אור ברסלב

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תרפט

סימן תרפח

הנה נתבאר למעלה ענין קריאת המגילה כי זה הוא המשכת אור העליון למטה לכל העולמות, כל אחד כפי מדרגתו. ולכן בא החיוב על הכל בקריאת "אנשים ונשים וכו'". והענין כי הנה נתבאר למעלה בפסוק "עיר קטנה ואנשים בה מעט" כי הנה עיר קטנה מדבר על המדה האחרונה אשר המדות הנמצאים בה הם מכונים ל'אנשים' מפני כי הם בסוד עולם הזכר. אמנם משם ולמטה הם בסוד 'עלמא דנוקבא'. ולכן הם מכונים לנשים. ראשונה יהיה אות שהם בעולם הבריאה אשר שם הם שבע עולמתן דמטרוניתא (כאשר מפורש בזוהר בסוד שבע הנערות של אסתר). ונוסף עוד בעולמות למטה אשר הם מכונים לנשים כדאיתא בזוהר פרשת שמות בפסוק "איש וביתו - מאן דמקבל מאחר' אקרי ביתא דיליה". כי המשפיע הוא בסוד זכר והמקבל הוא בסוד הנקבה.

ואמנם בחינת "הגרים" יהיה בסוד עולם העשיה, והוא מ"ש בזוהר פרשת יתרו בפסוק "ויבא יתרו וכו' אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים". ושם נאמר דף ע' (ח"ב ע, א) וזה לשונו: "תא חזי מה כתיב הכא ביתרו וכו'. כיון דכתיב אל משה אמאי כתיב אל המדבר? אלא עיקרא דכלא למה דהוה אתי אל המדבר, ומאן איהו? הר האלהים, דדא איהו אתר לגיורי לאתגיירא וכו'. אל המדבר הוו אתיין דאיהו הר האלהים למעבד נפשייהו וכו'". ונמצא שלמדנו ממאמר זה כי הגר הוא נאחז מעולם התחתון. וכן נמי "עבדים משוחררים" הם בסוד מט"ט, עבד טוב, שהוא משוחרר מסטרא אחרא.

כל אלו הם "מחוייבים לקראת המגילה" מפני כי אור נגה עליהם וכאמור לעיל דין כרכים ועיירות גדולות וכפרים. והנה האנשים האלו הם היושבים במקומות הללו ונהנים מן האור, ולכן הם חייבים בקריאתה.

"ומחנכים את הקטנים לקרותה" כי הנה קטנים אלו הם בסוד "וכל בניך למודי ה'". ולפי כי גם יש להם הנאה מאור זה - לכן ראוי לחנך אותם. ומה גם כי אלו הם בסוד "ונער קטון נוהג בם". ועם כל זה מחנכים אותם שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו".

"אחד הקורא ואחד השומע וכו'" - הנה לפי הנראה כי השומע גרוע מן הקורא מפני כי הדיבור הוא עשה רושם, מה שאין כן בענין השמיעה. אשר לכן הדיבור של חול נאסר בשבת שנאמר "ודבר דבר", וכדאיתא בזוהר כי הדיבור אתער לעילא ועשה רושם, כדאיתא פרשת אמור בפסוק "ה' נתן לי לשון למודים" כי על ידי הדיבור אתערו קדישי עליון. אמנם כאשר נתן לב על ענין השמיעה רעה שנאסרה מאד שנאמר "לא תשא שמע שוא", והסיבה לזה מפני כי השמיעה היא נכללת בכל האיברים כמו שאמרו חז"ל בפסוק "שמעו ותחי נפשכם", כי האזן הוא כמו קנקן לכלים. כי כולם מתגמרים בו. ובערך זה היא חשובה יותר מן הדיבור שלכן בקריאת שמע צריך להשמיע לאזניו כי הנה כח הדיבור הוא נכנס באזניו ומתפשט בכל האיברים ועשה בהם רושם כאלו דבר ידבר הוא.

כי הנה על ידי הדיבור מתקדש האדם דאיהו אתער קידושין עילאין עליה. אמנם בלי ספק כי אותו המברך וקורא הוא המעורר הקדושה העליונה והייחוד והתועלת הנמשך מקריאה זו. הוא הפועל באדם הקורא ובאדם השומע כולם בהשואה אחת. ולכן "יוצא ידי חובתו". אמנם "צריך שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאתה" - כי הנה החיוב הוא ענין השראת אור הקדושה מזמן קבלת התורה שנאמר "ועתה אם שמע תשמעו בקולי וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וכאשר קיימו וקבלו היהודים עליהם תורה ומצות בא עליהם החיוב זה לעשות המצות וממילא משתמע שקנו אותה קדושה כי לכן הוא נוסח הברכה שתקנו חז"ל "אשר קדשנו במצותיו וצונו". ולכן מי שהוא חייב בקריאתה יש בו אותו כח של קדושה להיות פועל בקרב איש ולב עמוק כח הקדושה. ולפי כי לא ימצא אדם על הארץ מזמן חטא אדם הראשון בלי עון כמו שאמר הכתוב "כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", ומה גם כי ישראל שבו על חטאת האדם על ידי מעשה העגל כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והמה כאדם עברו ברית" -- ולכן אין דבר המטהר את האדם מאותו עון כי אם מעשה המצות. ומה גם כי כל אדם הוא קרוב אל החטא כאמור.

ולכן חז"ל נשתמשו בלשון זה של "יוצא ידי חובתו" שהנה שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד להודיע מתוך דבריהם כי על ידי מעשה המצוה "יוצא ידי חובתו" -- רצה לומר נמלט מן החוב של העון הנמצא בו חדשים עם ישנים. "לפיכך אם היה הקורא חרש או שוטה או קטן" כי אין בהם כח החיוב שהוא חלק הקדושה הנזכר, אין בהם כח "להוציא את השומע ידי חובתו" דהיינו לטהר אותו מן העון, שהרי על עצמו הלואי שיועיל מפני כי אלו יצאו מן הכלל של ישראל שאמרו נעשה ונשמע שעל ידי כן נתקדשו מאז במצות. ומאחר כי אלו אינו שייך בהם ענין זה שהרי החרש אין מתקיים בו חלק של "נשמע", ושוטה וקטן אין שייך לקיים בעצמו "נעשה" -- ולכן "השומע מהם לא יצא" כאמור.

"ויש אומרים שהנשים אין מוציאות את האנשים" מפני כי הוא יאמר כי חיוב הנשים הוא כי הנשים הם בסוד עולם העשיה. ואמנם במקומו יתבאר ענין מה שאמרו חז"ל מצות שהזמן גרמא וכו'. ואמנם לפי שהם בעשיה - לא נמצא בהם כח מאותו אור שהם מקבלים מלמעלה להוציא את האנשים ידי חובתן מאחר שהנחנו כי התכלית הוא להוציא העון ממנו ולטהר אותו מחובתו. ואמנם מפני כי המדה העליונה אף על גב שהיא בסוד אשה כד אתכלילת בדכורא והם שוים, ופעמים שהיא בסוד אשת חיל עטרת בעלה -- ולכן היה איפשר לומר שמוציאות את האנשים ידי חובתן מפני כי האשה מכפרת על האיש. הוא סוד מה שאמרו חז"ל אצל "למנצח על מחלת" שנמחלים עונותיו, מפני כי שרוי בלא אשה לא ינקה מעון שהוא יניקת סטרא אחרא, שלכן אומרים חז"ל מצוה וגוף טהור ישא אשה ואחר כך ילמד תורה. ולכן קס"ד שמוציאה האשה לאיש ידי חובתו.

אמנם הלכה כיש אומרים מפני כי בענין הגשמי מי ומי יזכה לאשה מעולם האצילות. ולכן הצד השוה כי אין הנשים מוציאות ידי חובתן כמדובר.

"אנדרוגינוס אינו מוציא למי שאינו מינו" - הענין הוא כי הנה האנדרוגינוס הוא מין בפני עצמו. ומפני כי הוא כלול מזכר ונקבה, אינו מוציא אלא מינו בלבד. ואע"ג כי לפי הנראה היה ראוי להוציא את הנשים ידי חובתן דלא גרע מערך אשה לחוד -- אמנם כאשר נתבונן בעיקר הדבר תראה כמה עמקו דברי חז"ל כי כל דבריהם כגחלי אש. והענין כי הנה מן93 האנדרוגינוס הוא ענין עליון מאד. והוא בעולם הזכר כי על כן אמרו חז"ל אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר. אמנם צד הנקבות הנמצא בו הוא ענין שלימות גדול יותר מן השלימות הנמצא באדם הראשון. דאילו אדם הראשון כבר נמצא עמו ענין נקבה אפילו למאן דאמר "זנב היתה" - מכל מקום היה דבר נוסף חוץ ממנו. אמנם מין זה צד הנקבות שבו הוא בעצמו. הוא סוד אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך בפסוק "זכר ונקבה בראם" והם כתבו "זכר ונקוביו". והוא רמז לסוד הגדול זה.

ולכן מתחייב מזה דאף על גב שנאמר באשת חיל "רגליה יורדות מות" - עם כל זה צד נקבות זה אין מתאחז ממנו קליפה כלל. אם לענין צד הזכר שבו אין מתאחז ממנו סטרא אחרא מפני כי הנה נמצא אתו כלול צד הנקבות שמציל אותו מן החטא כאמור. וצד הנקבות שבו לא יוכל להתאחז ממנו סטרא אחרא מפני כי היא כלולה עם הזכר ואינה פרצוף כדי להתאחז ממנה. ולכן הוא כעין "זיל הכא קא מדחה לה זיל הכא קא מדחה לה". ולכן אין מוציא לזולת מינו. וזה לגודל חשיבות שלו כי לא נמצא אתו שורש כח דין לדחות העון והטומאה מן הזולת כדבר האמור.

"טומטום ומי שחציו עבד אפילו מינו אינו מוציא". והדבר פשוט דפעמים הטומטום יהיה נקבה ולא יוכל להוציא האיש. וכן נמי מי שחציו עבד שהוא כפוף לאותו עבד רע - אינו יכול להוציא אפילו לעבד טוב מסטרא דמטטרון כי אין בו כח לכך.

"השומע מגילה ממי שהוא מודר הנאה ממנו יצא" - כי המצות לאו ליהנות ניתנו רק הם שלימות באיברי האדם. ולא יקשה לך כאשר האשה היא נהנית בקירוב בשר מגוף האיש שלכן אמרו חז"ל "אשתו כגופו דמייא", אמנם הנאה לזולת אין בהם. והבן.

"מקום שאין מנין וכו'" - דין זה מבואר מן הסיבות האמורות לעיל. כי הנה האיש המדבר ושומע ויודע ספר - יש נמצא בו כח להוציא מי שאינו יודע לקראת לפי שמשרה הקדושה בקרב השומע על ידי הברכות והקריאה. ולכן "מקום שאין מנין" אז אותו היודע קורא להם ומוציא אותם היחידים ידי חובתן. שאילו היו עשרה היה ראוי להם שאחד קורא להם מדין שליח ציבור שהוא מוציא את הרבים ידי חובתן. אבל מאחר שאין שם מנין - אותו היחיד היודע מוציא אותם ידי חובתן. "אבל אם הם יודעים כל אחד קורא לעצמו" כי על ידי כן הוא פועל בעצמו הארה יותר גדולה. ואינו דומה כמו ההארה הנמשכת לאדם מן הזולת שהוא נשפע ממנו כדמיון הנקבה הנשפעת מן הזכר.

"מנהג טוב להביא קטנים וקטנות וכו'" - ענין זה למדנו מרבי אלעזר בן עזריה ע"ה שדרש "טף למה באים? כדי לתת שכר למביאיהן" לפי שעדיין אינם בני חינוך. וסוד הדבר בקיצור כי הנה נאמר "ונער קטון נוהג בם", ובדברי חז"ל "תינוק יונק משדי אמו" (מאמר). ולכן כל הבחינות שלו נקרא טף על שמו. ומאחר דלאו בני לימוד הם ואין יכולים לבא מעצמן למה באים? וסוד הענין יובן עם מה שאמר בזוהר פרשת קרח דף קע"ו (ח"ג קעו, ב) וזה לשונו: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו כולהו זמינין מאתר דאקרי קדוש. הדא הוא דכתיב מקראי קדש. ואימתי? בזמנא דמועד זמין בעלמא וכו'. הכי נמי קדש תתאה זמין לחילוי לאעטרא ולאעלא להו וכו'. וכגוונא דחילהא קיימין לעילא הכי נמי קיימין ממנן דעמא דלהון לתתא וכו'".

הנה מבואר מזה כי קדש תתאה זמנית לכל חילהא בזמן שהוא יום טוב ומעלה אותם למעלה. אמנם יש קצת שאין עולים - היינו ממנן דעמא כאמור. ומכן נלמוד לזמן חול המועד כי פשוט הוא שאין עולים למעלה. והנה מצות הקהל היה בחג הסוכות בחול המועד והוא שנת השמיטה כי אז אין עולים מדות אלו למעלה. אם כן למה צוה ה' להביא הטף מאחר שאין הדוגמא שלהם למעלה (שהם המדות הנזכרים) אינם עולים? אלא לתת שכר למביאיהם - ומרוב השפע הנשפע עליהם הם משפיעים על אותם המדות במקומם למטה. וכן נמי בזמן הפורים - טוב להביא אותם כי יש אור גדול נוסף שעל ידי כך הוא נמשך על בחינת הנזכר למטה על ידי מקרא מגילה שלכן פושטין אותה כדלקמן.

תוכן העניינים

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה