טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרסה
פירוש ראשון
הנה אשר הנחנו למעלה בענין האתרוג כי הרמז שלו הוא בדברי חז"ל מכוון ללב האדם. ולכן יהיה בזה טוב טעם למה הוקדם בפסוק לכל המינים שנאמר "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" זה אתרוג מפני כי הוא דומה אל הלב, כי הוא עיקר האדם. אם לענין הרהורי עבירה קשים מעבירה - ולכן נאמר "ולקחתם לכם", ר"ל קיחה לעצמיכם לצד עילאה כמו שאמר הכתוב "תנה בני לבך לי" ולא תתורו אחרי לבבכם. ובכן זה יהיה לכם פרי עץ הדר לחשוב מחשבות טהורות בתורה ובמצוה. ולכן זה יהיה לכם אם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה אותה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כמו שאמרו חז"ל. ולכן בזה נאמר "לכם" על דרך מה שאמרו חז"ל "לכם ולא לגוים" לפי כי לא עשה כן לכל גוי שנאמר "ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה".
ולכן יאמר נא "אתרוג בשביעי אסור". ר"ל כי גם שעברו על האדם ימי שנותינו בהם שבעים שנה - אסור להיות מהרהר בדבר של איסור, ואף על גב כי אין בו כח עוד לעשות דבר של איסור - לא יאמר מכאן ואילך מה איסור שייך בזה. בשלמא כאשר האדם עומד בכחו אז נאסר עליו הרהור רע דחיישינן שיבא לידי מעשה, אבל עכשיו דלא איפשר לענין מעשה גם המחשבה אינה עושה פגם. ולכן יאמר כי אף על גב שאתרוג זה הלב הוא "בשביעי", הם שבעים שנה - אז "אסור" גם כן שהרי "הוקצה לכל שבעה" שהם רמז לשבעים שנה חיי האדם, הוקצה להם מתחילה להיות חושב מחשבות.
ולכן "אפילו נפסל" זה הלב "אחר שעשה בו מצוה" של פריה ורביה ולית בחיליה עוד לקיים מצות עונה - אסור כל שבעה לענין הרהור ומחשבה פסולה. "ובשמיני עצרת" שהוא הרמז לשמונים שנה שהאדם נעצר בכחו - "מותר" כי לא יתכן לו לחשוב דבר רע. מכל שכן משם ואילך כאילו עבר ובטל מן העולם.
וכנגד מה שאמרו חז"ל כי האתרוג הוא דוגמא למי שנמצא בו תורה ומצוה - לכן כך הוא אומר "אתרוג בשביעי אסור וכו'" - כלומר אסור בעולם הזה ואחר כך כיצד כי הנה כך שנינו "ודאשתמש בתגא חלף" קל וחומר מבלשצר ש*** *****. ולאחר שנעשו חול שנאמר "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב) ומכ"ש(?) נעקר מן העולם שנאמר ביה "בליל קטיל בלשאצר וכו'". ולכן "אסור כל שבעה להשתמש בו שהרי הוקצה לכל שבעה".
וגם כן יש בזה תוכחת מגולה לת"ח עצמו כמו ששנינו "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם". ולכן יאמר נא "אתרוג" זה הנמצא בו התורה וריח לו כלבנון "בשביעי אסור בהנאה" ואסור לטלטל "שהרי הוקצה לכל שבעה" ימי שנותינו בהם שבעים שנה כמו שאמרו חז"ל "ויתנם ה' אלי" - מה אני בחינם אף אתם בחינם. "ואפילו נפסל אחר שעשה מצוה" שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", ולאחר שקיים בעצמו כל "נפסל" - כי לא יוכל לעשות מלאכה כדי להתפרנס, "אסור כל שבעת ימים" שהם רמז לשבעים שנה. אמנם "בשמיני עצרת מותר" - דהיינו עד זקנה ושיבה לשמונים שנה מותר. וכן הוא הדין מי שהוא זקן או חולה או בעל ייסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל - הרי זה שופך דמים.
"הפריש ז' אתרוגים וכו'" - כבר נתבאר בפסוק "הבל הבלים" כי זמנים ימצא לכל אדם. ולכן יאמר שאם האדם זה עשה הפרש בזמנים הללו, כי "בכל יום", דהיינו הרמז לעשרה שנים, היה לו אתרוג לכל יום, דהיינו לב אחד לא ראי זה כראי זה. לכן "כל אחד" יוצא בו מאותו הרהור שהיה בלבו "ואוכלו למחר", כי אחר כך כבר קנה לו לב יותר מוכן לעבוד להקב"ה כפי שניו. "אבל יומו אסור" - כך אמרו חז"ל לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וזה הלב הוקצה לאותו היום כלו לעשר שנים, לא נכון לאכלו, רצה לומר לאבדו.
ומה גם לענין עסק התורה והמצוה - אם קנה והפרש שבעה אתרוגים - שבעה ענייני לימוד "לשבעה ימים", הם שבעים שנה על דרך ששנינו "בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה וכו'", כך הפריש אדם זה לשבעה ימים שלו. או יהיה כפי פשוטו ימים ממש שהפריש ענין לימוד בכל יום ויום על דרך מה שאמרו חז"ל "לעלום ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ומי ידע איניש כמה חיי? לא צריכא ליומי". וכך עשה אדם זה הפריש שבעה ענייני לימוד לשבעה ימים - "כל אחד יוצא בו" מן החיוב שלו. וכן נמי מן החובה של העון כנזכר לעיל. "ואוכלו למחר" - רצה לומר אוכל שכרו של הלימוד לעתיד הנקרא 'מחר' על דרך מה שאמרו חז"ל "היום לעשותם ומחר לקבל שכרן". וכמו שאמרו חז"ל אמרה תורה כתיב "בשמאלה עושר וכבוד" - מפני מה בני הם עניים? אמרו לה "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". ולכן אוכלו למחר. "אבל ביומו" שהוא רמז לעולם הזה שנאמר "היום לעשותם", "אסור ליהנות" מן התורה ומצוה, "מפני שהוקצה לכל אותו היום" דאפילו חיה אלף שנים אסור לאדם ליהנות מדברי תורה בעולם הזה לכל אותו היום אתקץ שנאמר "היום לעשותם" ולא היום ליטול שכרם. עד למחר - לעולם הבא כנזכר.
פירוש שני לצד עילאה
עוד לאלוה מילין לצד עילאה ימלל. כי אמר "אתרוג בשביעי אסור" מיוסד על הנזכר לעיל, כי האתרוג הוא מדת המלכות. ולכן אין להפריש אותו מהצדיק, הוא "יום השביעי" כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף מ"ז (ח"א מז, א) וזה לשונו: "וישבות ביום השביעי - דא יסודא דעלמא וכו'". ולכן הוא אומר כי "אתרוג זה" מאחר שהוא דבוק עם הצדיק, הוא יום השביעי כאמור, "אסור לטלטלו משם שהרי הוקצה לכל שבעה" - הם שבעה מדות עליונות. לפי דאף על גב כי הייחוד הוא ביום השביעי הוא הצדיק כאמור -- מכל מקום גם השבעה מדות כולם מתחברים עם מדה האחרונה מקבילות הלולאות אחת אל אחת.
"ואפילו נפסל אחר שעשה בו מצוה" לפי כי בכל יום מן השבעה ימים של חג נעשה ייחוד ואחר כך חוזרת כמתחילה בבחינת האחור בסוד זנב או פרצוף -- עם כל זה "אסור כל שבעה הימים" לפי כי לעולם אין בחינת האתרוג נפרד מן הצדיק כדאיתא בזוהר פרשת פקודי בפסוק "ובזה הנערה באה אל המלך", כי לעולם לא אשתבקת.
אמנם "בשמיני עצרת מותר" האתרוג בגשמי לאכול אותו לפי שכבר עבר מצותו ואינו צריך למעלה לעורר השורש שלו לפי כי אז נגמר התיקון ונעשה הייחוד כדאיתא בזוהר. ולכן מאז ואילך מותר האתרוג שהרי כל השנה נעשה הייחוד על ידי דיבור בלבד ואין צורך למעשה זולת ימים הללו כנזכר.
"הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים" - מאחר שאדם זה עשה מעשה הנראה לעין כל שהוא משובח לפי כי על ידי כך מדת המלכות היא נקשרת עם כל מדה מן השבעה ימים שנאמר בהם "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו'" - ולכן אז "באותו היום אסור" לאכול אותו אתרוג, לא תגע בו יד שהרי "הוקצה" לאותה מצוה. אמנם "למחר מותר" לפי שהרי עשה את שלו ואין בו עוד צורך כי הנה בא רעהו וחקרו, ולכן אוכלו למחר. אמנם באותו היום אסור לפי שהוקצה לכל אותו היום.