טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרעה
פירוש ראשון
כאשר יתבאר הענין על דרך הנזכר למעלה כי דינים אלו דבר ידברו בראשונה על התועלת הנמצא לאדם העושה המצוה בו בעצמו. ולכן יתבאר הדין על פי הדברים האלה. וכך היה אומר:
"הדלקה עושה מצוה ולא הנחה" - לרמוז על מה שאמרו חז"ל "העושה תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות". ולכן יאמר כי אלה הדברים צריכים תינאי אחר והוא יחשוב האדם כי כאשר יעשה תשובה בכל דרכיו לא יעשה אותם עוד ויעיד עליו יודע תעלומות בהכי סגי. אינו כן. דאף על גב שמקיים מה שאמר הכתוב "סור מרע" דהיינו הדמיון בערך של 'הנחה' - אין זה "עושה מצוה" כי אז אין העונות נעשות כזכיות רק דבהכי מתכפר לו. והיינו מה ששנינו "תשובה כתריס בפני הפורענות". אבל באמת צריך לעשות מעשה ועסק התורה. וכפי אשר תשיג ידו בטהרתו כך יהיה הערך שלו.
וכדאיתא בזוהר פרשת נשא בדף ק"כ וזה לשונו: "ממ זהר ג קכ א" וזה לשונו: "כען צריך לאהדרא על פתח התשובה דעבדין בני נשא כולהו טבין אבל לאו כל אפייא שוין. אית בר נש דאיהו רשע גמור כל ימיו וכו' ומתחרט ומודה עלייהו ולבתר כן לא עבד טב ולא ביש. ימחול ליה קוב"ה וכו'. אית בר נש לבתר דתב אזיל בדרך מצוה וכו' דא זכי לתשובה תתאה וכו'. אית בר נש דלבתר דתב וכו' יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקוב"ה ולא על מנת לקבל פרס - דא זכי לאת ו' וכו'".
הנה נתבאר מן המאמר כי אין העושים תשובה הכל בהשואה אחת רק כפי מה שיעשה האדם אחר כך בתור' מעש' וכפי לימוד התורה. ולכן יאמר נא ש"הדלקה עושה מצוה" כי הרמז הוא לענין הלימוד שהתורה נקראת 'אש' שנאמר "הלא כה דברי כאש". מה גם מעשה המצוה שהוא הדלקה שנאמר "כי נר מצוה". "ולא הנחה" - כי אינו מספיק ענין 'סור מרע' "לעשות מצוה", כלומר שיהיה העון בערך המצוה.
ולכן נפקא "שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה", כי הדומה לזה הוא מ"ש הרמב"ם ז"ל היכי דמי בעל תשובה גמורה? באותו פרק באותו מקום וכו'. ולכן "אם היתה מונחת במקומה אע"ג שאינה לשם מצות חנוכה", דהיינו כי בא לידו אותה עבירה באותו מקום עצמו באותו אשה בעודו עמה באהבת', ופירש ולא חטה בה, אף על גב כי לא היתה כונתו לעשות תשובה רק שפירש אותה שעה ולא חטא, "מדליקה שם", כלומר משם ואילך מועיל בו ענין מעשה המצות ולימוד התורה לעלות במעלות רמות הנזכר. "ואין צריך להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה", כלומר מאחר שפירש מתחילה מן החטא עלתה לו לשם תשובה גמורה "ואינו צריך להסירה וכו'", כלומר לחזור ולפרוש משם ולחזור להמצא שם עם הערוה כדי לפרוש ממנה פעם שנית לשם תשובה. שהרי פירש בתחילה.
"לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום שהדליקה ערב שבת למצות חנוכה", דהיינו הרמז לתורה ולמצוה שעשה האדם קודם שבא לידו זה המעשה. "מכבה ומדליקה לשם מצוה", כלומר דאע"ג שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספק חקי", שהקב"ה מואס בלימוד שלומד האדם בעודו ברשעו (וכדאיתא בזוהר שכחות הטומאה מטמאים אותה התורה) -- ולכן עתה השמיענו בזאת כי "מכבה ומדליקה", כלומר לא שתאבד אותה התורה ומעשה הטוב אשר יעשה הרשע לגמרי רק כל עוד שאינו עשה תשובה לא תועיל לו כלום. וכבר הקשו חז"ל מפסוק "צדקת הצדיק לא תצילנו וכו'" ומוקים לה "כאן בתוהה על הראשונות". נמצא כי לעולם לא תאבד לגמרי התורה והמצוה ואף על גב שהוא רשע.
ולכן הוא אמר "מכבה ומדליקה" - כלומר אע"ג שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר וכו'", היינו בעודינו ברשעו - אז מכבה אותה תורה ומצוה ואחר כך חוזר ומדליק אותה ונחשב לו כאילו למד בלא חטא כאמור מאחר שחוזר ומדליקה "לשם מצוה" - שהיא התשובה שנאמר בה "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך וכו'".
"ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה וכו'" - חזר והגיד כי מכל מקום צריך העושה תשובה ואחר כך לומד בתורה ועושה מצוה שיעשה הכל לתיקון המעשה שעשה בתחילה, היינו "במקום הנחתה". ובפרט אם כך יעשה לתקן כל אבר שחטא בו. כי כאשר יפשפש במעשיו יתקן הכל. ולכן יאמר "שאם הדליקה בפנים והוציא לחוץ" - כלומר כי הנה אמר הכתוב "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי" כי צריך האדם להיות צנוע במעשיו. וכך אמרו חז"ל כתיב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", וכתיב "מכסה פשעיו לא יצליח". ומסיק "כאן בחטא מפורסם וכו' דאמר מר חציף עלי מאן דמפרש חטאיה".
ולכן "אם ידליקנה" התורה והמצוה לתקן מעשיו ונפשו שהם דוגמא לנר חנוכה כנ"ל, "ויוצא לחוץ" שמפרסם מעשיו, "לא יצא" מן העון שבידו לפי "שהרואה" מעשיו "יאמר לצורכו הוא מדליק", ר"ל על מנת לקבל פרס. וכן נמי מפני הרואים יעשה ככה את אלה.
"וכן אם הדליק ואוחזה במקומה בידו לא יצא" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "יד ליד לא ינקה רע" - העושה מצוה בידו ומבקש שכרו - רשע הוא וכו'. ולכן יאמר "אם הדליק" (היינו לימוד הורה ומעשה המצוה כאמור), "ואוחזה בידו" - שמבקש השכר יד ליד, "במקומה - לא יצא" מדי דופיו מפני "שהרואה אומר לצורכו הוא אוחז" התורה ומצוה זו לטוב לו לקבל עליהם שכר, ולא יעשה את אלה מפני שפשפש ומצא וחזר בו. ולכן לא יצא כאמור.
"יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה וכו'" - הענין הוא סברא נכונה כי יאמר אחר שהנחנו שהדלקה עושה מצוה הוא ענין "ועושה טוב", ואין העיקר ההנחה שמניח דרך רע שהוא ענין "סור מרע" -- ולכן צריך מעשה הטוב "שיהיה לו שיעור", ואין מתקן האדם מעשיו בדבר קל רק צריך "שיתן שיעור בנר שמן קודם הדלקה", דהיינו שיהיה קובע עתים לתורה. וכן נמי המצוה יהיה על ידי שיעור ששיערו חכמים עד שליש המצות. והם ז"ל אמרו "עשר בשביל שתתעשר".
"אבל אם ברך ואחר כך נתן שמן", כלומר שלמד בתורה ואחר כך נתן שמן (הוא מעשה המצוה) וכל זה עשה לפי שעה על צד ההזדמן, ואחר כך נתן שמן, ר"ל בכונה נכונה הוסיף בתורה ובמצוה "עד כדי שיעור" שעשה מעשיו בדרך קבע, "לא יצא ידי חובתו" ולא נתקן העון שלו רק עד שיעשה כל מעשיו בכונה נכונה ודעת שלימה לעשות תיקון למעשיו הרעים כאשר צוני ה' אלהי. שהרי כולי עלמא מודו כי מצות צריכות כונה.
"אשה מדלקת נר חנוכה וכו'" - לענין הנוגע לדין(?) אין זה מקומו לבאר מפני מה מצות שהזמן גרמא נשים חייבות90. אמנם לענין נר חנוכה יאמר "אשה מדלקת נר חנוכה שאף היא חייבת בה" ולכן מועיל מאד לה להעלות נר - נפש ורוח - שלה על דרך זה שנתגבר91 באיש המדליק שמועיל לעצמו כך האשה מועילה לעצמה. אמנם "חרש שוטה וקטן" לא מהנו מעשיהם. "ויש אומרים בקטן שהגיע לחינוך מותר" - כי הנה מועיל לעצמו קצת. ובלי ספק כי מצוה גוררת מצוה. וכן הוא אומר "ונער קטון נוהג בם" כנ"ל.
פירוש שני לצד עילאה
וכאשר נשוב לפרש הדינים האלו לענין הנוגע לעולם העליון יהיה כונת מה שאמר "הדלקה עושה מצוה ולא הנחה" להיות כי כבר נתבאר למעלה כי כל מעשה אשר יעשה האיש הישראלי למטה כך הוא מתעורר למעלה ומתקן המדה האחרונה. ולכן חזר והגיד כי "הנחה אינה עושה מצוה", כלומר כי הנה נתבאר בזוהר ובתיקונים כי המדה האחרונה נקראת 'מצוה'. ולכן השמר לך אל תאמר בלבבך דמאחר כי הנחת נרות חנוכה במקומן כהלכתן שהרי נגמרה המצוה על ידי כך, שהרי העלה אותה בשבעה טפחים שהם סוד שבעה בחינות שבזכר. לכן תדע כי אין זה כלום אלא "הדלקה עושה מצוה" - ר"ל כי הנה הן אמת כי מדה זו האחרונה היא נקראת 'מצוה', אמנם יש לך להתבונן כי לא בכל פעם נקרא 'מצוה' רק לסיבה ידועה שהוא נוטריקון מ"ץ ו"ה. ואיתא בזוהר כי אותיות מץ' הם אותיות יה מחולפות. והרצון לרמוז על ענין הייחוד על דרך מה שאמרו חז"ל "איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם", יו"ד באיש ה"א באשה. אם כן מה שנקרא מצוה הרמז זה מורה על הייחוד הנמצא באותיות ו"ה שהם חתן וכלה. וזה שבאו בחילוף אותיות מץ תמורת יה - איפשר שיהיה דוגמת מה שאמר בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "ועד הוא אחד בחילופי אתוון. אתוון דדכורא לא מתחלפי, אתוון דנוקבא מתחלפי. ודא שבחא דדכורא על נוקבא. ובגין דלא תשלוט עין הרע אנן מחלפי אתוון דלא אמרן אחד באתגלייא. ובזמנא דאתו דיתעבר עין הרע מעלמא ולא תשלוט בה דא - כדין יתקרי אחד באתגלייא", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי בעבור מה ששולט סטרא אחרא בעולם עתה לכן מתחלפי אתוון, ואין להזכיר מלת אחד אלא אומרים ועד. וכן נמי מטעם זה יהיה מ"ש במקום אותיות יה אומרים מצ' ונעשה מצוה. אם כן כי מלת מצוה הוא מורה על ענין הייחוד של אותיות ו"ה שהם חתן וכלה. ולכן נכלל בהם אותיות יה שהם המייחדים אותם כאמור.
לכן הוא אומר כי "הנחה" שמורה על שהעלה המדה זו למעלה - אינו גורם לעשות אותם בסוד מצוה, דהיינו לייחד אותה עם בעלה. כי אדרבא יחשב לו כמי שמתחיל לעשות המצוה ולא גמר אותה. כי זה דבר רע עד מאד. אמנם "הדלקה עושה" אותה "מצוה", וכדאיתא בזוהר "דאתער שלהובין דרחימו". וכן בתיקונים "אתער שלהובין די"ה בין איש ואשה". ולכן מזה נלמד שאם "מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה - מדליקה" כי לא המקום הוא הגורם ולא ההנחה זולת הדלקה לפי כי בזה הוא ממשיך אורות העליונים למטה אצלה ונעשית בחינת נר כאמור למעלה. "ואין צריך להסירה ולהניחה לשם חנוכה" לפי כי כאשר מדליק אותה מוריד האורות למצוה אצלה וממילא משתמע שהיא עולה אל גבולה לקבל אותם האורות.
"לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה", הרי נעשה מקום ההנחה כתקונו במקומ' אמנם אותם הארות שבאו לה מלמעלה בשבת כבר כלא חשיבין מפני כי על ידי קדושת שבת אז תעלה במעלות יותר רמות ונעשית בחינת 'נר' יותר עליון (כאשר מתבאר במקומו). ולכן ימצא כי מה שהיה דולק אין זה עיקר רק הערה בעלמא שנשאר אצל מדה זו מענין ההדלקה שהדליק בערב שבת. ולכן "צריך לכבותה ולחזור ולהדליק אותה" עתה מחדש כדי לחזור ולהמשיך למדה זו אותם אורות העליונים למטה כנ"ל. ולכן צריך להדליקה "לשם מצוה" - ר"ל לצורך ענין הייחוד שמורה מלת מצוה שהם אותיות מ"ץ ו"ה וכנ"ל.
"ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה" במקום שבעה טפחים שהם כנגד מדות הזכר כנ"ל. "אבל לא ידליק בפנים ויוציא לחוץ" מפני כי זה מורה שמוציא המדה זו לחוץ. ואע"ג שאמרו כי שיעור של השמן צריך שיהיה עד שתכלה רגל מן השוק -- היינו ההארה של מדה זו הנמשך למטה בעולם התחתון ומאיר שם. אבל המוציא החנוכה עצמה לחוץ הוא מורה שמוציא המדה עצמה עם הארתה לחוץ לעולם התחתון למקום הדינים. ולכן "לא יצא" ידי חובתו כי אדרבא העון שהוא "חובתו" נדבק בו כנ"ל מפני שהוא גורם התעוררות הדינים להתאחז ממנה. "והרואה אומר לצורכו הוא מדליקה" כמו נר של חול שרומז למטה כנ"ל. "וכן אם מדליק ואוחזה בידו במקומה" ולא עשה לה הנחה במקומה "לא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא אוחזה" ואין כונתו בזה לעשות "מצוה" שהוא הייחוד כאמור.
"יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה וכו'" - הנה נתבאר כי ענין ההדלקה הוא ענין המשכת האורות עליונים למטה אצל מדה האחרונה. וענין ההדלקה הוא התעוררות והתלהבות לשם מצוה כענין "שלהבת יה". וכיון שההדלקה עושה למדה זו בסוד 'מצוה' - לכן "צריך ליתן בנר שמן בשיעור קודם הדלקה" לפי כי השמן הוא סוד אור הנמשך מלמעלה מאותו אוצר נחמד ושמן בנוה חכם כנ"ל. אבל ההדלקה הוא ההתעוררות. ולכן צריך שיהיה מוכן שם אצלה השמן ואחר כך מדליק. "אבל אם ברך" (שהוא תשלום המשכת השפע) "ואחר כך נתן שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו" שהנה מלת שמן הוא לשון נוטריקון, ר"ל שם ן'. ומלת שם היא המדה האחרונה כנודע, ואות ן' ארוכה הוא סוד האור הנמשך למדת 'שם' דרך חמשים שערי בינה. ולכן אם אחר שברך והדליק "הוסיף שמן" לתשלום השיעור "לא יצא ידי חובתו" לפי כי מעיקרא לא היה שם שיעור באותה הארה לדחות החובה סוד סטרא אחרא.
"אשה מדלקת נר חנוכה וכו'" - דאף על גב כי זה האור הנמשך הוא מסוד הזכר כאמור, מכל מקום התיקון הוא לצורך הנקבה שתהיה בסוד נר כנזכר לעיל. ולכן "אשה מדלקת" כי כך אשה העליונה היא מתעוררת בתחילה להתחבר עם הזכר שנאמר "צדק יקראהו לרגלו". וזהו שאמר "שאף היא חייבת בה" שנאמר "נקבה תסובב גבר".
"אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשו כלום" לפי כי לא ידעו דרך ה' ולכן מאחר שאין בהם הבנה לא יהיה בהם כח לעורר הייחוד העליון. ומה הנאה ימצא ממעשיהם. ולכן מעשיהם אין זה כלום. "ואף על פי שהניחה גדול" - העיקר הוא ההדלקה כאמור. "ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך מותר" כי על ידי הנער עליון נעשה הייחוד כנודע.