טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרצ
הנה ראוי לדעת כי דין זה הוא מתבאר עם מה שאמרו חז"ל כי המגילה נקרא 'ספר' ונקרא 'אגרת' כאשר יבא הביאור לקמן בע"ה. וענין זה אינו מן הספק אלא כי כן ימצא בה ענין ספר וכח אגרת אשר לכן נעשה הנס על ידי זכר ונקבה - מרדכי היהודי ואסתר המלכה. ושניהם כתובים בתוך המגילה. ולכן נפקא מינה כי "קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב". דאילו בקריאת ספר תורה אסור אפילו לסמוך את עצמו הקורא בו, מפני שהוא מעולם הזכר. אמנם המגילה לא כן. דמאחר שנקרא "אגרת" אם קראה מיושב הנה הוא ממשיך אור העליון למטה על ידי הקריאה. ואם קראה עומד פשוט הוא שגורם לה מעלה ועילוי יותר. וכמו כן הוא גומל לנפשו שפע והארה כדרך כל מעשה המצות. וזה יהיה בערך תפילה של יד שהיא נקשרת מיושב.
"אב לא יקרא בציבור יושב לכתחילה מפני כבוד הציבור" שהם מעולם הזכר, ובכן יהיה מגיע להם העדר. שהרי הכהנים הופכים כלפי ציבור אף על גב שאחוריהם אל ההיכל (כנזכר במקומו). כי כבוד הציבור הוא נרמז למקום עליון שנאמר בו "מלך הכבוד", ואמרו חז"ל "מלך שהוא חולק כבוד ליריאיו". והבן.
"אפילו שנים וכו'" - ואף על גב דאית לן "תרי קלי לא משתמעי" ובקריאת התורה אחר קורא והכל שותקין -- בענין קריאה של המגילה "אפילו שנים אפילו עשרה יכולים לקראתה ביחד". ואפילו מתוך מגילה אחת. דבשלמא בתורה נאמר "וידבר ה' את כל הדברים האלה" ואז אפילו צפור לא קרא. אמנם המגילה נאמרה ברוח הקדש על ידי בני אדם ולכן יוצאים ידי חובתן בקריאה זו. "והשומעים מהם" - כי מאחר שנקרא 'ספר' יש בקריאה זו לדחות החובה מן השומעים מפני שהיא הארה גדולה שמתגלה באותה שעה, כי לכן נקרא מגילה לסיבת גילוי אור התורה העליונה.
"צריך לקראתה כולה ומתוך הכתב וכו'" - כבר נתבאר כי עיקר דיני המגילה מיוסדים על שתי סיבות האמורות. כי נקרא "ספר" ונקרא "אגרת". ולכן צריך לנהוג בה דוגמת חיוב הספר ולכן צריך "לקראתה כולה ומתוך הכתב" כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, דמשמע שהם מעלמא דנוקבא (דקיימא על פה כדאיתא פרשת ויקהל). ולכן "אם קראה על פה לא יצא" מפני כי העיקר של המגילה הוא מעלמא דדכורא. ולכן צריך נמי "שתהיה כולה כתובה לפניו לכתחילה אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות אפילו עד חציה וקראה הקורא על פה יצא". ומה גם אף על פי שלא קרא הכל על פה יצא לפי כי אור זה המתגלה אינו מוכרח שמתגלה באלו כמו שהוא בשורש שלו; כי מוכרח הוא שיתמעט ממנו ונשאר למעלה.
אמנם "אם השמיט מתחילה או בסוף פסולה"94 - מפני שהוא מורה העדר בגלוי האור או שאינו מתגלה עד סופו, ואינו כן. ומטעם זה עצמו "אם השמיט יותר מחציה ואפילו הן מטושטשות ואין רשומן ניכר פסולה" כי כל זה הוא מורה על העדר גילוי אור המגילה ואינו כן. ולכן פסולה.
([כאן בדפוס מובא ציטוט שו"ע סעיפים ד' - ח'])
מאחר שאין אדם יוצא ידי חובתו במגילה פסולה - לכן "מי שתופס בידו מגילה פסולה לא יקרא עם שליח ציבור". דאף על גב כי הפיסול אינו מענין הכתיבה וז"ש שאינה כשרה -- אף על פי כן לא יקרא מאחר שאין יוצא בה ידי חובתו למה יקרא. אלא שומע מש"ץ ושותק כשאר כל השומעים ויוצא ידי חובתו.
"קראה סירוגין וכו'" - הנה נתבאר כי קריאת המגילה הוא גורם גילוי אור העליון ונמשך להאיר למטה, ועל ידי כך הוא פועל בעצם הקורא כדרך כל מעשה המצות. ולכן כאשר קורא אותה "אע"ג שפסק ושהה כדי לגמור את כולה יצא" - לא יהיה חמור מקריאת שמע דבהכי יצא.
"הקורא את המגילה למפרע וכו'" - הנה ענין הקריאה צריך שיהיה על הסדר מפני כי הענין הוא כדי להמשיך אור העליון למטה. וכן הוא ענין המשכת המזון הרוחני מן המוח אל האיברים. אבל הקורא למפרע הוא מורה לענין האור החוזר מלמטה למעלה. וכן מורה באדם דוגמא למזון הגשמי שעולה מן הכבד ללב ומשם למוח. וכן נתבאר כי המגילה נקרא 'ספר' מפני כי כן הוא אור המתגלה מן הזכר בסוד "נובלת חכמה של מעלה" שהיא התורה. והארה זו באה בדרך ישר מלמעלה למטה. ולכן אם פסק בה - אין בזה חשש מאחר כי זה מורה שהאור נשתהה מלהמשך למטה. אמנם כאשר חוזר לקרא' הנה נתקן הדבר כי הנה האור זה נמשך בדרך ישר. אבל כאשר הוא קורא למפרע - מאחר כי אין אור זה חוזר למעלה מפני כי הוא בסוד הזכר כי הוא משפיע למטה - נמצא כי הוא מורה ענין הסתלקות ועושה פגם למעלה. ולכן "לא יצא" שהרי דבק בו סטרא אחרא.
"אלא כיצד יעשה?" לתקן מה שדלג. "מתחיל מפסוק ששכח" כי על ידי כן נמצא שחוזר להמשיך האור ממקום הראשון "וקורא על הסדר" להמשיך האור למטה לעולמות, וגם מושך האור עליו מלמעלה על ידי הקריאה כנ"ל.
"הקורא את המגילה על פה וכו'" - הנה נתבאר בזוהר כי תורה שבעל פה היינו כי המדה האחרונה היא יושבת על העולמות וכו', ולכן מאחר כי המגילה נקרא 'ספר' מפני כי העיקר של אור זה הוא מעלמא דדכורא - ולכן אם קראה על פה שמורה שהיא בבחינת הנקבה, לא יצא ידי חובתו.
"הלועז ששמע את המגילה וכו'" - לא נפלאת היא ממך מה שאמרו חז"ל כשהיה הדיבור יוצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים קולות ושומעים ע' אומות שנאמר "קול ה' שובר ארזים וכו'", ונאמר "כי מי כל בשר אשר שמע קול ה' מדבר כאשר שמעת אתה ויחי". אתה שמעת וחיית אבל אומות העולם שמעו ומתו. ואל תדמה בדעתך שהיו שומעין הדיבור בלשון הקודש דאם כן למה השמיע אותם הקב"ה בלשון שאין מבינים בו? ועוד צוה לכתוב על האבנים התורה "באר היטב" בשבעים לשון. אם כן מה שאמרו חז"ל שהיה הדיבור מתחלק כפטיש יפוצץ - היינו מפני שנהפך לשבעים לשון ואיתא בב"ר התורה אמרה אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בראשית, בי ראשית, שנאמר "ואהיה אצלו אמון". הרי כי כל העולמות גם היצורים כולם נתהוו באמצעות התורה כמו שאמרו חז"ל כל התורה הם שמותיו של הקב"ה. ולכן חז"ל מפרשים כמה מלות מן התורה בלשונות אחרים כגון מלת "יהבך" לא הוו ידעי רבנן, וכגון "וטאטטיה". שאין הרצון שלא היו יודעים כונת המלה שהרי כל מלה חוזר לשורש שלה, אלא שהרצון דלא הוו ידעי הוא כי כבר נודע להם כמה מלות בתורה שהם מתבארים בלשון אחר ואלו לא ידעו מאיזה לשון הם. ותכלית הדברים שהכונה בזה הוא כדי שיהיה בתורה לכל הדברים שורש ולכל הלשונות.
ולכן "הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקדש" אעפ"י שהוא אינו יודע הלשון "ואינו מבין מה שהם אומרים יצא ידי חובתו" כי זה כחו של לשון הקדש מאחר שהוא כולל כל לשונות העמים.
([כאן בדפוס מובא ציטוט שו"ע סעיפים ט' - י'])
דברי חכמים כדרבונות מה שאמר אל יהי קל בעיניך לשון תרגום, שהרי הקב"ה חלק לו כבוד בתורה "יגר סהדותא". כונת מה שאמר בלשון שלילה היינו ללמוד דעת דאף על גב שהוא מכלל שבעים לשון - אינו בערך שלהם. והראיה שהרי הקב"ה חלק לו כבוד בתורה. דאף על גב כי יש מלות בתורה כתובות על שאר הלשונות -- מכל מקום לאו בפירוש אתמר. אבל לשון תרגום מפורש "יגר סהדותא". ועוד חלק לו כבוד מפני כי דרך של המקרא לקצר וכגון "וזה לכם" (ויקרא יא, כט), כי מן הריבוי נפקא להו כי דם השרץ מטמא בבשרו. ובזה, אף על גב כי יעקב אבינו ע"ה קרא לו "גלעד" דרך קצרה, כתב הקב"ה "יגר סהדותא" והאריך לשון כדי לחלוק לו כבוד. ועוד חלק לו בסוד נוסף שהקדים אותו לגלעד שהוא לשון התורה.
אמנם חכמים זכרונם לברכה אמרו אדם הראשון בלשון תרגום סיפר. וכן אמרו ששמע קול בקדשי קדשים "נצחו טלייא וכו'". מכל מקום הוא מכלל שבעים לשון.
ולכן "אם היתה כתובה בלשון תרגום לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר באותו הלשון בלבד" דלא דאמי. בשלמא התם הקב"ה חלק לו כבוד דהיינו שכתב בתורה כמה מלות בלשון תרגום. ולכן לא יצא בקריאתה אלא המכיר באותו הלשון בלבד לפי שהוא כאחד מן הלשונות. דבשלמא לשון תורה מפני שנמצא בו כח מכל הלשונות - לכן השומע יצא אף על גב שאינו מבין, כי זה כחו להוציא ולדחות מן השומע יצר סמוך המקטרג אותו בשאר המצות. אבל שאר הלשונות מעיקרא הם באים מכח התורה כי נכללים בה ולכן המכיר באותו הלשון יעשה בו פעולה ומוציא אותו ידי חובתו. אבל מי שאינו מכיר בו אין בו הכח של התורה עצמה ולכן לא יצא ידי חובתו.
ולכן נמי "אם היתה כתובה בלשון עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה". וכבר נתבאר כי הקורא על פה הוא עשה פגם למעלה כי מסתלק האור ואינו נמשך למטה. ולכן לא יצא ידי חובתו. ומכל שכן כי השומע גם כן לא יצא מדי דופיו וחובתו החטאים האלה בנפשותם.
"מי שיודע לעז ויודע אשורית" יש צדדין לכאו ולכאן. ומהיות טוב ראוי לו לשמוע אשורית ולקראת אשורית.
([כאן בדפוס מובא ציטוט שו"ע סעיפים י"א - י"ד])
מפני כי המצות צריכות כוונה לצאת ידי חובתו כדלקמן, לכן מסתברא כי אין ראוי לקראת לנשים במגילה הכתובה בלשון לעז מפני כי הנשים דעתן קלה והם נותנים לבם לדעת סיפור המעשה מן המגיע לאסתר ולא יתנו לב לצאת ידי חובתן, ולכן יש סברא למחות בידם כמדובר.
"קראה מתנמנם וכו'" - הנה ענין השינה נתבאר בהלכות פסח בענין של אפיקומן אם נרדמו או נתנמנו כי להיות מה שאמרו חכמים ז"ל ד' תרדמות הם בבראשית רבה זה לשונו: "ויפל ה' תקדמה על האדם וישן - רב אמר שלש תרדמות הן. תרדמת שינה ותרדמת נבואה ותרדמת מרמיטא וכו'. ורבנן אמרי אף תרדמה של שטות וכו'" (מאמר). והענין בקיצור כי הנה באדם נמצא בו שלשה מדרגות - נפש רוח נשמה. ולכן כנגד הסתלקות כל חלק מאלו יהיה כינוי לתרדמה. כי הנה חכמים ז"ל אמרו שינה אחת מששים במיתה. ולכן תרדמת שינה יהיה כנגד הסתלקות כח הנפש. ולכן אמרו חכמים ז"ל חלום אחד מששים בנבואה. ותרדמת מרמיטה שהוא בהלה כפירוש רש"י ז"ל הוא הסתלקות כח הרוח. ותרדמת הנבואה כנגד הסתלקות כח הנשמה למעלה כדי להשיג דברי הנבואה. ומזה תבין למעלה כיצד ימצא ג' תרדמות הללו והם בשלש אותיות צלם שהם כנגד נפש רוח ונשמה.
ולסברת רבנן שמנו תרדמה של שטות - זה יהיה למטה כמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות שנאמר "איש כי תשטה אשתו". והבן.
ולכן נלמד מזה כי מתנמנם הוא ענין יותר קל ואין שם ענין הסתלקות לגמרי כמו השינה. ולכן "אם קראה מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא" מפני כי כן נמי למעלה לא יהיה ענין הסתלקות כח הנפש לגמרי. ולכן אותו האור הנשאר שם על ידי הקריאה יהיה נמצא בו כוח להוציאו ידי חובתו. "אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא" מפני כי הנה מכח השמיעה הוא יוצא ידי חובתו, ומאחר כי אין השמיעה שלימה ואין כח הדיבור של המגילה נכנס בכל אבר ואבר שבו - אינו יכול לצאת ידי חובתו.
"וכן אם היה כותבה שקורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה. וכן אם היה מגיהה. וכן אם היה דורשה שקורא פסוק במגילה שלימה ואחר כך דורשו". בכולן "אם כיוון לבו לצאת ידי חובתו" אם היתה המגילה כתובה כולה לפניו - "יצא" מפני כי על ידי כך מתגלה עיקר המגילה למעלה, ובכל פסוק שהוא קורא ומעתיק מתרבה האור ונמשך ומתפשט. וכן לענין הגהה. וביותר בענין הדרשה כי הוא התפשטות האור למטה אל כל העולמות ופועל בעצמו.
"ולא יפסיק בה בעניינים אחרים כשדורש", ומ"ש "שאסור להפסיק בה בעניינים אחרים" - אין הכונה להזהיר על דברי בטלה שהנה חז"ל אמרו הפוסק מדברי תורה על דברים בטלים מאכילים אותו שורשי רתמים שנאמר "הקוטפים מלוח על שיח" - דברים שניתנו על הלוחות פוסק עלי שיח של בטלה. שורשי רתמים לחמם. ולכן לא צריכה למימר. אבל מ"ש אסור להפסיק בה בעניינים אחרים - היינו אפילו לדרוש בעניינים אחרים שהם שלא מענין המגילה אסור להפסיק כדי שיהיה נמשך האור שלה ולא יהיה נפסק כלל.
"הקורא את המגילה וכו'" - מאחר כי העיקר הוא במעשה המצוה היות כל רצונו וכונתו לעשות המצוה כדי שעל ידי כך תהיה מעשה המצוה שלם בכל פרטיו במעשה ובדיבור ובמחשבה -- ולכן כמו שבענין הקריאה צריך הקורא לכוין דעתו לצאת ידי חובתו - כך צריך לו להיות מתכוין בזמן ששומ' המגילה מפני אחרים צריך לכוין כי על ידי שמעה זו יצא ידי חובתו. ומה גם הקורא המגילה לזולת צריך כך לכוין "להוציא השומע ידי חובתו" כדי שיהיה כח בקריאה זו שקורא לדחות החובה מן השומע כאמור.
"ואם הקורא הוא שליח ציבור" - אין צריך לפרט לכל איש ואיש רק הוא מתכוין בדרך כלל מסתמא כי דעתו על כל השומעים המגילה מפיו להוציא אותם ידי חובתן. ולכן "אפילו הם אחורי בית הכנסת" והוא אינו רואה אותם, מאחר שהם מתכוונים לצאת, "יוצאים ידי חובתן".
"אין מדקדקין בטעיותיה" שהרי אין המגילה כמו ספר התורה. שהרי נקראת 'אגרת'. "ויש אומרים דווקא בטעות הלשון והענין אחד כההוא עובדא דתרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב, חד קרי יהודים וחד קרים יהודיים ולא אהדר חד מנייהו, אבל טעות אחר לא" שהרי נקרא גם כן 'ספר' וראוי לחוש בענין הזה.
([כאן בדפוס מובא ציטוט שו"ע סעיפים ט"ו - י"ח])
הנה נתבאר למעלה כי עשרת בני המן הם מושרשים בעשר קליפות דסטרא אחרא כנזכר בתיקונים תיקון כ' דף ן' וזה לשונו: "ובגין האי קנאה דקני קב"ה באות דיליה על אסתר דאיהי קדושה דיליה דלא איהי קדושה פחות מעשרה, אתלבשו עשרה כתרין תתאין בעשרה בנין דהמן דתמן 'אל אחר'". הנה מבואר ממאמר זה כי עשרת בני המן הם מושרשים למעלה בעשר קליפות סטרא אחרא דאל אחר כנזכר.
והנה כבר נתבאר למעלה כונת מה שהיה נחלק הדיבור לע' קולות כדי להשמיע לשבעים אומות. ועוד צוה לכתוב על האבנים שבעים לשון באר היטב התורה לתת להם מקום בתורה. ומה מאד נמצא שורש לשבעים אומות בענין הלשון מה שאמרו חז"ל "טטאתי(?) לשון תרגום, יהבך לשון ערבי וכו'" (מאמר). להורות כי נמצא להם שורש בתורה. וזה יהיה כונת י"א ארורים הנזכר בתורה כדי לתת להם אחיזה ויניקה כדי שיוכלו להתקיים. ובזה מסתלק הספק למה לא נכתבו י"א ברכות? (מאחר כי כך הוא החיוב כמו ששנינו "הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה"). אמנם להיות כי הברכה אין צריך לכתוב אותה מפני כי התורה כולה ברכה וכן כל סטרא דקדושה הנאחז ממנה הם ברוכים - לכן לא צריכא למימר. אבל הקליפה סטרא אחרא שהם הקללה והם מחוץ לעולמות למטה - הוצרך להזכיר אותם לתת להם ענין אחיזה בקדושה להחיות אותם.
וכנגד אלו י"א ארורים הם המן ובניו שהם י"א והם הפך מן הקדושה. כי "יהו"ה אחד" - ראשי תיבות י"א והם תכלית האחדות. והקליפה תכלית הפירוד - י"א ארורים אלו.
והנה המן הוא כנגד ארור ראשון ובזה יובן מה שאמרוחז"ל במדרש דקאמר מרדכי זה הרשע עשה עצמו עבודה זרה וכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וכו' (מאמר). כי הנה מרדכי הבין כונת מה שאמר הכתוב "ארור האיש וכו'" כי מלת "איש" מיותר. היה לו לומר "ארור מי שיעשה פסל". ומדקאמר האי הוא לרמוז על איש אחד הידוע הנקרא 'איש' שנאמר "איש צר ואויב המן". ומה שכתוב "אשר יעשה" - קרי ביה "יעשה", שעשה עצמו פסל וכו'. "ושם בסתר" נקוד בהרחבה להגיד כי שם גנות ח"ו ביושב בסתר עליון, כמו שאמרו חז"ל "אמר כבר הזקין". ולכן יהיה כונת הפסוק דרך הודעה מה שאמר הכתוב "ארור האיש אשר יעשה פסל" - כלומר יש לכם לדעת כי ארור הראשון מאלו הוא האיש אשר יעשה עצמו פסל, סימן זה מסור לכם כי השורש שלו הוא כנגד ארור זה, והוא בסתרו של עולם.
ואמנם הם אחד עשר על דרך מה שאמרו חז"ל "כל המוסיף גורע", כי הנה בסטרא דקדושה הם עשר קדושות כדאיתא בספר יצירה "עשר ולא אחד עשר". שלכן בעשרה מאמרות נברא העולם, והתורה בעשרת הדברות. אבל סטרא אחרא הם י"א - עשר קליפות והקדושה המחיה אותם - הרי י"א שנאמר "ואתה מחיה את כולם". ולפי שאין הקדושה מתערבת עמהם - לכן נחשבת לבחינה אחת מפני כי רשעים בחייהם קרוים מתים.
ולכן "צריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת" לרמוז כי ניצוץ אחד של הקדושה היה בתוכם. וצריך לצרף גם כן מלת "עשרת" עמהם לרמוז כי כאשר נתלו הללו למטה כמו כן נכנע השורש שלהם למעלה - הם עשר קליפין הנזכר. כי הנשימה המחיה אותם נסתלק ולכן התחתונים נתלו כאחד.
"צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי" - גם זה הדין מתבאר על דרך הנזכר. דמאחר כי כבר הנחנו כי אחד עשר ארורים הכתובים בתורה הרמז שלהם כנגד המן ובניו - ולכן הצד השני מובן מעצמו. כי מה שאמר ברוך האיש אשר לא יעשה וכו' יהיה כנגד מרדכי הצדיק הנקרא 'איש' שנאמר "איש יהודי היה וכו'". ומאחר כי שם נאמר "וענו כל העם וכו'" ושנינו "אלו ואלו עונים אמן" - ולכן נלמוד כי צריך לומר "ארור המן" אף על גב דקים לן דאסור להזכיר שם הרשע - מכל מקום מדכרין ומשחקין "ארור המן" ומדכירין ומניחין "ברוך מרדכי". ואלו ואלו עונים אמן. ואמרו חכמים ז"ל מנין כי כאשר זוכרין הצדיק צריך לברכו שנאמר "המכסה אני מאברהם" וסמיך ליה "ואברהם היה יהיה לגוי גדול וכו'". וכן כשיזכור את הרשע צריך לקללו שנאמר "ושם רשעים ירקב" (משלי, יא). ובגמרא: "מאי היא? דלא מסקינן בשמייהו". והענין כי התכלית הוא על השורש שלהם למעלה, שהוא "שם רשעים", שהוא הפך "כתר שם טוב".
"וצריך לומר ארורים עובדי עבודה זרה ברוכים כל ישראל" - כי כך אמרו חכמים ז"ל כשהקב"ה זוכר לישראל מברך אותם שנאמר "ה' זכרנו יברך וכו'". וכד"א "כמוהם יהיו עושיהם".
"וגם חרבונה זכור לטוב" - אמרו חכמים ז"ל חרבונא היה רשע וכיון שלא נעשתה עצתו ברח. אמנם חרבונה זה היינו אליהו ז"ל שנדמה לאחשורוש בדמותו. ולכן "חרבונא" הראשון כתוב באות א' - לומר ארור הוא. אבל "חרבונה" האחרון כתוב באות ה'. ולכן אין לומר חרבונה ברוך (דמאחר שנאמר "ברוך מרדכי" נאמר "וגם חרבונה ברוך"), אלא לתת רמז כי על אליהו שנדמה כך אנו מכוונים, לכן נאמר "וגם חרבונה זכר לטוב" בסגנון שאנו אומרים "אליהו זכור לטוב", כי חי הוא.
ועל ידי כל הדברים האלו שאנחנו עושים במעשה ובדיבור ובכונה טובה נתקן סטרא דקדושה ומתעלה ומתקדש ונמשך שפע בכל העולמות. ומה גם למטה בעולם המעשה. ומוסיף כח וגבורה שנאמר "תנו עז לאלהים על ישראל גאותו". ובכן מתקדש האיש הישראלי וכן נמי נכנע סטרא אחרא. כי כאשר זה קם זה נופל שנאמר "והמן נופל", ועובדי עבודה זרה הם נכנעים.
ולכן "מנהג כל ישראל לקראת המגילה ולפשוט אותה כאגרת" על עיקר זה כדי לגלות אור עליון מעיקרו ולהמשיך אותו שיהיה מתפשט למטה. ואחר כך "כורך המגילה ומברך" כדרך שעושים בתורה שגולל התורה בתחילה ואחר כך מברך כדי שלא יאמרו שהברכות הם כתובים שם. וסוד הענין להודיע אין שם הברכה בדרך קבע, אף על גב שכתוב שם בתורה ברכות וקללות -- היינו מסיבת ישראל שאם הם זכאים הנה מתקיימים בהם הברכות וכאילו הם מתקיימים בתורה העליונה כמה שאמר הכתוב "תנו עז לאלהים על ישראל גאותו" - היא אותה עטרה שנאמר "בעטרה שעטרה לו אמו" על ידי אומתו. שלכן קראם "אמו" כמו שאומרים חכמים ז"ל. וההפך מובן כשאין ישראל זכאין נאמר "צור ילדך תשי". ואמרו חז"ל יוד זעירא רצה לומר תש כח הצייר. דבר גדול אמרו. כי הנה הצייר הוא צר צורה בתוך צורה כדאיתא באדרא רבא שנאמר "יוצר ה' אלהים את האדם". ומאחר כי מסתלק כח הצייר ופנה למעלה - נשאר אות י' זעירא. פירושו כי הנה שני אותיות של י' יש בשני שמות "יהוה אלהים", והם ב' יודין של מלת "וייצר", כי בהם נוצר האדם הנזכר. וכאשר מסתלק כח שלהם למעלה נשאר אות י' זעירא בלי התפשטות. ולכן עשר מדות של האדם הנזכר שהיו בסוד עשר נעשה זעירא בסוד ו' של "וייצר". והבן. ולכן כשיגמור לקרא המגילה כולה גוללה בתחילה ואחר כך מברך כדי להמשיך האור עליון להורות כי שם צוה ה' את הברכה.
"מגילה בי"ד וט"ו צריך לחזר אחר עשרה וכו'" - עיקר הדברים מפני כי המגילה נקרא 'ספר' כנזכר לעיל, ולכן צריך לחזר אחר עשרה. ולפי שנקרא גם כן 'אגרת' - לכן אם לא יתכן קורין אותה ביחיד. וסוד הדבר מפני כי ספר התורה היא כולל עשר קדושות כדאיתא בזוהר פרשת נשא דף קל"ד (ח"ג קלד, א) וזה לשונו: "ואפילו ספר תורה שבהיכל דמתעטר בעשר קדושות לא נפיק מכלליה עם שאר קדושין", עכ"ל. ולכן אין קורין בתורה אלא בעשרה. אמנם המגילה נמצא בה צדדין שנקרא 'ספר' ונקרא 'אגרת'; דהיינו כי נמצא בה שלימות דוגמת ספר התורה שנמצא בה עשר קדושות, ונקרא 'אגרת' להיות כי לפעמים אינו כן.
ולכן בזמן י"ד וט"ו כי אז לבנה במלואה והוא בחינת המגילה בסוד אסתר כמו שאמרו חכמים ז"ל, וסימן לדבר "ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום" - ולכן בזמן זה צריך לחזר אחר עשרה. אמנם בזמנים אחרים שהיא סוד ה', כמו שאומרים חכמים ז"ל "בזמניהם" - ה' נוספת - להורות על זמנים הנזכר, ואז נקרא ביחיד. והיינו מה שאמר בזוהר ט"ו יום דהיינו י' על ה'.
גם אם נאמר בהפך כי יותר כח הוא לקראת אותה ביחיד והיינו מ"ש פרשת אמור דף ק"כ (ח"ג קכ, א) וזה לשונו: "ובחמשה עשר יום וכו' - האי עשור מכנסת ישראל אינון וכו' וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא וכו'". ולכן "בי"ד וט"ו צריך לחזר אחר עשרה" לקיים "אל יחסר המזג". "ואם אי איפשר קורין אותה ביחיד" שהרי בלאו הכי בקדושתה עומדת לבנה במלואה כדבר האמור.