טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג
דף יא
ע"א והקריבו זו קבלת הדם.
פירש רש"י אע"פ שהוא לשון (הלכה) [צ"ל הולכה] אינו אלא קבלה שהרי לאחר שחיטה נכתבה ואין הולכה אא"כ קבל הדם. והקשה התוס' דה"נ וזרקו כתי' בתרי' והולכה מקמי זריקה הוי מיד לאפוקי קבלה דהולכה הוי בנתיים ולי לק"מ דודאי והקריבו לשון הולכה הוא כדמסיק אלא דאנן הכי קאמ' דקבלה נמי בכלל והקריבו דהא קדמה להולכה ושניהם בכלל ולא הולכה לחוד וכיון שכן הולכה נמי כתיב הכא והא דקאמ' למימרא דהולכה לא תיפוק מכלל קבלה לאו משום דהולכה לא כתיב הכא אלא מדאפקי בלשון הולכה נ"ל הא דודאי כתוב דוהקריבו הולכה משמע אלא מדאפקי בלשון הולכה נ"ל דהולכה לא תיפוק מקבלה לשלא לשמה וזר שיכור אונן ובעל מום פוסלים בה כדאמ' בפ"ק דזבחים (דף יד).
אבל הא דבעי כהונה מגופי' דקרא דוהקריבו ב"א הכהנים וכן בגדי כהונה דנ"ל מהכהני' בכיהונם כדא' התם הולכה נמי במשמע דוהקריבו כמו קבלה. ואדרבה היא עיקר במשמע דוהקריבו ומיהו בפ"ק דזבחי' (דף ד) דנ"ל דשלא לשמה פוסל בקבל' מוהקריב את דם השלמים ואמר הולכה מנ"ל ומסיק מה"ט דאפיק קבלה בלשון הולכה והשתא ת"ל דהולכה עיקר במשמע בלשון והמקריב.
א"ו כי אמ' והקריבו זה קבלה מפקינן לי' מפשטי' לגמרי מהשתא אין הולכה כלל בלשון והקריבו אלא מטעמא דאפקה לחוד ואף שבדוחק י"ל קצת אין נראה. עוד הקשה התוס' הא מדר"ל בפ"ק דזבחים אינו אלא זריקה דהא אחר שחיטה נכתבה והתוס' פי' משום דהולכה אפשר לבטלה שיוכל לשחוט בראשו של מזבח מש"ה ל"מ קרא בהכא.
וק"ל דהא הולכה זוטרתי דהיינו בשוחט אצל מזבח או על מזבח דצריך להושיט למזבח לזרוק דהוי בכלל הולכה. כדא' בספ"ק דזבחים (דף יד) דא"א לבטלה ונימא דמיירי קרא בהאי הולכה.
ועק"ל דהא האי קרא דוהקריב הכהן את הכל מ"ל בהולכת אברי' והא נמי אפשר לבטלה בשוחט אצל המזבח או על המזבח אפ"ה איירי בי' קרא. וה"נ נימא דהאי והקריבו דגבי דם איירי נמי בהולכה אע"פ שאפשר לבטלה.
ול"נ לפ' דמש"ה מוקי להאי והקריבו הכהני' דגבי דם בקבל' ולא בהולכה דהאי קרא בא ללמוד דמקבלה ואינך מצוה כהונה כדאמר ספ"ק דיומא (דף כו) ורפ"ב דזבחים ואי והקריבו מיירי מהולכת הדם ל"ל קרא דבעי כהונה. דמק"ו הולכות אברים אתיא דאין מעכבין כפרה בעי כהונה הולכות דם דמעכב כפרה לא כ"ש דהכי אמר בספ"ק דזבחים (דף יז) אליבא דר"ש דא' התם הולכה לאו עבודה היא והואיל ואפשר לבטל' דאפ"ה בעי כהונה מהאי ק"ו דהולכת איברים.
מיהו אכתי ק"ל הא אמר בפ"ב דזבחים (דף יט) כ"מ שנאמר כהונה אינו אלא ימין ופריך מהולכת אברים לכבש דתנן הרגל של ימין בשמאלו ומשני דווקא כהונה בדבר המעכב כפרה דומיא דמצורע קאמר והא הולכות דם בשמאל מסיק בפ"ד דיומא דפסול ובע"כ מכהונה יליף לה וכיון שכן אכתי אימא דהאי והקריבו הכהנים גבי דם מהולכה איירי ואי משום דלכהונה ל"צ דמק"ו מהולכת אברי' אתיא דילמא אתי ללמד דהולכת דם בעי ימין: ואפקה רחמנא להולכה בלשון קבלה למימרא דהולכה לא תיפוק אלא קבלה וק"ל ר"ח דס"ל בספ"ק דזבחים (דף יד) דהולכת דם בזר כשירה וה"נ אית ליה לר' ששת בפ"ה דיומא (דף מט) דהולכה בשמאל כשירה למנ"מ אפקה לקבלה בלשון הולכה וי"ל דנ"מ לשלא לשמה לפיגל חוץ לזמנו או חוץ למקומו וכיוצא בו אבל לענין זר נ"ל לר"ח התם מקרא וישחטו את הפסח ויזרקו הכהנים את הדם מידם וה"נ בשמאל נ"ל לר"ש מהולכות מחתה ביוה"כ דא"א אלא בשמאל כדאמרינן התם.
אלא דלפי"ז לא א"ש הא דפריך התם לימא לי' מהכא רגל של ימין בשמאל דהא גופו מנ"ל אלא דבלא"ה משני לי' התם שפיר: ל"צ לשיעור מקוה דלא כתיבה. ק"ל אי מאי דלא כתיב בהדיא שעורא ע"ג דמדרשא אתי כמי הכא דכתיב כל בשרו דבעי מים שכל גופו עולה בהן אלא שלא פי' קרא כמה שיעור כל גופו עולה ופי' חכמים שהן מ' סאה חשיב לי' תנא דידן לסמך בעלמא ולא למפור' בהדיא וה"נ משמע מטומאה דבסמוך דקאמר דהיינו כעדשה מן השרץ דל"ח לה כמפ' אע"ג דמקרא מקצתו שווי' ככולו נ"ל דעי"ז שיעור' חכמים כעדשה שכן חומט וכו' כדאמ' בסמוך א"כ לחשוב נמי הא דאמ' בפ"ק דר"ה (דף י"ג).
ופי"א דמנחות (דף ק"ב). גבי כל מדות חכמים כן הוא במ' סאה הוא טובל וכו'.
בביצה מטמאה טומאת אוכלין משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ג' על ג' מטמאה מדרס משום דשיערו חכמי' דבכך ראוי למדרס דאע"ג דשיעורן דחכמים מקראי של תורה נפקא מ"מ הואיל וקצב השיעור ל"נ בהדיא ה"ל למיתנא בהדי הנך דתני יש להן על מה שיסמכו דאינן כמפורשין אלא סמך בעלמא וה"נ הא דאמר דקי"ל דס' עשרון נבללין ס"א אין נבללין וכן הא דקא' פ"ב דסוטה (דף טו) בציפור דרור שיערו רבנן אין קטנה שנידחת מפני המי'.
ובפ"ז דחולין (דף צו) שיעורא רבנן דאין נותן טעם באיסורי' יותר מבצל וקפלוט ה"ל נמי למיתנא במתני' בהדי הנך דתני יש להן ע"מ שיסמכו. ודוחק לומר דטומאות אוכלין בכביצ' ג' על ג' דטומאת מדרס בכלל הטומאות דמתני' הן והא דמפ' הגמ' וכעדשה מן השרץ חדא מנייהו נקיט וה"ה להנך.
ועוד מ"מ קשה מאינך דאמ' וי"ל דלעולם הא דשיעורא חכמים ע"פ עיקר המפורש בקרא ככתובים בפי' דמיא והיינו דל"ח כל הני דאמ' והא דחשיב לשיעור מקוה משום דהא דשיערו חכמים לשיעור מקוה מ' סאה היינו אפי' לננס שכל גופו עולה בפחות מהן וכמש"ל והיינו דקא' לא נצרכה לשיעור מקוהכלומר שיהי' לה שיעורי פסיק למטה שלא לפחות מהא שיעורא דאמ' אלא שחכמים נתנו שיעור לננס כשיעור שכל גוף של בינוני עולה בהן וה"נ גבי שרצי' דרחמנא א' מקצתו שיהי' ככולה ונתנו חכמים שיעור לכל ח' שרצי' בכעדשה משום שהחומט שהוא אחד מהם תחילת בריאתו כעדשה ולא נתנו לכל א' וא' שיעור כפי תחילת בריאתו והא מקרא בהדיא לא אתיא ומ"מ סמך מן המקרא יש להם דראוי להשוות שיעור כל השרצי' לתחילת בריית חומט שהוא בכעדשה להחמיר וכן להשוות ננס לסתם ב"א שהן בינונים ואין כל גופן עולה בפחות מכאן.
מיהו למאי דמפ' בסמוך דמתרי קראי נ"ל הא דלאדם ננס בעי מי' כשיעור שכל גופו של בינוני עולה בהן אכתי תקשה טהרות מכתב כתיבן ויש ליישב: ורחץ את בשרו במי' במי מקוה נ"ל דט"ס הוא דמייתי להאי קרא דכת' גבי מצורע דהא מסיי' ודרש את כל בשרו כו' שכל גופו עולה בהם והכא כל לא כתי' אלא ה"ג ורחץ במי' את כל בשרו וגבי בעל קרי כת' האי קרא וה"ג לה בפ"י דפסחי' (דף קט) והא דדרש במי' במי מקוה פי' רש"י במי' נקודתו בפתח משמע מי' המיוחדין לאפוקי שאובין.
וכבר הקשו עליו התוס' ולדידי ק"ל עוד למאי דפי' הרבה מן המפ' דאפי' כלו שאוב מה"ת כשר א"א לפ' כן והתוס' פי' במי' במי מקוה היינו אשבורן כדא' מעיין מטהר בזוחלין מקוה באשבורן ולהאי פי' צ"ל נמי דנ"ל מדנקט בפתח דמשמע מו' המיוחדין דהיינו אשבורן דאל"כ מנ"ל למעוטי זוחלין מבמי': מ"מ ק"ל בין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' דמבמי' בפתח נ"ל מי' המיוחדין דא"כ תלה הא בפלוגתא דיש אם למקרא או למסור' דאמ' בכולה הגמ' ועיקרו ברפ"ק דסנהדרין (דף ד) גבי שבעי' וקרנות ובסוכ' ונפשת ויראה יראה ובחלב ולטטפת דמייתינן התם ומשמרת תרומתי.
ובבגדו בה דפ"ה דבכורות (דף לו) דכל הני יש אם למקרא בנקודי תליין. ואפ"ה איכא למ"ד דיש אם למסורות ולא בתר מקרא אזלינן וכי נימא דלית להו דרשה דהכא למעוטי שאובין או זוחלין ולי נראה לפ' דהא דא' הכא במי' במי מקוה לאו למעוטי מידי אתא ולא קרא יתירא או נקודי דרש אלא ה"ק במי' במי מקוה כלומר דא"צ מי' חיים כמו בזב שנא' ורחץ בשרו במי' חיים אלא במי' סתמא כתי' אפי' מי מקוה דלאו מי' חיי' נינהו נמי במשמע שוב ראיתי רש"י גופי' שפי' כן בפ"ק דעירובין: את כל בשרו מי' שכל גופו עולין בהם.
פי' בבת אחת ולא שיטבול לחצאין במי' מועטין והא ל"ל דקרא אתי לאשמועינן שיטבול כל בשרו ולא סגי בטבל מקצת בשרו מ"מ לא בעינן בבת אחת אלא אפי' בטבל לחצאין בזא"ז נמי סגי א"כ לכתוב רחמנא וטבל בשרו ומהיכא תיתי לומר דסגי בטבילת מקצת בשרו כל ל"ל ש"מ למעוטי טבילת לחצאין אתא.
ומיהו ק"ל דברפ"ק דבכורות (דף ג) איכא פלוגתא בשותפות נכרי דר"י מחיי' בבכור' ורבנן פטרי ואמ' בגמ' ושניה' מקרא אחד דרשו כל בכור. רבנן סברי בכור מקצת בכור משמע.
כתב רחמנא כל עד דאיכא כולה. ורי"ס בכור כולה בכור משמע כתב רחמנא כל דאפי' כל דהו והשתא לר"י דא' בכור כולו משמע וכל לכל דהו אתא ה"נ נימא בשרו כל בשרו משמע כ"ר כל דאפי' כ"ד סגי ולא בעינן מים שכל גופו עולה בהן ובפ' הנשרפין (דף עח) גבי איש כי יכה כל נפש אדם דרשי רבנן כל נפש עד דאיכא כל נפש ופטרי בהכהו עשרה ב"א אפי' בזה אחר זה וריב"ב מחיי' דדרש כל נפש כ"ד נפש ובפ"ה דפסחי' (דף סא) אמר ממאי דהאי כל ערל כולו משמע דילמא האי כל ערל משמע כ"ד ערלה וה"נ נימא כל בשרו כ"ד בשרו משמע כמו כל נפש לריב"ב דמשמש כ"ד וכן כל ערל דמ"ל כ"ד ערלה.
וי"ל משו' דנפקא לן טבילת חצאין דלא מהא דתני' בת"כ ולא יאכל מן הקדשי' כ"א רחץ את בשרו במי' יכול ירחץ אבר אבר ת"ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמש כולה כאחת אף רחיצת גופו כולו כאחת למעוטי טבילת חצאין. ומהשתא בע"כ האי כל בשרו כולו משמע ולא כל דהו דהא גלי רחמנא מבא השמש דרחיצה בעי כולו כאחת דוקא ולא לחצאין וכ"ת א"כ קרא דכל בשרו ל"ל.
וי"ל דצריכא תרי קראי דאי מחד קרא ה"א לכל א' וא' סגי לטבול במי' שכל גופו עולה בה' הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו כ"ר תרתי קראי להחמיר עליו דאפי' ננס שכל גופו עולה בפחות ממ' סאה אפ"ה בעינן מ' סאה כשיעור שגוף בינוני עולה בהן ולא אזלינן בתר דידי' ובהכא ניחא מה דקא' שיעור מקוה מ' סאה דמשמע אפי' לננס ומנ"ל הא דהא לשיעורא דמ' סאה לא רמיזא בקרא ולא קפיד אלא אמי' שכל גוף עולה בהם ואימא כל חד וחד בדידי' משערין א"ו מדכתיב תרתי קראי נ"ל הא ומעתה ל"צ להא דפי' דמהיכי תיתי לומר דסגי בטבילת מקצת בשרו דמתרי קראי נ"ל הא: וכמה הן אמה על אמה ברום ג"א משום דסתם קומת אדם בינוני בלא הראש הוי ג"א ומצי להרכין את ראשו מן הצד כ"פ התוס'.
ומ"מ באדם הגדול בקומה לא סגי לי' בהכא דהא בעינן מי' שכל גופו עולה בהם ובעי רוב מים כשיעור שיעלה כל גופו בהן בב"א בלא ראשו וכ"ת א"כ אמאי ל"ק להאי שיעורא גבי יש שאמר הכל לפי מה שהוא אדם בפי"ז דמס' כלי' דחשיב התם הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת והשותה כמלא לוגמיו ביוה"כ וכמזון ב' סעודת לעירוב כיון דבעינן הגדול לפי' גדלו.
לק"מ דכל הני דחשיב אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה אלא הכל לפי גודלו וקוטנו אבל שיעורא דמקוה נהי דאין לו שיעור למעלה יש לו שיעור למטה ואפי' לננס צריך אמה על אמה וכו' אע"פ שכל גופו עולה בפחות מזה וכיון שכן ל"פ לי' למיתני הא גבי הכל לפי מ"ש אדם דגבי ננס לא אזלינן לפי מה שהוא אלא כשיעור של אדם בינוני וכהג"מ בפ"ד דעירובין (דף מח) גבי יוצא חוץ לתחום דיש לו ד' אמות דבאמה דידי' יהבינן לי' והא דל"ק גבי יש שאמרו הכל לפמ"ש אדם משום דאיכא ננס באיבריו דלאו בתר אמה דידי' אזלינן אלא בתר אמה בינונית של קודש וה"נ דכוותי': ל"צ לכעדשה מן השרץ דל"כ דתני' בהם וכו' הקשה התוס' בשם הר"א ממיץ דבפ"ז דנדה (דף נה) אמ' כתיב בהם בכולן וכתיב מהם במקצתן ל"ק כאן בלח כאן ביבש והכא דרש לה לכעדשה ושמא תרתי ש"מ.
וק"ל הא תרתי דרשא נינהו ול"ל שקולין הן ויבא שניהם ושם פי' התו' דהא דהכא אסמכת' היא ששיעורן הל"מ (אא"ל) [וצ"ל] לפי"ז הא דח"ל הכא יש להם ע"מ שיסמכו אע"ג דהל"מ הם אפ"ה כיון דיש לה אסמכתא מכלל יש להם ע"מ שיסמכו הוי ול"ד להיתר נדרים אע"ג דודאי הל"מ היא משום דא"ל ע"מ שיסמכו בשום אסמכתא דב' דקרא.
ולפי"ז צ"ל הא דר"ל לכעדשה לסמך בעלמא אע"ג דנ"ל מרומיא דמקרא היינו כדפי' לעיל שהלכו רבנן בכולה ח' שרצים בתר שיעור ברייתו של חומט. והרמב"ם (בפ"ב מהא"הט) כתב גבי שרץ שיבש אינו מטמא ב"דא במקצת שרץ אבל כל שרץ שיבש או שנשרף ושלדו קיים הואיל ותבנית כולו עומדת ה"ז מטמא והיינו בהן בכולן דפ"ז דנדה ומסיים עלה וקרוב בעיני שטומא' זו מדבריה' ולפ"ז האי דנדה אסמכתא היא והאי דהכא דרשה גמורה היא מ"מ א"י מהיכי למד דהאי דפ"ז דנדה אסמכתא ואי משום דהכא מפקא לה לדרשא א' יותר נראה כדברי התוס' שם דהאי דהכא אסמכתא היא וכעדשה מן השרץ בכלל שיעורין הן הוא דהל"מ הן וכ"מ בירושלמי דמכילתין גבי מעה כסף ב' כסף דחגיגה וראי' דכעדשה מן השרץ בכלל שיעורין הוא: ל"צ.
לבתו מאנוסתו דל"כ. נ"ל דה"ה דהמ"ל לאש חמיו ואם חמותו דל"כ ומגז"ש אתיא ר"פ הנשרפין (דף פה) נאמר למטה זימה ונאמר למעלה זימה וכו' וגם אחותו מן האב ומן האם לא כתיבי ומדרשא אתיא בפ"ק דמכות (דף ו) ועוד איכא בעריות הרבה דברים שאין מפורשי' אתיין מרבויא כדא' בפ' ד"מ (דף נד) ובפ"ו דיבמו' (דף נ) וחדא מנייהו נקט וכיון ותדע לך דהא אביי התם בפ' הנשרפין ל"ל גז"ש זו דזימה זימה ומפיק התם לבתו מאנוסתו מק"ו על בת בתו עניש על בתו לא כ"ש $$ציור בספר$$ ופריך *) [נ"ל דצ"ל ופריך כו' כונתו למ"שש הא אין עונשים מה"ד ומשני גילוי מלתא בעלמא הוא:] דמק"ו אתא ה"ל כמפורשי' בהדיא ותקשה הא עריות מכתב כתיבין.
א"ו לאביי האי עריות דמתני' מהני דאמ' מיהא ק"ל אליב' דרבא דקאמר לבתו מאנוסתו דלא כתיב אע"ג דאתא בגז"ש חשיב לה תנא דידן לסמך בעלמא ולא למפורש ה"ל למיחשב נמי להא דאמ' בפ"ק דכריתות (דף ה) אל תהי גז"ש קלה בעינך שהרי פיגול ונותר וכן נסקלי' לא למדו אלא בגז"ש כדא' התם.
ואמאי ל"ח הני כמו שחשב לבתו מאנוסתו ודינין אליבא דרבי ודוחק לומר דפיגול ונותר בכלל עבודות דתנן הווין דהא עבודות היינו כתיקונן וכמצוותן כמו שמפ' לעיל לקבל' מה שא"כ פיגול ונות' ודע דאההוא ק"ו דאביי פריך התם וכי עונשין מן הדין ומשני גילוי מילתא בעלמא הוא ופי' רש"י ואין זה עונש מ"ה דהא (בת) [צ"ל בת בתו] מקורבא דבתו היא דאתא וה"ד עונש מ"ה כגון ערות אחות' בת אביך או בת אמך דאם באת להביא בת אביך ואמך מק"ו זה עונש מ"ה דהא לאו מכח דהא אתיא דזו קרובה מחמת עצמו אבל הכא בת בתו אינה קרובה לו אלא משו' בתו עק"ל מהא דא' בפ"א דתמורה (דף ח) דקא' אביי ק"ו מה טוב ברע דעלויי קא מעלי' לי' לקי טוב בטוב דכי הדדי נינהו לא כש"כ דלקי ורבא אין עונשין מן הדין ואביי אמ' לך הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע והא התם טוב בטוב לא אתו מכח טוב ברע כבת בתו דאתי' מכח בתו אלא הא לעצמו והא לעצמו ודמי לאחות דאביו ואמו דלא אתיא מכח אחותו דאביו או דאמו לחוד ואמאי לא חשיב לה אביי לענוש מן הדין ובמ"א יתבאר: אין דורשין פרק שני דף יא ע"ב אלא הנהו לרבות את הנכרים שמוזהרין כו'.
ק"ל לרבות נכרים שמוזהרין על ע"ז כישראל ל"ל הא נ"ל מויצו ה' אלקים כדא' בפ"ז דסנהדרין (דף נו) ובשלמא איש איש דברכות ה' ודעריות אע"ג דנ"ל התם מהאי ויצו דנכרים מוזהרין עליהן הא אמ' התם דאיש דברכות ה' אתי לרבו' הכינויים ודעריות לנערה המאורס'. א"נ לנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו דיינין להו בדינא דידן אבל איש איש לרבות אותן לע"ז ל"ל ת"ל מויצו.
י"ל דהאי סוגי' אתיא כמ"ד בפ"ז דסנהדרין (דף סד) א' למולך וא' לשאר עבודה זרה חייבפי' דס"ל דמולך ע"ז היא ולכדרכה ל"צ קרא דמאיכה יעבדו נ"ל אלא בשלא כדרכה איירי דה"ל כארבע עבודות זיבח ניסוך הקטרה והשתחווי'. דחייב עליהן אפי' בשלא כדרכה הילכך ל"ש למולך ל"ש לשאר ע"ז.
והשת' קמ"ל קרא דב"נ נמי מוזהרין שלא להעביר זרעם למולך ולשאר ע"ז כמו שמוזהרין על ד' עבודת דאמרן והא דתניא התם (דף מ ע"ב) דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהרין עליהם אלא דה"א הנ"מ בד' עבודת שהשלשה הן עבודת פנים: והשתחווי' דרך כבוד אבל מעביר זרעו לע"ז דאינו לא כעבודת פנים ולא דרך כבוד.
ה"א ישראל דרבי רבי ב"ל דלא רבי לא. קמ"ל: מיהו למ"ד מולך לאו ע"ז הוא אלא חוק בעלמא ולמולך הוא דחייב שלא למולך לא א"כ ודאי אין ב"נ מצווה עליהן דהא אין מוזהרין אלא על ז' מצות ולא לשתמיט תנא למתני ח' מצות וא' מהן מולך.
ואע"ג דאר"י התם כל האמור בפ' כישוף ב"נ מוזהרין עליהן לא ימצא מעביר בנו ובתו באש וגו' הא לר"י אכל הני דכתי' בהאי קרא ב"נ מוזהרין עליהן ועוד טעמא דר"י מפרש התם משום דלא ענש אא"כ הזהיר ולא מריבוי דאיש איש א"כ איש איש ל"ל ובע"כ צ"ל לדידי' דאיש איש ד"ת כלשון בני אדם כדאמ' התם בהדי' איש איש דברכות ה' לרבנן ד"ת כלשון ב"א וה"נ האי איש איש לר"י: לרבות את הנכרי'.
ק"ל דב"פ ד"מ (דף סו) תני' גבי מקלל אביו אמו איש מת"ל איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגנוס ופי' התו' התם אע"ג דקימ"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה היינו היכא דכתיבו בלשון זכר. אבל היכא דכתיב בלשון איש ממעטינן אם לא דכתיב איש איש תרי זימני דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וה"נ האי איש דברכות ה' ודעריות לרבות את האשה אתי ולא את הנכרים.
ובפי"ג דזבחים [דף קיג] דרש ר"ש איש איש דשחוטי חוץ לרבות השוחט להדיוט ודגבי המעלה בחוץ לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין וסתם משנה דהתם כוותי'. ובפ"ק דחולין איש איש לרבות נכרים שנודרים כישראל.
וא"כ לא נדרש להני איש איש לרבויי נשים אתי ודבר זה צריך לאריכות רב ולא ראיתי להאריך כאן בזה: אלא מעתה איש איש כי יקלל איש איש אשר יתן ה"נ אין לפרש דהכי פריך דהתם נמי נידרוש הכי איש איש תרי אין תלת לא דמאי קושיא ש"ה דסמיך האי איש איש ללא תקריבו דמשמע ג' ביחד לא יקריבו לגלות טעמא עריות כדמסיק ואמר קרא ל"ת לגלות ערוה אלמא מדסמיך לי' לתקריבו נ"ל הא וכדפירש"י אבל ברכת ה' ומולך דלא כתיב בהו ל"ת ל"ש למדרשי' הכי.
א"ו ה"פ אלא מעתה איש איש כי יקלל כו' ה"נ והא התם ל"ש למידרש הכי. א"ו לרבות לנכרים אתי ה"נ לרבות נכרים.
וה"נ גבי ושמרתם דפריך משבת ומצות וקודש דכתיב בהו ושמרתם אע"ג דגבי עריות נ"ל מדאמר רחמנא לבלתי עשות פריך נמי כה"ג בתמיה הא התם ל"ש למדרש הכי דהא לא כתיב בהו לבלתי עשות ש"מ דושמרתם לא להכי אתי'. אלא אורחא דקרא הוא והאי ושמרתם דגבי עריות בע"כ נמי לאו לדרשא אתי':