טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרסו
פירוש ראשון
כבר הנחנו למעלה מהו הרמז בענין הסוכה בעצם האדם לתת לו רמז כי כל ישיבתו בעולם הזה אין לה קבע אלא כסוכה עשה(?) נוצר ופתאום יאמרו לו צא מדירה זו שהיא אצלך קבע ושכן חררים במדבר תחת חרול יסופח. ומי יודע אם ישלים שנותיו למדת שבעים כמו שאמרו חז"ל "אם חרוצים ימיו" - משעה שברא הקב"ה את העולם חרץ ימיו של כל אחד. זכה - משלימין לו. לא זכה - פותחין לו. ולכן האדם מניח בית והון ויוצא לעשות לו סוכה כי נמצא בזה מהרהר במעשיו וישוב אל ה'. ובזה יזכה שהקב"ה יעשה לו לעתיד צל וחופה בגן עדן שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף". ומה גם יעשה לו הקדוש ברוך הוא סוכה מעורו של לויתן כמו שאמרו חז"ל בפסוק "התמלא בסוכות עורו" - עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק סוכה מעורו של לויתן.
ולכן חזר והגיד "אף על פי שגמר מלאכול ביום שביעי שחרית לא יסתור את סוכתו" - דהיינו כי בזה בא ענין הרמז לאותו הרגיל לחשוב מחשבות טהורות, וכאשר יושב בתוך הסוכה דומה בעיניו כי כבר עבר ובטל מן העולם, עוד לא יראה פני הבית אלא קרבם בתימו לעולם. ולכן "אף על פי שגמר מלאכול ביום שביעי שחרית לא יסתור סוכתו" אבל עדיין יש לו לחשוב כאילו הוא באהל ארעי. אבל "מוציא הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה" - הם האיברים שלו. מוציא אותם מהרהור זה "מן המנחה ולמעלה", בזמן שהעריב שמשו לפי כי די לו בזה להכניע את יצרו ומעתה אין לו צורך עוד בענין זה ומתקן את הבית שלו שבגן עדן לכבוד יום טוב האחרון. דאילו יום טוב ראשון הוא אצלו יום המיתה כנ"ל, אמנם יום טוב האחרון הוא לזמן התחיה באותה סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים.
"ואם אין לפנות כליו", הם האיברים שלו כאמור, והוא רוצה להשתמש בהם "ורוצה לאכול בה בשמיני", כי מאחר שעברו רוב ימיו אינו חושש להיות נזהר במאכל. לכן "צריך לפחות בה באותה סוכה מקום ארבעה על ארבעה" - כלומר ידע נאמנה כי כל מה שהאדם נהנה מן העולם הזה הוא פוחת מן הטוב הגנוז לו בגן עדן כההיא דרבי שמעון דיהבו ליה מן שמיא אבן יקרה והראו לו בחלום השולחן שעתיד לאכול עליו שהיה חסר רגל אחד. ולכן הוא פוחת מקום ארבע להיות לו למזכרת כי יפחתו לו ממקום שלו שבגן עדן, או לפחות יפחתו לו מארבע רגלי השולחן שלו. ולכן כאשר יתן אל לבו בענין זה ימנע, כי כן צריך לעשות בה היכר שהוא יושב בה שלא לשם מצות סוכה שלא יהא נראה כמוסיף על מה שהיה רגיל לעשות.
"ואם הוצרך לסעוד בשאר היום" שלו בזמן ימי חייו, "צריך לאכול בסוכה", רצה לומר על ידי המחשבה הנזכר "שמצוה על שבעה" כל ימי שבעים שנה ימי חייו מצוה להיות מחשב בדעתו כי אין לו דירה קבועה לפי כי אדם להבל דמה.
"ובחוצה לארץ שצריך לישב בה בשמיני גמר מלאכול וכו'" - היינו מה שאמר הכתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", כי במספר זה ימצא מקום להתאחז במדות העליונות. אמנם מכאן ואילך "ורהבם עמל ואון". ולכן יאמר רמז "לחוצה לארץ" שהם ט' ימים יעשה תקנה לפי שצריך ליישב בה בשמיני, ולכן "כשגמר מלאכול ביום שמיני" שהוא רמז לימי הגבורות שנאמר "ואם בגבורות שמונים שנה", "מוריד כליו", האם האיברים שלו המיוחדים להנאות הזמן, ומציא ומפנה אותם "מן הסוכה" - מאותם המחשבות. כי גם שרוצה ליהנות מהם בעולם הזה אין לו ספק שיתגאה היצר על ידי כך מתוך קופה של בשר.
"ואם אין לו מקום להוריד כליו" - כלומר אם לא בא למקום שהיה צריך להוריד "כליו", הוא כלי הלב לפי שלא היה גאה. וכן כלי העין - לא הוצרך להוריד אותו לפי שהיה שח עינים ולא גבה לבו ולא רמז עיניו. ורוצה לאכול וליהנות בה בתשיעי - עם כל זה "אינו יכול לפחות בה" בסוכה זו, הוא החשבון שבלבו שאין לו בית קבע אלא סוכה, לפי כי כן נמי לא יפחות בסוכה שיש לו בגן עדן בצל החכמה בצל הכסף, ולא בסוכה שעושים לו לעתיד מעורו של לוייתן "מפני שהוא יום טוב" שלו באותה סעודה. כי על ידי יום טוב זה הוא סיבה לאותו יום טוב כנזכר לעיל.
"ומה יעשה להיכרא?" שלא להפסיד ולהתחסר מטוב הצפון לו לעתיד, "אם היתה קטנה שאסור להניח בה הנר בשאר הימים", כלומר כי הנה נתבאר בהלכות סוכה כי סוכה קטנה שהיא שבע על שבע (היינו שאדם זה מקיים שבע מצות של בני נח שחזר הקב"ה ונתנם לישראל), "ותו לא", והיינו במצות לא תעשה. ולענין מצות עשה היה מקיים "שבע ביום הללתיך". ואף על גב שאמרו חז"ל כי המקיים "שבע ביום הללתיך" כאילו מקיים "והגית בו יומם ולילה" -- מכל מקום אינו דומה. ולכן נקרא "סוכה קטנה". ובשאר הימים אסור להניח בה נר ה' נשמת אדם, כי לא יזכה לנשמה. לכן עתה "יניחנה בה" - רצה לומר כי כאשר יתן אל לבו כי לפי רוב השנים אשר חי ראוי היה להיות בו נר (דהיינו נשמת רוח - ראשי תיבות נר), אז יחדל מאותה סברא.
"ואם היא גדולה" סוכה שלו, כי הוא בן תורה ושלם במצות "שמותר להכניס בו נר" נשמה ורוח, יחשוב כי באותה סוכה "קדרות וקערות" מדברים המכוערים על ידי מה שנתאוה "כדי להזכיר שהיא פסולה" הסוכה שלו שבגן עדן ושלעתיד על ידי כך. "ושכבר נגמרה מצותה". אז ימנע מלהיות נהנה מן העולם הזה כדי שלא להפסיד מה שטרח כל ימיו כדבר האמור.
פירוש שני לצד עילאה
מאחר שהנחתי למעלה כי כל מעשה התחתון עשה את שלו בעצם העולם העליון - לכן כך הוא אומר:
"גמר מלאכול" האדם הגשמי "ביום השביעי שחרית", דהיינו כי אז נתקיים על ידו "אכלו רעים - לעילא", "לא יתיר סוכתו" אשר פעל ועשה הסוכה עליונה להיות מתחברת עם בעלה כי חיבור שניהם נקראים סוכה (דהיינו כ"ו לזכר, ה"ס לכלה, כדאיתא בזוהר). "אבל מוציא הוא את הכלים ממנה מן המנחה ולמעלה" כי לכן נמי מוציא אדם עליון כליו מסוכה עליונה "ומתקן את הבית" שלו, היא כנסת ישראל, ומכניס בה הכלים שלו "לכבוד יום טוב האחרון" כי אז השמחה שלהם שלימה כדלקמן.
"ואם אין לו" לאדם הגשמי "לפנות כליו ולאכול בה בשמיני צריך לפחות בה ארבעה על ארבעה" להורות כי אותה סוכה נמי נפחת בה בחינת ארבעה הנרמז בה שהוא בסוד "שני שערים" שנאמר בהם "אוהב ה' שערי ציון", והם שני שערים המצויינים בהלכה להורות כי נתחסר מבחינת סוכה "ד' על ד'" - סוד אותם שני דלתות שנאמר בהם "לשקוד על דלתותי יום יום" ונעשית בסוד 'בית' שהוא מדרגה יותר מעולה קיימת. כך אמרו חז"ל אין בית אלא אשה. והבן.
ובזה יהיה "היכר שאינו יושב בה לשם מצות סוכה שלא יהיה נראה כמוסיף", ואמרו חז"ל "כל המוסיף גורע" לפי כי לא יתכן להיות זולת 'שבעת ימים' שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" והם 'שבעת ימים' עליונים, ותו ליכא. ולכן אין להוסיף. אמנם "אם הוצרך לאכול בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה", ובכל אכילה שהוא אוכל גורם למעלה לקיים מה שאמר הכתוב "אכלו רעים".
"ובחוצה לארץ שצריך ליישב בה בשמיני - גמר מלאכול ביום שמיני מוריד כליו ומפנה אותם ממנה" כי על ידי כן נמי מפנים הכלים מן הסוכה עליונה ומכניסים אותם למקום הנקרא 'בית'. "ואם אין לו מקום לפנות ורוצה לאכול בה בתשיעי אינו יכול לפחות בה מפני שהוא יום טוב" וכבר נעשה בחינת 'בית' למעלה בסוד מדה זו. "ומה יעשה להיכרא?", שאין צורך עוד לבחינת סוכה. "אם היא קטנה שאסור להניח בה נר בשאר הימים - יניחנו בה" לפי כי כן מורה למעלה דפעמים סוכה העליונה היא 'קטנה' שנאמר "עיר קטנה ואנשים בה מעט". איתא בזוהר פרשת אחרי מות דף ס"ח (ח"ג סח, א) וזה לשונו: "ר' אבא פתח: עיר קטנה - זעירא היא דהיא בתראה מכלא וכו'. ובא אליך מלך גדול - דא קב"ה לאזדווגא בה ולמשרי בה וכו'".
ואמנם בזמן שהיא קטנה דהיינו שבעה על שבעה אין מכניסין בה הנר כי הנר הוא מעלה יותר גדולה ולא יוכל להכנס שם. והוא כאמור בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "כי נר מצוה וכו' אמאי אקרי נר? אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין רמ"ח שייפין עילאין ואיהי פתחא לגבייהו תרין דרועין דילה כדין אתכלילו תרין דרועין בהו ואקרי נר", עכ"ל. הנה נתבאר מזה המאמר כי בחינת נר הוא חיבור עליון של רמ"ח איברים ותרין דרועין ולכן אינו נכנס בסוג של "סוכה קטנה" בחינת הנר. ולכן כן יעשה האדם הגשמי להכניס הנר להורות על סוד עליון זה דלא איפשר.
"ואם היא סוכה גדולה שמותר להניח בה הנר". וכן נמי למעלה אם מדה זו בסוד הגדלות כי אז בא לה ייחוד הנר זה אל נכון, "מה יעשה? מכניס בה קדרות וקערות וכו'" - כי אז מתראה שהיא פסולה ושנגמרה מצותה. וכן מתראה למעלה נמי כי אז מורה כי בחינת הסוכה זו היא תהיה מורה בסוד העולמות למטה ולכן מכניס לתוכה קדרות וקערות שהם סטרא אחרא אשר נמצא בעולמות התחתונים. לא כן למטה. וכן נמי מורה שנגמרה מצותה דאלו היה עדיין צורך אליה היתה עולה למעלה. כך צריך לעשות "מפני כבוד יום טוב האחרון" לצורך החיבור עליון כנ"ל.