טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרסח
פירוש ראשון(?)
אמרו חז"ל היה צריך להיות עצרת זה כעצרת של אחר הפסח אלא מפני שהוא עונת גשמים, משל למלך שבאה בתו אצלו ועכבה יום אחד וכו'. והנה הדבר מובן מעצמו. אמנם אות הוא לבית ישראל דמאחר כי כבר נתבאר למעלה כי שבעת ימי הסוכה הם רמז לשבעה צדיקים שהם הולכים מסוכה לסוכה והם הנקראים "אושפיזי דמהימנותא" כדמוכח מן הזוהר פרשת אמור הובא למעלה כמא דאת אמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" רמז לשבעה צדיקים -- לכן הוצרך להיות יום שמיני עצרת תכף. כי לא כימים של חג המצות הללו לפי כי אז עדיין לא נטהרו ישראל ולא עשו פריעה משום אונסא דאורחא. ולכן נתרחק מהם חג העצרת ונתינת התורה. אמנם בימים הללו שלמים הם כי הוא משל לבת מלך שנזדווג עם בעלה והלכה לעשות מועד רדופים אצל אביה. כך ישראל כבר קבלו את התורה ועתה עולים לראות לפני הקב"ה. ולכן מעכב אותם יום אחד.
ולכן נאמר "עצרת תהיה לכם" על דרך מה שאמרו חז"ל "להנאתכם", הוא ענין הקדושה הניתוסף באדם. ולכן יאמר נא ישראל "ותתן לנו" דווקא "את יום שמיני חג עצרת הזה" כי המצוה המיותרת במועד זה שהוא "חג" בפני עצמו ונמצא בו כמה פרטים - כל אלו הם שלימות הניתוסף בעצם האדם. ומה גם בחוצה לארץ שעדיין הם אוכלים בסוכה, היא צלא דמהימנותא, להיות צל על ראשו ממלכות שמים. ואף על גב כי "אין מברכים על ישיבתה" - מכל מקום ניתוסף בו הארה ולכן "מקדשים" כי הקב"ה מקדש את ישראל. ואומר "זמן" לרמז על העתיד כי יבא זמן שעתידים לומר מלאכי השרת לפני איש הישראל "קדוש" שנאמר "והיה הנשאר בציון וכו' קדוש יאמר לו". וכל זה בעבור קיום המצות. ולכן אומר "מקדש ישראל והזמנים".
"שחרית מוציאין שלשה ספרים", והם רמז לאותם שלשה ספרים שהם נפתחים בראש השנה; אחד של צדיקים גמורים וכו'. והרצון להעיר כי הנה כל העדה כולם קדושים, כי הנה חלק הרשעים שלא עשו תשובה כבר נמסרו הפתקין שלהם למיתה. וכל העומד להעשות כעשוי דמי. וכבר אמרו חז"ל "כפלח הרמון רקתך" - אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרמון. וכאשר קבלו דין שמים על ידי המיתה נתכפר להם שלכן בא הסמיכות מצורע אחרי מות קדושים אמור. והבינוניים בודאי עשו תשובה שלכן הם חיים. נמצא כי כל העדה כולם ברורים. ולכן מאחר שהם צדיקים ובתוכם ה' - ראויים לברכה כי מי גוי גדול אשר מקיימים חקים ומשפטים צדיקים כישראל. וזאת הברכה בה נאמר "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'". ולכן "בשני קורים בראשית" והסמיכות שאין אומרים קדיש לתת רמז כי זאת הברכה תהיה כאשר היה בתחילת הבריאה כאשר הקב"ה נתאוה לעשות דירה בתחתונה.
"וקורא עד אשר ברא אלהים לעשות" - הוא הנרצה כי כל ענין הבריאה צריך לעשות עדיין. הוא הענין "שקורין בספר שלישי עצרת תהיה לכם" ולא לעכו"ם. אלא שגרם החטא "ויהי אחרי מות משה" שנשתמשו ישראל על ידי מלאך. אמנם סוף כי יהי ה' אלהינו עמנו ונהיה בסוד מרכבה לו כאשר היה עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב. וכן הוא אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם של כל אחד.
"ובמקום שעושים שני ימים טובים אין מוציאין ביום הראשון אלא שני ספרים וקורים באחד "כל הבכור"" לומר כי כשם שנאמר בתחילה "בני בכורי ישראל" ובעבורם הרג הקב"ה כל בכור במצרים מבכור אדם עד בכור בהמה -- כך יהיה לעתיד שכן נאמר לרחל "ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם", כלומר ישובו לגבולם הראשון להיות נקרא 'בנים', ובעבורם יפקוד ה' על צבא המרום במרום וכל מלכי האדמה על האדמה.
"ואם הוא שבת קורא עשר תעשר" - רמז למה שאמרו חז"ל כל מה שמלכות הרשעה מכנסת ליושבי' לפני ה' יהיה סחרה ואתננה קדש לה'. וכמו שאמרו חז"ל כל אותם דורונות שנתן יעקב לעשו עתידים אומות העולם להביא למלך המשיח שנאמר "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו" - "יביאו" אינו אומר אלא "ישיבו". ולכן שלח "גמלים מניקות וכו'" לתת רמז כי עתידים לשלם פירותיהן. וז"ש "היוצא השדה שנה שנה" - כלומר כדרך שיוצא בשדה בכל שנה כך נפרע מהם.
ועוד אמרו חז"ל "עשר בשביל שתתעשר" - הוא לעתיד נמי. כך אמרו חז"ל ערגות(?) שבו זורע הקב"ה הצדקה שישראל עושים. והיינו "היוצא השדה" - הוא שדה תפוחים. "שנה שנה" - כי שם זורע הקב"ה הצדקה של ישראל. והיינו מה שאמר הכתוב 85כן ה' יצמיח צדקה ותהלה של ישראל נגד כל העמים כנזכר במקומו.
"ומפטיר ויהי ככלות שלמה" - לומר כי לכן נחרב שנאמר "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". אמנם עתיד הקב"ה להוריד בית המקדש בנוי מלמעלה כמו שאמרו חז"ל, גם ירושלים הבנויה. "ומחזיר הספרים" - כי עתיד הקב"ה לישב בגן עדן ולדרוש בתורה תורה חדשה. "ואומר קדיש" זרובבל בן שאלתיאל וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, "ומכריז משיב הרוח ומוריד הגשם" להודיע כי הקב"ה עתיד לקיים מה שאמר "והורדתי הגשם בעתו", גשמי ברכה יהיו, וסביבות גבעתי ברכה.
פירוש שני(?)
ואיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ו (ח"ג צו, א) וזה לשונו: "תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת - מאן עצרת? אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. עצרת כנופיא. ואי תימא הכא דאקרי עצרת מאי טעמא? אלא בכל אינון יומין יומי סועדתי דענפי אילנא הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא. ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל וישראל בגין כך עצרת תהיה לכם וכו'".
והנה דברים הללו סתומים וצריך לפרש בהם קצת לבא אל הענין מה שאמר "ואי תימא הכא דאקרי עצרת מאי טעמא?". והרי בתחילה פירש כי עצרת איהו כנופיא, ואיך ישאל אחר כך "מאי טעמא"? ועוד צריך להבין כי הוא מה שהשיב - היינו מה שאמר בתחילה "עצרת כנופיא" ולא השיב דבר מחדש.
אמנם הענין הוא כי בתחילה שאל "מאן עצרת?", כלומר איזו מדה היא הנקראת 'עצרת'? דמאחר כי שבעת ימי החג כבר נתבאר שהם שבעה ימי בראשית - איפשר כי ביום השמיני הוא "אם הבנים שמחה" עמהם כדאיתא פרשת קרח "קדש עילאה זמין לכל כתרי מלכא". ולכן אמר אלא עקר סברא זו ואומר "בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא" שנקרא גם כן 'דרגא תמינאה' כדאיתא פרשת חקת אקרי 'עצרת'. אם כן הבנת "עצרת" אינו כמו שהבין מתחילה שרוצה לומר עצורים למעלה ומזומנים כל הימים, אלא עצרת כנופיא.
חזר ושאל "ואי תימא הכא דאקרי עצרת מאי טעמא?" - רוצה לומר נהי כי הבנת מלת "עצרת" כך היא כנופיא שנעצרים כל המדות שם, אבל בענין זה ביום השמיני מאי טעמא נקרא 'עצרת' דהא ליכא למימר כי כל המדות עליונות באים אצלה שהרי נודע כי הם מזומנים לקדש עילאה. והשיב - אלא אין ההבנה של כינוי 'עצרת' שנכנסים אצלה אותם שבעת המדות אלא נהפוך הוא - לפי כי עד עתה בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא הוו ועל דא ע' פרים אינון לבתר חדוותא דאילנא ממש - הוא עץ החיים. וחדוותא דאורייתא דבעל פה. ובגיניה הוא יומא חד זה ניתוסף. ופירש לעצרת חדוותא דאורייתא דבעל פה, חדוותא דאילנא דהוא גופא. וזה כונת "עצרת" - "כי עצור עצר ה' בעד כל רחם", שמתחברים יחדיו. "ועל דא לית חולקא בהאי יומא", קרבנות לזולת, "אלא לקב"ה", ומתחברים יחד קוב"ה החתן וכנסת ישראל הכלה וישראל המעוררים הייחוד. בגין כך עצרת תהיה לכם ולא לזולת.
ולכן "ליל שמיני אומר בתפילה ותתן לנו את יום שמיני עצרת" לנו הוא לבנינו. "ובחוצה לארץ אוכלים בסוכה כי עדיין הוא ספק שביעי" ואיפשר שהוא בסוד העטרה. "ואין מברכים" לפי כי אינה מדה בפני עצמה. "ואומרים זמן" נמי.
"שחרית מוציאין ג' ספרים" כנגד ג' ספרים שנפתחים בראש השנה. "ומקום שעושים שני ימים טובים" דהיינו כדי לשמח כנסת ישראל שהוא בגלות אין מוציאין זולת שנים ביום הראשון, ומניחים השאר ליום השני. ואילו לדידי צייתי היינו עושים בראשון גם בשני לענין השמחה כי כן העיקר של הייחוד למעלה הוא בשמיני ומסירת פתקין בו ביום. אלא שאין למדין מן הקטן.