טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרסא-תרסג
זכור אל תשכח את כל אשר נתבאר למעלה בענין של הלולב ומיניו, כי זה צריך לכוין בו קודם שהוא נוטל אותו. כי אינו דומה העושה המצוה כהלכתה בכונה למי שעושה דבריו לא בהשכל, לפי כי מצות צריכות כונה. ולא יתכן לומר שהכונה הוא פירוש המלות - מלת הויה שהוא רחמים וכינוי אלהים שהוא מדת הדין - כי בכונה ימצא הבחנה בין אישי הזמן בדעת ותבונה. וכל עניינים הנאמרים למעלה בלולב ומיניו הם ענין רמזים המועילים לנפש האדם לחשוב מחשבות טהורות. אמנם בשעה שלוקח הלולב צריך כונה אחרת. וכן לענין פירוש המלות של הברכה הנה הם כתובים בזוהר פרשת עקב ובהם יכוין כשהוא מברך "על נטילת לולב" בכל יום ויום. ואין הפרש לענין הברכה שבכל יום - הכל הוא בסגנון אחד.
אמנם בענין הנענוע בכל יום ויום יש כונה אחת מחודשת נוספת. לא בענין הנענוע עצמו כי זה הכל הוא בהשואה אחת (וכבר נתבאר למעלה כל הצורך). אמנם לענין המשכת האור העליון שממשיך האדם בענין הנענוע - אין זה שוה. לפי כי בכל יום צריך כונה מחודשת בענין השמות והצירופים - הם משתנים כפי הימים אלו הכונות. אין ראוי לנו להעלותם על ספר להדפיס אותם שנאמר "כבוד אלהים הסתר דבר". וכמו שאמר הרשב"י ע"ה פתח דבריו בפסוק "הולך רכיל מגלה סוד" - ווי לההוא מגלה רזין ועליו נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". והיינו על דבר אמת - קל וחומר לאלו שמכניסים דבריהם בתוך דברי הרב האלהיי מהר"ח ויטאל זלה"ה. מהפכים דברי אלהים חיים, לא ראו אותו אפילו במראית העין, וממעטים כבוד שמים להרבות כבוד עצמן לקראת להם שם. ולא ראו מה שאמר בזוהר בפסוק "ונעשה לנו שם". ומרוב חמדתם לא נתנו לבם למה שאמר בהקדמת הזוהר דף ה' (ח"א ה, א) בפסוק "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכו'" כי רבים חללים הפילה וגורמים חילול ה' נגד היודעים מה שאמר הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' יסודי התורה הי"ג) "ואני אומר אין ראוי לטייל בפרדס זה אלא מי שמלא כרסו בשר ויין". אוי להם וללומדים מהם.
והרי התורה נתנה מנאמן לנאמן, ובמקום שאינו נמצא ילמוד אדם דברי הרב זלה"ה המועתקים באמת מבלי פנות לזולת כלל. ולא להוציאם מפיו רק לענין ידיעה בעלמא לקיים דע את אלהי אביך ועבדהו. וכשם שמקבל שכר על הדרשה זו מקבל כפלים על הפרישה מאותם הדעות הריקות. אין להאריך בזה. ולא כתבתי זה המעט מזער רק לצאת ידי חובת שמים ולהועיל לאיש הירא את ה'. ולכן הוא יתבונן בכונות הצריכות לכל מצוה מאלו ויכוין בה כפי אשר יוכל בדעתו, איש אשר כברכתו בכל יום.
וביום השני אינו מברך שהחינו שהרי החיים העליונים התחילו להתפשט במדות העליונות. רק אם היה יום שבת יום ראשון - מפני כי בשבת הוא ענין בסגנון(?) אחר, כי המדות עליונות עולים למעלה ושם מקבלים חיים העליונים, אמנם עתה הרצון הוא להמשיך חיים העליונים למטה עד המדה האחרונה אספקלרייא דלא נהרא מגרמה כלום.
והנה לענין הוצאת שני ספרים כבר נתבאר למעלה דהיינו כי לענין הרמז של ניסוך המים ביום ראשון היה כדי לתקן מה שנעשה בזמן הבריאה כשאמר הקב"ה "יהי רקיע בתוך המים" ופרשו המים על ידי בכיה כמו שאומרים חז"ל בפסוק "הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם" (איוב לח, טז). וכאשר מנסכין מים יום ראשון על גבי המזבח - תהום אל תהום קורא אבע מימיך, קול שני ריעים אני שומע. אמנם לענין הניסוך של יום השני יש ענין נוסף והוא המתבאר למעלה בענין שרו של ים כי לא דקדק בדברי הקב"ה מה שאמר לו "פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם" שהרצון לומר אל תפתח פיך חוץ מדבר זה שלא ילמד קטיגוריא. וסוף שהשיב על דברי הבורא יתברך ואמר "די שאעמוד בשלי" ולכן הוא מקבל עליו לבלוע כל מימי בראשית לעתיד כנזכר לעיל במאמר בראשית.
והנה העולים לקרא בתורה צריך להבין כי עיקר הקריאה הוא לקבוע הנקודות והטעמים שם אשר לא כתוב בספר והוא שלימות אל התורה. ובזה יהיה תיקון בעצם האדם כי מפני העון נשתברו הלוחות ופרחו האותיות מהם. דאילו מתחילה נתנו למשה הלוחות שלימות בכל הפרטים שנאמר "ויתן על משה ככלותו לדבר אתו" - רצה לומר דומיא של הדיבור שנאמר בשלימות כך היתה הכתיבה. שלכן נדרש בזוהר מה שאמר הכתוב "לא תרצח לא תנאף" דפסקא טעמא להורות על דבר והפכו (כנזכר במקומו). וכאשר פרחו הטעמים והנקודות והאותיות כבדו על יד משה ושברן. ולכן הקורא מתקן ענין זה ונמצא מתקן את נשמתו מן העון שבידו הקודם ומוסיף האדם בנפשו.
"בחול המועד מוציאין ספר תורה וקורין בו ארבעה בקרבנות החג שבפרשת פנחס וכו'" - והנה מיום שני מתחיל הרמז לניסוך המים כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ט (ח"ג רנט, א) וזה לשונו: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה - ואלין אינון מים דמנסכין ישראל בחדווא בחג וכו' דכתיב ושאבתם מים בששון וכו'. אם יתן איש - דא סמא"ל. את כל הון ביתו באהבה דישראל למהוי ליה חולקא בהדייהו באינון מים דרשימון הכא - בוז יבוזו - סימנא דאינון בוז יבוזו לון. דהא כולהו אתחשיבו לגבן חרש נשבר דלית ליה תקנה לעלמין. מים דלהון אתפליגו ביומין בו"ז. אשתארו שאר יומין דאינון גד"ה וסימן חרש וכו'".
והנה ענין ארבעה העולים לקרא בתורה כבר חז"ל אמרו במגילה "הני גדהו"ז כנגד מי?". ושם נאמר כנגד רואה פני המלך. וזה לשונו: "תני רב יוסף שלשה חמשה שבעה. שלשה שומרי הסף. חמשה מרואי פני המלך. שבעה רואה פני המלך". והנה בין בתחילה בין בלשון אחרון לא פירש ארבעה כנגד מי. ואמנם מה שאמר כי כאשר יש קדושה נוספת מן החול לכן יהיה עליה אחת נוספת ויהיו ארבעה עולים. ואמנם מאחר ששנינו "וכל דבריהם כגחלי אש" - לא על חינם פירשו הענין על רואי פני המלך רומז ענין זה. והפשוט הוא כדאמרי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". ומאחר כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה - הנה העולים לקרא בתורה נחשב להם שהם מקבלים פני המלך הקדוש ברוך הוא.
אמנם הענין יותר עמוק והוא כי הנה אשר חכמים הגידו "נובלות חכמה של מעלה - תורה" (מאמר). דיש להבין מלת "של מעלה" הוא דיוק. כי לפי שהם שתי חכמות שנאמר "חכמות בנתה ביתה", והם חכמה בראש וחכמה בסוף. ולכן פירש ואמר חכמה של מעלה, הנובלת של חכמה עליונה. וזו היא תורה. והיינו דקאמר "כה אמר מלך ישראל". ולכן בהתגלות התורה אלו הם העולים לקדם פניו הם סוד "רואי פני המלך". אמנם מאחר כי הם לשעה רואים פניו לא יצדק להקראות "רואי פני המלך" רק לאותם שהם בהתמדה, וכמו שאמר הכתוב "שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות". ולכן העיקר הוא רמז כי נתינת התורה אף על גב שניתנה לששה ימים דהוי להו שבעה (כי ביום השבת נתנה) - אמנם ביום נתינת התורה נחשב שנתקיים העולם כדאיתא בשבת פרק "רבי עקיבא" "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לא אני מחזיר אתכם לתהו ובהו". והעולם נברא לששת ימים וביום השביעי שבת וינפש. ולכן נקטינן כי שבע בחינות הם הנקראים "רואי פני המלך" - הוא התורה שנמשך מחכמה של מעלה הנאמר עליו "מלך במשפט יעמיד ארץ". והבני אדם הגשמיים עולים לקדם פניהם כפי האורות המתגלות כך הם העולים ונקראים לשעה "רואי פני המלך".