טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג
דף ח'
ע"א אמאי דבר שבחובה הוא ק"ל הא במנחות פ' התודה דף פ"ב יליף ר"א להא דכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין מוזבחת פסח צאן ובקר להקיש כ"ד הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח דאין בא אלא מן החולין ופסח גופי' נפקא התם מועבדת בחדש הזה שיהא כל עבודת חודש זה כזה ובפסח מצרים ומדבר לא הי' עדיין מעשר ור"ע ל"ל הא מהיקשא דזאת התורה לעולה ולמנחה חטאת אין בא' אלא מן החולין אף הכל כן וחטא' נ"ל מוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר ובפי"א דזבחים (דף צח) ובפ"ק דחולין דרשי' אשר לו ולא משל ציבור ולא משל מעשר.
והכי עיקר דהא בפ"ה דיומא ובסוף פ"ק דשביעית דרש להאי אשר לו ולא משל ציבור ובע"כ צ"ל דמ"ש א מעט ממילא מניה דהא לאו שלו הוא. וכמ"ד מעשר ממון גבוה הוא ובפ' התודה לישנא קטיעה נקט.
וא"כ למ"ד מעשר ממון הדיוט הוא א"א למעט מ"ש מאשר לו דלאו שלו הוא וא"כ למאן דל"ל הא הקישא דר"א דצאן ובקר כר"ע. וא"ל נמי דמ"ש ממון הדיוט היא ולא אימעט מ"ש מאשר לו אין לנו שדבר שבחובה אין בא משל מעשר שני וא"כ מאי פריך הא דבר שבחוב' הוא דילמ' הקיש' דר"א ל"ל וס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא ולא נ"ל מהא דר"ע נמי ואין לנו דבר שבחוב' שלא יהא בא משל מעשר וכ"ת א"כ עולת ראיי' אמאי אינו בא אלא מן החולין ה"ט משום דעולה כולה כליל ואין דמי מ"ש ניתן אלא בדבר אכילה וכדתני' בספרי הביאו התו' וכמש"ל: וראיתי לרש"י בפ"ק דחולין (דף כב) דפי' משלו ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתיב בפרשה ואפי' לר"י דא' מעשרממון הדיוט הוא להכי אתי אשר לו למעוטי ובהכי א"ש דלכ"ע אימעט מ"ש מקרא יתירא אבל אני תמה על פירש"י דהא תלתא אשר לו כתיבי בפרש' וכלהו דרשי' להו שם בפ"ה דיומא ובספ"ק דשבועו' חד דלא מש"צ ואידך ולא משל אחיו הכהני' והג' לעכב וא"כ ליכא קרא יתירא ללא מש"מ.
ובע"כ מש"ל ושל מעשר מחד קרא נ"ל דלאו שלו הם והיינו ע"כ למ"ד מ"ש ממון גבוה הוא וכפי' וא"כ מאי פריך הא דש"ב הוא וי"ל דהכא אליבא דב"ה קיימינן ולב"ה מ"ש ממון גבוה הוא כדאמ' בפ"ב דקדושין (דף נד) גבי והא דכרם רבעי לב"ה כולו לגת: אמר עולא בטופל אבל לעולת ראיי' אפילו בטופל נמי לא פירש"י דה"ט דגבי שלמים יש אד' שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין וא"א להביא אכילת כולן מן החולין אבל עולה ל"ל טופל יביא מעה כסף.
אבל עיקר הדבר מפו' בסיפרי דתניא התם ואכלת ושמחת שמחה שיש בו אכילה יצא עולה שא"נ. מ"מ ק"ל דא"כ ל"ל אשר לו בחטאת דאהרן שאין בא מ"שמ ת"ל דאינו נאכלת אלא נשרפת דהא פיר"שי דאשר לו יתירא ללא מש"מ אתא וכ"ת דאם אינו ענין לחטאת דאהרן תנוהו ענין לשאר קדשים הנאכלים שאין באים מש"מ א"כ האי הקישא דכל קרבנות לחטאת שאין באים אלא מן החולין ל"ל הא כל עצמו דקרא דאשר לו דממעט מש"מ ל"צ אלא לשאר קרשים ולמאי דפי' לעיל א"ש: טופלין בהמה לבהמה.
פי' התוס' משום דס"ל לחזקי' בירושלמי חולק אדם חובתו לב' בהמות וכיון דאפשר לטפול לב' בהמות במעות לא איטפל ורי"א טופלין מעות כיון דרבי קרא טפילה דשרי ע"כ הכי הוא דב' בהמות לא דס"ל לר"י אין אדם חולק חובתו לב' בהמות וכ"מ בירוש' חזקי' א' אדם חולק חובתו לב' בהמות ורי"א אין חולק.
ואני תמה הא כלפי לאיי דבירושלמי קאי אהא דא' ב"ה הראי' מעה כסף וחגיגה ב' כסף וא' חזקי' אדם חולק חובתו לב' בהמות פי' מביא ב' בהמות כל א' בשוה מעה ורי"א א"א חונק חובתו לב' בהמות אלא צריך שתהא בידו ב' כסף לכל א' וא'. והשתא כיון לחזקי' חולק הב' מעות שהן שיעור חגיגה לב בהמות אלמא השני נמי שם חגיגה עלה מדמצטרפין דמי' להשלי' לשיעור דמי' חגיגה.
כ"ש דאין ראוי לטפל בהמה לבהמה ולהביא הב' בדמי מעשר כיון דעל הב' נמי שם חגיגה ומצטרפי' לא' להשלים השיעור ב' כסף ולר"י דא' אין חולק חובתו לב' בהמות וא"מ לב' כסף כ"ש דהראשונה עיקר והב' ראוי' לבא בדמי מעשר ואפי' אם תדחוק לומר דה ק דכיון דס"ל לחזקי' דחולק חובתו יש לאוקמי לטפילה דקרא ממסת בבהמ' לבהמה דסד"א כיון דחולק אלמא השנית נמי שם חגיגה עלה כראשונה ולא תביא ממעות מ"ש כמותה קמ"ל אפ"ה דבאה ממעות מ"ש.
דאי הוי ס"ל דאין חולק אלמא ראשונה עיקר ליכא לאוקמא לריבוי דטפילה בבהמה לבהמה דפשיטא דשני' באה ממ"ש כיון דאין שם חגיגה עצה ול"ל קרא והא דקא' אין טופלין מעות למעות מסברא בעלמא קא"ל דס"ל דטפלת מעות גרע מטפילת בהמה וכיון דא"ל לקרא בטפילת בהמה טפילת מעות מניין אבל ר"י דס"ל דאין חילק חובתו לב' בהמות אלמא הראשונה עיקר ל"ל דקרא דמסת מרבה בהמה לבהמה דפשיטא כיון דהא' עיקר ממילא ידענו הב' באה ממ"ש וקרא דמסת ל"ל א"ו לטפילת מעות אתא.
מ"מ אכתי תקשה לר"י דא' אין טופלין בהמה לבהמה אמאי כיון דס"ל דאין חולק והא א' עיקר אע"ג דהשתא ריבויא דקרא דמסת משום מעות למעות אתי בע"כ מ"מ בהמה לבהמה בלא קרא ממילא שרי כיון דאין חולק ואין שם חגיגה על הב' אמאי לא תיתי ממעות מ"ש ועק"ל כיון טעמא דר"י בהא דאין חולק משום דהא' עיקר מ"מ למה אר"י צריך שתהא בידו ב' כסף לכל א' וא' דמשמע אפי' הב' צריך שתהא שוה ב' כסף ואמאי כיון דא' עיקר והב' אין שם חגיגה עלה מבכל דהו סגי לה וב' כסף ל"ל.
א"ו הני תרתי פלוגתא דחזקי' ור"י לאו בחד טעמא תניא ופלוגתא דטפילה טעמא לחוד ופלוגתא דחולקין טעמא לחוד והכא ה"ט כדפיר"שי חזקי' א' ט"ב לבהמה אם יש לו אוכלין הרבה וכו' ע"ש והאי דחולק חובתו דירו' ה"ט דר"י ס"ל מעה כסף וב' כסף דראי' וחגיגה ד"ת לפיכך א"א לחלק חובתו לב' בהמות אלא צריך שתהא בידו ב' כסף לכל א' וא' ואפי' הב' צריכה נמי שתהא באה ב' כסף דעל כל הבאת בו ביום שם חגיגה עליהן ואין ב' בהמות מצטרפין לכשיעור ומהא דייק התם בירו' דלא הדר בי' ר"י מהא דא' מעה כסף ב' כסף ד"ת מדא' אין חולק וכדפי' וחזקי' ס"ל דמעה כסף ב"כ דרבנן כדס"ל לר' אושעי' התם בירוש' לפיכך ל"ל בה אי חולק חובתו דהיינו הב' כסף שחיי' מדרבנן לב' בהמות: בי"ט מ"ט לא.
ק"ל מאי פריך דילמא לאו משו' דאיי"ח שמחה במעש' בהמה בי"ט אלא משום דנו"נ א"ק בי"ט אפילו נשחטה לשם חובת שמחה נמי א"ק בי"ט וכמ"ש בסמוך משום דעיקר הקרבן לגבוה בעי ומשלחן גבוה הוא דזכי לצאת י"ח שמחה. וכ"ת יצא ידי שמחה במעשר בהמה שנשחט בעי"ט דהא נאכל לב' ימים האיכ' למ"ד בפ"ו דפסחי' (דף עא) בשלמים שנשחטו בעי"ט שאיי"ח שמחה בהם משום דבעינן זביחה בשעת שמחה.
וכ"ת דמשמע דס"ל להאי תנא דנו"נ קריבן בי"ט מדנקט בשאר כל ימות הפסח יי"ח במ"ב ומשמע דאף י"ט אחרון בכלל הא ליתא דהא למאי דמפ' רב אשי דה"ט דבי"ט לא משום דלמא אתי לעשורי בי"ט מה"ט וודאי ל"ש י"ט אחרון מיט"ר. ועו' למאי דפרי' דה"ט דבי"ט לא משום דל"א דבי"ט א"ק נו"נ בשל עי"ט נמי לא משום דבעינן זביחה בשעת שמחה בי"ט אחרון ניחא דמ"ל דיי"ח בשלמי' הנשחטי' מאתמול דה"ל זביחה בשעת שמחה דהא שמחה נוהג כל ז' ימי הפסח אלא דבהא י"ל דא"כ מאי ארי' מ"ב אפילו בשאר קדשים אפילו בנאכלי' לב' כגון שלמים ובכור נמי לא יי"ח שמחה ביט"ר מה"ט.
אלא דאכתי קשה דא"כ לא מ"ל דאין יי"ח במ"ב ביט"ר אלא בעבירה בעבר ושחט ועו' ק"ל דאפילו למ"ד לא בעינן זביחה בש"ש אפ"ה אמאי יי"ח בנו"נ אפילו בנשחטין מעי"ט נגזור נמי דלמא אתי לאקרובי בי"ט כדי לצאת י"ח ש"ש כדגזרי' דלמא אתי לעשורי בי"ט וא"א לעשר בי"ט משום סקרתא וגם במ"ב גופי' שייך ה"ט.
וי"ל דקרבן שקרב ע"י כהנים ל"ג דלמא אתי לאקרובי בי"ט דכהנים זריזין הם כדאמ' רפ"ה דפסחים ובכמה דוכתי ואפילו שחיטה דכשרה בזר אפ"ה נהי דליתא בזריזין במקום זריזין מיהו איתא בעזרה כדאמ' בפ"ב דפסחי' (דף לו) גבי לתיתה בחטין של מנחות דגזרו שאין לותתין ועל לישה בפושרין ל"ג משום דלישה איתא בזריזין ופריך והא לישה כשרה בזר ומשני נהי דליתא בזריזין במקום זריזין איתא בעזרה לאפוקי לתיתה דליתא לא בזריזין ולא במקום זריזין אבל הא דגזר דלמא אתי לעשורי בי"ט דאינו לא בזריזין ולא במקום זריזין שפיר גזרינן.
מ"מ אכתי ק"ל למ"ד בעינן זביח' בש"ש למ"ל דאדם יי"ח ש"ש ביט"ר בנו"נ אלא בעבירה בעבר ושחט בי"ט דהא בי"ט א"א לשחוט אפילו אם רוצה לצאת י"ח ש"ש נמי אינ' קרב כדפי'. ועו' ק"ל אפילו מאן דלא בעי זביחה בשעת שמחה אמאי איי"ח במ"ב אפילו בנשחטין בעי"ט דלמא אתי לעשורי בי"ט כדי לצאת י"ח ש"ש מאי מרוויח בזה דמעשר בי"ט כיון דמ"מ א"ק בי"ט אפילו ברוצה לצאת י"ח ש"ש נמי אינו קרב.
ובע"כ צ"ל דהא אתיא כמ"ד נו"נ קרבן בי"ט דפלוגתא דתנאי בפ"ב דביצה (דף יט): בש"א יום ראשון פי' רשי' יום א' שהוא משום חגיגה יהי' מן החולין ול"ל לב"ש טפילה בדבר שבחובה מכאן ואילך שאינו אלא משום שמחה דאלו בחגיגה כתיב וחגותם אותו יום א' ותו לא אף מש המעשר. וק"ל מדנקט ברישא מסת מלמד שאדם מביא חיבתו מן החולין משמע כ"ע הוא ואפי לב"ש ואי ל"ל לב"ש טפילה כלל אלמא לא דרש כאשר יברכך לטפילה מסת ל"ל דאי לדבר שבחוב' שאינה באה אלא מן החולין הא נ"ל מקרא אחר בפ' התודה וכמש"ל.
וכבר פי' התוס' דהכא איצטריך דסד"א כיון דכת' כאשר יברכך לטפילה דמעשר אימא כולה נמי א לייתי מן המעשר והשתא לב"ש דלא משמע אשר יברכך לטפילה מסת דכתב רחמנא גבי חגיגה שאינו באה אלא מן החולין ל"ל ת"ל מהני קראי דפ' התודה. וי"ל למאי דפ' לעיל ניחא דב"ש ל"ל דרשא דר"א דיליף דבר שבחוב' אין בא אלא מן החולין מפסח מצרים ושל מדבר דס"ל אין דנין אפשר משא"א כדפריך עלה ר"ע התם וגם הקישא דר"ע ל"ל ונ"ל דדבר שבחובה שאין בא אלא מהחולין מהאי קרא דמסת.
ואע"ג דלב"ש כרם רבעי ממון הדיוט הוא שם בפ"ב דקדושין מ"מ אפשר לומר דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא אלא דלא יליף כ"ר ממ"ש בקודש קודש דמה"ט ס"ל התם דכ"ר אין לו חומש וביעור כמ"ש משום דנ"ל גז"ש דקודש קודש. א"נ אפי' את"ל דס"ל מ"ש ממון הדיוט הוא אפ"ה קודש קריא רחמנא וממעט לי' דמסת דלישנא דחולין הוא ולא משל מ"ש דקודש הוא אע"ג דממון הדיוט הוא הואיל וקודש קרי' קרא: משום סקרתא.
הקשה התוס' בשם הר"א ת"ל דאין מקדישין בי"ט כדתנן בפ"ה דביצה (דף לו). ותי' דש"ה דקדושה ועומדת כיון דחיי' מה"ת לקדשו הלכך ל"ש בי' שום איסור וק"ל מאי בכך דמחוי' מה"ת להקדישו אפ"ה כיון דאינו קדש מאיליו כבכור וצריך לקרוא עליו שם ולהקדישו בפה יש בו משום שבות דא"מ והא טעמא דאין מקדישין מפ' התם משום מקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש והא נמי הכי הוי כיון דאינו קדש מאיליו אלא ע"י קריאת שם:.
ועק"ל הא חגיגה ופסח מחויבין מה"ת להקדיש ואפ"ה אי לאו טעמא דה"ל חובות שקבוע להם זמן הי' אמור להקדישן בשבת וי"ט כדא' רפ"ו דפסחים (דף סו) ורפכ"ד דשבת ועק"ל למאי דס"ד דשייך למגזר שאיי"ח שמחה בי"ט משום גזי' שלא להקדיש בי"ט אלא דבמעשר בהמה ל"ל בה מה"ט דפי' התוס' א"כ בנדרים ונדבות נמי לא יי"ח משום הא גזי דילמא אתי להקדישן בי"ט ומדנקט ושאר כל ימות הפסח אדם יי"ח במעשר בהמה לאפוקי יט"ר דלא משמע אבל בנו"נ אפי' ביט"ר נמי יי"ח ואמאי נגזר דילמא אתי להקדישן בי"ט עוד תי' התוס' דמשום הקדש ל"ק דהא מקדיש אד' חגיגתו בי"ט ופסחו בשבת וא"כ ה"נ כיון דנפק בהא ידי ש"ש מצי להקדיש ולה"ט א"ש ולק"מ מה שהקשתי וכתבו התוס' שאין ר"י מודה לו כיון דלא אתי עיקר משום ש"ש דאל"כ נו"נ נמי ליקדשן כיון דנפק משום שמחה ולי לק"מ דאה"נ דנו"נ אי נפיק בהו משום שמחה מקדישן בי"ט דהא התוס' לעיל הקשה אמאי נו"נ אין קריבין בי"ט כיון דנפק בהו משום ש"ש.
ותי' בשם הר"י גופי דלא נפיק בנו"נ משום ש"ש אלא בשהקריבו משום שמח' אבל הקריבו לשם נו"נ לא נפיק אלמא בהקריבן לש' שמח' יוצא י"ח ש"ש נמי וכיוןדיצא בהם ידי שמחה מותר להקדישן נמי בי"ט וק"ו הוא השתא איסור דאורייתא התרת דהא דאין נו"נ קריבין בי"ט איסור של תורה הוא כדא' בפ"ב דביצה (דף כ) ואפ"ה אם מביאן לצאת י"ח שמחה קרבין בי"ט כ"ש שמו' להקדישן בי"ט שאינו אל' איסו' שבו' הואי' ורוצ' לצא' בהן ידי שמח' דה"ל חוב' שקבוע לו זמן דאפי' למ"ד שלמי' ששחט מעי"ט יוצא בהן ידי שמח' אפ"ה מקדישין ומקריבין בי"ט מ"ד אחגיגה דקדשי וקרבה בי"ט אע"ג דיש לו תשלומין כל ז' וכ"ש לתי' ב' שבתוס' לעיל דהא דאין נו"נ קריבן בי"ט מיירי בשכבר קרב שמחתו היכא דמביאן לצאת בהן ידי שמחה דש"ד להקדישן.
מיהו למאי דפי' לעיל דבכל ענין נו"נ קרבין בי"ט ואפי' אי אקריבן לשם ש"ש כיון דעיקר הקרבתן לאו משום ש"ש אלא משום נו"נ א"כ למ"ל כלל לנו"נ שמותר להקדישן בי"ט וה"ה למעשר בהמ' אכתי תקשה ל"ל טעמא דסקרתא ת"ל משום דא"מ. ובשם ר"י תי' התוס' דצביע' דנקט לפי שהוא איסור דאורייתא הלכך גזרו בו אבל מקדישן דלא הוי אלא מדרבנן ל"ג.
ומסיי' התוס' מכל הני שנוי לא יתכן בבכורות פב"ש (דף נח) דהכי תנן התם ולמה אמ' בכ"ט באלול ולא בא' בתשרי מפני שהוא י"ט וא"א לעשר בי"ט ומפ' בגמ' דהא דא"א לעשר בי"ט הוא משום סקרתא ואמאי נקט סקרתא ולא מקדישן דשם לא שייך גזי' אלא שינוי א' דקדושין ועומדי' יתכן התם והכא.
מיהו למאי דפי' דהא דקודש ועומד ל"מ להקדישו בי"ט קשה מהא ושם תי' התוס' עוד דכיון דעשירי מאליו קדש אפי' לא קרא עשירי ל"ש לאסור הקדש כזה בי"ט ולי א"ל לכ"ז דהגמ' עיקר איסור נקט סקרתא דהוי איסור חמור של תורה והכא גבי גזי' דרבנן ל"ג דא"כ אפי' נו"נ נמי לא וה"ט דל"ג כדפי' התוס' כאן בשם ר"י אבל התם די"ל דעיקר איסור נקט וכדפי': ע"ב מנין שא"נ במועד שנא' ושמחת בחגיך ולא באשתך.
ק"ל דמשמע מהכי דמה"ת א"נ נשי' במועד והא תנן בפ"ה דביצה דכל שחייבים עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת ח"ע בי"ט וחשיב בהני דרשות ל"ח ולא מיבמין וקתני סיפא כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת והשתא למה חשיב ללא מיבמין בי"ט משום רשות ת"ל דמ"הת אסור אפי' בחש"מ וכ"ש בי"ט משום דיבום היינו נשואים כדתנן פ"ק דמועד קטן (דף ה) א"נ נשים במועד וכו' ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו וכ"ש בי"ט וי"ל דהא דגזר' על היבום בי"ט משום שבות נ"מ לי"ט של ר"ה דאין מצות שמחה נוהג בו ואפ"ה גזרו משום שבות גזי' שמא יכתוב כדמפרש התם.
א"נ י"ל דהא דגזר' על יבום בי"ט משום שבות משו' ליל יט"ר הוא דמצות שמחה אין נוהג' בליל יט"ר וכדתני' והית אך שמח לרבות ליל י"ט אחרון או אינו ליל יט"ר וכולי כמ"ש בתשו': מביא שלמים מרובים. פי' רש"י שלמי חגיגה רבי' לפי האוכלים ובע"כ צל"כ דהא בגמר' קאמר שלמים מרובים מהיכא מייתי לי' הא ל"ל.
א' ר"ת בטופל ומביא פר גדול והא א"צ טפילה אלא גבי חגיג' אבל ש"ש באה הכל מן המעשר כדאמר לעיל. ועוד דתני סיפא זה וזה מועט ע"ז נאמר מעה כסף ב' כסף ואלו ש"ש אין לה שיעור וזה ל"נ אלא בעולת ראייה וחגיגה כדתנן לעיל והא דא' נכסים מרובים ואוכלים מועטין מביא עולות מרובים ע"כ מקרא דאיש כמתנת ידו נ"ל הא דמביא עולת מרובי' ומייתא לה בסיפא וה"ה לרישא אלא דהתם מ"ל לרבותא דאיש כמתנת ידו על חגיגה נמי קאי אע"ג דכתי' גבי ע"ר ומשום דחגיגה וראי' מילף ילפי מהדדי לכל מילי כמ"של.
לפיכ' כברכת ה' הכל לפי הברכה יביא שדינן לה נמי על חגיגה מיהו כל חד וחד לפי הברכה ששייך בו גבי עול' כפי ברכת הנכנסי' דהא כולן כליל וגבי שלמי חגיגה הנאכלין לפי ברכת ריבוי האוכלי'. מיהו ק"ל לאוכלין מרובי' ל"ל קרא ת"ל בלא"ה כיון שאוכלין מרובים צריך שלמי' מרובי' כפי האוכלי' וכמו שפי' רש"י ואי קמ"ל דאע"ג דיש לו בשר מנו"נ דיי"ח שמחה בהן כדא' לעיל אפ"ה צריך להביא שלמי חגיגה מרובי' כפי הברכה והא אין נו"נ קריבן בי"ט ואי למעוטי.
משלמים.
שנשחטו בערב יום טוב הא בלא"ה איכא למ"ד בפ"ו דפסחי' (דף ע') שא"י בהן ידי שמחה משו' דבעינן זביח' בשעת שמחה ול"ל דצריך קרא לחש"מ ומיירי שלא הקריב שלמי חגיגה ועולת ראייה ביט"ר. זה אינו דהא באוכלי' מרובי' ונכסי' מעוטין קא' ר"ח בגמ' בטופל ומביא פר גדול אבל לא מבהמה לבהמה דאא"ב כולה מתני' מיט"ר מיירי היינו דבהמה לבהמה לא משום דכל הבאות ביט"ר שם חגיגה עלי' כדפי' רש"י לעיל אבל אי בחהש"מ מיירי בהמה לבהמה אמאי לא הא יי"ח חגיגה בבהמה ראשונ' והשאר אינו אלא ש"ש דבאה אפי' מן המעשר.
וי"ל דמ"מ קמ"ל מקרא דצריך שיבא שלמי חגיגה מרובי' לפי ברכת האוכלי' ולא יביא שלמי שמחה מעוטין לשם שלמי חגיגה ולריבוי האוכלי' יביא שלמי' לשם ש"ש אלא צריך להביא הכל לשם ש"ח לפי ריבוי האוכלי': מתניתא ל"פ. פירש"י לא פליגא במעו' אלא בבהמה הא דקתני אם רצה לערב הוא דא' מעות דווקא אבל אידך מתני' ס"ל בין מעו' בין בהמה ולישנא דלא פליגא משמע דלא פליגא לגמרי ותרוייהו מודו דאם רצה לטפל בין מעו' בין בהמה מטפל אלא מר א' חדא בבהמה וה"ה במעו'.
ור"ש דא' ככ"ע ומר א' במעו' וה"ה בהמה ואיני יודע מי דחקו לרש"י לפ' דפליגי בבהמה ור"ש דא' כתנאי והא דא' הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה לאו למימרא דטפילת בהמה גרע טפי ממעו' ומהשתא בע"כ ההיא דתני טפילת מעו' ל"ל טפילת בהמה דאל"כ לאשמעינן קילתא וכ"ש חמירתא דהא ליתא דתרווייהו שקולין הן ואף טופלין בהמה דקא' אליבא דר"ח קא' לדידך דאלים טפילת מעו' הרי א' אף טופלין בהמה אבל לר"ש תרווייהו שקולין הן.
א"נ ה"ק הרי א' טופלין בהמה כמו מעו' דתרוייהו שקולין הן תדע דאס"ד דלר"ש נמי טפילת מעו' אלים והאי מתני' דטפילת מעו' טפיל לבהמה לגמרי ל"ל א"כ מאי הרי א' אף טופלין בהמה דפריך לי' לר"ח הא הוא דאמר נמי מאידך מתני' דטפילת מעו' דווקא כר"ח ומאי אולמא דהא מתני' מהא דאקש' לר"ח מינה א"ו כדפרי' דס"ל לר"ש דל"פ הני מתני' לגמרי א"נ משמע לי' לר"ש ההיא ברייתא דמיירי מטפילת מעו' אלי' לי' טפילת בהמה ממעו' ונקט לרבותא טפילת מעו' וכ"ש בהמה ולאידך אלים לי' מעות מבהמה ונקט בהמה לרבותא וכ"ש מעות וכהג"מ בפ"ק דסוכה (דף ח) מר אלים לי' סוכ' רשב"ק מנג"בך ומר איפכא: חוזר ומקריב חמש בי"ט שני ולא אמר' עובר הוא בבל תוסיף ורחמנא א' וחגותם אותו חד יומא ותו לא דהנך נמי חד יומא הוא ושני תשלומין דראשון ומסיק ר"א דלא פליג ר"ל דא' חוזר ומקריב אדר"י דא' כיון שפסק שוב אינו מקריב כאן בסתם אם הפרישן סתם אינו חוזר ומקריב כאן במפ' דא' בהדיא ליום א' אני מפ' את כולן חוזר ומקריב שאינו אלא תשלומין דא' זהו שיטת רש"י וק"ל לפ' דאמאי אוקי דר"ל במפרש להדי' הא אפי' בסתם נמי דלא אמר להדיא ליום א' אני מפ' אפ"ה חוזר ומקריב בסתמא אא"כ איכא גילוי דעתא דשיורי שייר כגון שיש שהו' להקר' ויש לו אוכלין דמוכח מילתא מדלא הק' בא' ש"מ שיורי שייר כדמסיק ואזיל אבל בדליכא גילוי דעת כגון שא"ל שהות א"נ אין לו אוכלין אפי' בסתמא דלא אמ' להדיא ליו' א' אני מפ' אפ"ה חוזר ומקריב לכ"ע וה"ל לאוקמי לדר"י ור"ל בסתם אלא דר"י בדאיכא גילוי דעת ודר"ל בדליכא ואע"פ שלא פי' להדיא נמי ש"ד.
וי"ל דנ"מ בהא דמפ' דאפי' איכא שהו' ואוכלין אפ"ה חוזר ומקריב בב' הואיל ופי' להדיא שהפ' ליום א' דבחדא סגי או באין לו שהות או אוכלין א"נ בשפי' להדיא ואפי' יש לו שהות ואוכלין והא דמפליג ר"א בין סתם למפ' ולא מפליג בסתם גופי' בין יש לו שהות ואוכלין לאין לו י"ל דלרבותא לקט מפ' להדיא דאע"ג דיש לו אפ"ה חוזר ומקריב הואיל ופי' להדיא ונ"ל דנפקי' לי' לר"א הא דלר"י בחדא סגי משום דשמיע לי' הא דר' שמן אר"י דבסמוך דא' גמר היום חוזר ומקריב ודרבי' אר"י דא' חוזר ומקריב ומוקי לה לדרבין במפ' להדיא דאל"כ תרתי דר"י ל"ל וא"ל נמי דהאי ה"נ מסתברא ר"א גופי' קא' לה להוכיח דבחדא סגי ולא סתמא דגמרא קא' לה מ"מ ק"ל מאי כיון שפסק שוב אינו מקריב סתמא דקאמר ר"י.
נהי דא"מ לשם שלמי חגיגה בחה"מ משום בל תאחר לשם שלמי נדבה מיהו מחייב להקריב אעפ"י שהקדישן לשם חגיגה הא חגיגה שלא הקרי' ברגל חייב להקריב אחר הרגל לשם שלמי נדבה דהא בפ"ק דר"ה (דף ד) מרבינן לעולת ושלמים לגבי ב"ת והיינו עולת ראייה ושלמי חגיגה דאלו נו"נ בהדיא כתיבן כדפרש"י ותוס' התם וכמ"ש בחי' שם.
אלמא חגיגה שלא הקריבה בשעתה לשם חגיגה אינו נדחית מהקרבה לגמרי אלא מקריבה אח"כ ול"ל דשוב א"מ דקאר"י לשיטת רש"י אחוזר ומקריב בי"ט ב' דר"ל קאי. וקאר"י דבי"ט ב' אינו חוזר ומקריב לאחר שפסק דכיון דא"א לו להק' לשם חגיגה משו' ב"ת (גזי' וכ"ת) [צ"ל הוי כנדרים ונדבות] דאין קריבין בי"ט וע"ד פי' (הרא"ש) [צ"ל הר"ח] שאכתוב בסמוך דא"ב ל"ל לרש"י טעמא דב"ת הא בה"ט דנו"נ א"ק בי"ט לחוד סגי וצ"ל דהאי כיון שפסק שוב אינו מקריב דאר"י היינו לשם ש"ח.
ומ"מ לשם נדבה מחויב להקריב ונ"ל שהכריחו לרש"י לפרש כן דה"ט דאין חוזר ומקריב משום ב"ת ולא משו' דנ"ונ א"ק בי"ט משום דר"י סתמא קאמר כיון שפסק שוב א"מ ואהקריב חמש בי"ט דר"ל קאי ומשמע דבפסק ביט"ר שוב א"מ כלל אפי' בחש"מ מדלא קאמר שוב א"מ בי"ט ב' ש"מ דה"ט משו' ב"ת ושוב א"מ דקא' היינו לשם שלמי חגיגה וכדפי' ולפ"ז הא דא' ר"ל חוזר ומקריב בי"ט שני לרבותא נקט לה ותרתי קמ"ל דאין בו משום ב"ת מדחוזר ומקריב.
וקמ"ל אפי' בי"ט ב' מותר להקריב דל"ד לנו"נ. זהו מה שנ"ל ע"ד פרש"י: והתוספות בשם ר"ח פי' הקריב ה' בי"ט ראשון חו"מ ה' בי"ט ב' ואע"ג דאין קריבין נו"נ בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לשם חגיגה היתה מותר להקריב בי"ט ומסיק דר"י בסתם ובדיש לו שהות ואוכלין נעשו כנו"נ שלא מחמת י"ט ודר"ל כגון שפי' שאלו הנשארי' יקריב' ביט"א כגון זה מותר וגם לפי"ז נמי צ"ל הא דמחלק בין סתם למפר' ולא מחלק בסתם גופי' בין יש לו שהו' ואוכלין לאין לו דרבותא קמ"ל דבמפ' להדיא אפי' יש לו חו"מ דה"ל חגיגה ולא נו"נ וכדפי' לעיל והביאו ראי' התו' לפי' זה מדא' בירו' הי' לפניו עשרה בהמו' הקריב ה'ביט"ר המות' מהו שידחה י"טא פליגי בה ר"י ור"ל חד א' דוחה וחד א' אינו דוחה ומפ' הירו' מדאר"י טופל מעו' למעו' היא אומ' דוחה ר"ל דא' טופל בהמה לבהמה ולא מעות למעות הוא א' א"ד.
ארשב"א בשם לעולם הוא מוסיף והולך ודוח' י"ט עד שיאמר אין עוד בדעתו להוסיף משמע דלענין דחיית י"ט מיירי ואני תמה מאי ראי' מהא דירו' לגמ' דידן הא ודאי פליגי אהדדי דבירו' תלו פלוגתא זו באידך פלוגתא דטפילה דר"י א"ל דוחה משום דא' טופלין מעות למעות ולא בהמה לבהמה אלמא שם חגיגה על כל הבהמות מש"ה כולן דוחין י"ט ור"ל דא' טופלין בהמה לבהמה אלמא אין שם חגיגה על כולן אלא על הראשונה בלבד מש"ה הוא א' א"ד י"ט והא בגמ' דידן מסיק דל"פ דביש לו שהות ואוכלין א"ח ומקריב וב"אל חו"מ לכ"ע ואי דחיית י"ט לגמ' דידן בפלוגתא דטפילה תליא לר"י דא' א"ט בהמה לבהמה אלמא שם חגיגה על כולן אמאי ביש לו שהו' ואוכלין א"ח ומקריב ביט"א.
וה"נ ר"ל דס"ל טופלין בהמה לבהמה משום דא"ש חגיגה עליהם אמאי חו"מ בי"ט ב' באין לו שהו' ואוכלין הא מ"מ א"ש חגיגה עליהן דהא לעלין טפילה אין חילק בין יש לו לא"ל. ועק"ל אי גמ' דילן לענין דחיית י"ט מיירי כירו' הא בגמ' דילן בהקדיש כבר לשם חגיגה מיירי דקא' הפריש עשרה בהמות לחגיגתו אמאי בא"ל שהות ואוכלין א"מ ביט"א הא כיון שקרא שם חגיגה עליהן וחגיגה מותר להקריב בי"ט ואמאי פקע קדושת חגיגה מעליהן אטו משום שהי' לו שהות ואוכלין ולא הקריבן פקע מעליהן קדושת חגיגה ונעשה נו"נ וכי קדושת הגוף פקע בכדי וקדושת חגיגה להיכן הלכו ועוד בדפי' להדיא שהנותרי' יקריבו ליט"א מותר לפי שיטה זו ובדלא פי' אסור וזה תימה וכי משום דפי' לא פקע קדושת חגיגה מעליהן ובדלא פי' פקע ונעשו נו"נ.
וההיא דירו' אין לו ענין לההיא דשמעתין ולא מיירי כלל בהפרישן תחילה לשם חגיגה דהא ל"א בירו' הפריש י' בהמו' אלא היו לפניו י' בהמו' פי' שהי' בידו וברשותו י' בהמו' והקריב ה' ביט"ר המותיר מהו שידחה יט"א כלומר לאחר שהקריב הראשוני' ביט"ר אם רוצה להקריב את המותר אח"כ לשם חגיגה אי חל שם חגיגה גמורה עליהן לדחו' י"ט או לא ותלה לה בהא פלוגתא דטופלין.
למ"ד בהמה בבהמה לא אלמא שם חגיגה חל על כולן מש"ה אין באין מן המעשר לפיכך דוחין י"ט ולמ"ד בהמה לבהמה ש"ד ש"מ דאין שם חגיגה חל על כולן א"ד י"ט והיינו דמסיק בירו' לעולם הוא מוסיף והולך כו' האי לישנא משמע בהדיא ובדלא הפריש והקדיש מיירי ומוסיף והולך ומקדיש ושם חגיגה על כולן עד שיא' להדיא אין עוד בדעתו להוסיף ומה שיוסף אח"כ אין שם חגיגה ח"ע אלא נו"נ הווין.
אבל בגמ' דילן איירי בהקדיש והפריש עשר בהמות בבת א' לחגיגתו וחל שם חגיגה על כולן לדחות י"ט לכ"ע בכל ענין דהא ודאי חגיגה אין לה שיעור למעלה מה"ת ואפי' אלף בהמות אם ירצה להק' לחגיגתו מקריב ושם חגיגה על כולן לכ"ד כדא' בירו' עני וידו רחבה קורא אני איש כמתנת ידו ותנן מי שיש לו אוכלין מרובי' מביא שלמי' מרובי' כו' אלמא אין שיעור לחגיגה למעלה ומקריב את כולן בכל הרגל דאפי' ביט"א ומשום לתא דבהמות חגיגה אין לחלק בין בהמה ראשונה להשאר בכל ענין אלא משום לתא דגברא שלא יעבור על ב"ת דרחמנא א' וחגותם אותו דמשמע חד יומא ותו לא בהא יש לחלק בין סתם למפ' ובין יש לו שהות ואוכלין לא"ל דבהא איכא גילוי דעתא דשיורי שייר ובהא לא מיהו הא ק"ל על הירו' דמוסיף והולך ואמאי ל"ת לב"ת.
ול"ל דס"ל כרבא דאמ' בפ"ד דר"ה (דף כח) דב"ת אע"ע אלא בזמנו והא דכהן שעלה לדוכן אם מוסיף ברכה א' משלו וכן מתן א' דבכו' שנתנו במתן ד' דע"בבת ש"ה דאלו מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר מברך א"נ אי מתרמי לי' בוכרא א' הדר מזה זימני' הוא כדמסיק התם אבל הכא כיון דחגג י"ט א' כבר יי"ח חגיגה שאר יומי ה"ל שלא בזמנו דל"ל הכא אלו מתרמי לי' כדא' התם.
דא"כ אמאי דוחה יט"א כיון דאין שם חגיגה עליהן דהא ח"ל שלא בזמנו לגמרי מדאין עובר עליהן על ב"ת ובמ"א יתבאר זה: עבר הרגל ולא חג א"ח באחריותו ק"ל מאי עבר הרגל דקא' עבר י"ט אחרון הל"ל דהא ברישא קא' חוגג את כל הרגל ויט"א של חג אלמא יט"א אינו כייל בכלל הרגל דקתני א"כ בסיפא הל"ל עבר יט"א א"ח באחריותו ואמאי כייל אף ליט"א בכלל רגל.
וי"ל למאי דאפר' בגמ' דאפי' למ"ד בגמ' כולן תשלומין זה לזה אפ"ה יט"א תשלומין דראשון הוא דמש"ה לא כייל קרא ליט"א לענין חגיגה בהדי ז' ימי החג שלפניו דלכתוב רחמנא וחגות' שמונה ימים למימרא דחלק משלפניו דאלו ז' ימי החג תשלומין זה לזה אבל יט"א תשלומין דא' וחיגר כל ז"י החג ונתפשט ביט"א פטור דהשתא א"ל דמש"ה שינה התנא לשונו בסיפא מריש' וקא' עבר הרגל ול"ק עבר יט"א דקמ"ל דזמנין בעבר הרגל לחוד א"ח באחריותו כה"ג דפי' כאן שהי' פטור כל ז"י הרגל ונתחייב ביט"א.
ואלו לא עבר עציו כל ז"י הרגל בפטור אפי' לא נתחייב עד יום הז' חוגג בו כיון דכולן תשלומי' זה לזה אבל השתא דל"נ עד יט"א א"ח באחריותו דיט"א אינו אלא תשלומין דא' וכ"ת הניחא למ"ד כולן תשלומין ז"לז אבל למ"ד כולן תשלומין דא' מא"ל דהא השתא ל"ל כה"ג דא"כ מאי ארי' יט"א אפי' נתפשט כל ימות הרגל חוץ מיט"ר בכה"ג א"ח באחריותו וי"ל דלדידי' הוי בע"כ איפכא דמדלא כייל ליט"א עם ז"י שלפניו למימרא דהוא חלק מ"זי החג ול"ד להו לענין חגיגה וכיון דכולן תשלומין דא' הא דל"ד להו היינו שהוא בפ"ע ואינו תשלומין דא'.
והשתא נ"מ למ"ד כולן תשלומין דא' דאם הי' פשוט בא' וחיגר בשאר כל ימות החג כיון דרמי עלי' חיובא בא' אע"ג דל"ח בימי תשלומין תו לא פקע תורת תשלומין מהן אבל למ"ד כולן תזל"ז כיון דאין עליו תורת חיוב בו ביום משום דרמי עליו חיובא בא' ל"ל בה ופטור וכמ"ש בגמ' ע"ד התוס' והשתא הא דתני בסיפא עבר הרגל ולא עבר יט"א דנ"מ איפכא בהי' פשוט ביום א' וחיגר בשא' ימי החג וגם ביט"א דכל ימי הרגל חוגג בהן דהן תשלומין דא' והא בא' הי' פשוט וב"ח.
אבל אם לא חגג כל ז"י החג א"ח באחריותן ביט"א הואיל והוא חיגר ולאו ב"ת בו ביום אעפ"י שהי' פשוט וב"ח בא' אין לו ענין לחייב מש"ה ביט"א אם הוא חיגר דהא אינו תשלומין דא' אלא חיובא רמי רחמנא עלי' בפ"ע אם הוא ב"ח בו ביום חייב ואם לאו פטור מיהו למאי דאפרש בגמ' דפשוט בא' וחיגר אח"כ לכ"ע פטור אפי' למ"ד כולן תשלומין דא' לא א"ש.
והא נמי ל"ל הא דלא כייל ברישא ליט"א עם ז"י שלפניו משום דבאותן ז"י החג אם איחר להביא ולהקריב חגיגה עד יום הז' ל"ל בה וא"ע בלא כלום אבל אם איחר מלהקריב עד יט"א ש"ח עובר בעשה כדא"ר בפ"ק דר"ה (דף ה) כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה וכיון דח' של חג רגל בפ"ע הוא וחלוק מז"י החג שלפניו ז"י החג ה"ל רגל שלם בפ"ע וכיון שעבר עליו ז"י החג כבר עבר בעשה זו דהא עולת ראיי' וש"ח נמי איתרבו לב"ת כדאמ' בפ"ק דר"ה (דף ה) ה' אלקי' אלו חטאת ואשמות עולות ושלמים והיינו עולות ראיי' ושלמי חגיגה שהן חוב דאלו של נו"נ מרישא דקרא נ"ל כדפירש"י ותוס' התם וכיון דאיתרבו ללאו דב"ת בג' רגלי' ה"ה דע"ע בעשה זו ברגל א' דהא בהא תלי' וכדאמ' התם (דף ו) אשה מהו בב"ת מי אמ' הא ליתא בראיי' כו' פי' לא קריבין בה לעשה זו דובאת שמה הילכך אפי' בלאו דב"ת נמי ליתא וא"כ עולות ראיי' וש"ח דעובר עליו בג' רגלים בלאו דב"ת ברגל א' עובר עליו בעשה זו ועל עולת ראיה ושלמי חגיגה דחג הסוכו' עובר בעשה אחר שעבר ז"י קודם יט"א דח' רגל א' בפ"ע ואינו נמנה לרגל א' עם ז"י שלפניו והמה רגל שלם בפ"ע הן מש"ה נקט ברישא חוגג את כל הרגל דהיינו ז"י הסוכות דהיינו דאפי' לכתחילה יכול להמתין עד יום הז' וא"ע בלא כלום אבל עד יט"א אינו רשאי להמתין לכתחילה דהא כבר עבר עליו בעשה דליתא דכ"כ שם בחי' דגם ושמיני של חג שייך לחג ואין עבב"ת בג"ר וברגל א' בעשה עד שיעבר גם גם השמיני ועוד כתבתי שם בזה גם הא דלא כייל לח' עם ז' ימים שלפניו כתבתי שם טעם אחר ע"ש.