טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרעב
פירוש ראשון
להיות כי מצות חנוכה הוא נוגע למדה האחרונה והיא הנקראת "מדת לילה" כנודע מן הזוהר - ולכן "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה" שלכן נאמר "ולילה בעמוד אש להאיר להם", ואמרו חז"ל כששקעה חמה היה עולה עמוד הענן ומתעלה למעלה ועמוד האש היה צומח ומתחיל לעלות. כך הוא הענין בנר חנוכה כי אין מדליקים אותה אלא "עם סוף שקיעת החמה". "לא מאחרים" כדי להאיר לה תכף מלמעלה שיהיה נר עליון מאיר בה, "ולא מקדימים" דלא מבעיא כי אינו מועיל להמשיך בה אור העליון לפי כי אין הזמן מכוון לכך, אלא דאפשר שהוא מקלקל על ידי שמברך לבטלה.
"ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק" - ולא ידעתי מה ענין תקנה זו לתת בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק לענין מעשה המצוה שלא בעונתה? ומה גם לברך ברכות שהם קרוב לבטלה! אמנם אם הוא טרוד - ימתין הדלקתה לעת שיפנה שהרי מצותה כל הלילה כמ"ש לקמן.
"שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה וכו'" - הנה כבר נתבאר כי הטעם של הדלקת נר חנוכה עם שקיעת החמה הוא ענין הנוגע לכנסת ישראל. ואיתא בזוהר פרשת ויצא יעקב וזה לשונו: "רבי חייא פתח ואמר זורח השמש וכו' אמר ר' חייא כד אזיל שמשא למערב האי מערב אקרי מקומו דשמשא, כרסייא דיליה, אתר דשריי' עליה. הדא הוא דכתיב ואל מקומו שואף זורח הוא שם. דאזיל לגבי' לאנהרא עליה. ונטיל כל נהורין וכניס לון לגביה וכו'. ר"א אמר תפארת ישראל נטיל כולא וכד אתמשכא כנסת ישראל לעילא נטלא אוף הכי כלא", עכ"ל לעניננו.
והנה מובן מן המאמר כי עיקר הארה עליונה הנמשך לכנסת ישראל הוא כאשר בא השמש כי אז נאמר "ואל מקומו שואף זורח הוא שם". אמנם ר"א ע"ה הוסיף לפרש כי גם כנסת ישראל עולה למעלה ולוקחת אותם הארות הנזכר. אמנם לא כל העתים שוים. ולכן דקדק בלשונו במ"ש "וכד אתמשכא כנסת ישראל לעילא נטלא כולא" - משמע כי באותו זמן שעולה למעלה מגיע לה אורות אלו אך לא בכל זמן. אמנם כאשר נתבונן הכל הולך אל מקום אחד מ"ש ר' חייא ומ"ש ר"א. רק כי ר' חייא נקט כאשר כנסת ישראל היא למטה במקומה ותפארת מאיר לה. אמנם ר"א יאמר כי הפסוק מדבר על תועלת יותר גדול עצמו והוא כי היא עולה למעלה כנסת ישראל ולוקחת כל אותם האורות לעצמה. והנה בזמן הזה עלה היא במעלה שלכן אנחנו משימים אותה בפתח למעלה מז' טפחים כאמור. ולכן נמי הדלקה שלה יהיה בזמן שבא השמש כדי להאיר עליה לקיים מה שאמר הכתוב "ואל מקומו שואף זורח הוא שם" כנזכר.
ולכן "אם שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה", כי אז נאמר "אל מקומו שואף זורח הוא שם", "מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק" כי הנה יש לך לדעת כי האורות העליונים שבכל עולם הם יורדים ומאירים בעולם שלמטה ממנו. והנה האור של עולם האצילות יורד ומאיר בעולם הבריאה. והנה זה האור שיורד למטה בלי ספק כי הוא סוף של האורות כולם כי לכן הוא ראוי להקראת 'רגלים' של עולם העליון מפני כי הוא דוגמא לרגלי האדם שהם בסוף הגוף שלו. ומה גם לפי שהוא מהלך בהם - כך אלו האורות היורדים מעולם האצילות למטה הם סוף האצילות והם הולכים למטה כאמור. ולכן בערך זה נקרא עולם של הבריאה "שוק" לגבי העולם העליון. ואמנם אורות אלו היורדים למטה להאיר בבריאה הם חוזרים ומסתלקים למעלה לעולם העליון. ולכן בא השיעור זה של הדלקת נר חנוכה "עד שתכלה רגל מן השוק" כי מאחר שאורות הללו הם יורדות למטה לבריאה משום פרסומי ניסא - לכן אחר כך הם חוזרים ומסתלקים למעלה.
ולכן נמי בענין הגשמי בא השיעור הזה לפי כי האור עליון אינו מתגלה רק לעת הצורך ואחר כך חוזר ומסתלק. וכן נמי בגשמי באותו שיעור בני אדם מהלכים בשוק ואחר כך נכנסים לבתיהם. הילכך צריך ליתן בה שמן בזה השיעור שהוא "חצי שעה". "ואם נתה בה יותר מזה יכולה לכבותה" מן הטעם האמור כי אז למעלה נסתלקו האורות עליונים כמ"ש "בא השמש" ולכן לאחר זה הזמן יכול לכבותה. "וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן" מן הטעם האמור כי כבר נסתלק האור למעלה.
"ומיהו הני מילי לכתחילה וכו'" - מאחר שהגיד ענין ההדלקה כהלכתה וכזמנה דאע"ג שהוא מזיד יכול לקיים המצוה מפני שעדיין הוא בזמנה, "אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק" - מאחר כי הלילה הוא מכוון למדה זו כי עליה נאמר "אל מקומו שואף זורח הוא שם" - "מדליק והולך כל הלילה". ומה גם כי לעולם אור העליון כאשר הוא חוזר ומסתלק למעלה נשאר ממנו רושם למטה. "ואם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לו תשלומין" כי הלילה שניה בא אור מחדש לה.
פירוש שני
וכאשר אתבונן לפרש דינים הללו על הדוגמא הנמצא באדם על דרך שביארתי בדיני חג הפסח יהיה מכוון נר חנוכה לתועלת הנמצא בנפש אדם. דמאחר שנתבאר מן הזוהר פרשת פקודי כי בזמן מלכות יון גברה הערלה, וכאשר מסרו עצמן על המילה וראש חדש ושבת כנודע נעשה להם הנכס. ולכן בלי ספק כי זה היה להם פדיון נפשם מיד שונא, דוגמת פדיון הגוף, כי זה מקביל לזה. ולכן נעשה להם הנס זה על ידי שמן ששון בהדלקת נר דהיינו נוטריקון נפש רוח, וכדאיתא פרשת משפטים נשמה רוח.
ואיתא בתיקון דף מ"ד וזה לשונו: "נר איהו ה' וכו' מאינון חשוכין מכסין על עיינין דלית לון רשו לאסתכלא בקב"ה ושכינתיה. ואור ונר דנהרין בהון אתמר בהון וחשכו הרואות בארובות כמה דאמר קהלת עד אשר לא תחשך השמש והאור וכו'. ואור ונר עלייהו אתמר כי נר מצוה ותורה אור. ואמאי אתחשכן בהון? בגין דלא הוו משתדלין באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו דאינון יה. ומיד משתדלין בהון בדחילו ורחימו אומאה איהו וכו' לאעברא לון מן עלמא בגין דאינון חשוכין אפרישין בין יה ובין וה. ובההוא זמנא דמתעברין חשוכין מנשמתא מיד "כל הנשמה תהלליה". ומאן אינון אלין חשוכין? אלין ס"מ ונחש וכו'. בההוא זמנא מה דהוו שלטין חשוכין על נהורין דעיינין מתהפכין נהורין ושלטין על חשוכין וכו'".
ובזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז (ח"ג רמז, א) וזה לשונו: "ובחוביהון דישראל מתתרכין חשוכין בנהורין וכגוונא דדש בר נש תבואה ולבתר איהו בורר לה כבורר אוכל מתוך פסולת - כך ישראל צריך למעבד ברוחיהון כד אתערב בהון חשוכין וכו'. ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל אברין דיליה קדם ה' - מה כתיב - "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו וכו'"".
הנה מבואר ממאמרים הללו כי התורה והמצוה הם מאירים לנפש ורוח ולכן בא הענין בקשר אמיץ, דמאחר דאתקש הערלה שבלב לערלה שבגוף שנאמר "ערל לב וערל בשר" -- לכן כאשר גבר מלכות יון וכסה אות הברית פשוט הוא כי גם נפשם בהם תתעטף והיו חשוכים. וכן כאשר בא להם הגאולה ונעשה הנס האיר עליהם אור תורה ומצוה ונתגלה אות הברית. ולכן האירו כל הבחינות שלהם - נפש רוח ונשמה. ולכן ראוי לתת רמז לזה במלת חנוכה כי השם הוא מורה על הנזכר, כי הנה מלת חנוכה הוא לשון נוטריקון כמו שאמרו חז"ל "מאי חנוכה? בכ"ה בכסליו וכו'" - כלומר שהרצון לומר שהם שתי מלות - חנו בכ"ה. והנה חנו עם רמז לנפש רוח ונשמה שמאיר בהם כ"ה. והנה על דרך האמור במלת נר כי אות נ' משמש לשנים שהם נפש נשמה כנ"ל - כך במלת חנו אותיות ח"ו הם מן רוח ואות נ' משמש נפש נשמה. ומאיר בהם תורה ומצוה - הם סוד שני שמות של ברכת כהנים שהם בגימטריא כ"ה. וכבר הובא למעלה מה שאמר בזוהר "שמן לכהני". ולכן זה השם כ"ה שנאמר "כה תברכו" הוא המאיר לאדם.
ולכן "מניחה בפתח" דהיינו להורות על שני מקומות שהיו סגורים חותם צר ונפתחו. פתח הגוף כי נתעברה הערלה והאיר האבר הקדוש. והלב שהיה סגור בפתח מה שהיה ערל לב וערל בשר מאיר בו אלו האורות. ואמנם "מניחה בטפח הסמוך אל הפתח" להורות על כי פתח הגוף עיקר, כי אי אפשר להעביר ערלת הלב כל זמן שהוא ערל בשר. ולכן העיקר אחד הוא כדבר האמור כמו שאמרו חז"ל "לעולם יכנס אדם שני פתחים ואחר כך יתפלל" שהסוד הוא כנגד שני בחינות הנזכרים. ולכן פריך "שני פתחים סלקא דעתך?" - כלומר וכי תעלה על דעתך כי שני בחינות הללו הם נפרדות? פתח הגוף לחוד ופתח הלב לחוד? היתכן כי באחת משני פתחים הללו תתקבל התפילה אע"ג כי יחסר האחד מהם? לא יתכן. שהרי גם אם יהיה האיש הישראלי מהול - מאחר שאין לו לב פתוח להתפלל אין מתקבלת תפילתו. כך אמרו חז"ל תפלה(?) בלא כונה כגוף בלא נשמה. "אלא אימא שיעור שני פתחים" - אבל אחד לבדו לא יועיל. ולכן על עיקר זה "מניח בטפח הסמוך לפתח".
אמנם "צריך להניחה משמאל כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל" כדי לברר וללבן הלב ומחשבות הנמצאות בקרבו. אמנם המזוזה להיות שהוא דבר קיים - לכן הוא ניתן בצד הימין, אמנם נר חנוכה אע"ג שאינו דבר קיום מכל מקום הוא דבר חשוב בריבוי אורות ולכן נתן בשמאל שהוא מקום הלב אשר שם נתון היצר שנאמר "לב כסיל לשמאלו". ולכן על ידי ריבוי הארות הללו נתקן היצר ומתגלה הקדושה שבלב האדם.
"אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה" - כי הנה כבר נתבאר כי ענין הארות הללו אשר נמשכים מלמעלה ומאירים בעצם אדם הם בסוד כה והם השמות המאירים בברכת כהנים. כי הנה אמרו חז"ל כי מזמן אהרן הכהן ע"ה שהיה לבו דואג בקרבו מפני שלא הקריב קרבנות בחנוכת המזבח עם שאר הנשיאים אז אמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן ונתן לו הקב"ה נרות חנוכה שאינם בטלים לעולם כמו המנורה שנגנזה. ולכן בא הטעם זה מכוון אל זמן הדלקה זו משני סיבות.
זה יצא ראשונה מפני כי כן המנורה היה מדליק אותה לעת ערב ולכן גם כן מצוה זו שניתנה לאהרן מן הקב"ה בערך המנורה צריך להדליק אותם לעת ערב "עם שקיעת החמה". והטעם השני עם הישר הולך, כי מאחר שהשם המאיר בברכת כהנים הוא כה כאמור, והוא המאיר בנר זה בלב האדם -- אם כן כל זמן שאותו אור של 'כה' הראשון הוא קיים ומאיר למטה אינו צריך להאיר על ידי נר חנוכה כי הנה מטעם זה אין צורך לומר ברכת כהנים בתפילת המנחה מפני כי הנה אותו האור הנמשך בבקר בתפילה שחרית יעיר בבוקר בבוקר להאיר לעולם והוא קיים כל היום עד אשר לא יחשך השמש והאור.
ולכן "אין להדליק נר חנוכה קודם שתשקע החמה" מפני כי עדיין אותם האורות עליונים שנמשכו מלמעלה בבקר הם מאירים עד שתשקע החמה. ולכן "לא מאחרים" שלא לאחר הארה זו המועילה בקרב איש ולב עמוק. וגם "לא מקדימין" מטעם האמור כי עדיין אותו האור העליון שהאיר בשעת התפילה עודינו עומד.
וצריך "לתת בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק" - סוד הענין מ"ש פרשת תרומה דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו: "מלאכי עילאי וישראל לתתא כולהו דחקי מההוא סטרא אחרא. מלאכין עילאין כד בעאן לאתאחדא במלכיהון לא יכלי עד דדחיין לה לבר. מה עבדין? נחתין שיתין ריבוא דמלאכי קדישי ואפּילו שנתא על כל בני עלא. וכד איהי נחתא דקא דחיין לה לבר ויהבי ליה כל עלמא דא בההוא שינתא - כדין איהי שלטא עלייהו ומקבלין מסאבו מינה וכו'. כיון דאיהי אתפרשא מנייהו עאלין לקמיה מאריהון ומשבחן ואודן קמיה", עכ"ל.
הנה מבואר מן המאמר ב' דברים כאחד. ראשונה כי בתחילת הלילה דוחים לסטרא אחרא מלמעלה ויורדים לעולם הזה. וזאת שנית היות באותו זמן המלאכים הקדושים מתכנסים לשבח ולפאר ליוצרם. ולכן מ"ש "עד שתכלה רגל מן השוק" - השיעור זה הוא על דרך הנזכר. והיינו מה שאמרו חז"ל "יש רגל מברכת ויש שאינה מברכת" (מאמר). והם מיוסדים על עיקר זה כי הרגל שאינה מברכת היינו הרמז לסטרא אחרא שהם רגלים ממהרות לרוץ לרעה לרדת בעולם הזה ולטמא בני האדם כנזכר במאמר, ולהביא עליהם ייסורין. ויש רגל מברכת - היינו המלאכים מסטרא דקדושה שנאמר בהם "ורגליהם רגל ישרה" שנכנסים לשבח ולפאר ליוצרם.
ולכן בא זה השיעור "עד שתכלה רגל מן השוק" כי זה השיעור משמש לשני צדדין הנזכר. ראשונה צריך שתהיה נמשכת הארה זו למטה מן העולם העליון עד זמן שתכלה הרגל של סטרא אחרא מן השוק העליון של הקדושה. ולכן אז מלאכי השרת הם נכנסים לאתאחדא במאריהון ונהנין מן האור של השכינה, ואין צריכים עוד להיות נשפעים מאור זה דקים ליה בדרבא מיניה. ולכן בא השיעור הזה בנר הגשמי לתת דרך ישר לפני איש ועצה טובה למנוע עצמו מלהלך בלילה כי אז הרוחות הם שולטים. וכאשר יתן אל לבו על מה עשו חז"ל שיעור זה "עד שתכלה רגל מן השוק" יתבונן כי אז הקליפה שולטת בארץ הלזו ושורה על כל בשר אשר בו רוח חיים. וביותר על איש הישראלי. אז יבין יראת ה' להיות נשמר מן החטא ומהרהור רע כדי שלא יטמאוהו אלו הרוחות. עוד יושב ויראה כמה רחמנות של הקב"ה על עמו ונחתו שגילה להם כל הנסתרות לענין לא יכשלו בהליכתם ויהיו קדושים לפניו.