אור ברסלב

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תרעז

סימן תרעו

פירוש ראשון באכסנאי

להבין ענין זה דין אכסנאי מהו אקדים מ"ש בזוהר פרשת עקב דף רע"ב (ח"ג רעב, א) וזה לשונו: "ועוד אוקמוה דאורח מברך בגין דיברך לבעל הבית. ואורח רזא וכו' ואורח מברך ואורח צדיקים כאור נוגה", עכ"ל. הנה מבואר מזה כי סוד האורח הוא במדת הצדיק. ואף על גב דאיכא למידק מה ענין פסוק "ואורח צדיקים" אצל ענין האורח - אמנם לא באתי לפרש מאמרי הזוהר זולת דבר המצטרך. ולכן מה שאיפשר להבין כי הרצון בזה הענין הוא כי משמעות כינוי אורח הוא מפני שהוא הולך ממקום למקום, אם כן מה שאמר הכתוב "ואורח צדיקים" משמע נמי כי כינוי אורח הוא מכוון אל הצדיק. אמנם עוד נלמד מזה כי רצונו ללמוד נמי מ"ש כי האורח צריך לברך לבעל הבית, ולכן נקט פסוק זה ממ"ש "ואורח צדיקים וכו' הולך ואור" - כלומר כי כל מקום שהוא הולך הוא מאיר שם. ולכן נמי נלמוד כי האורח הגשמי צריך לברך לבעל הבית.

ולכן יאמר "אכסנאי", הוא האורח, "שאין מדליקים עליו בביתו וכו'" - כי הנה מאחר שלמדנו כי האורח הוא בסוד של הצדיק וצריך להאיר במקומו בביתו, כמו שאמר הכתוב "וזרח השמש וכו' ואל מקומו שואף זורח הוא שם" כדאיתא בזוהר פרשת ויצא יעקב כי השמש הוא בסוד הצדיק כי הוא מאיר אל מקומו, סוד הכלה העליונה, האחרונה שבמדות הנקרא 'מקומו'. ולכן "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו" ואין מתקיי' מה שאמר הכתוב "ואל מקומו זורח הוא שם" - במה יהיה ממשיך הארת העליונה לביתו (היא הכלה הצנועה)?

כי "צריך לתת פרוטה לבעל הבית כדי להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה". והענין כי הנה פרוטה זו היינו בסוד פרט הכרם. גם הפרוטה שצריך לתת לעני ממוצא דבר זה תשכיל ותדע מה ענין פרוטה זו שצריך לתת לבעל הבית. והענין כי הוא המשכת אור עליון ושפע מההוא מקורא דחיי אשר משם הוא כל ענין של ההמשכות שאנו ממשיכים על ידי מעשה המצות. אמנם כל זה הוא רמוז במלת פרוטה עצמה שהוא לשון נוטריקון פרט ו"ה. והם אורות עליונים שיוצאים מאותו פטר רחם דאפתח רחמה, יוד עיאלה (כדאיתא בהקדמת בראשית), והם סוד רפ"ח ניצוצין דבוצינא דקרדינותא. ואלו הם באים בתחילה לאות ו' והוא נותן אותם לאות ה' שהם שני אותיות ו"ה דפרוטה.

ולכן מפני כי אורח העליון הוא נוטל אורות הללו שהם פרט ונותן אותם בבית שלו - אות ה' כאמור לברך אותה שנאמר "ויבא דוד לברך את ביתו" - ולכן בא דין זה בגשמי זאת תורת האדם לתת פרוטה לבעל הבית. ואמנם כפי דרך זה האמור במאמר ממה שאמר הכתוב "ואורח צדיקים" דמשמע כי הצדיק הוא נותן לכלתו ואם כן קשיא לרבנן איך אמרו אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית, והרי אין הענין כן דהיינו הברכה לנקבה, אמנם ב"ה הא ליתי.

אמנם ענין זה מתבאר בברכת המזון עיין שם כי בעל הבית הוא בסוד תפארת ישראל. אמנם בזה נאמר כפי דרך זה המאמר כי המברך הוא האורח בסוד הצדיק כאמור. אמנם הברכה שהוא מקבל מלמעלה הוא נותן אות' לבנימן הצדיק שהוא בעל הבית ממש. ובכן בא אל נכון מ"ש "ואורח צדיקים" דלמה נקט "צדיקים" בריבוי? היה לו לומר "אורח צדיק" כמ"ש "אורח לצדיק משרים וכו'". אלא שהרצון לרמוז מה שאמרתי כי האורח שהוא הצדיק עליון הוא משפיע הכל לבנימן הצדיק, הוא בעל הבית, בסוד "צדיקים ירשו ארץ" - שני צדיקי ה' - הם יורשים ארץ הקדושה, ארץ החיים כאמור.

ולכן נותן פרוטה זו להשתתף עם בעל הבית בהמשכת האור מלמעלה - השמן הנזכר - לפי כי על ידי זה השיתף הוא ממשיך אור מלמעלה אל המקום אשר הוא שם באותו החדר בסוד "ובדעת חדרים ימלאון" - מי שיש בו דעת להשכיל להטיב ממשיך מן הדעת עליון לאותו חדר שלו למעלה. ומה גם לעצמו בחדר הלב שלו. נמצא כי על ידי המעשה הגשמי שהוא בדעת בכונה טובה - חדרים ימלאו בריבוי חדרים עליונים בסוד החדר והפרוזדור. גם החדרים שבקרבו, חדרי הלב.

"אמנם אם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו" - כי הנה כאשר יש לאכסנאי מקום והוא בכלל הבית הוא מורה כי כן נמצא למעלה כמה בתים זה לפנים מזה, וכולם הם של בעל הבית השוכן בתוכם. ולכן אע"ג כי עתה בא אכסנאי זה - אין זה חולק רשות לעצמו לפי שהרי למעלה יש אותה מדה הנקרא 'אורח' כאמור, והוא נכנס לתוך הבית עליון ברצון של בעל הבית. ולכן כאשר משתתף עמו מספיק מפני כי כן נמי למעלה יעקב ויוסף הם יורשים הבית עליון ושוכנים בתוכו. או יהיה על דרך האמור בסוד92 ובנימן.

אמנם כאשר "יש לו פתח פתוח לעצמו" הוא מורה על חילוק רשות לעצמו ולכן אינו מספיק בשיתוף עם בעל הבית להמשיך עמו אור העליון, אלא צריך הוא לבדו להדליק על זה הפתח ולהמשיך אורות העליונים על ידו עד הפתח בסוד מה שאמר הכתוב "ופסח ה' על הפתח".

"אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שולחן בעל הבית" - שהנה ידוע הוא כי ענין האכילה הוא דבר גדול בסוד "הלחם אשר הוא אוכל". אמנם השינה הוא יותר לפי שהוא ענין ייחוד קבוע שלכן הוא יותר חביב שנאמר "ונשים לו שם מטה ושולחן וכו'". והיינו מ"ש בזוהר ריש פרשת בשלח מאי דחביב יותר הוא המטה.

"והוא הדין לבן אצל אביו" - משפט אחד יהיה להם, כי הבן הוא בערך אכסנאי והנה נאמר "אלה תולדות יעקב יוסף".

פירוש שני באכסנאי

אמנם עוד לאלוה מלין בדין זה האכסנאי - אדבר' ולא אראנו - לכן ידע עמי סוד המצות אשר צוה ה' אלהינו. והטעם שלהם כי אין זה בדרך הזדמן רק מפני כי כך הוא באמת למעלה. והנה אכסנאי זה הוא סוד מט"ט הנמצא עם בעל הבית בביתו - הוא הצדיק היושב בביתו עם הכלה הכלולה. כדאיתא בתיקונים בפסוק "כי עוף השמים" - דא מט"ט. "יוליך את הקול" - הוא בסוד הצדיק הנקרא 'קול' כנודע מן הזוהר והתיקונים. "ובעל כנפים יגיד דבר" - כי על ידי מט"ט נעשה הזווג של צדיק וצדק בשית יומין דחול כדאיתא שם.

ולכן בא דין זה, "אכסנאי" (הוא מט"ט) "שאין מדליקין עליו בביתו" לפי כי מט"ט יש לו בית שהיא אשתו בסוד המשנה אבל אין מדליקין עליו כי אין מגיע לו מאותו שמן עליון בהיותו מתייחד עם המשנה, ואין מגיע לו מאותם הארות העליונות. מה יעשה לזכות לו לעצמו?

"צריך לתת פרוטה לבעל הבית", הוא הצדיק הנזכר. ואמנם הענין הוא כי הנה נודע הוא כי המקדש אשה במלוה אינה מקודשת אבל מקדש הוא בפרוטה. והנה המלוה והפרוטה - הכל הוא ענין אחד - שלכן נאמר "מלוה ה' חונן דל". אמנם ההפרש ביניהם הוא הנראה לעין כל כי המלוה הם מעות שעתיד ליתן אבל הפרוטה הוא דבר הנתון מיד ליד. והנה עתה נאמר כי ענין המלוה הם הארות הנמשכים למט"ט מלמעלה בזמן שלימות הלבנה והם נקראים 'מלוה' על צד שנתן לו מזמן לזמן כי כאשר הוא נער קטון אין נמצא בו שלימות זה ובזמן המלוי אז נקרא "זקן ביתו" שנאמר "נער הייתי גם זקנתי". ולכן המקדש במלוה למטה אינה מקודשת לפי כי אין אורות עליונים הנזכרים באים זולת מזמן לזמן. אבל במקדש בפרוטה מקודשת לפי כי ענין פרוטה הנזכר כבר נתבאר שהם בסוד 'פרט הכרם' בסוד רפ"ח ניצוצין. ואלו הם נבררים בכל יום ויום מחדש כנודע.

ולכן הדין הוא כי מט"ט הוא "נותן פרוטה" (שהם מענין בירורים הללו) "לבית הבעל" (הוא הצדיק) "ומשתתף עמו" להמשיך אורות העליונים אצלם ולעשות שם הייחוד הנעשה ביומין דחול על ידו כאמור. אמנם עתה יהיה בתוספת בלי ספק שממשיך מאותו שמן עליון על ידי הצדיק דכתיש כתישין מאותם זיתים עילאין (כדאיתא בזוהר פרשת פנחס, עיין שם).

"ואם יש לו פתח פתוח לעצמו", דהיינו כי זאת תורת הבית שלו היא המשנה אשתו, כאשר הוא משתתף עם בעל הבית (הוא הצדיק) -- אז בלי ספק כי ימשך הארה לבת זוגו מאותו השיתוף לביתו בת זוגו דמט"ט. אמנם כאשר יש לו "פתח פתוח לעצמו", כי זה מורה כי אשתו היהודיה התקינה עצמה להתייחד עמו - לכן "צריך להדליק". דאף על גב שבעל הבית הדליק - זה הוא לענין הנוגע לו לעצמו, הוא הייחוד של צדיק וצדק המתייחדים שם כאמור. אבל לענין הנוגע לעצמו צריך להדליק ולהמשיך לה מאותם הארות העליונות.

ולכן "אף על גב שהוא אוכל עם בעל הבית", דהיינו כי הנה כבר נהנה באותו הזווג הנעשה על ידו של צדיק וצדק הנקרא בסוד 'אכילה' כמה דאת אמר "הלחם אשר הוא אוכל" -- עם כל זה צריך להדליק לפי דאע"ג כי הגיע מזה הייחוד הבאה למט"ט, עדיין לא הגיע שום תועלת מזה לבת זוגו. ולכן צריך להדליק.

"וכן הוא הדין של הבן אצל אביו" בסוד יוסף הצדיק המתחבר עם יעקב. הנה זאת תורת הבית כאמור למעלה.

פירוש שלישי

ולענין הנוגע בעצם אדם העושה המצות - כך היה אומר:
"אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו וכו'" - הוא הדבר מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ח (ח"ב צח, א) וזה לשונו: "אם אחרת יקח לו - הכא רזא דרזין לחכימין אתמסר וכו'. תא חזי ביומא דשבתא בשעתא דישראל מקדשי יומא בבי כנישתא נפקין נשמתין מגו אילנא דחיי ומנשבן אינון נשמתין לתתאין קדישין ונייחין ביה כל יומא דשבתא וכו'". והנה מובן מדברי המאמר זה כי יורדים נשמות אחרות לישראל בערב שבת, וזה הוא ענין דין אכסנאי שבא אצל בעל הבית.

אמנם זה הוא אכסנאי שבא מערב שבת לערב שבת, אבל יש אכסנאי שבא בכל יום ויום אצל האדם הזוכה לכך - הוא הענין מה שאמר בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ד (ח"ב רד, א) וזה לשונו: "תא חזי רזא עילאה דמלה כל אינון שית יומין קיימא מלה דכלא אתאחדא ברזא דחד נקודה קדישא וכולהו יומין אתאחדן בה. ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא(?) קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבתא אתאחדן כל אינון יומין באינון שית יומין דלגו וכו'".

הנה נלמד מדברי המאמר כי להיות המתעסקים בקדושה נאחזים באותם ימים קדושים לכן איתא בירושלמי(?) כי מצוה על האיש הישראלי למנות ימי השבוע מצורפים לשבת - "יום אחד בשבת" "שני בשבת" וכו'. ולכן יהיה מרויח אשר יעשה ככה את אלה להמשיך עליו תוספת נשמה כדרך שנמשך לכל אחד מישראל בערב שבת נפש יתירה. ולכך זה יהיה דין של אכסנאי זה אשר הוא סוד תוספת הנמשך על האדם על ידי מעשה המצוה שלכן תקנון חז"ל נוסח הברכה "אשר קדשנו במצותיו" לפי כי כן האדם מתקדש על ידי המעשה ניתוסף בו נשמה חדשה.

ולכן יאמר: "אכסנאי", הוא אותו רוח חדשה שבא לאדם מחדש, "אם אין מדליקין עליו בביתו" - הוא מקום אשר יחנה שם או יהיה בבחינת המוח או בבתי הלב כפי ערכו. וכאשר זה האדם אשר הלך חשכים ואין נוגה לו ולכן "אין מדליקים עליו בביתו" - "צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה" - היא אותה הארה אשר משאיר שם בעצם האדם אע"ג שחוזר ומסתלק משם, עם כל זה נותן פרוטה, היינו דבר של פרט אחד ממנו נותן אותו לבעל הבית. ועל ידי אותה הארה שנותן בקרבו נמצא משתתף עם בעל הבית בענין הארת השמן אשר ממשיך על עצמו מלמעלה על ידי מעשה המצוה. ונמצא מתקיים מה שאמרו חז"ל "בא לטהר מסייעין אותו". מי מסייע אותו? זה האכסנאי שבא אצלו על ידי זה מעשה המצוה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

אמנם "אם יש לו פתח פתוח לעצמו" - דהיינו כי על ידי מעשה המצוה שעשה בעצמו רושם גדול עד מקום שנאמר בו "לאמר לאסירים צאו" כדאיתא בזוהר ובתיקונים. ולכן פתח לו פתח בקרבו אור בו(?) ומה שהיה הלב סגור עתה פתח בו פתח של חרטה לשוב אל ה', והאיר שכלו בתורתו יהגא. ולכן "צריך להדליק בפתחו" דמאחר דאהנו מעשיו צריך נמי להדליק לתת הארה למעלה בסוד אור חוזר בשלהובין דרחימו. ובכן נוסף בו גם כן הארה על פתחו. ולכן "אף על גב שאוכל על שולחן בעל הבית" והוא מעורר הייחוד בסוד "אכלו רעים" בשותפות בעל הבית הוא הנפש שלו, אף על פי כן צריך להדליק הוא לבדו.

"והוא הדין לבן אצל אביו" - כלומר כי כאשר האדם מגיע לי"ג שנים או לפרק עשרים שנה, כי אז נקרא 'בן' להקב"ה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים שלכן נאמר "ה' אמר אלי בני אתה", ועל מי שהגיע לכלל עשרים נאמר "כי בן הייתי לאבי". ולכן יאמר ומה אם לענין אכסנאי שהוא תוספת שנמצא לאדם בימים אחרים נוהג דין זה -- מכל שכן הבן. דהיינו כאשר נמצא לאדם תוספת רוח או תוספת נשמה בסוד בן הנקרא עתה אצל אביו, כי תוספת זה הוא עיקר לא ימוט לעולם, מכל שכן כי צריך להדליק על דרך האמור.

"קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק" - הנה כפי הדרך האמור יהיה ענין הקטון מי שלא זכה עדיין רק בסוד הנפש. אמנם "הגיע לחינוך" כי כבר הוא מוכן להתקן לקנות נפש חדשה או רוח חדש. "צריך להדליק". וכן נמי יהיה זה הקטן בסוד מט"ט כמה דאת אמר "ונער קטון נוהג בם" כדאיתא בזוהר ובתיקונים. אמנם "הגיע לחינוך" - כבר התחיל להתמלאות האור שלו שנקרא 'זקן ביתו' - מאז "צריך להדליק" שהרי נעשה הייחוד העליון על ידו. ולכן נמי צריך להדליק בבית שלו כנזכר.

"יש אומרים שאע"ג שמדליקין עליו בתוך ביתו וכו'" - הנה זה חוזר לענין אכסנאי הנזכר, דאע"ג כי נמצא מי שמדליק עליו בביתו, דהיינו כי אין זה מכלל "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו" אלא גם כן נמצא בו תורה ומצוה (כי נר מצוה ותורה אור) - ולכן מדליקין בביתו. עם כל זה צריך להדליק מחדש להעיר האורות עליונות ולהמשיך אותם למטה בסוד כל הדרכים האמורים למעלה. ובלבד "שהוא במקום שאין שם ישראל" - היינו במקום הקליפות למטה. דאילו בעולמות העליונים - בכל מקום נמצא שם סטרא דקדושה וגם מישראל כדאיתא בתיקונים נפש מעשיה, רוח מיצירה, נשמה מבריאה. ולכן אין שייך לומר "במקום שאין שם ישראל" זולת בקליפות למטה. ולכן "צריך להדליק". וזה לדעתם כי כן העטלף תחשכנה עיניו מן האור. וזהו סוד מה שאמרו חז"ל תחשכנה עיניהם של רשעים (מאמר) שנאמר "תחשכנה עיניהם מראות", ר"ל מסיבת הראיה תחשכנה עיניהם.

"הנותר מן השמן ביום השמיני וכו'" - הנה נתבאר כי שמן זה הוא עליון ביותר שנאמר "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם" כנ"ל. ולכן "צריך לשרוף אותו שהרי הוקצה למצותו". ואינו דומה לשמן של שבת כאשר מתבאר במקומו. ולפי כי גדולה מצוה בשעתה - לכן "אע"ג שנתערב בשמן אחר ואין שם ששים לבטלו יש מי שאומר שאין מוסיפין עליו לבטלו" כי הקדושה שלו מתגבר ועולה על הכל כדבר האמור.

תוכן העניינים

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה