טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרעו
ענין הברכה נודע הוא כי הוא ענין המשכת אור מלמעלה למטה כנזכר בזוהר פרשת עקב דף רע"א (ח"ג רעא, א) וזה לשונו: "פקודא בתר דא לברכא לקדוש ברוך הוא וכו' בגין דברכאן דבריך בר נש לקדוש ברוך הוא אתי לאשמכא חיין ממקור דחיי לשמיה קדישא ולארקא עליה מההוא משחא עילאה ואתי לאתמשכא מתמן לכל עלמא וכו'".
והנה כונת הברכה שם מבואר פרשת עקב וזה לשונו: "כד סלקין אינון ברכאן מתתא לית פתחא ופתחא לעילא ולית ממנא לעילא דלא פתח כל אינון פתחין ומכרזי ואמרי בכל אינון רקיעין דא איהו דורונא דמלכא דשדר פלוני וכו'".
וסוד המלות שם נאמר וזה לשונו: "רזא דרזין לאינון דידעי חכמתא דמאריהון למנדע רזא דברכאן בפקודי אורייתא, ובכל הנאין וכיסופין דהאי עלמא לארקא ברכאן מעילא לתתא וכו' ברוך - דא רזא דמקורא עילאה מכלא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין. ואיהו ברוך דלא פסקין מימוי וכו'. אתה - שירותא לאתגלייא לבר, ובגין כך אקרי אתה. ומאן איהו? דא רזא דימינא וכו'. ורזא דא "אתה כהן לעולם וכו'". הויה - דא רזא דאמצעיתא וכו'. אלהינו - דא סטרא דשמאלא דכליל בימינא ועד הכא אתקשרו ברכאן וכו'. וכד תבין לגבי ההוא אתר ואעלין תמן - כדין אקרי ההוא אתר מלך וכו'. והכא אקרי מלך ומאן איהו העולם וכו'".
הנה מתוך דברי המאמר מובן מפני מה תקנו חכמים ז"ל נוסח הברכה בדרך נגלה ובדרך נסתר, לפי כי כינוי מלת "אתה" הוא תחילת של התפשטות המדות העליונות ולכן נאמר בדרך נגלה - "אתה". ואמנם אחר כך תקנו בדרך נסתר "אשר קדשנו וצונו" מן הטעם הנזכר במאמר כי לפי שאלו המדות הנזכר שהם אתה ה' אלהינו חוזרים לעלות אל המקור עליון הנקרא ברוך כנזכר שם -- לכן הם נסתרים שם.
ואמנם עדיין צריך להבין שאר הברכה מ"ש "אשר קדשנו במצותיו וצונו" כי הנה מה שאומרים "אשר קדשנו במצותיו" הם נצח והוד, ו"צונו" הוא מדת היסוד. ועתה צריך לתת לב מפני מה באלו המדות תקנו שמדבר בלשון נסתר שאומר "קדשנו וצונו" שלא לנוכח? שהנה כבר נאמר "מלך העולם" וחזרו המדות להתעלם למעלה. וכפי זה היה צריך לומר "קדשתנו וצויתנו" בדרך נגלה. אמנם הענין הוא כי מ"ש במאמר "וכד תבין לההוא אתר ועאלין תמן כדין אקרי ההוא אתר מלך" - אין הרצון בזה כי מ"ש כינוי 'מלך' הוא מפני שהוא נעלם - אדרבא נהפוך הוא. כי לכן נקרא 'מלך העולם' לרמוז שעתה נגלה מלכותו עליהם. אמנם כונת מ"ש במאמר "וכד תבין לגבי ההוא אתר ועאלין תמן כדין אקרי ההוא אתר מלך" - הרצון לתת טוב טעם מפני מה זה העולם עליון נקרא 'מלך' ואנן קים לן כי המלכות הוא במדה האחרונה שהוא מלכות בית דוד. ולכן המאמר הוא נותן טעם לשבח ואומר כי לא יצדק כינוי 'מלך' אלא כאשר רברבנוי מסתפקין וכו'. אמנם לעולם כי כינוי "מלך העולם" היינו בדרך נגלה כאשר המדות נעלמות בתוכו ונגלה עליהם מלכותו. ואמנם מ"ש "וכד תבין לגבי ההוא אתר ועאלין תמן וכו'" -- אין הרצון שהם חוזרים השלש מדות האמורות בלבד שהם אתה ה' אלהינו אלא הכל חוזרים לעלות ולהתעלם למעלה ואם כן מה שמדבר אחר כך הנוסח של הברכה בדרך נסתר - "קדשנו וצונו" - הוא להורות על התעלמות של המדות כולם שעלו למעלה.
והנה זה הפירוש הוא אמיתי. אמנם עדיין צריכין אנו למודעי מפני מה דבר בראשונות בדרך נגלה ואמר "אתה ה' אלהינו", ובאלו השלש מדות האחרונות מדבר בדרך נסתר "קדשנו וצונו" מאחר כי תכלית כונת הדיבור בשני בחינות בדרך נגלה ובדרך נסתר הוא להודיע הסוד הזה "וכד תבין לגבי ההוא אתר ועאלין תמן כדין אקרי ההוא אתר מלך" - אם כן יקשה לנו מפני מה חצי הברכה מדבר בדרך נגלה "אתה ה'", והחצי מדבר בדרך נסתר "קדשנו וצונו"? וקושיא זו אינה צודקת בענין הפשט כלל רק כפי מ"ש בזה המאמר כי במדות העליונות מדבר לנוכח בדרך נגלה ובמדות התחתונות מדבר בדרך נסתר - דבר קשה.
אמנם עיקר הדבר תבין בפירוש ברכות השחר כי שם ביתו. אמנם כדי שלא להוציא המאמר חלק - יש להשיב כי מאחר כי תכלית כונת הברכ' הוא כדי להמשיך האור עליון על המדות עליונות מההוא מקורא דחיי - לכן אין צורך להזכיר בברכה עד היכן הגיע התפשטות המשכת האור למטה, רק הזכיר ההמשכה עד השלשה שהם עיקר. הם אתה ה' אלהינו. ובתלתא הוייא חזקה שנמשך האור והשפע לכל שאר המדות עד למטה. אמנם הצורך הוא להזכיר הענין מה שהמדות חוזרים לעלות למעלה ולהתעלם שם כדי לקבל תוספת שפע מן הראשון, ולכן בזה מזכיר המדות האחרונות. ופשוט הדבר כי מאחר שהודיע שהמדות האחרונות עלו - הדבר מובן כי גם העליונות כבר עלו ונתעלמו שם. דאילו חזר והגיד אל ג' מדות עצמן שעלו היה מקום להבין כי אלה השלשה בלבד עלו ולא השאר מפני שכבר הוזכרו בענין המשכת האור וחזר לרמוז שחזרו ועלו. ימצא מקום לטעות ולומר כי מעיקרא לא נמשך האור רק עד ג' מדות הנזכר שהם אתה ה' אלהינו, ולכן הם שעלו למעלה פעם אחרת ותו לא. ולכן נעשה הפרש זה כי בתחילה לא זכר רק השלשה מדות ראשונות בענין המשכת האור, וענין החזרה רמז לג' האחרונות ולכן הדבר מובן מעצמו שכבר קבלו השפע עליון גם הם. שאלולי שקבלו לא היו יכולים לחזור למעלה שהרי נאמר "ולא יראו פני ריקם" כנזכר במאמר.
ולכן תקנו נוסח של הברכה באופן זה להמשיך האור העליון מההוא מקורא דחיי שנאמר "תורת חכם מקור חיים" לכל המדות עד למטה, ואחר כך מסיים בה הכי "להדליק נר חנוכה" כי מאחר שהגיע האור עד סוף המדות - הוא הצדיק - דהיינו מלת "וצונו". ומהו הצווי? "להדליק נר" זה של מדה אחרונה מפני שהיא אספקלרייא דלא נהרא. ולכן הצדיק מצווה להדליק נר זה, כמה דאת אמר "ערכתי נר למשיחי" כדאיתא בזוהר בפסוק "בקר אערוך לך ואצפה", כי המדה הנקרא 'בקר' (הוא הצדיק) - המדה האחרונה מלביש אותו, כמה דאת אמר "ויצפהו זהב טהור". ולכן אנו מתפללים "ועריכת נר לבן ישי משיחך". וכאשר המשכנו זה האור למטה בסוד 'נר' אנו רומזים אותו במלת "חנוכה" שרצה לומר מספר האורות שחנו למדת כה והמשכנו לה שלכן נקרא כה על סכום האותיות שבאו לה.
ואחר כך אנחנו חוזרים וממשיכים שפע ממקור החיים על המדות האמורות בברכת "שעשה נסים". אמנם זו המשכה יותר גדולה מן הראשונה שלכן נאמר בה "שעשה ניסים לאבותינו", כי מלת שעשה הכונה להמשיך ש"ע נהורין מן הפנים עליונים שהם 'בית אל' (כדאיתא באדרא רבה). והארה זו נמשכה "לאבותינו" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל שהאב ממשיך לבן הנוי והכוח וכו'. וזהו ענין הנוי של ש"ע נהורין. וזה נמשך אחר כך עד למטה במדה האחרונה שהוא "בזמן הזה". והפשט לא יופשט כי גם זה הנוי נמשך לנו "בזמן הזה".
ואחר כך ברכה האחרת כדי להמשיך הארה על האדם הגשמי המברך כדאיתא במאמר ולכן אנו אומרים "שהחיינו וכו'". ועיקר ההודאה שהחיינו בחיי הנפש לעולם הבא. ומה גם בחיי הגוף לזמן התחייה. לא עשה כן לכל עכו"ם. "והגיענו לזמן הזה" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת יתרו בפסוק "ויבא יתרו אל המדבר וכו'" כי הנר(?) אינו מגיע רק עד מדה זו, אמנם ישראל הם בגופא דאילנא (הוא הצדיק) כמה דאת אמר "זה ה'". ולכן יאמר נא יראי ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הנקרא "הזה" מלמטה למעלה.
ולכן "אם לא ברך ליל ראשון שהחיינו מברך ליל שני" לתועלת שלו טוב להודות לה' שהגיענו לקדושה זו העליונה בעולם הזה כדי לזכות לזמן התחייה ולחיי העולם הבא.
"מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק וכו'" - הנה כבר נתבאר כי הברכה הראשונה הוא כדי לעורר המדות העליונות בתורת מעשה אשר יעשה האדם ועל ידי כן ממשיך האור מההוא מקורא דחיי דרך הצינורות עד למטה, ואחר כך חוזרים וממשיכים הארה אחרת בברכת "שעשה ניסים". ולכן "מי שלא הדליק וגם אינו עתיד להדליק" - אף על גב כי נתחסר ממנו אותו ההתעוררות של ברכה הראשונה והמעשה של ההדלקה -- אף על פי כן ימצא בו כח להמשיך הארה הגדולה בברכת שעשה ניסים שהם סוד ש"ע נהורין עילאין על כל המדות.
אמנם מכל מקום אינו יכול להמשיך הארה זו אם אין שם הכנה הקודמת שכבר נעשית בסוד 'נר' דולק על ידי המעשה של ההדלקה כנ"ל, כי לכן המדה זו האחרונה נעשית בסוד נר שהם רמ"ח איברים ותרין דרועין. ואחר כך יבואו לה הארת הפנים העליונים שהם ש"ע נהורין עילאין כנזכר. ולכן הברכה זו אין לומר אותה רק כאשר רואה נר חנוכה מפני כי להיות שכבר נעשה בה שלימות הגוף ובלי ספק כי מי שהדליק כבר ברך גם כן עליה "שעשה ניסים" - ולכן הרואה אותה יש בו כח להמשיך בה פעם אחרת הארה גדולה זו דבראייה תלייא מלתא לפי שהוא סוד הארת הפנים עליונים.
"וגם מברך אחר כך שהחיינו" כדי להמשיך עליו מאותו השפע, ומה גם כי טוב להודות לה' אשר הגיענו לזמן הזה ולחיי העולם הבא הכל כאמור.
"אחר שהדליק הוא אומר הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים וכו'" - תכלית דברים הללו ילמד סתום מן המפורש והוא כי מאחר שאנחנו אומרים בנגלה "הנרות הללו קדש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותן בלבד" - הנה מובן מזה כי כונת זו התקנה הוא ללמד לאדם דעת בכל היוצא מפיו יעשה ולא ישתמש לאור הנרות הללו ואפילו בתשמיש של לימוד. ולכן נמי גם לענין סוד הדברים כך הוא ממש. כי אנחנו מפרשים הענין ואומרים דאף על גב כי אנו משימים שיעור השמן עד שתכלה רגל מן השוק, דהיינו להורות כי מהארות הקדושות הללו העליונים מושך(?) נמי מהם למטה בעולם הבריאה שנקרא 'שוק העליון', ומאירים שם שיעור מה. ולכן אנחנו חוזרים ומפרשים כי "הנרות הללו קדש הם", כלומר כי מעיקרא הם נמשכים מן המדה הנקרא 'קדש', הוא קדש עליון, ונמשך עד למטה עד המדה הנקרא 'קדש תתאה' כדאיתא פרשת קרח בפסוק "קריאי מועד". ולכן מאחר שהם נמשכים עתה ממדה הנקרא 'קדש תתאה' שממנה מתאחזים כל העולמות התחתונים ומה גם כי כבר המשכנו אור משם ממנה לעולם הבריאה - אם כן איפשר שמא מתעוררים הדינים להתאחז משם וסטרא אחרא ליינק ממנה. ולכן אנו מודיעים ואומרים כי "הנרות הללו קדש הם" - בקדושתן הם עומדים, "ואין לנו רשות להשתמש בהם" דרך חול לעולמות התחתונים כלל מפני כי כן לעולם צריך לפרש כל הדברים כדאיתא בזוהר בפסוק "הצילני נא מיד אחי". וכי תימא שאר קריבין אחים אקרון -- לכן חזר ופירש "מיד עשו". ולכן אנחנו חוזרים ואומרים "ואין לנו רשות להשתמש בהם" - ואם אנו שנקרא "קדש ישראל לה'" כן - כל שכן עכו"ם. "אלא לראותן בלבד" - רשאים להיות נהנים מן הראיה בסוד "וישקף אבימלך בעד החלון".
ובענין ההדלקה צריך להיות דרך ימין כי כך אמרו חז"ל "כל פינות שאתה פונה יהיו דרך ימין". וכן איתא בזוהר בפסוק "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה - כל מטלנוי הוו לצד דרומא". והענין כדי לקשור המדה האחרונה וגם הימין בסוד "אתה כהן לעולם", כלומר המדה הנקרא 'אתה' האחרונה נקשרת עם "הכהן לעולם" - כי הכהן הוא שושבינא דמטרוניתא כדאיתא בזוהר. וזה הענין בעצם האדם המדליק להגביר כח הנפש שלו ולהגביר אותה ולהאיר בה מאותו אור עליון אשר הלך חשכים לאמר לאסירים צאו, כדאיתא בזוהר. והיינו התועלת הנמצא לעושה המצוה ומה גם כאשר הוא פונה לצד ימין גם כן הוא מרויח בעצמו כי על ידי כן הוא נכנע היצר ומגביר יצר הטוב עליו. ונמצא כי הוא חוזר וכובש שפחה תחת גבירתה, והעבד רע ס"מ תחת מט"ט.
וכאשר נעמיק יותר בענין הכונה הוא מ"ש בזוהר פרשת תצא אית חמשים שערי בינה מסטרא דשמאלא שעליהם נאמר "דן אנכי" ובהם יצאו ממצרים. אמנם יש חמשים מסטרא דימינא ועליהם נאמר "וברחמים גדולים אקבצך", ולזה אנו פונים לצד ימין סטרא דאברהם, ועל ידי כך האדם המדליק בכונה זו בלי ספק כי מאיר בנשמתו הארה גדולה ומשם מתפשט הארה על רוח ונפש שבו. ומה גם מהארת הפנים העליונים. ומתקיים בו מה שאמר הכתוב "ישא ה' פניו אליך". וכפי שיעור תוספ' הימים כך מתרבה הארה העליונה על המדות כאשר יבא במקום אחר, ובם ניתוסף באדם הארה עצומה בעצמו לפי רוב הימים בסוד "יום ליום יביע אמר". וכל יום משפיע בו יותר מן השורש הנמצא בו מלמעלה למטה.