טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרעא · סעיפים א-ד
אשר חז"ל הגידו כי הזהיר בנר חנוכה הויין ליה בנים תלמידי חכמים. והענין מובן כי מאחר שהנר זה נעשה על ידי השמן. ונאמר "אלה בני היצהר", וכי הזית יש לו בנים? אלא הם שנים שנמשחו בשמן זית. ולכן זה שהוא זהיר להדליק חנוכה על ידי שמן זית יזכה לבנים שהם תלמידי חכמים כי התורה בה נכללים שני בני היצהר - כתר כהונה וכתר מלכות הנמשחים בשמן זית כנזכר.
ואמנם להיות כי שני בני היצהר הסוד שלהם הם הנצחים של חכמה העליונה המתפשטים למטה, והשמן הוא נודע משם כמו שאמר הכתוב "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם" - ולכן הזָהיר בנר חנוכה הוא הממשיך אור של שמן זה מלמעלה, כי הוא בסוד ההוא דכתיש כתישין ואפיק משחא עלאה ומאיר על המנורה הטהורה (הם בסוד נרות חנוכה) - לכן יהיה לו בנים בסוד "וכל בניך למודי ה'" ויהיו תלמידי חכמים כי כן הנצחים הם תלמידי חכמים.
ולכן "צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה", כי מפני התועלת הגדול הגורם במדות עליונות שהוא ממשיך אור העליון על כל המדות עליונות ונמשך עד למטה במדה האחרונה - לכן "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ומדליק" מפני כי כן הוא ממשיך אור עליון על הצדיק שהוא בזמן הגלות עני, שנאמר "צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור". דאין לך פחיתות גדול מזה כדאיתא פרשת תצא מן הזוהר "לית דרכא דמלכא למרכב על חמרא וכו'". ולכן בא החיוב על העני כל כך כי "שואל או מוכר כסותו" מפני כי כן נמי למעלה הצדיק שואל מלמעלה כדי להתפרנס ומכר כסותו בזמן הגלות כמו שאמרו חז"ל בפסוק "מעדה בגד ביום קרה" - יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל העדה מהם שני לבושים, בגדי כהונה ובגדי מלכות. וכבר ביארתי מאמר זה כי בגדי כהונה הוא בסוד תפארת ישראל שהוא כהן גדול וכמו שאמר המין "אלהיכם כהן הוא שנאמר ויקחו לי תרומה". ובגדי מלכות היינו מלכות בית דוד כמשמעו. ולכן כדי לתקן ענין זה מוכר כסותו ולוקח שמן ומדליק.
ומאחר כי כבר נודע כי כל מעשה המצות הוא תועלת לאדם הגשמי העושה אותם שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וכתרגומו "וחי בהם לחיי עלמא" שהוא חיים לעולם הבא - מה נעים גורלו העושה כן וחי בהם לחיי עלמא. ומה גם כי יעשה לעצמו לבושים טובים מאלו והם חלוקא דרבנן כמו שאמרו חז"ל. ואיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"י (ח"ב רי, א) וזה לשונו: "זכאה חולקוהי מאן דזכי להני לבושין דקאמרן דמתלבשן בהו צדיקייא בגנתא דעדן. אלין מעובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא בפיקודי אורייתא. ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן לתתא ואתלבש בהני לבושין אחרנין יקירין כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עילאין דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא דכד סלקא מתעטרא ההוא עטרא מאן דמתעטרא ואשתא' חולקיה לההוא בר נש ואתעביד מניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא. ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין - אילין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין. ודא איהו ברירא דמלה".
ולכן מה נעים גורלו העושה מצוה בכונה זו.
"כמה נרות מדליק וכו'" - הנה בענין ההדלק אין להשגיח על מנין אנשי הבית כי אין זה ענין כופר נפש שהוא חיוב על כל אחד שנאמר "ונתנו איש כופר נפשו". אבל בענין מצוה שחז"ל תקנו אותה בבית משום פרסומי ניסא. ואין זה חובת הגוף. ולכן עיקר ההדלקה יהיה על עיקר הנס אשר נעשה מתחילה בשמן שהספיק לשמנה ימים. ולכן "בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה". ועיקר הדבר כאשר נתבונן כי זה הנס שנעשה בימים אלו אע"פ כי לפי הנראה לעיני בשר זה היה לשמנה ימים מפני [כי] על ידי השיעור זה היה זמן לעשות זתים בטהרה ולהביא שמן זך כתית למאור - אמנם מכל מקום אין מספיק טעם זה כי הנה היה איפשר שיהיה הבאת שמן טהור חדש בפחות מזמן זה שיהיה בדרך השגחה, ונודעה יד ה' את עבדיו העושים מלאכת הקדש. או יהיה באופן אחר, כי השמן יהיה ביותר שיספיק לעשרה ימים - כי לא קצרה יד ה'. מי שעשה להספיק לשמנה יעשה גם כן לעשרה ימים. ונקל זאת בעיני ה'.
אמנם הענין הוא כי הנה נתבאר בזוהר פרשת פקודי דף רנ"ח (ח"ב רנח, א) וזה לשונו: "בית שני לא הוה ביה שלם הכי בגין דערלה הוה בגויה וקטגרה ביה תדיר ועל דא הוו כהני זמינין בגויה לקטרגא בהאי ערלה ולהו אצטריך מלה לקטרגא בהדה ולאגנא על בית שני. וכלא ברזא כדקאי חזי", עכ"ל. ואיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "ותא חזי שמן לכהני וכו'". הנה מבואר מזה כי מוכרח היה הנס זה להיות על ידי הכהנים, ומוכרח היה להיות זה הנס על ידי השמן כמ"ש "שמן לכהני". אמנם מה שהיה הנס לשמנה ימים לא פחות ולא יותר - הוא הדבר שאמר במאמר כי כי באותו זמן הערלה התגברה על המילה ולכן מפני כי שורש הגיד הוא למעלה ומה גם הטיפה הנמשכת ממנו השורש שלה הוא מן המוח. ולכן כאשר הסכימו חשמונאי ובניו ואזרו כח להעביר הערלה אז נעזרו מלמעלה כענין "כל הבא ליטהר מסייעין אותו".
ונמצא כי לשתי סיבות נעשה זה הנס על ידי השמן. סיבה ראשונה מפני כי המקום שגברה עליו הערלה שהוא אות ברית צריך לסיוע ממקום השורש שלו להעביר ממנו הערלה והשורש שלו - הוא הראש שממנו נמשך השמן כמו שאמר הכתוב "שמן ראש אל יניא87 ראשי" (תהלים קמא, ה).
והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא כי אקח לימוש ממה שאמרו חז"ל שוחר טוב (מאמר) וזה לשונו:
בשעה שהלך דוד ליבוסי לעשות עמם מלחמה התחיל אומר כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר. מה עשה יואב. הביא רענן אחד וקבעו בצד החומה וכפף ראשו שהיה רך, ואחז בו דוד, וקפץ יואב על ראשו של דוד ונתלה בברוש. אמר דוד "יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד" (תהלים קמה, ה). מה עשה הקב"ה? קצר החומה ועלה אחריו דוד שנאמר "ובאלהי אדלג שור" (תהלים יח, ל). עכ"ל.
והנה תדע מה ערבים דברי חז"ל ומתוקים מדבש. כי הנה להיות כי יבוס הוא בסוד הערלה שהיתה כבושה על ירושלים אות ברית קדש - לכן היה צריך מי שיודע לתקן הדבר כמ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "מאי חשמל וכו'? כד ערלה שרי על קיימא קדישא ולסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלאתגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נוגה על לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אתקרי חשמל. חש ואתגלייא. מל וכו'". ולכן כדי להעביר הערלה צריך מי שימשיך שפע לאות ברית בתחילה ולכן דוד שהוא בסוד אות הברית מרגיש בענין - לכן היה שונא עובדי עבודה זרה מפני השורש שלו שנאמר 'העורים והפסחים שנואי נפש דוד' (שמואל ב ה, ח עיי"ש). כי בחינת הנפש שלו שונא אותם. ולכן אמר "כל מכה יבוסי" (ש"ב, ה) שהוא סוד הערלה, "יהיה לראש" כי כך מוכרח להיות ממשיך שפע מן הראש כאמור.
ולכן בא יואב כי שמו מוכיח עליו שהוא מבחינת הראש כמ"ש האשה החכמה "אתה הוא יואב"88 (שמואל ב כ, יז עיי"ש), שר"ל אב לישראל. ואז מה עשה? קבע רענן בצד החומה לתקן הדבר כי החומה הוא סוד אשה כשרה כמו שאמרו חז"ל שרוי בלא אשה שרוי בלא חומה שנאמר "נקבה תסובב גבר". ו'רענן' הוא בסוד הצדיק כדמוכח מן הפסוק. וקבעו שם לדחות משם הערלה שהיתה חופפת על ברית קדש. ואחר כך עלה על ראש דוד בסוד מלכות בית דוד, ונתאחז בראש הרענן - הוא סוד הראש עליון. והוריד אותו למטה. וזה גרם להמשיך שפע ראש הרענן עליון למטה ואז דלג על החומה ונתקן הדבר. ולכן נעשה נס וקצרה החומה לפני דוד כי כן האשה כשרה ממעטת עצמה לפני בעלה כדאיתא פרשת בלק בפסוק "שחורה אני" שנעשית בסוד נקודה אות י'.
ולכן אמר דוד המלך ע"ה פסוק "יהלמני צדיק חסד" מכוון אל המעשה ומכוון המדה שלו כי אמרה "יהלמני צדיק" כי על ידי כך עשה עמי "חסד" וממשיך לי חסד מסטרא דאברהם שנאמר "והוא יושב פתח האהל כחום היום" כדאיתא בזוהר. "ויוכיחני שמן" בעז אמר לרות אל תלכי ללקוט בשדה אחר. ואני אומר כך אע"ג כי ממשיך לי שמן ראש כמאן דאמר "חכמה בראש". "אל יניא ראשי" - לא יהיה נע ומתפרש מראשי תמיד אני צריכה לשמן ערב זה מפני כי עוד "ותפילתי וכו'", ר"ל כי עדיין אני צריכה לשמן זה ותפילתי אליו תמיד שנאמר "אלהים אל דמי לך" ונאמר "צדק יקראהו לרגלו". מפני כי "עוד אני ברעותיהם" - טמועה תמיד בסטרא אחרא. וגם כן ירצה כי עוד עדיין אינה ניצול' מן הקליפה כי עוד עדיין הבחינה האחרונה שלי שהיא נקראת "תפילתי" טמועה "ברעותיהם" - מיעוט רבים שנים - ס"מ ונחש. כי מזמן הבריאה בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא על דרך מה שאמרו חז"ל ביעל "והא קא מתהנייא מעבירה?". ומסיק "כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. מאי היא? משבא נחש על חוה וכו'".
הנה למדנו מזה סיבה אחת להיות הנס על ידי השמן להיות שמן ראש.
ועוד סיבה אחרת מפני כי הישועה נעשית על ידי חשמונאי ובניו הכהנים. והרי נתבאר כי "השמן לכהני". ולפי כי השמן בא יבא מן החכמה שהיא בראש כאמור - לכן היה הנס במספר שמנה ימים, לא פחות ולא יותר. כי כן נמשך במספר המדות העליונות מן חכמה העליונה עד מדה האחרונה הם שמנה. ויהיה מה שאמרו חכמים ז"ל "אם הבנים שמחה" - זו מילה שניתנה בשמיני. והבן.
ולכן "אפילו בני הבית מרובים לא ידליקו יותר".
"נר שיש לו ב' פיות וכו'" - מפני כי נמצא באדם ב' פיות עליון ותחתון. וכבר נודע כי מדה האחרונה נקראת 'נר' כדאיתא פרשת תרומה בפסוק "כי נר מצוה". ויש לה פה עליון לשבח להקב"ה. ויש פה תחתון שנאמר "אכלה ומחתה פיה". ולכן להודיע כי שניהם שוים לטובה ועברה הערלה - "שניהם עולים למנין".
"מלא קערה שמן וכו'" - הנה סוד הקערה זו הוא מלכות בית דוד כמו שאמרו חז"ל במדרש פרשת נשא. ולכן "אם הקיף אותה פתילות" שמורה על המדות שלה שכולם נתמלאו משמן עליון ולכן הם מורים ומשבחים. אמנם "אם כפה עליה כלי" שהוא מורה על שהיא מסטרא דקדושה ובה מדת הצניעות ותור' כלי עליה מחזקת ברכה העליונה - לכן אז "כל פתילה עולה בשביל נר אחד". כלומר כי הפתילה הוא כינוי על דרך מה שאמרו חז"ל נחתם גזר דין של החרבן על שני פתילות בנר אחד, כאשר יבא לקמן בעזרת השם. ולהיות כי כפה עליו כלי שמורה על הצניעות שצריך בשעת הייחוד - ולכן "כל פתילה עולה לנר אחד" כי זה מורה כי "אל מול פני המנורה" האירו הנרות. ולכן נקרא 'נר' מדה זו כאשר היא בחיבור עם דודה כדאיתא פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "מאמר(?) אקרי נר אלא כד מקבל' מבין תרין דרועין רמ"ח שייפין עילאין ואיהי פתחת לגבייהו תרין דרועין דילה - כדין אתכלילו אלין תרין דרועין בהו ואקרי נר", עכ"ל. ולכן נלמד כי כל מדה ממנה נקראת 'נר'. ולעומתם מתחברים חלק הפתילות מצד הזכר. ולכן נחשבים לשמנה נרות כי כך הוא כפי האמת.
אבל "אם לא כפה עליה כלי", שהוא ענין הצניעות. "אפילו לנר אחד אינו עולה" מפני כי אין דרך של סטרא דקדושה להשתמש בגלוי כאמור. ולכן אין זה אלא סטרא אחרא "שהוא כמדורה" כדאיתא פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "תא חזי בשעתא דמטא יומא שתיתאה זמנא דערב וכו' וההוא מדורא דאשא משיך לגביה גוונין אחרנין וכו' וקריב לגבי ההיא נקודה טמירא למיטל נהורא", עכ"ל. הנה מבואר כי מדורא דאשא הוא בסוד הקליפה שנאמר "כי נופת תטופנה שפתי זרה" כנזכר שם. לכן אינו נחשב לנר שהוא מסטרא דקדושה כדבר האמור.
[כאן בדפוס מוצג המשך הסעיפים של הסימן בשו"ע]