אור ברסלב
טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה סימן תרעה › פירוש שני לצד עילאה

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תרעה · פירוש שני לצד עילאה

פירוש ראשון

וכאשר נשוב לפרש הדינים האלו לענין הנוגע לעולם העליון יהיה כונת מה שאמר "הדלקה עושה מצוה ולא הנחה" להיות כי כבר נתבאר למעלה כי כל מעשה אשר יעשה האיש הישראלי למטה כך הוא מתעורר למעלה ומתקן המדה האחרונה. ולכן חזר והגיד כי "הנחה אינה עושה מצוה", כלומר כי הנה נתבאר בזוהר ובתיקונים כי המדה האחרונה נקראת 'מצוה'. ולכן השמר לך אל תאמר בלבבך דמאחר כי הנחת נרות חנוכה במקומן כהלכתן שהרי נגמרה המצוה על ידי כך, שהרי העלה אותה בשבעה טפחים שהם סוד שבעה בחינות שבזכר. לכן תדע כי אין זה כלום אלא "הדלקה עושה מצוה" - ר"ל כי הנה הן אמת כי מדה זו האחרונה היא נקראת 'מצוה', אמנם יש לך להתבונן כי לא בכל פעם נקרא 'מצוה' רק לסיבה ידועה שהוא נוטריקון מ"ץ ו"ה. ואיתא בזוהר כי אותיות מץ' הם אותיות יה מחולפות. והרצון לרמוז על ענין הייחוד על דרך מה שאמרו חז"ל "איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם", יו"ד באיש ה"א באשה. אם כן מה שנקרא מצוה הרמז זה מורה על הייחוד הנמצא באותיות ו"ה שהם חתן וכלה. וזה שבאו בחילוף אותיות מץ תמורת יה - איפשר שיהיה דוגמת מה שאמר בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "ועד הוא אחד בחילופי אתוון. אתוון דדכורא לא מתחלפי, אתוון דנוקבא מתחלפי. ודא שבחא דדכורא על נוקבא. ובגין דלא תשלוט עין הרע אנן מחלפי אתוון דלא אמרן אחד באתגלייא. ובזמנא דאתו דיתעבר עין הרע מעלמא ולא תשלוט בה דא - כדין יתקרי אחד באתגלייא", עכ"ל.

הנה מבואר מזה המאמר כי בעבור מה ששולט סטרא אחרא בעולם עתה לכן מתחלפי אתוון, ואין להזכיר מלת אחד אלא אומרים ועד. וכן נמי מטעם זה יהיה מ"ש במקום אותיות יה אומרים מצ' ונעשה מצוה. אם כן כי מלת מצוה הוא מורה על ענין הייחוד של אותיות ו"ה שהם חתן וכלה. ולכן נכלל בהם אותיות יה שהם המייחדים אותם כאמור.

לכן הוא אומר כי "הנחה" שמורה על שהעלה המדה זו למעלה - אינו גורם לעשות אותם בסוד מצוה, דהיינו לייחד אותה עם בעלה. כי אדרבא יחשב לו כמי שמתחיל לעשות המצוה ולא גמר אותה. כי זה דבר רע עד מאד. אמנם "הדלקה עושה" אותה "מצוה", וכדאיתא בזוהר "דאתער שלהובין דרחימו". וכן בתיקונים "אתער שלהובין די"ה בין איש ואשה". ולכן מזה נלמד שאם "מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה - מדליקה" כי לא המקום הוא הגורם ולא ההנחה זולת הדלקה לפי כי בזה הוא ממשיך אורות העליונים למטה אצלה ונעשית בחינת נר כאמור למעלה. "ואין צריך להסירה ולהניחה לשם חנוכה" לפי כי כאשר מדליק אותה מוריד האורות למצוה אצלה וממילא משתמע שהיא עולה אל גבולה לקבל אותם האורות.

"לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה", הרי נעשה מקום ההנחה כתקונו במקומ' אמנם אותם הארות שבאו לה מלמעלה בשבת כבר כלא חשיבין מפני כי על ידי קדושת שבת אז תעלה במעלות יותר רמות ונעשית בחינת 'נר' יותר עליון (כאשר מתבאר במקומו). ולכן ימצא כי מה שהיה דולק אין זה עיקר רק הערה בעלמא שנשאר אצל מדה זו מענין ההדלקה שהדליק בערב שבת. ולכן "צריך לכבותה ולחזור ולהדליק אותה" עתה מחדש כדי לחזור ולהמשיך למדה זו אותם אורות העליונים למטה כנ"ל. ולכן צריך להדליקה "לשם מצוה" - ר"ל לצורך ענין הייחוד שמורה מלת מצוה שהם אותיות מ"ץ ו"ה וכנ"ל.

"ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה" במקום שבעה טפחים שהם כנגד מדות הזכר כנ"ל. "אבל לא ידליק בפנים ויוציא לחוץ" מפני כי זה מורה שמוציא המדה זו לחוץ. ואע"ג שאמרו כי שיעור של השמן צריך שיהיה עד שתכלה רגל מן השוק -- היינו ההארה של מדה זו הנמשך למטה בעולם התחתון ומאיר שם. אבל המוציא החנוכה עצמה לחוץ הוא מורה שמוציא המדה עצמה עם הארתה לחוץ לעולם התחתון למקום הדינים. ולכן "לא יצא" ידי חובתו כי אדרבא העון שהוא "חובתו" נדבק בו כנ"ל מפני שהוא גורם התעוררות הדינים להתאחז ממנה. "והרואה אומר לצורכו הוא מדליקה" כמו נר של חול שרומז למטה כנ"ל. "וכן אם מדליק ואוחזה בידו במקומה" ולא עשה לה הנחה במקומה "לא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא אוחזה" ואין כונתו בזה לעשות "מצוה" שהוא הייחוד כאמור.

"יש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה וכו'" - הנה נתבאר כי ענין ההדלקה הוא ענין המשכת האורות עליונים למטה אצל מדה האחרונה. וענין ההדלקה הוא התעוררות והתלהבות לשם מצוה כענין "שלהבת יה". וכיון שההדלקה עושה למדה זו בסוד 'מצוה' - לכן "צריך ליתן בנר שמן בשיעור קודם הדלקה" לפי כי השמן הוא סוד אור הנמשך מלמעלה מאותו אוצר נחמד ושמן בנוה חכם כנ"ל. אבל ההדלקה הוא ההתעוררות. ולכן צריך שיהיה מוכן שם אצלה השמן ואחר כך מדליק. "אבל אם ברך" (שהוא תשלום המשכת השפע) "ואחר כך נתן שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו" שהנה מלת שמן הוא לשון נוטריקון, ר"ל שם ן'. ומלת שם היא המדה האחרונה כנודע, ואות ן' ארוכה הוא סוד האור הנמשך למדת 'שם' דרך חמשים שערי בינה. ולכן אם אחר שברך והדליק "הוסיף שמן" לתשלום השיעור "לא יצא ידי חובתו" לפי כי מעיקרא לא היה שם שיעור באותה הארה לדחות החובה סוד סטרא אחרא.

"אשה מדלקת נר חנוכה וכו'" - דאף על גב כי זה האור הנמשך הוא מסוד הזכר כאמור, מכל מקום התיקון הוא לצורך הנקבה שתהיה בסוד נר כנזכר לעיל. ולכן "אשה מדלקת" כי כך אשה העליונה היא מתעוררת בתחילה להתחבר עם הזכר שנאמר "צדק יקראהו לרגלו". וזהו שאמר "שאף היא חייבת בה" שנאמר "נקבה תסובב גבר".

"אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשו כלום" לפי כי לא ידעו דרך ה' ולכן מאחר שאין בהם הבנה לא יהיה בהם כח לעורר הייחוד העליון. ומה הנאה ימצא ממעשיהם. ולכן מעשיהם אין זה כלום. "ואף על פי שהניחה גדול" - העיקר הוא ההדלקה כאמור. "ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך מותר" כי על ידי הנער עליון נעשה הייחוד כנודע.

תוכן העניינים

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה