אור ברסלב

טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג

דף ז'

דף ו

ע"א בעל מום מי מצי אכיל לי': מכאן נ"ל להוכיח הא דתנן רפ"ד דבכורות (דף כ"א) הבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין ב"מ שנאמר לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה דהאי קרא ארישא דתם קאי אבל ב"מ א"צ מן התורה לאכלו בתוך שנתו דווקא דהא קרא לפני ה' אלקיך תאכלנו כתיב ואין זה אלא בבכור תם שנאכל לפנים מן החומה דאלו ב"מ נאכל בכ"מ.

וכה"ג מצינו בפ"ק דבכורות (דף ט') דתנן התם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה מן הכבשים ומן העזים והאי שנאמר לא קאי אמאי דסליק מינ' אלא ארישא והכי משמע סוגי' דידן מדפריך ב"מ מי מצי אכיל לי' פי' דעד ח' ימים אסור לאכלו דילמא נפל הוא דעד ח' ימים בבהמה אינו יוצא מידי ספק נפל כדאמ' בפי"ט דשבת (דף ק"מ).

והרי הא דאסור באכילה תוך ח' משום ספק נפל אינו אלא מדרבנן דאלו מן התורה אזלינן בתר רוב וולדות ורוב וולדות אינן נפלים וכמ"ש התוס' פ"ק דחולין (דף י"א) ורפ"ג דבכורות (דף כ') ובכמה מקומות ודבר ברור הוא והשתא אם איתא דבכור ב"מ מצוותו לאכלו בתוך שנתו דווקא מה"ת מאי פריך ב"מ מי מצי אכיל לי' הא וודאי כיון דמה"ת מצי אכיל ביום שנולד מיום הלידה מונין לו שנה אע"ג דמדרבנן אין יכול לאכלו עד יום ח' היינו לחומרא אבל לא להקל על ד"ת.

אלא ודאי ש"מ דבכור ב"מ הא דנאכל בתוך שנתו אינו מה"ת אלא מדרבנן והן אמרו והן אמרו וכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן וכמו דבכור תם שראוי' להקרבה מונין לו משעה שנראה להרצאה מה"ת ה"נ ב"מ שעומ' לאכילה מונין לו מדרבנן משנראה לאכילה מדרבנן. וזה שלא כנראה מדברי קצת מפרשים שאפילו בעל מום אינו נאכל מן התורה אלא בתוך שנתו דווקא: ואימא מרחשון ומאי ז' ז' לאייר.

דאע"ג דהא מקרא דחדש האביב כבר נ"ל דאין אייר ראשון דהא בעינן אביב וליכא וממילא דאין ז' מרחשון אלא כיון דמיני' ובי' דחי לה כה"ט דלעיל גופי' בעינן אסיף וליכא כדאמר התם בעינן אביב וליכא ה"ט ניחא לי יותר: ולעיבורי' מניסן מנינן ורמינהו. ק"ל דפ"ק דסנהדרין (דף י"ד) מסיק הא דאין מעברין השנה לפני ר"ה דחשובי מחשבין גלוי לא מגלינן פי' מחשבין העיבר קודם ר"ה אבל אין מגלין אותו והשתא מאי פריך הכא דהא איכא למימר דא' בניסן ר"ה לעבורין דקודם לכן אפי' חשובי לא.

וי"ל דחשובי אפי' קודם א' בניסן נמי ש"ד כדמוכח התם גבי ר"ע שעיבר (ב) [צ"ל ג'] שנים זא"ז דמסיק ב"ד ישבו וקבעו לכל א' וא' בזמנו לפרש"י בל"א התם. ועוד בלא"ה אין סברא לומר דקודם א' בניסן אפי' חשובי לא דמאי איכפת לן אי מחשבי זמן רב קודם ולא דמי לגלוי דאיכא חששא שמא בתוך המשך הזמן ישתכח העיבור ויאכלו חמץ בפסח דכיון שעיברו נתרחק הפסח חודש א' להלן אבל אם ישתכח החישוב אין כאן תקלה דאפי' אם השנה ראוי להתעבר כ"ז שלא עיברו ב"ד צ"ל בה כדאמ' סוף פרק ב' (דף כ'): אעפ"כ אין מעברין אלא אדר.

פי' רש"י מדכתיב שמר את חדש האביב חודש הסמוך לאביב עבר שיבא אביב בזמנו והתוס' בפ"ק דסנהדרין שם פי' מדכתיב לחדש הי"ב הוא חדש אדר ואי מעברין אחד משאר חדשים לא הוי אדר י"ב וב' הטעמי' אינן מספיקין. אבל עיקר הדבר מבואר במכילתא פ' בא.

ר' יונתן אמר שמור את החדש האביב חדש הסמוך לאביב אתה מעבר אבל לא שמענו מכמה מעבר כשהוא אומ' שמור את חדש חדש אתה מעבר והדין נותן הואיל והחדש מתעבר ושנה מתעברת מה חדש א' ממנויו אף שנה א' ממנויו כו' ומה חדש אין תוספת עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספות עיבורו אלא בסוף: מאי עיבורין הפסקת עיבורין ק"ל הא אמ' בפ"ק דסנהדרין (דף י"ב) אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקבוע בו ניסן א"כ ר"ה להפסקה לא פסיקא שיהא א' בניסן דכשאדר מלא ה"ל יום אחד קודם א' בניסן ול"ל דס"ל להאי תנא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דא"כ למה לי למימ' דתנא דידן בהפסקה לא מיירי לימא דס"ל אדר זימנין מלא וזימנין חסר דהכי סתם לן תנא דידן לקמן (דף כ') כדדייק לה הגמ' מדתנן על ב' חדשים מחללין את השבת על ניסן כו' מש"ה לא פסיקא לי' לא' בניסן ר"ה לעיבורין.

וי"ל דאע"ג דאין מעברין השנה ביום ל' של אדר מ"מ אם עברו בדעבד מעובר כדאמ' התם עיברוהו אין מקדשין את החדש ולר"נ אפי' אם קידשו מעובר ומקודש ואפי' לרבא דאמר התם אם קידשו בטל העיבור מ"מ בלא קידשו מודה דמעובר בדעבד. אבל בא' בניסן ר"ה לעיבורין לגמרי דאפי' עיברו אינו מעובר ומכ"מ אפי' לפ"ז צ"ל דס"ל להאי תנא דאדר לעולם חסר דאי זימנין מלא נמצא ב' ימים ר"ה, להפסקת עיבורין א' בניסן דעבד ול' של אדר לכתחילה וה"ל למחשבי' נמי לכתחילה של ל' באדר לר"ה כמו שחשיב לא' בניסן ר"ה לתרומת שקלים אע"פ שאם הביא מן הישן בדעבד יצא כדא' בסמוך מיהו לתנא דידן דקאמ' הגמ' דמש"ה לא חשיב לי' משום דבהפסקת לא מיירי.

ול"ק משום דלא פסיקא לי' וכמ"ש ע"כ ה"ט דכיון דאם עברו מעוברת א' בניסן ר"ה גמור הוא דהא מפ' לקמן דהיינו טעמא דל"ח תנא דידן ר"ה לתרומת שקלים כיון דאם הביא יצא לא פסיק' לי' וכמו דר"ה דלכתחיל' לא חשי' תנא דידן לר"ה וכאלו אינו דמי ה"נ ל"ח לעכב על של דעבד מלמחשבי' בהדי ר"ה.

ואי לאו דבהפסקה ל"מ ראוי למחשבי' לא' בניסן לר"ה לעיבורין ואין לכתחיל' של ל' באדר מעכב עליו ולמחשבי' לר"ה לתנא דידן ות"ק דברייתא: אבל מפני הדחק מעברין אחר ר"ה מיד אע"ג דתנא רישא א"מ לפני ר"ה ומשמע דיום ר"ה גופי' כלאחריו ומעברין והדר תנא מעברין אחר ר"ה משמע דר"ה כלפניו ואין מעברין לק"מ משום דמסיים ברישא אם עברו אינו מעובר הא בר"ה עצמו א"ע מעוברת ובסיפא דתני אחר ר"ה אמפני הדחק קאי דמעברין אפי' לכתחילה ודווקא אחר ר"ה אבל ביום ר"ה עצמו אפי' מפני הדחק א"מ לכתחילה.

מ"מ צריך טעם מ"ש יום ר"ה מלאחר ר"ה מיד דמפני הדחק בזה אפי' לכתחילה ש"ד ובזה לכתחילה לא: הן העידו. כתבו התוס' אההיא דפ"ק דסנהדרין גבי עיברו ביום ל' של אדר דאמ' התם מעובר ומקודש ואקשי לי' רבא מכדי מפורי' לפסח ל' יום הוי ומפורי' דרשינן בהל' פסח וכי מטי ריש ירחי ומרחקינן להו אתי לזלזולי ה"נ ה"מ לאקשוי' אמתני' דעדיות.

ולדידי לק"מ דלרבא ה"ט דידהו דס"ל דמעברין כל אדר משו' דלא ס"ל דשואלין בהל' הפסח קוד' לפסח ל' יום ומפורים דרשינן בהל' פסח אלא ס"ל כרשב"ג דפליג בפ"ג דפסחי' (דף ו') ואמר דאין שואלין אלא ב' שבתות בלבד דהיינו מר"ח ניסן כדאמ' התם ואי מעברין עד ניסן לא אתי לזלזולי דהא עדיין לא התחילו לדרו' אבל התם פריך לר"נ ממעשה בכל יום דדרשינן ל' יום קודם והיינו דל"ק התם כהכא דאמר מר שואלין כו' דא"ל כרשב"ג ס"ל אלא דרשינן קאמ' כלומ' והא מעשה בכל יום כת"ק דרשב"ג.

וכ"ת למה מוקי בשמעתין בפלוגת' חדשה ולא מוקי דפליג בפלוגתא דרשב"ג ורבנן י"ל כי היכא דלא תקשה הלכתא אהלכתא דקי"ל כרבנן דרשב"ג וקי"ל כל עדו' הלכה היא כדאמ' בפ"ק דחולין (דף י"ט) בסוגיא דמוגרמת: אתי לזלזולי בחמץ. ק"ל הא אפי' אי מעברין עד הפורים איכא הא זלזול גופי' דהתינוח במקום הועד שמעברין ידעי מן העיבור ביומו ולא דרשי בה' הפסח אבל רחוק ממקום הועד אין יודעין שעיברו ודרשי ואתי לזלזולי ואין תקנה לחשש זה אא"כ מעברין בכדי שיתפרסם העיבור ע"פ השלוחים בכל מקום קודם זמן התחלת הדרשה ואז לא יתחילו לדרוש בשום מקום עד זמנו וי"ל דוודאי במקום שאפשר להם לידע בתוך זמן שדורשין דהיינו קודם שיכלו ל' יום שדורשין ואז יפסקו מלדרוש הימים הנותרים עד תשלום ל' יום שדורשי' ודאי ל"ח לזלזולי דכמו שע"י תחילת הדרשה ידעי ע"י החכם שדרש שיהי' פסח לסוף ל' יום ה"נ בסופו כשיפסוק החכם מלדרוש בתוך ל' ימי הדרשה יבינו שנתעבר השנה ולא הגיע עדיין זמן הדרשה דכמו שסמכו תחילה ע"י החכם הדורש לעשות פסח לאחר ל' יום כן יסמכו עליו שנתעבר ע"י שפסק החכם מלדרש דודאי על החכם יסמכו בכל ויצייתו וליכא למיחש לזלזולי אבל לשלוחים לאחר שיכלו ימי הדרשה לח יצייתו שנתעבר.

והשתא ניחא דאם יעברו אחר פורים אפשר שיכלו זמן ל' יום שדורשין בגולה קודם שידעו הרחקים מן העיבור אבל אם יעברו קודם לכן א"א שלא יוודע לכל כד"א לקמן (דף כ') כל ספיקא לקמן שדינן ופריך וליעבד נמי ארביסר דילמא חסרו לאב ואלול ומשני ב' ירחי חסירא קלא אית לי פי' אם חסרו גמי לאב כבר יצא הקול עד המועד אפי' לרחוקים אם חסרו ובע"כ מדלא עבדו ר"ה מיום כ"ט לאלול ש"מ דאם חיסרו לאב עד ר"ה שהוא יום ל' לאלול אם חיסרו לאלול קלא א"ל לכל וש"מ בכ"ט יום קלא איכא לכל וכיון שכן אם מעברין השנה אפי' בפורים שהוא ל' יום לפסח של בני הגולה י"ו יום מפורים שהוא יום י"ד לאדר עד ר"ח ניסן אם אדר חסר והוי ר"ח ניסן ביום ל' לאדר וי"ד דניסן עד הפסח של בני הגולה שעושין ב' י"ט של פסת מספ' דלא ידעו בקבי' דירחא אם חסר אם מלא ועושין פסח אחר י"ד יום ליום ל' לאדר מספיקא דלמא חיסורו לאדר.

ובע"כ זמן הדרשה שלהם בהל' פסח מתחיל להם בפורי' דה"ל י"ו יום עד ל' אדר. וי"ד של ניסן קודם הפסח שלהם נמצ' ביו' כ"ט מימי הדרש' שלהם סמוך לערב א"א שאין יודעין מן העיבור אפי' היותר רחוקי' ולמחר ביום ל' ימנע החכם מלדרש בהל' פסחאיכא הכירא ולא אתי לזלזולי אבל אם מעברין בפחות מל' יום אע"ג דאכתי איכא כ"ט יום של משך הדרשה אכתי יש לחוש שלא יתוודע לרחוקי' עד סמוך לערב של יום כ"ט שהוא יום ל' לדרשו' של בני הגולה וכבר דרש החכם בו ביום בהלכת פסח וכבר כלו ל' יום שדורשין ואין כאן הכירא ואתי לזלזולי מש"ה אין מעברין לאחר הפורים שהוא יום י"ד לאדר שלא נותר לפסח של בני הגולה, אלא כ"ט יום שהוא ט"ו של אדר לבד מפורים אם חסרו לאדר וי"ד דניסן עד הפסח שלהם ואכתי איכא למיחש לזלזולי אבל עד הפורים ועד בכלל מעברין דאפי' לפסח של בני הגולה נשארו ל' יום י"ו מאדר אפי' אם הוא חסר וי"ד דניסן והרי ביום כ"ט סמוך לערב א"א שלא יוודע מן העיבור אפי' לרחוקים וכיון שלמחר ביום ל' שהוא יום אחרון מימי הדרשה שלהן אם ימנע החכם מלדרש איכא הכירא לעיבור ולא אתי לזלזולי ולפי זה הא דתנן שמעברין עד הפורים היינו עד ועד בכלל וביום הפורים נמי מעברין: והשתא לפ"ז ניחא הא דנסיב הגמ' ואידך שתא מעוברת בחושבנא תליא ולא קאמר משום דס"ל כרשב"ג דא"כ אכתי איכא זלזולי לרחוקים אי מעברת לי' עד ניסן אלא דהשתא קשיא אמאי אקשה רבא לר"נ מכדי מפורים לפיסחא ל' יום כו' ה"ל להקשו' הא אמתניתן דעדיות.

עי"ל דמחמת הא דדורשין בהל' פסח בשאר מקומות חוץ ממקום הועד ל"ל בה וליכא למיחש לזלזולי דכ"ע ידעי דמחמ' ספיקא דורשין דחכם הדורש גופי' מאין לו לידע מה נעשה בבית הועד אם עיברו או לא עיברו אלא ודאי מפני שא"י שעיברו דורש לפיכך ודאי צייתי לשלוחים אם יאמרו שעיברו ולא אתי לזלזולי אלא במקו' הועד איכא למיחש כיון ששמעו שדרשו במקום הועד שוב אפי' כשישמעו שעיברו השנה לא צייתי מש"ה אין מעברין אלא עד הפורים קודם שמתחילין לדרוש בהל' פסח.

והשתא י"ל הא דהעידו שמעברין כל אדר כרשב"ג ס"ל מש"ה לא קשי' לרבא מהא: בהפסקה לא מיירי ק"ל מ"מ ה"ל למיתני בא' בתשרי ר"ה להתחלת עיבורין דהא אם עיברו קוד' לכן אינו מעוברת ול"ל כיון דאפי' מר"ה ואילך אין מעברין לכתחילה כדתני אבל מפני הדחק מעברין אותו אחר ר"ה מיד מפני הדחק אין שלא מפני הדחק לא לא פסיק' לי למיחשבי' בהדי שאר ר"ה וכדמשני אר"ה דתרומת שקלים בסמוך כיון דאם הביא יצא לפ"ל וה"נ י"ל איפכא כיון דלכתחיל' לא לא פסיקא ליה ליתא דהא אי לאו בהפסקה לא מיירי הוי חשיב להא דר"ה בא' בניסן להפסקת עיבורין.

אע"ג דאין מעברין השנה לכתחילה מיום ל' של אדר. אפ"ה כיון דאם עברו מעוברת הוי חשיב לי' כדפי' בסמוך כ"ש הכא דבשעת הדחק מעברין אפי' לכתחילה ואפי' שלא בשעת הדחק בדיעבד מיהו מעוברת דראוי למחשבי' לר"ה.

מיהו לר"פ דשני לקמן דמש"ה לא חשיב ר"ה לעומר וב' הלחם משום דלא חל מאורתא ניחא דהא ר"ה דעיבור השנה לא חל מאורתא דאם עיברו בלילה אינו מעוברת כדאמר בפ"ק דסנהדרין אבל לשאר אמוראי דלקמן דל"ל דר"פ קשה. וי"ל כיון דהא ר"ה דאחד בתשרי לעיבורן אינו אלא לגלוי בעלמא אבל לחישוב אפי' קודם לכן נמי ש"ד כדפי' בסמוך אינו כדאי למחשב בהדי ר"ה כיון שאינו דבר חדש לגמרי אלא גילוי מילתא בעלמא: מעברין אותה אחר ר"ה מיד.

ק"ל הא תניא בפ"ק דסנהדרין (דף י"ג) על ג' דברים מעברין את השנה על אביב ועל פירות האילן ועל התקופה על ב' מהן מעברין על א' מהן א"מ והשתא תקופה דבחושבנא תליא כדאמר התם אפשר לידע אפי' אחר ר"ה מיד. אבל אביב של תבואה אם תהי' קודם ניסן א"א לידע באותו שעה דהא זמן של זריעת תבואה הוא מחשון כדמוכח בפ"ק דתענית וה"נ אמר לקמן (דף ח') אימת שבלים אומרים שירה בניסן שהוא זמן הקציר והא זמן גידל תבואה הוא ו' חדשים כדאמר' בפ"ק דבכורות (דף ח') שועל וכל מיני שרצים לו' חדשים וכנגדו באילן תבואה וה"נ זמן חנטת אילן הוא בט"ו בשבט דמש"ה הוא ר"ה לאילן כדאמ' (דף י"ד) והא א"א לידע אביב ופירות האילן אחר ר"ה מיד קוד' זריע' וחנט' אם יהי' בזמנן אם לא וא"א לידע אלא תקופה לבד והא על אחד מהן א"מ.

$$ציור בספר$$ ואע"ג דא' רשב"ג התם על התקופ' הא מבעי' לן התם על התקופ' (שממתין) [צ"ל שמחין] או מעברין ועלתה בתיקו ואע"ג דאמר התם דמעברין מפני הדרכים והגשרים ותנורי פסחים וגליות ישראל שנעקרו ממקומם והני אפי' על א' מהן מעברין כדפי' התוס' התם. הא אלו נמי א"א לידע מיד אחר ר"ה.

וי"ל הא אמר התם דמפני גדיים וטלאי' וגוזלות שלא פירחו עושין אותן סעד לאחד מהג' כדמפ' התם זימנא דאביבא לא מטא והשתא י"ל שאלו נעשו סעד לתקופה. והשתא מ"ל שיכולן לעבר מיד אחר ר"ה וכ"ת מנא ידעי שהגדיים וטלאים יהיו קטנים בזמן פסח וכן הגוזלת לא יפריחו.

י"ל דגדיים וטלאים אפשר לידע אחר ר"ה מיד משום דזמן עיבור בהמה דקה באדר ויולדת באב כדאמר לקמן וראו אחר ר"ה שבאותו שנה נתאחר עיבור בהמה דקה ויהיו עדיין בפסח דקין. אע"ג דמפר התם כיצד עושין אותן סעד מהודענא לכון דגוזליא רכיכין ואמריא דעדקין וזימנא דאביבא לא מטא אלמא בעינן לסעד גוזליא עם אמריא והא גוזלת שלא יפריחו בפסח א"א לידע אחר ר"ה מיד.

י"ל אימריא לחוד סגי לסעד בלא גוזליא והתם מעשה שהי' כך הי': ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה. אע"ג דנ"ל מקרא דצריך להביא מן החדש מ"מ בדעבד אינו מעכב דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב כדאמ' בפ"ג דמנחות (דף י"ט).

מיהו ק"ל מאי קמ"ל שמואל הא משנה שלימה שנינו בפ"ד דשקלים מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנו שכר האומנין ומחללין אותה על שפר האומנין ונותנין אותו לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה אם בא החדש בזמנה לוקחין אותה מת"ח ואם לאו מן הישנה ופר' המפ' אם בא החדש בזמנה דהיינו אם הביאו שקלי' ונתרום התרומה חדשה בזמנה מביאן אותה מת"ח ואם שלא נתרום התרומה חדשה בזמנה ולא הביאו עדיין שקלים שנה זו לוקחין אותה מתרומה הישנה אלמא מאחד בניסן ואילך אם בא מן הישן יצא דהא תרומה חדשה בא' בניסן היתה דתנן התם רפ"ג בג"פ תורמי' את הלשכה בפרוס הפסח דהוא אחד בניסן והא קטורת נמי מקרבנות צבור: וי"ל דאי ממתני' ה"א ה"מ דבעי מן הישנה היינו דווקא בשלא בא החדש בזמנו כיון דאין כאן חדש בא מן הישן דהא א"א בע"א אבל היכא דאיכא חדש וישן קמן אם הביא מן הישן אפי' דעבד לא יצא וצריך לחזור ולהביא מן החדש קמ"ל שמואל דלא והיינו דנקיט שמואל במלתי' לישנא יתירא אם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה והאי שחיסר דנקיט ל"ל.

אלא לאשמועינן דאפי' יש לו חדש אם הביא מן הישן אפ"ה יצא דאי באין לו חדש אלא ישן לחוד מה חיסר מצוה שייך כאן דמאי ה"ל למיעבד הא א"א לו בענין אחר. ואל תתמה האיך ס"ד לומר דבאין לו חדש יוצא בישן וביש לו לא דכה"ג אמ' בפ"ד דמנחו' (דף מ"ה) גבי ב' פרים דר"ח דבספ' יחזקאל ביום החדש תקח פר מאי תלמוד לומר לפי שנאמר בתורה פרים ומנין שאם לא מצא ב' מביא אחד ת"ל פר והכי דריש גבי כבשים ומנין שמעכבין זא"ז ת"ל יהי'.

ופירש"י ותוס' מנין שמעכבין זא"ז דאם יש להם פרים שנים וכבשי' ז דאין יכולי' להקרי' זה בלא זה אלמא אע"ג דבאין להם אין מעכבין אם יש להם מעכבין זא"ז. וה"נ אמרינן בפ' י"ב דיבמות (דף ק"ד) יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלא לה מאחי'.

מני אלימא ר"ע השתא ומה במקום מצוה דא"ל מידי דהוי אאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי. מיהו כ"ז למאי דפירשו המפרשי' להאי דפרק ד' דשקלים דהא אם בא חדש בזמנו דאתרומה חדשה קאי אבל מן הירושלמי נראה שהוא מפרש להא דאם בא החדש בזמנו אקידוש החודש קאי וה"פ אם באו עדים שנראית הלבנה ביום ל' לחודש אדר וקידשו ד"ח ביום ל' של אדר דלקידוש ביום ל' קרוי בזמנו כדאמר לקמן בפרקי' אם נראה בזמנו וכו' בא מן החדשה פי' בא הקטורת ביו' ל' מתרומה החדשה דה"ל ר"ח ניסן דמצותו לבא מן החדש ואם לאו שלא בא החד' בזמנו ולא קידשו לר"ח ניסן ביו' ל' לאדר אלא ביו' ל"א בא מן הישן ביו' ל"א לאדר דיו' זה בתר שנה שעבר' גרירא ולא נתחדש' השנה לת"ח עד יום ל"א לר"ח אדר דה"ל א' בניסן.

וא"כ לא ש"מ להאי פירושא דאם הביא בא' בניסן מן הישן דיצא מש"ה איצטרך לי' לשמואל לאשמועינן הא. דה"ג בירושלמי רפ"ג דר"ה רבי אמר ניסן לא נתעבר מימיו והא תנינין אם בא חדש בזמנו פי' מקשה מהא מתני' דפ"ד דשקלי'.

ומסיפא פריך ואם לאו מן הישנה. ומשמע לי' אם בא החדש בזמנו הינו שקדשו לניסן ביום ל' לאדר ואם לאו הינו שקדשוהו ביום ל"א אלמא מעברין.

ומשני אם בא לא בעי פי' התנא קמ"ל אם אירע כן אבל ר' קאמר דמעולם לא אירע שעברוהו: וכ"ת למה דמפ' הירושלמי להאי אם בא החדש בזמנו על קידש החדש א"כ מאי קמ"ל מתני' דאם קידשו בזמנו בא קטרת מת"ח פשיטא דהא ה"ל א' בניסן דמצוה להביא מן החדש וכן סיפא דאם לאו מהישנה נמי פשיטא דהא אכתי לא עייל א' בניסן.

ואי הא גופי' קמ"ל דא' בניסן ר"ה לתרומת שקלי' מ"מ לא הוי ליה לאשמועינן הא ולמיתלי באם בא ר"ח בזמנו או לא בא אלא הוי לי' לאשמועינן הא בהדיא דבאחד בניסן מצותו להביא מן החדש וממילא ש"מ הא דאם בא החדש בזמנו או לא בא י"ל דטובא קמ"ל בהא דאם בא דביום ל של אדר אע"ג דאיכא ספיקא שמא יבואו עדי' עוד היום סמוך ויתקדש החדש היום ויהי ר"ח ניסן למפרע מבערב נמצא שהי' היום למפרע א' בניסן שמצוותו להביא קטרת מת"ח.

והא בכל ר"ח רוב פעמים אין העדים באים קודם שיר של תמיד של שחר שהי' בשעת הניסך דמה"ט לא תיקנו בר"ה בשחרית שיר של י"ט כדתני' לקמן פ"ד (דף ל') תמיד של ר"ה שחרית קרב כהלכתו וכדפי' רש"י התם. וכ"ש שעדיין לא באו קודם הקטרת קטרת שהרי הניסך הי' אחר קטרת וגם לפעמים לא היה באים עידי קידש עד לאחר תמיד וקטרת של בין הערבים כדתנן רפ"ג וסד"א דביום ל' של אדר בכל השנים יקטירו קטרת מתרומה חדשה מספק שמא אכתי יבואו עידי ראי' היום והיום ר"ח ניסן שמצוותו לבוא מת"ח קמ"ל דווקא אם בא החדש בזמנו דהיינו שכבר באו עידי ראי' הוא דבא מת"ח.

אבל כל כמה דלא באו עדיין בא מתרומה ישנה ול"ח לספיקא שמא יבואו והיינו דקתני ואם לאו מן הישנה ול"ח לשמא יבאו היום עוד והיינו דנקיט שמואל וההיא ברייתא דתני' כוותי' קרבנות צבור הבאים בא'בניסן מצוה להביא מן החדש ואיכא למידק למה נקט א' בניסן לחוד ביחוד הל"ל ק"צ הבאים מא' בניסן ואילך מצוה להביא מן החדש דהיינו כל השנה ואחד בניסן נמי בכלל א"ו מילתא אגב אורחא קמ"ל דדווקא הבאים בא' בניסן שכבר נודע שהוא א' בניסן שכבר נתקדש החודש הוא דמצוה להביא מן תרומה חדשה אבל מספיקא בא מן הישן וכדפי' ואע"ג דכבר שמעת לה הא מהא מתני' דפ"ד דשקלים מ"מ כיון שאין מאריך יותר משום רבותא נקיט לה שמואל אגב אורחי' לאשמעינן הא.

ועוד דהא מחצי' דפ"ד דשקלים איכא לפרש כדפי' תמפ'. מ"מ יש לעיין מ"ט מביא ביום ל' קודם שבאו עדים מן הישנה לא מיבעי אי נימא דהא דא' תור' חדש והבא קרבן מת"ח דלא קפיד אלא שלא להביא מן הישנה אחר א' בניסן אבל מן החדשה קודם א' בניסן לית לן בה דה"ל להביא בל' של אדר בכל שנה מן החדשה.

דממ"נ שפיר דמי דאפי' לא יקדשו היום אם מביא מן החדשה נמי ש"ד וכ"ש אם יקדשו. אלא אפי' אם תדחק לומר דקודם א' בניסן אינו ראוי להביא מן החדשה מ"מ כיון דיום ל' של אדר ספיקא הוא אם יקדשו מצותו מן החדש ואם לא יקדשו מצוותו מן הישן ניזל בתר רובא דכיון דרוב שנים אדר חסר כדא' רבי ניסן לא נתעבר מימיו א"כ רוב שנים הוא ר"ח ניסן ביום ל' לאדר ומצוותו מן החדש ומספיקא ניזל בתר רובא ויביא ביום ל' של אדר מת"ח.

והא יום הכפורים דאיסור חמור של כרת הוא מונין מיום ל' של אלול עשרה ימים ומתענין בו וסמכינן ארובא דרוב אלול חסר כדאמ' מימו' עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר כ"ש באיסור עשה הקל דת"ח מניסן ואילך דה"ל למיזל בתר רובא. עוד דאפי' בשאר מועדות דעבדינן תרי יומי מספק היינו דחיישינן נמי למעוטי אבל מיחש למעוטי ולא לרובא הא ודאי א"א ואמאי בתרומה חדשה ביום ל' של אדר אזלינן בתר מיעוטי ומביא מתרומה הישנה ושבקינן לרובא דרוב פעמים אדר חסר.

ושמא ה"ט דירושלמי דס"ל דאם לא קידשו החדש ביום ל' של אדר דתמיד בא ול"ח לספיקא שמא יקדשו עוד ומצוותו מן החדשה. מדחזינן דכתב רחמנא להא לימודא דחדש והביא קרבן מת"ח גבי מוסף ר"ח דכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ולא רבי לה גבי תמיד דקוד' בהאי פרשה וקדים נמי בהקרבה כדתנן ברפ"י דזבחים (דף פט) והא תמידין נמי בכלל ק"צ הבאי' בא' בניסן דמצוותו להביא מן החדש א"ו ש"מ דמספיקא א"צ להביא ביום ל' לאדר מן החדשה והשתא נהי דאם אדר מלא ור"ח חל ביום ל"א לאדר תמיד של שחר קדי' למוסף ר"ח לבא מן החדשה דהא ודאי היום ר"ח כיון דלא קידשו אתמול את החדש דהא אין חדש יותר מל' יום וא"נ באדר חסר וקידשו ביום ל' קודם הקרבת התמיד דבהא קדים תמיד למוסף לבא מן החדש אבל אם אדר חסר ולא קידשו קודם הקרבת התמיד קמ"ל קרא דמוסף ר"ח קרב מן החדשה ראשון לתמיד דכיון דמקריבן למוסף ר"ח א"א אא"כ קידשו כבר את החדש אבל בשעת הקרבת התמיד דעדיין לא קידשו א"צ לבא מן החדש.

וקמ"ל קרא דבהא ל"ת לספיקא שמא יבאו עוד היום ויקדשו החדש על פיהם נמצא שמצוות תמיד זה לבא מן החדשה. ויש להביא ראי' לדברי זה הירושלמי מן הגמ' שלנו ויתבאר בש"ה והא דקאמ' מהו דתימא ליחש שמא לא ימסרנו נרבור יפה יפה יתבאר בחידושי בפ"ק דיומא (דף ל"ה) בס"ד: ע"ב לא טרח אינש למיגר ביתא פחות מל' יום ק"ל הא אמר שמואל בפ"ק דב"מ (דף יד) גבי אחריות ט"ס ה"מ בשטרי הלואה אבל בשטרי מו"מ לא דעביד איניש דזבין ארע' ליומא ואמרינן התם אבוה בר איהו זבין עלייתא מאחתי ודן שמואל שאיבד מעותיו מה"ט דעביד דזבין ארע' ליומא וגבי מיגר ביתא אמר דלא טרח למיגר בפחות מל' יום ואלו התם אסי' טרפו ביומו אמר דאיבד מעותיו משום דעביד דזבין ארעי וביתו ליום אחד לחוד וכי גרע מכר ממיגר.

ושמא שמעתין לא אזלי כשמואל אלא כדפסיק רבא התם במסקנא דאחריות ט"ס אפי' בשטר מו"מ אלמא ל"ל לה"ט דעביד דזבין ליומא ושמואל מוקי להא ברייתא דבפחות מל' יום לא עלתה לו שנה דאתי' כמ"ד ל' יום בשנה דווקא חשיב שנה. עי"ל דאפי'' לשמואל א"ש דש"ה דבשעת זיבוני הוי ספק אם יטרפו ממנו אם לא וכדפי' רש"י התם עביד דזבין ארע' ליומא לספק יום אחד דשמא לא יטרפו ממנו ואם יטרפו שמא לזמן מרובה ויאכל בתוך כך פירות לפיכך מכניס עצמו בספק דהא אפשר שלא יטריפו ממנו כלל ואם יטריפו שמא לזמן מרובה ומשום ספק הנאה מרובה מכנים עצמו לספיקא וגמר ומקני אפי' אם יטריפו ממנו לאלתר אבל הכי דבוודאי אין לו הנאה ממנו כ"א בציר מל' יום אפי' למיגר לא טרח: ות"ק דברייתא ותנא דידן כו'.

מאי פריך אתנא דידן אמאי לא חשיב א' בניסן שהוא ר"ה לשכירות בתים הא בהפסקה לא מיירי דמש"ה ל"ח לר"ה דעיבורין כדאמר לעיל והאי דבתים נמי ר"ה דהפסקה היא דכשמגיע א' בניסן כלתה שנה ללוקח והרי הא דלא קתני תנא דידן לר"ה דנדרים דלקמן נמי ה"ט משום דה"ל ר"ה להפסקה כדפי' תוס' לעיל והא דשכירות בתים להא דאמי'.

וי"ל נהי דלגבי השוכר ה"ל ר"ה דהפסקה דמהשתא יוצאת מתחת ידו לגבי משכיר ר"ה דהתחלה היא שמעכשיו נכנסת לרשותו אבל גבי עיבורין ונדרים כולה מילתא אינו אלא ר"ה דהפסקה ולא משכחת לה להני ר"ה בהתחלה: לרבא ליתני ששה. ק"ל הא בע"כ האי תנא דחשיב ששה בסיון לר"ה דשתי הלחם אחרים הוא דאמ' אין בין לעצרת לעצרת אלא ד' ימים דאלו לרב שמעי' דא' לעיל עצרת פעמים ה' או ו' או ז לא פסיקא לן יום קבוע להא ר"ה דב' הלחם והשתא מאי פריך ליתני הא ר"ה דב' הלח' דילמא ס"ל כר"ש דאין יום קבוע לר"ה שלו וי"ל דהא ודאי מתניתן ר"מ בין לרבא דא' לר"מ דל רגלים בין לר"נ ד' חדשים ובהן כמה ר"ה.

ו"ד חדשים אינו אלא לר"מ דא' אחד באלול ר"ה למ"ב וקי"ל אחרים ר"מ היא כדא' בשילהי מסכת הוריות מ"מ אכתי ק"ל הא מוכח להדיא בפ"ב דערכין (דף ט') דאפי' לאחרים פעמים (אייר וסיון) [צ"ל ניסן ואייר] חסרים בשנה מעוברת ועיברו ל' יום וא"כ לדידהו נמי עצרת פעמים ה' וכדפי' לעיל גבי מאן תנא דפליג אדר"ש נמצא לד"ה אין יום קבוע לר"ה לשתי הלחם.

ושמא י"ל כיון דבשנים פשוטין לעולם עצרת בששה בסיון לאחרים ואפי' בסתם שנה מעוברת הכי הוא דהא קאמר אם הי' שנה מעוברת ה' דסתם חודש העיבור חסר אם לא ע"י מקרה שעברו ל' יום דה"ל מיעוטי דמיעוטי. אין מיעוט כזה מעכב על הרוב דששה בסיון מלמנוע ממנו שם ר"ה: לר"נ ב"י ליתני חמשה פי' עם ר"ה דשתי הלחם משמע אבל הא דעומר ל"ק לי'.

וק"ל מה בכך אעפ"י שאינו מחשבון ר"ה אפ"ה ה"ל למיתנא כמו דתני רגלי' אעפ"י שאינו מחשבון ר"ה וי"ל דרגלים שאני דאעפ"י שאינן מן החשבון אפ"ה תני לי' דקמ"ל דבעי ג' רגלים כסדרן ור"ש היא אבל הא דעומר כיון שאין ממנין ר"ה ל"ל למיתני קרי' בי' רב הוא דעומר מתיר לחדש במדינה.

מ"מ ק"ל מאי פריך ליתני לר"ה דשתי הלחם הא אמר לעיל דלא חשיב תנא דדן לר"ה דאחד בניסן לתרומת שקלים כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא לי' והשתא מאי קשיא לה מו' בסיון דהוי ר"ה לשני הלחם להביא מן החדש למקדש הא תנן בפר"י (דף ס"ח) קודם לש"ה לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר לא פסיקא ליה דומיא לתרומת שקלי' כיון דלא מהני ר"ה זה אלא להביא לכתחילה מתרומה חדשה לא חשיב לי'.

ה"נ הא ש"ה ל"מ אלא לכתחלה. וי"ל דלא דמי דגבי תרומת שקלים כיון דל"מ ר"ה זה אלא לכתחילה לא הוי ר"ה גמור כיון דאכתי גם מן הישן דאשתקד שהוא היפך ר"ה שלו כשר בדיעבד ולא ג מור למילת' לגמרי אבל הא דש"ה אדרבה הא גמר למילתי'.

עי"ל דל"ד הא דש"ה קודם לעצרת דאם הביא כשר להא דתרומת שקלים. דהכא אי לא הביאו שקלים קודם א' בניסן מביא אפי' לכתחילה מן הישן וכמ"ש וכיון דלפעמים אפי' לכתחילה מביא מן הישן מש"ה לא פסיקא לה למחשבי' להא ר"ה בא' בניסן אבל בהא א' בסיון ר"ה לש"ה אין להביא מן החדש קודם לו אפי' לא מצא מן הישן א"א להביא מן החדש אלא מנחות ונסכי' בטילים לגמרי עד שיזדמן לו תבוא מן הישן כדמוכח במנחו' פר"י: והרי רגלים דלא חיילו מאורתא.

פי' דקס"ד דהתחלת רגל ראשון לענין ב"ת הוא ביום של י"ט ראשון שראוי להקרבה אבל לא בלילה ואם נדר בליל י"ט ראשון אע"ג דבאורתא דהיינו בתחלת הלילה עדיין לא חל הנדר עליו אפ"ה רגל זה עולה למנין ג"ר לר"ש ולתנא דידן דבעי ג"ר כסדרן וחג המצות תחלה אם נדר בליל י"ט של פסח עובר אחר סוכת בב"ת דה"ל ג"ר כסדרן הרי רגלים לענין כסדרן לא חיילו מאורתא בתחילתו וקחשיב ומשני כיון דצרי' לאתויי מעיקרא מחוייב וקאי פי' דלילה אין ראוי להקרבה מ"מ בעינן שיהא מאורתא חייב להביא דהיינו בנדר קוד' הלילה שיהא מחוייב בתחילת הלילה דלאו בשעה שראוי להקרבה בלחוד תליא הא דקבע רחמנא ג"ר לב"ת אלא שיהא בר חיובא בג"ר ואף הלילה בכלל מאורתא וכ"פ התוס' הא דלא חיילי מאורתא א היינו אם הי' מחוייב ועומד לפני הרגל איכא כולה רגל ואם נכנס הרגל וקא נדר אפי' ליל א' ליכא כולה רגל ואין עולה למנין ג"ר.

וגם בדברי המקשן צריך לפ"ז כן דהאי לא חיילי מאורתא אליל א' דרגל ראשון קאי וכדפי' דאי ארגל ג' קאי וכדמשמע לכאורה מפרש"י ואסוגי' דב"ת קאי. מאי פריך מרגלים דל"ח מאורתא בסוף ב"ת ואפ"ה חשיב.

הא מתניתן דחשי' ניסן ר"ה לרגלי' אתחילת ב"ת קאי ולא אסופו כדאמ' לעיל רגל שבו ר"ה לרגלים ועוד תנא דדן בהפסקה לא מיירי דמש"ה ל"ח לר"ה דהפסקת עיבורין באחד בניסן כדאמ' לעיל. אלא ודאי כדפי': וה"נ הא דאמר בסמוך ב"ת ממילא חייל ה"פ אין תחילת חלות ב"ת בשעה שראוי להקרבה לגמרי והיינו ביום אחר הקרבת התמיד דתימא דלא חל תחילות מאורתא הואיל ולילה אינו ראוי להקרבה אלא ממילא משקידש היום חייל התחלתו אעפ"י שא"ר להקרבה וע"ד זה דפי': והרי יובלת דלא חיילי מאורתא הקשה התוס' מאי ס"ד הא לא מתוקמי כלל אלא כר"י בנו של ריב"ב לקמן ולק"מ הא התוס' בעצמן פי' לקמן אהא דפריך יובלת באחד בתשרי בעשרה בתשרי הוא דלר"א דאמ' לעיל דר"ה ב"ד ר"ח פריך.

דלשאר אמוראי ל"ק דאית להו כדרב חסדאדאמ' לעיל רגל שבו ר"ה לרגלים. וה"נ המ"ל הכי: $$ציור בספר$$ והשתא י"ל דהמקשה לא שמיע לי' הא דר"א ומפרש לה כדר"ח.

מיהו אין דברי התוס' ברורי' ושם אפרש לה: מידי דתלא במעשה ל"ק. וק"ל נהי דבזמן הבית תלוי במעשה דהקרבת העומר שלא בזמן הבית בין למ"ד בפר"י (דף יח) האיר המזרח מתיר בין למ"ד כל יום הנף אסור דעד עצם היום עד ועד בכלל לאורתנא דשיתסר הותר החדש ממילא ואינו תלוי במעשה כלל וניתני ר"ה דהתיר חדש שלא בזמן הבית.

וצ"ל דל"ח אלא ר"ה דקביעי וקיימי משא"כ התר חדש דמשתנה מזמן הבית לשלא בז"ה דס"ל כמ"ד שלא בז"ה כל יום הנף אסור ואין י"ו בניסן ר"ה להתיר חדש. א"כ ל"ל לשנויי דלא חשיב ר"ה דעומר משום דתאלי במעשה ת"ל מהאי טעמא דאין ר"ה שלו קבוע.

ודוחק לומר דרב שישא לא משני שנויי דידי' אליבא דרבא דקשה לדידי' ליתני ששה דהיינו ר"ה דעומר ושני הלחם. אלא אדר"נ דלא קשי אליבוי אלא ליתני חמשה דהיינו של שה"ל מיהו (לר"ב) [צ"ל לר"פ] דשני מידי דל"ח מאורתא ל"ח לק"מ.

דהא שם בפר"י ס"ל דבזמן שאין בית האיר המזרח מתיר ואינו אסור כל יום הנף נמצא דלא חייל מאורתא. והא נמי ל"ל דלא חייל אלא מה דהוי לר"ה בזמן שהשנים כתקונן וישראל שרויין על אדמתן.

ולא זה ששלא בפני הבית דאע"ג דחשיב א' בתשרי ר"ה לשני' דאיכא למ"ד לקמן דהיינו למלכי א"ה. זה הי' נמי בזמן הבית דהא מן נחמי' נ"ל לעיל הא וכבר הי' הבית בנוי.

הא מ"מ בזמן הבית נמי מ"ל התיר חדש שלא ע"י מעשה כגון אם אירע איזה אונס ולא הקריבו עומר דאז התיר החדש בא מאיליו שלא ע"י מעשה כמו בזמן הזה. וצ"ל דל"ח אלא ר"ה כתקונה ולא שע"י מקרה וסיבה.

תדע (דהכא) [צ"ל דהכי] הוא דאל"כ תקשה בין לר"פ בין לר"ש אמאי ל"ח לז' בסיון ר"ה להתיר חדש למקדש בשלא הקריבו ב' הלחם בעצרת שהוא ו' בסיון ע"י איזה מקרה וסיבה דהא ודאי אין התיר חדש למקדש עד לאורתא אבל כל היו' שהוא ראוי להבאת שתי הלחם אסור כדאמר בפ"ד לקמן (דף לא) גבי עומר דקאמר שמא יבנה ב"ה בלילה ואין סברא לומר דאין' חדש ניתר למקדש מאיליו בלתי הבאת שה"ל ולעול' עומ' באיסורו למקד' אא"כ הביאו ולא דמי לעומ' להדיו' דהת' תרי קראי כתיבי עד עצ' היו' ועד הביאכ' הא כיצ' בזמן דאיכ' עומ' עומ' מתי' בזמן דליכ' עומ' עצם היו' מתיר כדאמ' הת' בפר"י.

אבל חדש מקד' דתלי רחמנ' בש"הל א"ל דדווקא ואי לא הביאו לעולם באיסורן עומד ועוד דאמ' בפ"ב דשבועות (דף טז) אי עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה ואמ' התם דא"א לקדש' בשה"ל דעצרת דהא אין קידוש אלא בשעת בנין ואין בנין בה"מ דוחה י"ט. וכיון דא"א לקידוש בשה"ל אם אי' דאי לא הביאו (חדש) [צ"ל לשתי הלחם] במקדש באיסורו עומד לעולם למ"ל לקידוש עזרה כלל שאינו אלא בשירי מנחה והא א"א להביא מנחה כלל אפי' מן הישן דמאן שרי לי כיון דעדיין קוד' קידוש עזרה לא הביא לשה"ל ולמ"ל לקידוש אלא ביום הנף בי"ו בניסן דאז אפשר, לקדשו בשירי עומר אבל לא כל ימות השנה וזה דוחק לומר דאין קידוש עזרה אלא יום א' בשנה בלבד.

ועוד קידוש בימי שלמה הי' סוכת כדפי' התוס' התם וכדמוכח בפ"ק דמ"ק (דף ט'). ואע"ג דבימי שלמה היתה במות ציבור בגבעון.

מ"מ למ"ד בפ"יג דזבחים (דף קי"ז) אין מנחה בבמה אפי' בשל צבור מאי איכו למימר א"ו ש"מ דהיכא שלא הובא שה"ל הותר החדש מאיליו במוצאי י"ט של עצרת. מיהו לתירץ ב' של התוס' שם דהא דאין מקדשין אלא בשירי מנחה היינו בדאפשר אבל בל"א לא אין מזה ראיה כלל: ד"ף ח ע"א מתערבות באדר ויולדת באב ר"ה שלהם אלול דהיינו סמוך לגמרן של בהמה דקה.

ק"ל תינח בהמה דקה אבל בהמה גסה דעיבור שלה ט' חדשים כדאמר בפ"ק דבכורות (דף ח) ולא מצינו זמן קבוע לעיבורה כמו לדקה שהוא אדר או ניסן כדמסיק אמאי ר"ה אלול. ו"יל כיון דכתב רחמנא וכל מעשר בקר וצאן אין לחלק בניהם וזמן א' לחדש וישן שלהם וכיון דלמעשר צאן יש טעם לקבוע ר"ה שלו אלול או תשרי סמוך לגמרו הה"נ למעשר בקר דהא אי אזלת בתר גמרו אין זמן קבוע לגמרו ועי"ל אפי' אי הוי זמן קבוע לעיבור בהמ' גסה מ"מ מיעוטי בתר רובא גריר לענין מעשר ולא אזלינן בתר גמר דידי' תדע דהא למר חרפיתא הוי מאדר ויולדת באב ואפ"ה ל"א בחרפיתא בתר גמרן דמאב אלא בתר רובא אזלינן דמן ניסן וכן לאידך דאפלייתא הוי מניסן אפ"ה ל"א בתרייהו אלא בתר רובא דמאדר.

ה"נ בהמה דקה הוי רובא נגד בהמה גסה חדא דגסה אינו אלא מין א' בקר לבד ודקה ב' מינים כבשים ועזים ועוד גסה אינו יולדת אלא א' בכרס א' ודקה הרבה כדאמ' בפ"ג דבכורות (דף כ) גדייה שילדה ג' ג' וכל בנותי' ילדו ג' ג' כולן נכנסות לדיר להתעשר וכיון דא א לך לחלק לענין חדש וישן בין גסה לדקה אלא זמן א' לשניהם בע"כ אזלינן בתר גמרו של דקה שהוא רובא ומעוטי דגסה בתר רובא גריר ולא רובא דדקה בתר מיעוטי דגסה.

ועי"ל דהא מפיק רבא מקרא דמקיש מעשר בהמה למעשר דגן אלא דמר מקיש לה לסמוך לגמרן עישורו ומר מקיש לה לר"ה תשרי ולר"י לכ"ע סמוך לגמרו עישורו מקיש לה וכן לרבא אדר"מ נקט לאורחא דסמוך לגמרו ושבו' לאורח דר"ה תשרי במעש' דנן ותרווייהו א"א לדרו' דה"ל תרתי דסתרי אהדדי הילכך אפ"ת דגס' נמי יש לה זמן קבוע שמתעבר' ולסמוך לגמרו אפ"ה כל כמה דאפש' לקר' זמן ר"ה דמ"ב לשל דגן עדיף טפי.

דהשת' אין מרוחק זמן ר"ה דמ"ב ביותר מהקישא דמעשר דגן. והשתא אפ"ת דזמן קבוע שמתעברת גסה הוי כזמן של דקה וזמן א' לשניהם מ"מ כאן דזמן עיבור של גסה הוי ט' חדשי' בע"כ אין סמוך לגמרו עד זמן ארוך מר"ה דמעשר דגן ויותר מרוחק מסמוך לגמרו דשל דקה.

הילכך אזלינן בהקישא בתר סמוך גמרו דדקה דהשתא אינו מרחוק כ"כ מאידך גיסא דהקישא דמה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי ולא בתר סמוך גמרו דגסה דמרוחק יותר מהאי גיסא דהיקשא וכ"ש אי זמן עיבור של גסה מרוחק אחר של דקה אם לא שנאמר שעיבור גסה בכסליו וסמוך לגמרו הוא תשרי דהשתא מקורב סמוך לגמרו דגסה לתשרי יותר מדקה ל"רמ וה"ל לר"מ למיזל בתר סמוך לגמרו דגסה בהא י"ל דקי"ל לר"מ דאין זמן עיבור גסה בחודש זה אבל אי עיבור בא' משאר כל החדשים ל"ל בה דא"כ מרוחק סמוך לגמרו דגסה מתשרי יותר משל דקה לפניו או לאחריו ואי מכוון עמה הא כ"ש דשפיר דאז בין גסה בין דקה ר"ה שלהם סמוך לגמרן וסמוך לתשרי בשוה: עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר.

ק"ל דתנן בפ"ט דבכורות (דף נ"ה) הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה ונפקא לן בגמרא מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך. מה בניך אינו בלקוח ומתנה אף צאנך כן ואע"ג דקרא גבי בכור כתיב נפקא לן התם באם אינו ענין למעשר והשתא קרא ל"ל ת"ל מהא הקישא דמעשר בהמה לשל דגן ומעשר דגן אינו בלקוח כדתני' רפ"ז דב"מ (דף פ"ח) תבואת זרעך ולא לקוח.

ומיני' ה"ה ולא שניתן לו במתנה דהא לאו תבואת זרעך הוא ולא מיבעיא למאי דר"ל רבא שם בפ"ט דבכורות [דף נ"ז] דהאי הקישא לכל מילי איתקוש ונפקא לן מיני' דאין בקר וצאן מתעשרן מזה על זה כמו שאין מעשר דגן מתעשר ממין על שאינו מינו כדנ"ל התם מקרא. אלא אפי' למאי דקאמר התם דהאי הקישא לשנה הקשו ולא לד"א.

משום דאמר קרא שנה שנה. מ"מ כ"ש דיש להקיש לענין לקוח ומתנה דקדים זרעך בקרא דממעט לקוח ומתנה להיקשא דעשר תעשר יותר משנה בשנה דממעט חדש וישן ולא מבעי' למאי דפירשו התוס' התם בפ"ז דב"מ בשם ר"ת דהא דלקוח פטור היינו בלקוח אחר מירוח דוקא אע"ג דכבר חל חובת מעשר פקע ע"י לקוח אבל בלקוח קודם מירוח חייב.

השתא הוי דומיא דפטור לקות דמ"ב דהוי נמי בכה"ג דכשחל חובת מ"ב כבר לוקח פוטרו דהיינו אם לקחו אחר שנולד אבל אם לקחן במעי אמן אין לקוח פוטר כדנ"ל התם א"ק כן תעשה בשעת עשי' פי' בשעה שראויין להתעשר וכבר חל עליהם חובת מעשר כבר מיעט הכתוב דאז פטור הכתוב לקוח ולא קודם לכן ולמ"ד מחוסר זמן דהיינו עד יום ח' ללידתו (נכנס) [צ"ל אין נכנס] לדיר להתעשר אין לקוח חל עד יום ח' שח"ע חובת מעשר כדא' התם דהשתא לקוח דמ"ב ודמ"ד שוין.

דקוד' שחל חובת מעשר אינו פוטר בשניה' ולאחר שחל אז פוטרין דהשתא ודאי תקשה וכן תעשה ל"ל ת"ל מהקישא אלא $$ציור בספר$$ אפי' למאי דפי' התוס' התם בשם ריב"א דדווקא לקוח קודם מרוח פוטר הואיל ולא חל עדיין חובת מעשר ביד המוכר אבל לאחר מרוח הואיל וחל כבר תו לא פקע ע"י לקוח וא"כ צריך קרא דוכן תעשה דהא לקוח דמ"ב הוי איפכא דלאחר שחל פוטר וקודם שחל דהיינו קודם שנולד למר ומחוסר זמן למר אינו פוטר מ"מ אכתי קשה נהי דוכן תעשה לפטור לקוח אחר שחל חובת מעשר אתי דכוותי' גבי מעשר דגן לקוח חייב אפ"ה נימא אהני קרא דוכן תעשה לפטור לקוח לאחר שחל חובת מעשר דבשעת עשי' מיעוט הכתוב אע"ג דבמ"ד בכה"ג חייב.

ואהני הקישא דמ"ב למעט לפטור לקוח קוד' חובת מעשר כמו שפטר כה"ג גבי מ"ד דאע"ג דכתיב וכן תעשה דמשמע בשעת עשי' מיעוט הכתוב אינו במשמע מהא דקודם זמן עשי' חייב אלא כל כמה דל"ל קרא לפטור קודם זמן עשייה ממילא בחיובא עומד ומנין לנו לפטור אבל לפי' ריב"א דכה"ג במ"ד פטור ה"ל אית לן לפטור גבי מ"ב מהקישא וקרא דכן תעשה אתי לפטור בשעת עשי' נמי אע"ג דבמ"ד כה"ג חייב ועוד ק"ל כיון דאיתקשו מ"ב ומ"ד אהדדי נימא ליתן של זה בזה ושל זה בזה וכמו דבמ"ד לקוח פטור קודם שחל חובת מעשר ה"נ יפטור בשל מ"ב וכמו שבמ"ב פטור לאחר שחל.

ה"נ יפטור במ"ד ובין קודם ובין לאחר יפטור בשניה' דהא איתקשו להדדי וכ"ת א"כ לכתוב רחמנא פטור לקוח בין קודם בין לאחר בחד דוכתא או במ"ב או במ"ד ולילף אידך מיני' בהקישא מ"ש דפלגינהו רחמנא ש"מ דדווקא הוא דלא פטור לקוח גבי מ"ב אלא בשעת עשי' דווקא ולא קודם לכן וממילא פטורה דלקוח של מ"ד הוי איפכא דווקא קודם דאי לאחר כן א"כ לשתוק קרא מיני' וממילא ידענו מהקישא.

א"ו גבי מ"ד קודם הוא דפטור קרא לקוח והא אין לומר דגבי חד מנייהו פטור לקוח בכל ענין חדא מקרא וחדא מהקישא וגבי אידך לא פטור אלא בחד גוונא דהשתא מיהו אהני קרא ואהני הקישא בחד לד דמאן מפיס הי צד לפטרו בכל גוונא והי בחד גונא הלכ' כל חדאוחדא תיקם בדוכתי' גבי מ"ב בשעת עשי' דווקא כדגלי בי' קרא.

וגבי מ"ד אמ' מסברא דלא פטור אלא קודם מירוח אבל לאחר מירוח כיון דכבר חובת מעשר עליו ע"י לקוח לא פקע. דמ"מ אכתי קשה דהתינח מעשר בהמה דגלי קרא לשעת עשי' בהדי' א"כ י"ל דדווק' הוא ולא תיתי לאידך נד בהקיש' מטעמא דפי' אבל גבי (מ"ר) [צ"ל מ"ד] דכת' רחמנא סתמא זרעך למעוטי לקוח נפטרי' גבי' בכל ענין קודם מירוח מסברא ולאחר מירוח מהקישא ואע"ג דהאי הקישא עשר תעשר גבי מ"ד כתי' ומשמע דאתי להקיש מעשר בהמה לו ולא לדידי' למ"ב.

הא בפר' ב' דפסחי' (דף כ) גבי הקישא דנערה המאורסה לרוצח קאמר ה"ז בא ללמד ונמצא למד מה רוצח כו' ומה נערה המאורסה כו' ה"נ הא מקיש מ"ב למ"ד נמי לענין מן החדש על הישן דלא ולל"ב דרבא שם בפ"ב דבכורות הוקש נמי לענין (מן) [צ"ל ממין] על שא"מ דלא: עק"ל לר"ע דדריש רפ"ח דבכורות (דף נ"ג) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בב' מעשרות הכתוב מדבר אחד מ"ב וא' מ"ד ונפקא לן מיני' דכמו דשל דגן אינו בא מחוץ לארץ אף של בהמה כן.

והשתא הקישא דעשר תעשר ל"ל ת"ל מאידך הקישא דמעשרותיכם דמעש' בהמה מן החדש על הישן לא כמו מעשר דגן וי"ל משום דאיכא ק"ו דמעש' בהמה מן החדש על הישן שפיר דמי כדאמ' התם ומה כבשים ועזים שהן כלאים זה עם זה מעשרין מזה ע"ז חדש וישן שאינן כלאים זע"ז לא כ"ש. ואפשר לומר דאתי ק"ו ומפקא מהקישא להא מילתא דחדש וישן.

ואע"ג דאין היקש למחצה אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי להקישא לד"א דבח"ל לא לא מפיק מק"ו והוי הקישא למחצה כמ"ש התוס' בפ"ה דבכורו' (דף ל"ג) דילפי ב"ש דבכור בעל מום אסור לזרים מדאיתקוש לחזה ושוק וב"ה מתירין לזרי' ק"ו (מתמי') [צ"ל מטמא] ופי' התוס' דמש"ה אתי ק"ו ומפקא מהקיש' דא"ל הקישא לבכור תם (אכתי) [צ"ל אתי].

ובה"ג בכ"מ כדפי' התוס' שם וה"נ דכוותי'. אבל השתא דהקיש מעשר בהמה למ"ד והא האי הקישא דעשר תעשר בע"כ האי הקישא מפיק מק"ו דהא לא איצטרך לד א אלא להא דמן החדש על הישן דלא: מיהו לל"ב דרבא שם בפ"ח דבכורות דהקישא דעשר תעשר אתי נמי לענין דאין מעשרין מן הבקר על הצאן ואפ"ה דרשינן לי' נמי למן החדש על הישן דלאו ולא אמרינן אתי ק"ו ומפיק מהקישא קשה עשר תעשר (אדי"ע) [צ"ל אדר"ע] ל"ל ת"ל הכל מהקישא דמעשרותיכם: סמוך לגמרו עשירי.

פירש התוספ' אע"ג דתנן בפ"ק דמעשרות התבואה והזתים משיביאו שליש מ"מ אין דרך ללקטן אלא כשנגמר. וא"י מה ענין לקיטה לתשרי דהא קציר חיטים הוא קודם לפסח.

וה"נ אמר לעיל איזה חודש שיש בו אביב זה ניסן וה"נ משמע בפ"ה דב"מ (דף עג) אנא נטרינן לי' עד אייר ומרווחנא לי' בכמה פי' שכ"ע מקדימים לקצור חטים מניסן ואנן נטרינן עד אייר אלמא המאחר לקצור עד שיתבשל לגמרי אינו מאחרו יותר מעד אייר וקציר שעורים קודם לשל חטים כדאמ' בפ"ק דסנהדרין גבי ולחם שעורים שמא תאמר חטים ת"ל שעורים פירוש שממהרין להתבשל מן החטים וכן זמן בישול פירות האילן הוא קודם לעצרת כדמוכח בפ"ק דסנהדרין שם גבי על ג' דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן וכדפי' רש"י התם.

ואכתי איכא טובא עד תשרי והאיך קאמר הכא דתשרי הוא סמוך לגמרו של מעשר דגן. ורש"י פי' סמוך לגמרו דכל ימות החמ' מניחין ליבש בגונ'ר שבשדו' ואמת הוא דמה"ט קרא חג האסיף לסוכת כדאמ' לעיל איזה חודש שיש בו אסיפה כו' מ"מ ק"ל וכי מפני שמיבשין התבואה בשדות עד סמוך לתשרי קרי לי' סמוך לגמרו דמאי תלי טעמא בהכי: ול"נ לפ' סמוך לגומרו דקאמ' היינו סמוך לגמרו לחיוב מעשר דאמ' בפ"ז דב"מ (דף פ"ח) א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית ולר' יוחנן פני החצר וכיון דכל ימות החמה מונח בשדה להתייבש עד סמוך לתשרי עד אותו שעה אין גמרו למעשר עד שמכניסו לרשותו לחצירו ולביתו ואפי' למאי דר"ל התם דבחטין ושעורים גורן בהדיא כתיב בהו וא"צ ראיית פני הבית וחצר מ"מ מירוח בעי ואין מירוח אלא לאחר שנתייבש בשדה והוא סמוך לתשרי והשתא יליף למ"ב נמי דסמוך לגמרו למעשר (עישרו) [צ"ל עישורו] ממעשר דגן דהיינו לאחר שנולד דקודם שנולד אין שם מעשר חל עליו אפי' לר"ש דאמ' בפ"ט דבכורות מחוסר זמן דהיינו קודם יום ח' משנולד נכנס לדיר להתעשר מ"מ מודה דאין שם לקוח חל על העובר דא"ק תעשה בשעת עשי' מיעוט הכתוב ובמעי אמו לאו שעת עשיה היא כדאמר התם והשתא לא מיבעיא לר"ש דסמוך ללידה דהיינו אלול לר"מ או תשרי לר"ש הוי סמוך לגמרו למעשר שהרי חיוב מעשר משנולד הוי.

אלא אפי' לרבנן דאינו נכנס להתעשר עד אחר ז' ימים ללידתו אפ"ה כיון דאינו אלא ז' ימים לחוד משנולד שפיר קרי לי' סמוך לגמרו למעשר: לשטרות דתנן שט"ח המוקדמי'. ק"ל למנ"מ בהא דקבעו ר"ה א' בתשרי משום שטרות להתחיל מנין השנים מא' בתשרי הא בלא"ה י"ט הוא ואין ישראל כותבים בו שטרות ובין למאי דפי' התוס' גבי ר"ה בא' בניסן למלכי ישראל דנ"מ שמא ישכח הסופר ויטעה יום א' ואם עמד בא' בחדש יטעה ויסבר שעמד בב' בחדש ולשנה הבאה יכתוב בא' בחדש בשנ' א' למלך ובאמת הוא שנה ב' מוקדם שנה שלימ'.

ובין למאי דפרש"י דנ"מ היכא דההלואה לא הית' בזמן הנכתב בשטר ולידע אי ההלוא' קדמה לזמן השטר ומאוחר הוא זמן השטר קדי' הוא ומוקד' הא הכא ליכא למיחש חששא של פי' התוס' דאפי' עמד המלך בא' בתשרי ויטעה ויסבר שעמד בב' ליכא למיחש לתקלה כיון דאין כותבין שטרו' בא' בתשרי.

ולא ה"ל לתקן לר"ה אלא ב' בתשרי דאז אפשר לבא לידי טעו' שיטעה בין ב' לג' וה"ה תקלה דפרש"י דאם הזמן בא' בתשרי וההלוא' לזמן אחר לידע הי קדי' ליכא למיחש הכא כיון דאין כותבין שטרות בא בתשרי. ואע"ג די"ל הואיל והוצרכו לתקן יו' מיוחד למלכי' מטעמא דפי' רש"י לפי שיטתו וכן התוס' לפי שיטתם.

תיקנו בא' בתשרי שהוא ר"ה בלא"ה לכמה מילי לשמיטין כו' כדתנן. אבל ב' בתשרי אינו ר"ה לשום דבר.

אפ"ה לישנא דאחד בתשרי לשנים לא א"ש דלעולם לא משכחת לה להא ר"ה שיתחילו למנו' שנה החדשה בו ביום לשטרות כיון שהוא י"ט ואסור לכתוב ואין זה ר"ה לשטרות כיון שאין כותבין בו שום שטר וי"ל דנ"מ אם כתוב איזה שטר קודם א' בתשרי ואיחר זמנו על א' בתשרי דמונין לשנה החדשה מהיום אתי שפיר לישנא דר"ה.

וגם בכה"ג תקלה במקומה עומדת לפי' התוס' למאי דפי' לעיל בשם הר"ן דלאו משום תקלה תיקנו כן. א"ש: ע"ב איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי או' זה ר"ה.

התוס' פי' בשם הר' משולם שהחדש מתכס' בו שאין חטאת ר"ח קרב בר"ה כדכתי' מלבד עולת החדש ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. והקשה לו ר"ת דבריש תוספתא דשבועות תניא ל' שעירים מקריבים ישראל בכל שנה וחשיב י"ב בר"ח.

ולי י"ל כסברת ר' משולם דשעיר ר"ח לא קריב בר"ה למאי דס"ל לר"י ברפ"ק דשבועות דבין של רגלים בין של ר"ח כפרתן שוה לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף וכיון דכפרת שעיר של ר"ח ושל ר"ה שווין קרב א' (שעי') [צ"ל שני] למה בה. כדתניא בפ"ק דזבחים (דף ז') רש"א ב' שעירי עצרת למה באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו נזרק דמו של א' שני למה קרב על טומאה שאירע בין זה לזה אמור מעתה ראוי' הי' ישראל להקרי' קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב ודווקא התם דגלי קרא בהדיא להביא משום טומאה שאירע בין זה לזה אבל בר"ה דלא גלי אדרבה מדכתיב עולת החדש וחטאת שיירי' א"ל דא"צ אלא א' בלבד ולא חייש קרא לטומאה שאירעה בין זה לזה מפני החיסך כמו שחס מלהקריב בכל עת ובכל שעה.

מיהו ה"ט ל"ש אלא לר"י דס"ל כפרת שעיר ר"ח וכן של רגלים שוין וכן לר"מ דאמ' התם כל שעירי' כפרתן שווים אבל לר"ש דאמר התם דשל רגלים מכפרים על שאין לו ידיעה כלל ושל ר"ח על טהור שאכל את הטמא כיון דאין כפרתן שוה צריך להקריב זה וזה זה לכפר על שלו וזה לכפר על שלו והשתא ההיא דתוספתא ר"ש היא וההיא דשמעתין ר"מ ור"י היא ומיהו לר"ש בן יהודא דאמר התם של ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטמא מוסיף עליו של רגלים שמכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה א"ל נמי דבר"ה קרב שעיר של ר"ח: וכ"ת תינח של ר"ח בעי לשל ר"ה דמרובה כפרתו משל ר"ח אבל תסגי לי' בשל ר"ה בלבד דהא בכלל מאתי' מנה י"ל כיון דתנן רפ"י דזבחי' (דף פ"ט) כל התדיר מחבירו קודם את חבירו מוספי ר"ח קודמין למוספי ר"ה נמצא לפי סדר הקרבתן לק"מ ראשון קרב שני למה בא כיון דשל ר"ח קרב ראשון וקודם לשל ר"ה שני של ר"ה מפני תוספ' כפרתו לכפר על שאין בו ידיעה והא ל"ל דתסגי בשל ר"ה לחוד ושל ר"ח ל"ל.

די"ל כיון דשל ר"ח קרב קודם ובשעת הקרבתו מכפר כפרתו לא רצה הכתוב לשנות ר"ח של ר"ה משאר כל ר"ח ואח"כ בא של ר"ה ומירק כפרתו רגלי' לכפר על שאין בו ידיעה: אבל קשה על הא דפי' דלר"מ ור"י דס"ל דשעיר של ר"ח ושל ר"ה כפרתן שוה ואין צריך להקרי' שעיר של ר"ח ור"ה ובשל ר"ה לחוד סגי.

למה לי דכתב רחמנא לשעיר כלל גבי סדר קרבנות ר"ה. כיון דכפרת של ר"ח ושל ר"ה שוין ודין הקרבתן שוה לשתוק קרא מיני' וממילא ידענו דמקריבן בו שעיר מידי דהוי אשאר ר"ח דמקריבין בו שעיר ומה לי' קרב משום ר"ה ומה לי' אם קרב משום ר"ח.

וכיון שכן אפשר לומר להפוך דלר"מ ור"י כיון דכפרתן שוה בע"כ קרב של ר"ח ושל ר"ה דאלת"ה שעיר דגבי ר"ה דכתב רחמנא ל"ל. ת"ל משום ר"ח.

א"ו דזה וזה קריב. וכ"ש לר"ש דאמר של ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטומאה ושל רגלים על שאין בו ידיעה וכפרתו של זה אינו ככפרתו של זה וזה קרב לעצמו וכן זה.

אבל לר"ש בן יהודא דשל ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטומאה ומוסף עליו של רגלים שמכפרים על זה ועל שאין בו ידיעה י"ל דמקריב את של ר"ה ודיו וא"צ לשל ר"ח דאית' בכלל מאתי' מנה. והשתא שמעתין דאמ' מהחודש מתכסה בו שאין קרב של ר"ח ר"ש בן יהודא היא וההיא דתוספ' כשאר תנאי: אין לי אלא לישראל לאו"ה מנין ת"ל משפ'.

ק"ל הא ודאי האי חק לישראל דדווקא לישראל ולא לאו"ה דהא בקידו' החודש איירי כדאמ' בסמוך מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קידשו ב"ד של מטה את החודש. ולקמן רפ"ג אמ' אימת הוי חק בגמר דין וקרא לי' משפט מה משפט ביום קידוש החודש ביום וי"ל דהאי כי חק משמע הכי ומשמע הכי משמעבחק של קיה"ח ומשמע בחק של דין כדאמרי' רפ"ב דביצה (דף ט"ז) כל מזונותיו של אדם קצובין לו ונפקא לן מחק לישראל וחק לישני דמזוני הוא.

וה"נ משפט דרשינן לי' הכא אדין של מעלה ולאו"ה. וברפ"ג דריש לה אקידש החודש והכא ה"ק אין לי חק של דין אלא לישראל כו': יובלת בעשרה בתשרי הוא.

כתבו התוס' לר"א דאמ' לעיל ד' ר"ה בד' ר"ח פריך הא דאמ' ר"ח לעיל רגל שבו ר"ה לרגלים המנ"ל הכא הכי ול"נ דא"א לומר כן הכא דהא אחר יובלת קתני לנטיעה ולירקות ולהני ודאי ר"ה שלהם א' בתשרי הוא ואי ליובלות ר"ה עשרה בתשרי הוא הו"ל למיתני יובלו' בתר הני שהרי קדים ר"ה דידהו לשל יובלו'.

ובע"כ צל"כ דאל"כ לר"א נמי לק"מ דאפ"ת יובלות בי' בתשרי אכתי איכא ד' ר"ה בד' ר"ח דהא א' בתשרי ר"ה הוא לשנים ולשמיטין ולירקות ואיכא למימר דיובלת לאו אד' ר"ה קאי כמו שלא קאי ארגלים שהוא בט"ו בניסן אלא ודאי כדפרי' והשתא פריך לכ"ע: וקדשתם את שנת החמשים מה ת"ל פרש"י מכיון שאמר שבע שבתות שנים והעברת שופר בחודש השביעי יודע אני שהיא שנת החמישי'.

וק"ל הא קרא דוקדשתם מיבעיא ליה שצריך לקדש שנה הנ' לומר מקודש השנה וכדאיתא בסמוך ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים וגם לרבנן קשה מנ"ל למעוטי חדשים מקידוש דלמא לגופי' איצטרך לומר ששנת היובל צריך קידוש: ונרא' לי דשנה יתירה דריש דהוה מצי למכתב וקדשתם את שנת החמישי' לחוד שנה ל"ל א"נ המ"ל וקדשת' את החמישים שנה.

שנת ל"ל.

אלא לדרשא: מר"ה ועד יוה"כ לא הי' עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדין. נ"ל דה"ט דר' ישמעאל או דס"ל כר"י לקמן דמצות יובלת תלוי בתקיעת שופר או אפי' כרבנן דאף בשמיטת קרקעות נמי תלוי מ"מ ת"ש נמי בעי.

והיינו דקאמ' תקעו ב"ד בשופר היינו ביוה"כ עבדים נפטרים לבתיהם הלכך מר"ה ועד יו"הכ מצות יובל תלוי וקיימא אי תקעו שופר ביוה"כ לרבי יהודא ולרבנן שמיטת קרקעות עם תקיעת שופר חייל יובל למפרע מר"ה ואי לא לא חייל ובטל יובל זה לגמרי מש"ה אין עבדים נפטרים מר"ה לגמרי לבתיהן דלמא לא עבדין ביוה"כ הא דמעכב את היובל ומ"מ לא משתעבדין דדלמא עבדי להו וחיילי יובל למפרע מר"ה ודמי הא מילתא לי"ט של ר"ה דתלוי וקיימא דאי מקדשין ב"ד את החודש ביום ל' חל י"ט למפרע מתחילת הלילה ואי לא לא מש"ה אסור במלאכה ביום ל' של אלול מבערב מספק כדאמר לקמן בפרק ד' וה"נ דכוותי' והא ל"ל דר"י דס"ל מר"ה חייל יובל פליג על הני תנאי דלקמן וס"ל שאין שום אחד מהן מעכב למצות יובל דא"כ לקמן דפריך לרבנן הא כתיב יובל ה"ל למפרך נמי לר"י הא כתיב היא וה"ל להגמ' לפרש היא לר"י למאי אתי אלא ודאי כדפי': ואין לפרש שמצות יובל מר"ה ועד יוה"כ חל בהחלט ואינו תלוי בתקיעת שופר אלא הימים הבאים מיוה"כ אי תקעו שופר קדשו ואי לא בטל היובל להבא מיה"כ ואילך אבל הימים דלמפרע מר"ה ועד יוה"כ לא בטילן.

דאין זה סברא דא"כ לפעמים אין יובל נוהג אלא ימים מועטי' הללו שמר"ה ועד יוה"כ בלבד בדלא תקעו. ועוד דא"כ סברת ר"י הפוכה לגמרי משל רבנן דלרבנן ימים הללו שמר"ה ועד יוה"כ קילי מכל השנה ולעולם הן חול דיובל אינו חל לעולם עד יוה"כ.

ולר"י אלימא טפי דקדושי לעולם בלי תנאי משא"כ מיוה"כ ואילך דקדושתן תלוי בתנאי דתקיעת שופר ואי לא תקעי לא קדשי. אלא וודאי כדפרי' עיק': וכ"ת הא אמר לעיל (דף ח') כי קחשיב מידי דלא תלוי במעשה כו' ופריך והרי יובלות ומשני ר"י היא ולמאי דפי' הא אפי' לר"י יובלות תלוי במעשה בת"ש המעכבו לק"מ דהא דקאמר מידי דתלוי במעשה לא חשיב היינו שהמעשה קדמה לשנה וא"א לשנה לחול בשום ענין אא"כ קדמה לה מעשה ואר"ה דעומר וב' הלחם קאי התם דא"א לשנ' להתחד' בי"ו בניסן ובו' בסיון להתי' החד' במדינ' ובמקדש אא"כ קרבו לעומר וב' הלחם קודם.

אבל יובל השנה מתחלת קודם למעשה שהשנה תלוי בו שהשנה מתחדשת לר"י בר"ה והמעשה שתלוי בה השנה בא ביוה"כ מאוחר לה ובהכי ניחא לי מאי דקשה להתוס' התם אהא דפריך והרי יובלות מאי ס"ד הא לא מתוקמי כלל אלא לר"י לקמן. ולמאי דפי' א"ש דס"ד דאף לר"י תלוי במעשה הוי כיון דא"א אלא ע"י מעשה הבא אחריה.

ומשני ר"י היא ואין זה קרוי תלוי במעשה כיון דחלות היובל קדים למעשה מיהו קושיות התוס' בלא"ה לק"מ וכדפי' התם: ושדות חוזרות לבעליהן. וק"ל הכא משמע דאפי' לר"י דס"ל דיובל מר"ה חייל אפ"ה שדות אינן חוזרות עד לאחר תקיע' שופר ביוה"כ ואלו בספ"ד דערכין (דף כ"ח) לא משמע הכי דאמר התם א' יובל ואחד שביעית משמטין כאחד.

פירוש שמיטת קרקע דיובל ושל כספים בשביעית חלין כאחד. מפני שהיובל משמט בתחלתו ושביעית בסופו ופריך יובל בתחלתו ביוה"כ הוא ומשני הא מני ר"י היא דא' יובל מר"ה הוא דחייל.

ש"מ דשמיטות קרקעות לר"י מר"ה הוא (הא) [צ"ל הא הכא משמע] דבת"ש דיוה"כ הוא דחוזרין ולא מר"ה וי"ל דלמאי דפי' א"ש דמצו' יובל מר"ה ועד יוה"כ תלוי וקיימא בספק אי תקעי ביוה"כ חיילא למפרע ואי לא לא חיילי. ולפי"ז שמיטו' קרקעו' מר"ה ועד יוה"כ נמי תלוי בספק אי תקעי ביוה"כ חל למפרע מר"ה נמצא שביעית ויובל משמטין כאחד ולפי"ז דין קרקעות כדין עבדי' מר"ה ועד יוה"כ דלא משתעבדין ולא נפטרין עד דאיגלי מילתא ביוה"כ אי חייל או לא חייל כדפי' בסמוך.

ה"נ קרקעות מר"ה ועד יוה"כ תלוין ועומדין בספק ואין הלוקח משתמש בהן ולא חוזרות להמוכר עד דתיגלי מילתא ביוה"כ. וכיון דחילק ברישא גבי עבדים דלא משתעבדין ולא נפטרין מר"ה ועד יוה"כ סמיך בסיפא גבי קרקעות נמי אההיא חלוקה ול"צ לפ' דממילא משמע דמ"ש קרקעות מעבדים: דף ט ע"א ואי אתה מונה שנת חמישים אחת.

פי' למנין שמיטה הבא אלא שנת השמיטה מתחיל לאחר היובל ומונה ששה שני' לבד שנת היובל והז' הוא שמיטה ראשונה של יובל הבא וק"ל א"כ לרבנן השמיטה הז' הסמוך ליובל לפני' עד שמיטה הא' דלאחרי' ה"ל שבע שנים שנת היובל ושש שני' של שמיטה ומשונה שמיטה זו משאר ששה שמיטות של יובל דליכא אלא ששה שנים בין זו לזו א"כ הא דכתב רחמנא גבי הקהל מקץ ז' שני' במועד שנת השמיטה וגו' בשמיטה א' שלאחר יובל היכי משכחת לה אי תקרא מקץ שבע שנים אינו בחה"ס דבתר שנת השמיטה אלא שנת השמיטה עצמו הוי ואי בחה"ס דבתר שנת השמיטה הוי לי' מקץ ח' שנים.

אבל לר"י ניחא דלעולם משביעית לשביעית אינו אלא ז' שנים ואין שנת היובל מפסקתן דהא יובל עולה לכאן ולכאן. ובחי' למ' נדרים יתבאר זה כי שם עיקר מקומו: וש"מ משמעתן דלרבנן חייל היובל מיוה"כ ורבנן דרשי יובל היא לאפוקי מדר"י דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן ואני תמה תבואה שהביאה שליש באותן עשרה ימים שמר"ה של יובל עד יוה"כ איזה מעשר מפרישין עלי' שהרי סדר המעשרות הולכין אחר שני השמיטה א' וב' לשמיטה וכן ד' וה' מעשר שני ג' וששה מעשר עני ושנת השמיטה ויובל פטורין מן המעשר לגמרי והשתא לרבנן אותן עשרה ימים המה משנת היובל ומ"מ אין להם דין יובל וחייב במעשר איזה מעשר נוהג בהן אי נימא מ"ע הא נוהג בשנת מ"ח שהוא שנת ו' לשמיטה הז' ולא מצינו שינהג ביחד יותר משנה א' ואי מפריש למ"ש לא מצינו למ"ש שינהג ביחד יות' מב' שנים.

והא שנת א' וב' שאחר היובל ינהוג מ"ש ואי ינהוג מ"ש באותן הימים נמי נמצא מ"ש נוהג ביחד יותר מב' שנים. ואי נימא שינהג באותן הימים מ"ש ותחשב לו לשנה שלימה ובשנת ראשון אחר היובל תחשב לשנה ב' של מ"ש ושנה ב' אחר היובל שהוא ג"כ שנה ב' למנין השמיטה לרבנן ינהג מ"ע.

א"כ בטלת סדר השנים לשני השמטה לענין מ"ש ומ"ע ואין חוזר לכסדרן של א"ב וכן (ב"ה) [צ"ל ד"ה] מ"ש. וג"ו מ"ע.

עד היובל הז' שהרי מיובל ליובל מתבלבל הסדר יותר. וה"נ למאי דאמ' בספ"ט דערכין (דף לב) דמשגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות ואמ' התם דבבית שני מנו יובלת לקדש שמיטי' פי' לרבנן דס"ל אין שנת היובל מן המנין מנו שנת הנ' ליובל ולא הי' ממנין השמיטה ותחילת מנין השמיטה חשבו משנה שאחר היובל נמצא משמיטה הז' הסמוך ליובל לפני' עד שמיטה ראשונה שלאחריו ז' שנים לבד ב' שני השמיטות ול"ד לשאר כל השמיטות שאין בין שמיטה לחברתה אלא ו' שנים והשתא לרבנן דרבי יהודה שנת הנ' הראוי ליובל ואע"ג שאין קדושת יובל נוהג מניחין אותו מלמנות לחשבון השמיטה וחייב במעשר וה"ל שבע שנים רצופין שחייבים במעשר וכן לרבי דס"ל שביעי' בזה"ז דרבנן רפ"ק דמ"ק (דף ב) וס"ל בפ"ק דחולין (דף ו') דקדושה ראשונה בטלה וקדושה שני' דעזרא קידשה לע"ל ולא בטלה מה תהא על שנת היובל לרבנן משגלו שבט ראובן וגד ועל שני כל השמיטות אחר קידוש עזרא לרבי דחייבין במעשרות מה"ת ואיזה מעשר נוהו בהן מ"ש או של עני והא אי אפשר וכדפי': ובמסכת ידים פ"ד תנן עמון ומואב מה הן בשביעית שגזרו עליהן מעשרות מד"ס אבל שביעית אינו נוהג בהם אפי' מדרבנן וגזר ר"ט מפשר עני וראב"ע גזר מ"ש שלא לשנות מסדר השנים והואיל ובשישית נהג מ"ע אחריו בז' ראוי לנהוג מ"ש.

וה"נ נימא דינהוג לרבי בשביעית מ"ש ואע"ג דמסיק ראב"ע התם דמדמי לה לבבל י"ל דה"ט דבבל עצמה דמ"ש בז' שלא לשנות מסדר השנים היא וא"כ ה"נ בא"י שקידשה עזרא ראוי למ"ש בז' מה"ט. והא דלא פליגי בא"י בזה"ז י"ל דס"ל שביעית בזה"ז מה"ת ואין נוהג בו מעשר כלל או ס"ל שביעית בזה"ז מד"ס ומעשרות מה"ת ולכ"ע מ"ש שלא לשנות מסדר השנים.

והא דגזר ר"ט התם מ"ע היינו משום דהואיל והמעשרות שלהם מד"ס הניחם ש סמכו עניים עליהם בז' כדמפרש התם דהם אמרו והם אמרו אבל בשל תור' לכ"ע אחר סדר השנים אזלינן מ"מ בהא י"ל דלא אמרה תורה סדר המעשר' לסדר שני השמיטה אלא בזמן שהשביעית נוהג מה"ת דנמצא סדרן מכוון לסדר שני השמיטה לעולם דכיון דשנת שמיטה פטור מן המעשר נמצא משמיטה לשמיטה חוזרין חלילה ב' פעמים והשביעית מפסיק.

דהא אינו נוהג בו מעשרות לגמרי. אבל בזמן שאין שביעית נוהג סדרן לעולם ב' שנים מ"ש והג' מ"ע והשנה הראוי לשמיטה ושלאחרי' מ"ש והשני לה מ"ע וכן חוזרחלילה לעול' ואין חוזר סדר המעשרות לסדר שני השמיטה עד שנים רבות ולפי"ז הני תנאי דמס' ידים ס"ל דשביעית בזה"ז מה"ת מדנחלקו בעמון ומואב מה הן בז' מכלל שלא בז' הילך על סדר המעשרת כמו בא"י.

ואי' בזה"ז נשתנה המעשר משביעית לשביעית פעמים נוהג בו בשביעית מ"ש פעמים מ"ע א"כ מאי פסקא הא דגזר ראב"ע מ"ש שלא לשנות מסדר השנים הא כפי סדר השנים בזה"ז נמי נוהג בז' מ"ע והה"נ אי נימא דס"ל במעשרות בזה"ז נמי מד"ס ניחא דאכתי הולך המעשרות בזה"ז לסדר שני השמיטה מ"ג שנים ל"ג שנים וה"ז מפסקתן ואתי שביעית דרבנן ומפקע מעשר דרבנן דהם אמרו והם אמרו ונמצא כל שנות השביעית אינו נוהג שום מעשר בא"י.

וא"ש הא דגזר ראב"ע מ"ש בז' כסדר השנים. אבל הא ל"ל דס"ל דמעשר נוהג מה"ת ושביעית מד"ס אלא או שתיהם מד"ת או שתיהם מד"ס וכדפרישי': מיהו כ"ז אינו אלא אליבא דרבי דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן אבל לרבנן דפליגי אדר"י אכתי לא א"ש וה"נ מבעי' לי לר"י דס"ל שנת היובל היא שנה א' למנין לשמיטה שלאחריה נמצא לדידי' לעולם אין בין שמיטה לשמיטה אלא ששה שנים ואין היובל מפסיקתו.

ואי הוי ס"ל דיובל חייל מיוה"כ הוי ניחא דלפ"ז סדר השנים לענין מ"ש ומ"ע לעולם עומד במקומו והני יומי דמר"ה עד יוה"כ של שנת היובל נחשב לשנה לענין מ"ש נשאר חמשה שנים עד השמיטה נמצא סדר השני' לעולם כתיקנן לענין מעשרות וכולן סדר א' להן אלא ר"י ע"כ ס"ל דמר"ה חייל יובל שהרי ד"י דריש יובל היא למעוטי שאין מתקדשת בסופו ואמ' ורבנן כיון דס"ל דאינה מתקדשת בתחילתה ל"צ למעוטי סופה וקא' דיובל היא דרשי לאפוקי מדר"י מכלל דר"י דריש לה למעוטי סופה ש"מ דס"ל שמתקדשת מתחילתה ולפ"ז אין בשמיטה הא' שאחר היובל אלא ה' שנים בלבד שנוהג מעשר כיון דשנת היובל עולה לכאן ולכאן וחייל מר"ה והשתא סדר המעשרות של שמיטה זו שאין בה אלא ה' שנים בלבד שנוהג בהן מעשרות האיך סדרן אי נימא שבא' וב' מה' שנים אלו מ"ש ובג' מ"ע ואין עוד עד שמיטה הבאה אלא ב' שנים ואם תפריש בהן מ"ש שנוהג ב' שנים רצופים.

נמצא נשתנה שמיטה זו סדר השנים שבשאר שמיטה מתחיל סדרן משנה הא' ובזו מן השני' ומתאחר זמן המעשרות בסדרן שנה אחת לאחריו. ועוד שאין בה מ"ע אלא שנה א' שהוא שנת ד' לסדר שמיטה זו לחוד ובשאר שמיטות נוהג מ"ע ב' פעמים בג' ובו' ועוד יש שינוי גדול דבב' שנים ראשונים שאחר שמיטה זו בע"כ צריך להפריש מ"ש כדר' כל השמיטין נמצא ד' שנים רצופי' נהג מ"ש ב' שנים סמוך לשמיטה זו לפני' וב' לאחרי' וגם נשתנה לענין מ"ע שדינו מג' שנים לג"ש וכאן יש הפסק כמה שנים שלא נהג.

ואי נימא שלאחר שמיטה זו בשנה א' ינהוג מ"ע כדינו שבא אחר ב' שנים של מ"ש שנהג סמוך לשמיטה זו מלפני'. א"כ בטלת סדר המעשרות לסדרן של שנת שמיטה ולא יחזר לסדרן עד זמן ארוך אחר כמה יובלות ורובן של שנים בטלה הסדר ואי נימא דבשנה א' שאחר היובל בלבד ינהוג מ"ש ובב' מ"ע ובג' שני' הנותרים עד השמיטה הב' שנים הקודמים מ"ש והג' הסמוכה לשמיטה מלפני' מ"ע ולפ"ז יבאו סדר השנים של כל השמיטין לענין מעשרות כתקונן כסדרן מ"מ יש שינוי גדול בשמיטה זו מכל השמיטין שלא נוהג בה בתחילתה ומ"ש אלא שנה אחת בלבד ובכולן אין מ"ש פחות מב' שנים רצופים ביחד: ודמוסיפין מחול על הקודש מנלן.

משמע דקאי אהא דקאמ' ואל תתמה שהרי מוסיפן מחול על הקודש וק"ל מאי פריך דלמא מהא גופי' נ"ל מדאצטרך יובל היא למעוטי שאינו מתקדשת בסופה והיינו מטעם תוס' כדאמ' לעיל ש"מ שמוסיפין וכה"ג פריך בפ"ח דיומא (דף פא) ותנא דעצם עצם האי בט' לחודש מאי עביד ליה פי' מדאיצטרך למעוטי לתוס' מעונש ואזהרה ממילא ש"מ דמוסיפן ואע"ג דבהא י"ל מדא' אל תתמה שהרי מוסיפן ש"מ שבלא האי קרא דיובל היא קים לי' לתנא דמוסיפין מקרא אחר מ"מ אכתי קשה למאי דמסיק מקרא אחר דמוסיפין ל"ל ת"ל מדאיצטרך יובל היא.

וי"ל דודאי אי לאו קרא אחר דמוסיפין לא מסתבר לשום תנא למדרש האי יובל היא למעוטי שא"מ בסופה מטעמא דמוסיפין דמהיכי תיתי דמוסיפין דצריך למעוטי סופה מה"ט ובע"כ הי' ניחא למדרש כרבנן דשנת חמשים אתה מונה אבל השתא דגלי קרא בהדיא דמוסיפין ניחא לי' להאי תנא למדרש יותר דלמעוטי סופה אתי: אין צ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נא' שדך לא תזרע והא דילמא לעבור עליו בלאו ועשה הא עשה נמי כתיבה התם ברישא דקרא ובשנה השביעית שנת שבתון יהי' לארץ ובסיפא שנת שבתון יהי' לארץ והא דמייתי ללאו דשדך לא תזרע ושביק לעשה משום דלאו דלא תזרע מגלי על האי עשה דשבתון דמיירי מאיסור קצירה כדמסיי' קרא את ספיח קצירך לא תקצור מש"ה נקיט לי': חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעי ומהכא נ"ל לר"א שמוסיפין מחול על הקודש דל"ל הא דאר"י עשר נטיעות המפוזרים בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן הל"מ דאל"כ כיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה כדאמר' בפ"ק דמ"ק (דף ד) ולפ"ז אין לחלק בין ילדה לזקינה דהא קרא סתמא כתיב ואפי' ילדה במשמ'.

והשתא קשה הא תנן ספ"ק דשביעית עשר נטיעות המפוזרת בתוך בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ר"ה וקתני סיפא עד אימתי נקרא נטיעו' רא"בז אומר עד שיחלו רי"א בת ז' שנים רע"א נטיעה כשמה. אלמא מוד' ר"ע להא דאר"י דיש להקל בנטיעות יותר מן הזקנה לענין תוספות שביע' ומנ"ל הא: וק"ל דסוגיין אזלא דר"ע נפקא לי' תוספות לשבת וי"ט מחריש של ע"ש היוצא לשביעית וקציר של שביעית [היוצא למ"ש ואין צריך קרא] דועניתם לתוספות שבת וי"ט ואני תמה מה ענין תוספות זה דנ"ל לר"ע מחריש וקציר לתוספות זה של שבת וי"ט דנ"ל מועניתם ללמוד זה מזה הא האסור בזה מותר בזה תוספות של חרישה ע"ש הנכנס לשביעי' היינו שלא יחרוש בע"ש חרישה המועיל לשדה ואילן בשביעית והוא משעה שאין החרישה מועלת לפי' של ששית כדתנן בפ"ק דשביעית וכן של שביעית היוצא למ"ש היינו תבואה שהביאה שליש בז' נוהג מנהג ז' (ב"ח) [צ"ל בח'] ואסור לחרוש ולקצור אותה אפי' אחר ז' מ"מ לא ש"מ שיהא אסור לקצור בע"ש וכן לחרוש במ"ש משום תוספות ואין לנו אלא שלא לחרוש בע"ש חרישה המועלת לז' וכן שלא לקצור במ"ש פי' שהביאו שליש בשביע' וזה אסור לעולם ואין לתוספות זה זמן קצוב וה"ט דכיון דהביאו שליש בשביעית דין פירות שביעית עליהם כאלו נגמרו לגמרי בז' דבתבואה הלכו אחר שליש אף לענין מעשר כדאמ' לקמן [דף יג].

ואלו תוספות שבת וי"ט דנ"ל מועניתם הא לגמרי להיפך דמותר לחרוש קודם שבת וי"ט חרישה המועלת לשבת וי"ט דאל"כ לא יחרש לעולם דהא כל הפירות גדילים בכל שבתות השנה וכן מותר לקצור בחול פירות שהביאו שליש בשבת וי"ט ואסור לחרוש ולקצור וכן שאר כל מלאכות סמוך לשבת וי"ט מעט לפניהם או לאחריהם משום תוספות שבת וי"ט וא"כ לר"ע נמי אע"ג דנפקא לי' מבחריש וקציר לחריש של ע"ש וקציר של ז'.

אפ"ה א"ל שבת וי"ט נפקא לי' מועניתם דתרי מילי נינהו ול"ד להדדי וכדפי': ועק"ל דקא' הגמרא ודמוסיפין מחול על הקודש מנ"ל ואברייתא דלעיל קאי דקאמר כך מתקדשת והולכת בסופה כלומר לאחר כלות שנת היובל ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש א"כ מאי מייתי מדר"ע מחריש וקציר הא איו ללמד מכאן לקדש בסופה דהיינו בשנה שאחרי' דאיצטרך קרא למעוטי.

דהא תוס' דנפקא לי' לר"ע מחריש וקציר ענין אחר הוא לגמרי וכדפי': מה חריש רשות אף קציר רשות. פירש"י מה חריש רשו' אין לך חורש של מצוה פי' לזרוע לצורך העומר וב' הלחם שהרי אם מצא חרוש אינו חורש ולא פי' כפי המסקנא דפ"ב דמכות (דף ח') דנ"ל מקצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה מצא קצור אינו קוצר ואס"ד מצוה מצא קצור אינו קוצר מצוה לקצור ולהביא וכ"ת לר"י איסור חרישה בשביעית לגמרי מנ"ל י"ל דמסיק הגמ' רפ"ק דמ"ק (דף ד') דעשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר"ה הלכה למשה מסיני ש"מ דבשביעית אסור לחרוש מן התורה: אף קציר רשות.

והא ל"ל דנקיש איפכא מה חריש אסור לעולם ולא חלקתה בו דהא חריש מצוה ליכא אף קציר לא תחלק בו ובכל ענין אמור דאפי' במקום מצוה וכה"ג מצינו רפ"ו דחולין (דף פ"ד) גבי כסוי הדם דכתיב חי' או עוף מה חי' אינו קדש אף עוף אינו קדש. אי מה חיי שאין במינו קדש אף עוף שאינו במינו קדש אוציא תורין ובני יונה שיש במינם קדש לא כחי'.

מה חי' לא חלקת בה אף עוף לא תחלק בו וה"נ נימא הכי והכי עדיף טפי דלחומרא מקשינן א"א לומר כן דא"כ הקישא ל"ל הא בלא"ה ה"א דאין קציר העומר דוחה שבת דמהיכא תיתי שידחה: ור"י מוסיפין מחול ע"ה מנ"ל. הקשה התוס' בשם ר"ת הא אמרינן בפ"ק דמ"ק (דף ד') הילכתא לר"י קראי לר"ע עשר נטיעות הל"מ.

וכיון דהלכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה $$ציור בספר$$ ואיני יודע מאי ק"ל הא מסיק התם כי גמירי הלכתא בזמן שב"ה קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ"ק לא. והשתא איצטרך קרא לשבתו' וי"ט בזמן שאין בהמ"ק דאי מהלכתא משביעי' ה"א דומיא דשביעית ובזמן שבהמ"ק קיים דווקא והלכתא איצטרך למשרי ילדה.

א"נ שביעית משבתוה וי"ט לא אתיא דהא קילי מכולן וכמ"ש בסמוך והא דקאמ' כל מקום שיש שבות האי כ"מ לאו לאתויי שביעית אתי אלא לסימנא בעלמא נקיט לי' ואשבתות וי"ט דאיירי בי' וכה"ג מצינו רפ"ג דמגילה (דף כ"א) דתנן זה הכלל כל מקום שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ד' דלא מרבי בזה הכלל מידי אלא לסימנא בעלמא נקמי' כדמסיק הגמ' התם וכה"ג מצינו בהרבה מקומות וכבר כתבתי מזה בפ"ח דיומא (דף פ"א) בחי': נ"ל מדתני ועניתם.

ולפ"ז לית ליה לר"י הא דחייא בר מדיפת' דכל האוכל בט' כו' וק"ל ל"ל למימר דר"י נ"ל מועניתם ול"ל דחייא. לימא דנפקא ליה מהא דפ"ח דיומא (דף פ"א) דממעט התם לתוס' יוה"כ מעונש ואזהרה מדכתי' בעצם היום הזה ואח"כ מביא הא ברייתא דוענית' כו' ופריך האי תנא דעצם עצם האי ועניתם בט' לחודש מאי עביד.

פי'מדאיצטרך למעוטי לתוס' מעונש ואזהרה ממילא ש"מ דמוסיפין ומשני מ"ל לדחייא. $$ציור בספר$$ וי"ל דלא רצה הגמ' לאוקמי לדר"י דלא כהלכתא דקי"ל דקצירת עומר דוחה שבת כר"י כדתנן בפר"י (דף עא).

וקי"ל נמי דשבת וי"ט בעו תוס' ובע"כ האי תנא דעצ' עצם לית ליה תוס' אלא גבי יוה"כ דכתבי קראי אבל לא במקום א'. לא מיבעי שביעי' דאין ללמוד מיה"כ דקיל שאינו נוהג אלא במחובר וה"נ י"ט קיל מיוה"כ שכן אוכל נפש מותר בו ואינו בכרת.

אלא אפי' שבת דחמיר מיוה"כ שהוא במיתת ב"ד אפ"ה א"א ללמדו מיוה"כ לתוס' דמה ליה"כ שנוהג בו עינוי משא"כ בשבת ותדע דהא האי תנא דמוקי לועניתם לתוס' מרבה לשבת מתשביתו ולא יליף לי' מיוה"כ: ע"ב יובל היא אעפ"י שלא שמטו. נ"ל דלאו למימרא דאי לא כתיב קרא לגמרי ה"א דמעכבין דליתא דבלא קרא מסברא ודאי אינו מעכב כדא' לקמן אליבא דרבנן דדרשי ליובל דאפי' בח"ל והא נפקא לן דשלשתן מעכבת בו.

אלמא אי לא כתב רחמנא היא לעכובא מסברא ה"א דא"מ. אלא תנא אהיא דסיפא דקרא סמיך כדמסיק.

והכי קאמר אע"ג דהיא עיכובא משמע. מ"מ יובל אתי לרבוי אע"פ שלא שמטו ותקעו: וא"א לעולם בלא תקיעות שופר הקשה הרשב"א תינח שלא שלחו שלא שמטוה מא"ל.

דהא א"א לעולם בלא השמטת קרקע' לר"י דאמ' האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהא א"א דהוי כ"ע חד בר חד ותירץ דמשום הא נמי תני ועוד זו מסורה לב"ד וחדא מנייהו נקיט ול"נ דא"צ לדחוק בזה דר"י אפשר דס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו אבל לא לאחריו מש"ה אין לדרוש עיכוב' דהיא אלא שמטו דלאחריו.

מיהו הא בעי טעמא אמאי דריש עיכובא דהיא אתקיעה דלפני פניו ולא אשלחו דלפניו וקאמ' מפני שאפשר בלא שילוח וא"א בלא ת"ש: קסבר מקרא נדרש לפניו כו'. ק"ל א"כ יובל לרבות לא (שלחו) [צ"ל שמטו] ולא תקעו ל"ל.

הא כיון דאין מקרא נדרוש אלא לפניו לחוד ועיכובא דהיא לא קאי אלא אשלפניו הא מסברא אין מעכבין ורבויי' דיובל ל"ל ונ"ל דהאי כסבר מקרא נדרש לפניו אמקרא זה דיובל היא לחוד קאי ומשו' דיובל א"א לדרש מיעוטי דהיא אלא אלפניו לחוד אבל בכל מקום ס"ל דלפני פניו נמי נדרש וכ"ת (א"צ) [צ"ל א"כ] לדרשי' למעוטי דהיא אלפני פניו וכדדרש ליה ר' יוסי לק"מ דבשלמא ר"י דס"ל לה"ט דא"א בלא ת"ש.

א"נ זו מסורה לב"ד ע"כ עקר למיעוטי דהיא משילוח דלפניו ושדי לי' את"ש דלפני פניו אבל ר' יהודא דל"ל להני טעמי מסתבר לי' יותר למדרש מיעוטא דהיא אשילוח דלפניו ורבויא דיובל את"ש דלפני פניו ולא נאמר דמיעוטי דהיא לא קאי אשילוח דלפניו דסמיך לי' אלא את"ש דלפני פניו דלא סמיך למעוטא דהיא דא"כ ה"ל למכתיב להיא בקרא דלעיל סמוך לת"ש: ולא לפני פניו ק"ל אמאי ל"ק נמי ולא לאחריו דהא אם אי' דלאחריו דריש ה"ל למדרש מיעוטא דהיא אלא שמוט דלאחריו נמי דלעכב כמו לא שלחו דלפניו וכדא' בסמוך אליבא דרבנן ומיהו למאי דפי' בסמוך דבעלמא ס"ל לר"י מקרא נדרש לפני פניו נמי והכא משום רבויא דיובל לא דריש השתא י"ל דה"ט דל"ק ולא לאחריו משום דלאחריו לא מסיימי מאי ס"ל לר"י בעלמ' דאפשר דלא דריש לאחריו בעלמא ורבויא דיובל משום לאחריו ל"צ אלא משו' לפני פניו לחוד דדריש לי' בעלמא או אפשר דבעלמא דריש לאחריו והכא לא דריש משום דרבוי דיובל מרבי לא תקעו ולא (שילחו) [צ"ל שחטו] דלפ"פ ולאחריו ומיעוטא דהיא אלא שילחו דלפניו קאי לחוד ומשום דלא מסיימי מש"ה מסתים לה סתמא דגמ': וכ"ת אס"ד דבעלמא דריש ר"י לפני פניו ולאחריו נמי והכא יובל מרבה לשתיהם ומיעוטי דהיא לא דריש אלא אלא שלחו דלפניו לחוד תקשה לך מאי חזית דרבוי דיובל מרבה ב' ומיעוטי דהיא אינו ממעט אלא לא'.

איפך אנא דמיעוטי דהיא ממעט ב' ורבוי דיובל אינו מרבה אלא א' לק"מ כיון דמסברא בלא רבוי' דהיא שלשתן אינן מעכבות אלא דאתי היא ומלמד שתעכב וכיון דהיא לעכב ויובל ממעט מעיכובא די לך לעכב (לא) [צ"ל ל"א] משלשתן והרבוי אתי לב' מניהו כפי שהסברא נוטה: מ"מ אכתי קשה מנ"ל להגמ' לר"י דריש לפני פניו בוודאי ובלאחריו מספקא לן.

הא א"ל נמי דילמא דריש לאחריו ולא לפ"פ ורבוי דיובל ל"צ לרבות אלא משום לא שמטו דלאחריו: והא ל"ל דאם אי' דדריש לאחריו כ"ש לפני פניו ליתא דהא ר"ש בפ"ב דזבחים [דף כט] גבי קבלה וזריקה בימין לאחריו דריש ולפניו לא דריש כ"ש דא"ל אדר"י דדריש לפניו ולאחריו ואפ"ה לפ"פ לא דריש ומהשתא נמי ל"ל דמשמע להגמ' דמרבוי' דיובל אין לך לרבות תרתי דהשתא אם אי' דדריש נמי לאחריו בעלמא הל"ל דשנים משלשתן מעכבי ורבוי דיובל לא אתיא אלא לחדא.

דא"כ ה"ל להגמ' למימר איפכא דלפ"פ לא דריש בעלמא ולאחריו דריש ורבוי דיובל משו' לאחריו אתי: וי"ל דהגמ' לישנא קטיע נקט דהל"ל כסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ ולאחריו ולאפוקי מדעלמא דדריש אפי' לפ"פ ולאחריו דהכי ניחא טפי דהשתא קאי ר"י בשיטת רבנן דבסמוך דדרשי הכי אלא דהכא לרבנן שלשתן מעכבין משום דלא דרשי יובל לרבוי' ור"י דריש לי' דלרבות קאתי ומ"מ במאי דמקרא ודרש ר"י ורבנן בחדא שיטתא קיימי אלא משום דר"י דאיירי בהאי ברייתא דרש לפ"פ ולא לפניו מטעמא דמפר' נקיט בדר' יהודא דדריש איפכא לפניו ולא לפ"פ דלית ליה טעמא דר' יוסי: ולא לפ"פ.

פי' התוס' והא דמשמע ליה רבוי דיובל לפ"פ ולאחריו משו' נמי דריש הכי אלא (דהכי) [צ"ל דהכא מוקי] מיעוטי בדדמי. א"נ רבוי דיובל משמע שריבה הכתוב שבכל ענין הוא יובל ול"נ משום דאי לא קרא מסברא שלשתן אין מעכבין הילכ' די לן לאוקמא מיעוטי דהיא אאחד משלשתן אשלפניו בלחוד ורבוי דיובל בתרתי דאין מעכב כפי שהסברא נוטה וכדפי' בסמוך: ההיא בזמן כו' שא"נ בארץ כו' פירש"י בזמן שאין היובל נוהג כגון ק בזמן שאין כל יושבי' עלי' וק"ל ל"ל קרא דבארץ להא דרשא וכי ס"ד דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבארץ א"נ דרור ובח"ל ינהוג שוב ראיתי להרא"בד מביאו הרמ"בן בספר הזכות שלו שכתב ואמרינן בקדושין והכתיב בארץ ההוא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח"ל אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בח"ל והאי למאי איצטריך שלא יהא נוהג בארץ ויהא נוהג בח"ל.

תוכן העניינים

טורי אבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה