אור ברסלב

טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג

דף ה'

דף ד

ע"א ות"ק ור"ש תשלומין לעצרת מנ"ל וק"ל למאי דגרס ר"ח לעיל אצ"ל חג המצו' שבו דיבר הכתוב תחילה לומר שזה ראשון. התינח לר"ש פריך שפיר תשלומין לעצרת מנ"ל כיון דחה"מ לכסדרן אתי תשלומין מנ"ל אבל לת"ק דאפי' בשלא כסדרן עובר בג"ר ונפקא ליה מטעמא דמנייהו סליק.

מאי ק"ל תשלומין מנ"ל דלמא בהאי דיוקא דאצ"ל חג המצות שבו פתח הכתוב תחילה נמי כר"ש ס"ל. אלא דלא דריש לי' כר"ש לומר שזה תחילה אלא דריש לי' להקישא שא דחג השבועות לחה"מ לתשלומין ז.

ואע"ג דחג השבועות הלמד אינו מיותר לת"ק דהא מ"ל לב"ת דג' רגלים. הא קאמר לעיל אליבא למאן דמליף מחג המצות וחה"ש להיקשא לתשלומין דעצרת דחג הסוכות כתוב רחמנא לאקושי לחה"מ ללינה אע"ג דהמלמד שהוא חה"מ אינו מיותר דהא מיבעי ליה להקישא לתשלומין.

אפי' הכי הואיל והלמד דחה"ס מיותר שפיר אתי' לן הא הקישא. הא ה"נ כיון דהמלמד חה"מ מיותר לת"ק אע"ג דחג השבועות לת"ק מ"ל לב"ת ואינו מיותר אפ"ה נ"ל מיני' נמי תשלומין לעצרת מהקישא לחה"מ.

דמה לי' אם הלמד לחוד מיותר או המלמד לחוד: ול"ל דע"כ לת"ק לית לי' הא דיוקא דר"ש דלמה נאמר חה"מ שבו פסח תחלה. דאי אית ליה יותר מסתבר למידרשי' כר"ש לב"ת כסדרן דהשתא כולה קרא מחד עניינא דב"ת מיירי ולא למדרשי' בתרי עניינא רישא להקישא דתשלומין וסיפא דקרא לב"ת אלא וודאי ת"ק לא משמע לי' האי דיוקא למה נאמר חה"מ שבו פתח תחיל' והשתא פריך שפיר תשלומין מנ"ל הא ליתא דהא לראב"ש דריש חה"ס לב"ת ורישא דקרא דחג המצות וחה"ש דריש לי' לתשלומין דהא מהאי טעמא לא קשה ליה לראב"ש תשלומין לעצרת מנ"ל אלמא דריש לקרא ב"ב עניינא.

וה"נ י"ל לת"ק דדרי' לחה"מ להקישא דתשלומין אע"ג דחה"ש וחה"ס מבעי' לב"ת ומאי פריך את"ק תשלומין לעצרת מנ"ל. אבל לגי' רש"י דר"ש דייק מלמה נאמר חג הסוכות ניחא דל"ל דת"ק נמי דייק לה ונפקא לי' מהא תשלומין דחה"ש דא"כ ה"ל לעצרת תשלומין כל ח' מדאיתקש לחה"ס והא ליכא למ"ד כן שעצרת יש לו תשלומין כל ח'.

א"ו כולה קרא לת"ק לב"ת אתי ולית ליה כלל דיוקא דר"ש א"כ תשלומי' לעצרת לגמרי מנ"ל וה"נ למאי דפרישת דיוקא דר"ש מתרווייהו מפיק למה נאמר חה"מ שבו דיבר תחלה ולמה נאמר חה"ס שבו דיבור הכתוב נמי ניחא דמשמע להגמרא דהני תרתי למה נאמר כחדא אזלי או דייקינן לתרווייהו או אפי' חדא נמי לא וכיון דת"ק ל"ל בע"כ לדיוקא למה נאמ' חה"ס לומר שזה אחרון דהא לת"ק בג"ר בכל ענין עובר ומשוה הקישא דעצרת לחה"ס לתשלומין נמי א"א דא"כ תשלומין ח' הוי לעצרת והא ליכא למ"ד אלא ע"כ נ"ל לגמרי להאי דיוקא דלמה נאמר חג הסוכות ממילא נמי לית לי' להא דיוקא דלמה נאמר חה"מ א"כ תשלומין לת"ק לעצרת מנ"ל: ופסח בר מקרב ברגלים הוא כו' ואי לא אקריבי' אידחי לי'.

ופי' התוס' והרי מיד עובר עליו ועוד נ"ל לפרש דה"פ אי לא [אקרבי'] אידחי ולא שייך גבי' לאו דב"ת כלל משום דמשמע לי' להגמ' דאינו עובר בב"ת אלא בדבר שלאחר איחורו אכתי בר תשלומין הוא כגון כל הני דחשיב לעיל בברייתא זו אבל בדבר דאי אפשר בתשלומין לאחר זמן הכשירו אינו עובר והיינו לישנא דלא תאחר לשלמו דקרא דמשמע אע"פ שאיחרו בר תשלומין הוי דאכתי רמי חיובא עלי' הוא דעובר עליו משא"כ פסח דאי לא אקרבי' בזמנו אין לו תשלומין לא שייך גבי' לאו דב"ת כלל: וכ"ת הא דרשינן לקמן (דף ה') והי' בך חטא ולא בקרבניך חטא פי' דאין הקרבן נפסל אינו עובר בב"ת והשתא קרא למה לי שאינו נפסל.

הא כיון דרבי רחמנא נדבה לב"ת אע"פ שאינו חייב באחריותו כדאמרינן לקמן ש"מ דאין הקרבן נפסל בעבר בב"ת דאי נפסל לא משכחת לה ב"ת בנדבה כיון שאינו חייב באחריותו ולא רמי עלי' חיובא מאחר שנפסל ע"י איחורו ממילא אין כאן ב"ת דהא לא קרינן בי' לא תאחר לשלמו וה"נ בנדר ובקרבנות חובה דרבינן לקמן באפריש ולא אקריב לב"ת היכי משכחת לה דהקרבן נפסל באיחורו ולא קרינן ביתו לא האחר לשלמו ולא משכחת ללאו דב"ת אלא בדאמר ולא אפריש לחוד אבל דאפריש ולא אקריב וכן בקרבן נדבה למ"ל לאו דב"ת כלל מיהו מנדר וקרבנות חובה בדאפריש ולא אקריב לק"מ דאפ"ת דהקרבן נפסל באיחורו אפ"ה שייך בהו ב"ת כיון דאכתי חיוב עיקר הנדר עליו וכן חיוב החוב עליו ולא פקע וצרי' להפרי' אחרי' תחתיהם דהא חייב באחריותן עד שעת הקרבה אכתי קרינן בי' לא תאחר לשלמו וכ"ת הא כיון דהקרבן נפסל ע"י איחורו הדר הוי לי' אמר ולא אפריש לק"מ דסד"א באפריש ולא אקריב לא שייך מעתה לאו דב"ת כלל משום כל היכא דאיתי' בי' דרחמנא איתי'.

מ"מ הא ודאי קשה ב"ת דנדבה דאינו חייב באחריותו את"ל דהקרבן נפסל ע"י איחורו היכי משכחת לה לא קרינן בי' לא תאחר לשלמו כלל. אלא ודאי ש"מ דאע"ג דאין לו תשלומין אפ"ה שייך בי' לאו דב"ת.

לק"מ דלא במי הא לפסח דפסח אי לא אקרבי בזמנו אידחי ליה מצד עצמו ולא מכח לאו דב"ת מש"ה לא קרינן ביה לא תאחר לשלמו כיון דאין לו תשלומין. אבל שאר קרבנות אפי' את"ל שקרבן שאיחורו נפסל כיון דאין פסולו מחמת דבר אחר אלא איסור ב"ת גופי' גרס פיסולו בע"כ עובר בב"ת.

דאי אמרינן אינו עובד ממילא לא נפסל ויש לו תשלומין מש"ה אי אפשר לומר דהפסול הנמשך מכח לאו דב"ת גורם לו להפקיע לאו דב"ת דאם אתה אומר כן אין כאן פסול וממילא קאי בב"ת ועוד נ"ל לפרש דה"פ ואי לא אקרבי' אידחי לי' מיד בו ביום דערב פסח ואי אתה מוצא ג' רגלים לב"ת דידי' דאפי' רגל א' דרבי מאיר אין כאן.

ול"ד לצדקות ושאר מחנות עניים דעובר עליהן בב"ת לאלתר וכדפרישת לעיל דשאני הני דאין תלוי' בביאת מקדש כלל אבל פסח דאי אפשר להקריבו אנא במקדש כשאר כל הקרבנות וכיון דליכא שום רגל בזמן הכשירו אין בו משום ב"ת כלל. מיהו מפי' רש"י משמע דס"ל כפי' התוס' דהא בסמוך אהא דקאמר סד"א הואיל ומחמת פסח קאתי כפסח דמי פי' רש"י וברגל א' יעבור עליהן ש"מ דס"ל דפסח ע"ע נמי מיד: וא"ת א"כ דעובר עלפסח מיד בב"ת כשלא הקריבו בזמנו בע"פ תקשה לך הא דפ' י"ב דזבחים (דף ק') דרצה לומר אההוא עובדא שמתה אשתו של יוסף הכהן בע"פ וטימאהו בע"כ משום דס"ל לה יטמא מצוה ופירש"י וכיון דטומאת קרובי' אין לו תשלומין ופסח יש לו תשלומין אלים טומאת קרובים לידחות פסח.

ואם איתא דאיכא לאו דב"ת בלא אקריב הפסח בזמנו בע"פ. הוי לי' פסח עשה דפסח ול"ת דב"ת והא אע"ג דעשה דטומאת קרובין אלים טפי מפסח הואיל ואין לו תשלומין אפ"ה אין כח לעשה דאלים לדחות לעשה ול"ת כדמוכח בשילהי מס' חולין (דף קמא) גבי שלח תשלח אפי' לדבר מצוה דהיינו טהרת מצורע דאלים עשה דידי' דאית בי' משום שלום בית דאסור בתשמי' המטה וסד"א דלדחי לעשה דשלוח הקן ופריך והא שלוח הקן עשה ול"ת הוא ואיך סלקא דעתך דמצורע דאינו אלא עשה לחוד אע"ג דאלים דחי לעשה ול"ת ודחיק הגמרא לאשכוחי בגוונא דליכא לל"ת דשלוח הקן כי אם לעשה לחוד וש"מ דאין עשה דאלים דוחה עשה הקל כשיש ל"ת עמה וה"נ אי בהדי עשה דפסח איכא ל"ת דב"ת עמה אמאי דחי לה עשה דלה יטמא אע"ג דאלים מיני' י"ל דה"מ דאין עשה דאלים דחי לעשה ול"ת קלין היכא דעשה הקל קאי בפני עצמה וכן הל"ת ואין הל"ת באה מכח העשה.

אבל הכא אין הל"ת דב"ת קאי בפני עצמה אלא העשה גורם להל"ת לבא דכיון דמחויב בעשה דפסח אי לא עשה פסח בזמנו עובר בבל תאחר ואין הל"ת קאי בפ"ע א"כ כשאנו אומרים דעשה דלה יטמא דאלי' דוחה לעשה דפסח דקיל ממילא אין כאן לאו דב"ת כיון דפקעי חובת פסח מיני' ואין חייב בו ממילא לא חל עליו לאו דב"ת כלל ולא משום דעשה דלה יטמא דחי לה אלא משום דאין כאן ללאו דב"ת כלל דכיון דהא עשה הגורמת ללאו פקע ליתא ללאו ולא חל מעיקרא כיון דבטיל הגורם לו: סד"א הואיל ומחמת פסח קאתי כפסח דמי פי' רשי' ברגל אחד יעבור עליהם.

והא דלא פי' דמיד בע"פ עובר עליו כמו פסח דהא רשי' בשיטת תוס' קאי דפסח עובר עליו מיד וכמ"ש בסמוך י"ל דהא דשלמי פסח פי' רש"י שאבד ונתכפר באחר הא' נעשה שלמים ובע"כ מיירי שנמצא לאחר שחיטה השני דאי קודם שחיטת השני כיון דקאי בשעת שחיטה ולא אקרבי דחיי' בידים ואינו קרב שלמים הוא גופי' לר' זירא (בפ"ט) דפסחים (דף צט) אלא ירעה עד שיסתאב ויבא בדמיו שלמים וכיון דלאו בר הקרבה הוא פשיטא דאינו עובר עליו כלל.

וכיון דמיירי שנמצא לאחר שחיטת השני והא פסח נשחט אחר תמיד של בן הערבים כדאמרינן דיש פ' ה' דפסחים (דף נט) ומעתה אינו קרב שום קרבן משום עשה דהשלמה כדאמרינן התם אין לך דבר קרב אחר תמיד של בה"ע אלא פסח וכו' ושלמי פסח דינו כשלמי' דעלמא וכמ"ש התוספות בפ"ד דמנחות (דף מט) גבי תדיר ומקודש ואי אפשר להקריבו בזמן שחיטת פסח.

וא"כ א"א לעבור עליו בב"ת בע"פ כיון דלאו בר הקרבה הוא. מיהו לרבה דפליג התם אדרבי זירא וס"ל דחצות שהוא זמן שחיטה גורם הדיחוי דאם נאבד בחצות אעפ"י שנמצא קודם שחיטת השני הוא עצמו קרב שלמים ואינו רועה דהשתא משכחת לב"ת דידי' בע"פ בנמצא לאחר חצות וקודם הקרבת התמיד.

מיהו רשי' אליבא דר' זירא פי' כן וכן העתיקו התוס' ללשון רשי' שלמי פסח שאבד ונתכפר באחר ואח"כ נמצא הראשון דקרב שלמים ומדכתב בשנתכפר ואח"כ נמצא משמע הא נמצא ואח"כ נתכפר הוי לי' דחוי ואין קרב שלמים אלא רועה ועוד אפשר לומר דמשמע לי' לרשי' דלא הוי ס"ד לעבור על שלמי פסח הואיל ומחמת פסח קאתי קודם שעבר על פסח גופי' דאלו על פסת אינו עובר עד, שקיעת החמה שעבר זמן שחיטתו כדאמרינן בפ"ט דפסחים (דף צד) ואיך ס"ד שעל שלמי פסח יעבור לאחר הקרבת התמיד מיד ואיך יהי' הטפל חמור מן העיקר והשתא אפי' אליבא דרבה ניחא הא דפי' דס"ד דברגל חד יעבור עליו ולא בע"פ: ע"ב ונאמר להלן אם נדר ונדבה כתבו התוס' הוה מצי לאתויי מהא עניינא גופי' דכתיב כאשר נדרת נדבה.

ול"נ דההוא לא מצי לאתויי דאינו מופנה דחד בדאמר ולא אפריש וחד בדאפריש ולא אקריב ותרווייהו צריכא כדאמר לקמן. אבל אם נדר ונדבה מופנה הוא דרישא דקרא משלמי תודה איירי דנאכלין ליום ולילה וכתיב בסיפא אם נדר או נדבה קרבנו דהיינו שלא הביאו על הודאה על נס שנעשה לו שנאכלין לב' ימים ולילה אחד.

דהוי מצי למיכתב אם לא על תודה יביאנו דהוי דבר וחילופי מריש' דקרא דאם על תוד' יביאנו דה' קרב' תוד' נמי לאו דבר שבחוב' הוא אלא נדר ונדב' הוא דהא אפי' אם נעש' נס אינו מחוייב להביא קרבן תוד' אא"כ נדר או נדב תודה א"ו מש"ה שינה קרא בסיפא למיכתב אם נדר או נדבה לאגמורי גז"ש להאי קרא דכי תדור דמה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו.

והא דלה' אלקיכם אלו הדמים כבר נתבאר למעלה: כי דרוש ידרשנו אלו חטאת ואשמות עולת ושלמים. פירשו התוספות בשם י"מ דנפקו להו חטאת מדכתיב לשון דרישה גבי חטאת דכתיב דרש דרש משה ואשם עולה ושלמים דאתקוש דזאת התורה בסוף התודה (דף פ"ב) ולא יתכן דאם כן נדרים ונדבות נמי ובכור ומעשר ופסח נמי תיפק מהתם דכולהו איתקוש ובפ"ק דנדרים (דף ד) אהא דמקיש נזירת לנדרים לב"ת מוקי לה מר זוטרא ברי' דרב מרי לב"ת קרבנותיו אתי ופריך הא נ"ל מדרוש ידרשנו אלו חטאת ואשמות.

ופי' שם הרא"ש דאשכחן בחטאת דרישה דרש דרש משה ואשם כחטאת דכתב כחטאת וכאשם. ואני תמה על פי' זה.

דא"כ עולת ושלמים דמיירי בשל חובה מנ"ל לב"ת דהא לא איתקשו בהאי קרא לחטאת. ומפני שראה הרא"ש לשם בפ"ק דנדרים לא מייתי הגמרא אלא חטאת ואשמות ולא עולת ושלמים פי' כן.

ורש"י פי' אלו חטאת ואשמות שהן נדרשין ממך שהרי חובה הם מוטלין עליך וק"ל למאי דאפרש לקמן דהני תרי קראי דמרבו לחטאת ואשמות דאמר חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש והרי אמר ולא אפריש לא שייך גבי חטאת ואשמות שהם של חובה אלא בדאמר אדם אחר הרי עלי לפטור את פלוני מחובתו.

א"כ הוי לי' כנדרים ונדבות: שהרי אותו שאמר הרי עלי אינו מחויב בהם מצד עצמו אלא מחמת מוצא שפתיו וא"כ אינן נדרשין מאותו הנודר והאיך נפקא ליה הא מדרוש ידרשנו [צ"ל וכי אילו החובות הי' מוטלין] על הנודר כלל. ושמא י"ל כיון שנדר לפטור את פלוני מחובתו וכיון דהחובה מוטלת על אותו פלוני והוא נדר לפוטרו הוי לי' בכלל דרישה דקרא.

א"נ י"ל דהאי דדריש דרוש ידרשנו אלו ד' דברים שבחובה לאו ממשמעות גופי' דקרא דדרוש ידרשנו נ"ל הא. אלא מיתורא דקרא דדרוש ידרשנו נ"ל הא ועל דרך זה פי' רשי' לקמן גבי מוצא שפתיך דדריש לה' אלקיך אלו חטאת ואשמות עולת ושלמים קרא יתירא הוא לדרשא לרבות לדבר שבחובה אלמא לאו ממשמעותא דקרא נ"ל להו אלא מיתורא דקרא.

וה"נ יש לפרש הכי ג"כ: עולות ושלמים פרש"י כגון עולות ראי' ושלמי חגיגה שהן חובה דאלו נו"נ ברישא דקרא כתבא. והקשו התוס' אראי' וחגיגה זימני קביע להו דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותן א"כ אי אקרבי' אקרבי' וכו' כדאמ' לעיל גבי פסח ותירצו מ"מ היכא דהופרשו ולא הקרבו קאי עלייהו בב"ת כיון שלא נפסלו בכך וק"ל דהא לקמן מרבה להו מקרא דמוצא שפתיך תשמור ואמרינן לקמן חד דאמר ולא אפריש.

שוב ראיתי להרשב"א שהקשה כן. מיהו למאי דפרי' לעיל גבי פסח דפריך אי אקרבי אקרבי וכו' משום דבל תאחר תלה רחמנא ברגלי' ופסח אידחי לי בע"פ ומיד עובר עליו בב"ת אין כאן אפי' רגל אחד כדפי' התוס' מהשתא משכחת לה לב"ת גבי ראי' וחגיגה שהן חובת הרגל אפי' בדלא אפרישם בעבר עליהן כל אותו הרגל.

לא מיבעיא לר"מ דאמר ברגל אחד עובר בב"ת דמ"ל שפיר. אלא אפי' למאן דבעי ב' או ג' רגלים לב"ת בהני שהן חובת הרגל מודו דבעבר אותו רגל ולא אפרשי' דה"ל מעוות שאין יוכל לתקן ושוב אין להם תשלומין ולא דמו לשאר כל הקרבנות דיש להן תשלומין לעולם ואי לא אקרבי השתא מקרב והולך לאחר זמן וכ"ת כיון דבעבר רגל א' שוב א"צ להפרישן כלל.

א"כ לעולם לא משכחת לי' ב"ת דידהו בג' רגלים והאיך חשיב להו תנא דלעיל בהדי אינך שעוברים עליהם בב"ת בג' רגלים. דהא ל"מל לב"ת דידהו בג' רגלים דהא כבר פקע חיובא דידהו לאחר רגל אחד כיון שלא הפרישן ברגל של זמן חיובן והשתא אין עובר עליהם בג"ר וכדפי' לעיל גבי צדקות ובהא דמקשה פסח זמן (קבעי') [צ"ל קביעה] לי' די"ל לעיל דחשיב לעולת ושלמים בהדי הני דעובר בב"ת בג' רגלים מיירי בדאפריש וכדברי התוס' וברייתא זו איירי בדלא אפריש דבההיא לא הוזכר ג' רגלים לב"ת וי"ל דכל חד וחד עובר עליו לזמן דשייך גבי' אי נמי עולת ושלמים דברייתא קמייתא לא מיירי בשל חובת הרגל אלא משל נדרים ונדבות מיהו למאי דפרי' לעיל דהא דפריך גבי פסח אי אקרבי היינו דלא שייך גבי ב"ת כלל כיון דאין לו תשלומין לאחר שעבר זמנו א"כ ראי' וחגיגה נמי בדלא אפרישי הואיל ואין להן תשלומין לאחר הרגל ל"ש בהן ב"ת כלל.

הא וודאי קשה ב"ת דידהו בדלא אפרישי היכי משכחת לה: ול"נ לפ' דהאי עולת ושלמים דתני לאו משל חובת הרגל איירי אלא בעולת מחוסרי כפרה של זב וזבה יולדת ומצורע איירי דכולן מביאים עולת ביום טהרתן. ושלמים משל נזיר איירי שמביא איל לשלמים במלאת נזרו דדבר שבחובה הן ולא נידחין מהקרבה לעול' בין אפריש בין לא אפריש וכ"ח ל"ל לרבות שלמי נזיר מכי דרוש ידרשנו הא רפ"ק דנדרים [דף ג'] מקיש נזירות לנדרי מלנדור נדר נזיר ואיכא למ"ד התם דהאי הקישא לב"ת קרבנותו אתא לק"מ דהא פריך התם מכי דרוש ידרשנו אלו חטאת (ושלמי') [צ"ל ואשמות] נפקא ומשני סד"א חידוש הוא דלא מתפיס לחטאת נזיר בנדבה ולאו לכפרה אתיא והתם רביי' קרא לחטאת נזיר לחוד לב"ת משום דחידוש הוא אבל שלמי נזיר איתרבי עם כל הקרבנות הכא וה"נ למאי דרצה לומר התם סד"א הינו חידושא הואיל ואם אמר הריני נזיר מן החרצן הוי נזיר לכל.

א"נ אם גילח על אחד משלשתן יצא לא לעבור עליו בב"ת איכא למימר דכל זה אחטאת לחוד קאי ומשום דלא מתפס לי' בנדר אבל שלמי נזיר מכי דרוש ידרשנו נפקא ותדע לך דהא דנפקא ליה התם לב"ת קרבנותיו מהקישא משום חטאת לחוד הוא ולא משום שלמיו דהא התם משמע דבהאי הקישא כ"ע מודו דאהא דמשני דחידושא הוא אם אמר מן החרצני' לחודצ"ל הוי נזיר לכל] פרי לר"ש דל"ל דהוי נזיר לכל (וא"ל) [צ"ל מאי איכא למימר] ולא משני ר"ש ל"ל האי הקישא ש"מ דכ"ע מודו בו והא ראב"י נ"ל דב' רגלים עובר בב"ת מאלה תעשו לה' במועדיכ' מיעוט מועדים שנים.

ובסיפא דהאי קרא כתיב ולשלמיכם ודרשינן לה רפ"ב דתמורה [ד' י] לרבות שלמי נזיר. וכיון דשלמי נזיר גבי האי קרא דמיירי בב"ת כתיבא.

ש"מ דע"ע בב"ת וא"כ הקישא דב"ת לקרבנותיו ל"ל. אלא ודאי הקישא לחטאת אתיא דחטאת משלמי' לא נפקא.

וה"נ י"ל לשאר תנאי אע"ג דשלמי' מדרוש ידרשנו נפקא אפ"ה משום חטאת צריך להקישא: וכ"ת הא משמע התם דנזירות נדר ונידב הוא ומרישא דקרא דנדריכם ונדבותיכם נפקא לן ולשלמיכ' לרבות שלמי פסח אתיא וא"כ ה"נ א"א לומר דהני שלמים דנ"ל מכי דרוש היינו שלמי נזיר הא בהאי קרא דב"ת נדרים ונדבות כתיב ושלמי נזיר נמי בכלל לק"מ דהא פלוגתא דתנאי היא בפ"ב דזבחים [דף קי"ז] ואיכא למ"ד נזירות לאו נדר ונידב הוא ומ"מ מהשתא אינו ראי' דהקישא ל"צ לשלמי נזיר מדראב"י דמרבי ב"ת מהאי קרא דאפשר לומר ראב"י משלמיכם מרבי שלמי פסח ולא של נזיר.

ומ"מ ל"ק למאי דפי' דשלמי נזיר מרבי מכי דרוש. די"ל דהאי תנא ס"ל נזיר לאו נו"נ ואין שלמיו בכלל נו"נ דקרא דב"ת: ה' אלקיך אלו צדקות ומעשרות.

ה"ה נמי הוה חצי למילף לצדקות מקרא דמעמך כמו דדריש בסמוך מעמך זה לקט שכחה ופאה שהן חלקו של עני דכתיב בי' את העני עמך כדפי' רשי' והא צדקות נמי חלקו של עני הן כמות' אלא כיון דמצי לאתוי' מרישא דקרא טפי ניחא לי' למיתי: צדקות ומעשרות ובכור רשי' נראה דלא גרס ובכור דהא גבי דרוש ידרשנו דמרבי חטאת כו' פי' דה"ה לבכור ומעשר ופסח שהן חובה והתוספות גרסי ובכור וכתבו בכור ומעשר מכי דרוש ידרשנו לא נפקא דל"ד חיובא דידהו לחיובא דחטאת ואשמות דאי ל"ל בכור ומעשר לא מחייב בהו ונ"ל גי' רש"י עיקר דהא תרתי קראי איכא חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ולא מסיימי הי מיירי מאמר ולא אפריש והי מלא אקריב כמ"ש שם.

והשתא בכל הני דקחשיב משכחת לה מתרתי דאפי' קרבנות שבחובה כחטאת ואשמות משכחת לי' דומי' דאמר ולא אפריש דנו"נ דהיינו שנתחייב בהן ועברו ג"ר ולא הפרישן אבל בכור בחד הא דמשכחת לה דהיינו בלא אקרבו אבל בלא הפרישו למ"ל דהא קדש מרחם מאיליו מש"ה שייר לה כיון דקראי לא מסיימי ואיכא למימר דהאי קרא בלא אפריש איירי והא בבכור ליתא לפיכך לא קחשיב בכור בהדי הני: ובהכי ניחא לי' דל"ח נמי מעשר בהמה בהדייהו דהא האי מעשרות דתני היינו מעשר דגן מש"ה מפיק לי' למעשרות בלשון רבים דאיכא מעשר שני ועני דעל שניהם עובר בב"ת.

ואע"ג דמעשר עני הדבר ברור דנ"ל ב"ת דידי' ממעמך כדנ"ל לקט שכחה ופאה מהכא דהא נמי חלקו של עני כמותם וכתב את העני עמך וכדפי' רשי' דאלו מה' אלקיך לא משמע לן מ"ע דלא כתב שם זה לגבי' רק גבי צדקות ומ"ש כתב שם זה כדפירש רש"י. מ"מ כייל לי' בהדי דמ"ש דשם מעשר חד הוא.

ועוד שהוא בא חליפתו דבשנת ג' וששה מפרישין מ"ע במקום מ"ש דשנים שלפניה:. אבל מעשר בהמה לא כייל לי' בהדי דמ"ש דלאו בני חדא בוקתא נינהו ול"ד להדדי והא בברייתא קמייתא לעיל תני צדקות ומעשרות בכור ומעשר הרי דנקט למעשר דגן בפני עצמו וקרא לי' מעשרות בלשון רבים ולמעשר בהמה' בפני עצמו וקרי לה מעשר בלשון יחיד הלכך וודאי האי מעשרו' דתנ' לא מיירי כלל ממעשר בהמה לא ממנו לחוד דלא מצינו בכולה גמר' דקרו לי' לשון רבים רק מעשר לשון יחיד ולא בכללן ג"כ אינו וכמ"ש א"ו האי מעשרות היינו מ"ש ועני לחוד ואלו מעשר בהמה לא קחשיב א"ו ה"ט משום [דמלמ' צ"ל דלא משכחת] דומיא דאמר ולא אפריש דבכה"ג אינו עובר ב"ת על מעשר בהמה אלא באפריש ולא אקריב לחוד כדפרי' לעיל (ד"ה ובכו') ואני תמ' על התוס' דמפרשי דמכי דרוש ידרשנו לאנפק' בכור ומעשר.

א"כ מעשר דחשיב תנא לעיל בהדי הנך דעוברי' עליהם ב"ת מנלן. בשלמא בכור איכא למימר דנ"ל מלה' אלקיך דהא בהאי קרא דכי אם לפני ה' אלקיך בסיפא בכורות בקרך וצאנך כתיב אבל מעשר מנא לן דהא גבי מעשר שם זה לא כתיב א"ו מכי דרוש ידרשנו נ"ל מעשר וכדפרש"י: לא תאחר לשלמו הוא ולא חילופו בסמוך מוקי לה בחלופי עולה ושלמים וקצת ק"ל הא אכתי לא עיילת' לעולה ושלמים גופייהו לב"ת עד סיפא דקרא דכי דרוש ידרשנו כדאמר בסמוך וכבר אפקית' לחלופי' מב"ת מיהו הא לק"מ דעולת ושלמים דאתרבה מכי דרוש היינו של חובה דהיינו עולת ראיי' ושלמי חגיגה כדפי' רש"י ותוס' אי נמי עולת של מחוסר כפרה ושלמי נזיר כדפרישת בסמוך אבל של נדר ונדבה מרישא דקרא דכי תדור נ"ל לב"ת אך ק"ל למאי דס"ד דהאי הוא ולא חילופיו למעוטי חלופי חטאת אתי הא ודאי קשיא דהא חטאת גופה לא אתרבו לב"ת עד כי דרוש סיפא דקרא והאיך ממעט ברישא לחלופי.

מיהא אינו קשה כ"כ דבלא"ה פריך שפיר דהא למיתה אזלי: והי' בך חטא ולא בקרבנך חטא. לקמן הקשה התוס' (בד"ה מה מעשר) וקצת תימה בכול' שמעתין מהיכא תיתי לן דנפסל דאיצטרך קרא דאינו נפסל וכן אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ל"ל.

ולי לק"מ דהא לקמן אמרינן מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות ל"ת ופריך למה לי הא מובאת שמה ומלא תאחר לשלמו נפקא לן עשה ול"ת ומשני חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב וצריכא כדמסיק לקמן והשתא אי לא גלי קרא דאין קרבן נפסל באיחורו ה"א דהני קרא אתו תרווייהו ללא אפריש לחוד או ללא אקריב לחוד והני תרי קראי לשנה עליו הכתוב לעכב הוא דאתו.

והשתא דנפקא לן מקרא דאין הקרבן נפסל באיחורו. בע"כ הא דשנה עליו הכתוב לאו משום לעכב אלא חד ללא אפריש ואידך ללא אקריב הא דאתי וכה"ג מצינו רפ"ק דזבחים (דף ד') דנ"ל מקרא דמוצא שפתך דבעינן זביחה לשמ' ופריך אימא היכי דשחיט להו שלא לשמה לפסלו והקשה התוס' הא בכל דוכתא בעינן בקדשי' שינה לעכב והכא לא שינה ותירצו דפריך משינה קודש דאיכא תרי קרא ואמרינן לעיל אם אינו ענין לשינה קודש תנהו ענין לשינה בעלי' ופריך השתא אימר תרווייהו בשינה קודש ולעכב: והא כיון דלאו בת הקרבה היא קרא למעוטי ל"ל.

נ"ל דעדיפא מיני' ה"ל להקשות דהא מן התורה יש לו תקנה ובת הקרבה היא דהא בפ' ח' דמנחות (דף פ"א) פריך עלה הא דר"ח אמאי אין לו תקנה וליתי בהמה וליתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא נמי תהוי תודה והא דתרווייהו הי' ואי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמ' ולקדשו מ' מתוך (ב) [צ"ל פ] דקאמ' התם ואם איתא לדחזקי' דאמ' קדשי מ' מתוך פ'.

כ"ע אית להו האי תקנת' כמו שכתבו התוס' התם. ואע"ג דמשני עלה משום דקא ממעט באכילה דד' או דפ' חילוף הגירס' דפירש"י שם מ"מ אם תדקדק היטב לכולן פירש"י שם תראה שאין במיעוט אכילה זו שום לתא דאיסור תורה אלא איסור דרבנן גרידא אלא לפום רהיטא דמילתא דר"ח דמשמע דאין לו תקנה מדינא פריך הכי: כגון שעברו עליו ב' רגלים והומם.

ק"ל למה נאדי רב ששת ממאי דס"ד עד השתא דבחילוף ממש מיירי ובשלא הומם ובחילופי עולה ושלמים ובשאבד אחר שעברו עליו ב"ר והפריש אחר תחתיו ולא נמצא הראשון ועבר על השני רגל אחד וסד"א כיון דמכח קמא קאתי כו' קמ"ל וכדאמ' גבי הומם וי"ל דאם מיירי באבד והפריש אחר תחתיו בע"כ מיירי בקרבן חובה או נדר דהרי עלי דחייב באחריותן דאי בקרבן נדב' דהרי זו כיון דאין חייב באחריו' אי אבד אין צריך להפריש אחר תחתיו וכיון דהכי הא בע"כ מצטרף רגל זה לב"ר שקודם הפרשת השני כיון דאיכא משעת נדרו או משעת שנתחייב ג"ר דל הפרשות קרבנות הללו מכאן הא עובר על ג"ר משעה שנתחייב עד השתא.

ופשיטא דעובר עליו בב"ת. אבל כשהומם א"ש דמיירי בקרבן נדב' דהרי זה דאי אבד אינו חייב באחריותו אלא בהומם צריך לחללו על אחר וקמ"ל דאין ב' קרבנות מצטרפין לב"ת דג"ר: ויש לי להוכיח מכאן דבקרבן חובה או של נדר אין צריך ג"ר לב"ת משעת הפרשה דווקא אלא משעה שנתחייב בקרבן ועד שעת הקרבה מונין ג"ר ואע"ג דאיכא הפרשה בנתיים אינו מחלק מלצטרף ג"ר הללו מהדדי ולא אמרינן כיון דאמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב מתרי קראי נ"ל לקמן לב"ת בעינן שיעברו ג"ר לאחד מהנה לחוד ולא היכא דעברו מקצת מג"ר הללו לאמר ולא אפריש ומקצת לאפריש ולא אקריב דבהאי גוונא אין מצטרפין זה עם זה לג"ר.

דא"כ אכתי הוה מצי לאוקמי באבד והפריש אחר תחתיו ובקרבן חובה או של נדר ובדאבד אחר שעברו עליו ב' רגלים (וה"א) [צ"ל והא] מדאפרישו הימים הראשונים דמשעת הנדר יפלו ואין מונים לו ג"ר אלא משעת הפרשה וכיון דלא עברו ג"ר אלא ע"י צרוף בין ב' קרבנות קמ"ל קרא דלא מצטרף: ולא בקרבניך חטא מדאחרים נפקא קשה לי מאי פריך דאע"ג דגלי קרא דבכור שעברה שנתו אינו נפסל בכך אפ"ה איצטרך למאחר נדרו ג' רגלי' אע"ג דעבר בב"ת דנמי אינו נפסל ורש"י פי' דבכור שעברה שנתו דסד"א שיפסול הואיל ועבר ואיחרו שהרי אין שנה בלא ג' רגלי' ברוב שנים ואיני יודע כוונתי אי רצה לפרש דמאי פריך מעברה שנתו למאחר נדרו מש"ה פי' דא"א לשנה בלי ג' רגלים ברוב שנים אכתי לא תיקן כלום בזה הא מ"מ כיון דמשכחת לה במיעוט שנים כדרב שמעי' בעצרת דפעמים ה' פעמים ו' פעמים ז אי לאו קרא דבך חטא ולא בקרבנך ה"א דהקרבן נפסול היכא דעבר בב"ת.

והא דמקיש למעשר היינו במיעוט השני' דמשכחת לה לשנה בלא רגלים ואי כוונתו מהיכי תיתי דבכור שעברה שנתו פסול לפיכך פי' דא"א לשנה בלי ג' רגלים ומשום דעבר על ב"ת ס"ד שיפסל ל"ל לתלותו בב"ת ת"ל משום דעבר על עשה דתאכלנו שנה בשנה דכתיב גבי בכור גופי' ס"ד דיפסול.

לפיכך כוונת רש"י נעלמה מאתי: מאי פריך מדאחרים נפקא וכמ"ש מיהו בהא י"ל דהא אחרים לית ליה דרב שמעי' כדאמר לקמן אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד ולפ"ז לא דק רש"י במאי דפי' בדאחרי' אין שנה בלא ג"ר ברוב שנים הא לאחריםלא משבח' לה כלל לעולם אפי' במיעוט השנים למאי דפי' רש"י לקמ' מאן תנא דפליג אדרב שמעיה ת"ק דלא איירי בשנה בל"ר אחרי' משמע דלאחרי' למ"ל לעולם כלל לשנה בלא רגלים ומיהו למאי דפי' שם דלאחרים נמי מ"ל לשנה בלא רגלים בהנה מעוברת הררי קושיא לדוכתי'.

ועק"ל מאי פריך מדאחרים נפקא דילמא כרבי שמעון ס"ל דבעי ג' רגלים כסדרן והשתא משכחת לה לשנה בלא ג' רגלים כסדרן וכדאמ' לקמן. אי נמי כרבי ס"ל דאמר שנה תמימה מונה שס"ה יום ומשכחת לה לשנה בלא רגלי' בשנה מעוברת כדאמרי' לקמן אלא דבהא נמי י"ל דקי"ל אחרים רבי מאיר הוא כדאמ' בסוף מס' הוריות (דף יד) והא ר"מ ס"ל לעיל דברגל א' עובר בב"ת הא לעולם לא משכחת לה לשנה בלא רגל א' ולפי זה מאי דפריך מדאחרי' נפקא היינו למאי דס"ל לדידי' פריך הכי.

מ"מ ק"ל דבפ"ב דזבחי' (דף כט) אד בן עזאי דאמ' אותו בלא ירצה ואין מאח' נדרו בל"י פריך מדאחרי' נפקא ומאי קושי' דילמא בן עזאי כר"ש או כרבי ס"ל ומשכח' לה שפי' לשנ' בל"ר ולא נפקא לן מאחר נדרו מהקישא דבכור למעשר ודוחק לומר דאין לחוש אם הגמ' הולך ומיישב בכל ענין.

ועד"ז פי' התוס' אהא דפריך התם אדבן עזאי מדאחרים נפקא ובפ"ד דתמורה (דף כא) בן עזאי לית לי' דאחרים דמפיק הקישא דבכור למעשר לענין שאינו נפסל משנה לחברתה ובן עזאי מפיק לה לאכול לפנים מן החומה כמעשר. ויותר הי' לו לרש"י לפרש לפי שיטתו כיון דאיתקש בכור למעשר אפי' בג' שנים אין בכור נפסל כמעשר דכתיב מקצה ג' שנים תוציא כו' וזמן זה אי אפשר בלא ג' רגלים מיהו גם על פי' זה ק"ל דילמא הא הקישא דבכור למעשר דאחרים נ"מ למאן דפטור מן הראיי' ומן השמחה דליתא בלאו דב"ת ומ"מ בתאכלנו שנה בשנה איתא דאין זה תלוי בביאת רגלי' וכמש"ל.

ומנלן ללמוד מדאין נפסל משנה לחברתה הה"נ דאין נפס' משו' ב"ת כיון דמשכח'בלה להא בענין שאין עוב' בב"ת ונ"ל דה"פ מדאחרי' נפקא וכיו' דגלי קרא דאין נפסל משו' עש' זו דשנה בשנה הה"נ דאין נפסל משו' לא תעש' דב"ת דמה לי אי עבר אמימרא דרחמנא בעש' או בלאו וכ"ש למאי דאפרש לקמן דבשנה בלא רגלים עובר בל"ת דב"ת ול"ת זו כיון דלאו ברגלים תלי' רחמנא כמו שתלי לל"ת דב"ת אין לחלק בין מאן דאית' בראי' ושמחה למען דליתא אלא כולן שוין לעבור בב"ת של שנה וכמש"ל.

והכי נמי משמע מפי' רשי' בסוף פ"ד דתמורה (דף כ"א) שפי' יכול בכור שעברה שנתו כו' ויפסול מהקרבה הואיל וכתיב שנה בשנה וה"נ פי' בסוף פ"ב דזבחים (דף כ"ט) שעברה שנתו וזה איחורו דכתיב תאכלנו שנה בשנה אלמא הא דס"ד דפסול לאו משום לתא דב"ת ה"א הכי אלא משום הא גופי' הואיל ועבר משום תאכלנו שנה בשנה ה"א דנפסול: מ"מ גם על פי זה ק"ל דאי פריך הכי כיון דגלי קרא דאין נפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא משום שנה בשנה ה"ה אי עבר אלאו דב"ת.

א"כ עדיפא מיני' ה"ל להקשו' הקישא דאחרים ולא אותו דבן עזאי ולא בך חטא ולא בקרבנך חטא דאס"ד דמשום דעבר אמי מרא דרחמנא נפסל הקרבן. באפריש ולא אקריב וה"נ נדבה דהרי זו דמרבינן לקמן לב"ת היכי משכחת לה הא ברגל א' עובר לכולי עלמא בעשה כדאמר לעיל ולקמן.

וכיון דברגל א' כבר עבר אמימרא דרחמנא אי הקרבן נפסל בכך מה"ט. ב"ת לרגלים שלאחריו מנין כיון דכבר נפסל ושוב אינו ראוי כלל להקרבה מרגל א' ואילך וכ"ת דמיירי בחלה הקרבן ברגל אי נמי דהבעלים אין ברגל לא בראי' ולא בשמחה עד רגל האחרון של ב"ת דנראו הבעלים והקרבן לב"ת.

הא ליתא דא"כ אין אותו רגל עולה למנין רגלים של ב"ת כדפי' לעיל דמש"ה כתיב רחמנא לחג השבועות לר"ש דבעי ג' רגלים כסדרן ללמד שיהי' הבעלים והקרבן ראויין ללאו דב"ת גם בחג השבועות מיהו למאן דמפרש דבשנה בלא רגלים עובר בלאו דב"ת י"ל דאע"ג דבעשה דרגל א' בע"כ אין נפסל הקרבן דאל"כ לא משכחת לה ללאו לב"ת.

סד"א ה"מ בעשה דקיל אבל לא העשה דב"ת דחמיר כדאמר בפ"ק דיבמות (דף ז') בשיטה דעלי' אטו עשה דוחה את ל"ת לאו לא תעשה חמור מיני' דעשה. דתפסול.

אבל מאן דמפרש דשנה בלא רגלים אין עובר אלא אעשה דשנה בשנה ואפ"ה רוצה ללמוד מיני' ללאו דב"ת שאין נפסל הקשה ה"ל בלא"ה אין נפסל. דאל"כ לא משכחת לה ללאו דב"ת בל עיקר דהא כבר נפסל משעברה עליו רגל א' דעובר בעשה ואין ראוי להקרבה ולא שייך בי' ב"ת דג' רגלים מיהו א"ל דלאחרים שהוא ר"מ לק"מ דאיהו ס"ל דברגל א' עובר בב"ת והרי העשה דובאת שמה לא קדים לל"ת אלא שניהם באי' כאחד וקודם לכן לא עבר אמימר' דרחמנא מידי וה"נ בן עזאי דדריש מאותו דאין מאחר נדרו בלא ירצה א"ל נמי כר"מ ס"ל ושאר תנאי דס"ל דאין עובר בב"ח ברגל א' א"צ קרא לא לשאינו נפסל לא משום משנה לחברתה ולא משום ב"ת.

וקרא דוהי' בך חטא דרשי ולא באשתך כדמסיק והיקשא דבכור למעשר דרשי לכדר"י ור"ע דספ"ג דתמורה (דף כ"ה) מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר כן א"נ מה מעשר אינו בא מח"ל אף בכור כן. ואותו בלא ירצה דרשי כדר"א.

ספ"ק דזבחי' אותו בזבח (היא) [צ"ל הוא מדבר] ואינו מדבר בכהן: ומיהו ק"ל מהא דאמר התם בספ"ג דתמורה ולרבנן דמפקי להו לטעם אחר. משנה לחברתה מנ"ל נ"ל מלפני ה' אלקיך וכו' שנה בשנה והשתא ל"ל הא לימא דס"ל דאין עובר בב"ת ברגל א' א"כ בע"כ אינו נפסל מחמת עבירה ואם משום בן עזאי (פל"ה) פריך לה הא איהו מאותו נפקא הא ולמה לי' למימר דנ"ל משנה שנה.

ובע"כ צ"ל דא"א ללמוד דאין נפסל מחמת עבירה דאי נפסל לאו דב"ת בג' רגלים היכי מ"ל הא מיד שעבר עליו רגל אחד עבר בעשה דובאת שמה ונפסל מהקרבה כבר די"ל דבעבר עשה בע"כ אינו נפסל אלא דשאני עשה דקיל מש"ה אונו נפסל אבל לאו דחמור מעשה איכא למימר בעבר עליו נפסל מש"ה איצטרך קרא לבכור שע"ע שנה שאינו נפסל וש"מ מהאי טעמא דאפרש לקמן.

וכ"כ הרמב"ם בפ"א (מהלכות בכורות) עבר ואיחר הבכור בתר שנתו אע"פ שעבר בל"ת אם הי' תם ה"ז לא נפסל אלא מקרבו: $$ציור בספר$$ מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פי' רש"י דכתיב מקצה ש"ש תוצא כל מעשר תבואתך אם שהה מעשר שנה א' או ב' ואפי' למאי דפי' לעיל דקרא דשנת הביעור איצטרך במי שאינו בראיי' ובשמחה (דעובר) [צ"ל דאינו עובר] עליו טל לאו דב"ת מ"מ קרא משתעי' אפי' במי שיש בהן דשייך בלאו דב"ת ואפ"ה א"נ משנה לחברתה וה"ה בכור דאתקוש למעשר אין נפסל משנה לחברתה אפי' מי שישנו בהן דעב"ת.

וכה"ג פי' התוספות לשיטתן דב"ת דמעשר בהפריש ולא נתנו וקרא דביעור בלא אפריש מ"מ בכולהו משתעי קרא דמתבער. ועוד דבקרא דביעור כתב מתנות עניים כדרשינן בפ"ה דמ"ש לגר וליתום ולאלמנה יהי' זה מעשר עני הלקט והשכחה והכאה והני כיון דלאו בביאת מקדש תליין דמו לצדקות דעוברים בב"ת לאלתר כדפי' לעיל וממילא דאפי' מי שאינו בראי' ושמחה נמי עובר עליהם בב"ת: אבל קדשים דבני הרצאה כו' וכ"ת ליכתוב גבי קדשים אע"ג דבני הרצאה נינהו וכ"ש בכור והקישא דאחרי' ל"ל די"ל דאי מבך חטא ה"א דקמ"ל קרא דאינו נפסל לגמרי ומ"מ אינו מרצה קמ"ל הקישא דאינו נפסל ומהשתא אידך קרא קמ"ל דארצויי נמי מרצה.

מ"מ אכתי ק"ל דפריך מדבן עזאי נפקא מאותו בל ירצה ומחמת קושי' זו מוקי לבך חטא לדרשא אחרית' ללא באשתך חטא ואם איתא דבקדשים דבני הרצאה מחד מיעוטי י"ל דאינו נפסל ומ"מ אינו מרצה הל"ל דצריכא אותו ובך חטא חד לאינו נפסל ואידך לומר דמרצה נמי והא הקישא דבכור י"ל דהא תנא דדריש ולא בקרבנך מיבעיא לי' כר"ע דדריש בפרק ג' דתמורה דאינו בא מח"ל.

א"נ כבן עזאי דאינו נאכל אלא לפנים מן החומה או כר"י דאינו נאכל אלא לפני הבית כד"א התם וכל הני תנאי לית להו הא הקישא דאחרים כדמוכח התם וסוגיא דהתם יתבאר שם בחי' בס"ד: קדשים דבני הרצאה נינהו. פי' התוספות דעולה מכפרת אחייבי עשה כדאמר פ"ק דזבחים [דף ז'] ואיני יודע למה פי' כן הא אפ"ת דאין עולה מכפרת כלום הא חטאת ואשמות נמי כתיבא בקרא דכי תדור נדר ומשום דידהו דבני הרצאה נינהו כתבו רחמנא בך ולא בקרבנך.

ושמא משום דהגמ' קאמר סתמא אבל קרבנות דבני הרצאה נינהו משמע דאכל הקרבנות דהאי קרא קאמר הכי ומיהו לא מילתא היא הא שלמים נמי כתיב בהאי קרא ואינו מרצין כלום. מ"מ רש"י פי' בסוף פ"ב דזבחים [דף כט] קדשים דבני הרצאה נינהו כגון עולה שמכפרת על עשה ושלמים שמביא דורון ליתן שלום בין ישראל לאביהן שבשמים כו':

תוכן העניינים

טורי אבן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה