טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרצה
הנה נתבאר למעלה היות ענין פורים משונה מכל המועדות, ויש נמצא בו צדדים. כי בצד אחד הוא יותר מן המועדות ובצד השני הוא גרוע מהם. ולכן נמצא בו שינוי זה דאילו במועד נאמר "ושמחת בחגך", וענין השמחה הוא כמו שאמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין". ואמנם חיוב שמחה זו הוא נוהג ביום גם בלילה וכמ"ש רבי אליעזר ע"ה י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. מכל מקום יש מצוה לאכול לילה הראשון. וכן נמי מצוה לאכול כזית מצה בליל הפסח אשר לא כן בענין סעודה זו שראוי לומר עליה "מה נשתנה". והטעם מפני כי במועדות יש קדושה נמשכת בהם מלמעלה מה שאין כן בפורים. כדאיתא בזוהר פרשת קרח דף קע"ו (ח"ג קעו, א) וזה לשונו: "ר' שמעון אמר קריאי מועד - קראי מועד כתיב, חסר יו"ד. אמאי? אלא הכי הוא מלכותא דארעא כעין מלכות דרקיעא. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו זמינין מאתר דאקרי 'קדש'. הדא הוא דכתיב "מקראי קדש". ואימתי? בשעתא דמועד שרייא בעלמא. וכגוונא דאינון כתרין עילאין זמינין מקדש עילאה -- הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטר ולאעלא להו. קדש עילאה ידיעה. קדש תתאה - חכמת שלמה וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי בזמן המועד יש עלייה למדות העליונות ונוסף עוד לכל העולמות. ולכן מצוה לאכול בלילה וביום מפני כבוד הנכנסים שם. כי האכילה הנעשית ביום יהיה הסיבה שלה על אותם שהם מזומנים מבחינת קדש עילאה שהוא 'יום'. וגם המזומנים הם בסוד 'יום' כי הם נקראים "ששת ימי בראשית" כנודע. גם בלילה ענין האכילה הוא לפי כבוד הנכנסים כי הנה קדש תתאה היא מדת 'לילה' כנודע. גם כל העולמות התחתונים ממנה הם בסוד 'לילה' והם מעלמא דנוקבא. ולכן אנחנו מצוה עלינו לשמוח ביום ולילה בבשר ויין.
אמנם ימי הפורים אין בהם ענין הזמנה זו מקדש עילאה, ולכן נמי קדש תתאה לא זמין לחילוי להכנס אצלה. ולכן מטעם זה לא היה מקום לעשות סעודה אפילו ביום. אמנם אל זה נביט היות אור העליון נמשך למטה בסוד המדה האחרונה כנ"ל, ולפי כי זה האור הנמשך בה למטה הוא יסוד98 קדש עילאה - לכן הסעודה צריך להיות ביום לפי כי זה הוא מדת יום כאמור. אמנם אם עשה הסעודה בלילה נמצא נותן השבח למדה האחרונה מדת לילה ולא היא מפני כי השבח הוא מפני כי ה' צדיק בקרבה. וזה עיקר. ולכן אף על גב כי ממנה יצא אור ושפע לתחתונים - אינו דומה למועד כי אז הם מזומנים ועולים למעלה. אך עתה אין עולים רק נמשך להם שפע לפי הראוי להם, וכל אחד ממקומו לא ימיש.
ולכן "אם עשה הסעודה בלילה לא יצא ידי חובתו" על דרך הנ"ל כי אין כח לדחות חובתו ממנו באופן זה.
הנה נתבאר למעלה כי בכונה נכתבו אחד עשר ארורים בתורה כדי לתת מקום אחיזה לסטרא אחרא כדי שיהיה להם חיות וקיום בעולם, כי כן לצורך העולם ולתיקון שלו נבראו. ולכן בא הדבר הזה בדרך חיוב לתת להם מקום הנאה מסעודה זו כמ"ש בזוהר פרשת פקודי דף רל"ז (ח"ב רלז, א) וזה לשונו: "אמר ר' שמעון אע"ג דכל הני מילי כדקאמרן קב"ה יהב ליה שולטנו וכו'. תא חזי להאי אתר דאיהו רוח מסאבא יהיב ליה קב"ה שולטנו למשלט בעלמא בכמה סטרין ויכיל לנזקא, ולית רשו לאנהגא ביה קלנא דבעינא לאסתמרא מיניה דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן. ועל דא רזא חדא אית לן דבעינן למיהב ליה דוכתא זעיר בגו קדושה דילן, דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה דבעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי וכו'".
והנה מזה המאמר נלמוד שני עיקרים. אחד הוא כי סטרא אחרא יצא מגו קדושה דילן, ולכן צריך לתת לו חלקו. וזאת שנית למדנו כי כן הראוי לעשות לו כבוד לתת חלק כדי שלא יקטרג עלינו. והנה באה המצוה זו להרבות בשתיה מפני כי כך אמרו חז"ל בזמן שהיה בית המקדש קיים המצוה היה בבשר שנאמר "והבאת שלמים ואכלת שם". ועכשיו עיקר השמחה ביין. ואמנם בימי הפורים נוסף עוד החיוב מן היין כמו שאמר הכתוב "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". ואיתא בזוהר פרשת ויקרא דף ד' (ח"ג ד, א) וזה לשונו: "ר' יהודה אמר אכלו רעים שתו ושכרו דודים - אלין כל מארי דיבבא ויללה דאתבסמו כולהו ואתברכו כחדא. דהא מסעודתא דמלכא מתהניין כלא וכו'. רבי שמעון אמר כולא שפיר, אבל רזא דמלה אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא וכו'. תא חזי באינון עילאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא. ובגין דתמן שרייא חמרא דמנטרא כתיב בהו אכילה וכו'" (מאמר).
דיש להבין מה ששאל "באינון עילאי כתיב בהו אכילה מאי טעמא וכו'" - מה ענין שאלה זו? אמנם הרשב"י עליו השלום הקשה דמאחר דקים לן כי שתיה היא בכלל אכילה, וראינו כי בזה חלקן הכתוב - משמע כי כונת הכתוב לדייק אכלו רעים דווקא. ולזה שאל טעמא והשיב "מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא". כלומר לעולם כי שתיה היא בכלל אכילה לעולם אבל כונת הכתוב ליתן את של זה לזה כי למעלה מפני כי שם הוא שתיה מרובה - לכן נקט קרא "אכלו רעים" לומר אכילה בעיא. אמנם בדודים אשר שם אכילה מרובה - נקט "שתו ושכרו דודים". הילכך נקטינן כי למעלה יש אכילה ושתיה אלא שהשתיה מרובה ומשם נמשך למטה כמ"ש ר' יהודה דמיירי כינוי רעים ודודים אלין מאריהון דיבבא ויללה ואתברכו דהא מסעודתא דמלכא מתהניין. והודה ר"ש לדבריו כי כן אמר "כלא שפיר". ולכן בסעודה זו צריך להיות השתיה מרובה לבסמא מאריהון דיבבא ויללה שיהיו נהנים מסעודתא דמלכא שהוא אוכל ושותה עם כנסת ישראל.
ואמנם החיוב זה ש"מצוה לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" - זה נלמד מהנ"ל שהנה הקב"ה נתן לסטרא אחרא אחיזה בתורה בי"א ארורים כדי שיהיה להם חיות בסוד "ואתה מחיה את כולם". ונחזור ללמוד זה מקל וחומר ממ"ש במאמר כי יש חיוב לשים שער בתוך התפילין להודיע כי כן יש חפץ להקב"ה שנתן להם שלטנו והם נשרשים בתוך הקדושה למעלה. וכדי שלא יקטרג עלינו מכ"ש בשעת אכילה שמרבים יין שראוי ליירא ממנו כי ארי נוהם מתוך קופה של בשר ויין, מכל מקום אין החיוב לומר מפיו "ברוך המן" חלילה ולא "ארור מרדכי". רק החיוב הוא בריבוי השתיה עד שלא יהיה דעתו מכוונת עליו להבחין ההפרש שבין ארור המן לברוך מרדכי. וזה מפני כי ביום זה שם נפל שָׁדוּד המן שנאמר "והמן נפל על המטה". ובא הריבוי באות ו' - "והמן" - לומר כי באותה שעה השר שלו למעלה ס"מ, שרו של עשו.
וזהו הסוד מה שאמר הכתוב "כי נפל תפול לפניו", כלומר כמו שנפל ס"מ מתחילה (כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר, כי כאשר החטיא לאדם הראשון הפילו הקב"ה ממקום קדושתו) - כך עתה תפול לפניו. ולכן צריך לתת לו מקום בסעודה זו מעט כדי שלא יקטרג. ומה גם כי אין הקליפה נעקרת לגמרי עד לעתיד שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
"אומר על הניסים ביום" - וכבר נתבאר למעלה מפני כי עיקר הנס היה ביום. ולכן למאן דאמר בתר התחלת סעודה אזלינן אומר על הניסים שהרי בתחילה היה ביום. אמנם לדברי "יש אומרים שאין אומרו" מפני הטעם הנזכר כי לא נעשה הנס בלילה. וכפי הסוד הנזכר כי בסעודה זו מתבסמין מאריהון דדינין - לסברת מי שאומר בתר התחלת הסעודה אזלינן ואז היה ביום - ולכן אף על גב שנמשכה הסעודה ונתבלל דעתו מן השתיה - אין להקפיד מזה. ואמנם למי שאומר אין לאומרו מפני כי אין ראוי לתת מקום לבעלי הדין מאחר שהשליטה שלהם בלילה, כי יקטרגו עלינו כשנזכיר מעשה ניסים אשר שברה מטה רשעים, המן ובניו, ופנה למעלה בשורש שלהם. ומאחר כי קיום המצוה הוא עד דלא ידע - פשוט הוא כי לא יזכור על מעשה הניסים.
"חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר וכו'" - והוא על יסוד הנזכר מה שאמר הכתוב "אכלו רעים" דמשמע שני רעים, שלכן נאמר "ומשלוח מנות איש לרעהו", כי כן איש עליון שולח לצדיק רעהו שתי מנות. ומסתברא שגם יין בכלל שהרי גם כן למעלה כך הוא הסעודה בבשר ויין. ולכן "המרבה לשלוח לרעים משובח". "ואם אין לו מחליף עם חבירו" מפני כי כן נמי מחליפים יוסף ובנימן של זה לזה בסוד אור חוזר ואור ישר כנודע. ומה גם עתה כי צדיק עליון אוכל לשובע נפשו.