טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרסז
פירוש ראשון
הנה נתבאר למעלה כי האדם אשר יעשה הסוכה הוא לטוב לו, לחשוב מחשבות טהורות. כי מה האדם? פתאום יבא אידו וישכב וירד שלכן נאמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת, ט). היינו מה שאמרו חז"ל בפסוק "אפריון - זה העולם. עשה לו המלך שלמה - מלך שהשלום שלו. מעצי הלבנון - בעצת התורה המלובנת בדבריה ובעצת התשובה המלובנת במעשי'". נמצא כי חכמים זכרונם לברכה דרשו "לבנון" על שני עניינים של לובן. וכן נמי זה יהיה כונת מה שאמר "לבנים" על התורה ועל התשובה, כי "בכל עת" צריך האדם ללמוד בתורה ויפשפש במעשיו אם חטא יעשה תשובה כי אדם אין צדיק בארץ.
ולכן יוצא האדם מדירת קבע ויוצא במחשבת הלב גם כן, לדירת עראי כי גם ידמה כי למחר יצא לשכון חררים במדבר תחת חרול יסופח אל קוצי המדבר ואל הברקנים. ובזכות הכונה טובה זאת, ואם מעט היא, יזכה לסוכה שעתיד הקב"ה לעשות לו בגן עדן ויזכה לסוכה של עתיד בזמן התחיה שנאמר "וסוכה תהיה לצל וכו'". וכך אמרו חז"ל עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף". ועוד יזכה לאותה סוכה שעתיד הקב"ה לעשות לכל אחד מעורו של לויתן כמו שאמרו חז"ל בפסוק "התמלא בסוכות עורו". וכבר נתבאר למעלה המצות שמהם יעשה האדם דפנות של הסוכה כי דופן בגימטריא מצוה עם הכולל של דופן. ועל ידי כן ממצות הגדולות הנזכר לעיל נעשה הסכך. ובכן יזכה האדם לאותה עטרה שאמרו חז"ל עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק שנאמר "ביום ההוא יהיה ה' לעטרת צבי לשאר עמו" לפי כי מצוה הם אותיות הויה. כי אותיות מץ מתחלפות באותיות י"ה ונעשה הויה בראש הצדיק - הוא הנוי של הסוכה.
ולכן בגשמי "סוכה ונוייה אסורים גם בשמיני". כלומר לא מבעיא שבעים שנה אלא "ואם בגבורות שמנים שנה" אין לאדם ליהנות מהם. כך אמרו חז"ל "שכר מצות בהאי עלמא ליכא".
"ובחוצה לארץ שהם עושים שני ימים טובים אסור גם בתשיעי שהוא ספק שמיני" לפי כי בני חוצה לארץ אינם חיים עד שבאים לארץ ישראל ושם מקבלים נשמתם. והיינו מה שאומר הכתוב "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו" (הושע, ו). כי מה שאמר "יחיינו מיומיים" היינו שני ימים שהם מתגלגלים תחת הארץ ובאים. והמלאך מקרר לפניהם הדרך כדאיתא בזוהר בפסוק "התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך". "וביום השלישי יקימנו" ממש ונחיה לפניו בארץ ישראל. ואמנם מה שאמר "מיומיים" ולא "ביומיים" -- הענין הוא כי אות מ' היא הסיבה. כלומר בעבור אותם שני ימים שנאמר בהם "וזכור את בוראך [בימי בחורותיך]84" - מיעוט רבים שנים הם, והם שני זמנים שהאדם מתחייב לשמור ולעשות. ראשונה - יום שהיה בר מצוה בן שלשה עשר שנים ויום אחד, כי אז מתחייב בבית דין כאשר לא טוב עשה בקרב עמיו. גם כשהגיע לעשרים שנה כי אז מענישים בית דין העליון על שני זמנים הללו. הוא היה אומר "וזכור את בוראך בימי בחורותיך". ולכן בעבור כך יחיינו מיומיים אלו מתגלגל, וביום השלישי יקימנו.
והרמז שלהם הם שני ימים שעושים בחוצה לארץ כאמור כי גם בהם נאסר האדם ליהנות ממעשיו הטובים. הרי גם בשמיני אסור. ובתשיעי שהוא ספק שמיני - כי מי יאמר כי כל האדם הם מתגלגלים בשני ימים, ושמא יזכה להתגלגל ביום אחד בלבד.
"ואם חל שבת במוצאי יום טוב האחרון של חג נוהגים שלא להסתפק בנויים עד מוצאי שבת, ויש מתירים". כי כך אמרו חז"ל "הנוי והכח והעושר והחכמה והזקנה נאה לצדיקים ונאה לעולם". ולכן הם מתירים נויי סוכה.
פירוש שני
הלא כתבתי לך שלישים, דברים משולשים כולם קדושים בענין הסוכה הרומז למה שאמרו חז"ל מזמן הבריאה עשה לו הקב"ה סוכה בירושלים והוא מתפלל ואומר יהי רצון שאראה בבנין ביתי. ובלי ספק כי כמו שיש ירושלים למעלה כנגד ירושלים התחתונה כמו שאמרו חכמים ז"ל ** מכוונת כנגד העליונה שנאמר "וזה שער השמים". וכן נמי ימצא סוכה בתוכה למעלה שהצדיק דר בתוכה וזה יהיה נויי סוכה העליונה. הוא סוד מה שאמרו חז"ל כשהצדיק בעיר "הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה הוא שבחה וכו'" (מאמר). מה שאמרו "הוא" בכל החלוקות לומר דאף על גב כי דברים הללו - זיוה הדרה הודה - הם בחינות המתחברים לכלה בעבור הצדיק שהוא בעיר; הודה - מדת ההוד; הדרה - הוא בחינת הנצח כדאיתא בזוהר בפסוק "הוד והדר לפניו"; זיוה - הוא המשכת הימין עליון כמו ששנינו משמת ישמעאל בן פיאבי בטל זיו השכונה; שבחה - בסוד התפארת. כי כל מדות הללו מתחברים עם הכלה השושביני' נצח והוד וימינו תחבקני עם בעל נעוריה תפארת ישראל. אמנם הצדיק עיקר - כי כולם הם נכללים בו תחילה ואחר כך כולם באים אצל הכלה. ולכן בכל חלוקה מהם אמר "הוא" כאמור, כי הוא העיקר.
ולכן יאמר "סוכה ונוייה אסורים גם בשמיני" - שהרי נתבאר למעלה כי 'שבעת ימים' כנגד שבעה מדות שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" ולא אמר "בשבעת ימים". ויום השמיני הוא רמז לכלה שהוא דרגא תמינאה כדאיתא בזוהר פרשת שמיני דף ל"ו (ח"ג לו, א) וזה לשונו: "כד מטו לכנסת ישראל דאיהי תמינאה אתפקד אהרן וכו'".
"גם בתשיעי שהוא ספק שמיני אסור". וסוד הדבר מפני כי מדה זו פעמים נמנית עם המדות העליונות והיא בסוד "בת שבע", פעמים נמנית שמינית כאמור, פעמים נמנית תשיעית. ובאמת היא עשירית. ולכן "אם חל שבת במוצאי יום האחרון של חג נוהגין שלא להסתפק מנויי סוכה עד מוצאי שבת" שנאמר "העשירי יהיה קדש". "ויש מתירין" לפי שהיא יורדת למטה כנזכר לעיל.