טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרסד
העם אשר בחר ה' ליל השוענא רבה מרבים נרות בבתי כנסיות לזכרון לפני ה' שנאמר "נר ה' נשמת אדם". כ אמרו חז"ל למה הם דומים צדיקים כנר לפני האבוקה, והאיר אל עבר פניה להיות בסוד נר כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "כי נר מצוה - מאי נר? כד מקבל' מבין ב' דרועין רמ"ח שייפין עילאין וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי ענין נר הוא שלימו גדול אל השכינה. ולפי כי אמרו חז"ל כאשר ישראל זכאים מוסיפים כח וגבורה למעלה שנאמר "ועתה יגדל נא כח ה'" - ולכן אחר שמתפללים תפילת ערבית בהכנעה גדולה ובכונה הולכים ומתקבצים בעלי אסופות ללמוד בתורה כל הלילה לקיים "כי נר מצוה ותורה אור". כלומר אחר שהאיר אור השכינה בסוד 'נר' והמשכנו לה אורות עליונים בסוד ש"ע נהורין - עתה אנו חוזרים לתקן אותה בלימוד התורה ונעשית אור בסוד "וכגנה זרועיה תצמיח" כדאיתא בזוהר פרשת תרומה בסוד "אור זרוע לצדיק". ולפי כי כל עיקר כונת הלימוד הוא לשמה כאמור - לכן הקריאה היא משנה תורה תורה בלבד עד חצות כי אז צומחת(?) הלבנה הגשמית ומתחלת להאיר בעולם. וכן נמי נעשה הדוגמא למעלה על ידי קריאת התורה. ואחר כך אין ללמוד זולת בזוהר ובדברי אגדה ודרשה כראוי לכל בעל נפש שלא להפסיק בדברים בטלים כי יהיה העונש שלו כפול. כי הנה אמרו חז"ח כל הפוסק דברי תורה ומדבר דברים בטלים מאכילים אותו שורשי רתמים שנאמר "הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם". מכל שכן המעלה עשן ואש מפיו תאכל בלי ספק עליו נאמר "עלה עשן באפי" אש אוכלת כל היום חלילה לישראל מן הכעור והדומה לו להתעסק בתיקון השכינה ולנדד שינה מעיניו על ידי חקירות במה שילמוד לטוב לו כי על ידי שאינו ישן כל הלילה הוא נפטר מכרת, לא מבעיא שלא תאונה אליו רעה כי בדין הוא לפי שממשיך אורות עליונים לתורה שבעל פה כי האור הוא חיי המלך. לכן נמי חיים יוסיפו לו אורך ימים בימינה.
וכל זה התיקון שנאמר עושים הוא הכנה ליום עצרת שהוא ענין הייחוד שמתחברים חתן וכלה כדלקמן. וכל זה הענין הוא לעושים מאהבה. אמנם ביותר ראוי לקיים כל הדברים האמורים מפני היראה לפי כי בליל הושענה הבנוני שנכתב עליו גזר דין מוכן להמסר גם כן שלו(?) למחר כי אז הוא מסירת הפתקין.
ואיתא בזוהר פרשת ויחי דף ר"ך (ח"א רכ, א) וזה לשונו: "תא חזי כד אתער דינא בעלמא דקדוש ברוך הוא יתיב על כורסיה דדינא בעי בר נש לאתערא תשובה וכו'. לבתר זמין קדוש ברוך הוא קמיה דבר נש יומא דכיפורי, יומא דתשובה. אי תב מחטאוי תב83, ואי לא - פקיד מלכא למכתב פתקין. ווי דהא תשובה בעיא לאסתלקא מיניה. אי זכי וכו' תליין ביה עד ההוא יומא בתראה דעצרת. ואי עביד תשובה שלימתא לקמיה מארי - אתקרעו. ואי לא זכי - אינון פתקין נפקין מבין מלכא ואתמסרן בידוי ודינא מתעביד ופתקין לא מהדרן תו לבי מלכא. כדין צולמין אתעברו(?) ולא משתכחין. כיון דמתעברן מיניה הא ודאי טופסקא דמלכא עבר עליה ויטעום כסא דמותא. ובההוא ליליא דחגא בתראה סנטירון זמינין ופתקין נטלין. בתר דנטלי לון צולמין מתעברן ולא משתכחין וכו'. ובספרי קדמאי אמרי יתיר. כד יגרע רישא וגופא ישתכח בריה או אנתתיה ישתכחו והוא יסתלק. והני מילי כד לא אהדר כל ההוא זמנא בתיובתא אבל אי אהדר - טעמא דמותא יטעם ויתסי וכו'. אבל זכאי חסידי בכל יומא מסתכלי בלבייהו כאלו ההוא יומא מסתלק מעלמא ועבדי תיובתא שלימתא לקמיה מאריהון ולא יצטרכון למילה אחרא, לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי ראוי לאדם לבדוק עצמו לאור הלבנה והתכלית הוא לעשות תשובה שלימה לפניו יתברך, כי חנוו ורחום הוא וניחם על הרעה. וזה שהאדם רודף אחר החיים הגופנים הוא כדי לזכות לחיים הנצחיים, כי לא יתכן לאדם להשלים נפשו בימי מספר, אורחא רחיקא וזוודין קלילין. והמאריך ימים מתאחז במדות עליונות כפי שניו כדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "והא יומא נטיל לכולהו נפשאן והוו ברשותיה. ואי לא קיימא ברזא דשבעין - לית רשו לנפשאן, דקיומא דנפשאן ברזא דשבעין כמה דאת אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו'. ואי תימא לנפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין לא שלטא בהו. ודאי שלטא בהו. אבל לא בשלימו. כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא וכל דא וכו'". והנה מבואר מזה המאמר כי אינו דומה המת בקצרות שנים למאריך ימים, לפי כי כפי שניו כך הוא מתאחז במדות העליונות.
ולכן נלמוד מזה כי האדם ראוי לו לרדוף אחר חיי הגוף לפי כי הם סיבה לחיי הנפש. ולכן בהתחבר השני כוונות יחדיו יהיו תמים לעבוד את ה' מיראה ומאהבה על דרך הנזכר.
גם ביום יהיה זהיר בתפילתו להיות בהכנעה ובכונה לטוב לו ולהטיב לכל העולם. אמנם מי שאומר להרבות במזמורים - טעות הוא בידו ואין יום הזה אלא שוה לשאר ימות חול המועד זולת של סיבת שהוא יום של מסירת הפתקין מרבים בנרות. ואין בדבר זה העדר. מי יתן בכל יום ירבו בנרות. אבל בריבוי מזמורים מה שלימות נמצא שם שהרי אפילו במזמורים שמרבים ביום הכפורים אין בהם צורך ולא תועלת נוסף לענין התפילה. ואדרבא הם שלא בענין. כי אין הסדר של המזמורים בכל ימים טובים רק בסדר של שבת. והטעם של אותם מזמורים מפורש בזוהר פרשת תרומה. מכל שכן דאין לומר "נשמת וכו'" שהרי אין ניתוסף באדם נשמה יתירה. וכבר נתבאר טעם ריבוי הנרות ולא מפני כי בחג נידונים על המים דאם כן בכל החג ראוי להרבות בנרות. ומה ענין נמצא בנרות עם המים?
"ונוהגים להתיר אגדו של לולב" ביום זה - אמנם כך ראוי לעשות לאחר שבירך עליו לפי שבשעת הניענוע של הברכה צריך להיות קשור כדי להמשיך האור עליון דרך אותם הקשרים כנזכר לעיל. אמנם אחר כך משעת קריאת ההלל ואילך - אין דבר מעכב להתיר אותו.
"ומקיפים את התיבה ובה ספר תורה שבעה פעמים" כמו ששנינו, ואומרים אותם הפזמונים וזוכרים זכות שבעה אבות והם מכוונים כנגד שבעה הימים כנזכר לעיל בענין הסוכה. כי השבעה אבות הולכים מסוכה לסוכה שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" ולא אמר "בשבעת" כנזכר לעיל. ולכן אלו הצדיקים הם מרצים על המים כנזכר באותם הפזמונים. כי כל אחד מהם תיקן ענין של מים. אמנם אין לומר "ויעבור" לפי שהוא מועד. ואין לתקוע בשופר. וראוי למנוע כל עניינים הללו מטעם כל המוסיף גורע. וכבר נתבאר טעם לשבעה הקפות.
"ונוטלים ערבה ביום זה" מטעם זקנים, "חוץ מערבה של הלולב" כמו ששנינו "מקום היה למטה מירושלים וכו' יורדים לשם ומלקטים מורביות ערבה ובאים וכו'". "ואין מברכים עליה" - כך אמרו חז"ל "חביט חביט ולא בריך".
"יש מי שאומר שאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה" - והכי איתא בזוהר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א)} וזה לשונו: "וביומא שבעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבי מלכא וגבורן מתערי ומסתיימי בהאי יומא, וערבי נחל תליין בהו. בעינן גבורן לאתערא למיא ולסחרא שבעה מינים לרוואה להאי מזבח ממיא דיצחק וכו'". הנה בפירוש אתמר "לסחרא שבעה מינין" כי צריך להקיף המזבח בשבעה מינין בלבד ולא בערבה. ולכן אין להקיף גם בערבה כי כל המוסיף גורע. והמקיף בערבה בלבד הוא פוגם חס ושלום כאשר נתבאר למעלה.
"שיעור ערבה זו אפילו עלה וכו'" - לפי כי עיקר ערבה זו אין בה רק דבר בעלמא, ומסתברא כי "שיעור אורכה כמו שיעור אורך ערבה שבלולב" - דאף על גב ששנינו "זוקפין אותם על גב המזבח וראשיהן כפופים טפל על גבי המזבח" -- היינו למצוה. "וחובט בה על הקרקע" דווקא. והחבטה תהיה כמנין של הבדים חמשה וחמשה חבטות בקרקע.
"ואינה ניטלת אלא בפני עצמה שלא יאגוד דבר אחר עמה" להכיר כי היא מצות היום, ומאחר כי אין ליקח אותה אלא בשעה של החבטה - למה יהיה דבר בידו כי לא יתכן.
"אין אדם יוצא חובתו בערבה שבלולב אפילו הגביה אותו שני פעמים אחת לשם לולב ואחת לשם ערבה" - כי אין לעשות המצות חבילות חבילות כמו שאמרו חז"ל.
"יש מי שאומר שאין יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא ידי חובתו עד אחר שיברך וינענע וכו' ואם נטלה עובר משום בל תוסיף וכו'" - והנה ראוי לתת לענין רמז במצוה זו כמו שנתבאר בכל המצות כי לא יהיה העדר בזה. והענין יהיה מיוסד על דרך מה שאמרו חז"ל כי הנה בראש השנה היה הקטרוג גדול על כל איש הישראלי כדאיתא בזוהר בפסוק "ויבאו בני האלהים להתייצב על ה'" לפי כי כל המקטרג על ישראל כאילו דבר סרה על ה'. ונוסף עוד ביום הכפורים כי אז שבעים שרי אומות העולם מקטגרים על ישראל. אומרים הללו יש בהם עובדי עבודה זרה וכו'. ולכן נעשתה מדת הדין. ויש שנכתבו למיתה. והנשאר נמסרו הפתקין ביד השטן. ולכן אין עוד קטיגוריא. ולתת רמז לענין קבעו חז"ל ביום זה ערבה הדומה לשפתים לרמוז כי יסכר פי דוברי שקר ביום זה, ואין להם עוד לפתוח אותם שפתים דולקים ולב רע. ולכן צריך לחבוט אותה בקרקע דווקא כי לפי שאלו הם קמים על השם - לכן לוקחים ה' בדים רמז לשם אלהים שהם חמשה אותיות, כי בני האלהים הם קטרגו, ולכן זה השם יפקוד עליהם במרום וישליך אותם לארץ. ולכן צריך לחבוט אותם בארץ דווקא כאמור. והם ה' מינים כדאיתא בזוהר פרשת בראשית ובתיקונים "עמלקים רפאים וכו'".
ולכן אין לברך על החבטה כי לא תחול עליהם ברכה ולא אזכרה של שם. גם בזה נמצא רמז לאיש הישראלי כי מאחר שהיום הזה הוא להם לזכרון לפני ה' למסור הפתקין שלהם ביד השטן המקטרג - נתן להם מצוה נוספת של הושענה. ויש בה רמז גדול מיוסד על מה שאמרו חז"ל כי ארבעה מינין שבלולב הם רמז לארבע סוגי בני אדם. יש בני אדם שבהם תורה ומצוה דומים לאתרוג, ויש שנמצא בהם תורה ולא מצוה דוגמא ללולב, ויש בהם בעלי מצות דוגמת ההדס, ויש בני אדם שאין בהם תורה ולא מצוה והם דוגמא לערבה שאין בה לא טוב ולא ריח. ולכן צוה הקב"ה לקשור כולם כאחד לכפר אלו על אלו כנזכר לעיל. והרמז שיהיה ביניהם קשר האהבה. ונמצא אפילו אותו שאין בו תורה ולא מצוה כאילו מקיים כל התורה כמו שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה".
והנה עוד חזרו ותקנו מצות ערבה ביום זה - היינו לתקן אותם בני האדם שאין בהם לא תורה ולא מצוה. וכיצד יהיה התיקון? על ידי חבטה בקרקע - ישפיל עצמו יגיענה עד עפר ויחבוט עצמו על ידי יסורין. ומה גם אשר חז"ל הגידו ערבה הדומה לשפתים שהוא בעל לשון הרע ונבלות ודברים בטלים ושבועת שוא. לכן העונש שלו להיות נכרת שנאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות". ולכן זה יהיה דוגמא לערבה שהיא נכמשת לאלתר כמו שאמרו חז"ל. אם כן מה תקנה ימצא לזה? כך אמרו חז"ל סיפר כבר כרתו דוד ברוח הקדוש שנאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות". אלא זה יהיה התקנה שלו - ילך אצל חכם וילמוד אותו, כמו שאמרו חז"ל מה תקנה של מספרי לשון הרע ישפיל עצמו שנאמר "וסלף בה שבר ברוח". ולכן בא ענין חבטה בקרקע - ישפיל נפשו יגיענה עד עפר. ואם לאו - אין לו תקנה אלא קבורה בקרקע ודין חיבוט הקבר שחובטין אותו עד תום חלאת עונו.
ולפי שנאמר "שתו בשמים פיהם" ואמרו חז"ל כל המספר לשון הרע הוא כעובד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכופר בעיקר שנאמר "מי אדון לנו" -- לכן הם ה' בדי ערבה לקבל עליו מבעל הדין שם אלהים כל הבא עליו באהבה ובחיבה כי כל מעשה האלהים הוא לטוב לאדם לתת לו אחרית ותקוה טובה.
וסוד ערבה זו היא חוץ מן הערבה שבלולב. דאילו הערבה שבלולב הוא בסוד אותיות השם דהויה. כנזכר למעלה מאמר חז"ל פרי עץ הדר - זה הקב"ה שנאמר "הוד והדר לבשת". כפות תמרים - זה הקב"ה כמא דאת אמר "צדיק כתמר יפרח". ענף עץ עבות - זה הקב"ה שנאמר "והוא עומד בין ההדסים". וערבי נחל - זה הקב"ה שנאמר "סולו לרוכב בעברות". הנה מבואר ממאמר זה כי ארבע מינין הללו הם נשרשים בשמו יתברך שם הויה כנזכר לעיל. וביותר כמה דברים כי הם נרמזים בענין ערבה של הלולב כנזכר לעיל מדברי חז"ל.
אמנם ערבה זו הוא רמז למדת הדין שעשתה את שלה - לכן אחר שנעשה מצות הלולב בכל פרטיו ובלכ נענועיו שסבבנו את התיבה לקיים מה שאמר הכתוב "עיר קטנה" זו המדה וכו'. "ובא אליה" בסוד ביאת מלך גדול הוא יוסף הצדיק שהיה נער ועכשיו נעשה גדול. וסבב אותם אליו באותם שבע הקפות קריאת ההלל גמור, ונמשך בה הארת שלשה עשר מדות שהם מן המצר וכו'. ולכן אחר תפילת המוסף כי אז אומרים קדיש תתקבל -- אחר כך מניח הלולב מידו ולוקח חמשה בדי ערבה שהם כנגד ה' אותיות של אלהים וחובט אותם בקרקע בסוד מה שאמרו חז"ל "אסתר קרקע עולם היתה". והם ה' חבטות. וכל אחת חוזר ומעלה אותה להעלות אור חוזר. וחוזר וחובט ואומר "חביט חביט ולא בריך" - ר"ת בגימטריא כד, וסופי תיבות טל להמשיך טל אורות שנאמר "כי טל אורות טליך" למלאת כד זה, כמה דאת אמר "ותמלא כדה ותעל". וטל זה נאמר "שראשי נמלא טל" כנזכר באדרא רבה. ומזה הטל עתידים לחיות המתים שנאמר "יחיו מתיך", כי טל אורות טליך. ולכן מכל מסיבות(?) הנזכרים והכונות הצריכות אל הערבה זו - לכן צריך ליטול אותה לבדה להכיר שהיא חובה דבשעת החבטה יטלנה לבדה ויוצא ידי חובתו ויחבוט אותה בקרקע כנזכר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א) וזה לשונו: "בהאי יומא מסתיימי דינא ובגין כך דבעינן לבטשא לון בארעא וכו'".
"יש מי שאומר שהערבה שבלולב אעפ"י שנזרקה אין לפסוע עליה" - וכל זה מן הסברא. ומה גם של הושענא דמאחר שנעשה בה מצוה אין לזלזל בה כלל, והם דברים המועילים.
"יש מי שאומר שאסור ליהנות מן הערבה לאחר נטילתם אם לא התנה עליה מעיקרא דלכוליה יומא אתקצאי למצותה". ולכן כל איש ישראלי הירא את דבר ה' יביאנה עמו ויתלה אותו בקרב ביתו לטוב לו.
"יש מי שאומר שיש ליזהר שלא יקוץ ישראל ערבה למצוה משדה עכו"ם אפילו ברשות הגוי" -- ומה טעם ימצא בזה אם לא משום גזל הגוי שהוא אסור והרשות אינו כלום.
"אם חל הושענא רבה יום א' וקצצו עכו"ם ערבה בשבת והביאוה כשרה" - שהגוי הוא טורח לעצמו. וכפי הדרך האמור היה מקום להסתפק בזה והוא מאחר שהנחתי כי זאת הערבה הוא בחינת דין והם בדים חמשה כנגד ה' אותיות אלהים -- אם כן קס"ד כי כאשר קצץ אותה עכו"ם ביום שבת מאחר כי השבת קדש הוא ונאמר "ושמרתם את השבת", אף על גב כי לא אמר האיש הישראלי לעכו"ם לקוץ אותה, עם כל זה ראוי לאסור אותה לפי כי משם אלהים יונקים עכו"ם שנאמר "מלך אלהים על גוים", ומשם נעשים סוד 'אלהים אחרים'. אמנם הללו הם בקדושה כי "אלהים קדושים הוא". ולכן ראוי לומר כי לא יטול אותה. ולכן יאמר נא "שהגוי טורח לעצמו", ר"ל גם שנאמר כי בשעה שקוצץ עושה פגם למעלה, אע"ג כי הא נמי ליתי לפי כי אין מעשה עכו"ם עושה פגם למעלה לפי כי אין להם מחשבה. אמנם גם לענין המעשה טורח לעצמו להנאתו, ומאחר שנותן אותה אחר כך לישראל הרי חוזר אותו האור לשורשו ולכן הערבה כשרה כדבר האמור.