טורי אבן· רבי אריה לייב בר אשר גינצבורג
דף ד
ע"א אחד הנודר וא' המקדיש וא' המעריך כיון שעבר עליו ג' רגלים.
ק"ל מ"ש דקחשיב בהאי ברייתא קדשי בדק הבית דהני תלתא כולן קב"הב נינהו ואלו קדשי מזבח לא קחשיב והרי אף עליהם עוברי' תאחר כדאמר לקמן ולא עוד אלא מקב"ה קחשיב תלתא ובקדשי מזבח לא קחשיב ולא מידי. והנה אם נאמר כדר"ל ברפ"ב דחולין דף קל"ט) דס"ל בקב"ה באפריש לחוד סגי דאם נגנבו או נאבדו לאחר הפרשה אעפ"י שלא באו עדיין ליד גזבר שוב אינו חייב באחריותן דכתיב לה' הארץ ומלואה הוי ניחא דאע"פ דאיכא ב' קראי לבל תאחר חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב כדאמר לקמן (דף ו') מ"מ בקב"ה לא משכחת הני תרתי אלא אמר ולא אפריש לחוד דאלו דומיא דאפרי' ולא אקרי' דבק"מ.
לא משכחת דהא מכי אפריש אע"ג דלא אתי ליד גזבר שוב אינו עובר מעתה בב"ת וה"ל אם נאמר דהא דתני' לקמן דבשנה בלא רגלים עובר בב"ת אפי' ר"ש מוד' בהא דע"כ ל"ק ר"ש פעמי' ד' או ה' אע"ג דכבר יצא שנתו אינו עובר עד ד' וה' רגלים היינו דווקא (באפריש ולא אקריב) [צ"ל באמר ולא אפריש] דהא דרבי רחמנא בכל הקדשים בשנה בלא רגלים לב"ת נפקי לן מדכתיב כל הבכור לרבות כל הקדשים לשנה בל"ר היינו דווקא דומיא דבכור דהוי בדאפרש ולא אקריב שהרי ממילא קדש מרחם בלתי הפרשה וכמ"ש שם וכיון דלא מ"ל לפעמים ד' או ה' דר"ש לענין ב"ת אע"ג דכבר כלתה שנה בל"ר אלא (באפריש ולא אקריב) [צ"ל באמר ולא אפריש] לחוד להכי נקט בהאי ברייתא לקב"ה לחוד דפסיקא לי' מלתא להני ד' או ה' לר"ש דהא בהו ליכא ב"ת אלא באמר ולא אפריש לחוד כדר"ל וכה"ג הא דמשכחת להני ד' או ה' דהא בשנה בלא רגלים לא שייך ב"ת כל זמן שלא הפריש ואלו בקדשי מזבח דמשכחת לה תרתי לענין בל תאחר אמר ולא אפריש אפריש ולא אקריב לא פסיקא לי' להני ד' או ה' דר"ש דהא באפרישולא אקריב בשנה בלא רגלים סגי לב"ת דידה.
אבל הא ליתא דב' חשובות בדבר חדא דהא נתברר התם דבאמר ולא אפריש נמי עובר בב"ת בשנה בלא רגלים. והשתא אפי' בקדשי בדק הבית נמי להאי תנא דשנה בלא רגלי' לא משכחת לפעמים ד' או ה' דר"ש.
ובע"כ לר"ש לית ליה כלל הא דתנא שנה בלא רגלים עובר בב"ת כמ"ש שם בשם רש"י ועוד דהא חשיב הכא מעריך ובערכין אפי' ר"ל מודה דחייב באחריותו עד שיבוא ליד גזבר כדמסיק התם רפ"ב דחולין ומשכחת לה במעריך דומיא דאפרי' ולא אקרי' ואכתי לאו מלתא דפסיקתא היא. וכ"ש לר' יוחנן דס"ל התם דבקדשי ב"ה נמי חייב באחריותן עד שיבוא ליד גזבר א"כ לאו מלתא דפסיקתא היא כלל בכל הני קדשי ב"ה דקחשי' והשת' הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא חשיב קדשי מזבח כלל בהאי ברייתא.
ומיהו למאי דאפרש לקמן דהא דבשנה בלא רגלים עובר בב"ת היינו מדכתיב גבי בכור תאכלנו שנה בשנה וכתיב כל הבכור לרבות כל הקדשים לשנה בלא רגלים והיינו דווקא קדשי מזבח דומיא דבכור אבל קדשי בד"ה דלא דמו לבכו' נהי דאיתרבו לענין בל תאחר דרגלי' (דשנה) [צ"ל לשנה] בלא רגלים לא איתרבו ולפ"ז ר"ש אית ליה להא דשנה בלא רגלי' לב"ת.
מיהו ה"מ בקדשי מזבח אבל בקדשי בד"ה אינו עובר אלא בג' רגלים כסדרן ולא בשנה בלא רגלים א"ש הא דנקיט בברייתא זו לקדשי בד"ה ולא קדשי מזבח. משום דקדשי בד"ה הא דמשכחת לה לפעמים ד' או ה' דר"ש.
דאע"ג דעבר עליו שנה אפ"ה אינו עובר בב"ת עד ג' רגלי' כסדרן. אבל בקדשי מזבח לא משכחת ליה להני ד' או ה' דר"ש דמיד שעבר עליו שנה בלא רגלים כבר עובר בב"ת.
ואפי' ד' רגלים לא משכחת לה כ"ש ה'. מש"ה שייר בברייתא זו לק"מ ולא קתני להו לגמרי משום דלא שייך בהו להני ד' וה' דר"ש: פעמים ד' פעמים ה'.
ק"ל כיון דבעינן ג' רגלים כסדרן פעמים ו' רגלים נמי משכחת ליה כגון שנדר ליל א' של פסח דשוב אין אותו רגל עולה לו למנין ג' רגלים כיון דכבר יצא מקצתו כדמוכח לקמן (דף ז') גבי והרי רגלים דלא חיילי מאורתא כיון דבעינן כסדרן ה"ל כנדר לפני עצרת דחמשה ואותו פסח שנדר בתחלתו הוי לי' ששה.
דליכא למימר דכד הדר ליל א' של פסח לשנה הבא מצטרף לפסח דשעת נדר וה"ל ג' רגלים כסדרן ובהכי סגי לעבור בב"ת ליתא דכיון דבעינן ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה אי אפשר לאותו ליל א' של פסח הבא להצטרף עם הפסח של שעת הנדר כיון דאותו הלילה לא הוי חג המצות תחלה דכמו שאותו מקצת לילה שיצאת מחג המצות מעכבת שהנותר מן החג אינו עולה למנין ג' רגלים אלמא מקצת לילה מילתא היא ה"נ מעכבת לכסדרן.
מיהו י"ל דלא חשיב ר"ש פעמים ה' אלא בנדר לפני כל הרגל דאפי' מקצת הרגל אכתי לא נפיק קודם הנדר אבל בנפק כבר מקצתו לא חשיב והא דנדר בליל א' של פסח בכלל לפני עצרת ה' דקתני הוי: וחרמים. רש"י פי' חרמי גבוה והתוס' פי' בין חרמי גבוה בין חרמי כהני' ונ"ל דלטעמייהו אזלי דלקמן (דף ה') מרבינן לדמים וערכין וחרמים והקדשות מלה' אלהיך ופירש"י שהן קדשי בדק הבית וכולן לה' ואין לכהנים בהן כלום וא"כ חרמי כהנים לא איתרבו מכאן לב"ת והתוס' פירשו בכולן כתיב לה' וכו'.
ובחרמים כתיב קדש קדשים לה'. וגבי חרמי כהן נמי דר' לי' בבכורות רפ"ה (דף ל"ב).
ומ"מ אפ"ה לפ"ד אין ראי' שעוברין בב"ת על חרמי כהנים ומ"ש דגבי חרמי כהנים נמי דריש לי' התם. אמת דהכי אמרינן התם חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם שנאמר כל חרם ק"ק הוא לה' נתנן לכהן ה"ה כחולין לכ"ד שנאמר כל חרם בישראל לך יהיו מ"ת זה אינו אלא למ"ד סתם חרמים לכהנים דהכי תנן בפ"ז דערכין (דף כ"ח) ר"י בן ברוקה אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם ק"ק הוא לה' וחכ"א סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהי' כאחוזתו וא"כ למה נאמר כל חרם ק"ק הוא לה' שחל על ק"ק ועל קדשים קלים הרי ר"י בן ברוקה דס"ל סתם חרמים לבדק הבית דריש לכל חרם אחרמי גבוה ולדידי' גבי חרמי כהנים לא כתיב לה' א"כ חרמי כהנים לריב"ב לב"ת מנין ובגמ' פסק רב התם כר"י בן ברוקה ואע"ג דעולא ס"ל התם סתם חרמים לכהנים הא רב יהודא עשה מעשה כר"י ב"ב וקי"ל מעשה רבי ועוד דעולא יחידאי הוא לגבי רב וכן פסק הרמב"ם מ"מ פי' התוס' אמת דבהאי כ"ע מודו דחרמי כהנים מועלין בהן אפי' למ"ד סתם חרמים לבדק הבית כדמוכח בפ"ז דתמורה (דף ל"ב) גבי הא דמסיק התם דקרא דכל חרם למעילה אתי.
ופריך מעילה ל"ל קרא ק"ק כתי' בי'. ופי' התוס' מדלא דריש כל חרם דמיירי בח"כ א"כ ק"ק בח"כ היכא כתי' אלא דסמיך אקרא אחר דכתיב והיו השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהי'.
וק"ק לאו דווקא אלא כלומר קודש לה': ועוד פי' אפי' אי לא דריש כל לרבות חרמי כהנים מ"מ פשט' דקרא דק"ק קאי אחרמי כהנים דכתיב בתרי' לא יגאל ולא ימכר דהיינו ח"כ דאין להם פדיון דאלו חרמי ב"ה אדרבא כל עקרן לפדיון קימי: ונ"ל דעיקר כדברי התוס' דחרמי כהנים נמי עובר בב"ה דאי חרמי ב"ה דווקא קאמר תרתי ל"ל דתני החרמי' וההקדשו'.
הא חרמי ב"ה בכלל הקדשות הן ואע"ג דשם בפ"ז דחמורה רצה לומר הגמ' הא דתנן התם מקדישין אותו ומחרימין אותו ואקדשי מזבח קאי. ופריך מיני' לר' הונא דאמר קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום ומשני אידי ואידי קדשי ב"ה.
ול"ש מפיק להו בלשון הקדש לב"ה. ול"ש מפיק להו בלשון חרם לב"ה.
הא במסקנא לא קאי הכי התם אלא סתם מחרימין דתני גבי מקדישין היינו חרמי כהני': ואע"ג דהא דאמרינן בכמה מקומות אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימן בזמן הזה וטעמא מפני התקלה $$ציור בספר$$ והאי אין מחרימין בע"כ היינו לב"ה דאלו לכהני' לית לן בה דהא בזמן הזה נמי אפשר ליתן לכהן כמו בזמן הבית.
וכדתנא התם רפ"ה דבכורות נתנן לכהן הרי הן כחולין לכ"ד אלמא אע"ג דתני אין מקדישין אפ"ה תני נמי אין מחרימין י"ל דאע"ג דחרמין בכלל הקדשות הן אפ"ה נקיט אין מחרימין בזמן הזה אע"ג דכבר תני לאין מקדישין דסד"א הואיל ותנא בספ"ז דערכין (דף כ"ח) אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר והי' השדה כו' וה"א דבמטלטלין נמי אין חרמים נוהג בזה"ז כדס"ד דמקשה התם קמ"ל דבמטלטלין נוהג אפי' בזמן הזה כדמסיק התם וכן הא דתני' בפ"ט דסנהדרין (דף פ"ז) גבי זקן ממרא דברי אלו החרמים וההקדשות היינו טעמא דתני חרמים אע"ג דתני כבר הקדשות משום דתרי מילי ננהו.
דבהקדשות פליגי זקן ממרא וסנהדרין בד"ר אליעזר בן יעקב ורבנן אי הקדש צריך עשרה לפדותן אי סגי בתלתא ובחרמין פליגי בד"א אי סתם חרמים לב"ה או לכהנים כדמפרש הגמ' התם אבל הכא לגבי ב"ת כיון דתני הקדשות ל"ל למתני תו חרמי' הא בכלל הקדשות הן. א"ו מח"כ מיירי דלא דמו להקדשו' דהני לגבי לגבוה והני לכהני' וש"מ דעל חרמי כהני' עוברים בב"ת וכ"ת א"כ ת"ק דברייתא קמייתא דא' המקדיש אמאי שייר למחרים כיון דחרמי כהנים עוברין בב"ת והא ח"כ אינן בכלל מקדיש.
י"ל הואיל דתני כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בב"ת וקמ"ל דווקא ג"ר אבל קודם אינו עובר והא למ"ל אלא בקדשי גבוה (דתלי) [צ"ל דתליא] במקדש דקדשי ב"ה נמי צרכי מקדש הן ובאין ללשכה מש"ה אין עובר עליהן בב"ת עד ג"ר דומיא דקדשי מזבח אבל חרמי כהנים דמי לצדקות דעובר עליהם לאלתר מטעמא דקיימי עניים כדאמר רבא לקמן (דף ו') וע"ד שאפרש בסמוך וה"ט שייך נמי גבי חרמי כהנים דהא קיימי כהנים ומה"ט נמי עוברין עליהן בב"ת לאלתר ולא שייך גבייהו ג"ר לב"ת.
מש"ה לא תני בהו בברייתא קמיית'. אבל בהאי ברייתא דחשיב נמי לצדקה ומתנו' עניים לב"ת אע"ג דעוברין עליהן בב"ת לאלתר.
מש"ה חשיב נמי חרמים לענין ב"ת אע"ג דעוברין עליהן לאלתר כמו דחשיב להני: ומכאן ראיי' למאי דאפרש בסמוך דכל הני דלא שייכי למקדש כצדקות ושאר מתנו לעניי' לא שייכי בהו ב"ת דג"ר אלא לאלתר עובר עליהם דהא מש"ה שיירי בברייתא קמייתא חרמי כהנים וכדפי' והא דדריש לקמן אשר דברת לקדשי ב"ה והא ח"כ אינן בכלל קדשי ב"ה ובברייתא קמייתא דריש מלה' אלהיך אילו הדמי' והערכין והחרמי' והקדשו' ש"מ דחרמי' דנקיט היינו חרמי ב"ה ומש"ה לא תני בבריית' שניי' לחרמים משום דאף הן בכלל קדשי ב"ה.
דל"ל מש"ה שייר ח"כ משום דלאלתר ע"ע בב"ת הא קחשיב בה בפיך זו צדקה אע"ג דלאלתר עוברין עליהן א"ו אין ב"ת לח"כ מש"ה שייר לחרמים. י"ל משום דלקמן אמרינן דהני תרתי קראי לב"ת צריכא חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב וקמ"ל דדיבורי' מלתא היא.
מש"ה באמר ולא אפריש נמי עובר וה"ט לא שייך אלא בקדשי גבוה בין למזבח בין לב"ה וכדתני' בפ' קמא דקדושין (דף כ"ח) האומר שור זה עולה בית זה קרבן פי' לב"ה קני בדיבור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי אבל חרמי כהנים בחדא הוא דמשכחת לה דהיינו דומיא דאפריש ולא אקריב בדהחרים איזה דבר ולא נתנן לכהן אבל דומי' דאמר ולא אפרי' דהיינו שקיבל עליו להחרי' לכהן לאו כלום הוא דאין זה אמיר' לגבוה אלא להדיוט שהוא הכהן כדמוכח להדי' שם בפ"ז דתמורה.
דהא דאמר עולא שם חרם וכל חרם פי' מדה"ל למיכתי' ק"ק הוא וכתי' כל חרם משמע דעל הכל חייל חרם אפי' אמידי דק"ק הוא ופריך מי אמר עולא הכי והאמר עולא המתפיס עולה לב"ה אין בה אלא עכוב גיזברים לבד. וכתב התוס' דה"פ דאין בה להקדש בגוף הבהמה כלום ומותר לשחטה קודם הפדיון שאין הקדש חל על גוף הבהמה אלא עכוב הגזברין שישומו אותו קודם שחיטה ודמי השומא יתן לב"ה.
וקשי' לדעולא קמיית' דמרבי מכל חרם (שקדשי ב"ה) [צ"ל שחרמי כהני'] חלין על קדשי מזבח וש"מ דחלין על גוף הבהמה דאל"כ על מה יחיל ח"כ. ול"ד לחרמי ב"ה דאם אמר הרי עלי מנה לב"ה דחייב דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל חרמי כהנים וודאי אם אמר הרי עלי מנה לחרמי כהני' אם ירצה יחזיר בו דאמירתו להדיוט לאו כלום הוא וחרמי כהנים לא הוו אלא באמר חפץ זה לחרמי כהני' שאז וודאי החרם חל על גוף החפץ א"כ ע"כ קסבר עולא שהחרם חל על גוף הבהמה וא"כ אמאי אין בה אלא עיכוב גיזברין האיכא איסור לשחוט עד שיפדנה ומשני מדרבנן פי' מן התורה אינו חל כלל על גוף הבהמה אלא מדרבנן הוא דאסור לשוחטה ועיקר קרא וודאי אתי לומר שחל על הקדש לכל הפחות להתחייב מטעם חוב וש"מדאמר ולא אפריש גבי ח"כ לא משכחת לה לב"ת דהא לאו כלום הוא.
וע"כ לא רבי קרא לפי המסקנא דחרמי כהנים חלין על בהמת קדשים להתחייב מטעם חוב משום דה"ל כאומר חפץ זה לחרמי כהנים אלא דא"א לו לחול על גוף הבהמה כיון שאינו שלו אלא של גבוה ומ"מ רבי קרא שעכ"פ חל אחפץ להתחייב משום חוב אבל באומר הרי עלי מנה לחרמי כהנים לא שמעית מיני' שיתחייב משום חוב דאין אמירה להדיוט כלום ולפ"ז אמר ולא אפריש בחרמי כהנים לענין ב"ת לא משכחת לה דאמירתו לאו כלום הוא.
ואע"ג דמשכחת לה בהאי גוונא במחרים קדשי מזבח לחרמי כהנים דה"ל כחוב מן התורה ואינו חל על גוף החפץ וה"ל כאמר ולא אפריש מ"מ כיון דסתם אמר ולא אפריש לא משכחת לה גבי ח"כ. ולא דמי לשאר קדשי ב"ה דמשכחת לה אמר ולא אפריש בסתמא לעולם מש"ה לא פסיקא לי לתנא דברייתא (קמייתא) [צ"ל בתרייתא] למתני לחרמי כהנים ולכייל לי' בהדי שאר קרבנות ב"ה.
הואיל ולא דמי להו: צדקות. הק' תוס' הא אמר רבא לקמן וצדקות מחויב עלי' לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים וא"ל הא דאמר עובר לאלתר היינו עשה דא"כ הל"ל עד דעבר רגל א' כקרבן: והר"ן בשם הרשב"א פי' דהא דצדקות עובר לאלתר היינו בעשה ויפה דחו התוס' לסברא זו.
ועוד אני אומר מדסדר תלמודא לקמן (דף ו') בתחילה הא מימרא דרבא דצדקות מחויב עליהם לאלתר ובתר הכי לאידך מימרא דרבא כיון שע"ע רגל אחד עובר בעשה. לא משמע הכי: והר"ן פי' כל מידי דלא תליא במקדש אין לו ענין לדגלים ולאלתר עובר בב"ת.
והא דחשיב בברייתא צדקות בהדי אינך וקתני כיון שעברו עליהם ג' רגלים עובר בב"ת לאו למימרא דצדקות בעי ג' רגלים לב"ת. דליתא ותנא הכי קאמר דבכל הני דחשיב ליכא מילתא שלא יעבור עליהם ג"ר בב"ת עכ"פ.
אבל אין ה"נ דיש בהני דחשיב שעובר עליו מיד כגון צדקות וכיוצא בהן והאריך בזה להסביר הענין. $$ציור בספר$$ ומ"ש הוא תמצית דבריו וכדבריו נ"ל עיקר דכל מילי דלאו דקודש נינהו לא תלי רחמנא ב"ת דידהו ברגלים ולאלתר עובר עליהם.
וראיי' לדבר כדאמרינן רפ"ק דנדרים (דף ג') מהקישא דלנדור נדר נזיר להזיר נפקא לן מה נדרים עובר בבל תאחר אף נזירות עובר בב"ת ושקיל וטרי הש"ס ב"ת דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר. אכל קם לי' בבל יאכל ומוקי לה רב אחא בר יעקב כגון שנדר והוא בבית הקברו' אע"ג דלאלתר חל עליו נזירות עובר בב"ת דנזירות טהרה א"ר אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום ב"ת דנזירות טהרה.
ומדנקט נזיר שטימא עצמו מזיד משמע דלחייבו מלקות לאלתר משום ב"ת על טומאה זו קאתי. ואי כל ב"ת אפי' מאי דלא תלי במקדש ברגלים תלוי אפי' טימא עצמו במזיד אין כאן מלקות אפי' שהה בטומאתו ג' רגלים דה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו ודוחק לאוקמי מילתא דרב אשי דלא כהלכת' כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
ועוד אי אתיא כמ"ד לוקין עליו טומאה במזיד דנקט למנ"מ הא בשהה בטומאתו ג"ר במזיד הוא דתלי חיוב דידי' ואפי' אם נטמא בשוגג אלא וודאי לאלתר חייב על טומאתו משום ב"ת הואיל ולאו מילי דהקדש הוא מש"ה דווקא בנטמא במזיד הוא דחייב ואע"פ שפי' התם הרא"ש עובר בב"ת דחירות טהרה אם נשתהא בטומאתו ג"ר וה"ה אם נטמא בשוגג אם השהי' הי' במזיד ושטימא עצמו במזיד דקאמר היינו ששהא עצמו בטומאתו במזיד וכן פי' התוס' שם.
אינו במשמע לפרש כן דשטימא במזיד על השהי' קאי ולא על הטומאה עצמו ועוד לפי פירושם שטימא עצמו במזיד דקאמר רב אשי ל"ל. דהא מילתא דפשיטא היא בכ"מ דבשוגג אין עובר והא אפי' תנוקות של בית רבן יודעים אותו ועוד מצידה תברא אי ס"ד דאפי' מידי דלא תליא במקדש כמו נזירות וכיוצא בו נמי אין עובר בב"ת לאלתר אלא בג"ר דווקא כקרבנו'.
א"כ לפ"ז מה ב"ת דקרבנו' מי שאינו חייב בראי' ושמח' ליתא בב"ת. והכי אמרינ' לקמן (דף ו') בעי ר"ז אשה מהו בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבי בראי' או דלמא הא אי' בשמחה אמר לי' אביי ת"ל דהא אי' בשמחה.
ומשמע מאן דלית' לא בראיי' ולא בשמחה אין עובר בב"ת וטעמא כיון דתלי בביאה דרגלים ומאן דליתא בביאה דרגלים ליתא בב"ת והא טמא ליתא בביאה דהא טמא פטור מן הראיי' כדאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ד'). וכ"ש דליתא בשמחה דהא טמא שאכל קודש בכרת וממילא ליתא בב"ת ד"ג רגלים.
ב"ת דנזירות היכי משכחת לה הא כל כמה דלא מטהר נפשי' אינו בביאה וממילא אינו בב"ח ול"ל דמשום הא גופה עובר בב"ת משום דכיון דבידו לטהר את עצמו וה"ל בר ביאה ולא טיהר משום הא גופא ה"ל מזיד ועבר בב"ת. הא ליתא ושיבוש הוא דהא אפי' טהור גמור אי עבר ולא עלה לרגל אע"ג דעבר אעשה דמצות ראיית פנים ועשה דחגיגה ושמחה מ"מ אין עובר בעשה ול"ת דב"ת דהא לא תלוי להו רחמנא בראוי לביאה אלא בביאה ממש כדכתיב ובאתם שמה והבאתם שמה דמשמע ביאה ממש אבל בחייב לבא ועבר ולא בא אין עובר אפי' בראוי לבא כ"ש בטמא אעפ"י שהי' שהות לטהור ולא טיהר דאינו עובר בל"ת ועשה דבל תאחר א"ו ש"מ דכל מידי דלא תלו במקדש לא שייך ב"ת דידי' לרגלים אלא עובר בב"ת לאלתר.
א"כ ב"ת זה בטמא נמי חל מש"ה נזיר שטימא עוב' בב"ת. וש"מ דכל מילי דתליא במקדש עובר בב"ת לאלתר כמו טומאת נזיר וה"ה נמי לצדקות ומעשרות לקט שכחה ופאה דלאו במקדש תליא עובר עליהן לאלתר בב"ת: ומ"מ אין להבי' ראי' מהא דלקמן דפרי' אהא דאמ' אביי ת"ל דהא אי' בשטת' והא אמר אביי אשה בעלה משמחה ומשני לדבריו דר"ז קאמר וש"מ דלאביי גופ' ס"ל דאשה לית בשמח' וממיל' לית' בב"ת והשתא תקשה הא דתנן בפ"ב דקידושין (דף כ"ט) כל מצות ל"ת בין שהז"ג בין שלה"ג א' אנשים וא' נשים חייבים חוץ מבל תקיף והא איכא נמי הא ל"ת דב"ת דנשי' פטורו' אלא ודאי ש"מ דבהא ל"ת איכא נמי מילי טובא דנשים נמי עוברות עליהן בב"ח כגון הני מילי דאמרן דלא תלי' במקדש ואין ב"ת דידהו תלי' בביאה דרגלים אלא לאלתר עוברות עליהן בב"ת דיש לדחות דאיכא למ"ד לקמן (דף ה') דשנה בלא רגלים נמי עוברין בב"ת ופי' שם דבלאו ממש של ב"ת עובר ודלא כס' המאור והא ודאי ב"ת זה דנ"ל מלפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה לאו במאן דאיתי' בביאת רגלי' משום ראיי' או שמחה תלי' דמה ענין שנה לביאת מקדש וכיון שכן הא ודאי אשה אע"פ דלית לא בראיי' ולא בשמחה לאביי אפ"ה עוברת בלאו של ב"ת דשנה והשתא אפי' תימא דאפי' מידי דלא תלי' במקדש נמי אין עוברין עליו בב"ת אלא בביאת רגלים ואין אשה בכלל זה לאביי הא איתה מיהו בכלל לאו דב"ת דשנה בשנה מש"ה לא חשיב הא לאו דב"ת בל"ת דנשי' פטורת דניהו דפטורת בל"ת זו ברגלים.
מ"מ ל"ת זו בשנה בלא רגלים מיהת חייבת: אבל אין לדחות דתני ושייר כדאמר התם ארישא שהיא דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות דאין למידין מן הכללת אפי' במקום שנאמר חוץ דאין זה דיחוי דהא אמר מאי שייר דהאי שייר משא"כ רישא דשייר טובא כדאמר התם מ"מ הא דפ"ק דנדרי' ראיי' גמורה הי' וכמ"ש דהא גבי נזיר ל"ל דעובר בב"ת דשנה בשנה.
דהא ליתא דהא (על) לאו דמשנה בשנה לא קאי אפי' אקדשי ב"ה משום דבעינן דווקא דומיא דבכור דהוא קדשי מזבח וכמ"ש לעיל וכ"ש דלא קאי אנזיר דאין לו ענין לקדשים כלל: וא"ת למאי דפי' תקשה לך הא דתנן בפ"ג דמכות (דף כ"ב) יש חורש תלם א' וחייב עליו משום ח' לאוין וקחשיב שם כהן ונזיר אבית הטומאה והא תשעה לאוין הוי דבנזיר איכא תרתי משום לא יטמא ומשום לאו דב"ת דנזיר' טהרה.
וכ"ת אה"נ דטומאה דנזיר' חשיב לב' לאוין שהרי הרבה דחקו רש"י ותוס' התם ובפ' ג' דפסחי' (דף מ"ז) בהא דל"ח במתני' אלא ז' איסורי ומחייב עליהן משום ח' לאוין וכבר דחו התוס' פרש"י והם פירשו דכלאים בכרם חשיב תרתי וחייב ב' משום כלאי זרעי' וכה"כ וכר"י דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעור' וחרצן.
$$ציור בספר$$ והא א"ל דהאי תנא ל"ל דר"י ומיירי שלא זרע בכרם אלא מין א' דכה"כ איכא כלאי זרעי' ליכא ומשום כלאים בכרם אינו חייב אלא א' ואפיק הא ועייל ב"ת דנזיר' טהרה. הא ליתא דא"כ ט' לאוי איכא הכא דהא משום נזירות עובר נמי בלאו דבל יחל דמייתי לה התם בפ"ק דנדרים מהאי הקישא גופיא דלנדור נדר נזיר להזיר ומלקינן עלה כדאמר בפ"ו דנזיר (דף ל"ח) דפריך התם לילקו שש וכו' ומשני תני ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר לא יחל דברו: ובאמת בח"י למס' מכות פי' חשיב נזיר' לתרתי משום טומאה ומשום לא יחל והשתא אם אי' דעל לאו דב"ת לוקין עלי' משום דע"ע לאלתר אכתי לוקין עליו משום ט' לאוין מבעי לי' למיתני ואע"ג דפריך עלה הגמ' דלילקי עוד משום לאוי טובא ואפ"ה ל"ח להו ה"ט כדפי' התוס' התם דלא חש תנא למיתני כל הלאוין שאפשר למצוא בחורש תלם א' הא מ"מ באותן הלאוין דקחשיב אי איתא דאיכא דמחייב עלה תרתי ה"ל למחשבי'.
כדמוכח התם להדיא דפריך ולילקי נמי משום זורע בי"ט וכמ"ש התוס' שם: וי"ל כיון דאינו מוכרח לעולם בנזיר שנטמא ללקות עליו משום בל תאחר דהא אם נטמא למת כבר בו ביום קודם שחרש אבית הטומא' שוב אינו מאחר לנזירו' טהרה ע"י טומאה דחרישה זו יותר מע"י טומאה הראשונה שהרי שניהם כלו טומאתן ביום א' לא חשיב להו כמו דלא חשיב שאר לאוין דפרכינן התם.
תדע דהא בלאוי דנזיר משכחת לה עוד מלקות משום לא יבא היכא דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתי כדאמר בפ"ו דנזיר (דף מ"ו). אלא ודאי כדאמרן: וכ"ת למאי דפי' אמאי חשיב תנא להני דלא תליין במקדש בהדי אינך ופסיק ותני כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בב"ת הא פריך לקמן ופסח בר אקרב' ברגלים הוא פסח זימני קבוע לי' אי אקרבי' אקרבי' ואי לא אידחי לי כלומ' ומיד עובר עלי' ואמאי ח"ל תנא בהדי הנך דאע"ע בב"ת עד ג"ר כדפי' התוס' שם והשתא למאי דפי' מאי קושיא הא צדקות ושאר מתנות עניים קחשיב אע"ג דעובר עליהן בב"ת לאלתר.
לק"מ דנ"ד דאע"ג דאהני עובר עליהן לאלתר מ"מ שייך בהו ג' רגלים נמי לב"ת כדאמר רבא לקמן (דף ו) כיון שעברו עליו ג"ר בכל יו' ויום עובר בב"ת. והה"נ בהני שעובר עליהן לאלתר בב"ת.
בכל יום ויום עובר בב"ת עד לעולם נמצא אפי' לאחר שעברו ג"ר אכתי איתא לב"ת דידהו ולא פקע מש"ה שייך למיתני לב"ת דידהו בהדי הני שב"ת דידהו בג"ר. אע"ג דב"ת של אלו קדים למיחל מלאלתר כיון דלאחר ג"ר נמי איתא לב"ת דידהו כמו הנך ולא פקע עדיין אפי' לאחר ג"ר אבל פסח אם לא אקרבי בזמנו מעתה פקע ב"ת דידי' לגמרי ותו אין עובר עליו לעולם דהא אידחי לי' מהקרבה לגמרי ולא שייך בי' ב"ת בג' רגלים כלל אין לערבו ולמיתני בהדי הני דב"ת דידהו בג"ר מש"ה פריך ופסח בר מיקרב כו': ומ"מ אני תמה אמאי לא חשיב בשמעתין לנזירו' שעובר עליו בב"ת בהדי כל הני דקחשיב הניחא למר זוטרא דמפ'התם דב"ת דנזירו' דרבי קרא מהקיש' היינו ב"ת קרבנותיו א"ל דהוי בכלל חטאת ועולה ושלמים דתני דהני נינהו קרבנות נזיר טהור אבל לר' אשי דמפ' לענין ב"ת דנזירות טהרה וכן למאן דמפרש התם להאי ב"ת באומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר השתא לא מיבעיא למאן דמפרש דב"ת זה בג"ר תליא דה"ל דומיא דהני דקחשיב אלא אפי' למאי דפי' דבכה"ג דלאו במקדש תליא ב"ת דידי' מלאלתר חייל.
הרי צדקות ומתנות עניים דחיילא נמי ב"ת דידהו לאלתר דהא לא תליין במקדש ואפ"ה חשיב להו מה"ט דפי' הואיל ואית לב"ת דידהו אפי' אחר מ"ר. ה"נ בנזירות נמי שייך לה"ט דהא לא פקע ב"ת דידי' אפי' לאחר ג"ר ואמאי לא חשיב לה בהדי אינך.
וי"ל דלא חשיב אלא הני דאתיא לב"ת דידהו מהאי קרא דכי תדור נדר כדאמ' לקמן אבל ב"ת דנזירות דנפקא לן מהקישא דקרא אחר דלנדור נדר לא חשיב ליה ומה שקשה אמאי דפי' מפ"ב דנזיר. כ"כ בח"י למס' נדרים ונזיר בס"ד: ומעשרו'.
פי' התוס' כגון מעשר ראשון ומ"ש ומעשר עני ואיני יודע מ"ר לב"ת מנין דהא לקמן נ"ל צדקות ומעשרות לב"ת מלה' אלקי' דקרא יתירא הוא לאתויי צדקות ומעשרו' שכתוב בהו שם זה ולך תהי' צדקה לפני ה' אלקיך ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך וכדפי' רש"י שם והא קרא דמעשר דגנך במ"ש אייר' שנאכל בירוש' דווקא וה"נ על מ"ע נמי עובר בבל תאחר דהא לקמן דרשינן ממך זה לקט שכחה ופאה שהן חלקו של עני דכתב בי' את העני עמך והא מ"ע נמי חלקו של עני הוא אבל מ"ר של לוי הוא ועניי' ועשירי' שוים בו ב"ת מנ"ל.
ומ"ש מכל מתנו' כפדיון הבן ופדיון פטר חמו' וכיוצא בהן שאין ע"ע בב"ת דהא לא חשיב להו בברייתא ולא עדיף מ"ר מהן לענין ב"ת. והרי התוס' דף ז' גבי בכור מאימת מונין לו שנה דקאמר ולא פליגא הא בתם הא בבעל מום.
פי' אין להוכיח מכאן שיהא שייך ב"ת בנתינה לכהן דהכא לענין האכילה בתוך שנתו דצריך. ואע"ג דתנן בפ"ג דמס' תרומו' המקדי' תרומה לבכורי'.
מ"ר לתרומה מ"ש לראשון אעפ"י שהוא עובר בל"ת שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר כו' וכיון דעובר בב"ת על מ"ש ומ"ע ואי אפש' להקדימ' למ"ר ובע"כ צריך להקדים למ"ר קודם להן כדי שלא יעבור עליהן בב"ת ממילא אי אפשר לאחר למ"ר. מ"מ מצד עצמו של מ"ר אין בו משים ב"ת.
גם נ"מ אי עבר והקדים למ"ש או של עני למ"ר בשוגג או במזיד שוב אין בשהייתו משום ב"ת. אי נמי נ"מ לאחר שהפריש למ"ר אין בשהייתו משום ב"ת אם לא נתנן ללוי ובהכי ניחא לי מה שהקשה התוס' דאמאי לא חשיב תרומה לענין ב"ת דאין בו משום ב"ת כיון דלא רבי לי' קרא לב"ת ואע"ג דצריך להקדימו אפילו למעשר ראשון כל שכן למ"ש ועני מ"מ מצ"ע אין בו משום ב"ת.
ונ"מ נמי להני תרי מילי דפי' גבי מ"ר: עוד כתבו התוס'. וקצת תימא דלא חשיב הכא תרומה וביכורים כי היכא דמרבי לקמן מעשר נרבי נמי תרומ' וביכורי' ושמא בכלל מעשר איתנהו כמו בכל דוכתא דקתני חייב בתרומה ובכורים וא"י מאי קאמר' דמהא דמייתי אינו המשמע שיהי' בכלל מעשר ומ"מ מתרומה לק"מ וכבר פי' דאין ב"ת בתרומה כיון דלא רבי לי' קרא.
אבל מביכורים קשה אמאי ל"ח דודאי אית' בב"ת דהא בהאי קרא דואכלת לפני ה' אלקיך מע/שר דגנך דמיני' מרבי מעשרות לב"ת סיפא דקרא תרומת ידך כתי' ואמר מר תרומת ידך אלו ביכורי' דכתי' בהו ולקח הכהן הטנא מידך ותירצו התוס' מיהו משום ביכורים אין לחוש דאין דינם בג"ר אלא מעצרת ועד החג בקריי' ומחג עד חנוכה בלא קריי' ואע"ג דפי' לעיל דאצדקות ושאר מתנות עני' עוברי' בב"ת מיד קודם ג"ר ואפ"ה חשיב להו וה"נ ה"ל למיחשב לביכורי' אע"ג דאין זמן מצוותן נמשך עד ג' רגלים הואיל כשעבר זמן מצוותן עובר בב"ת כדפריך לקמן גבי פסח אי אקרבי' אקרבי' אי לא אידח' לי' ופי' התוס' ומיד עובר בב"ת.
וש"מ דכל היכא דעבר זמן מצותו מיד עובר בב"ת אע"ג דליכא ג"ר וה"נ גבי בכורים אע"ג דאין זמן המשך מצוותן אלא מעצרת ועד החנוכה וליכא ג' רגלים מ"מ כיון דמחנוכה ואילך דאידחי לי' עובר בב"ת ה"ל למיחשבי כמו דחשיב צדקות (ומ"מ) [צ"ל ומעשר עני]. לק"מ דשאני צדקות ומ"ע דאע"ג דעובר עליו מיד מ"מ בג"ר נמי עובר כיון דעדיין לא אידחי ולא פקע מצוותן משא"כ ביכורי' דאי אתה מוצא בהם ג' רגלי' לב"ת כל עיקר דהא אידחי ופקע מצוותן כבר קודם ג' רגלי' ומעתה ולכי מלאו ג"ר לא שייך תו ב"ת מש"ה לא חשיב לי' דהא מהאי טעמא מקשה אפסח ואי לא אקרבו' אידחו לי'.
וכיון דלא שייך גבי' ג' רגלים לב"ת אין ראוי למיחשבי' בהדי הני: עוד כתבו התוס' אהא דמעשרות ומה שקבע עליהם הכתוב זמן ביעור כדכתי' מקצה שלש שני' תוצי' וגו' ותנן בפ"ב דמ"ש עי"ט הראשון של פסח של ד' ושל ז' היה ביעור דהתם אע"פ שלא הפריש חייב להפריש ובלבד שבאו לעונת מעשרות כדתנן התם וכ"ז שלא הפריש לא קאי בב"ת אבל משהפריש קאי בב"ת אע"פ שלא הגיע זמן הביעור.
תדע לקמן דרשינן תרי קראי לכולהו חד דאמ' ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב אבל מעשרו' לא אשכחן אלא חד קרא וק"ל על זה שתירצו דהא ודאי ל"צ קרא גבי מעשר ללא אפריש דע"כ ל"ל קרא ללא אפריש לקמן אלא משום דס"ד דדיבורא לא כלום הוא והאי טעמא ל"ש אלא בדבר הבא ע"י דיבור כנדר ונדבה דהחיוב חל ע"י דיבורו ומוצא שפתיו ולא מאיליו אבל מעשרות דרחמנא רמי עלי' בע"כ מאליו הא וודאי לא גרע קוד' הפרשה מלאחר הפרשה וגם איפכא ל"ל מדלא אשכחן גבי מעשרות ב' קראי אינו ע"ע בב"ת מדאפריש המעשר שני אע"פ שלא העלהו לירושלי' או בדאפריש מתנות עני' ולא נתן לעני' ואין עובר עליהן אלא קודם הפרשה וקרא דביעור מדאפריש מיירי הא ליתא דבכה"ג נמי עובר בב"ת וכמ"ש לקמן והשתא תיקשי קרא דביעור ל"ל.
ואע"ג דפי' דאין עוברין בב"ת על מ"ר מ"מ קרא דביעור ממ"ש נמי איירי כדתנן התם בפ"ב דמס' ומה שתירצו התוס' דאתי קרא דביעור לע"ע ב"ב לאווין דכוותי' אשכחן רפ"ק דנדרי'. ובזה לא דקו דקרא דביעור עשה הוא ולא לאו והכי הל"ל לע"ע בלאו ועשה ומ"מ אפ"ת לעבור עליו בלאו ועשה אכתי תקשה ל"ל ת"ל דבלא"ה איכא לאו ועשה משום ב"ת.
וכה"ג פריך לקמן (דף ז') מוצא שפתיך זו מצות עשה ל"ל מובאת שמה והבאת שמה נפקא. תשמור זו מצות ל"ת ל"ל מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני חד דאמ' ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב.
ומ"ש דכוותי' אשכחן רפ"ק דנדרי' לא דמי דהכי אמרינן התם דהקישא דלנדור נדר נזיר להזיר לעבור על נזירות בבל יחל כמו בנדרים ופריך בל יחל דנזירות היכי משכחת לה אכל קם לה בבל יאכל ומשני לע"ע בב' לאווין. והתם א"ש דנ"מ בהא דעובר בב' לאווין ללקות שמוני' משום בל יאכל ומשום בל יחל דלוקי' עליו נמי כדאמרינן בפ"ו דנזיר (ד' לח) אבל הכא אין כאן מלקות לגמרי ואין שום נ"מ במה שע"ע בב' ומשום הכי פריך לקמן תשמור ל"ל מלא תאחר לשלמו נפקא דהא ל"ל לע"ע בב' דאין שום נ"מ בזה כיון דבמאחר נדרו ליכא שום מלקות דהא ה"ל לאו שאב"מ ואין לוקין עליו וה"נ דכותי' ואכתי תרתי ל"ל: ועוד תירצו התוס' דביעור מיירי בנתמרח בכרי בין רגל לביעור דהא פשיטא כ"ז שלא נתמרח לא מחייב אמידי ולי עוד נ"מ בהא דביעור אם אי אפשר להפריש צריך לקרות עליו שם כדתנן התם מי שהי' פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם ומעשה בר"ג וכו' אבל להוציא מלאו דב"ת אין קריאת שם מוציאו הלכך א"צ לק"ש משום לאו דב"ת כיון דעדיין לא נתקן בזה איסור ב"ת ולמאי דפי' בסמוך גבי בכור דאיכא עשה דתאכלנה שנה בשנה אע"ג דעובר בב"ת דנ"מ לאותן שאינן בלאו דב"ת כגון דאינן לא בראיי' ולא בשמחה.
א"כ א"צ לכ"ז דקושיא מעיקרא ליתא דנ"מ בהא דביעור לאותן שאינן בלאו דב"ת אפי' למאי דפי' דדבר שאינו תלוי במקדש מיד עובר בב"ת ובזה שוים אותן שאינן בראיי' ושמחה לאינך מ"מ הא פי' דב"ת דמעשרות אינן במעשר ראשון אלא במעשר שני לחוד דתלוי בביא' דהא נאכל בירושלי' דווקא דומי' דב"ת דאשה דאיתה בב"ת הואיל ואיתה בשמחה כדאמרינן לקמן אע"ג דא"צ ביאות מקדש משום שלמי שמחה דהא נמי נאכל בירושלים וכמ"ש: בכור.
ברפ"ד דבכורות (דף כז) גבי אכילת בכור בתוך שנתו כדכת' לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה כתבו התוס' וצריך לאוקמי האי בשנה בלא רגלים שבשנ' לחוד בלא רגלים איכא ב"ת כדאמרינן בפ"ק דר"ה. וק"ל לר"מ דאמר ברגל אחד עובר בב"ת ולראב"י בב"ר שנה בשנה גבי בכור ל"ל הא א"א לשנה בלא ב' רגלים וכ"ש בלא רגל א' לכל הני שינוי' דלקמן למאן דל"ל ג"ר כסדרן דלא משכחת לה אלא לר' בשנה מעוברת או לרבנן כדר' (שמעון) [צ"ל שמעיה] דאמ' עצרת פעמי' ה' או ו' או ז ועוד ק"ל הא אמרינן לקמן כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה לכ"ע והשתא תקשי לכ"ע דתאכלנו שנה בשנה ל"ל.
ואפי' למאי דפרישית לקמן דשנה בלא רגלים עובר בלאו דב"ת מ"מ לר"ש דאמר רגלים פעמים ד' פעמים ה' לית ליה הא דשנה בלא רגלים עובר בב"ת דא"כ לעולם אפי' ד' למ"ל וכ"ש ה' והאי שנה בשנה לא אתי לר"ש אלא לעשה והשתא עשה זו ל"ל ת"ל מרגל א' דעובר בעשה: מיהו הא לק"מ למאי דפי' דבקדשי ב"ה הוא דאמר ר"ש פעמי' ד' או ה' דשנה בלא רגלים לא רבו בהו קרא.
לפ"ז י"ל דלר"ש נמי עובר בלאו דב"ת בשנה בלא רגלים בקדשי מזבח מ"מ קושי' ראשונה ודאי קאי ול"נ לפ' דנ"מ מאן דליתא בראי' וחגיגה ושמחה דאינו בלאו דב"ת כדמוכח לקמן (דף ו') גבי אשה מאי בב"ת א"נ בחלה הקרבן ברגל כדאמר רב זביד לקמן דבכל הני אין עוברים לא בלאו דב"ת ולא בעשה דובאתם שמה וקמ"ל עשה דשנה בשנה דאי כלתה שנתו בין רגל לרגל דמצוה להקריבו בתוך שנתו: בכור ומעשר פי' מעשר בהמה.
ונ"ל דהני תרתי לא דמי לכל הני דחשיב בברייתא זו דבכולן משכחת לה אמר ולא אפריש כגון נדרים ונדבו' דחיובן (בה) [צ"ל בא] על ידי אמירתו וכן דברי' שבחוב' כמו חטאת ואשמות אע"ג דלא ע"י אמירתו באו חיובן מ"מ משכחת לה בלא אפריש אחר שנתחייב בהן דע"ע בב"ת. וה"נ משכחת לה בכולן אפריש ולא אקריב דהא אמרינן לקמן דצריכא תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב אבל בבכור דקדוש ממילא מרחם אמר ולא אפריש לא מ"ל אלא לא אקריב לחוד וכן גבי מעשר אע"ג דמ"ל ג"כ דומיא דאמר ולא אפריש בדלא עישר בהמותיו דהא דמי לדבר שבחובה שע"כ רמי רחמנא עליו חיובא לעשר בהמותיו אפ"ה בכה"ג אינו עובר אלא באפריש ולא אקריב לחוד ולא בלא אפריש.
וראיי' לדבר מהא דתנן בפ"ח דבכורות (דף נ"ז) ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוסהחג ופרוס היינו ט"ו יום קודם לרגל כדאמרינן התם. ומפרש התם מ"ש הני זימני כדי שתהי' בהמה מצוי לעולי רגלי'.
ואע"ג דתנן עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט. אפ"ה ניחא לי' לאינש דלתעבד מצוה בממוני' והדר לזבן ולאכול.
אלמא תקנת חכמים הוא דלא לעשר קודם זמנים הללו משום עולי רגלים. והא הנולד מפרוס הרגל ואילך שהוא ט"ו יום קודם הרגל עד ז' ימים קודם הרגל אינו מחוסר זמן ברגל וראוי להקרבה ואפ"ה אין מעשרין עד פרוס החג הבא ואמאי הא ברגל א' עובר בעשה לכ"ע ולר"מ אפי' בב"ת עובר ברגל א'.
וה"נ לר"א בר"ש כיון דעבר עליו חג הסוכות בלבד עוב' בב"ת והא כיון דהנולדי' מפרוס החג ואלך אין מתעשרין עד פרוס הפסח הרי עובר בב"ת כשעובר עליו החג והא משמע התם דכ"ע ס"ל הא דג' גרנות למ"ב אלא ודאי ש"מ דבמעשר בהמה אינו עובר לא בעשה דובאת שמה ולא בל"ת דב"ת בדלא אפריש אלא באפריש ולא אקריב בלבד וטעמא דמילתא דשני מ"ב מכל הקרבנות נ"ל דהיינו טעמא משום דכל הקרבנות בין הבאי' בחובה בין בנו"נ א"א לצאת ידי חובתו בשום ענין אא"כ מקריבן.
מש"ה בדלא אפריש עובר דכ"ז שאינו מפרישן א"א להקריב והא נתחייב בהקרבתן עכ"פ. אבל מעשר בהמה אע"פ שמצוה לעשר בהמותיו אפ"ה אינו מוכרח שהמעש' יקריב דהא אי בעי שדי מומא בכולה עדרו ומכניסן לדיר להתעשר ושפיר דמי כדאמרינן רפ"ט דבכורות (דף ט') גבי מעשר בזמן הזה ובסוף פ"ד (ד"ף ל"א) גבי ורואה את מעשרותיו וכיון שכן אין באיחור הפרשת מעשר בהמה משום ב"ת ככל הקרבנות דהא אין עליו חוב לעשותם כשאר קרבנות כדי שיהי' ראוי להקריב אלא אפי' בעל מום ש"ד ויכיון שיש בידו להפקיע עדרו מלהקריב המעשר למזבח ע"י הטלת מום ואין כאן אלא מצות מעשר לחוד דרמי עלי' הרי הוא ככל המצוה שבתורה דאין בהן משום ב"ת אם איחרן.
ולא דמי לכל הקרבנות דא"א להפקיען מתורת הקרבה. אבל באפריש מעשר בהמה ולא אקריב אם הוא תם עובר עליו בב"ת כבכור וכל הקרבנות דכיון דלא שדי מומא מעיקרא וכבר חל עליו שם מעשר בעודו תם אי אפשר מעכשיו להטיל בו מום ולהפקיעו מהקרב'.
דהא אסור מן התורה להטיל מום בקדשים ומעתה הרי הוא ככל הקדשים דמסתמא למזבח קיימי: וכ"ת על לא אפרי' מעשר בהמה אמאי אינו עובר בב"ת ניהו דאפשר להפקיעו מהקרבה ע"י הטלת מום בכולהו עדרו מעיקרא ול"ד לשאר כל הקרבנות מ"מ לעבור עליו בב"ת מידי דהוי אמתנות עניים וצדקה שע"ע בב"ת י"ל דשאני הני דרבי בהו קרא לעבור אפילו בלא אפריש מב' קראי כמ"ש לקמן משא"כ מעשר דליכא אלא חד קרא מסתברא דלאפרי' אקריב אתא דדמי לכל הקרבנו' ללא אפרי' דלא דמי לקרבנות כיון דאפשר להפקיעו מהקרבה ע"י הטלת מום בכולהו עדרו מעיקרא קודם הכנסתן לדיר לעשרן.
ודמי להא דפי' התוס' לקמן (דף ז') גבי בכור בעל מום שמונין לו שנה משנולד דאין לדקדק מכאן שיהי' שייך ב"ת בנתינה לכהן דהכא לענין להאכילו בתוך שנתו דצרי' אלמא בכור ב"מ כיון דלא בר הקרבה הוא אע"ג דאכתי איכא מצות עשה ליתנו לכהן שהוא א' מכ"ד מתנות כהונה אפ"ה כיון דלא בר הקרבה הוא משום מצות נתינה לחוד אין בו משום ב"ת ה"נ מעשר בהמה כל זמן דלא אפרי' כיון דאפשר להפקיעו מהקרבה ע"י הטלת מום אע"ג שמצות מעשר מוטל עליו אפ"ה אין עוברין עליו משום ב"ת: ע"ב לקט שכחה ופאה.
פי' התוס' חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בל"ת דכתיב לא תלקט ולא תשוב ולא תכלה וכתיב לעני ולגר תעזוב והיכי דעבר ונטל חייב להחזיר וליתן דאי עביד לא מהני כדאי' בפ"ק דתמורה (דף ו') ואם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העומר או מן הכרי ואיכא ב"ת והק' התוס' דאי בעבר ונטלו הרי עובר בב"ת לאלתר דדווקא היכי דליכא עניים אינו עובר בב"ת אלא ברגלי' אבל היכא דקיימו עני' קא עבר לאלתר כמו צדקה ובדלא קיימי עני' ושקלי בהיתר א"א לאוקמי דאז מותר לשקלו לנפשי' כדמוכח בסוף הזרוע (דף קל"ד) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפי'.
ולמאי דפי' לעיל גבי צדקו' לק"מ דלעולם איירי בעבר ושקלו ואין ה"נ דעבר בב"ת לאלתר ומ"מ חשיב להו בהדי הנך דע"ע בג' רגלים כיון דלאחר ג"ר לא פקע ב"ת דידהו דהא צדקות גופיא נמי חשיב בהדי הני מה"ט: אבל אי ק"ל הא ק"ל אי מיירי בעבר ושקל וקמ"ל דעובר בב"ת אם אין חוזר ונותן הניחא למ"ד בפ"ג דיומא (דף ל"ו) תעזוב השתא משמע אבל לר"ע דאמר התם מעיקרא משמע דאי עבר ושקל א"צ לחזור וליתן ב"ת דלקט ושכחה ופאה דרבי קרא לקמן ממעמך היכי משכחת לה הא כיון דשקלינהו פקע חיובן הואיל וא"צ לחזור וליתן: ועק"ל אי מיירי קרא דב"ת בעבר ושקל.
והא פריך בפ"ק דתמורה (דף ו') לאביי דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד מהני מהא דתני' מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפרי' מן העומרי'.
לא הפרי' מן העומרי' מפרי' מן הכרי אלמא לא מהני ומשני שאני התם דכתי' תעזוב יתרא. והשתא ל"ל קרא דלא מהני הא ע"כ לא מהני דאי מהני לא משכחת דרבי קרא גבי לקט שכחה ופאה לב"ת: עוד פי' התוס' דמיירי במלקט לצורך עני' כהא דתנן בפ"ד דפאה מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני רא"א זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון ולפי דבריהם צ"ל הא דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף י"ב) דהיינו טעמא דרבנן דלא זיכה לו משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני וא"כ במלקט לצורך עני' לרבנן אכתי איסורא עביד והיינו עבר ושקל דר"ל (דהא) [צ"ל די"ל דהא] דמזהיר רחמנא לא תלקט לעני היינו לצורך עני פרטי והיינו דכתיב קרא לא תלקט לעני לשון יחיד אבל במלקט לצורך עניי' דעלמא ליתן לכל הבא ראשון אפי' לרבנן שפיר דמי ופלוגתייהו אינו אלא במלקט לצורך עני פרטי כדקאמר ה"ז לפלוני עני והיינו עני פרטי ולפ"ז לק"מ לא מהא דר"ע ולא מהאי דפ"ק דתמורה דבמלקט ע"מ ליתנו לעני אינו עוב' בהני לאווי דלא תלקט ולא תשו' ולא תכל'.
שהרי גבי שלוח הקן דכתיב לא תקח האם שלח תשלח ס"ל לר"י שילהי מס' חולין (דף ק"מ) דשלח מעיקרא משמע ואם עבר ונטל האם א"צ להחזיר ולשלחו. אפ"ה אמרינן התם בנטלו ע"מ לשלח דלא עבר על לאו דלא תקח הואיל דלקח ע"מ לשלח ועשה דשלח לחוד איכא ומשלח ואינו לוקה אפי' לר"י וה"נ לר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע אבל בעבר ושקל א"ל לחזור וליתן.
דהנ"מ בשקל ע"מ שלא ליתן לעניי' אבל בשקל ע"מ ליתן לעניי חייב ליתן ועובר בעש' דתעזוב אם אינו נותן להם. ומ"מ אפי' אינו נותן אינו עובר בכל הני לאווין אלא בעשה דתעזוב כדאית לי' לר"י גבי שלוח הקן וקמ"ל קרא דעובר בב"ת אם אינו חוזר ונותן.
ומהאי טעמא איצטרך תעזוב יתרא לאביי לומר דלא מהני היינו דאפי' נטלו ע"מ שלא לחזור וליתן דעבר בלאו אפ"ה לא מהני וחייב ליתן. והא לא שמעית לי' מדרבי לעבור עליו בב"ת.
די"ל דקרא דב"ת מיירי בדלא עבר בלאו אלא בנטל ע"מ ליתן לעניים: עי"ל אליב' דר"ע דקרא דמעמך דמרבי לב"ת לחלק של עני' היינו בפאה דווקא דהא בפאה איכא כמה מיני אילנו' דעיקר מצוותן לכתחילה להוריד ולחלק לעניי' בתלוש דווקא וכדתנן במס' פאה הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית פי' גפן המודלית ע"ג עצים ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעני' רש"א אף בחילוקי אגוזים.
אפי' צ"ט אומרים לחלק וא' אמר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה בדלית ובדקל אינו כן אפי' צ"ט אומרים לבוז וא' אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה ובירושלמי נ"ל מקרא לא תכלה פאת שדך לקצור מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע יכול אף בדלית ובדקל כן ת"ל קציר מה קציר מיוחד שקטן מושל בו כגדול וכו' ואיכא דנפקא ליה מדכתי' תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשים כו' יכול בדלית ובדקל כן ת"ל אותם שאין בהם סכנה וכו' (וכגון) [צ"ל וכיון] דבדלית ודקל מצוותן לכתחילה דווקא בתלוש להוריד ולחלק לעני' הפאה וכי נטל בהיתר נטל וקמ"ל קרא דעובר בב"ת ולפ"ז אליבא דר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע האי קרא דמעמך דדריש תנא זה לקט שכחה ופאה ל"צ אלא לפאה לחוד דמשכחת לה שלקח בהיתר באותן אילנות שמצות פאה שלהם לכתחילה בתלוש אבל לקט ושכחה דלא משכחת לה שלקט בהיתר שהרי גבי כולן כתיב תעזוב א"צ קרא לר"ע לרבות לב"ת דאי בעבר ונטל הא א"ל לחזור וליתן ואין כאן משום ב"ת והאי תנא דמרבי נמי מעמך לקט ושכחה לב"ת דלא כר"ע ובעבר ונטל מיירי.
והאי דתמורה דמשני אביי דמתעזוב יתירה נ"ל (דמהני) [צ"ל דלא מהני] ואפאה קאי דהא פריך לה מהא דתני' מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש כו' בע"כ דלא כר"ע מדתני' מצות פאה להפריש מן הקמה ע"כ מיירי באותו פאה שאין עיק' מצותו להוריד ולחלק ואפ"ה תנא לה לא הפריש מן הפאה כו' דאע"ג דבהני דמצוותן בקמה עובר אלאו דלא תכלה אפ"ה מפריש מן העומרי' ודלא כר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע ומקשה מהא לאביי דס"ל כל מילתא דאמ' רחמנא לא תעבד אי עביד מהני דהא בעבר ונטל מיירי האי ברייתא בע"כ.
ושני אביי שאני התם דגלי קרא (דהני) [צ"ל דלא מהני] מדכתיב תעזוב יתירא ולר"ע האי תעזוב יתירא מבע"ל לכדתני המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו כו' כדמסיק התם אליבא דרבא. וזה הפי' נ"ל עיקר דאע"ג דגבי שלוח הקן בנטלו ע"מ להחזירו אינו עובר בלאו דלא תקח אפ"ה גבי מתנות עניים עובר בהללו לאוי וכדתנ' הפאה ניתנת במחובר לקרקע ובדלי' ובדקל מוריד ומחלק ונ"ל הא מקרא ובע"כ בדלית ודקל הא דתולש ומוריד מה"ט דאין קטן מושל בו כגדול או משום סכנה אינו אלא בתולש ע"מ להוריד לעני' דאלו תולש לעצמו מ"ש הני מהני ומיני' דבכל הדברים גזירות הכתוב הוא להניח הפאה במחובר דווקא כדכתי' לא תכלה פאת שדך לקצור ואפי' מכלה ע"מ ליתן לעני' עובר ומה שיש לדקדק בזה מהירושלמי ומגמ' דידן אליבא דר"ע יתבאר במ"א בס"ד ואין להאריך כאן יותר: ראב"י א' כיון שעברו עליו ב' רגלי' עובר בב"ת משמע דב' רגלים דראב"י דומיא דרגלים דמיירי בי' תנאי קמאי דהיינו רגלים דחג המצות ושבועת וסוכת דמינייהו נפקא לת"ק ור"ש לג"ר לב"ת וכן ר"מ דנ"ל לרגל אחד מובאת שמה הא אין זמן ביאה אלא בג' רגלים אלו ואין ר"ח ור"ה ויוה"כ בכלל ב' רגלים הללו דקאמר ועוד דר"ה ויה"כ אינו קרואים רגלים כדאמ' בסוף פ"ג דעירובין (דף מ) גבי ר"ה ויוה"כ או דלמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן זמן וכ"ש ר"ח דלא איקרי רגל שהרי ר"ה ר"ח תשרי הוא ולא איקרי רגל והשתא ק"ל הא טעמא דראב"י מאלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים.
והא הני נמי מועד איקרו. ה"כ כדאמ' בפ"י דמנחות (דף צא) או לאיל לרבות אילושל אהרן פי' דיוה"כ ופריך אילו מבמועדיכם נפקא $$ציור בספר$$ שהרי לרבנן דראב"י דדרשי לאלה אשר תעשו במועדיכם להקישא דכל המועדים מכפרים על טומאת מקדש וקדשים כל עצמו של הקיש זה ל"צ אלא לעצרת (ור"ה) [צ"ל ויום הכיפורים וע"ש בש"ס] בלבד דלא כתיב בהו ושעיר כדאמר בפ"ק דשבועות [דף י"א].
וה"נ אמרינן בפ' ז' דסוטה [דף מ"א] אי כתב רחמנא במועד ה"א מר"ה כו' וה"נ ר"ח איקרי מועד דמה"ט שעיר ר"ח דוחה את הטומאה מדאקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד כדאמר בפ"ז דפסחים (דף עו) והשתא כיון דראב"י ממועדיכ' נ"ל למה קפיד על ב' רגלים בעברו עליו ר"ה ויוה"כ או ב' ר"ח יעבור בב"ת.
וי"ל דמשמע לי' מדתלי רחמנא לב"ת במועדים היינו משום דזמן ביאה לעזרה הן וכיון דבא ולא הביא עובר בב"ת כדתלה רחמנא לעשה דובאת שמה והבאת שמה. וכיון שכן ע"כ אינן אלא ג' רגלים דזמן ביאה הן ולא הני דילמוד סתום לאו דב"ת מן המפורש העשה דבל תאחר וכדאמרי' לקמן גבי אשה מה היא בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבי בראיי' פי' וכיון דליתה בעשה דבאת שמה והבאתם שמה לעבור ברגל ראשון בעשה זו אינה נמי בלאו דב"ת בג' רגלים אלמא נפקא לי' הלאו דב"ת מן העשה ומי שאינו בביאה ולעבור בעשה בלאו נמי אינו ה"נ ילמוד הלאו מן העשה דאינו אלא בזמן ביאה: אצ"ל חה"ס שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה אחרון זהו גי' רש"י וכתבו התוס' והשתא ר"א ור"ש דורשין בע"א אלא דמ"ס שזה גורם ומ"ס שזה אחרון.
ור"ח גרס אצ"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה למה נאמר לומר שזה ראשון וק"ל בין לגי' רשי' בין לגי' ר"ח חג השבועות דכתב קרא ל"ל דהא מדכתיב חג הסוכת יתירא לגי' רש"י או חג המנות יתירא לגי' ר"ח ילפינן מיני' לג"ר כסדרן וחה"מ תחילה לגי' ר"ח או חה"ס אחרון לגי' רשי'.
ממילא חג השבועות שהוא בין ב' חגים הללו בכלל לב"ת. וי"ל דקמ"ל קרא דב"ת בחג השבועות נמי תליא.
נ"מ מאן דליתא לא בראי' ולא בשמחה דליתא בלאו ב"ת כמ"שכ לעיל. והשתא אי לא כתב קרא בחה"ש ה"א דלא תליא לאו דב"ת בדידי' ומאן דאית' בראי' או בשמחה בב' חגים דפסח וסוכות אע"ג דליתא בחה"ש כגון שהי' טהור בב' חגים הללו ובחה"ש הי' טמא עובר בב"ת מש"ה כתב רחמנא בחה"ש לומר דלאו דב"ת בדידי' נמי תליא וכיון דאינו לא בראי' ולא בשמחה בדידי' אע"ג שישנו בשאר ב' חגים אינו עובר בב"ת: ובהכי ניחא לי הא דאר"ש ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה ואיכא למידק תרתי ל"ל כיון דאמר וחג המצוות תחילה לג"ר ממילא ש"מ דג' רגלים כסדרן הן.
א"ו הא ק"מל אע"ג דחה"מ תחילה לג"ר בעינן נמי כסדרן לאפוקי אם אינו בראי' ושמחה בחה"ש וישנו בהה"מ שלפניו ובחה"מ שלאחריו סד"א אם ישנו נמי בחה"ש של שנה הבאה עבב"ת דהא עברו עליו ג"ר פסח שבועות וסוכת ואע"פ שאין הג"ר כסדרן דהא סוכות של ב"ת קדים לשבועות אפ"ה הואיל ועברו ג"ר וחג המצות תחילה עובר.
ק"מל דבעינן ג"ר כסדרן והכא כיון דקדם סוכות לשבועו' אינו עובר ואע"ג דחה"מ הי' תחילה הואיל ולא ע"ע ג"ר כסדרן עדיין א"ע עד שיעברו עליו ג"ר כסדרן להבא: מ"מ ק"ל מנ"ל לר"ש דבעינן הני תרתי ג"ר כסדרן וגם חה"מ תחילה ואי משו' דאצ"ל חג הסכות שבו דיב' הכתו' לגי' רשי' אכתי לא שמעת מיני אלא שז אחרון אבל חה"מ תחיל' לא ש"מ ונ"מ בעבר עליו חה"ש ואחריו חה"מ של שנ' הבא' בחה"ס שלאחריו מיד עוב' בב"ת אי ישנו בהני ג"ר דאמרן בראי' או בשמח' אע"ג דאינו בחה"ש שבין חה"מ וחה"ס של שנה הבאה ואינן ג"ר כסדרן אפ"ה הואיל ועברו ג"ר וחה"ס אחרון עובר אעפ"י שאין חה"מ תחילה ואין הג"ר כסדרן דהא לא קפי' אלא על חה"ס שיהא אחרון לג"ר אבל שיהא חה"מ תחיל' מנ"ל.
וה"נ קשה לגי' ר"ח דגרם אצ"ל חה"מ שבו פתח הכתוב תחיל' נהי דש"מ שחה"מ ראשונה מ"מ מנ"ל דג"ר כסדרן וחה"ס אחרון דילמא לא קפיד קרא אלא חה"מ שיהא ראשון אבל א"ל ג"ר כסדרן וחה"ס אחרון אלא אפי' חה"ס באמצע נמי סגי ובלבד שיהא חה"מ תחילה וה"ד כגון שע"ע חה"מ וחה"ס שלאחריו שישן בראי' או בשמח' [צ"ל ובחג השבועו'] שבנתים לא היה לא בראי' ולא בשמחה אפ"ה עובר בשבועו' של שנה הבאה בב"ת אם ישנו באותו חה"ש בראי' או בשמח' אע"ג דאינן ג"ר כסדרן אפ"ה כיון דע"ע ג"ר וחה"מ תחילה סגי: ונ"ל דהני תרתי גי' של רשי' ור"ת צריכין חדא לחברתה דס"ל לר"ש דא"צל חה"מ שבו פתח הכתוב תחילה ולא חג הסוכו' שבו דיבר הכתוב בחה"ש לחוד סגי למה נאמר לומר שחה"מ ראשון וחה"ס אחרון וש"מ דבעינן ג"ר כסדרן וחה"מ תחילה.
ואע"ג דלגי' רשי' לא קאמר אלא אצ"ל חה"ס לחוד ממילא משמע דאצ"ל נמי חה"מ שבו פתח תחילה וה"נ י"ל לגי' ר"ח להיפך והגמ' קיצר במובן וממילא משמע הכי מדבעי ר"ש תרתי וכדפי': מ"מ גי' רשי' דאצ"ל חה"ס נוח לי יותר והא דאצ"ל חה"מ ממילא משמע ול"צ להגמ' לפרש דע"כ טעמא דר"ש מדא"צל חה"מ נמי דאי מדאצ"ל חה"ס לחוד יליף לה אמאי נקט במילתי' ג"ר כסדרן וחה"מ תחילה הל"ל וחה"ס אחרון כיון דמיני' יליף לה א"ו מדאצ"ל חה"מ נמי אתי לי' הא וממילא שמעת לי' דהא מש"ה נקט במילתי' וחה"מ ראשון אבל לגי' ר"ח תקשה אמאי לא נקט נמי אצ"ל חה"ס כיון דר"ש בע"כ א"א למדרש להא דבעי ג"ר כסדרן אם לא מהאי דיוקא נמי: ור"מ א"ט דכתיב ובאת שמה והבאת שמה ק"ל כיון דיליף לב"ת מה"ט יהא עובר בב"ת בע"פ משום דהוי נמי זמן ביאה במקדש משום פסח.
ול"ל דל"ד ביאה דפסח לשל רגלי דחיוב הביאה בהן מצד עצמו דכת' שלש פעמי' יראה ואע"ג דכתיב לא יראו פני ריקם מצות ראיי' הגורמת לקרבן ולא הקרבן גורמת לבא לראות במקדש משא"כ פסח דהיא הגורמת ביאה למקדש ואין החיוב ביאה מצד עצמו דהא גופא מנ"ל דעל החיוב ביאה מצ"ע דוקא קפיד קרא.
ועוד לקמן (דף ו') ר"ל דאשה עוברת בב"ת משום דאי' בשמחה אע"ג דלי' בראיי' ואפ"ה קרינן בה ובאה שמה אע"ג דהביא' מחמת שמחה אינו מצ"ע מ"מ בכלל ובאת שמה הוי א"כ ע"פ נמי. וה"נ תקשה לרבנן דפליגי אדר"מ ומוקמי להאי ובאת שמה לעשה יהא עובר בעשה זו אע"פ נמי.
והא רבא אמר לקמן כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה משמע דווקא רגל א' ולא ע"פ. והניח' לר"נ דאמר ברפ"ט דפסחי' (דף צ"ב) הי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו הורצה דמיחס חס רחמנא עליו ואי עבי' תע"ב שפי' דלפ"ז אין חייב לבא בע"פ.
אלא לר"ש דאמר התם לא הורצה דחיי' כטמא א"כ ע"פ בר חיוב ביאה הואי ואפשר לומר דס"ל לר"ש כרב יהודא דס"ל התם דרך רחוקה הוי כל שאינו (יכול) [צ"ל יכול לכנס] בשעת אכילה א"כ א"צ ביאת מקד'. מיהו ר"א ור"י דא' התם במתני' דדרך רחוקה הוי מאסקופת העזרה ולחוץ אלמא צריך ביאת מקדש דוקא א"כ בע"פ עובר בעש'.
ה"נ לא אישתמיט תנא למתני להא וכה"ג דייק הש"ס בר"פ הערל (דף ע') גבי ערל אליבא דר"ע ועוד אפ"ת דס"ל כר"י דדרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה עכ"פ צריך לכנוס בשעת אכילה לירושלים וקרינן בי' ובאת שמה משום חיוב ביאה לירושלים משום אכילת פסח. שהרי למאי דר"ל דאשה אי' בב"ת משום דאי' בשמחה והא משום שמחה א"ל לבוא למקדש אלא לירושלים לחוד ואפ"ה קרינן בה ובאת שמה כמ"ש שם.
מיהו י"ל כיון דאין פסח נאכל אלא בלילה א"א לומר דובאתם שמה והבאתם שמה עלה קאי דהא חיוב ביאה משום אכילה שהוא בלילה לאו זמן הקרב' הוי דהא הבאה דקפי' קרא בשעת ביאה היינו הקרב' דאלו הבאה בעלמא לאו כלום הוא אם אינו מקריבו. מ"מ לר"א ור"י ודאי קשה דהא זמן ביאה היא ביום בשעת עשי' בע"פ וי"ל כיון דובאתם שמה דקפיד קרא להבי' לאו בביאה דרשות מיירי דא"כ כל אימת שיבא לירושלי' יהי' חייב להבי'.
אלא על שעת חיוב ביאה דקפיד וכיון דאין חיוב ביאה מחמת פסח אלא לאחר תמיד שבה"ע ואין קרבן קרב אחר תמיד חשו דעלי' השלם כדאמר רפ"ה דפסחי' (דף נ"ט). הרי בזמן ביאת פסח א"א להקריב שום קרבן משום עשה דהשלמה ולא קרינן בזמן חיוב זה של ביאת פסח והבאת' שמה כיון דא"א להביא שום קרבן באותו שעה אע"ג שאם הקדי' פסח לתמיד כשר בדיעבד וכדתניא התם שחטו קודם לתמיד כשר.
מ"מ כיון דלכתחילה אין להקדים פסח לתמיד אין עיקר הזמן לביאת חיוב פסח עד אחר הקרבת תמיד ובאותו שעה אינו ראוי להקרי' שום קרבן לכתחילה אע"ג דבדעבד כשר כמ"ש תוס' בפ"ד דמנחות (דף מ"ט) מ"מ כיון דאין כשר לכתחילה לא קרינן לי' זמן ביאה ודמי להא דאמרינן במנחו' פ"י (דף ע"א) גבי קוצרין בית השלחי' קודם לעומר אע"ג דיעבד עומר כשר מבה"ש כיון דלכתחילה לא יבא ה"ל ממקו' שא"א מביא (אי) [ט"ס] אתה קוצר וה"נ קודם הקרבת התמיד שאין ראוי לפסח לכתחילה וכן אחר הקרבתו שאין ראוי לכתחילה לכל הקרבנות לאו זמן ביאה והקרבה מיקרי: ורבנן ההוא לעשה.
וה"נ אמר רבא לקמן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. וק"ל הא דתנן בפ"ק דחגיגה (דף ט) מי שלא חג י"ט ראשון של חג חוגג את כל הרגל וי"ט אחרון של חג.
ומשמע דאפי' לכתחילה יכול להמתין מלחוג עד יט"א מדלא תניא לישני דדיעבד אי"ט אחרון כדתני לישנא דדיעבד אכל הרגל דקתני מי שלא חג וכו' ש"מ דיט"א וכל הרגל שווי' הן למי שלא חג ביט"ר. והא כיון דיט"א רגל בפני עצמו הוא כדאמרינן בסמוך שמיני רגל בפני עצמו הוא ואין בכלל חג הסוכו' ושמיני שלו חשובים כב' רגלי' ועובר בעשה זו דובאת שמה כיון שע"ע ז' ימי הסוכ' מיד אע"פ שלא עבר עליו השמיני ואמאי ממחין לכתחילה מלהבי' חגיגה עד יט"א הא עובר עליו בעש' זו.
ולא מיבעי לפירש"י לקמן (דף ה) דעולה ושלמים דרבי קרא לבל תאח' היינו עולת ראיי' ושלמי חגיגה. דתקשה דודאי מדעוברי' עלי' לאו דב"ת ב"ג רגלים ממילא עוברי' עליו בעשה זו ברגל אחד דבני חדא ביקתא נינהו כדמוכח לקמן גבי בעי' דר"ז אשה מהו בב"ת.
אלא אפי' למאי דאפרש לקמן דהאי עולת ושלמים דרבי' קרא לב"ת בעולת מחוסר כיפורי' ושלמי נזיר איירי. מ"מ ראיי' וחגיגה לא נפקא מכללא דכל הקרבנו' דרבי קרא לב"ת כדאמר לקמן: ועק"ל דבפ"ו דפסחי' (דף ע') נ"ל דחגיגה אינו דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימי' שמונה הוי מכאן לחגיגה שאינו דוחה שבת והא התם בפ"ק דחגיגה אמרינן דשמיני תשלומי דראשון ונפקא לן מגז"ש דעצרת עצרת מחג המצות והשתא מאי קשיא ליה ח' הוי הא רבי' קרא לשמיני נמי ובע"כ הבי ק"ל אמאי חלק הכתוב לח' מז' ימי' שלפניו ולא כללו עמהם ביחד ולכתוב קרא וחגותם שמונה ימים א"ו ללמד שא"ד שבת.
והשתא מאי ק"ל דילמא מש"ה חלקו והפרידו משלפניו משום דז' ימים אתה רשאי לאחר לכתחילה מלחוג עד יו' הז' ול"ל בה דהא דתנן מי שלא חג ביט"ר חוגג וכו' דמשמע מצותו לכתחילה לחוג ביט"ר. לאו איסורא איכא למאחר אלא זירוז בעלמא הוא מדרבנן משום דזריזין מקדימים למצות מ"מ מה"ת כל ז' שוין.
משא"כ ביט"א מה"ת דיעבד אין לכתחילה לא משום דאי מאחרת ליה עד ח' כבר עבר בעשה וי"ל למאי דאפרש לקמן (דף ז') בשה התוס' גבי כיון שצ"ל מעיקרא מחויב דאם מקצת מן ליל י"ט קודם לנדרו או לחובתו אין אותו רגל עונה למנין ג' רגלים של ב"ת א"כ ה"ה נמי לענין עשה דרגל א' נמי אינו עולה מהשת' קרבן ראי' וחגיגה דאין חובתן חל עד היום של יט"ר דהוא זמן הקרבה לא בליל יט"ר אינו עובר בעשה אם עבר אותו רגל שנתחייב בהן שאין אותו רגל עולה למנין ג"ר ללאו דב"ת ולא לרגל א' לעבור בעשה הואיל ועבר ליל י"טר קודם שנתחייב בהן.
והשתא פריך שפיר ז הא ח' הוי והוי לי' לכללו עם ז' ז' שלפניו דאיהו נמי ראוי לחג בו אפי' לכתחילה עוד י"ל דשמיני כיון דהוא תשלומין לקרבנו' החג לענין לעבור בעשה ולא תעשה דב"ת כלח' ימים כרגל א' חשיבי ואינו עובר עד שעברו כל שמונת ימי החג מידי דהוי אחג השבועת דכל עצמו של חג אינו אלא יום אחד מ"מ הואיל ויש לו תשלומין כל שבעה חשיבי כל ז' לענין עשה ולא תעשה דב"ת כעצמו של רגל כמו שאפרש לקמן ואין עובר עד שעברו כל ז' ימי תשלומין וה"נ חג הסוכת ושמיני שלו הואיל ותשלומין אחד הן אינו עובר עד שעברו כל ח' ימי התשלומין אע"ג דחג הסוכת כתיב בקרא מ"מ שמיני בתרייהו גררא: ועל תירץ הראשון ק"ל מהא דפ"ק דחגיגה (דף ט) דס"ל לר' יוחנן דכולן תשלומין דראשון וחיגר ביום א' ונתפשט ביום השני הואיל ולא חזי ביום א' לא חזי ב"ב ופטור.
ופריך מהא דר"י דאמר גבי נזיר טמא דאם חזר ונטמא בליל ח' מביא ב' קרבנות אלמא אע"ג דלא חזי יש לו תשלומין ומסיק קסבר ר"י לילה אין מחוסר זמן ומשמ' כיון דליל' אין מחוס' זמן אם נעש' חיגר בליל יום ראשון י"ל תשלומין הואיל והיה ראוי בליל יום ראשון קודם שנעשה חיגר דהא מש"ה גבי נזיר שנטמא בליל ח' מביא הואיל והי' ראוי קודם שנטמא יש לו תשלומין וכיון דחשיב ליה לילה לשעה חיוב לענין תשלומין ה"נ חשיב ליל ראשין לשעת חיוב של עולת ראי' וחגיגה לענין ב"ת ובעבר עליו רגל זה שנתחייב בהו עובר בעשה דב"ת דהא איכא כולה רגל שנתחייב בהו דגם ליל י"ט ראשון שלו רמי חיובא עלי' אע"ג דאין לילה ראוי להקרבה.
כיון דאין לילה מח"ז מצטרפות ליל יט"ר לשאר הרגל לענין עשה לעבור עליו ברגל זה (ואם) [צ"ל עם] עוד ב' רגלים בלאו דב"ת דהא איכא כולה רגל ואפילו ליל י"ט ראשון בכלל מיהו י"ל דלא דמו כל כך להדדי: אלה תעשו לה' במועדיכם. מיעוט מועדים ב' ואע"ג דהאי קרא בקרבנות חובה כתיב הא כתיב נמי לבד מנדריכם ונדבותיכם.
כן פי' התוס'. ולא פי' כל צרכו דא"כ מאי קאמר ורבנן הוקשו כל המועדים זה לזה.
ונ"ל דראב"י דריש לה מבמועדיכם יתירא דה"מ למיכתב אלה תעשו לה' לבד מנו"נ. במועדיכם ל"ל אלא שדי להאי תעשו אסיפא דקרא דלבד מנו"נ.
לומר דנו"נ תעשו במועדיכם ומיעוט מועדים ב' דבב"ר עבב"ת. ורבנן דרפי להאי במועדיכם יתירא ארישא דמיירי ממוספין קאי וכדר' יונה שהוקשו כל המועדים זה לזה:: מנין לעצרת שיש לו תשלומין כל ז'.
פירש"י דאלו בחג הסוכות וחג המצות צ"ל מוחגותם חג לה' שבעת ימים וק"ל הא האי קרא בחג הסוכות כתיב ואכתי חג המצות מנ"ל ובפ"ב דחגיגה (דף י"ג) פירש"י תשלומין דהה"מ כדרבינן קראי בפרק קמא בחג הסוכות ה"ה לחה"מ שהרי אף הוא ז' ימי'. וק"ל א"כ נילף חה"מ מחה"ס לתשלומין ח' כמוהו.
ואי משום דחה"מ אינו אלא ז' סברא הוא דאין לו תשלומין יותר ליהא דהא אהאי הקישא דחה"ש לחה"מ לתשלומין פריך וניקוש לחה"ס לתשלומין ח' ומשני תפסת מרובה לא תפסת. ובמאי שנוי' הוא זה הא גופא תקשי ניקוש חה"ש עם חה"מ לחה"ס לתשלומין ח' כמותו כיון דליכא קרא להדיא דחה"מ אין לו תשלומין יותר מז'.
ואי משום האי סברא הא ודאי אתי הקישא ומפיק לה מסברא דהא חה"ש אינו אלא יום אחד ולהאי סברא אין ראוי לו תשלומין כל עיקר. וה"נ י"ל גבי חה"מ דאתי הקישא ומפיק ליה מהאי סברא וממילא חה"ש יש לה תשלומי' כל ח' דלמאי מקשית ליה אי לחה"מ אי לחה"ס תשלומין ח' יש להם.
ושם בפ"ב דחגיגה יתבאר יותר וגם כל סוגי' זו יתבאר שם בחידו' בס"ד: