טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרצד
ענין מעשה הצדקה מפורש מחז"ל ובזוהר כי השכינה היא דלה וענייה מפני הגלות והחרבן, ולכן נקרא צדק. אמנם על ידי מעשה הצדקה ניתוסף בה אות אחת ונעשית צדקה. הוא כונת הפסוק "שמעו אלי רודפי צדק וכו'" (ישעיהו נא, א), ר"ל הבינו ישראל שהם רודפי אחר המדה הנקרא 'צדק' מפני כי הם "עם מבקשי יהו"ה", ר"ל מבקשי מדת צדק שתהיה ה' לפי שניתוסף בה אות ה' כאמור. ולכן הגיד הכתוב מהו התקנה לעשות כך: "הביטו אל אברהם אביכם" מה היה עושה ולמדו ממנו שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה".
אמנם בצדקה שנעשה ביום הפורים יש בה כונה אחרת - הוא מה שאמר "ומתנות לאביונים". והסוד מה שאמרו חז"ל 'אביון' כי הוא תאב לכל דבר (מאמר). התבונן כי דבריהם נוקבים ויורדים עד התהום לפי כי כינוי אביון הוא בסוד הדרך, והוא "תאב לכל דבר" מפני כי הירכים הם השושבינים המסייעים לדבר מצוה. וז"ש תאב למדה הנקראת כל וגם למדה הנקראת דבר. לחבר אותה יחד. ובזה ימצא להם הנאה.
ולכן "צריך לתת שתי מתנות לשני עניים" - הם סוד הנצחים שהם נקראים עניים. ועל ידי מה שנותן האדם שני מתנות לשני עניים - לכן גם כן למעלה מתקיים בהם מה שאמר "ונחל עדניך תשקם". אינו אומר "עדנך" דמשמע עדן אחד אלא "עדניך" - מיעוט רבים שנים - משם נמשך השפע לנצחים. והעיקר מאותם ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר - זה יוסף הצדיק. והוא סוד אות מ' של מנות. ואות ת' שבסוף - היינו אותיות מת. כלומר ממדת מי שממית עצמו על התורה - משם נמשך שפע זה לנצחים אלו.
וזה הוא הטעם עצמו כי "אין משנין מעות פורים לצדקה אחרת" - מן הטעם האמור. כי הנה הצדקה אחר' המעשה שלה הוא ענין תיקון לכנסת ישראל והמשכת האור עליון אצלה כאמור. אבל הצדקה של מעות פורים הוא תיקון אל הנצחים והמשכת אור עליון עליהם לקיים כל דבר שהם תאבים. ולכן אין משנין המעות.
"אין מדקדקים במעות פורים וכו'" - גם בזה בחר ה' דאף על גב כי בעלמא הנותן צדקה הוא נותנה לגבאי צדקה לקיים מה שאמרו חז"ל "נותנה ואינו יודע למי נותנה. נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. היכי עביד? נותן אותה לארנקי של צדקה". אמנם ביום פורים נותן הצדקה לעני מיד ליד. והטעם מפני כי בכל זמן כנסת ישראל מקבלת על ידי "הגבאי" - הוא הצדיק (כדאיתא בזוהר בפסוק "יש מפזר ונוסף עוד"). אמנם ביום פורים ההארה אשר באה לכנסת ישראל אין זה על ידי הצדיק יוסף אלא מלמעלה שנאמר "פזר נתן לאביונים" (תהלים קיב, ט), ר"ל אותו הצדיק עליון הנקרא 'פזר' מפני כי הוא מוכן לעשות פיזור תמיד. וזה "נתן לאביונים" - הנצחים הנזכר לקיים "ומתנות לאביונים". לכן "צדקתו עומדת לעד" כמה דאת אמר "בנימן וכו' בבקר יאכל עד". וגם "קרנו" (היא כנסת ישראל) "תרום" ותנשא מלכותו "בכבוד" - דקראן לה כבוד (כדאיתא פרשת פנחס).
ולכן "אין מדקדקין במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו" - כי על ידי כן נותנים למלכות שמים ומשפיעים עליה ברכה עד בלי די ובלי שיעור.
"ובמקום שנהגו ליתן אף לעכו"ם נותנים" - כמו ששנינו "מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום", כלומר כי הנה השלום (הוא הצדיק) יש בו שני דרכים, רוצה לומר שני צינורות. אחד שיוצא משם טיפת הזרע ואחד שיוצא ממנו התמצית. ולכן יאמר כי מאחר שמדת השלום נמצא בו שני דרכים - יש לפרנס עניי גוים מפני כי כן מאותו הדרך מתפרנסים עכו"ם כדאיתא פרשת בלק בפסוק "במשעול הכרמים" שהוא שביל דקיק היורד משם לשרי אומות העולם, דהיינו חלק התמצית. ולכן נמי ביום פורים כי ההארה הגדולה באה מן הצדיק כאמור. לכן נותנים גם כן לעניי עכו"ם מפני כי כן מאותו תמצית של צדיק זה הם מתפרנסים תמיד כאמור.
"במקום שאין עניים מצויין יכול לעכב מעות פורים שלו לעצמו" כדרך הזוכה מן ההפקר. אמנם אחר כך "נותנם במקום שירצה" מפני כי כאשר מעכב המעות בידו ודאי הוא כי כן הוא גורם למעלה עיכוב האור העליון ואינו מתפשט למטה בכלה הכלולה. ולא נכון לעשות כן. וכאשר נותנם אחר כך הוא גורם כי כן כל אותם האורות והשפע שנתעכב למעלה בעבורו חוזר ונמשך למטה לכנסת ישראל. ולכן המעכב אותם ביותר - לא טוב עשה. אלא תכף יתן אותם לטוב בעיניו מאחר דקים לן "כל הפושט ידו נותנים לו".