טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג
דף יז
ע"א מביאין שלמים ואין סומכים עליהם.
בפ"ב דביצה (דף ך) קאמר ר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמי' עצמה שצריך על מם נחלקו על תיכף לסמיכה שחיטה שב"ש אומרים א"צ וב"ה אומרים צריך. והא דלא חשיב לה במס' עדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דלב"ש א"צ תיכף לסמיכ' שחיטה ולב"ה צריך והא ר"י גופי' אמר התם ו' דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולא חשיב הא דסמיכה.
די"ל כי איתשיל מהו לסמוך בי"ט איתשיל דב"ש לחומרא דצריך לסמוך מעי"ט הואיל ואין צריך תיכף לסמיכה שחיטת ולב"ה דצריך מותר לסמוך בי"ט וה"נ לר"י ב"י דאמר התם דלכ"ע תיכף לסמיכה שחיטה ונחלקו על הסמיכה עצמה שבש"א א"צ פי' בעולת חובה ובה"א צריך ולדידי' נמי א"ל דל"ח הא מקולי ב"ש דלענין י"ט איתשיל וכדפי' א"נ בחול ואי מותר לסמוך איתשיל וכה"ג אמר בפ"ח דיומא כי איתשיל בעוג מלך הבשן איתשיל דה"ל ב"ש לחומרא ובפ"ד דזבחים (דף לח) אמר כי איתשיל להתירא איתשיל דה"ל לב"ש לחומרא ועי"ל דבחול נמי איכא צד דלב"ש לחומרא אדר"י אם לא תיכף שחיטה לב"ש יצא והא אסור לסמון דה"ל עבודה בקדשים וכדאמר לעיל ולב"ה לא יצא וסומך וזה נ"ל יותר נכון דאלו לתי' קמא דהא דב"ש לחומרא אדר"י הוא דלדידהו אסור לסמוך בי"ט תפשוט מיני' דסמיכה בכל כחו בעינן דאל"כ מאי קעביד כדדייק לעיל מה"ט אהא דמ"פ ר"י דתנאי דמתנ' דלעיל דפליגו בסמיכה בי"ט משום שבות דש"מ סמיכה בכל כחו בעינן והשתא הא דפריך לעיל אהני אמוראי מהא דאמר ר' יוסי נשים סומכות רשות הא קעבד עבודה בקדשים תקשה דר' יוסי אדר"י גופי' דע"כ ס"ל דסמיכה בכל כחו מדאסר לר"י אליבא דב"ש לסמוך בי"ט ואמאי רשות לנשים לסמוך הא קעבד עבודה בקדשים שלא במקום מצוה אבל אי הא דב"ש לחומרא נ"מ דאם לא תיכף לסמיכה שחיט' דלב"ש אסו' לסמו' עוד ניחא דאפ"ת דלא בעי סמיכה בכל כחו ואין כאן עבודה גמורה בקדשיםמה"ת אפ"ה אסורא דרבנן איכא מפני שנראה כעבודה בקדשים דהא למאי דמסיק לעיל הא דנשים סומכות רשות היינו דא"ל אקפו ידייכו וע"כ לא שרי ר"י אלא משום נחת רוח לנשים כדמוכח לעיל הא לא"ה אסור מדרבנן וה"נ א"ל אליבא דב"ש דאפ"ת לא בעי סמיכה בכל כחו כיון דל"צ סמיכה נראה כעבודה בקדשים ואסור מדרבנן וכונה מתני' אפרש בחי' למסכת ביצה פ"ב: אין כה"ג מתלבש בכליו.
פי' התוס' שבח' בגדים מיירי שבי"ט הי' רגיל כה"ג לעבוד בשביל כבוד היום אבל ביום טבוח לא הי' לובשן כדי לעבוד כדי שלא יתראה שהוא י"ט והביאו ראייה מן הירו' אר"י בר בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות מקריב אותן והולך לביתו ואוכל ובא ומקריב תמיד של ערב ר' עוקבא בשם ריב"ל לא הי' עושה כן אלא בשבתות וי"ט כלומר לא הי' רגיל להתלבש בכליו ולעבוד אלא מפני הכבוד היום אבל אי בעי מקריב בכל אוות נפשו כדתנן כה"ג מקריב חלק בראש וביום טבוח אף לכ"ע לא הי' מתלבש שלא יכירו שהוא י"ט וק"ל על פי' זה דהתינת לרב עוקבא אבל לר"י דבכל יום הי' מתלבש בכליו ועובד א"כ ביום טבוח אמאי לא הא אין בזה היכרא שהוא י"ט שהרי בימי החול נמי הי' רגיל לעבוד ומיהו אני תמה על התוס' שמסיימי וביום טבוח לכ"ע לא הי' מתלבש שלא יכירו שהוא י"ט והא לר"י בר בון אמאי לא הא אין כאן היכר לי"ט כיון דבכל יום הי' רגיל כן מ"ש יום זה מיומים ואם יאמרו התוס' דלר"י נמי לא הי' רגיל כן אלא שבת וי"ט בלבד משום כבוד היום אלא דקמ"ל דאם רצה להתלבש ולעבוד הרשות בידו ואין לאנשי בית אב לעכב ע"י א"כ מאי קמ"ל מתני' היא כה"ג מקריב חלק בראש בפ"ק דיומא (דף יז).
ועוד הא בירו' גופי' לא משמע הכי דאמ' התם אית תנא הציץ מרצה על מצחו פי' אבל אם אין על מצחו אינו מרצה שנאמר והי' על מצחו תמיד ואית תנא אפי' בזווית מהדין דיום הכיפורים פי' כדאמ' התם כה"ג ביום הכיפורים יוכיח שאינו על מצחו ומרצה מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לר"י בר בון פי' כיון דא"מ כשאינו ע"מ בע"כ צריך לעבוד בכל יום כדי שיהי' הציץ מרצה על טומאת הקדשים ומ"ד אפי' בזווית מסייע לר"ע פי' כיון דאפי' אינו על מצחו מרצה א"נ לעבוד בכל יום ולא הי' רגיל לעבוד אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום וש"מ דלר"י בר בון הי' מוכרח לעבוד בכ"י כדי לרצות על הקדשים והשתא כ"ש שתקשה טפי על פי' התוס' למה אין מתלבש בכליו ביום טבוח זה לר"י בר בון דהא אין כאן הוכחה שהוא י"ט כיון שמחויב בכ"י לעשות כן משום ריצוי הקדשים.
מ"מ י"ל כיון דהא מילתא דר"י ב"ב ור"ע תליא בפלוגתא אי הציץ מרצה בשאינו על מצחו והא פלוגתא דתנאי היא שם בפ"ק דיומא דלר"ש מרצה ולר"י אינו מרצה אמר לך ר"י ב"ב דמתני' ר"ש היא דאמר באינו על מצחו מרצה וא"צ לעבוד בכ"י אלא בי"ט בלבד מפני כבוד היום מש"ה באותו יום טבוח אינו מתלבש בכליו שיהי' ניכר שאינו י"ט ואיהו דאמר כר"י דאמ' אינו על מצחו אינו מרצה ובע"כ צריך כה"ג ללבו' כלי' בכל ימות החול ולדידי' ל"ל הא דתנן אין כה"ג מתלבש בכליו דהא כיון דבכל היום צריך להתלבש בכליו אין לבישת כליו הוכחה שהוא י"ט ואם לבש ל"ל בה: מה חה"מ יש לו תשלומין.
פי' רש"י כדרבינן מקרא בפ"ק בחה"ס וה"ה בחה"מ שהרי אף הוא ז"י וק"ל איך אפשר ללמוד חה"מ מחה"ס בבנין אב דמה לחה"ס שכן מרובה מצותו סוכה ולולב ערבה. וניסוך המים כדאמר רפ"ק דיומא (דף ב): ועק"ל הא חה"ס יש לו תשלומין ח' וחה"מ אינו אלא ז': ועק"ל דפריך בסמוך ונקיש לחה"ס.
ומשני תפשת מרובה ל"ת והשת' תקשה דנקיש שניה' חה"מ ועצרת לחה"ס שיהי' להם תשלומין ח'. ול"נ דתשלומין ז' לחג המצות נ"ל מדכתוב בפ' בא והי' היום הזה לזכרון וחגותם אותו חג לה' ואיו"ט ראשון קאי ונאמר ז"י מצות תאכל וביום השביעי חג לה' ופי' הרמב"ן בפי' התורה שהכוונה שיביאו קרבנם ביום הז' ולא יאחרו עוד שא"ל חשלומין אח"כ וכ"ת ימים שבין א' לז' לתשלומין מנ"ל י"ל מק"ו נפקי מה א' וז' שאין קדושה לפניהם ולאחריהם חוגג כ"ש אלו שיש קדושה לפניהם ולאחריהם וכה"ג נ"ל לר"י לקמן דחש"מ אסור בעשיית מלאכה ואף על גב דשאר תנאי נ"ל הא מקראי לקמן היינו משום פירכא דששת ימי בראשית יוכיח ושאר פירכות על ק"ו דר"י דלקמן והא דמסיק מה לר"ח שאינו קרוי מקרא קודש לשאר תנאי לא משכחת לי' להא פירכא דמה לר"ח וכיון שכן א"א להקיש חג המצות לחג הסוכות לתשלומין ח' דא"כ ביום הז' חג לה' דכתב רחמנא ל"ל וכ"ת אי ימים שבנתיים מק"ו אתיין א"כ א"כ איך מלמד חג המצות בהקישא לתשלומין כל ז על עצרת.
הא בפ"ה דזבחים (דף נ) מבעי' לן דבר הלמד בק"ו בקדשים מהו שילמד בהיקש ולא איפשט והא חגיגה קדשים הוא וימי' שבנתיים הלמד מק"ו בחה"מ חוזר ומלמד על עצרת בהקישא די"ל כדא' בפ"ה דיומא (דף נז) ופ"ה דזבחים גבי הקישא וכן יעשה באהל מועד חוץ מפנים בחד זימנא גמר. ה"נ י"ל כן הכי גבי האי הקישא דכיון דשביעי לתשלומין דחג המצות בהדיא כתיב וימים שבין א' לז' לחוד בק"ו אתי א"ל בחד זימנא גמר הא לעצרת.
ובהכי נ"ל הא דפריך ונקיש לחג הסוכות לשמונה דאפי' לר"י דיליף בפ"ק (ד' ט) דח' הוי תשלומין לחג מג"ש דעצרת מז' של פסח והא מבעי' לן שם בפ"ה דזבחים אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים דאפ"ת דאין חוזר ומלמד אפ"ה פריך שפיר נקיש לחה"ס אע"ג דח' דתשלומין בחה"ס גופי' בגז"ש אתי ה"נ כיון דז' ימי החג לתשלומין דחג בהדיא כתי' וח' לחוד בגז"ש אתיא כלהו ק' בחד זימנא גמרי בהיקש לעצרת והאי דפז"ר קש"ב אפרש בפ"ד דסוכה בחי': תפשת מרובה לא תפשת.
ק"ל דאמ' רפ"ג דפסחים (דף מג) כל מחמצת לא תאכלו לרבות את הנשים ופריך ל"ל קרא הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני סד"א הואיל וכתיב ל"ת עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות וכו' כל שאינו בקום אכול מצה דה"ל מ"ע שהז"ג אימא בב"ת חמץ נמי ליתנו קמ"ל. והקשה התוס' האיך ס"ד למידרש הכי אדרב' לחומר' מקשינן.
ותי' בשם ר"י דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא מש"ה אמ' דבאכילת מצה תלוי הכתוב לבסוף וא"כ ה"נ נימא דבחה"ס תלוי (לחה"ש) ]צ"ל חג השבועות] שכתוב אחריו לבסוף כאורחא דקרא דסיפא דחה"ס מפ' לחה"ש דרישא ולא בחה"מ הקדים לחה"ש ושמא י"ל דש"ה דה"ל להקדים עשה דז"י תאכל מצות ללאו דאכילת חמץ סד"א דבעי למדרש מסיפא לרישא כאורחיה דקרא אבל הכא ל"ל דלכתוב רחמנא לתה"ש וחה"ס קודם (לחה"ש) [צ"ל לחג המצות] למדרש כאורחי' דקרא דא"כ בהא נמי שבקיה קרא לאורחי' דבכ"מ כתב קרא כהאי סדרא חה"מ וחה"ש וחה"ס.
מ"מ קשה לי על פי' ר"י דא"כ לקדום קרא עשה דאכילת מצה קודם ללאו דחמץ ותדרשו כאורחי' מסיפא לרישא ויהי' נשים חייבין בלאו דחמץ וגם באכילת מצה כדאמר התם נשים חייבות באכילות מצה ול"ל כל לרבות נשים ללאו דחמץ ואין להאריך כאן בזה יותר: ע"ב דכתיב ופנית בבקר פי' רש"י שהוא חש"מ דאלו בי"ט תחומין אסור וכתבו עליו התוס' ולא יתבן דהתינח לר"ע לרבנן מאי א"ל דליכא איסור תחומין דאורייתא ול"נ דגם לר"ע לא יתכן דע"כ לא שמעת לי' לר"ע דתחומין מה"ת אלא בשבת דחמיר.
דהא איסור תחומין נ"ל לר"ע מלא יצא איש ממקומו ביום השבת כדאמר בספ"ק דעירובין ואכתי י"ט דקיל משבת מנ"ל דאין למידן קל מחמור להחמיר עליו ובע"כ תחומין בי ט אפי' לר"ע אינו אלא מדרבנן וכ"כ מזה הרבה בחי' למסכת ביצה. ובפ"ק דר"ה (ד' ד) פי' רש"י בי"ט ל"ק קרא שהרי הוא יום שחייב לראות בעזרה ואע"פ שפי' ריש מכילתין דר"פ יש לו תשלומין כל ז' מ"מ המאחרו נקרא פושע כדאמר בפ"ק (דף ז) גבי וא"נ חצאין מש"ה א"א לאוקמא לקרא דופנית בבקר דבי"ט איירי דהא חייב בר"פ בו ביו' כי היכא דלא להוי פושע מ"מ על פי' זה ג"כ ק"ל דמשמע ודאי דמצות ראיות פנים נוהג בלילות של י"ט כבימי' דהא לא נאמר בקרא ימים גבי מצות ר"פ נהי דקרבנות של חובות הרגל דאו אפש' להקריב בליל' דביום צוותו כתיב אבל ר"פ נוהג נמי בליל י"ט בין בליל יט"ר בין בשאר לילות א"כ אפ"ת דהאי ופנית בבקר היינו בקר של י"ט נמי ניחא דמיירי בר"פ בעזרה כבר בליל יט"ר.
וכ"ת דמאי פסקא דכ"ר ופנית בבקר סתמא הא אפשר שנא ר"פ בעזרה עדיין כיון דיש לו שהות לר"פ עדיין בעיצומו של יום לק"מ דהא השתא דמוקי לי' להאי ופנית בבקר למוצאי יט"ר אכתי ל"פ מילתא דהא מצוות ר"פ יש לו תשלומין כל ז' וכמש"ל בפ"ק. א"ו כיון דר"פ נוהג כל ז' איירי בכבר קיים ר"פ מהשתא איכא לאוקמי להאי בקר בבקר של יט"ר קאמר ומיירי בר"פ כבר בליל יט"ר.
והכי מוכח בפ"ק דר"ה דר"פ נוהג בלילות דאמ' התם (דף ז') והרי רגלים דל"ח מאורתא וקחשיב ומשני כיון דצריך לאתויי מעיקר' מחייב וקאי ולענין ב"ת מיירי התם. ופי' התוס' דמאורתא חייל לענין דאם הי' מחויב ועומד לפני הרגל איכא כולה רגל ואם נכנס רגל ונדר אפי' ליל ראשון ליכא כולה רגל ואין עולה למנין ג' רגלים ומדאמרינן אם נדר בליל א' א"ע למנין ג"ר והא לאו דב"ח בובאת שמה תליא דאמ' התם אשה מהו בב"ת מ"א הא לא מחייבה בראי' א"ד הא אית' בשמחה ועוד מבעי' לן התם יורש מהו בב"ת כי תדור נדר א"ר והא לא נדר א"ד ובאת שמה והבאת שמה והא מהייב.
אלמא ב"ת בחיוב ביאה תליא וממילא דבזמן ביאה של רגלים תליא לעכב מלחול לאו דב"ת דכל זמן שא"ר לביאה אינו מעכב על ב"ת ומדחזינן דאפי' אי נדר בליל א' א"ע למנין ג"ר אלמא מקצת לילה של ליל א' שעבר קוד' שנדר מעכב ואי אין ליל א' ראוי' לר"פ הא אינו בכלל ביאה כלל ואינו בכלל ובאת שמה לעכב מלחול ב"ת כשאר כל הרגל הראוי לביאה דקרינן בי' ובאת שמה דאכתי כל מה שראוי לביאת רגלים דקפיד לקרא דבאת שמה הא עדיין מבחוץ ועתיד לבא.
א"ו ליל יט"ר נמי ראוי' לביאת רגלי' משו' ר"פ דנוהג בו ובכלל ובאת שמה דרגלי' הוי נמי ליל יט"ר לפיכך אם נדר בליל יט"ר הואיל וחסר מקצת מן הראוי לביאת רגלי' של ובאת שמה מעכב על ב"ת מלחול וכ"ת אם אית' דהא דליל יט"ר מעכב על ב"ת מלחול היינו משום דאית' בר"פ א"כ מצינו חומר באשה מבאיש לענין ב"ת דאלו איש דישנו בובאת שמה ר"פ ליל יט"ר מעכבו כדפי' ואלו אשה למאי דפשט הת' אביי לדבריו דר"ז דאית' בב"ת משום דאיתה בשמח' וקרינן בי' ובאת שמה משום ש"ש אין ובאת שמה של אשה חל עד היו' אבל לא בליל יט"ר דאין נוהג בשמחה כדפי' לעיל בפ"ק.
וכיון דובאת שמה לגבי אשה בליל יט"ר אכתי ליתא א"כ אין הלילה מעכבתה מלחול לאו דב"ת ואם נדרה בליל יט"ר של רגל עול' רגל זה לגבי אשה ללאו דב"ת דהא אכתי כל זמן ביאה דידה לא הגיע ועדיין עתיד לבוא כל מה שראוי' לביאת רגלים של אשה וזה דבר תימה להחמיר באשה מבאיש.
ועוד לפי"ז סברת אביי הוא לגמרי מהופך מדר"ז דאלו לאביי דס"ל אשה בעלה משמחה ליתא בב"ת כל עיקר ואלו לר"ז לא מבעי' דאיתה בב"ת אלא דיש בה חומרא יתירא מבאיש וסברת הפוכה כזו לא מצינו דנחלקו בהו תנאי ואמוראי הא לק"מ דודאי הא דתלה רחמנא לב"ת בובאת שמה לאו בביאת כל אדם בדידי' תליא אלא בזמן ביאה לכל דהא מש"ה בעינן כולה רגל לב"ת מפני שכל הרגל זמן ביאה הוא וכיון שכן א"ל דבזמן ביאת אנשים תלה רחמנא נמי אפי' לב"ת דנשים והואיל וליל יט"ר זמן ביאה הוי לאנשים משום ר"פ ה"נ אפי' לנשים מעכב ליל יט"ר לענין ב"ת הואיל ומ"מ זמן ביאה הוי לאנשים ולא אזלינן בתר זמן דגופייהו.
ותדע דבלא"ה לאו לגבי חד וחד בתר זמן ביאה דגופי' אזלינן אלא אם זמן ביאה הוא לשאר אע"ג דלדידי' לאו זמן ביאה הוא מעכב לדידי' נמי לענין ב"ת דאלת"ה אלא בתר זמן דגופי' אזלינן לענין ב"ת. א"כ מי שהי' טמא בימים הראשונים של רגל דפטור מן הראי' ומכל חובת הרגל כדאמ' בפ"ק ונטהר ביום הז' דחייב למ"ד כולן תשלומין זה לזה ולר"י בפ"ק (דף ט) אפי' למ"ד כולן תשלומין דא' מ"מ לענין טמא לא אמר כיון דל"ח בא' ל"ח בב' הואיל ויש לו תשלומין בפ"ש וכי אזלינן בתר זמן ביאה דידי' ואין מעכב לדידי' לענין ב"ת אלא יום הז' של הרגל בלבד הואיל וכ"ז ביאה דידי' ברגל זה אינו אלא אותו יום בלבד והא ודאי לא אלא בתר זמן ביאה דעלמא אזלינן וה"נ גבי נשים אמרי' כן וכיון שכן מנלן דהאי ופנית בבקר מיירי מליל מוצאי יט"ר דילמא מי"ט ראשון גופה איירי ובקיים מצות ר"פ כבר בלילה ול"צ לפ' דטעון לינה היינו כל הרגל דהא כל הרגל חיי' בש"ש דאינו נאכל אלא בירושלים ואע"ג דאם חל יט"ר בשבת למ"ד בפ"ו דפסחי' (דף כ) דבעינן זביחה בשעת שמחה א"א לקיים מצוה שמחה בקרבן דמע"ש א"א כיון דבעינן זביחה בשעת שמחה ובשבת נמי לא דאין ש"ש דוחין שבת וא"כ אפשר לקרא דופנית בבקר בי"ט שחל בשבת מיירי מ"מ קרא מסתמא לא מיירי אלא ברוב שני' דה"ל יט"ר בחול כדנ"ל התם דחגיגה א"ד שבת דכתי' וחגותם ז"י ח' הוי מכאן לחגיגה שא"ד שבת ופריך והא זימנין דאינו אלא ו' ימים כגון שחל יט"ר בשבת ומשני ז' איתי' ברוב שנים אלמא קרא סתמא מרוב שנים מיירי שחל יט"ר בחול וברוב שנים א"א לומר ופנית בבקר עד כלות החג מפני שלמי שמחה ואע"ג דא"א לז' ימי הרגל בלתי שבת מ"מ איתי' בש"ש בשלמים הנשחטין בע"ש שהוא מימי הרגל וה"ל זביחה בשעת שמח' וכ"ת למאי דפי' דהאי ופנית בבקר דילפינן מיני' לינה הוא משום דבי"ט א"א משום שלמי שמחה דאין נאכלין אלא בירושלי' דילמא מיירי קרא בשעת היתר הבמות דיכול להקריב ולאכול שלמי' בכ"מ וא"צ לאכול במקום שהי' המשכן קבוע שם כמו בנוב וגבעון וגלגל כל י"ד שנים שכבשו וחלקו שהי' שם המשכן ובמה גדולה של ציבור ואע"פ שאין מקריבין חובות בבמה קטנה כדאמ' בפ"ב דזבחי' (דף קט) הא ש"ש לאו דבר שבחובה הויין כדנ"ל בפ"ק (דף ח) מושמחת בחגיך לרבות כל מיני' שמחות לשמחה מכאן אמ' ישראל יי"ח נדרים ונדבות וכו' אע"ג דכל דבר שבחוב' אין באין אלא מן החולין כדא' התם דזה צריך ביאור ארוך ויתבאר בחידושי למס' סוכה פ"ד.
גם מה שהק' התוס' בכמה מקומות דל"ל קרא דחה"ס טעון לינה ת"ל בלא"ה טעון לינה משו' ש"ש שנוהג בכל ח'. ותי' דנ"מ אם הבי' ש"ש אתמול דהא נאכלין לב' ימים ולילה אחת אכתי לא הועילו כלום דנהי דא"צ ש"ש משום האי יומא כיון דנאכלין לב"י מ"מ צריך להבי' ש"ש היום משום הלילה דלהבא שכבר ש"ש דאתמול נעשה נותר היום ובמה יהי' לו לשמוח בלילה דלהבא אם לא שיקריב ש"ש היום לצורך הלילה דהא שמחה נוהג בלילות כבימים ושם יתבאר $$ציור בספר$$: מאי לאו אין לה יום טבוח כלל וק"ל איך ס"ד דלב"ה אין תשלומין לעצרת כלל הא קתני סיפא ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת ואי אין לו תשלומין אמאי בחל בשבת יום טבוח אחר שבת וי"ל דלמאי דס"ד השתא ודאי יש לו תשלומין אלא שהתשלומין אינו אלא יום א' מש"ה בחל בשבת יום טבוח לב"ה אחר שבת.
דה"ל יום שני. ולפי"ז נ"ל הא דפריך בסמוך אהא דתני רבה ב"ש מאי לאו דגמור מחודש ליום א' לאו אר"א פריך לה לחוד דאמ' עצרת יש לה תשלומין כל ז' אלא אמשנתינו נמי פריך דהא ממתני' נמי מוכח דעכ"פ יום א' יש לו תשלומין לעצרת: מאי לאו י"ט של עצרת למאי דס"ד השתא ה"ל להקשות ממתניתן גופי' דתני סיפא ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר שבת דש"מ דיום א' עכ"פ יש לו תשלומין.
ונ"ל דאהא סמיך הגמ' לשבש הברייתא ומשני לא יום טבוח אלא ימי טבוח והא בברייתא תני יט"ר של עצרת ותו לא וזה תימא וכי מפני שקשי' לאמוראי משבש לברייתא דא"כ לא נקשי לאמוראי משום ברייתא דנימא משבשתא היא. א"ו הכי שאני דמיני' ובי' מוכח דשבשתא היא דאל"כ תקשה לה משנתינו: מאי לאו גמר מחודש ליום א' כחודש ק"ל ליום א' האי בנין אב ל"ל הא יום א' בהדיא כתיב ואי לאפוקי שלא תאמר יש לה תשלומין כל ז' דמהיכא תיתי לומר כן דהא כל כמה דלא גלי לן קרא בהדיא דיש לו תשלומין מסתמא אין לו תשלומין כלל כדמוכח כולה שמעתין: אמר רבה ותסברא אטו עצרת יומי מנינן וכו' והשתא האי תנא אתיא לי' לתשלומין כ"ז לעצרת מהאי דיני'.
וק"ל אכתי תקשה לר"א דנ"ל תשלומין ז' לעצרת מהיקשא לחה"מ ואלו האי תנא מפיק לה מגופי' דמנה ימים וקדש עצרת $$ציור בספר$$: אימת אלימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי ק"ל מאי פריך הא ודאי מה"ת קצירה שרי בי"ט לפי' הרבה מפרשי' דכל מלאכות שבאוכל נפש הכל שרי מה"ת אלא שחכמים אסרו מלאכות הנעשים לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהם וכמש"כ הר"ן רפ"ג דביצה.
וה"נ הא דפריך ר"י אחג האסיף בי"ט אי שרי הא ודאי שרי מה"ת משום א"נ. וי"ל כיון דלא שרי מה"ת אלא קצירה ואסיפה מעוטה לצורך א"נ בי"ט ולא הרבה לצורך חול אין זה קרוי חג הקציר וחג האסיף בשביל קצירה ואסיפה מעוטה כזו.
מיהו ק"ל לרבה דס"ל בפ"ג דפסחי' (דף מו) האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאי מיקלע לי' אורחים חזיא לי' משמע התם דלרבה ליכא איסור כלל מה"ת דפריך לר"ח דל"ל הואיל איך אופין מי"ט לחול משמע לדידי דא"ל הואיל ניחא דשרי מה"ת לגמרי. וכיון שכן קצירה ואסיפ' שרי לגמרי מה"ת בי"ט ואפי' לצורך חול הואיל ושרי' לצורך א"נ דיו"ט גופי' וא"ל הואיל ואיקלע לי' אורחי' חזיא לי' והשתא שפיר קרי' קרא חג הקציר והאסיף כיון דכל קצירה ואסיפה שריין מה"ת לגמרי כמו בחול וצ"ל ר"י ור"ל כר"ח ס"ל דל"ל הואיל מיהו לר"י אינו מוכרח דל"ל הואיל דלדבריו דר"ל קאמר לדידך דא' קצירה בי"ט מי שרי אלמא ל"ל הואיל חג האסיף מאי דרשת בי' לדידך אסיפה בי"ט מי שרי.
מיהו התוס' פי' בפ"ק דביצה על פי' הירושלמי אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך לו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך הוא דשרי א"נ למעוטי טחינה והרקדה כ"ש קצירה ואסיפה א"ש טפי דהשתא אתיא דר"ל ור"י אפי' כרבה דא"ל הואיל דקצירה ואסיפה אפי' לצורך יו"ט נמי אסור מה"ת.
מיהו הא דירו' דקא' משמיר' ואילך דהיינו מלישה הוא דשרי א"נ ע"כ לרבא דגמ' דידן בפ"ב דפסחים (דף מ) דאמר שמירה דלישה לאו שימור הוא ומצריך שמירה מקצירה ואילך א"כ לפי' דרשת סמוכים דירו' קצירה ואסיפה נמי שרי' מה"ת ולרבה דא"ל הואיל אכתי מאי ק"ל לר"י ור"ל מיהו בירו' דורש עוד אך הוא לבדו הרי אלו ג' מעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחן ולא ירקד בי"ט ואמ' התם דברירה איכא בין הא דרשא לדרשא דושמרתם מ"מ לרבא דדרש מהוא ולא מכשירין ומלבדו ולא מילה שלא בזמנו ברפ"ק דשבת אין כאן אלא מיעוט אחד דאך למעט קצירה ואכתי אסיפה דר"י שרי מה"ת ואפש' דאפי' להא דירושלמי דדרש ג' מיעוטין לקציר' וטחינה והרקדה אכתי אסיפה שהוא מעמר אין לנו מקרא לאסו'.
ולמאי דפי' דאפ"ת דקצירה ואסיפה לצורך א"נ די"ט שרי מה"ת אפ"ה בשביל קצירה ואסיפה מעוטה א"ר לקרות החג חג הקציר וחג האסיף ניחא לי הא דפריך ר"י גבי חג האסיף אי בחש"מ מלאכה בחש"מ מי שרי ואיכא למידק הא ודאי קצ ירה ואסיפה בחש"מ שרי כדאמ' בפ"ב דמועד קטן (דף יב) רב חצדו לי' חצדא במועדא וכן רב הונא ואפי למאן דאסר התם במחובר אפי' כולה אבוד מ"מ באין לו מה יאכל במועד שרי לכ"ע כדאמ' הת' וי"ל דבשביל קצירה ואסיפ' מעוטה שאינו מותר אלא לימי מועד בלבד אין ראוי לקרות החג על שם אסיפה מעוטה כזו.
מיהו לרבה דא"ל הואיל אפ"ת דקצירה ואסיפה אפי' לצורך י"ט אסור מה"ת בי"ט מדרשת הירושלמי לק"מ אסיפ' בחש"מ מי שרי כיון דבאין לו יאכל שרי אי אמרת הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים הרבה ואין להם מה לאכול שרי א"כ כל מלאכת קצירה ודאי כולן שריין בחש"מ מה"ת ומאי ק"ל לר"י.
ובע"כ צ"ל דר"י כר"ח ס"ל דל"א הואיל ובסמוך אפרש עוד: אר"י אלא מעתה חג האסיף וכו' חש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ק"ל הא בפ"ק דסנהדרין (דף יג) משמע דכ"ע דרשי לחג האסיף ממש ואחש"מ קאי כר"ל וה"ל לר"י להקשות לכל הני תנאי חש"מ מי שרי דהכי תניא הת' אין מעברין את השנ' אלא א"כ תקופה חסירה י"ו דדרש חג האסיף תקופת השנה לאסיף ממש דהיינו חש"מ שמותר באסיפ' יהי' בתקופה חדשה מש"ה אסור י"ו מעברין דה"ל יום א' מח"שמ מתקופה ישינה דיום תקופה גומר אבל אי נפלו בט"ו שהוא יט"ר של חג אע"ג דיום תקופה גומר וה"ל י"ט מתקופה ישינה ל"ל בה דלא קרוי חג האסיף אלא חש"מ שאסיפה מותרת בו אבל לא יום ט"ו שהוא י"ט ואסיפה אסור בו והכי ס"ל לר"ש התם דכולה חג דהיינו כל חש"מ בתקופהחדשה אבל לא יט"ר דאין בו אסיף ממש ור' יהודא ור' יוסי דרשו התם לחג האסיף נמי ממש אלא דס"ל במקצת חש"מ דהיינו יום אחרון של חש"מ סגי אלא לאחרים אליבא דרבינא ס"ל כולהו חג בעינן ואפי' יט"ר ודרש חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה ולר"ש ב"י דאמ' התם אחרים אתקופת ניסן קיימי לא ש"מ דאחרים לא דרשי חג האסיף לאסיף ממש ומהשתא לדידי' כולהו תנאי דרשי לחג האסיף כוותי' דר"ל אבל ר"י דקשי אליה אסיפה בחש"מ מי שרי א"כ תקשה לי' אכל הני תנאי הכי.
ול"ל דר"י דקשיא ליה אסיפה בחש"מ מי שרי היינו אליבא דמ"ד בפ"ב דמועד קטן במחובר אפי' כולה אבוד אסור ומשמע התם דבמחובר קוצר ומעמר ושאר מלאכות עד דישה אסורין ואין היתר אלא באין לו מה יאכל לחוד וזה לא שכיח ולא קא קרי לי' בשביל זה חג האסיף אבל הני תנאי ס"ל דדבר האבוד אפי' במחובר מותר וזה שכיח ושפיר קרי לי' בשביל דבר האבוד חג האסיף.
ליתא הא ר"י דרש התם לחג האסיף למקצת החג ומש"ה ביום אחרון של חש"מ סגי ואפ"ה בנופל התקופה בח' של חג מעברין אע"ג שהוא מן החג דהא אפי' למ"ד רגל בפ"ע הוא לענין תשלומין מודה כדאמ' לעיל ואמאי מעברין בחלה התקופה בח' של חג הא חג הבא בזמן אסיפה הוא אלא ע"כ ר"י נמי דרש לחג האסיף אסיף ממש וזה בח' שהוא י"ט א"א אבל חש"מ שפיר קרי' לי' חג האסיף ממש אע"ג דר' יוסי ס"ל התם בפ"ב דמועד קטן במחובר אפי' אבוד אסור ובע"כ הואיל ושרי' לי' למי שאין לו שאין מה יאכל משו' הא לחוד נמי קרי' חג האסיף.
והשתא מאי ק"ל לר"י אדר"ל ושמא י"ל דר"י וכן שאר תנאי דהתם אית להו הואיל דרבה וא"כ כיון דבמחובר באין לו מה יאכל שרי שרי לגמרי מה"ת משום הואיל ולא אסר ר"י בפ"ב דמ"ק במחובר בדבר האבוד אלא מדרבנן כדא"ל לרבה גבי י"ט דאע"ג מה"ת שרי משום הואיל מדרבנן אסור כדפי' לעיל וכיון דמה"ת בח"שמ אסיפה לגמרי שרי משו' הואיל ובי"ט ס"ל דאסו' מדרשת הירושלמי מושמרת או מאך ואפי' לצורך אוכל נפש אסור מה"ת ול"ל הואיל ניחא להו יותר למדרש לחג האסיף לאסיף ממש כפשטא דקר' ובע"כ אינו אלא חש"מ דמ"ל לאסיף ממש דהכל שרי אבל י"ט למ"ל לאסיף כלל.
אבל ר' יוחנן לא ס"ל ברבה אלא כר"ח דל"ל הואיל דהא פלוגתא דרבה ור"ח בהואיל מוקי לה התם בפ"ג דפסחים בתנאי אע"ג דדחי לה התם דיחוי בעלמא הוא אבל וקושטא דמילתא תנאי היא כדפי' המפרשים שם וכיון דל"ל הואיל בע"כ א"א לאוקמא לקר' דחג האסיף כפשוטי' לאסיף ממש דאפ"ת בחש"מ דדבר האבוד אפי' במחובר שרי וכן אין לו מה יאכל שרי כיון דל"ל הואיל ולא שרי מה"ת אלא הני לחוד ולא שאר אסיפה בשביל אסיפא מעוטה של אלו אין ראוי לקרוא חג האסיף ממש ובע"כ שבקי' לקרא דאיהו דחיק ואוקי אנפשי' מאי חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה ואפי' י"ט נמי בכלל שם זה.
וכ"ת א"כ מאי פריך ר"י לר"ל מחג האסיף דילמא ר"ל ס"ל כהני דא"ל הואיל י"ל דר"י למאי דס"ל דל"א הואיל פריך לה וכהג"מ בפד"מ (ד' סד) א"ל ר"י והלא כבר נאמר ונכרתה דלאו לר"ע פריך לה דהא ר"ע במברך השם מ"ל אלא טעמא דנפשי' קאמר למאי דס"ל דבעובד ע"ז מיירי כדפי' רש"י התם וה"ר עוד בפ"ד דחולין גבי האומר רגלה של זו עולה כולה עולה.
ומהא ק"ל על מה שפי' התוס' בשם ר"ת דכל עיקר איסור מלאכה בחש"מ אינו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא אלא כיון דאקראי סמכינן לי' למיתסר לא מסתבר לי' לא קמי לקרא דשרי בהדיא בהכי והא כל הני תנאי מוקי לחג האסיף אחש"מ ומה ק"ל לר"י. אלא ע"כ משום דס"ל דכל הני א"ל הואיל וכל אסיפה שריא בחש"מ והשתא אא"ב חש"מ מה"ת אסור במלאכה אע"ג דאסיפה בדבר שאינו אבוד מדרבנן מיהו אסור הואיל ומה"ת שרי משום הואיל שפיר קרי לי' קרא חג האסיף אבל א"א דכל עיקר חש"מ אינו אלא מדרבנן אלא כיון דא"ל אסמכתא מקרא ל"מ לאוקמי לקרא דשרי בהדא בהכי א"כ מאי ק"ל אדר"ל תקשה לכל הני תנאי דמ"ל לחג האסיף ממש הא מדרבנן דבר שאין אבוד ויש לו מה יאכל אסיפ' אסורה לכ"ע ואפי' למאן דא"ל הואיל והאיך מ"ל לקרא דשרי להדא בהכי: את חה"מ תשמור ז"י למוד על חש"מ שאסור בע"מ נ"ל מדה"ל למכתוב תאכלו מצות ז"י ואקדימו קרא ז"י לתאכלו מצות ש"מ דהאי ז"י קאי ארישא דאת חג המצות תשמור ואסיפא דתאכלו מצות ואי רישא דתשמור נמי אתאכלו מצות דסיפא קאי וכולה חדא מלתא למאי נ"מ בהא דאקדימה קרא לז"י לתאכלו מצות אלא ע"כ לרישא דתשמור מעשיית מלאכ' מיירי וסיפא מאכילת מצה מש"ה כתב קרא ז"י במיצעי צומ' דקאי אע"מ דתשמור שלפניו ואתאכלו דלאחריו ללמד על חש"מ שאסו' בע"מ.
ובהג"מ בפ"ג דמכות (דף כא) דדרש ר"ע שדך ל"ת כלאים אין לי אלא זורע מקיים מניין ת"ל בהמתך לא הרביע כלאים שדך ל"ת כלאים ופי' שם רי"בן דהמ"ל בהמתך כלאים ל"ת ומדסמך כלאי' לשדך ש"מ כלאים דשדך לא ויש לפרש נמי מדהמ"ל ל"ת שדך כלאים מדסמך שדך לכלאי' דהרבעה ש"מ דה"ק כלאים שדך לא לרבות מקיים ואע"פ שלא פי' כן בפ"ק דמ"ק ובפ"ד דע"ז פי' זה עיקר כמ"ש במקומו והשתא ר"י דשמעתין בשיטת ר"ע דמקיים קאי.
ואע"ג דאורחי' דקרא להקדים ז"י לאכילת מצה כמ"שם בכמה דוכתא מ"מ היכא דאיכא למטעי ה"ל למכתב להיפך וכה"ג כתבתי בחי' פ"ק דמגילה בשם התוס' אהא דרפ"ק דברכות (דף ב) דקאמ' א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא ואע"ג דבכמה מקומת כתיב וטהר והיינו טהור גברא היכא דאיכא למיטעי שאני ועוד גבי סכות כתיב בסכת תשבו ז"י קדים הצווי למנין הימים אלמא כה"ג נמי אורחי' דקרא הוא וה"נ המ"ל הכי.
והא דדרש ר"ע לקמן לאסור ע"מ בחש"מ מאלה מועדי ולא מהא דהא גבי מקיים כלאים דרש כה"ג היינו משום דמהאי קרא אין לנו אלא חפ"מ של הסח אבל של סכות לא מש"ה נ"ל מאלה מועדי ה' דקאי אכולן. מ"מ האי קרא דתשמור ז"י לאו קרא יתירא לגמרי הוא אלא דהמ"ל איפכא כיון דקושטא דמילתא חש"מ דפסח אסור בע"שמ ל"צ קרא לכתוב להיפך ולשנות משאר מקומות דכתיבה גבי חה"מ ולמאי שאכתוב שם בדר"ע א"ש טפי: לימד על חש"מ שאסור בעש"מ דברי ר' יאשי' וכ"ת תינח חש"מ דפסח דסוכות מנלן.
וה"נ תקשה לר"י הגלילי דנ"ל בסמוך לאסור מלאכה בחש"מ מכל מלאכת עבודה ל"ת דכתיב גבי חג הסוכות אכתי חש"מ דפסח מנין וכ"ת דגמרינן חד מחברי' מר גמר סוכות מדפסח ומר פסח מדסכות ליתא דפסח מדסכות לא ילפינן שכן מרובה מצוותו ודסכות מדפסח נמי לא שכן פתח בו הכתוב תחילה כדאמ' רפ"ק דיומא ועוד שאסור באכילת וראיית שאור וחמץ ונ"ל דר' יאשי' ורי"ה כל חד אקרא דחברי' סמיך ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומקראי דתרווייהו דהני תנאי אתיא לן שני חש"מ אלו של פסח מדר"י ושל סכות מדרי"ה.
ובהכי נ"ל מאי דק"ל אר' יונתן דאמ' א"צ קרא דתשמור דמק"ו דא' וז' אתא א"כ לדידי' אסור בכל מלאכה בחש"מ כמו בי"ט כיון דנ"ל מיני' בק"ו וכ"ת ה"נ הא לא אישתמיט תנא למיתני דחש"מ אסור בע"מ אפי' בדבר האבוד. וכה"ג אמ' בפ' הערל (דף עב) לא לישתמיט תנא למיתנא הערל וטמא ולימא ר"ע היא ובפ"ק דכריתות (ד' ב) לא לישתמיט תנא עגלה בשחיטה כשירה לימא ר"ש היא דבשלמא שאר תנאי דנ"ל מקרא לאסור מלאכה בחש"מ.
י"ל מדפלוג רחמנא לאסור מלאכה די"ט משל חש"מ וכתבו בפ"ע ש"מ די"ט חמיר מחש"מ. ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכדאמר' לקמן גבי וביום ז' עצרת.
אבל ר"י דנ"ל מק"ו מא' וז' לחש"מ דפסח ומהאי ק"ו גופא יש ללמוד דחש"מ דסוכות בא' וח' דידי' א"כ ליתסר בכל מלאכה כמו י"ט גופא הואיל ומיני' אתיא בק"ו. ולמאי דפי' ניחא דודאי ת"ק ור' יונתן דהוא ר' יאשי' אקרא דרי"ה סמיך למלאכת חש"מ דסוכות שאסורה ודפסח לחוד נ"ל מהאי קרא וקאמר לי' ר"י קרא דפסח א"צ דמק"ו נ"ל.
ומ"מ אי לאו קרא דסוכות וכולה מילתא דחש"מ הוי אתי' בק"ו מי"ט ה"א דאסו' בכל מלאכה כי"ט מש"ה פרט קרא לחש"מ בפ"ע ולא כייל לי' עם י"ט למימרא דקילי מי"ט וכיון דפרט קרא בהדיא לחש"מ דסוכות למימרא דקיל מי"ט ממילא א"צ קרא לשל פסח דמק"ו אתיא ול"ל דליתסר בכל מלאכה כי"ט דחה"מ של סכות יוכיח שיש קדושה לפניו ולאחריו וקרוי מ"ק ואפ"ה אין אמור בדבר האבוד ואל תקשה כיון דמ"מ אפי' לר"י דנ"ל מק"ו אפ"ה צריך חד קרא להדיא או דפסח או דסוכות ואידך מפיק מק"ו א"כ קרא שני של סוכות המאוחר לשל פסח הוא מיותר ואמאי קאמר אשל פסח דקדים א"צ.
י"ל משום דקרא של סוכות מפורש בהדיא דמיירי מאיסור מלאכה דכתיב כל מלאכת עבודה ל"ת ז"י אבל תשמור דפסח א"ל דלא ממלאכה איירי אלא מאיסור חמץ כדכתיב בסופו חצות תאכלו: רי"א א"ל ק"ו מה ראשון וכו'. ק"ל מאי א"צ דקאמר הא בפ"י דעירובין (דף צו) אמר השמר דלאו לאו לכ"ע א"כ ר' יאשי' דנ"ל איסור מלאכה בחש"מ מתשמור ז"י לאו הוא ולוקין עליו והשתא מאי מהדר לי' ר"י א"צ דמק"ו אתיא הא קי"ל לכ"ע אין מזהירין מן הדין כדא' רפ"ג דמכות (דף יד) ורפי"ג דזבחים (דף קו) וא"כ צריך קרא דתשמור ללאו לומר שלוקין עליו מיהא י"ל לדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא עשה דמהכא נ"ל להדיא והלאו מייתי לה מדין ק"ו לוקין עליו דמש"ה לוקין האוכל כזית מבהמה טמאה שא"ל סימן טהרה כלל אע"ג שלא נאמר לאו אלא ביש לו סימן א' של טהרה ושאין לו כלל מק"ו אתי' הואיל ויש עבה להדיא אין זה כלל עונשין מ"ה כמש"כ מפ' שם [צ"ל בפ"ב מה"מ"א] א"ל דר"י אמקרא קודש דר"ע דלקמן סמיך דמקרא קודש משמע עשה וא"כ יכול להביא ללאו מן הדין ובע"כ אדר"ע צל"כ דלקמן נ"ל לר"יהג איסור מלאכת חש"מ מקרא דכל מלאכת עבודה ל"ת ומהדר לי' ר"ע א"ל מאלו מועדי ה' מקראי קדש נ"ל הא מקרא קדש אינו אלא עשה מש"ה כתב רחמנא כל מלאכת עבודה לל"ת ללקות עליו ומה א"ל דמהדר ר"ע לרי"ה אלא ע"כ ר"ע נמי אק"ו דר"י סמך וכיון דאיכא עשה להדיא לאיסורא הלאו א"ש מק"ו ול"צ האי קרא דרי"ה ללאו דמק"ו שפיר אתיא נמי למלקות ובלא"ה צ"ל הכי לר"ע דאק"ו דר"י סמיך דאל"כ מה א"צ דקאמר ר"ע הא ודאי צריך האי קרא דרי"ה ללאו דמקרא קודש דר"ע אין אלא לעשה והא דנשי' מותרין במלאכתחש"מ דה"ל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות אמטו להכי כתיב קרא כל מלאכת דרי"ה ללאו דה"ל מצות ל"ת אע"פ שהז"ג קיי"ל דנשים חייבות כדתנן פ"ק דקדושין א"ו ר"ע אק"ו דר"י סמיך וכיון דבא' וז' דאיכא לאו דנשי' חייבות חש"מ מק"ו אתיא שיהא חייבות.
מיהו אכתי תקשה מה א"צ דקאמ' ר"ע הא איצטריך לחיי' נשים במלקות על מלאכת חש"מ דהא כיון דאינן במ"ע דמקרא קדש דה"ל הז"ג אע"ג דמק"ו אתיא הא אין עונשין מ"ה כיון דליכא מ"ע דמקרא קדש אצל נשים דבשלמא אנשים הואיל ואית להו מ"ע עונשין מ"ה אבל גבי נשים דאינן במ"ע זו ה"א דאין עונשין מ"ה מש"ה כ"ר לאידך קרא דרי"ה ללאו ללקות נשים עליו וכה"ג תקשה לר' יונתן מה א"צ דקאמר אקרא דתשמור דמק"ו אתיא נהי דסמיך אקרא דמקרא קדש דה"ל עשה נהי דק"ו מהני ללקות אנשים מ"מ נשים לא מש"ה כ"ד תשמור דיש לאו להדיא למלקות וי"ל כיון דמק"ו דא' וז' עכ"פ אתי' לן לאסור לאו גרידא אפי' לנשים אע"ג דאין עונשין מה"ד מ"מ לוקין אפי' נשים.
אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג נשים נמי חייבות בו כמו אנשים דהעשה אלים שנוהג בנשים נמי כיון דאיכא איסור לאו בהדה וע"ד שכתבו התוס' פ"ק דקדושין (דף לד) בשם הר"ר יוסף גבי א"מ בשמן שריפה בי"ט משום די"ט עשה ול"ת ושריפות קדשים אינו אלא עשה דאשה שאינו בעשה די"ט דהוי ז"ג אפ"ה אינו מדלקת בש"ש בי"ט משום דעשה שיש עמה לאו אף הלאו אלים ולא דחי' לי' לעשה ואע"פ שמדבריהם משמע איפכא דהעשה אינו נוהג בנשים אלא דהעשה אילומי מאלמי להלאו שעמו שלא לדחי' עשה אחרת הא איכא למימר איפכא דהלאו מאלים לעשה אע"ג דהז"ג שתנהג בנשים כמש"כ במ"א ואפשר שהתוס' ג"כ מודו בזה ואין כאן מקומו וכיון שכן כיון דאתי' לן מק"ו אסור מלאכה בחש"מ ללאו בעלמא א"כ מאלים לה לעשה שתהא נוהג בנשים נמי אע"ג דהז"ג הוא וכיון דבנשים נמי איתא לעשה זו מעתה אלים ק"ו זה להביא לעונש מלקות אף את הנשים דהא בכה"ג דאיתא לעשה בהדיא עונשין מה"ד מיהו סברת הרמב"ם בהא דאי איכא עשה להדיא עונשין מה"ד לאו כ"ע מודו בו כמ"ש בפ"ג דמכות בחי' והשתא תקשה הא דאמרן.
ולמאי דאפרש בסמוך דהאי א"צ דקאמ' ר"ע ור"י לבר פלוגתייהו לאו א"צ לגמרי קאמר אלא ה"ק למאי דאתם גמרי לעיקר איסור ע"מ בחש"מ מהני קראי דאייתיתו הא ליתא דבלאו הני קראי נ"ל לעיקר איסור ע"מ בחש"מ לר"ע מאלה מועדי ולר"י מק"ו ומ"מ מודו דהני קראי נמי צריכא למאי דאמרן אלא לעיקר איסורו ל"צ דממ"א נ"ל: והא דקאמר חש"מ יש קדושה לפניהם ולאחריהם אינו דין שיהא אסו' בעשיית מלאכה.
בע"כ אין לפ' הא דמייתי לימי חש"מ בק"ו מא' וז' הואיל ויש קדושה לפניהם ולאחריהם דמשתיהן אתיא לן בק"ו הואיל דאית בי' תרתי לטיבותא שיש להן קדושה מלפניהם וגם לאחריהן דק"ו כזה ל"ל אלא אלו הי' יום א' מוטל בין ב"י קדושין א' מלפניו וא' מלאחריו בסמוך לו אבל הימים שבין א' דפסח לז' שלו שהן ימים רבים ל"מ מיום ג' עד הו' דלא אתיא לן בהאי ק"ו דהא אלו ג' ימים אין שום קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם אלא אפילו יום ב' וששה לא אתיא לן בהאי ק"ו דב' אין לאחריו וששה אין לפניו א"ו לצדדים נקט ואו או קאמר ומייתי יום ב' לקדושה בצד דלפניו לחוד מיט"ר בק"ו ויום ששי בצד אחריו לחוד מיו"ט אחרון בק"ו מיהו יום ג' דפסח א"א למיתי לידי קדושה בק"ו מיט"ר בהא צד שלפניו דהא יום ב' דלפניו כבר אייתת לי' לידי קדושה ע"י ק"ו בצד דלפניו מיט"ר דהא איכא למיפרך מה ליט"ר שכן יש קדושה לאחריו שהוא יום ב' דאייתת לי' לידי קדושה ע"י ק"ו מיט"ר ובע"כ לא תייתי לידי קדושה ליום ג' אלא מיום ב' מק"ו מה יום ב' שאין לה קדושה אלא לפניו שהוא יט"ר אבל לא לפני פניו ק"ו ליום ג' שיש קדושה לפניו שהוא יום ב' ולפני פניו שהוא יט"ר נמצא אייתית ליום ג' לידי קדושה ע"י ק"ו בן ק"ו דהא מיום ב' אייתית לי' בק"ו ויום ב' גופא לא אתי לידי קדושה אלא בק"ו מראשון וה"נ ה' יום לא אתי לידי קדושה בהאי צד דלאחריו מק"ו די"ט אחרון דמה ליט"א שיש קדושה לפניו יום ו' דאייתת לי' לידי קדוש' מאחרון מצד דלאחריו ובע"כ ל"ת אלא מיום ו' בק"ו שאין קדוש' אלא לאחריו לחוד שהוא יום ז' ולא לאחר אחריו שהוא יום ח' שהוא חול ק"ו להם שיש קדוש' לאחריו שהוא ו' ולאחר אחריו שהוא ז וזה נמי בק"ו בן ק"ו אתי שהרי ו' גופא בק"ו מז' אתא ולפ"ז יום ד' של פסח אלים טפי למיתי לידי קדושה מק"ו מג' דלפניו ומק"ו דיום ה' מצד דלאחריו דהא כולן אין להם כ"כ קדושה משך ימים רבים כמוהו לא לפניהם ולא לאחריהם מ"מ ק"ל הא מ"מ בסופה דהאי ק"ו צריך אתה לדון ולומר הכי זה שיש קדושה לפניו ולאחריו לכ"ש והא לפניו שהו' יום ג' ע"י ק"ו בן ק"ו אייתית לי' וכן לאחריו שהוא יום ה' נמי ע"י ק"ו בן ק"ו אייתית לי' נמצא יום רביעי א"א למיתי לי' לידי קדושה אלא ע"י ק"ו בן בנו של ק"ו אייתית לי והא בפ"ה דזבחים (דף נ' ע"ב) גבי הא דאמרינן התם וזה ק"ו בן ק"ו ופריך בן בנו של ק"ו הוא ופירש"י ודלמא כולי האי ל"ל למילף ומיזל אלמא ק"ו בן בנו של ק"ו אין דנין ואפ"ת דתחילת דינו דיום ד' א"צ לדונו מיום ג' שלפניו וה' שלאחריו מה"ת דאמרן.
אבל אפשר לדונו מיום א' וב' שלפניו ומאי פרכת מה להנך שיש קדושה לאחריהם האי נמי יש קדושה לאחריו שהוא יום ה' וה"נ אפשר לדונו בק"ו מיום ז או ו' בצד דלאחריהם ומאי פרכת מה להנך שיש קדוש' לפניהם האי נמי יש קדושה לפניו שהוא יום ג' הא מ"מ סוף דינא מדבר שבא ע"י ק"ו בן ק"ו מייתית לה דסוף דינא הוא ק"ו ליום ד' שיש קדושה לפניו שהיא יום ג' או קדושה לאחריו שהוא יום ה' והא יום ג' וה' גופי' לא אייתית להו לידי קדושה אלא ע"י ק"ו בן ק"ו וצ"ל כיון דתחילת דינו דמייתית לי' מב"י ראשונים או אחרונים ואלו באו לידי קדושה ע"י עצמן או ע"י ק"ו אחד אע"ג דסוף דינא הוא ע"י ק"ו בן ק"ו ל"ל בה ודיינין לי' כנ"ל לפירש"י וכיון שכן חה"מ דסוכות שהוא ששה ימים א"א להביא יום ד' וה' לידי קדושה אלא ע"י ק"ו ב"ב של ק"ו דהא אין לו קדושה לאחריו וה' לפניו וא"א לך להביאן לידי קדוש' מב"י ראשונים קדושה לפניהם ולאחריה' שהוא יום ג' וששי ובע"כ אפי' תחילת דינו א"א להביאן לידי קדושה אלא מק"ו דג' וששי והן עצמן לא אתו לידי קדושה אלא ע"י ק"ו בן ק"ו ולפ"ז י"ל דמש"ה נ"ל לר' יונתן לחש"מ דפסח מק"ו משום דאפי' יום ה' א"צ לתחילת דינו למיתי מימי' ע"י ק"ו בן ק"ו אבל ימים אמצעים דסוכות שהן ב' ימים ד' וה' אפי' תחילת דינו א"א למייתי להו אלא מימים שלא באו הן עצמן לידי קדושה אלא ע"י ק"ו בן ק"ו לפיכך לדידהו בעי קרא להביאן לידי קדוש' ולמאי דפי' הא דקאמר ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניה' ולאחריהם היינו ב"י שלאחר שבת וב"י שלפניו דאיכא למילף מהאי ק"ו אבל לא יום ג' וד' בשב'.
ומיהו הא לא יתכן אלא לפירש"י שם אבל לפי' התוס' התם דאפי' ב"ב של ק"ו נמי דיינין בע"כ צ"ל כדפי' בתחילה: כל מלאכת עבודה לא תעשה לימד על חש"מ וכו' האי קרא גבי חג הסוכות כתיב ונ"ל דהכי נ"ל מיני' איסור מלאכ' דחש"מ מדשני קרא דגבי חג המצות כתיב כל מלאכה עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' ז' ימים דמקדים ציווי הקרבה למנין הימים והכא גבי סוכות כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו ז' ימים הקריבו אשה לה' קדם מנין הימי' לציווי ההקרבה ש"מ להכי שני למסמוך ז"י לכל מלאכת עבודה לא תעשה למדרש ל"ת ז"י ללמוד שחש"מ אסור בעשיית מלאכה: רע"א א"צ.
ר"ע ודאי מצי נ"ל מקרא דרי"ה דחה"ס ומקרא דר' יאשי' המצות דהא ר"ע גבי מקיים כלאים דריש כה"ג אלא דקאמ' א"צ דמקרא דאלה מועדי ה' נ"ל שני חש"מ בין לפסח ובין לסוכות מיהו מקרא דאלה מועדי ה' אינו אלא עשה מש"ה צריכ' קראי דר"י גבי פסת ודר' יוסי הגלילי גבי סוכות לל"ת ולעבור על מלאכת חש"מ בעשה ול"ת וא"ל דמהדר לי' ר"ע לאו אעיקר מילתא קאמר דא"צ קרא דכל מלאכה ל"ת לגמרי דודאי צריך לל"ת אלא לר"י קא מהדר ר"ע לדידך דילפת לעיקר איסור מלאכת חש"מ מהא לעיקר איסורא ל"ל דהא נ"ל מאלה מועדי ה' לעיקר איסורא והאי קרא לל"ת אתי דקרא דאלו מועדי דקרי לה מקרא קדש אינו אלא עשה.
וה"נ יש לפרש א"צ דרבי (יאשי') [צ"ל דר' יונתן] דמק"ו אתי היינו א"צ לעיקר איסורו דהא מק"ו אתין והני קראי לל"ת אתי. ולמאי דפי' הני קראי דכל מלאכת עבודה דפסח וסוכות כ"ע מודו דלל"ת ור"י דמייתי קרא דחג הפסח סוכות סמיך אקרא דר' יוסי הגלילי וה"נ ר' יוסי הגלילי פסח אקרא דר"י סמיך דודאי א"א ללמוד לא פסק מסוכות ולא סוכות מפסח ומר אמר חדא ומר א' חדא ולא פליגי א"נ ר' יונתן דרשא דרי"ה דגבי סוכות א"ל משום דשני בי' קרא מפסח להקדים מנין הימים לציווי ההקרבה ש"מ לסמוך ז"י לכל מלאכה ל"ת אבל בפסח דליכא שינוי דאורחא דקרא להקדי' למנין הימים ל"ל דר' יאשי' למדרש איסור מלאכה מיני': ה"ג אם בח' הרי כבר נאמר שבתון ובס"א גרס אם בז' הרי כבר נאמר שבתון ושיבוש הוא דלא נאמר שבתון בז' של פסח אלא בשמיני של חג.
מ"מ ק"ל אמאי נקט קרא דשבתון לעשה שנאמר לבסוף ולא נקט רישא דקרא דמקרא קדש הנאמר בראשון ושמיני דמשמע קדשהו בע"מ כדמשמע לי' מקרא קדש דגבי אלה מועדי ה' דלע"מ אתי ואע"ג דבפ"ד דר"ה (דף לב) דרש ר"א שבתון דגבי ר"ה זה קדושת היום ומקרא קדש לע"מ וא"ל ר"ע מפני מה ל"נ שבתון שבות שבו פתח הכתוב תחילה אלא שבתון קדשהו בע"מ ומקרא קדש זה קדושת היום.
ש"ה גבי ו"ה שכתב שבתון קודם למ"ק ראוי לדרשו לע"מ שהוא עיקר אבל הכא גבי סוכות מ"ק כתיב קודם לשבתון ראוי לדורשו לע"מ שהוא עיקר מש"ה אקדמו קרא וכ"ת משום דשבתון דר"ה כיון דאקדימה קרא בע"כ מיירי מע"מ הא מגלי על שבתון דסוכות אע"ג דמאוחר למ"ק דמיירי נמי מע"מ.
ליתא מאי חזית דאזלת בתר ר"ה דאקדמו וילפי' לסוכת מיני' אדרבה זיל בחר חה"ס דאקדים קרא למ"ק לשבתון דבע"כ מ"ק לע"מ אתי' הואיל ופתח בו תחילה והוא מגלי על מ"ק דר"ה דקדשהו בע"מ קאמר א"ו כל חד וחד תיתי במילתי'. ולא מגלי חד על חבירו אלא במאי דפתח תחילה מיירי מע"מ הלכך ר"ה דשבתון קדם מיירי מע"מ אבל סוכות דקדם מ"ק הא מיירי מע"מ ולא שבתון ואמאי א' ר"ע והלא כבר נאמר שבתון בא' וח' הל"ל הלא כבר נאמר מ"ק לע"מ.
והשתא קשה הא דאמר הלא נאמר שבתון הא מקרא קדשדסכות שבות במשמע בלא שבתון ושמא י"ל כיון דר"ה נאמר בקרא קודם לסוכת וגבי ר"ה כתיב שבתון תחילה הוא עיקר משל סוכות הכתוב לבסוף וכיון דשבתון דר"ה בע"כ שבות במשמע הואיל ופתח בו תחילה הא מגלי על שבתון דסוכות דשבות במשמע אע"ג דכתיב לבתר מקרא קודש ולא של סוכות המאוחר יגלה על של ר"ה הקדים: הרי הוא אומר אלה מועדי ה' ומסיפא דקרא דמקרא קדש משמע קדשהו בע"מ ואע"ג דבפ"ב דר"ה (דף כט) תנן ראש ב"ד א' מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש ואמ' בגמ' מנ"ל אמר קרא אשר תקראו אותם קרי בי' אתם רנב"י א' אמר קרא אלה הם מועדי הם יאמרו מועדי מקודש מקודש תרי זימנא ל"ל דכתיב מ"ק.
י"ל ב' פעמים כתב מ"ק א' בתחילת הפ' קודם למועדת וא' לבתר א' אתו לדרשא דהכא וא' לההוא דפ"ב דר"ה ועוד קרא ג' נמי נאמר שם ושם בחי' יתבאר יותר: וביום ז' עצרת מה ז' עצור. נ"ל מדכתיב וביום הז' בויו מוסיף על ענין ראשון להיקשא דמה ז' עצור א"נ מדלא אהדר קרא הכא במ"ת בפ' ראה לאיסור מלאכה בשום רגל מג' רגלים מ"ש דאהדרי' בז' של פסח לחוד אנא להקישא דאף ששה עצורים: ת"ל וביום ן' עצרת מה ז' עצור וכו' יש לפ' משום דכתיב בז' עצרת דמשמע דז' לחוד עצור אבל לא הששה ומאחר דמקרא א' מרבה וא' ממעט לא מסרן אלא לחכמים לומר שאסו' במקצת דהיינו דבר שאין אבוד כל ז' ובאבוד מותר א"נ מדכתיב וביום השביעי בה' מיעוטי משמע למעט הו' ימים מאיסור כל מלאכה אבל ק"ל דבפ"ק דפסחים (דף ה) יליף רנב"י דחמץ בע"פ אסור דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ראשון דמעיקרא משמע ופריך התם דכתב ביום הראשון שבתון וביום הח' שבתון ה"נ ראשון דמעיקרא משמע ומשני מה ח' ח' דחג אף א' א' דחג הראשון ל"ל למעוטי חש"מ חש"מ מראשון ושמיני נפקא ומשני סד"א הואיל וכתיב וביום הראשון וי"ו מוסיף על ענין ראשון דאפי' בחש"מ נמי קמ"ל ופריך לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א והשתא מאי קא ק"ל הא ה"נ דריש בה"ג דמקרא א' מרבה חש"מ לאסור מלאכה ומקרא א' ממעט הא כיצד לאסור שאינו אבוד ולהתיר אבוד ה"נ נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון לאסור שאינו אבוד וה' מיעוטי משמע להתיר האבוד ויתר הדברים מה שיש לדקדק עוד בשמעתין יתבאר ריש מס' מועד קטן בחי': יח ע"ב נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה.
ל"צ למיתני למעשר כלל אלא בלחולין ולתרומ' בלחוד סגי דש"מ דלחולין הקל בעי נטילת ידים ולתרומה החמור' נמי סגי בנטילה ולא בעי טבילה כמו לקודש דסיפא והא ממילא ש"מ להא דמעשר דבעי נטילה דלא גרע מחולין ודסגיא לי' בנטילה וא"צ טבילה כקודש דלא חמיר מתרומה מיהו אליבא דרבנן דס"ל דמעשר בעי נ"י אף לנגיעה וחולין לאכילה אין לנגיעה לא וכן למאי דמסיק דמעשר בעי נטילת ידים באכילה דפי' וחולין נהמא אין פי' לא ניחא דקתני מעשר משום נגיעה או פי' ובגמ' אפרש עוד: טבל לחולין הוחזק לחולין אסור למעשר יש לפרש דבטבילה גמורה מיירי בטמא שצריך טבילת כל הגוף מה"ת דלאו ארישא קאי דמיירי בטומאת ידים לחוד הא בחולין ובמעשר ובתרומה בנטילה סגי להו וא"ל דאטומאת ידים (דאורייתא) [דרבנן וכצ"ל] קאי וקמ"ל דאע"ג דעבוד מילת' יתירא דטבל בהני דסגיא להו בנטיל' אם לא הוחזק לחמור אלא לקל כאלו לא טבל לחמור מיהו מדפריך בגמ' מדתני' בין נתכוון ובין לא נתכוון ידיו טהורות אברייתא דבעי כוונה ולא פריך לה אמתני' משמע דאמתני' לק"מ דמיירי בטומא' של תורה אבל טומאת ידים דקיל דאינו אלא מדברי סופרים מודה דא"צ כוונה מכלל דמתני' מטומאה חמורה של תורה מיירי ולא בטבילת ידים מיהו למאי דמשני כאן בחולין דאצ"כ כאן במעשר מהשתא א"ל דמתני' מטומאת ידים קלה נמי איירי ובגמ' אפרש לה: טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל פי' רש"י ולא הוחזק לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא.
וק"ל למה אינו מפ' דהאי טבל ולא הוחזק דומיא דרישא דהא דטבל לחולין הוחזק לחולין ואינך דרישא דאיירי שנתכוון לטבילה גמורה ולא לרחיצה בעלמא והא לכ"ע מהני מה"ת אפי' למ"ד חולין צריך כוונה כיון דנתכוון לשם טבילה גמורה אע"פ שלא נתכוין למעשר ולאינך עלתה לו טבילה לכל דאין טבילה לחצאין.
וכה"ג אמ' בספ"ק דכריתות (דף ח) מאן דמחייב חמש טבילות כיון דטבל לחדא איטהר ואפי' אמר על הראשונים אני טובל טהר מכולהו כדמוכח התם להדיא וכן פי' רש"י התם היינו משום דאין טבילה לחצאין וה"נ ל"ש וטבל ולה"א מיירי נמי בכה"ג שנתכוון לשם טבילה ולא לרחיצה בעלמא אלא שלא הוחזק כלל ולא נתכוון בשע' טבילה לשום דבר לא לחולין ולא למעשר ולא לאחד מן השאר הוי כאלו לא טבל ומדרבנן דאלו מה"ת כיון דנתכוון לשם טבילה סגי ומהני לכל ובהא כ"ע מודו: והא ל"ל דכה"ג דטבל לשם טבולה סתם אלא שלה"ח לשם אחד מאלו מהני אפי' מדרבנן והא דלא מהני מדרבנן ברישא בטבל לשם חולין היינו משום דהוחזק לחולין גרע טפי דעקר דעתו לגמרי ממעשר וכן בטבל לשם מעשר ואינך נמי ה"ט משום דעקר דעתו לגמרי מן החמור ממנו וכמו שאכתוב בסמוך בשם התוס' ולפ"ז דאי נתכוון לשם טבילה סתמא מהני אפי' מדרבנן לכל ומהשתא בע"כ סיפא דטבל ולה"א א"א לפרש אלא כדפי' רש"י דהיינו שלא נתכוין אלא לרחיצה בעלמא ליתא דבע"כ בטבל סתם לשם טבילה אלא שלא נתכוין לשם אחד מאלו כאלו לא טבל כלל מדרבנן דאי סד"א דמהני כה"ג ר"א דאמ' בגמ' טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה היכי משכחת לה אי בטבל לשם טבילה סתם חזקה זו ל"ל ואי בטבל בהדיא לשם א' מאלו לא מהני חזקה לאחר שעלה דאם הוחזק אינו מחזיק לאחר שעלה כדאמר' בגמ' אלא ע"כ האי טבל ונתכוון לשם טבילה אלא של"צ להדיא למעשר ולאינך נמי אפ"ה לא מהני מדרבנן ור"א אהא קאי.
ודוחק לומר דהא דר"א דטבל ועלה היינו של"צ בשעת טבילה אלא לרחיצה בעלמא ועוד דאמ' לקמן עודהו רגלו אחת במים אע"פ שהוחזק מחזיק עלה אם לא הוחזק מחזיק ואם הוחזק אינו מחזיק ומדאם הוחזק אינו מחזיק דסיפא דהתם מיירי בשנתכוון לשם טבילה שהרי הוחזק רישא דאם ל"ה מחזיק מיירי נמי בנתכווין לשם טבילה ואפ"ה צריך להחזיק: חייבין עליו מיתה וחומש פי' רש"י מיתה זר האוכלן מזיד וראיתי בירושלמי ספ"ק דחלה דפריך אהא דאמר רב בספ"ט דסנהדרין (דף פג) זר האוכל תרומ' ואינו במיתה רב פליג על מתני' פי' מדתנן חייבין עליהן מיתה ומשני פתר לה בכהנים פי' בכהן האוכל בטומאות הגוף מיירי מתני' דחייבין עליו מיתה ופריך והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים פתר לה לצדדים היא מתני' רישא בכהנים סיפא הא דחומש בישראל והא דתנן ואסורים לזרים רפ"ח דיבמות (דף ע"ג) מייתי לה למתני' ופי' רש"י התם דאיצטריך למיתנה משום סיפא משא"כ במעשר אפי' איסור ליכא והתוס' פי' דאסור לזרים אפי' חצי שיעור וכן פי' בירו' התם אליבא דר"י דס"ל זר שאכל את התרומה חייב מיתה דהא דתנן ואסורים לזרים דמשמע איסורא בעלמא היינו בחצי שיעור ונ"ל דאפילו לרב האי ואסורים לזרים דסיפא בחצי שיעור מיירי דאי בכשיעור א"כ אמאי עריב ותני חומש דזרים בהדי רישא דמיתה דמיירי לדידי' בכהנים ומשום טומאה קאמ' ה"ל למתני להאי חומש בסיפא בתר ואסור לזרים דמיירי במזיד הל"ל וחייבין עליו חומש ובשוגג א"ו ואסורים לזרים אפי' לרב ל"מ אלא מחצי שיעור לפיכך לא עירב לחומש בהדי זרות דחומש פחות מכשיעור ליכא כדתנן בפ"ז דתרומות האוכל פחות' מכזית תרומה משלם את הקרן ואין משלם את החומש מש"ה עריב לי' ברישא בהדיא חייבין עליו מיתה דשניהם אינן אלא בכשיעור דמיתה נמי ליכא בפחות מכשיעור.
מיהו ק"ל לפי"ז אליבא דרב אמאי נקט תנא למילתא בתרי גווני דלענין טמא נקט לה בכשיעור ובזרות בפחות מכשיעור י"ל דקמ"ל דחומש דאוכל תרומ' בשוגג שיעורו שוה למיתה דאוכל בטומא' מה התם בכזית דגבי טומא' אכיל' כתי' איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשי' לא יאכל ואתרומ' קאי כדא' בפ"ח דיבמו' (דן עא) ואכיל' בכזי' אף חומש דתרומ' בכזית לאפוקי ממ"ד בפ"ב דפסחים (דף לג) דאוכל תרומה בשוה פרוטה אע"ג דליכא כזית חייב חומש בשוגג אע"ג דכתוב בי' אכילה נ"ל מדכתיב ונתן ונתינה הוי בש"פ וה"ה למזיד להאי תנא נמי אינו חייב משום זרות אלא בכזית כדמוכח התם לפיכך עריב לחומש דזרות בהדי מיתה דטומאה למימרא דשיעורן שוה בכזית ואי הוי תנא לחומש דזרות בהדי מזיד דזרות ה"א דשיעור שניהם שוה בש"פ ואע"ג דכבר תני בפ"ז דתרומות דאין חומש בפחות מכזית דתני משלה את הקרן ואין משלם את החומש דמשלם את הקרן ע"כ בדאיכא ש"פ מיירי ואפ"ה אין משלם את החומש דכה"ג דייק בפ"ב דפסחים אברייתא.
מ"מ דרך התנא להשמיענו בקוצר אגב אורחי' אן למה דתנן בהדיא במ"א וכה"ג אמרינן בריש ברכות קמ"ל דכפרה לא מעכבא אע"ג דתני לה בהדיא במס' נגעים וכמו שפי' התוס' התם. עי"ל בע"א ולא ראיתי להאריך בזה יותר: אלא חולין אחולין קשיא ולא הוי מ"ל הא ר"ע והא רבנן דשמעינן לי' לר"ע דא' שני עושה שלישי בחולין כדתנן בפ"ה דסוטה (דף כז) כל אשר בתוכו יטמא אין אומר טמא אלא יטמא לימד על כיכר שני שמטמא את השלישי די"ל דע"כ ל"ק ר"ע דכיכ' שני עושה שלישי בחולין אלא בטומא' דאורייתא אבל בדרבנן לא דכה"ג אמ' בפ"ב דחולין (דף לג) אמתני' דהשוחט ולא יצא מהם דם.
מיהו ק"ל דאהא מתני' דהשוחט דתני ונאכלין בידים מסואבות מ"ל בידים תחילות כגון הכניס ידיו לבית המנוגע דידיו תחילות דגזרינן ידיו אטו גופו ור"מ היא דאמ' ידיו תחילות אף לחולין וה"נ ה"ל לאוקמא מתני' דנוטל לידים לחולין בידים תחילות כר"מ ודלא כרבנן דאמר התם אין ידים תחילות לחולין מיהו למאי דפי' במתני' מדנקט במתני' מעשר וע"כ כרבנן דפליגא עלי' דר"מ דשאני להו בין חולין למעשר ונקט מעשר למאי דס"ד השתא אפי' לנגיעה ולמסקנא מעשר אפי' אכילה דפי' בעי נטילה ולחולין אכילה דנהמא אין דפי' לא וכמ"ש בסמוך וכיון דמתני' דלא כר"מ אלא כרבנן לא נ"ל לאוקמא בידים תחילת כר"מ ולא כרבנן.
מ"מ אכתי קשה דהא לקמן גבי טבל והוחזק לחולין ח"ל למשנתינו רישא רבנן דשני להו בין חולין למעשר וסיפא ר"מ אלמא מוקמינן למתני' בתרי תנאי. וי"ל דמ"מ חדא בבא לא נ"ל לאוקמא כר"מ וכרבנן והא דנוטלין לידים לחולין ולמעשה חדא בבא היא ועוד דר"א ב"א מתני' בסיפא ה' מעלות ומוקי לה כולה כרבנן כדאמר לקמן מש"ה אליבא דר"א לא ניחא לי' לאוקמי הא דנוטלים ידים לחולין כר"מ ולמעשר כרבנן: כאן בנהמא.
ק"ל אמאי לא משני אידי ואידי לנגיעה כאן בנגיעה דאוכלין א"ל נטיל' דאין שני עושה שלישי בחולין כאן במשקין דאפי' לנגיעה צריך נטילה דקי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. וידים קודם נטילה נמי עושין את המשקה תחילה כדאמר בפ"ק דברכות (דף נב) גזי' שמא יטמאו משקים את אחורי הכוס מחמה הידים ויחזור ויטמא את הכוס וי"ל למאי דפי' ניחא מדנקט במתני' מעשר אלמא חמיר לן מעשר מחולין לענין נ"י והא א"א אלא באוכלים דשאני בין נהמא לפי' להאי שנויי א"נ בין אכילה לנגיעה לשנויי קמא אבל במשקים אין לחלק בין משקה למשקה ובין שתי' עצמה לנגיעה ואע"ג דהוה מצי למימר כאן באוכלים כאן במשקים ומתני' נוטלין לחולין במשקים ולמעשר באוכלים מ"מ נ"ל יותר לחלק באוכלין גופייהו בין חולין למעשר בין אכילה לנגיעה א"נ בין נהמא לפי' מלאוקמי (חולין) [צ"ל חולין ומעשר] דמשנתינו בתרי גוונא חולין במשקים ומעשר באוכלים ואע"ג דמצינו באוכלים דפי דבעי נמי נטילה כדאמר בפ"י דפסחים כל שטיבולו במשקה צריך נ"י ההיא לאו משו' לתא דאוכלין אלא משום לתא דמשקים כדאמ' התם שמא יגע במשקים ומטמאתן והא דקאמר כאן בפי' אחולין קאי ומ"מ למעשר אפי' אכילת פי' בעי נטילה דההוא שנויי דמשני מעשר אמעשר הא ר"מ ומתני רבנן למסקנא נמי קאי מדנקט למעשר כלל במתני' וכדפי': וכן המטביל ידיו נתכוון ק"ל כיון דאשמועינן דלנט"י שאינו אלא לקדוש' קלה מתרומה ולמטה אפ"ה צריך כוונה כ"ש לטבילה שאינו אלא לקודש החמור דצריך כוונה דהא כוונה בקדושה תליא דמה"ט חולין לא בעי כוונה כדמסיק.
וי"ל דה"א כיון דאלימא מילתא דטבילה טפי מנטילה דמהני אפי' לקדושה חמורה לא בעי כוונה קמ"ל דאפ"ה בעו כוונה א"נ י"ל הא דתני וכן המטביל אמעשר ואתרומה קאי אע"ג דטבילה מילתא עדיפא היא דמהני אפי' לקודש וה"א אי עביד לה למעשר ותרומה א"צ כוונה קמ"ל דאפ"ה צריך כוונה: והא תניא בין נתכוון.
ובין לא נתכוון ידיו טהורות הא דלא רמי לה אמשנתינו דמשמע דבעי כוונה כדפי' במתניתן. די"ל מתני' מיירי מטומאה חמורה של תורה אבל במעלות דרבנן מודה דא"צ כוונה וכדפי' במתניתן: כאן לחולין כאן למעשר ק"ל דמשמע דס"ל לר"נ אע"ג דחולין לא בעי כוונה מעשר בעי כוונה והא בפ"ב דחולין (דף לא) אמ' נדה שנאנסה וטבלה אר"י א' רב טהורה לביתה ואסור' לאכול בתרומה וא"ל הבא לר' נתן עון כרת הותרה איסור מיתה מבעי' א"ל בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה והשתא מאי איריא דקאמר אסורה לאכול בתרומ' הא אפי' הקל נמי אסורה כדאמר ר"נ גופי' הכא.
וי"ל דהא דאמ' הכא כאן למעשר היינו אליבא דרבנן דשאני להו בין חולין למעשר אבל התם דקאמר ואסורה לאכול בתרומה תרומה אין מעשר לא היינו אליבא דר"ת דלא מחלק בין חולין למעשר ועי"ל דמש"ה נקט רב ההם אסורה לאכול בתרומה משום דנאכל בזה"ז משא"כ מעשר דבעי חומה ובזה"ז ליכא חומה למ"ד קדושה ראשונה לא קידשה לע"ל.
שוב ראותי להתוס' שם בפ"ב דחולין דנקט תרומה ולא מעשר משום דנוהג בזה"ז: כאן לחולין כאן למעשר. למעשר בעי כוונה.
לחולין לא בעי כוונה ק"ל הא התם בפ"ב דחולין (דף לג) אמר' אליבא דרב דא' נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה. דבעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה לר' נתן דא' התם גבי שחיטה דלא בעו כוונה אפי' לחתיכה בעלמא בנפלה מן הגשר וטבלה אע"ג דאפילו לרחיצה בעלמא לא נתכוונה אפ"ה מהני לחולין ולרבנן דאמר התם גבי שחיטה דבעי מיהו כוונה לחתיכה ה"נ מיירי שירדה להקר דנתכוונה לרחוץ אלא של"נ לטבילה והשתא אע"ג דר"נ כרב ס"ל דחולין לא ב"כ אפ"ה הא מ"ל דהני תרתי ברייתא לחולין מיירו ולא נתכוון דקתני בהו מיירי דל"נ אפי' לרחיצה וקמייתא רבנן ובתרייתא ר"נ.
א"נ הא והא רבנן דקמייתא דבל"נ אפי' לרחיצה ובתרייתא בנתכוון לרחיצה אלא של"נ לטהרה דנטילה וטבילה כיון דאפי' בחולין איכא גווני דבל"נ אינו כלו' הא מ"ל דהא דתני ל"נ ידיו טמאות בכה"ג. וי"ל משו' דקתני בקמייתא תרתי נוטל ידיו וכן מטביל והא מטביל א"צ אלא בקודש והתם כוונה מעליא בעי לשם טהרה כדתנן הוחזק לתרומה אסור לקודש כ"ש בדלא הוחזק ונתכוון כלל לשם טבילה וכדתני סיפא טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל דאפי' למ"ד חולין לא בעי כוונה למעשר ומן המעשר ולמעלה בעי כוונה מדרבנן ודומיא דהאי כוונה דטבילה מצריך האי תנא בנטילה מש"ה א"א לאוקמי בחולין ולפי"ז הא דתני תרתי נוטל ומטביל מש"ה תני לי' דנוטל בעי נמי כוונה גמורה דומיא דמטביל מיהו אין זה מספיק דהא איכא לפרושי נוטל ומטביל שניהן בחולין מיירו ונקט מטביל לרבותא כדפי' לעיל: ומנא תימרא דחולין לא ב"כ דתנן.
ק"ל ל"ל להביא ראייה ממקום א' ת"ל מהא ברייתא גופא דתני בין בנתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות ועכ"פ בחולין איירי וי"ל דמהא לא ש"מ אלא בטומאת ידי' דרבנן אבל בטומאה מאה ש"ת ב"כ ולפיכך מייתי ראי' מגל שנתלש דמיירי מסת' טומאה של תורה והא מנא תימרא דשמעתין דמיירי בטומאת ידים דרבנן ל"צ אלא עיקרו אמילתא דרב בפ"ב דחולין גבי נדה שנאנסה וטבלה דא' רב טהורה לביתה דבעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה ואגב גררא אייתי לה נמי בשמעתין משום דלר"נ בלא ההיא דהכא ס"ל דחולין לא בעי כוונה אפי' בטומאות של תורה כדאמ' התם.
מיהו לר"י דא' התם אף לחולין בעי כוונה קשה במאי מ"ל להני רומיא דמתנית'. ול"ל בטומאת ידים דרבנן מודה "י דחולין לא בעי כוונה שהרי התם בפ"ב דחולין גבי נדה שנאנסה וטבלה מייתי ר"נ סייעתא לרב מהאי דלקמן פי' שנפל' לתוך אמת המי' ידיו טהורות ואי ר"י נמי מודה בטומאת ידים מאי ראי' היא זו.
א"ו ר"י אף בטומאת ידים נמי בעי כוונה ואף לחולין והא כוונה דבעי ר"י אף לחולין כוונ' מעליא בעי לשום טהרה גמורה כדמוכח כל ההיא סוגיא דהת' וא"כ ההיא ברייתא דבל"נ ידיו טהורות הוי תיובתא לר"י דבמאי מ"ל. וי"ל דלמאי דמסיק הת' ר"י אמר כר"י ב"י דא' וכיבס מה ת"ל שנית מקיש תכבוסת ב' לא' מה א' לדעת אף ב' ניחא.
מיהו אכתי ק"ל הא דמביא ר"נ ראי' לקמן מפי' שנפלה לתוך אמת המי' דידיו טהורות הא טומאה דרבנן ות"ל מהא ברייתא דנוטל ומטביל דלא ב"כ לידים דרבנן. אלא י"ל דמהא דל"נ ידים טהורות אין להוכיח דחולין לא בעי כוונה דא"ל לא נתכוון דמתניא לאו למימרא דלא נתכוון לשם טבילה לגמרי אלא לא הוחזק ולא נתכון להעמיד גופיה בחזקת טהרה לחולין דומיא דהוחזק דכולה מתני' ובהא אפי' ר"י מודה דהוחזק כה"ג בחולין ל"צ: ידיו טהורות והפי' אינן בכי יותן ובתוספתא תניא פי' שנפלה לתוך אמת המים ופשטן מי שידיו טמאות ונטלם ידיו טמאות ופירו' טהורין ואם חישב בשביל שיודחו ידיו ידיו טהורות והפי' בכ"י ופי' הר"ש בפ"ז דמס' ומכשירין דהאי תנא פליג אמתני' דחולין ב"כ.
ולדבריו נ"ל הא דמייתי ר"נ ראיי' ממתני' משום דמתני' עיקר מברייתא. וק"ל כיון דידיו טמאות אמאי פי' טהורין הא נגע במשקין טמאין שבידו ואי משום כיון דלא נ"ל בנפילתן לא הוכשרה דאינו בכ"י הא חנן בפ"ק דמכשירין משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון וצ"ל לפי' הר"ש דבהא נמי פליג אמתני' וס"ל כמ"ר בפ"ק דשבת (דף יז) אין כלי טמא חושב משקה אע"ג דהכשירו וטומאתו באין כאחד אי לא נ"ל אינן בכ"י ול"נ דלא פליגא כלל והתוספתא דתני ידיו טמאות מיירי למעשר דב"כ אבל לחולין מודה דא"נ כוונה וגם מתני' נ"ל ע"ד זה דרישא בתולין וסיפא דבשביל שיודחו ידיו דתני ידיו טהורות היינו טהורות אפי' למעשר קאמר כיון דנתכוין והשתא א"ש להא דתני ידיו טהורות בסיפ' השתא רישא דל"נ ידיו טהורות סיפא שנתכוון לכ"ש א"ו רישא בחולין ואפי' ל"נ וסיפא במעשר ואי נתכוון אין ל"נ לא.
ולמאי דפי' ש"מ דאפי' לטומאת ידים דרבנן עשו רבנן מעלה דמשנתינו דבעי הוחזק למעשר ולתרומה וכל אינך דתנינן ועוד ש"מ דאע"ג דנטילה של"נ לא מהני לתרומה ל"א כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה מ"מ ק"ל אהא דקא' בשביל שיודחו ידיו הפי' בכ"י משום כיון דנתכוון להדיח ידיו גלי דעתי' דנ"ל בהך נפילה שע"י ידיח ידיו כדפי' רש"י מה בכך וכי לא הי' באפשרי להדיח ידיו בתוך אמת המים זה בלא נפילת פי' הללו ונטלתם מתוכו ואין זה גלוי דעת שנ"ל בנפילת הפי' לתוך אמת המים ואנן בעינן כי יותן דומיא דכי יתן דנ"ל: ה"ק אע"פ שהוחזק לחולין אסור למעשר.
ק"ל מדקאמר אע"פ שהוחזק לחולין משמע דעדיף הוחזק לחולין ולא הוחזק למעשר מלא הוחזק כלל אף לחולין והא בסיפא דמתני' תנן טבל ול"ה כאלו לא טבל ופי' התוס' דאי מרישא הייתי אומר דטפי עדיף ל"ה כלל למעשר מהוחזק לחולין דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר ובע"כ הבי הוא דאל"כ ה"ל סיפא משנה שא"צ אלמא להו"א כלל עדיף טפי מהוחזק לחולין ומאי אע"פ שהוחזק לחולין דקאמ'.
ואע"פ שהתוס' פי' עוד בשם הר"א ורבותא דמתני' משום חולין הייא דמהניא אף בלא כוונה דאי משום מעשר אף כי הוחזק לחולין קתני רישא דל"מ אאל"כ דהא מפשטא דמתני' משמע להיפך דלחולין בעי הוחזק אלא ר"נ למאי דס"ל חולין לא ב"כ דחק לשנויי דאע"פ שהוחזק קאמ'. והא ל"ל דלעולם הוחזק לחולין עדיף מלהו"א כלל דמתכוון מיהת לש' טביל' והאי טבל ולהו"א מיירי שלא נתכוון כלל אפי' לרחיצה בעלמ' דהא אפי' רב מודה דלרבנן דפליגי אדר' נתן וס"ל דגבי שחיט' ב"כ לש' חתיכה ה"נ גבי טבילה בעי כוונה ואי לא נתכוון אפילו לשם רחיצה לא מהניב"ב לשם רחיצה ואי לאו נתכוון אפי' לשם רחיצה לא מהני מה"ת ואסורה אפי' לבעלה דחולין הוא כדאמ' התם בפ"ב דחולין ומתני' אתיא כרבנן וסיפא מלה"ח ולא נתכון אפי' לרחיצה בעלמא מיירי ומה"ת לאו כלום הוא.
והיינו דשינה תנא בלישנא דברישא תנא טבל לחולין הוחזק לחולין אסור למעשר ובן אסור לתרומה אסור נקדש אסור לחטאת ובסיפא תנא כאלו לא טבל משום דסיפא מה"ת הוא מש"ה נקט כאלו ל"ט דלא עשה ולא כלום לגמרי מה"ת וה"ל כאלו לא טבל כלל וברישא דהוחזק ונתכוון לטבול לקל ולא לחמור דמה"ת ש"ד ואין כאן אלא איסורא בעלמא משום מעלה דרבנן נקט לישנא דאסור והא ליתא דכיון דרישא וסיפא נקט חדא לישנא דולא הוחזק שוין הן ול"ל דל"ה דסיפא ל"ד לדרישא ועוד כולה מתני' ממעלות דרבנן איירי ולא משל תורה והא דשני בלישנא דהתם תנא אסור והכא כאלו לא טבל היינו נמי ממעלות דרבנן אלא דברישא אהני לי' הטבילו קצת אפי' מדרבנן מיהת לקל ל"ש לשון כאלו לא טבל דהא בלא טבל אמור בכולן אבל בהוחזק לקל שרי לקל אפי' מדרבנן אבל בסיפא מדרבנן לא מהני למידי לדבר שבקדש כאלו ל"ט לגמרי ונ"ל דהא אע"פ שהוחזק דקאמ' לאו למימרא ל"ה לשם א' מאלו אלא שנתכוון לשם טבילת טהרה סתם דודאי הא עדיפא מדרישא אלא ה"ק אע"פ שהוחזק לחולין פי' ל"מ היכא דלא נתכוין כלל לשם טבילה אלא לרחיצה בעלמא דעביד רבנן מעלה אע"ג דמה"ת כה"ג מהני אלא אפי' טבל והוחזק לחולין דנתכוון לשם טבילה לא מהני לאינך מדרבנן ול"מ הא דעקר דעתו מן החומר לגמרי אלא אפי' טבל ול"ה כלל אלא סתם נמי עבד רבנן מעלה והשתא הני בבא ע"ד לא זו אף זו תני להו ובסמוך אכתוב עוד בזה: טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה פי' התוס' ועודנו לח ובכמה ספרי' כתב בהדיא לח וק"ל אע"פ שעודנו לח לאחר שטבל ועלה אמאי מחזיק עצמו לכל מה שירצה ואע"ג דהא מילתא דהוחזק מדרבנן היא אפ"ה ה"ל כהלכתא בלא טעמא ונ"ל דר"א לטעמא אזיל דס"ל בפ"ט דבכורות (דף נז) דיש ברירה גבי מעשר בהמה בחלקו ט' כנגד ט' ועשר כנגד עשר אמ' זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך וה"נ כיון דטבל סתם אחר עלייתו כשמחזיק עצמו אמר' הוברר הדבר למפרע שטבילתו היתה ע"ד זה.
וכ"ת א"כ מאי ס"ד דמקשה מהא דעודנו רגלו אחד לומר לאין מחזיק כלל הא ודאי לא דמי דטעמ' דר"א משו' בריר' אבל בהוחזק לדבר (חמור) [צ"ל קל] כבר בשע' טביל' ל"ל בריר' לפיכך עלה אינו מחזיק וי"ל דודאי המקשה דמדמי להו אהדדי לא אסיק אדעתא דטעמא דה"א משום ברירה וה"ה דהוי מצי להקשות מ"ט דר"א אלא דעדיפא מיני' פריך למאי דס"ד דטבל לקל שוה ללא הוחזק כלל דלפי"ז קשיא לר"א מהאי ברייתא אבל למאי דמשני דבטבל סתם מחזיק לאחר שעלה ובהוחזק לא טעמ' דר"א משום ברירה הוא לפיכך בהוחזק לקל דל"ל ברירה עלה א"מ.
ולמאי דפי' אין מכאן ראי' דהוחזק לקל גרע מלא הוחזק כלל מדהכי מהני לאחר טבילה והכא לא דכיון דטעמא דר"א משום ברירה הוא וגבי הוחזק לקל ל"ל הכי אין זה משום קילותא דהא וחומר דאידך: א"ר פדת היא ק"ל האיך מדמי להו אהדדי הא ה"ט דר"י דא' אם הו' רגליו של א' נוגעת במים אף השני טהור משום גוד אחית כדאמר בסמוך והא ל"ל אלא לענין מקוה שיש בה מ' סאה מכוון דכיון שרגליו של א' נוגעת במים אמ' גוד אחית מים שעליו כאלו הן במקוה אבל הכא אפ"ת גוד אחית המים שעליו מאי אהני זה לחשוב לגברא כתחילת טבילה לומר שאע"פ שהוחזק מחזיק אדרבה כ"ש דגרע טפי דאמ' גוד אחית המים שעליו ה"ל כאלו עלה לגמרי דאינו מחזיק.
וכ"ת דאמר גוד אחיה לגברא גופי' כאלו הוא עדיין במקוה הא ליתא דהא גבי ג' גממיות בנחל אר"י לקמן דמטביל בתחתונה משו' גוד אחית ולא בעליונה דל"ל גוד אסיק ואו שייך למימר גוד אחית בגברא גופא אמאי אינו מטביל בעליונה א"ו גוד אחית לגברא גופי לא. והנ"מ בסמוך גבי מהו להטביל מחטין בראשו של א' גוד אחית א"ל לר"י גוד אסיק ל"ל ואמאי נימא גוד אחית למחטין כאלו הן במקוה.
א"ו ל"ש לומר גוד אחית לאותן שמטבילן בהן אלא דאמ' גוד אחית למים הללו כאלו הן מחוברים זה לזה אבל בדבר הנטבל כגון אדם וכלים ל"ש לומר גוד אחית אותן למים לעשותן חיבור וי"ל דס"ל לר' פדת דאין לחלק בין גוד אחית לגוד אסיק ומאן דא"ל גוד אחית גוד אסיק נמי א"ל ולא שמיע לי' הא מתני' דלקמן דאני א' בתחתונה ולא בעליונה כי היכא דלא שמיע לר"י ולפיכך מהני להחזיק בעודו רגלו א' במים דאע"פ שהחזק לדבר קל מחזיק לדבר חמיר משום גוד אסיק מים שבמקוה למים שעליו ועושין חיבור דהא דרגלו א' במים מיירי בעודו לח ומים מטפחין עדיין על כל בשרו כדפי' התוס' גבי טבל ועלה דר"א דמיירי בעודנו לח.
מיהו למסקנא דלקמן דר"י גוד אסיק ל"ל תנא דעודהו רגלו א' במים ר"מ היא דא"ל מי גוד אסיק בסמוך דאמ' מטביל בעליונה: ד"ה אף השני טמא ק"ל מאי אף ונ"ל דל"ג אף אלא ד"ה השני טמא: ר' מאיר הי' אומר מטביל בעליונה לישנא קמא דר"נ דאמ' לעיל במטומא' לטהרה ד"ה השני טמא דל"א גוד אחית דא"כ כ"ש גוד אסיק ל"א צ"ל דה"נ מיירי במעלות דרבנן: א"ל אי תניא תניא.
נ"ל דלא ס"ל לר"י כדר"נ דיש לחלק בין מעלות דרבנן לטומאה וטהרה דא"כ הוי מצי לאוקמי לקמייתא במעלות דרבנן לפיכך א"ל לר"י נמי גוד אסיק ובתרייתא במטומא' לטהר' הלכך גוד אסיק ל"ל מיהו יש לדחות דס"ל לר"י דבטומאה וטהרה לכ"ע אפי' גוד אחית ל"ל וכל"ק דר"נ דכי פליגא בהא דמקוה שיש בה מ' סאה מכוונת במעלות דרבנן והשתא הני תרתי מתני' תרווייהו במעלות ובע"כ פליג ר"י אר"מ אבל אי ס"ל כלישנא בתרא דר"נ הוי מצי לאוקמי דקמייתא במעלות ובתרייתא בטומאה וטהרה לפיכך ל"ל לר"י גוד אסיק מיהו יש לדחות אם איתא דקמייתא במעלות ובתרייתא בטומאה וטהרה קמייתא לר"מ ל"ל השתא בטומאה וטהרה א"ל לר"מ גוד אסיק במעלות מבעי' מיהו אין זה מוכרח: הטובל לחולין מני מתני' רבנן היא וכו' והא דלא דייק לה דמתני' רבנן היא מרישא דנוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה דמדתני מעשר אע"ג דממילא הוי שמעת לי' דבעי נטילה ודסגי' לי' בנטילה וא"צ טבילה מק"ו דחולין ותרומה ש"מ רבנן היא דשני להו בין חולין למעש' דאפי' למסקנא דמחלק בין אכילה דנהמא ובין אכילה דפי' ה"מ לחולין אבל במעשר אפי' פי' בעי נטילה כרבנן וכדפי' לעיל די"ל משום דמסיפא דייק לה להדיא יותר מרישא נקט לה והא בפ"ב דחולין (דף לג) דקאמ' ראב"י אין מזמנים נכרי' על בני מעיים ואמ' תניא דלא כר"א ב"י ומייתי לה מברייתא אע"ג דהי' יכול לדייק לה ממתני' דפ"ק דטהרות כדמפ' התם בפ"ז (דף ק"ב) מדתנן אכל אבר מן החי ממנו אינו סופג מ' ושחיטתה [ואין שחיטתה צ"ל] מטהרתו דא' במאי אלימא בישראל פשיטא דאין שחיטתו מטהרתו אלא לאו בב"נ.
אלא משום דקושי' המשנה אינו פשוטה כ"כ מ"ל מברייתא דמוכח בפשיטות דלא כוותי'. כ"ש הכא דמה"ט מייתו לה נמי מסיפא דמתני' גופי' דה"ט דדייק מיני' בפשיטות ושבק לרישא דאינו פשיטא כ"כ: אימא סיפא בגדי עם הארץ.
ק"ל מאי פריך הא ע"כ לא שני להו לרבנן בין חולין למעשר אלא באכילה דמעשר ולא בנגיעה דמעש' דהכי מוקי לה לעיל ר"ש ואע"ג דבלשון ודילמא קאמר לה בפ"ב דחולין מ"מ לפי האמת הכי הוא דבנגיעה דמעשר אפי לרבנן שרי וכדפי' התוס' לעיל ושם בפ"ב דחולין וכיון שכן דלא עבדו רבנן מעלה בנגיעה דמעשר כמו באכיל' מעש' והשתא מאי ק"ל מבגדי פרושי' מדרס לאוכלי תרומה ול"ק מדרס למעשר הא מדרס נגיעה היא לפיכך ל"ע רבנן מעלה במעשר.
דהא בטעון לביאת מים מד"ס גופ' דאסרו רבנן במעש' דלעיל דמיני' שמעת לה דשני לרבנן בין חולין למעשר אינו אלא באכילה גרידא אבל בנגיעה לא שאני להו ואם נגע זה הטעון ביאת מי' מד"ס לא פסלה ומותר באכילה לטהור דאי הוי אסור באכילה לטהור אחר נגיעות טמא זו דד"ס ולא שרי אלא נגיעה גרידא משא"כ בתרומה אפי' נגיעה גרידא אסור ה"נ הי' אסור בנגיעות מעשר כיון שנפסלו שוב מאכילה דהא תנן בפ"ב דמעשרו' מ"ש ניתן לאכיל' ולשתי' ולסיכה.
אפי' למעט באכילת מ"ש נמי אסור כדתנן בפ"ח דזבחי' (דף עו) אין לוקחין תרומה בכסף מ"ש מפני שממעט באכילתו ואפי' ר"ש דמתיר התם היינו דוקא למעט באכילה אבל לפסלו מאכילה לגמרי לא שרי כדמוכח שם דמייתי ראי' דר"ש ל"ח למעט זמן אכיל' בקדשים ושביעית. ומדשרי טמא דד"ס בנגרעות מ"ש ש"מ דאינו פוסל ע"י נג עתם מאכילה.
והנ"מ להדיא בפ"ב דחולין (דף לג) דתנן השוח' בהמה חי' ועוף ולא יצא מהם דם כשירין ונאכלין בידים מסואבת ודייק הגמ' הא יצא מהם דם אין נאכלין בידי' מסואבת אמאי ידים שניות הן ואין שני עושה ג' בחולין ומ"ל הכא בחולין שלקחו בכסף מעשר עסקינן וכרבנן דאוסר במעשר לכל הטעון ביאת מים מד"ס ופריך ע"כ ל"פ רבנן אלא באכילה דמ"ש אבל בנגיעה לא והא נגיעה הוא מדקתני נאכלין מי לא עסקינן דקא ספי לי' חברי' אלמא מדספי לי' חברי' בידים מסואבות ש"ד נאכל הואיל ואוכל טהור וש"מ דלא נפסול בנגיע' הטמא מלאכול אחר כן.
וכיון דנגיעות הטמא דד"ס אינו פוסל שוב מאכילה א"כ מהשתא סיפא דמעלה דמדרסות אפי' כרבנן אתיא והא דל"ק בגדי פרושים מדרס לאוכל מעשר ה"ט כיון דמדרס נגיעה היא אינו פוסל בנגיעתו אפי' לגברא מלאכול מעשר דאפי' בנגע במעש' גופי' אינו פוסל מלאכלו כל שכן שבנגיעתו באדם דאינו פסלו מלאכול מעשר והא דהוחזק לחולין אסיר למעשר בע"כ היינו לאכילת מעשר ולא לנגיעות מעשר: אתאן לר"מ דא' חולין ומעשר כהדדי נינהו.
ק"ל מנ"ל למידק מסיפא מדקאמר מדרס לאוכלי תרומה ולא קא' לאוכלי מעשר ש"מ דחולין ומעשר כהדדי נינהו דילמא מעשר ותרומ' כהדדי נינהו וכדדייק בסמוך דחולין שנעשה עט"ק כקידש דמי מדלא קתני בהו מעלה ודחי דאי דמי לתרומה הא תני תרומה ואי דמי לחולין הא תני חולין וה"נ אי אוכלי מעשר דמי לתרומה הא תני לה תרומה.
ועק"ל למאי דדייק רישא רבנןדאמרו לעיל בכל הטעון מים מד"ס למעשר כמו לתרומה א"כ אמאי טבל למעשר והוחזק למעשר אסור לתרומ' כיון דלרבנן כהדדי נינהו וה"ל כחדא בהוחזק לזה סגי לזה ותמה על עצמך וכי הוחזק דתני גבי ההומה וקודש אטו בעינן הוחזק לכל מיני תרומ' וקדשים ולא סגי במקצתן הא ודאי הדבר, בדוד אי הוחזק לתרומת דגן שרי לתרומת תירוש ויצהר א"נ אפכא וה"נ אי היחזק א ת קדשים כגון לחטאת ואשם מותר לשלמים וה"ה איפכא משלמים לחטאת ואשם אע"ג דהוי מקולתא לחמירתא אפילו הכי מהני.
ומסתברא אפי' משל ד"ס לשל תורה מהני חזקא בחדא קדושה כגון מתרוח' של לתרומה של תורה דהא בכל הני דתנן טבל לזה לא הוחזק לזה ל"ק אלא בקדושי קלה זו לקדושה אחרת חמיר מאנו כגון מתרוח' לקודם ומקודש לחטא' אבל בחדא קדושה אפי' משל סיפרצם לשל תורה נמי מהני ואע"ג דתמ טבל לחמור מותר לקל דמשמע דוקא לקל היא דהותר אבל לחומר כיוצא בו אפי' ממין למינו לא ל"ד אלא איאי דתני רישא מקל לחומר דל"מ תני סיפא דמתומ' לקל מהני וה"ה לכיוצא בו דמהני.
דאלת"ה דיוקא דרישא וסיפא קשין אהדדי דבריש משמע דלחמיר ל"מ הא לכיוצא בו מהני ובסופא משמוע דדוקא מחמור לקל מהני הא לכיוצא בו ל"מ א"ו רישא דוקא וסיפא ל"ד. ואע"ג רא"ל א יפכא דסיפא דוקא ורישא ל"ד מ"מ משמע דרישא דוקא דהא דייק בסמך דחילין שנעשה עט כקודש דמי מדלא תני בהו מעלה אלמא כיון דחולין שנעשה עט"ק כקידש הוי אפי' לקולא נמי הוי כקודש ובגדי אוכלי חולין עט"ק שוה לקוב ש לאי נו מדרס לאוכלי קודש שמ דמה שיש לו מעלה שוה לחבירו אפי' מדרבנן לענין מעלות דרבנן אונין הקל כמותו מה"נ משמע ממסקנא דדייק מהא דיוחנן כ"ג היה אוכל עט"ק כל ימיו והיתה מטפחתו אדרש לחטא' לחטאת אין לקודש לא אלמא אע"ג דהא דחולין שנעשה עט"ק אינו אלא מדרבנן אי עבדי שיירבקומ מעלה כקודש דמי מהני נמי לגבי קדושת קודש של תורה לענין מעלות דד"ס וה"נ לענין מעלה זו דהוחזק אפי' הוחזק לתרומה דרבנן מהני אפי' לשל תורה וכ"ש מש"ת גופי' מק ילהא לחמירהא בחדא קדושה דמהני וכיון שכן לרבנן דשאני להו בין חולין למעשר כיון דמעשר לתרומה דמי ופוסל בי שלישי מדרבנן אע"ג לגבי תרומה פוסל מה"ת אפ"ה לענין מעלות דרבנן שווין הן ואם היחזק לזה הוחזק נמי לזה ואי האי בבא דהוחזק כרבן אתיא אמאי הוחזק למעש' לא קו"ל הוחזק לתרומ' חשיב לי' דודאי כל היכא דזה שוה לחב לי בקדושה לגמר אש דאינו שוה אלא מדרבנן מהני לענין מעלות דרבנן אבל בהא דמעשר לרבע דאסרו ג' במעשר מד"ס כמו שאסרה תורה ג' בחרומה מ"מ לא הישוו מדרבנן לגמרי דאילו ג' בתרומה בנגיעה נמי פוסל אבל למעשר ל"ג על הג' אלא באכילה ולא בנגיעה וכאהקפהא דר"ש לעיל והשתא לרב ן הוי מעשר ממוצע בין חולין לתרומה ווש לו מעלה על החולין ענין הוחזק ומדרס הואיל ומעשר אסור באכינה לטעון ביאת מים מד"ס משא"כ בחולין ויש לתרומה מעלה על המעשר לענין הוחזק ומדרם הואיל וחמיר ממנו לענין נגיעה אפי' מדרבנן והשתא סיפא דבגדי ע"ה בע"כ ד"ז היא דאמ' קולין ומעשר כהדדי נינהו דהא ליכא למ"ד דתרומה ומעשר לגמרי כהדדי נינהו ואפי' לרבנן איכא חומר בתרומה ממעשר לענין נגיעה וא"כ לענין הוחזק ומדרס יש לתרומה מעלה על המעשר ומכאן ראי' לדברי התוס' דכא דר"ש דמחלק אליבא דרבנן בין אכילה לנגיעה לענין שנישי לפי האמת נמי קיימי האי חילוקא אע"ג דפ"ב דחולי בלשון דילמא גרסינן לה: דף כ ע"א ממאי מדל"ק בהו מעלה.