחולקים לבני כרכים ולבני עיירות ולבני כפרים וזמנו של זה אינו כזמנו ש"ז ואין הכל קורין בכל הימי' הללו מש"ה תנא מגילה נקראת דמ"מ קריאתו בכל הני יומי באנשי' מחולקי'.

מיהו י"ל דאין בזה קפידא כ"כ דה"נ תנא התם בפ"ב ולא מלין ובס"פ י"ט דשבת תנן קטן נימול לח' ולט' וכו': לא פחות ולא יותר פירש"י ל"פ מי"א ולא יותר מט"ו. וק"ל א"כ ה"ל משנה שאינה צריכא כיון דתנא מגילה נקראת מי"א עד ט"ו פשיטא שאין להקדים ולא לאחר ועק"ל אי ל"פ ולא יותר שניהן אימי החודש קאי א"כ לא קמ"ל תנא אלא שלא להוסיף על קריאתה על מנין הימים הללו שמי"א עד ט"ו אבל שלא להפחית מה' ימים הללו לא מיירי כלל וזה תימא שעל התוספות חשש והזהיר באזהרה כפולה בל"פ ולא יותר ועל הפחות לא חש כלל ולא תנא מידי הא נפקא הקלה בפחות כמי בתוספת דהא מוקפין אין יי"ח בקריאת י"ד.

ועק"ל על פי' זה דאי האי ל"פ ולא יותר אמנין ימי החדש קאי א"כ ה"ל למימר לא קודם ולא מאוחר וכדתנן לקמן באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין ול"נ לפ' להא ל"פ ולא יותר אמנין הימים שמי"א עד ט"ו שהמגילה נקראת בהן קאי וקמ"ל לאפוקי מדר"י דא' בגמ' בזה"ז א"ק אותה אלא בזמנו מש"ה תני ל"פ כלומר דלעולם אין המגילה נקראת פחות מה' זמנים הללו אפי' בזה"ז ואיידי דתני ל"פ תנא נמי לא יותר ויש הוכחה לפי' זה בגמ' וכמ"ש שם: כרכים המק"ח וכו' קורין בט"ו הא דנקט לכרכים קודם לעיירות גדולות ונקט לסידרא דירחא למפרע וברישא נקט כסידרא דירחא בי"א בי"ב בי"ג וכו' וכה"ג דייק בגמ' (דף ד) גבי חל בב' י"ל איידי דזוטרא מילי דכרכים פסיק שדי להו והדר נקט לע"ג דכייל להו תנא בהדי כפרי' דנפישי מילייהו כדמסיק וכה"ג משני הגמ' גבי שבועות וידיעות הטומאה בפ"ק דשבועות (דף ג) וה"נ אמ' רפ"ב דבכורות (דף יג) דמש"ה מפרש מילי דבכור בהמה טמאה קודם לטהורה.

ועי"ל דבסיפא איידי דמתהפכא לי' נקט סידרא דיומא וממיל' הוי סידרא דירחא למפרע כדמפ' בגמ' וכיון די"א די"ב די"ג דבני הכפרים בע"כ נקט סידרא דירחא למפרע נקט נמי לי"ד וט"ו בכרכי' וע"ג סידרא דירחא למפרע דזה וזה לפ' רישא דקתני מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' קאתי. מיהו תי' א' נ"ל עיקר מדדייק גמ' אסיפ' מ"ש דנקט סידרא דירחא למפרע גבי חול בב' ולא דייק כן ארישא דכרכים המוק"ח: כפרים וע"ג קורין בי"ד.

לקמן במתני' מפ' איזהו עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים פחות מכאן ה"ז כפר. וק"ל אמאי לא כייל לכפרים ברישא בהדי מוקפין חומה לקריאת ט"ו ונ"מ שאם חל י"ד בא' בשבת או בד' כפרי' המוקפין חומה קורין בב' או בה' שהיא זמן קריאה עיירות כדתנן גבי חל י"ד בב' או בה כפרים קורין בו ביו' וטעמא משים דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן וכדמפ' בגמ' ולכאורה נ"ל משום זה דכפרים המ"ח אע"פ שאין בהם עשרה בטלנים דינן ככרך ולעול' א"ק אלא בט"ו וכמש"ל בשם התוס' הילכך שייר לכפרים ברישא ולא כייל להו בהדי מק"ח משום דבעי לסיימי אלא שהכפרים מקדימין ליוה"כ והא הקדימה בדידהו למ"ל והנ"מ מדתנן איזה ע"ג כל שיש בה ע"ב ומדמפ' איזה ע"ג ושביק כרכים מק"ח דתנינן בר שא קודם לע"ג ש"מ דמק"ח א"צ עשרה בטלנים אלא שאכתי י"ל נהי דמק"ח שאין בה ע"ב אין דינם ככפר לגמרי לדחות ליוה"כ דלא מחתינן להו תרי דרגא מדין מק"ח לדין כפרים לגמרי מיהו חד דרגא מדין מק"ח לדין עיירות מחתינן להו לקרות בי"ד ולפי"ז סיפא נמי ניחא דנקט איזה ע"ג משום דמסיים עלה פחות מכאן ה"ז כפר להקדים ליוה"כ ואלו מק"ח אינו כן דאפי' פחות מכאן זמנם קבוע לקרות בי"ד לעולם אלא שלפי"ז מק"ח הללו שאין בהם עשרה בטלנים לא נאמר זמנם כלל במשנתינו דאינם בכלל המק"ח דאלו קורין בט"ו ואלו בי"ד וגם בכלל עיירות גדולות אינן דהא סיפא דמתני' דאיזה עיר גדולה כל שיש בה ע"ב לפרש רישא קאתי והא הללו אין בהם ע"ב אפ"ה קורין בי"ד וגם בכלל כפרים אינו דהא אין מקדימין ליוה"כ כמותן ולפי' התוס' ניחא הללו בכלל מק"ח דמתני' אע"פ שאין בהם ע"ב ולקמן דתלה מילתא בע"ב אעיר גדולה בלחוד דוקא קאי וכדתנא להדיא איזה ע"ג וכו' מ"ת אין זה ראי' מדלא תנא ברישא כרכים וכפרים ש"מ דאלא שהכפרים מקדימן ליוה"כ לאו עליהו קאי דאפ"ת לכפרי' המק"ח מקדימן נמי ליוה"כ אפ"ה שביק להו ברישא משום שהאי אנא שהכפרים מקדימין לפרושי רישא קאתי דתני מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג והא דנקראת בי"א למ"ל אלא בחל י"ד בא' בשבת כדמפ' ואזיל והא גבי כפרים המק"ח קריאת י"א למ"ל לעולם כיון די"ד חל בא' בשבת קריאת ט"ו דמק"ח למחר בב' בשבת א"כ קורין בזמנם בב' בשבת דהא מיוה"כ ליוה"כ לא דחינן כדתנן חל בה' כפרים וע"ג קורין בו ביום ולא ביום ב' שהוא י"א מה"ט כדמפ' בגמ' ובהכא נמי א"ש הא דנקט בסיפ' איזה ע"ג משום דרוצה לסיים פחות מכאן הרי זה כפר ולפרושי דאלא שהכפרים מקדימן ליוה"כ דתנא רישא קאתי דנקראת בי"א נמי והא במק"ח למ"ל כדפי' ענ"ל לכאורה לה"ר לסברת התוס' מהאי דספ"ב דתענית (דף יח) דאר"י הלכה כרבי יוסי דס"ל התם ימים הכתובים במגילת תענית לפניהם נמי אסור ופריך והא אר"י הלכה כסתם משנה ותנן אע"פ שאמרו מקדימין מותרין בהפסד ותענית דקרו אימת אלימא בני חמיסר וקרו בארביסר והא של זה בזה אסור במגילת תענית דכתב בה יום י"ד ויום ט"ו יומי פוריא וכו' כדאמר לקמן (ד' ה) אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום נקנור הוא אלא בני ארביסר וקראו בתריסר יום טוריינוס הוא אלא דקרו בחדסר וקאמר מותרין בהספד ותענית אלמא לפניהם שרי ואיכא למידק אמאי שביק תלמודא לאורחא קמא שהתחיל בבני חמיסר וקרו בארביסר ובתר הכא מתליסר ולמטה מדלג דילוגי מחמיסר לארביסר דקא' אלא בני ארביסר וקרו בתליסר ובתריסר והל"ל אלא בני חמיסר וקרו בתליסר או בתריסר כמו שהתחיל בבני חמיסר ואע"ג דגבי חדסר בע"כ צריך למשבק לאורחא קמא דבני חמיסר דבהא למ"ל דקרו בי"א דמיום הכניסה ליוה"כ לא דחינן וכדפי' מ"מ לא ה"ל למימר בני ארביסר אלא גבי חדסר ולא לגבי תליסר ותריסר א"ו מש"ה לא נקט גבי י"ב וי"ג בני חמיסר משום דבדידהו למ"ל אלא להקדמת י"ד בלבד אבל הקדמת י"ב וי"ג שאינו אלא משום יום הכניסה של כפרים בבני ט"ו ליתא דמק"ח לעולם א"ק ביוה"כ וכדברי התוס' וכ"ת א"כ הקדמת י"ד לבני ט"ו המ"ל דקאמר בהתחלת דבריו אלימא בבר חמיסר דקרו בארביסר והא למ"ל אלא בחל י"ד בב' או בה' דבני ט"ו מקדימין ליוה"כ שהוא י"ד ואע"פ שרש"י פי' בני חמיסר סר וקרא בארביסר כגון שהלך לכפר (צ"ל לעיר) וקרא עמהן דפרוז בן יומא קרוי פרוז כדא' במגילה (דף י"ט) אני המה על פי' דהא וודאי כיון דצ"ל לקמן בפ"ב מקרא דעל כן היהודים הפרזים דפרוז ב"י קרוי פרוז מה"ו, פקע מיני' חובת קריאת מקומו לגמרי וחל עליו חובת פרזים של יום י"ד לכ"ד ואסור נמי בהספד ותענית ביום י"ד ככל הפרזים ואפי' משתה ושמחה נוהג בו ביום ול"ד להקדמה דכפרים דליתנו בכל הני ביום הקריאה אלא בזמנו בי"ד דהתם ה"ט כדאמר רבא בפ"ב בן כפר שהלך לעיר בן כך ובין כך קורא עמהן מ"מ האי כבני עיר בעי למיקרי ורבנן הקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים וה"מ כי איתי' בדוכתי' כו' וכיון דה"ט הוא לא הקילו אלא לענין קריאה לחוד אבל לכ"ד אינו נוהג אלא בזמנו אבל פרוז ב"י דגלי קרא דהוי בכלל פרוז מעיקר תקנתם דדברי קבלה מקרא פרוז והיינו זמנו כדמוכח התם בגמ' דידן ובירושלמי וכמ"ש שם וזה ברור ועוד אני תמה על פירש"י דהאיך אפשר לפרש בני חמיסר דקרו בארביסר דהיינו פרוז ב"י דאם איתא האיך ס"ד לפ' מתני' אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין בהכי דא"כ מאי אריא מקדימין הא במאחרין ולא מקדימין נמי מ"ל כה"ג וה"ד בבן עיר שהלך לכרך דמוקף ב"י נמי קרוי מוקף כדאמ' התם ובוודאי חד דינא אית להו לענין התיר הספד ותענית ועוד מאי פסקא דקאמר אע"פ שאמרו מקדימין ול"מ משום פרוז ב"י הא במוקף ב"י הוי איפכא דמאחרי' ול"מ וזה קרוב לקושי' א' ועק"ל אי האי מקדימין אפרוז ב"י קאי כדפרש"י מאי אע"פ שאמרו דתני ואהיא קאי דהא ההוא דפרוז ב"י עדיין לא תנינן לה עד לקמן בפ"ב אלא וודאי ליתא להא דפירוש רש"י ואף על פי שאמרו מקדימין איום הכניסה דכפרי' דתנינן לה במשנתינו קאי וש"מ דמק"ח נמי מקדימין ליום הכניסה מדר"ל דהאי מקדימין בבני חמיסר דקרו בארביסר מיירי והיינו דלא כדברי התוספות לק"מ דהאי דרצה לומר דמיירי בבני חמיסר וקראבארביסר לאו אהקדמה דיום הכניסה קאי דהא בהא למ"ל וכדברי התוס' אלא אחל י"ד בע"ש קאי וכדתני במשנתינו חל ע"ש כפרי' מקדימין ליוה"כ וע"ג ומק"ח קורין בו ביום ודע שיש שם בפי' רש"י יותר תימא שפי' לאסור של זה בזה כגון בני ט"ו דקרו בי"ד ובני י"ד בט"ו וזה פי' לפי שיטתו בפרוז ב"י ומוקף ב"י ומשמע דאין לאסור ש"ז בזה אלא בקרו אבל בסתמא לא והא ודאי ודאי ליתא דהא לקמן (דף ו') גבי רבי דנטע נטיעה בפורים וכו' רבי בר חמיסר הוי וכי נטע בארביסר הוי פריך עלה מהא דלאסור ש"ז בזה והשתא מאי פריך הא ש"ז בזה אינו אסור אלא בקרו בו ורבי ל"ק אלא בחמיסר כדמסיק התם א"ו ש"ז בזה בכל ענין אסור אפי' בדלא קרו ונחזור לענינינו דיש לה"ר מהכא לדברי התוספות מ"מ יש לדחות ראי' זו דאפ"ת דמק"ח נמי מקדימן ליוה"כ אפ"ה ל"ק בני חמיסר וקרו בתליסר משום דאה דלדידהו בלא ה"ט דיום נקנור הוא תליסר אסור בהפסד ותענית משום יום דלפני י"ד דבשלמא בני י"ד דאסור להו י"ד מקרא הכתוב במגילה א"ל דיום שלפניו אינו אסור כדאמ' בפ"ק דר"ה (דף יט) גבי צום גדלי' דאין אסור יום שלפניו דדברי קבלה הוא דכד"ת דמי דא"ל חיזוק כשבתות אל דמותרין לפניהם וה"ט כתבו מקצת המפ' דמש"ה נהגו להתענות בי"ג באדר יום לפני פורים משום די"ד דברי קבלה הוא ואצ"ח מיהו א"ל הא דמהני ה"ט ה"מ לבני עיירות די"ד אסור להו מן הכתוב דד"ק אצ"ח לאסו' לפני' אבל לבני מק"ח דאין אסור להו מד"ק אלא ט"ו אבל לא י"ד אלא משום מג"ת דאסרו ש"ז לזה הא ודאי י"ד לדידהו צריך חיזוק לאסור י"ג שלפניו וכיון שכן לא המ"ל בבני חמיסר וקרו בתליסר דא"כ אכתי תקשה לר"י דס"ל דימים הכתובים במג"ת אסור לפניהם א"כ אמאי שרי י"ג לבני ט"ו הא לדידהו אין אסור י"ד אלא מד"ס דמג"ת דבעי חיזוק לאסור י"ג שלפניו לפיכך גבי דקרו בתליסר נקט בני ארביסר דלדידהו י"ד אסור מד"ק דאצ"ח לאסור י"ג שלפניו ואי לאו משום דה"ל יום נקנור הוי שרי וכיון דגבי תליסר בע"כ צריך למשבק לאורחא קמא דבני חמיסר וצריך לדלג לארביסר נקט נמי בתריסר להאי אורחא דקאי בי' השתא ואע"ג דמסיק ואזל אלא בבני ארביסר וקרו בתריסר יום טוריינוס הוא והא ת"ל דמסיק קשה לר"י דאוסר לפניהם דא"כ בלא ה"ט דיום טוריינוס י"ב אסו' משום יום שלפני נקנור היינו דמשום הא ה"מ לאוקמי כבני ארביסר וקרו בחדסר לפיכך מוקי לאסו' י"ב מצד עצמו משום יום טוריינוס דהשתא א"א לאוקמי להא דר"י דאוסר לפניהם אפילו בדקרו בי"א דאם כן אסור משום יום דלפני טוריינוס כדמסיק ואזל והתוספות הביאו ראי' לדבריהם מדאר"יבל בגמ' (דף ג) כרך שאין בו ע"ב נידון ככפר דפריך מאי קמ"ל תנינא איזה ע"ג וכו' ומשני כרך איצטרך לי' אע"ג דמיקלע לי' מעלמא והל"ל מוק"ח א"ל אע"ג דחשיב חומה דידהו שהגינו מן האויבים וגם מ"ל מעלמא דהוי רבות' טפי א"ו במק"ח ל"צ ע"ב ולדידי א"ר מוכרחת דאפ"ת דהאי כרך מוק"ח מיירי אפ"ה לא הוי מ"ל מוק"ח א"ל דאין זה רבותא כלל דמ"ש מוק"ח משאינו מוקפת להא מילתא דעשרה בטלנים וכמו שהקילו לאינה מוקפת להקדי' ליוה"כ מטעמא דהספקות מים ומזון לאחיהם ה"ה למק"ח ואין הגנות מן האויב ענין לזה עוד ה"ר מהא דאמ' בגמ' כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר ובע"כ מיירי בדליכא עשרה בטלנים דאי בדאיכא מי גרע מע"ג שקורין בי"ד וטעמא דישב ולבסוף הוקף הא הוקף ולבסוף ישב קורין בט"ו ככרך אע"פ שאין בו ע"ב והר"ן דחה ראי' זו פי' דכי אמ' כרך שא"ב ע"ב נידון ככפר היינו לומר שאם רצו מקדימין ליוה"כ מיהו אם לא רצו קורין בט"ו והאי דכרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר היינו לומר שאין חומתו מעלה ול"מ אלא קורין בי"ד ואם אין בה ע"ב אם רצה להקדים מקדים ול"נ דאין זה דחוי אטו קריאת י"ד הוזכר הכא בהאי דישב ולבסוף הוקף נידון ככפר קאמר ולהקדים ליוה"כ אם א"ב ע"ב מיירי והשתא שפיר דייקי התוס' הא הוקף ולבסוף ישב א"נ ככפר ואם רצה להקדים אינו רשאי אע"ג דא"ר ע"ב מ"מ לדידי גם זה א"ר דריב"ל אמתני' קאי דתני הכפרי' מקדימין ליוה"כ וארישא קאי דקתני מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' והא אפ"ת דמק"ח נמי מקדימין ליוה"כ בא"ב ע"ב אפ"ה קריאת י"א שהוא בחל י"ד בא' בשבת במק"ח שזמנן למחר בט"ו שהוא גופא יום הכניסה למ"ל דהא מיום הכניסה ליוה"כ לא דחינן כדפי' לעיל ובע"כ י"א דתנינן גבי כפרים ל"מ ממק"ח אלא משאינו מוקפין דזמן קריאתן בא' בשבת שהוא י"ד והשתא ה"ק כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר דמתני' לכל מילי ואפי' לקריאות י"א שבאין בו ע"ב מיירי משום שדינו כאינו מוק"ח שזמנם בי"ד וכשחל י"ד בא' בשבת נדחית ליוה"כ דה' בשבת שהוא י"א אבל אם קדמה הקפתה לישבתה דינו כמק"ח שזמן קריאתה בט"ו דה"ל יוה"כ ואן מקדמת לי"א דמיום הכניסה ליוה"כ ל"ד אבל בהקדמת י"ב בחל י"ד בשבת או י"ג בחל בע"ש או בג' בשבת כפרים מוק"ח ואין מוק"ח שוין להקדים ליוה"כ הואיל ואין בהם ע"ב:

אלא שהכפרים מקדימן ליום הכניסה פירש"י שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שב"ד יושבין בעירות למשפט בב' ובה' בתקנת עזרא והכפרי' אין בקיאן לקרות וצריך שיקרא להם א' מבני העיר ולא הטריחו חכמים להתאחר ולבא ביום י"ד וק"ל דאמ' בירושלמי בן עיר אינו מוציא בן כפר דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח ש"מ דבני הכפרים קורין לעצמן אבל בן עיר א"י להוציאן וי"ל דמ"ח א' מבני העיר קורא להן אלא שבני הכפרים עונין אחריו מה שהוא אומר ובהכי סגי וכדתנן בפ"ג דסוכה (דף לח) מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ואע"פ שאין מחויבי' בדבר בהכי סגי מ"מ ק"ל מדתנן לקמן (דף ה) איזהו ע"ג כל שיש בו עשרה בטלנים פחות מכאן ה"ז כפר ואי טעמא דהקדמת הכפרים משום דבאין לעיירות למשפט בב' וה' מ"ט תלה לה בע"ב הא ביש בה ב"ד או אין בה ב"ד תלה טעמא ועוד אי טעמא דהקדמת כפרים משום ב"ד היושבין בעיירות בב' וה' א"כ כפר הסמוך לעיר שב"ד קבועין בכל יום לא יקדימו ליוה"כ וכה"ג מצינו רפ"ק דכתוב' (דף ג) בתולה נישאת ברביעי ואלמנה ליום ה' שפעמים בשבת ב"ד יושבי' בעיירו' ביום ב' וביו' ה' שאם היו לו טענת בתולי' ישכים לב"ד ואמ' בגמ' היכ' דב"ד קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום וה"נ אי טעמ' דהקדמה משום ב"ד הוא היכא דב"ד קבועין בכ"י בטלה לי' הקדמה וכ"ת ה"נ א"כ לא נשתמיט הגמ' לאשמעינן הא ועוד ר"י דמחלק בין מקום שנכנסין בב' ובה' לא' נ דהשת' אין כאן טובה לבני הכפרי' בהקדמה יותר ה"ל לאשמעינן הא דהיכא דב"ד קבועין בכ"י א"ק אלא בזמנן מה"ט דאין כאן שום טובה להו וכ"ש הא דא"נ דא"ק אלא בזמנן אבל הפי' המחוור נ"ל דה"ט דהקדמ' דהואיל וקורין בהן בס"ת בני הכפרים באין לעירות לשמוע קריאת התור' וה"ט גופא דתקנת עזרא שיהא ב"ד יושבין בעיירות בב' וה' משום דשכיחי רבים דקרו לסיפרא כדאמר בספ"ז דב"ק (דף פג) וכיון דבאין בלאו הכי לעיירות הקילו להם לקרות בו המגילה ולא יטריחו לבא בשביל קריאת בי"ד מש"ה תלי הקדמה בע"ב דכל היכא דליכא עשרה בטלנים אינהו גופייהו באים לעיירות לשמוע קריאת התורה דהא א"ק בתורה פחות מי' כדתנן לקמן בפ' הקורא עומד (דף כג) מש"ה הקילו להם להקדי' ליוה"כ ומיהו גם לפי פי' זה צ"ל דבני הכפרים אין בקיאים לקרות לעצמן דאל"כ יקראו בי"ד לעצמן בעירם והקדמה זו ל"ל וא"כ אכתי ק"ל הא דתלי להקדמה בע"ב וכי פסקא למילתא דכל שאין בה ע"ב אין בקיאין לקרות לעצמן ומ"ט תלה בהכי וי"ל דלמאי שאפ' לקמן בגמ' (דף ה) דאפי' למ"ד מגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד ה"מ דיעבד אבל לכתחיל' בעי עשרה משום פרסומא ניסא א"ש דמש"ה כל שאין בה ע"ב קבועי' זימנין דליכא עשרה בזמנן הילכך התירו להקדים ליוה"כ שקורין בתורה דאיכא פרסומי ניסי בעשרה אבל לפירש"י דתלי טעמא דהקדמה משום דאין בקיאין לקרות הא ודאי קשה מאי פסקא דע"ב והתו' פ"ק דיבמות (דף י) פי' דבני הכפרי' הי' קורין בעירן והא דקרי לי' ליוה"כ לפי שבעירם הי' מתאספין לבא לבה"כ בב' ובה' לקה"ת וזה קרוב למאי דפי' מ"מ מה שה"ר התוספות שם מהאי דירו' דב"ע א"מ ב"כ משום דה"ל אינו מחויב בדבר וכיון דבני הכפרים הי' בקיאין לקרות ודאי הי' קורין בעירם למש"כל לפי' רש"י אין זה ראי':

מנין כדב"ל לקמן חכמים הקילו וכו' כדי שיספיקו מים הא דנקט כפי ס"ד לקמן (דף ד') והא במסקנא הדר בי' ומפ' דהקילו מפני שמספיקין י"ל משום דלקמן פריך אה"ט דכדי שיספיקו מדאר"י אימתי במקום שנכנסים בב' ובה' אבל במקום שא"נ בב' ובה' א"ק אותה אלא בזמנה ואס"ד דתקנתא דכרכים היא משום דא"נ מפסידין להו לכרכי' ומש"ה מסיק לא תימא כדי שיספיקו אלא אימא מפני שמספיקין והא ל"ק אלא לר"י וריב"ל דאמר בפז"ב (ד כ) כ"מ שא"רי אימתי אינו אלא לפ' דברי חכמים אבל רמי ב"ח ס"ל התם דאימתי לחלוק ולפי"ז לחכמים אפי' במקום שא"נ מקדימין והשתא בע"כ איתנו לב' הטעמים לר"י מפני שמספיקין ולרבנן כדי שיספיקו מש"ה אפי' במקום שא"נ מקדימין כיון דתקנתא דכרכים הוא לפיכך נקט בשמעתין כדי שיספיקו למימרא דאית' לה"ט אליבא דחכמים לרמי ב"ח דס"ל אימתי לחלוק ולקמן דמסיק מפני שמספיקין היינו לר"י וריב"ל דס"ל אימתי לפרש וכוותיהו קיי"ל דהשתא ליתא אלא לה"ט לחוד:

ואימת זמנים טובא ק"ל בכ"מ אמר תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ומה"ט מקשינן חג השבועות לחג המצות לתשלומין שבעה ולא לח"הס לתשלומין ח' משום דתפשת מרובה לא תפשת כדאמר בפ"ק דר"ה (דף ה) ובספ"ב דחגיגה והאיך ס"ד הכא למימר זמנים טובא והא ל"ל כיון דהא דכפרים מקדימין ליוה"כ בטעמא תליא מילתא כדי שיספיק א"כ יש לרבות עשרה נמי לקריאה בחל י"ד בשני לקדום ליוה"כ שלפניו ביום ה' שהוא עשרה כדי שיהיו פנוים והכי פריך לקמן אה"ט כדי שיספיקו חל בשני דכפרים קורין בב' וא"א להקדימו ומשני ה"ל עשרה ועשרה לא תקנו רבנן והיינו לבתר דמשני זמניהם דומיא דזמנם אבל למאי דס"ד השתא עשרה נמי יהא ראוי' לקריאה כיון דשייך בי' ה"ט די"א י"ב גופא ולפי"ז הא דפרי' ואימא זמנים טובא לא בעי' להוסיף על זמנים דמשנתינו אלא עשרה בלבד ומשום דכייל ליה עם זמנים דמתני' קריליה טובא ואף על גב דפריך לקמן בחר הכי מדתנן חל בה' כפרים קורין בב' ואם איתא לקדימו ליום הכניסה דיש אומרים הוא ומשני מיום הכניסה ליוה"כ לא דחינן והא מסברא בלא קרא שמעינן לי' ומהשתא כ"ש דלא בעי קרא לחל ביום ב' דלא ליקדמה ליום ה' שהוא יום הכניסה מה"ט גופא דמיום הכניסה ליוה"כ לא דחינן ולא מהני בהא ה"ט כדי שיספיקו וא"כ מאי פריך ואימא זמנים טובא י"ל דהא דמשני לקמן מיוה"כ ליוה"כ ל"ד לאו מסברא קא"ל דודאי לה"ט כדי שיספיקו איפכא מסתברא לדחות מיוה"כ כדי שתהא פנוי' להספיק אלא לבתר דמשני זמניהם דומיא דזמנם דגלי קרא דאין עשרה ראוים לקריאה אע"פ שהוא יוה"כ בחל י"ד בשני ש"מ מיוה"כ ליוה"כ ל"ד וא"כ ה"ה בחל בה' דל"ד ליוה"כ לב' מה"ט גופא אבל כל כמה דלא ידעינן להאי זמניהן דומיא דזמנם מסברא ל"ל דמיוה"כ ליוה"כ ל"ד אלא אדרבה ראוי לדחות מה"ט שיהי' פנוים והשתא פריך שפיר דנרבה נמי לעשרה מה"ט גופא ולפי"ז א"ש דחל בב' דלא מקדימין ליוה"כ דה"ל עשרה ומשני עשרה ל"ת רבנן ובתר הכי פריך מחל בה' ואהא משני מיו"הכ ליו"הכ ל"ד דאפ"ה צריך לשנוי' קמא ולא הדר מיני' דהא גופא דמיו"הכ ליו"הכ ל"ד מהא גמרינן מדל"ת רבנן עשרה וכדפי' אלא המקשה לא אסיק אדעת' מ"ט ל"ת עשרה מש"ה פריך תו מחל בה' וכיון דמשני דמיוה"כ ליוה"כ ל"ד ממילא קים לן דמה"ט נמי ל"ת עשרה דהא ליתא וא"א לומר כן דא"כ הא דפריך ואימא זמנים טובא ולאתויי עשרה קאתי היינו דוקא אליבא דמ"ד דאימתי דר"י לחלוק ולרבנן אפי' במקום שא"נ אפ"ה מקדימין ליו"הכ ובע"כ ה"ט משום כדי שיהיו פנוים א"כ מסברא ראוי' לדחות מיום הכניסה ליום הכניסה כדי שיהיו פנוים אבל לר' יוחנן דס"ל דאימתי דר"י אינו אלא לפ' דברי חכמי' ולכ"ע אין כאן אלא טעמא מפני שמספיקן לחוד א"כ מאי פריך ואימא זמני' טובא ולאתויי נמי עשרה כיון דיו"הכ לטובת הכפרים תקנו בשכר שמספי' ממילא מיוה"כ ליוה"כ ל"ד מסברא בלא קרא דבזה ליכא שום טובה לבני הכפרי' ודמי למקום שא"נ דר"י דמסברא אמ' דא"ק אותה אלא בזמנן וא"כ מאי פריך ואימא זמנים טובא הא הכא אליבא דר' יוחנן קיימינן דס"ל אימתי דר"י לפי וממילא עשרה לא מסברא וכדפי' ומיהו י"ל דהא גופיה דס"ל לר"י דהקדמת יוה"כ לטובות כפרים תקנו בשכר שמספיקים ולפיכך במקום שא"נ א"ק אלא בזמנה כיון דל"ל משום הכא בהקדמה ול"א שתקנו לטובת העיירות כדי שיספיקו ואפי' במקו' שא"נ נמי היינו נמי לבתר דקים לן ה"ט זמניהם דומיא דזמנם תרי ותו לא דמיוה"כ ליוה"כ ל"ד אלמא משו' תקנתא דכפרים הקנו להקדים דאי משו' תקנת עיירות אפי' מיוה"כ ליו"הכ נמי אבל כל כמה דלא ידעינן מהא דומיא דזמנה א"ל דמשום תקנת עיירות הוא ואפי לעשרה נמי לקדמו והא דפריך בסמוך אימא י"ב וי"ג פי' אבל י"א לא אע"ג לה"ט דמפני שמספיקין י"א נמי ראוי לקריאה בחל (י"א) [צ"ל י"ד] בא' בשבת ואין כאן דיחוי מיו"הכ ליו"הכ י"ל היינו בתר דקא משני זמניהם דומיא דזמנם מה זמנם תרי אף זמניהם תרי אלמא גלי קרא בהדיא דאין לך לרבות יותר משני ימים אחרי' דומיא דהני דמפרשי בהדי' טעמן דקרא לא ידעינן מ"ש י"ב וי"ג מי"א הא בי"א נמי שייך לה"ט מ"מ לבתר דשני י"ג זמן קהילה לכל היא ל"צ לרבוי ובע"כ לי"א וי"ב רבי קרא וי"ג ממילא משמע מעתה קים לן טעמא דקרא כדמפ' הגמ' וה"נ יש לפ' גבי ימים כימים דבסמוך דהתם נמי גלי קרא בהדיא דאין לך לרבות מכימים אלא ב' דומיא דימים מה ימים המפורשים ב' כדפי' רש"י:

י"ג זמן קהילה לכל היא פירש"י הכל נקהלו להנקם מאויביה' בין בשושן בין בשאר עיירות ל"צ קרא לרבויי שיהיו ראוי' לקריאה דעיקר הנס בו הי' וכתבו המפרשי' שהקשה ר"ת דלאו זמן מלחמה גורם לקריאה אלא זמן נייחא כדכתי' כימים אשר נחו היהודים ונ"ל דאין זה קושיא כ"כ דכיון דזמן נייחא ראוי לקריאה כ"ש זמן מלחמה שהוא עיקר הנס אבל לי קשה דאם איתא דטעמא דא"צ לרבויי לי"ג משום דעיקר הנס בו הי' א"כ אמאי א"ק בו אלא הכפרים וביו"הכ דוקא יהי' ראוי לקריאה לעולם ולכל אדם דומיא די"ד וט"ו כיון שהוא עיקר בנס ואע"ג די"ד וט"ו גופייהו אינו זמן קריאה לכל אלא י"ד לעיירות וט"ו למוקפין ה"ט דהני בנוח תליא והנוח לא הי' שוה לכל דבשושן לא הי' נוח עד ט"ו ובשאר עיירות בי"ד והושוו כל המוקפין לשושן אבל זמן מלחמ' די"ג הי' שוה בי"ג לכל ואם אית' דמש"ה ראוי לקריאה יהי' זמן קריאה לכל ולעולם ועוד ק"ל דאמ' לקמן דלחכמים דלא דרשי זמן זמנם זמניהם א"ק אלא י"ד וט"ו הכתובים בהדיא ומשמע דאפי' י"ג נמי א"ק אלמא י"ג נמי בעי קרא שיהא ראוי לקריאה א"כ לר"ע נמי צריך קרא לרבויי נמי י"ג וכ"ת ה"ט דזמן קהילה לכל לא מהני שיהא כי"ד וט"ו שהן זמן נייחא אלא להא לחוד מהני לקרו' בו ליוה"כ דלא גרע מי"א וי"ב וא"כ לרבנן דלא דרשי זמן זמנם זמניהם לי"א לי"ב ממילא י"ג נמי אינו ראוי לקריאה והשתא לק"מ דא"כ אכתי תקשה דמנלן דמרבה לי"א וי"ב וי"ג ממילא משמע דלא גרע מנייהו משו' דזמן קהילה היא אימא קרא לא מרבה אלא י"ב וי"ג לחוד ואכתי י"א מנ"ל דהא אי לא קרא לי"ג לא ה"א מסבר' שיהא ראוי לקריאה אפי' ביוה"כ כיון דל"ד לי"ד וט"ו המפורשי' בקרא וכיון שכן די"ג גופא צריך קרא א"ל דזמניהם דומיא דזמנם היינו י"ב י"ג ואכתי י"א מנין ובשם ר"ח פי' זמן קהילה לכל היא שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאין בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכין רחמים וגם על פי' זה קשה דע"כ לה"ט נמי י"ג משום לתא דיוה"כ אחי מדאין ראוי לקריאה אלא ביוה"כ לר"ע ולחכמים כלל לא ואכתי תקשה הא דאמ' דילמא לא מרבה קרא אלא לי"ב ולי"ג אבל י"א לא ונ"ל דהמחוור מה שפיר' הרא"ש בשם י"מ דסוגית גמ' דידן כעין הירושלמי דפריך התם על שנוי כימים אשר נחו ואימא י"ב י"ג וי"ד ט"ו ומשני ר' חלבו י"ג זמן מלחמה היא והוא מוכיח על עצמו שאין נייחא פי' ליכא לרבוי דלא הוי כימים אשר נחו אלא מעתה לא יקר' בו לפניו ולאחריו קורין בו א"ק וה"נ י"ל זמן קהילה פי' זמן מלחמה וליכא לרבויי מכימים אשר נחו ולא מבזמניהם דמשמע זמנים אחרי' דומי' דזמנם דהוי בהו נייחא ולא צריך קרא לרבויי דמ"מ קורין ול"ל קרא דמק"ו דירו' אתא ואע"פ שהרא"ש כתב שר"ת מפקפק על פי' זה דהל"ל זמן מלחמה הוא ועוד קשה דקאמר ול"צ קרא לרבויי דאין דרך הגמ' נסתור דבריו כיון שלא הוזכר הק"ו בגמ' דידן אין זה קושיא כ"כ ונ"ל לה"ד לפי' זה דבע"כ הא דמרבי י"ג היינו מק"ו דלפניו ולאחריו קורין אבל אי אמרינן דא"ק לפניו אין לנו שיה' בו והא דא' י"ג זמן קהילה היא לאו למימרא דמה"ט ראוי לקריאה אלא ה"ק דא"אל דקרא מרבה לי"ג שהוא ל"ד לי"ד וט"ו וכדפי' דאם אית' דהא דקאמ' זמן קהילה היא למימרא דמה"ט ראוי' לקריאה וכדפי' רש"י ור"ת ולה"ט אפי' את"ל דא"ק בי"א ובי"ב דלפניו אפ"ה בו קורין דהא לא תליא קריאת י"ג בקריאת ימים שלפניו ולאו משו' לתא קריאת ימים שלפניו מייתינן לי' לתורת קריאה תקשה לך מאי פריך בסמוך ואימא שיתסר ושבסר כוון דמ"מ י"ג בר קריאה הוא משום זמן קהילה וקיי"ל מיוה"כ ליוה"כ ל"ד כדתנן במתניתין ודמפ' בגמרא לקמן קריאה בשבסר המ''ל:

ואימא תריסר ותליסר ק"ל למאן דמפי' דקולא דאקדומי ליוה"כ לכפרי' דלמוקפין נמי איתקין כדפי' במתני' אדפריך ואימא תריסר ותליסר שהן ימים מחודשים שאינן נכתבין בספר ה"ל להקשות אימא י"ג וי"ד ואי משום די"ד כתב בספר היינו לפרזין ורבויא אתא לכפרים של מוקפין תרי יומא י"ג וי"ד ואי משום דא"כ הקדמת מוקפין ב' ימים ושל פרזי' אינו אלא יום א' י"ג בלבד ואע"ג דלפי המסקנא דרבי נמי י"א לקריא' כפרים קא קדים התחלת זמן הקדמה של פרזים שהוא י"א לזמן של מוקפין דבדידהו הקדמת י"א למ"ל כיון דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן כדפי' במתני' בהא ל"ל בה כיון דמשך זמן הקדמה של זה וש"ז שווין שהן ד' ד' ימים לזה מי"א עד י"ד ולזה מי"ב עד ט"ו ואי משום דקדים זמן הקדמה של זה לשל זה ל"ל בה דהא בעיקר זמן הכתוב בספר של זה קדים לט"ו ש"ז אבל א"א דהקדמה ליתא אלא י"ג וי"ד ולמוקפין בלבד א"כ הקדמת פרזים אינו אלא יום א' תקשה מ"ש שלהם אינו להם הרווחה להקדים אלא יום א' ואלו למוקפין ב' ימים אין זה קושי' דהא אפי' למאי דר"ל דהקדמת הכפרי' המה י"ב וי"ג אכתי משך זמן מוקפין יותר שלהם זמנה י"ב עד ט"ו שהן ד' ימים ושל פרזים אינו אלא ג' ימים בלבד שהן מי"ב עד י"ד אלא ע"כ אין קפידא בזה אבל לפי' התוס' דלא רבי הקדמת כפרים אלא לפרזים אבל למוקפין לא ניחא דמהשתא בע"כ כי דבי ב"י להקדים היינו י"ב וי"ג דקדי' לי"ד של פרזים וה"נ ק"ל להני דמפרשי דקרא רבי קריאת יום הכניסה אף למוקפין מהא דפריך בסמוך אימא שתסר ושבסר אמאי פשיטא ליה דאי אמרינן לאחר הו' י"ו וי"ז דילמא הו' ט"ו וי"ו אע"ג דלמוקפין אינו אלא יום א' וקרא ע"כ ב"י מרבי נימא דהני ב"י לא רבי אלא לפרזים בלבד אבל לא למוקפין דבשלמא לפי' התוס' דלא רבי יום הכני סה אלא לפרזים ולא למוקפין ניחא דא"א לאחריו רבי בע"כ הני ב"י דרבי הני י"ו וי"ז כגון בחל י"ד בג' ה"ל יום הכניס' שלה י"ו א"נ בחל בשבת ה"ל יום הכניסה של ב' בי"ו ובחל בע"ש ה"ל יום הכניסה של ב' בי"ז דהשתא כיון דזמן קריאת פרזים הוי ד' ימים דאפי' חל י"ד בע"ש דהוי יום הכנסה של ב' בי"ז אפ"ה קורין בו ואיכא למיתלי בטעמא הא דהקילו לפרזים לאחר מפני שמספיקין מי' ומזון לכרכים וכדאמ' אבל א"א דהני תרי יומא דרבי ט"ו וי"ו אבל י"ז לא בחל י"ד בע"ש ליכא למיתלי בטעמא הא דהקילו להו ואי משום שמספיקים הוי להו לאקלוי לקור בי"ז נמי ואכתי אינו מיום הכניסה ליוה"כ דל"ד לי' כדאמ' לקמן דהא בחל י"ד בע"ש ה"ל יוה"כ דלאחריו בשני דה"ל י"ז מש"ה פשיט' לי' להמקשה דאי אמרינן לאחר בע"כ הם י"ו וי"ז דא כא למיתלי בטעמא אבל אי לא רבי י"ז אלא לט"ו וי"ו לבד אין טעם לדבר ואע"ג דלעיל פריך ואימא י"ב וי"ג אבל י"א לא ואע"ג דאי י"א לא ליכא למיתלי בטעמא דמספיקין דא"כ י"א בחל י"ד בא' בשבת נמי לק"מ דכל כמה דלא ידע לה"ט די"ג זמן קהילה לכל היא ול"צ לרבוי בע"כ א"א למיתי ברבוי דוקא אלא ב"י בלבד דזמניהם דומיא דזמנם א"נ מימים כימים וא"א לרבות אלא ב"י דומיא דימים המפורשי' שהן ב"י אבל בי"א לא ואע"ג דא"א למיתלי בטעמא מ"ט י"א לא מ"ש מי"ב וי"ג אפ"ה א"א לרבות יותר מב"י אע"ג דלא ידעינן טעמא מאי אבל אי אמרינןדהני ב"י דרבי קרא לאחר הן ולא להקדים ניחא טפי לומר דהני ב"י המה מחודשים לגמרי שאינן מפורשים בספר שהן י"ו וי"ז דהשת' איכא למיתלי בטעמא מלומר שהן ט"ו וי"ו אבל לא י"ז דהשתא ליכא למיתלי בשים טעם וגם המקשה למאי דר"ל דהני ב"י דרבי לאחר הן ולא להקדים בע"כ מוכרח להעמיד זמן הקריאה על ד' ימי' דאי אינו אלא ג' ימים בע"כ מסתבר טפי דלהקדי' רבי דהשתא איכא למיתלי בטעמא דהא ה"ל ד' ימים לבתר דמשני י"ג זמן קהילה לכל היא ול"ל לרבויי הלכך לפי' התוס' ניחא אבל למאן דמפרש דקולא דיו"הכ רבי אף למוקפין והא אפי' למאי דמקשה ואימא שתסר ושבסר אינו אלא ג"י למוקפין מט"ו עד י"ז מהשתא לאו בטעמא מפני שמספיקין תלי' מילתא דא"כ ניתיב למוקפין רווחא טפי עד י"ח בחל ט"ו בע"ש שיקרו ביוה"כ של שני בשבת שלאחריו דה"ל י"ח וכיון דלאו בטעמא תלי' מילתא הל"ל דלא רבי קרא אלא ט"ו וי"ו לחוד ולפרזי' דה"ל לדידהו ב"י יותר מהמפורש בקרא להדיא ולמוקפין יום א' מהמפורש וע"ק כיון דא"א דהני ב"י דרבי קרא היינו בלאחריו ובע"כ לאו בטעמא תלי מילתא כיון דליתא למוקפין אלא ג"י בלבד בחל ט"ו בע"ש א"כ מאי ק"ל דלמא לאחר רבי הא ודאי ניחא טפי לומר דלהקדים רבי דאיכא נמי רווחא מוקפין ד' ימים דלבתר דשני די"ג זמן קהילה כל היא ול"צ לרבוי שהן מי"ב עד ט"ו כמו לשאינו מוקפין ד"י מי"א עד י"ד דאיכא למיתלי בטעמא אבל לא לאחר דליכא למיתלי בטעמא אבל לפי הכל ניחא:

זו דברי ר"ע דדריש זמן זמנם זמניהם אבל חכ"א וכו' נ"ל הא דנקט דדריש זמן זמנם בכדי נקט לה דודאי כ"ע זמן זמנם דרשי דנ"ל מהא לקמן דזמנו שלזה אינו כזמנו של זה ולא פליגי אלא בדרש זמניה' לחוד דרבנן לא דרשי' לי' איידי דנקט לעיל הכי ה"נ נקט לה הכי: אלימא אדר"ע אפילו בזה"ז נמי איתא להא תקנתא פירש"י דהא ר"ע בזה"ז וקאמ' דמקדימין וק"ל מה בכך מכל מקו' אפשר דקמ"ל דין קריאת הכפרים בזמן הבית וכדאמר בעלמא סדר קדשים לא ניתנו אלא דרוש וקבל שכר ועוד דקאמ' אלא לאו רבנן ופירש"י דהוי מקמי ר"ע א' א"כ עיקר חסר מן הספר דלא הל"ל רבנן סתמא אלא רבנן דהוי מקמי ר"ע כיון דעיקר הקושי' בהא תליא ובחי' הרשב"א נמי הקשה דהא ד"ע בזמן הבית נמי הוי וחתנו דבן כלב' שבוע הי' והרשב"א בשם התוספ' פי' דדייק לה דר"ע בזה"ז איירי מדמפליג בסיפא בין מקים שנכנסין בב' ובה' לא"נ ולא מפליג בין לפני הבית לזה"ז ש"מ דאפילו בזה"ז נמי איתא וכדדייק מינה ר"א בסמוך ואני או' דא"א לתרץ קושי' בקושי' חברתה דהא דר"א גופא קשיא מנ"ל למידק מהא דאפילו בזה"ז נמי איתא וכמש"ל אבל למאי דפי' במתני' דהאי לא פחות ול"י לאו אימי חדש קאי וכדפירש"י אלא אה' ימים שהם מי"א עד ט"ו קאי וקמ"ל דלעולם א"ק פחות מה' ימים הללו אפי' בזה"ז א"ש הא דקאמר אלימא ר"ע אפי' בזה"ז נמי דהא מוקמת למתני' כר"ע ובמתני' תנינן לא פחות לאתויי לזה"ז אלא לא רבנן דנא שמעינן להו דבזה"ז נמי וה"נ יש לפ' בסמו' בדרב אשי מקום שנכנסין אפי' בזה"ז נמי דהאר"י אימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי מתני' היא לקמן (דף ה) אמשנתינו דמגילה נקראת בי"א בי"ב כו' לא פחות דמשמע אפילו בזה"ז קאי ועלה קאמר אימתי דמשמע דמודה בכולה מתני' אלא שבא לחדש הא לחוד דמקום שא"נ א"ק אלא בזמנו והשתא תקשה אברייתא דאר"י אבל בזה"ז כו' מ"מ אכתי ק"ל בין לפירש"י בין למאי דפ' מאי פריך ר"י אליבא דמאן לימא ר"י טעמא דנפשי' קא' והרי מצינו בהרבה מקומ' ר"ע חולק עם ר"א ור"י שהי' רבותיו ורבי עם רשב"ג שהי' אביו ורבו והרבה כן ול"ל דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן והא איהו ס"ל בפ' ז"ב (דף כ"ה) כ"מ שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפ' ד"ח ולפי"ז לרמי ב"ח דס"ל אימתי דר"י לחלוק לק"מ ולא איתותב ר"י הכא אלא למאי דס"ל הא ליתא ושתי תשו' בדבר חדא דע"כ ל"ק ר' יוחנן אימתי דר"י לפ' אלא במתני' אבל בבריית' מודה דלחלק כדפי' התוס' ספ"ז דעירובין (דף פב) והא בריית' היא ועו' הא ההוא ברייתא איכא דתניא לה כר' יוסי ב"י כדאמר בסמוך א"כ אמאי איתותב ר' יוחנן דילמא איהו נמי כר"י ב"י תני לה דהכי דווקא וכדמסיק ר"א ואימתי דידי' לא שמעינן לשום אמורא שיאמר דלפרש ד"ח בא אלא לחלוק כאימתי דכולהו תנאי והשתא י"ל דטעמא דידי' קאמר וחולק על ר"ע וחכמים דר"ע ובדוחק גדול יש ליישב זה וא"נ:

אבל בזה"ז הואיל ומסתכלין בה פרש"י הכל צופים למקרא מגילה וא' י"ד באדר קרינן המגילה נשאר לאדר ט"ו יום וט"ו לניסן פסח ואם תקדים קריאתם יעשו פסח לסוף ל' יום לקריאתם ונמצא אוכלים חמץ בימים אחרונים של פסח וק"ל מדתנן לקמן (דף ה) אף על פי' שא' מקדימן מותרין בהספד ותענית א"כ מוכת מילתא דיום הקריאה לאו פורי' הוא מדמותר בהני ומיום י"ד דאסור בהספד ותענית ימנה ל' יום עד הפסח וכ"ת דלא מוכח מילתא משום דבסוף פ"ב דתענית (דף יח) פריך אהיא דתנן דמקדימן מותרין בהו אימת אי דקרו בתליסר יום נקנור הוא אי דקרו בתריסר יום טוריינוס היא אלא דקרי בחדסר ורצה להוכיח מהא דס"ל כר"מ דא' התם לפניהם מותר ולא כר"י דאסור והשתא א"ל דר"י דהכא בר' יוסי ס"ל דאוסר נמי לפניהם וא"כ לא מוכח מילתא כיון דכל ימי הקדמה דהיינו י"א י"ב י"ג בלא"ה נמי אסורין בהו"ת ואע"ג דמסיק התם דבני י"ד דקרו בתריסר ואי משום יום טוריינוס ב בטולי בטלו הואיל ונהרגו בו שמעי' ואחי' ואי משום יום שלפני נקנור השתא איהו גופא בטלהו משום יום שלפני נקנור ניקם ונגזור י"ל כיון דאם חל יוה"כ בי"ג דאסור אכתי בהפסד ותענית משום יום נקנור לא מוכח מילתא א"א לקרות בו ותו א"ק אפי' בי"א וי"ב אע"ג דמוכח מילתא וא"א לבא לידי תקלה דיה"כ לחצאין לא תיקנו רבנן וכ"ש כיון דבטלו יום י"ג דסמוך לי"ד ועוד דאלים טפי וכדאמר' י"ג זמן קהילה לכל הא ול"צ לרבוי י"א וי"ב דלא אלימא ורחוקי' מעיקר הקריאה שהם י"ד וט"ו שתתבטל הא ליתא דלפי"ז ע"כ ר"י דא' בזה"ז דהיינו לאחר חורבן הבית בגלות הארץ א"ק אלא בזמנ' משום תקלה הואיל ומסתכלין בה כר"מ ס"ל דא' בפ"ק דר"ה (דף יח) דלא בטלו מגילת תענית ואפי' בזה"ז אסור ולא מוכח מילתא ואיכא למיחש לתקלה דאלו לר' יוסי דא' התם בזמן שאין בה"מ קיים מותר ל"ל בה דהא ל"ל לתקלה כיון דכל ימי הקדמה מותרין בהו"ת מוכח מילתא א"כ מאי פריך לר"י אליבא דמאן אלימא אליבא דר"ע אפי' בזה"ז איתא להאי תקנת' הא ר"י כיון דחייש לתקלה ע"כ כר"מ ס"ל וא"ל דר"ע כר"י ס"ל דבזה"ז בטלה מג"ת ותו ליכא למיחש לתקלה מש"ה אפי' בזה"ז איתא להקדמה דכפרים ועק"ל על פירש"י הא בלא"ה איכא הוכחה טפי דיום הקריאה של יוה"כ לאו פורים הוי דהא שמחה אינו נוהגת אלא בזמנו כדאמ' לקמן (דף ה') וה"ה לשלוח מנות וכ ש למאן דס"ל לקמן דפורים אסור בעשיית מלאכה דאין אסור אלא בי"ד ולא ביום הקריאה דמוכח מילתא טפי וליכא למיחש לתקלה ובדוחק יש לישב פירש"י דאפ"ה לא מוכח מילתא כולי האי וחיישינן לתקלה ואין זה נכון.

אבל יש מפרשים הואיל ומסכלין בה כלומר הואיל ועיניהם של עניים נשוא' למקרא מגילה לחנק להן מעות פורים ביום הקריאה כדאמר לקמן (דף ד') א"ק אותה אלא בזמנה שאם יקראו קודם זמנה יחלקו להן בו ביום ויוציאו המעות קודם י"ד ולא יהי' להם במה לשמוח בי"ד דשמחה א"נ אלא בזמנה כדאמר התם והא דאמר בזה"ז משו' דעניות מצוין ויס"ג הואיל ומסתכלין בה פי' בזה"ז שאין יכולין להעמיד בדתם ובאין לידי סכנה א"ק אותה אלא בזמנה ופ"א נ"ל עיקר וכ"פ הרי"ף: ע"ב ואימא פרזים בארביסר ומוקפין בארביסר וחמיסר כדכתי' כו' פי' מוקפין בשניהם דהא בסמוך פריך מוקפין אי בעי בארביסר א"ב בחמיסר וק"ל אליבא דמאן פריך הכי אי אליבא דר' יונתן הא אמר משמע אחד בפני עצמו ער שיפרוט לך הכתוב יחדיו ואי אדר"י דס"ל אע"ג דנא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי א"כ מאי משני אי הוי כתיב את יום י"ד וט"ו כו' אתי את ופסיק הא עיקר פלוגתייהו בפ"ט דסנהדרין (דף פ) גבי איש אשר יקלל את אב ואת אמו דס"ל לר"י דאביו ואמו קילל דסיפא דקרא אהא לאביו שלא אמו ולאמו שלא אביו והשתא ל"ל קרא נימא נמי דאתי את ופסיק לחייב על אחד לחוד מדלא כתיב אשר יקלל אביו ואמו וי"ל דש"ה דאפ"ת דאינו חייב עד שיקלל שניהם אפ"ה איצטריך את דלא תימא עד שיקלל תחילה לאביו ואח"כ לאמו כדכתי' קרא אבל איפכא לא אתי את ופסיק דאפי' קילל איפכא נמי חייב ומ"מ אינו חייב עד שיקלל שניהם א"נ ה"א דאפי' עד שיקלל שניהם ביחד אבל בזה אחר זה לא אתי את ופסיק דאפילו בזא"חז נמי חייב ומ"מ שניה' בעינן מש"ה איצטריך לאביו ואמו קילל דסיפי' דקרא דאפי' באחד לחוד חייב אבל הכא כי אתי את ופסיק ע"כ לגמרי פסיק דא"צ לקרות אלא באחד מהן דהא א"א לט"ו ליקדם לי"ד ולא לחול שניהם ביחד ובלא את נמי א"א לקרות אלא קודם בי"ד ואח"כ בט"ו דבתרי' ובע"כ כי אתי את ופסיק לגמרי פסי' וא"ת לר' יונתן דאמ' יחדיו את דאתי ופסיק ל"ל וי"ל דודאי את אורחא דקרא הוא ואינו מיותר לגמר אלא דאנן ה"ק אס"ד מוקפין בי"ד וט"ו לא שייך להפסיק קרא בניהם באת דאתי את ופסיק במשמע א"ק בזמניהם זמנו של זה ל"ז ש"ז י"ל דהשתא ל"צ לשנויא קמא דאתי את ופסיק דבהא לחוד סגי דכיון דזש"ז לזש"ז שוב ל"ל דמוקפין בי"ד וט"ו.

י"ד זמן פרזים היא וי"ל דאכתי צריך לאתי את ופסיק דאי מבזמניהם לחוד לא ש"מ אלא הא בלחוד דאי בעו בי"ד לחוד סגי דלית' א"כ יצאן י"ל בזמן א' נקרא אמר בזמניה' אבל הא דס"ד תחילה דמוקפין בעי י"ד לא אימעיטו מהכא דכיון דאין יי"ח בי"ד לחוד שהוא זמן פרזים עד דק רו נמי בט"ו לאו זמן א' לשניהם ושפיר קרינן בי' בזמניהם והכי מסתברא טפי: וכתיב התם לבד מערי הפרזים מה להלן מיב"נ ק"ל הא האי קרא במשנה תור' כתיב גבי ערי עוג מלך הבשן שכבש משה והל"ל מה להלן מימות משה ואמאי תלי קריאת מוקפין בט"ו בימות יב"נ ונ"ל דרש"י רצה לתקן קושי' זו לפיכך פי' וכתב התם בביא' הארץ בימות ויהושע לבד כו' מה להלן מימות יהושע אבל מ"מ קשיא אמאי שביק הגמ' לימות משה דבימיו מיירי קרא ואיהו קודם ליהושע ונקט ימות יהושע שאח"כ דמשמע דאפילו לא היתה מק"ח בימי משה אם הוקפה אח"כ בימי יהושע נמי סגי ואמאי הא גז"ש זו מבימי משה מיירי וה"נ ק"ל לגבי בתי ע"ח דתליבמק"ח מיב"נ כדתנן בפ"ט דערכין (דף לב) ונ"ל מגז"ש זו דנאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה כל אלה ערי' בצורות חומה ואמאי תלה בימות יב"נ הא האי קרא בימי משה גבי ערי עוג כתיב ונ"ל דהא מילתא דמק"ח דלגבי בתי ע"ח ומקרא מגילה דתלה בימי יב"נ ל"ד דלאו במוקף בימיו תליא אלא עיקר קפידא הוי שיהי' מוקף קודם שכיבשו ישראל אותו עיר מידי נכרי' הילכך ערי סיחון ועוג שנכבשו בימי משה בעי מק"ח קודם שנכבשו ושאר ערי א"י שנכבשו בימי יב"ן בעו מק"ח בימיו קודם שנכבשו והא דתלה בימי יב"ן משום דרוב א"י שכבשו ישראל נכבשו בימיו לפיכך תלו בו ובפ"ט דערכין (דף לג) לגבי בע"ח תניא יכול אפי' הקיפוה ישראל נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה מה להלן נכרי' אף כאן נכרי' יכול אפי' הקיפוה נכרים לאחר מכאן נאמר כו' מה להלן נכרי' קודם לכן כו' ופירש"י יכול אפי' הקיפוהו ישראל לאחר שכבשו את א"י ואפילו קודם שישבו בה ועל אחר מכאן פי' לאחר שכבשום ישראל וק"ל על פי' אי הא דממעט הקיפוהו ישראל היינו לאחר כיבוש א"כ מה אירי' הקיפוה ישראל דלא אפי' הקיפוהו נכרי' לאחר כיבוש נמי לא כדקתני יכול אפילו הקיפוה נכרים לאחר מכאן דהיינו לאחר כיבוש ישראל ועוד קשה מ"ש גבי בבא דסיפא גבי הקיפוהו נכרים נקט לאחר מכאן וגבי הקיפוה ישראל נקט סתמא יכול אפי' ישראל ולא נקט לאחר מכאן כיון דאידי ואידי מיירי לאחר כיבוש ונתמעטו שניהם בזמן אחד וכ"ת הקיפוה נכרים דלא היינו דווקא לאחר כיבוש וישיבה אבל בהקיפוה ישראל אפי' קודם ישיבה לאחר כיבוש לחוד נמי לא וכדפירש"י הא ליתא דכיון נכרים לאחר מכאן נתמעט מגז"ש זו בעינן דומי' דהתם שהקיפוה נכרים קודם כיבוש נמי אבל לחלק בין קידם ישיבה לאחר ישיבה מנין לנו ומ"ט יש בה לחלק בזה ועוד אס"ד דהקיפוה נכרים דלא היינו דווקא לאחר כיבוש וישיבה א"כ מאי איריא משום דהקיפוה נכרים לאחר מכאן וממעט לה מגז"ש זו ת"ל אפי' הקיפוה נכרים קודם כיבוש אלא לאחר ישיבה לחוד נמי לא דהא בעינן היקף ולבסוף ישב וכדתני ברישא דהא ברייתא בית מושב ע"ח שהיקף ולבסוף ישב ונא שישב ולבסוף הוקף וה"נ אמרינן לקמן אלא ע"כ כדפי' דעיקר קפידא הוא שיהי' מוקף קוד' שכבשו ישראל מיד הנכרי אותו כרך עצמו אע"פ שכבשו כבר שאר א"י ל"ל בה והשתא מ"ל הקיפוה ישראל לאחר ביאת ארץ וכיבושו אלא שעדיין לא כיבשו לאותו כרך מיד הנכרים ואלו הקיפוה נכרי לאותו כרך באותו זמן בעוד שלא כיבשו ישראל מידם הי' סגי דלא ממעט אלא הקיפוה נכרים לאחר מכאן דהיינו לאחר כיבוש ישראל לאותו כרך אבל בעוד שלא כיבשוהו לא ומ"מ בהיקף ישראל אפי' קודם כיבוש נתמעט מגז"ש זו דמה להלן נכרים דווקא והיינו דנקט גבי הקיפוה נכרים לאחר מכאן ולא נקט הכי גבי הקיפוה ישראל ורש"י מפני שפי' להאי הקיפוה נכרים דממעט היינו אפי' לאחר כיבוש א"י לגמרי אע"פ שלא כיבשו לאותו כרך עדיין והשתא למ"ל להקיפוה ישראל קודם שכיבשו והכניעו את הנכרים תחת ידם לפיכך פי' דממעט הקיפוה ישראל לאחר כיבוש דאלו קודם כיבוש א"א אבל למאי דפי' דממעט הקיפוה ישראל לאחר שכיבשו לא"י אלא שלא כיבשו עדיין לאותו כרך שבידם וכבר הכניעו את הנכרים והניחום למס עובד כדמצינו בס' שופטים גבי כמה שבטים שלא הורישו הרבה ערים והניחו בהם ובנותיה' את הכנעני' למס עובד והיו כבר יד ישראל תקיפא עליהם מ"ל הקיפוה ישראל אע"פ שלא כבשו אותם מידם אפ"ה כיון שהי' יד ישראל תקיפ' כבר עליהם היו ביכולת של ישראל להקיף הערים ואין ביד הנכרים למחות ואולי יש להשיב גם פירש"י ע"ד שפרשתי לפיכך פי' גבי הקיפו' ישראל לאחר שכבשו את הארץ וגבי הקיפוה נכרים לאחר מכאן מפרש אחר שכבשום ישראל ולא נקט אחר שכבשו את הארץ אלא לאחר שכבשום סתמא דמיירי לאחר שכבשום לאותן הערים דווקא והקיף ישראל ממעט לאחר שכבשו את הארץ דאלו קודם לכן הקיף ישראל לא מ"ל ומ"מ מיירי דעדיין אותן כרכי' עצמם לא כבשו ואפ"ה ממעט לי' דמה להלן הקיף נכרים דווקא ולא ישראל ומ"מ יש מכאן ראי' גדולה למאי שפירשתי:

אלא שושן דעבדא כמאן פירש"י הא פרזי הוי ול"י שהוקפו מימות יהושע ונ"ל דרש"י סובר כדברי מקצת מפרשי' דאפילו לת"ק דס"ל דקריאת ט"ו במוקפין מימות יהושע תלי' דמ"מ מק"ח בח"ל מימות יהושע נמי קורין בט"ו ולא כדברי האומר דלריב"ק דתלי' במק"ח מימות אחשורוש ל"ש בין א"י לח"ל אבל לת"ק לא דמאי ענין יהושע לח"ל דא"כ למה דחיק לפרש שושן דל"י שהיקפו מימות יהושע דאין זה קושיא ברורה דילמא בשעת הנס ידעו שהוקפו בימיו יותר ה"ל לפרש הכי כיון דת"ק קריאת ט"ו תלה לה בימות יהושע שושן שהיתה בח"ל דעבדא בט"ו כמאן דהא מוקפין דח"ל שוה לפרזי' וקורין בי"ד.

אלא דק"ל מפירש"י גופי' דידי' אדידי' דלקמן (דף י) תניא כל שהוא מוקפות חימה מיב"נ כל המצות הללו נוהגין בה מפני שקדושה ראשונה קידשה לע"ל ופירש"י כל המצות הללו הנוהגת בע"ח שילוח מצורע וקריאת מגיל' בט"ו כו' משמע למ"ד לא קידשו לע"ל אין ק"מ בט"ו נוהג אמאי וכי מפני שהיתה קדושה כבר גריעי מח"ל שלא קידשו מעולם ואפ"ה קורין במק"ח דידהו בט"ו אלמא לא בקדושת א"י תלי' הא מילתא דקריאת המגיל' בט"ו: שאני שושן הואיל ונעשה בו נס פרש"י שניתן להם מחר לעשות כדת היום להרוג בשונאיהם ב"י ע"כ לא נחו עד ט"ו וכן קבעו לדורות ואין לשון הואיל ונעשה בו נס משמע כפירושו אלא הואיל וכל מעש' נס זה הכתוב במגילה נעשה בתוכה חלקו לה כבוד וחשיבתה בנס זה שתהא קריאתה שוין למק"ח מיב"נ שכל עיקר שתלו קריאת מק"ח בימות יב"נ הו' כדי לחלק כבוד לא"י כדברי הירו' כמש"כ המפרשי' וע"ז ס"ל שאני שושן דהא מן הדין היו להם לתלות קריאת ט"ו במק"ח מימות אחשורוש בשעת הנס אלא משום כבוד א"י עקרו ממק"ח דשעת הנס למק"ח דשעת יב"נ אבל שושן מפני שכל עיקר של נס זה נעשה בתוכ' אוקמה אדינא לקרות בה בט"ו הואיל והיתה מק"ח בשעת הנם והא דל"ק מפני שלא נחו עד ש"ו וכדפרש"י משום דה"ט לחוד מ"ל להגמ' שאינו מספיק לשנותה משאר עיירות שהיו מק"ח בשעת הנס ואפ"ה אין קורין בט"ו אבל מפני שנעשה בה נס חשיבות גדול היא וכדאי וראוי הוא לקבוע לה לבד' זמן מיוחד לעצמה ועוד יש להמתיק הטעם הזה יותר משום דאיכא למאן דדריש לקמן קרא לקיים את אגרת הפורים הזאת שנית שבתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כונו פי' בשנה א' של נס לא קבעו ק"מ ומצות פורים אלא בשושן בלבד ובשנה שנית קבעו בכל העולם והנה בשנה א' כשקבעו בשושן בלבד בודאי נתנו לה דין מק"ח לק"מ בט"ו דהא בשעת הנס היתה מק"ח וראוי' להלך בזה בתר שעת הנס במק"ח באותו שעה שהרי לא עקרו ק"מ בט"ו ממק"ח באותו שעה אלא מפני כבוד א"י שהיתה חריבה בשעת הנס שלא תהא נידונית כפרזות וגנאי הוא לה והא באותו שעה כשלא קבעו אלא בשושן מלבד ולא במ"א ל"ש גנאי לא"י כלל דהא אכתי מצוה זו אינו נוהגת בשום מקים אלא בשושן ומסתמא קבעו בה בט"ו הואיל והיתה מק"ח באותו שעה מש"ה אעפ"י שקבעו בשנה ב' בכל העולם לא זזה שושן מקביעת היו' שקבעו בתחילה שהוא ט"ו והרי הא גופא שבתחילה קבעו בשושן בלבד בע"כ ה"ט מפני חשיבת הנס שנעש' בה והיינו דקא' שאני שושן הואיל ונעשה בו נס ומפני זה קבעו בה מצות פורים לחוד בתחיל' ובע"כ קבעו בט"ו כדין מק"ח מה"ט דפי' מש"ה לא זזה מק"מ בט"ו אף לבתר שקבעוה בכל העולם וכדפרי' מיהו לכאורה משמע לקמן דלמ"ד בשנת מעוברת ק"מ באדר ב' דרש האי שנית לאדר שני אבל למ"ד קורין באדר א' דריש להאי שנית להא דרשה דלבסו' קבעוה בכל העולם והא איפסקא הלכתא התם כמ"ד קורין באדר ב' א"כ ליכא למשמע משנית להא דלבסוף קבעוה והא קי"ל כת"ק דקריאת ט"ו תלי' במק"ח מי"ב ולפ"ז צ"ל ש"ש הואיל ונ"ב נס ואי הא דשאני מפני הנס הוא משום דמתחילה קבעוה בשושן קשיא הלכתא אהלכתא אלא דיש ליישב הא דבתחילה קבעו בשושן דכ"ע אית להו הכי ולאידך תנא גמרא גמר לי' הא תדע דהא רשב"י א' לה התם ולא מייתי לה מקרא זה דהשנית ותדע דאלת"ה קמה לי' דרשב"י דלא כהלכתא א"ו כד"ה ומ"מ גם סברא קמייתא שפי' בהואיל ונעשה בו נס לחוד מספיק נ"ל:

אלא קרא לדרשא הא דאתא וכדריב"ל פרש"י ובחלוק לא איירי כלל אלא ה"ק כל עיר ועיר הסמוך למדינה שתהא כמותה וק"ל דהא ודאי משמע דמאי דר"ל מדינה מדינה ועיר ועיר לחלק היינו מדכפל קרא למדינה ועיר ב"פ וכדפירש"י בדברי המקשה למדנו שיש מנהג חלק במדינת ומנהג חלק בעיירות וה"נ פי' עיר ועיר למאי אתי הרי כל הפרזים שוים וכל המוקפים שוים ואין חילוק בין עיר ועיר וזה ברור א"כ אמאי משני כדריב"ל אתי ללמוד דעיר הסמוך למדינה תהי' כמותה ואכתי כפל לישנא דמדינה ועיר ל"ל והא אפי' אי לא כתיב אלא פעם אחת מדינה ועיר הוי נ"ל הא אבל א"י מי דחקו לרש"י לפרש דנא איירי כלל בחלק והא דרשא נ"ל מדסמוך קרא עיר למדינ' די"ל דנ"ל הא מדכפל ואהא דפריך עיר ועיר ב"פ ל"ל משני דאתי להא דרשא דריב"ל וקמ"ל דיש מנהג חלק בעיירות בין עיר הסמוך או נראה לכרך דנידון ככרך וקורין בט"ו ובין אינו סמוך ונראה דנידון כעיר וקורין בי"ד ולמאי דמשני השתא בין לריב"ק בין לרבנן כפל דמדינה ומדינה לחלק בין שושן לשאר עיירות כדאמר המקשה אדרי"בק ודעיר ועיר לכדריב"ל זה הוא מה שנ"ל וראיתי לרשב"א בחי' דהקשה אהא דמשני קרא לכדריב"ל דא"כ עיר ועיר ל"ל ותי' דדרשינן מיני' נמי עיר וכל הסמוך לו נידון כעיר ונ"מ להקדמה שאינו מקדים ליוה"כ וד"ז חידוש הוא לומר דכל כפר הסמוך לעיר נידון כעיר ואינו מקדים ליוה"כ דאם אית' להא מילתא לא הוי שחק הגמ' מיני' ול"ד לכל הסמוך לכרך דש"ה דה"ט דהקילו על הכניסה להקדים ליום הכניסה מפני שמספיקן מים ומזון לבני עיירות כדאמר לקמן ואם כן כ"ש דכפר הסמוך לעיר ראוי לקולא זו יותר מהרחוק דכל הסמוך יותר מספיק יותר אבל קריאת י"ד לעיירות דלאו משום קולא נגעו בה א"ל דכל הסמוך ונראה לכרך נתנן לודין כרך ומה דק"ל להרשב"א עיר ועוד ל"ל לק"מ כדפי' ואני תמה אמאי ק"ל עיר ועיר הא הגמ' קאמ' להדי' אעיר ועיר לכדירב"ל קאתי ואי מפרש כפירש"י הא מדינ' ועיר אתא לסמוך ונראה ואי כפל לישנא דעיר ועיר ל"ל ק"ל ה"נ להקשות נמי כפל לשון דמדינה מדינה אבל למאי דפי' הכל ניחא:

תוכן העניינים

טורי אבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה